פרשת במדבר – יהודי, תבין מה יש לך ביד!

פעם בשנה, מקבל כל יהודי מחדש את מתנת חייו מאת בורא עולם. זו המתנה היקרה והמשמעותית בתבל, אבל אם לא יספרו לו עליה, הוא עלול לא לדעת ממנה, וזה חבל.

ההחלטה שהתקבלה במועצת הדרג המדיני קבעה, כי יש להעניק לעיר הנחשלת מעמד חדש. ההחלטה כוללת שורת הטבות משמעותיות לתושבים העניים, מה שעתיד לפתוח בפניהם אפיקי מסחר וכלכלה חדשים, ולשפר את פני העיר עשרת מונים.

מאן דהו העלה בעיה רצינית. תושבי העיר הסתגלו זה מכבר לחיי עוני בחוסר זכויות, ההודעה החגיגית לא אומרת מאומה מבחינתם, הם עלולים להמשיך בשגרת חייהם המצומצמת, בלא לנצל  במאומה את מעמדם החדש.

הפתרון שנמצא היה פשוט בתכלית. יש להשהות מעט את מועד כניסת המעמד החדש לתוקף, בפרק הזמן הזה תתפרסם הודעה רשמית ותופץ הבשורה בין התושבים. יום מיוחד ייקבע לשם כך בעוד מספר שבועות, ועד אז תתצטבר בשטח ציפייה דרוכה. הם ישמעו על ההטבות העתידיות, וייעשו מודעים יותר למצבם העכשווי הנחות. יבינו טוב יותר את מעמדם המוגבל, ויתעניינו באמת וברצינות במעמד החדש שיחול לגביהם במועד הנקוב. באופן שכזה יידעו בבוא העת להעריך וגם לממש את מעמדם המיוחד.

***

מי אינו אוהב מתנות. וכשמדובר במתנות בעלות משמעות, על אחת כמה וכמה. אולם הענקת המתנה אינה מסתכמת רק בנתינתה גופא. יש למתנה עוד חלק חשוב לא פחות ממנה עצמה, ואפשר אף יותר – הקניית המודעות למתנה והבנת ערכה.

אדם עשוי לקבל מתנה יקרה ובעלת ערך, המסוגלת לחולל בחייו נפלאות. ובכל זאת, גם אחרי שהמתנה שוכנת במעונו, יתכן מאוד שאף פעם לא תהיה לו כל תועלת ממנה. אם לא יספרו לו מה יש לו ביד, סביר להניח שכל תועלת לא תצמח מהנתינה הזו. על כך דרשו חז"ל "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו".

ללמוד מה קיבלנו

לא תמיד ולא בכל מצב, ניתן כה בקלות לאלף את מקבל המתנה בינה בדבר המתת המונח בחיקו. והדברים אמורים בעיקר בשעה שעוסקים במתנות רוח ואוצרות דעת שמעניק לנו בורא עולם. כך קורה בשעה שמבקשים להעניק לילד קט מתנות בעלות ערך אמיתי, אך הוא מצידו עודנו שרוי עמוק בקטנותו והרגליו הזאטוטיים. קשה ואף בלתי אפשרי לספר לו- לילד הקטן, על האוצר שהועבר לרשותו. ועוד יותר מכך קשה לגרום לו לעשות במתת הזה שימוש ראוי ומועיל. וכל זה רק משל חיוור למציאות היהודית שלנו.

כבנים למקום, כילדים לאבא הגדול בעולם, קיבלנו מבורא עולם את המתנה המשמעותית ביותר שיכול נברא לקבל. קיבלנו יהדות, על מצוותיה, תורתה, גדריה, סייגיה וכל מה שמרכיב את חובתו של אדם בעולמו של הבורא. אילו היינו מבינים את המציאות הזו, מן הסתם לא היינו נותרים כך אדישים ומפהקים, מסופקים ומהורהרים. היינו חשים בכל רמ"ח ושס"ה את מתיקותה של מחוייבות נשמתית לרצון השם. את נעימותה המענגת של הידיעה שאני בעצם הוויתי מעניין מאוד את המלך, ועלי ועל כתפיי הזעירות הושתו באמת לגמרי תקוות המלך וציפיות מלכות שמים. יש בהבנה הזו כדי להפיח חיים גם בגוש בשר מת!

אבל המח הילדותי שלנו מתקשה להבין, ובצדק. אחרי ככלות הכל, הוא בילה מיטב שנות דור בקטנות, בגלות, בשכחה ובמושגי יסוד של חומר. קשה עד בלתי אפשרי להפוך אותו בין ליל לגדול.

וזה פשרם של הימים שעברו, וזה סברו של שבועות.

שבועות, מלמד רביז"ל [לקו"מ סי' נ"ו] "הוא שכל גדול וגבוה מאוד שהוא חסד גדול ורחמים גדולים". ואת החסד העצום והנורא הזה, הגלום ויצוק ביום האחד והמופלא, יום חג מתן תורה, מבקש בורא עולם להעניק לכל אחד מבניו האהובים. מתנה שכזו השופעת ברחמים מאת 'זקן מלא רחמים', יש בה כדי לעשות מאיתנו בריה חדש ממש, אילו רק הבנו את משמעותה.

סופרים ונעשים יותר מוּדעים

משום כך לא נפלה לנו מתנת חיינו מיד. כצעד ראשון הוצאנו ממצרים. הופקענו ממצב עבדות ונחלנו לראשונה חירות אמיתית. טעמנו טעם עבדות נעלה לבורא עולם, ראינו בחוש את כוחה של תפלה, ואת מציאותה של ההשגחה.

לאחר מכן יצאנו אל הדרך, הצטווינו לשם כך לספור. יום ועוד יום, מידה ועוד מידה. ימי ספירת העומר הם ימים של הכנה לקראת קבלת דבר מה, וכדי לקבל, ויתרה מכך כדי שהקבלה הזו תחולל שינוי של ממש, יש להבחין קודם בחסר ובנצרך. וזה מה שעושה בנו הספירה. בימים הללו אנחנו מתחילים להבחין, מכירים לפתע מידות שמעולם לא ייחסנו להן מחשבה של ממש. מרגישים פתאום איך פה חסר משהו וגם שם. קצת עקום, ודורש תיקון. וההבחנות הללו, פותחות בנו חלונות חדשים של כליון עיניים וציפיה אמיתית. החסרונות שהולכות ומתבררות יוצרות בתוכינו פנימה הכנה אמיתית לקראת קבלת מתנה שמימית שעתידה למלאות את כל אותן חסרונות דורשי תיקון.

הספירה היא הכנה, והתכוננות מעצם טבעה איננה חייבת להעיד על שינויים טמירים. יתכן מאוד שימי ההכנה נראים סתמיים ונעדרי הוד מיוחד. אך בל נטעה, כשיבוא היום החמישים. באותו היום המיוחל נקבל ללא כל ספק את הדבר אליו ייחלנו כל העת. וביום הזה, יתקבצו וגם יבואו כל אותם ימים, אפילו כל אותן שעות ורגעים של ציפיה והכנה, של הכרה בחסרונות ושל הבחנה במגרעות ושל ציפיה והתעודדות ושוב כיסוף וגעגוע של תקווה, וכל אלו יעלו ויבואו ויאירו יחד עם המתנה הגדולה, מתן תורה. והפעם, תרד עם התורה הזו גם ובעיקר נשמת המשמעות הפנימית. נזכה אז לא רק לאחוז ביד מתנת אלוקים, כי אם ובעיקר, לדעת ולהכיר באמת בערכה ובתוכנה.

פרשת במדבר – מתכוננים לקבל תורה

זהו כלל גדול באמונה – אילולא שאתה עצמך עושה נחת רוח פרטית וייחודית לבורא עולם, לא היית נברא.

אם אנשים אינם מסוגלים לנהוג כבוד זה בזה, הרי זה מפני שאינם מסוגלים לכבד את נקודתם הפרטית. הם אינם יודעים ששום אדם בעולם לא יוכל להחליף אותם.

כולנו מכירים מן הסתם את ההרגשה כאשר מחפשים נואשות דבר מה חשוב, ולא מוצאים. תחושת חוסר אונים.

חפצים נוהגים לעיתים ללכת לאיבוד, והמקום הזה אליו נודדים כל הדברים האבודים, אין לו מיקום ולא גבולות מדויקים. מה שהולך לאיבוד עלול להימצא בכל מקום, אבל ההרגשה היא כאילו אינו מצוי בשום מקום.

לאבד חפץ, מילא. לאבד את עצמך, אוי ואבוי. מה עלול לגרום לאדם לאבד את עצמו?

ניתוק. אדם עשוי לעיתים להתנתק מעצמו, לעזוב את החבל. זה מתחיל בהצצה קטנה החוצה, אל מעבר לנחלה האישית. סקרנות של קנאה. מתווסף לזה דמיון פורה, וזהו, אדם שוכח את מקומו. נוטש את עמדתו וזונח את תפקידו. הוא מחפש משהו אחר, רוצה חיים אחרים, מעוניין להשיג את ההצלחה של השכן. מהר מאוד מגיעה גם חלישות הדעת ותחושת תלישות. זה גם מתכון בדוק לקנאה רעה, מריבות ושנאת חינם.

***

אין לך אדם שאין לו מקום ושעה, אדם ללא מקום אינו אדם. לכל יהודי מקום בעולם. כולנו נבראנו לשם מטרה מסוימת ומדויקת, וגם אם במרחב ישנם אנשים נוספים, תפקידנו שלנו נותר אישי לחלוטין.

אף אדם בעולם, גם המוצלח והזורח ביותר, לא יוכל למלאות את מקומך ר' יהודי. אין לך כפיל בכל תבל, לא בהווה ולא בשום עבר ועתיד. אדם נברא יחידי. זהו כלל גדול באמונה – אילולא שאתה עצמך עושה נחת רוח פרטית וייחודית לבורא עולם, לא היית נברא.

מי שחייו מכוונים אל ההבנה הזו, לעולם לא יחוש מיותר. אף אדם, גם המוצלח והמופלא ביותר בסביבתו, לא יאיים על קיומו. וממילא גם הוא לא יזדקק 'להגן' על מקומו, ולהתקוטט עם שום בריה. באמת אמרו: כל הצרות מתחילות כאשר אדם שוכח את מקומו ומתנתק מעצמו.

שאו את ראש

בימים אלו אנו עוסקים בספירה. השבוע נכנסנו לחומש חדש, גם הוא עוסק בספירה. חומש במדבר קרוי גם 'חומש הפקודים', על שום מצוות הפקידה והספירה שציווה השי"ת למנות את ישראל, פעם ועוד פעם.

מצוות הפקידה אין מטרתה רק השגת מידע על מספרם של בני ישראל, כפי שנראה תכליתה של מצוות המניין מהותית וחיונית לאין ערוך. הספירה מהווה יסוד חשוב מאוד בקיומו של עם ישראל בכלל, ובשייכותו של כל יחיד ויחיד לכלליות ישראל, בפרט.

השי"ת מצווה את משה רבינו לשאת את ראש בני ישראל "שאו את ראש", הספירה הזו תכליתה לרומם את קומתו של כל יהודי. איך? לשם כך יש לקשר את המניין "למשפחותם לבית אבותם", זהו השורש והמקום של כל אחד. כל הצרות, הנפילות והבלבולים הינם תוצאה של התנתקות מהשורש. המספר נועד להכניס אותך פנימה אל המניין, לקשר אותך בשורש. היכנס, יש לך מקום בקדושה.

עד היכן חשיבותו של המניין – נוכל ללמוד מתלמידי רבי עקיבא. בשבועות הראשונים של הספירה נהגנו אבלות על מות עשרים וארבע אלף התלמידים של רבי עקיבא. הם נפטרו במגיפה כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. לא שרר ביניהם שלום והתלקחה אש המחלוקת. פירוד לבבות.

אם אנשים אינם מסוגלים לנהוג כבוד האחד בחבירו, הרי זה מפני שעוד קודם לכן אין הם מסוגלים לכבד את נקודתם הפרטית. אין הם מחוברים לתפקידם ואינם יודעים ששום אדם בעולם לא יוכל להחליף את מקומם. זהו נתק מהשורש, לפיכך התיקון יהיה באמצעות מספר ומניין.

כוחו של מניין

מניין הוא תנאי לכל דבר שבקדושה. ראו זה פלא: מכונסים להם תשעה יהודים בהיכל בית הכנסת. היום נוטה להעריב וזמן תפילת מנחה תיכף יסתלק אל האופק. הם אינם יכולים להתפלל, לא לומר קדיש ולא לשמוע קדושה. ממתינים… הנה נכנס למקום בחור צעיר, על מפתן בית הכנסת הוא שולף כיפה מכיסו ומניחה עראית על פדחתו. אנחת רווחה, אפשר להתחיל 'קדיש'.

מניין זה מושג, כל דבר שבקדושה יכול לחול על מניין. שכינה שרויה במניין יהודים. כאשר הינך חלק מהמניין, חלק ממספר בני ישראל, הרי אתה מוכשר לכל דבר שבקדושה.

הכלל הוא שלעולם קריאת פרשת במדבר תימצא בסביבת חג עצרת, ונתנו חז"ל סימן לדבר "מנו ועצרו". יש כאן קשר מוכרח. חג השבועות הוא חג מתן תורה. כדי לקבל תורה נדרש רצון, רצון חזק והשתוקקות. אדם עלול לאבד את הרצון רק כיוון שהוא בחוץ, מנותק מהנקודה שלו, נפרד מהשורש ח"ו.

מהסיבה הזו ההכנה הראויה ביותר לחג העצרת היא 'מנו', לספור. בפרשת במדבר צוונו למנות ולספור כל יהודי, להכניס את עצמנו ואת כולנו פנימה אל המניין. המניין מכניס אותנו לעבודת השם, אתה יכול להתבודד, לדבר דיבורים לפני השם. אתה מסוגל ללמוד תורה. לנצח את היצר. להתחיל התחלה חדשה – משום שאתה חלק מהכלל. יש לך משפחה. יש לך בית אב. אתה מחובר. וכאשר הינך מחובר גם המעשים שלך מחוברים, גם הרצון שבך נובע ממקור שיש בו ממש.

פרשת במדבר – להתפקד ולהרגיש שייך

מי לא משתוקק לחוש רצוי ומועיל, להשתייך למקום טוב ומיוחד. כשהתחושה הזו דועכת, הנפש פזורה ואומללה. מספר אישי יציל אותה.

המודעות שכיסו את כיכר העיר והזמינו את התושבים לאסיפה דחופה, לא עוררו עניין מיוחד מעבר לשגרה. גם צבען הארגמני של האותיות הגדולות שבישרו על 'נושא הדיון הדחוף שאיננו סובל דיחוי', לא גרמו לתושבים השאננים להכניס את התאריך המיועד ליומן האישי. חצק'ל הדוור העביר חצי עין עייפה על השורות הכתובות, הנהן והמהם והמשיך בדרכו. יוסק'ה החולב נתקל במודעה כשהתכופף להעמיס כד חלב על שכמו. פיהק ולחש לעצמו 'נו טוב, מה כבר יוכל חולב קשיש להועיל..' משך כתף והמשיך לעבודתו. מחשבה זהה חלפה במוחו של יענק'ל הזגג. מאותה סיבה לא ייחס למודעה עניין מיוחד גם שלום האופה. וסיבה זהה גרמה לאולם בו אמורה היתה האסיפה הדחופה להתקיים, להיוותר בתאריך המיועד ריק, למעט ראש הקהל שהטריח עצמו לשווא.

הנושא הבוער חייב למצוא פתרון הולם, ואת הרעיון הציע מאנדהו רגע לפני שהכל ירד לטמיון. את ההזמנות למועד החדש שנקבע עבור הדיון הדחוף, שלחו מארגני האסיפה לכל תושב באופן אישי. השורה הראשונה נכתבה בכתב יד ובדיו. צויין שם שמו האישי של הנמען בתוספת אי אלו פרטים מזהים ומילות חמימות. והעיקר, חתום על ההזמנה המושל בכבודו ובעצמו. בתאריך המיועד היה האולם מלא וגדוש בקהל נרגש ואפוף רגשי שייכות.

***

תחושת שייכות, כמיהתו של כל אדם ממוצע. להיות שייך הוא צורך בסיסי, כמו סם חיים לנפש. תחושת שייכות גורמת ללוחמים לבצע מעשי גבורה. הידיעה, ויתרה מכך, התחושה שיש לי חלק ונחלה בין אבירי לב בעלי תעוזה, מסוגלת להעניק אפילו לחדל כח, תעצומות נפש ושאר רוח. הסוד הזה ידוע גם בעולמם של בני ישיבה. הקרקע להצלחה בימי נעורים, מושתתת ברובה על סביבה קדושה. חברים, אווירה, כל אלו יוצרים בנפש הנער את השייכות לדבר שבקדושה, מכאן נובטות גם השאיפות הטובות וההשתדלות להתעלות.

דבר שבקדושה יכול להאמר רק במניין עשרה. העדה והקהל הם תנאי לקדושה. האחדות, הביחד, הם שמשייכים את הנפשות אל הקודש, ומכאן נובעת גם ההצלחה. נפש זקוקה להימצא במקום מסויים, היא מוכרחת להשתלב, להתחבר, להתיישב במקום טוב ולהשתייך לשם. נפש תלושה, חייה אינם חיים. אין לה מקום בעולם, כוחותיה פזורים.

מה שעלול לגרום לנפש להיפלט ממקומה הם מחשבות ואמירות בנוסח 'מה אני מסוגל כבר להועיל'. הספק הזה, המנקר בפנים, מקניט ומקנטר, הוא שקוצץ את כנפי הנפש, מדלדל את כוחותיה, ומותיר אותה תלושה ועייפה.

כשהנפשות עסוקות במחשבות של חלישות דעת, אין מי שיתגייס אל עבודת הקודש. הידיים שיכולות היו להועיל ולהקים מלכות דקדושה, רפויות בשאלת 'מה כוחי ומה אוכל כבר לעשות'. הריפיון וחדלות האישים הן שקוטעות את ברית האחדות, זורות הרס ופירוד.

בורג קטן וחשוב נורא

כמו במכל מכשיר או מכונה המורכבת מחלקים רבים, יש בהכרח ברגים גדולים וקטנים. חלקים בולטים ומוצנעים. כך גם העולם וכלל ישראל מורכבים מגדולים וקטנים. הגודל והמיקום עלולים להטעות. נדמה שהחלקיק הזעיר מיותר, בה בשעה שאילולא הוא, שום תנועה לא תוכל להיווצר במכשיר הגדול. בורג קטן עלול להשפיע על תפקודו ומשמעותו של עולם שלם. נפש אחת צנועה ובלתי מורגשת, משמעותית מאוד כלפי מי שברא אותה. אצל השי"ת אין דברים מיותרים, ובין נשמות ישראל בוודאי אין נשמה מיותרת או נעדרת חשיבות. לכל אדם ולכל נפש מקום וסגולה מיוחדת. ממילא אין מקום לשאלה 'מה אני יכול כבר לעשות'.

כשם שההכרה במעלתי שלי, הכרחית לחייה ועבודתה של הנפש. כך ההכרה במעלתו של הזולת ובייחודיותו, הכרחית לקיום הכלל. הענקת חשיבות לכל אדם, זהו היסוד לקיום העולם בכלל ולקבלת התורה בפרט. במעמד הר סיני וקבלת התורה נאמר "כאיש אחד בלב אחד". אחדות היא תנאי לקבלת התורה. לכל יהודי חלק בהתגלות התורה, אם תחסר נפש אחת מישראל, התורה לא תהא שלימה. מהסיבה הזו, קבלת התורה מוכרחת להיות במעמד כל ישראל. אילו יחוש אדם אחד תלוש  ובלתי נחשב, חלק מן התורה חסר כאן.

על כוחה של האחדות, ועל הכרחיותה לקבלת התורה, נוכל ללמוד מענייני דיומא. אך עתה יצאנו מתקופת אבל קשה על מותם של תלמידי רבי עקיבא. עשרים וארבעה אלף תלמידים קדושים, גאוני עולם, צדיקים ובעלי תורה. עשרים וארבעה אלף ממשיכי התורה, שנפטרו והותירו בבריאה חלל אדיר של חיסרון נורא. רק נוכל לשער ולצייר מרחוק איך היה העולם נראה אילו "נהגו כבוד זה בזה". הלא היתה היום בידינו תורה לכל הפחות כפול עשרים וארבעה אלף פעמים מזו שיש בידנו בדורינו היתום. וכל אותה התגלות נפלאה נחסכה מהעולם רק מחמת שלא נהגו כבוד. האחד לא הכיר במעלת חבירו, וכשאין אחדות ושייכות, תורה איננה יכולה להתגלות.

לספור ולהחשיב

ההכנה לקבלת התורה אם כן, היא חשיבותם של נשמות ישראל, כל אחד בעיני עצמו, והאחד בעיני חבירו. זו הערובה להתגלות תורה. מהסיבה הזו, קודם לשבועות קוראים תמיד בתורה בפרשת במדבר, כפי הרמז הידוע 'מנו ועצרו', המניין מכשיר קרקע לעצרת. המניין כמו מפקד לצבא המלך. מספר מעניק חשיבות, משייך. והבסיס להצלחה היא תחושת שייכות. חפצים בעלי חשיבות ממוספרים, לכל פרט מספר ושם בפני עצמו. חורבן הנפש היא בדידותה במרחבי הישימון של חוסר חשיבות עצמית. כשיהודי רואה עצמו כפרט סתמי בנוף האנושי, אין סיכוי שעבודתו תהא תמה.

הדרך לשבועות חייבת לעבור דרך מצוות המניין. המספר קורא ומזמין כל נפש אל עבודת הבורא. הוא שמגלה ומאיר בפנימיות הנשמה את נקודתה הייחודית השייכת רק לה. מעורר ומזכיר לכל אחד שיש משהו מיוחד שרק הוא מסוגל לעשות לכבוד השם. וההכרה הזו מסוגלת לעורר בנו כוחות אדירים שלא הכרנו. מכאן מקבלים כח ותוקף לעמוד מול פיתויי היצר, היכולת להיות "סור מרע" יונקת מהכרת החשיבות והייחודיות. רק לוחם המודע למיקומו ותפקידו החיוני, יכול להיוותר ער על משמרתו, לא להירדם ולהתרשל בתפקידו.

זה עתה זכינו יחד עם כלל בית ישראל לעלות ולהסתופף בכנישתא חדא בהילולא דבר יוחאי. האחדות הזו של "אנן בחביבותא", ההתחברות מתוך ההכרה במעלת כל יחיד, התחושה של "פתח פיך ויאירו דבריך". לכל אחד חלק בתורה השם וגם לי. זה היסוד להתגלות לה נזכה בחג השבועות וקבלת התורה.