בחוקותי – שלום כבר לא חלום

(ראה אור בעלה לתרופה תשע"א)

מה שכעס ומחלוקת מסוגלים לחולל- מהומה, חורבן! ובכל זאת הנצחנות היא מציאות כמעט טבעית בכל תחום. האם יש דרך לצאת מזה?

מבט קצר סביב, ילמד אותנו שהעולם כולו רוחש נצחנות תמידית. מדת הניצחון חוגגת בל מקום, בחיי הפרט כמו בחיי הכלל. במשפחה, בין חברים, במשא ומתן וכמובן בין תופסי השררה. בני אדם כמו גלי ים, מבקשים להתגבר ולהתנשא האחד על חבירו, בדיבור, בממון, בעשייה ואפילו בעבודת הבורא. הכעס וההקפדה הם לחם חוק בעולם של מחלוקת ונצחנות. במציאות שכזו משמש כל אדם צד כלשהו במדת הנצחנות. כמנצח או כמנוצח.

ויש והקנטרנות הנצחנית פולשת גם לעולמה של תורה. כשהכוונה איננה 'לשמה' ממש. האש כבר איננה זו של נתינת התורה, המרוממת את הלומד אל מעבר לתאוות הנצחון. משהו בתבערת הלב נוטה לנצחנות וגאווה ואפילו מרירות. יש שנדמה לעובד השם שפשוט נצחו אותו. כבשו את כוחותיו, הכניעו אותו במערכת חייו. כך שוקעות המחשבות והרגשות בבליל תמידי של ספק ותהייה "הצלחתי או לא. הלך לי או לא". תחת שמחה חיות וסיפוק, הופכת עבודת הבורא למסכת עליבות שבמרכזה מנצחים ומנוצחים עייפים ומותשים. וכשלנפש אין מנוחה, מאיין יישאב אדם כוחות לשוב בתשובה, להשגיח על מעשיו ולהתחדש בעבודתו. אין ספק, הצרות והייסורים כולם הם תוצאה של מחלוקת ונצחנות.

לתווך בין שמים לארץ

עבור מה בא אדם לעולם – מגלה רבינו ומודיע (ליקו"מ סי' ע"ה) ששליחותינו כאן היא לעשות שלום. שלום בין עולם הזה לעולמות העליונים. המציאות היא, שעולם החומר מסתיר על התגלות כבוד שמים. בעולמות עליונים יותר מאיר אור השם בבהירות מוחלטת, אצלנו ההכרה במלכות שמים מטושטשת, והסיבה פשוטה. הדיבור הוא הכלי לגלות דעת ולהעביר מסר ומידע. כשמעוניינים שהזולת יבין, משתדלים לדבר במילים ברורות. שברי מילים ומשפטים מבולבלים רק יסתירו את כוונת הדברים. "בדבר השם שמים נעשו" הבריאה כולה מורכבת ועשויה מאותיות אלוקיות, דבר השם. האותיות, כשהן בעולמות הטמירים, יש להן סדר וצירוף ברור ונהיר. מהסיבה הזו עולמות העליונים מגלים כבוד השם ורצונו הנעלם בבהירות נוראה המטילה על דרי מעלה רתת ויראה עלאה. אין טשטוש במלכות שמים. רק כאן, בעולם החומר המורכב כולו משברי אותיות נעדרי צירוף וסדר, רק כאן לא מבינים את כוונת הדברים. האותיות מהן מורכב עולמינו מבולבלות, אין בהן סדר. וזו הסיבה לדעתנו העכורה והמבולבלת.

הניצוצות הנפולים והשבורים, טבעם שהם מתנצחים ביניהם, האחד סתירה לחבירו. כל יחיד מבקש להיות למעלה, לדחוק את רגלי זולתו. ההתגוששות הזו היא מציאות עולמינו, שברי כלים. כשרוצים להביא שלום לעולם, יש לעורר אהבה ואחווה בין חלקי הבריאה והנפש. את האהבה מעוררים על ידי העלאת מ"ן. כלומר, אתערותא דלתתא, והדיבור הוא הכלי לפעולה הנפלאה הזו.

"בורא ניב שפתים שלום" הדיבור מסוגל להביא שלום בעולם ובנפש. כיוון שגורמי המחלוקת והנצחנות הם אותם שברי ניצוצות, הרפואה לכך, מגלה רבינו, היא לאסוף את אותם ניצוצות אל תוך דיבורי תורה ותפלה, וכשמוציאים את התבערה הזו בדיבורי תפלה והתשוקקות בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שברי האותיות המעורבבות מקבלות צירוף נכון. וכשיש לאותיות צירוף, הכל נראה אחרת. דיבורי התורה והתפלה מסוגלים להעלות את שברי הנצוצות למעלה למעלה עד המקום בו מתעוררים הרחמים העליונים, כך הופכת חרב המחלוקת לכלי של שלום.

ונתתי שלום בארץ

בוערת בכל לב יהודי התשוקה ללכת בחוקות התורה. לקיים רצון הבורא ולזכות להתגשמות ההבטחה "ונתתי שלום בארץ". הקללה והברכה מונחים לפנינו. חיים של קללה הם נצחנות קנטור ומחלוקת. הברכה היא "שלום בארץ". כשהלב והמח פנויים מתאוות הנצחון ורגשי מרירות ועליבות, הנפש פתוחה לעבודת הבורא. רק כך יתכן לעשות שלום אמיתי בין שמים לארץ, שמציאות החומר לא תסתיר ותעיב על כבוד השם. הדרך להתגשמות ההבטחה היא דיבור.

על מעלתו של הדיבור יכולים ללמוד מהמציאות. מילים שנאמרות מסוגלות להזיז עניינים שהיו תקועים זה שנים. הדיבור דוחף קדימה. ויש לדיבור מעלה נוספת, גם כשאיננו מסוגלים לאחוז בשלמות במעלות הטובות אליהן נכספנו, אם נבטא את תשוקת הלב בפה, הלא יש לנו כבר כעת חלק ונחלה בקדושה ובטהרה. ועל זה אמרו חז"ל "ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אל עימי, בשותפי. מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה כן". הדיבור מסוגל לברוא עולם ומציאות חדשה לגמרי.

רשב"י – מליץ יושר

הולכים אנו ומתקרבים אל היום המיוחל, יומא דהילולא דרשב"י בל"ג בעומר. היום בו מתאחד כלל ישראל בשמחת הלב משותפת סביב התגלות אור פנימיות התורה, הזהר הקדוש ותורת הצדיקים. הטעם הראשון המורגש אצל כל מי שזכה לגעת באפס קצה תורת הצדיקים הוא שלום. ספרי הצדיקים מאירים לאדם דעת. פתאום מוסט המסך והלב מתחיל להבין ולהרגיש שהשם ית' נמצא כאן ממש, מעוניין בי ואוהב אותי. וכשמעמיקים יותר מבינים, שהעולם כולו עשוי חלקי אלוקות המשתוקקים לעלייה ותיקון. מבינים גם שהמחלוקת והנצחנות שליוו אותנו עד היום הם תוצאה של חוסר תיקון. לפתע אין לנו עסק ועניין עם בני אדם. ברור לנו ונהיר שהצער והיסורים אינם יכולים להיות תוצאה של מערכות יחסים, מריבות ועלבונות, יש כאן משהו אחר לגמרי. יש כאן כבוד שמים המצפה להכרה והתעלות. הבריאה מבקשת שמאנדהו ילמד איך לקרוא אותה, שמישהו יצרף את אותיות המציאות באופן הנכון. ואת הדרך מעניקים לנו הצדיקים בספריהם הקדושים.

כעת יש טעם חדש בתורה ובמצוות, לכל עשייה יש משמעות פנימית. לכל מצווה סגולה מיוחדת להעלות ולרומם את הנפש אל מעבר לקטנות המחלוקת והנצחנות. וזו בדיוק סגולת אורם של הצדיקים. תורת הצדיקים מכניסה בלב אש קודש. להט טהור המכלה כל אש של כעס והקפדה. אש בוערת של השראת שכינה וחיים נצחים נטולי מרירות והקפדה.

ביומא דהילולא מתאסף כלל ישראל סביב האש הזו. אש הקודש המאירה מתוך משנתם של צדיקי אמת. רשב"י, כוחו של הצדיק, הוא שעומד תמיד בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים. הוא שעומד בין שמים לארץ לעשות שלום. נוטל את תפלותינו ומעלה אותם לנחת ולרצון. לוקח כל מחשבה טובה, כל רצון ותנועה קלה אל הטוב, ומעלה עד שורש מדות הרחמים העליונות "הוא ימליץ טוב בעדינו".

פרשת בחוקותי – לגלות את שורש הבעיה

אם מופיעות בשטח בעיות, יש להן בהכרח שורש. כשנטפל בו, הכל יסתדר ממילא. אם קשה לנו לגלות את השורש, אולי אנחנו מפרשים את המציאות בצורה קצת מעוותת.

זה התחיל ברטיבות מחשידה בקיר הסלון. המשיך בסימני עובש על המרצפות. התעצם בדמותם של סדקים מאיימים, ועוד אי אלו תופעות שמחייבות בדק בית יסודי. בהתחלה, הביאו בני הבית אינסטלטור, שלא מצא כל ממצא מחשיד. לאחר מכן הזמינו מומחים נוספים בתחום. ובסופו של דבר הבהילו לזירה אדריכל של ממש. בדיקה מעמיקה גילתה את התמונה המלאה. 'המבנה נבנה באופן בעייתי. היסודות לא תוכננו נכון. המבנה שוקע'. האדריכל מסכם את חוות דעתו ומציע 'צריכים כאן טיפול יסודי, ייקח זמן, אבל רק זה מה שיפתור לכם את כל הבעיות. זה השורש'.

*

לפעמים קשה בחיים.

ואולי לא רק לפעמים. בעיות אינן נוהגות להיוועץ או להתריע קודם שהן מופיעות. ההפרעות נוחתות על שגרת חיינו ללא התרעה, ולאו דווקא בעיתוי נוח. וככה דברים מסתבכים. פה מתעורר קושי, שם צץ לו לפתע סיפור לא צפוי, ועוד כהנה וכהנה כיד המציאות הטובה.

אדם, שואל את עצמו הרבה פעמים, 'למה'. למה לא הולך, מדוע כל כך קשה, איך זה שהכל מסתבך, ועד מתי זה כך יתמשך. מאחורי כל השאלות הללו מסתתרת שאלת השאלות, 'מה בעצם רוצים ממני, מה'?

את התשובה לשאלות הללו ניתן לחפש כל החיים ולא להגיע לשום מקום גם אחרי מאה שנות שאלות ותהיות. משום שסיבות לבעיות יש לאין מספר. אשמים וגורמים, השערות ורעיונות, אינם חסרים כאן בעולם. ומי שמנסה לפתור כך פלונטרים, עוסק בלהניח רטיות חד-פעמיות על פצעים, תוך התעלמות מוחלטת ממקור הבעיה. אם יש לנו בעיות, השורש שלהן קבור בהכרח במקום כלשהו. אם נזהה את השורש, נוכל בסיעתא דשמיא להעלות ארוכה לבעיה האמיתית, כל השאר יסתדר כבר ממילא.

ומדוע איננו מצליחים לחשוף את שורש הבעיות? משום שקשה לנו לקבל את האמת. ומדוע קשה כל כך לקבל את האמת כפי שהיא. אולי בגלל שאיננו מבינים אותה באור הנכון.

פרשנות נכונה

התורה הקדושה מודיעה וגם מספרת שהעולם הזה איננו הפקר. כלומר, יש בו דין וגם דיין. כל מעשה ואפילו דיבור ומחשבה פועלים, לטוב ולמוטב. אם פעלנו כהוגן, התוצאה היא התקרבות להשם. ואם חלילה מעדנו, הרי שהתרחקנו חלילה מאת השם. ולכן, מתוך רחמיו העצומים יתברך, הוא פשוט לא מרשה לנו לשקוע בשלוות הטעות, על כל סטיה באה תגובה, מעוררים אותנו!

הבעיה היא, שאת המציאות הזו ניתן ללמוד באופן נכון, ישר ומאיר. אך גם באופן עקום, מעוות, מר ומריר. אדם, עלול לראות את החיים כאיום אחד, ארוך ומתמשך. את היהדות כמסכת קשה ומפרכת של תביעות, הזהרות ואצבע מאיימת. ואת עצמו כקרבן עלוב, מטרה לחיצים. ואז באה גם התרעומת 'מה בכלל רוצים ממני…'

ויש גם תמונה אחרת. אם הכל בידיו יתברך, ואם הכל בהשגחה. הרי שכל מה שקורה לי ועימי, אינו קשור באף אדם ובשום כח בעולם. אף אחד לא מעוניין להזיק לי, אף אחד אינו יכול להצר לי. יש כאן אך ורק בורא עולם, וכל כולי, גורלי, מצבי ותחושותי, הכל בידיו יתברך. הוא לבדו הכתובת והוא ברחמיו יכול ברגע אחד להסיר ממני כל קושי וכל מחסום. לעת עתה מה שעובר עלי נועד רק לקרב אותי. אך ורק לטובתי הנצחית. ואם יש לי יסורים, פשוט לגמרי שהוא רוצה ממני משהו שיעשה לי עוד יותר טוב. ואם כך אני מאוד מעוניין לדעת מה רוצים ממני. ולשם כך אני מוכן גם להיכנע, לקבל את המצב בשמחה ואמונה, ויש לי כבר המון דיבורים של תפילה.

מתי נבין את המסר

זהו גם הפשר למצבו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, זכינו לכאורה לגאולה. אך לא, תקופת מה לאחר מכן אנחנו שרויים שוב בגלות ארוכה וחשוכה. הגלות מתארכת ומתארכת, היכן הקץ?

התורה מודיעה לנו "אם בחוקותי תלכו". הגלות אמורה להשיג מטרה כלשהי. אין צער לחינם. מבקשים מאיתנו רק דבר אחד, תנסו להבין מה רוצים ממכם! כלום לא מעבר לכך. אין לבורא עולם שום רצון לצער את בניו האהובים, אבל יש לו כן רצון נורא שהם יסכימו כבר להבין. שיבינו כבר שיש לכל תחלואי הגלות שורש, ושאפשר לתקן את הכל בקלות, ושלא תובעים מהם שום דבר שהם אינם מסוגלים לעמוד בו. רק להתחיל לשמוע את חוקות השם.

מבט שכזה, מגלה לנו שאין בעצם שום בעיה בעולם, יש רק דבר אחד, להתקרב להשם. וכל מה שקורה לנו וסביבנו אמור לגרום לנו לעשות דבר אחד בלבד, לצעוד עוד צעד לכיוונו של אבא! ולכן, הצעד הראשון כשנתקלים בקושי וצער הוא, הכנעה. אני מקבל באהבה ומטה אוזן לשמוע מה רוצה ממני השם. כך נכנסים לעבודה של חשבון נפש, כך מתחילים להיות קשובים, ערניים. ואל דאגה, דרך שכזו משכיחה מהר מאוד את היסורים, משום שכשאין להם סיבה להיות, הם נעלמים.

הדרך הזו ידועה, בדוקה ומנוסה, למי שהתנסה בה. וכל יהודי מוזמן להאמין לצדיקים ולאנשים כשרים ולהתחיל ללכת אותה בעצמו, קדימה.

הימים הללו מקרבים אותנו לקראת שבועות ומתן תורה. קבלת התורה אמורה לשנות לנו את החיים. לגרום לנו לראות שאין בעולם מאומה מעבר להתקרבות להשם. ולהביא אותנו למצב בו אין שום דאגה, משום שהכל ממש בידי השם והכל רק לטובה. חיים שכאלו הם 'מעין עולם הבא'. הדרך לקבלת תורה שכזו היא, ספירת העומר. אנחנו סופרים כל יום וכל צעד בלי קשר להרגשות, ובלי קשר לתוצאות. עובדים ומתקדמים בלי לשאול שאלות. רק כך מגיעים בסופו של דבר לחיי תורה. חיים של השגחה ושל 'הכל לטובה'.

 

 

 

 

 

בחוקותי – חזק וברוך!

אנשים מפחדים מקללות ומצפים לברכות. אנו חוששים שיקלקלו לנו ומשתוקקים שיפרגנו לנו. אבל הקללות והברכות לא באות מבחוץ. הם אצלנו בפנים.

השכר שהתורה מבטיחה עבור קיום המצוות מתמקד בעניינים חומריים, אבל התוכן הפנימי שלו הוא רוחני. אין שובע ואין סיפוק בלי הארת הרצון.

שני דברים אינם משאירים אף אדם אדיש, ברכה או קללה. כל אחד מעוניין שברכה תשרה במעונו, ואף אחד אינו מאחל לעצמו קללות נמרצות. הברכה והקללה נדמים לנו כאינם בידינו, כמו גזירת גורל. יש אנשים מבורכים ויש כאלו שהקללה רודפת אותם. גם נראה לנו שהקללה והברכה באות אלינו מבחוץ. אנו מפחדים מפני אנשים שלא יקללו אותנו שלא לא יקלקלו לנו, ותולים יהבנו בהם שירעיפו עלינו מברכתם ויפרגנו לנו. בפרשת השבוע מסדרת התורה הקדושה את הברכות והקללות, לומר לך: גורלך אינו נותן בידי מקללים ומברכים. בתוכך פנימה יש את שניהם, הברכה והקללה. הכל תלוי אך ורק באם בחקותי תלך..

 

*

הידיעה הזו יקרה מכל הון. רוב ההפסדים נובעים מאי הבנה נכונה של המציאות. בתחילת חייו אדם כמו ילד קטן, סופג מהלומות ולטיפות ואינו יודע לקשר בין המעשים לתוצאות. הוא סבור שסתירת הלחי נחתה עליו מאותו מקור מזדמן שהרעיף על לחיו ליטוף של חיבה. תפיסה ילדותית זו עלולה ללוות את האדם משך שנים. אם לא יפקח עיניים, גם כאיש בוגר הוא ימשיך להאמין שעל גורלו – כמבורך או מקולל – משפיעים אנשים. הוא ימשיך לחשוש מקללותיהם ולייחל לברכותיהם. את הטעות הזו מבקשת התורה הקדושה לחסוך מאיתנו. ולכן היא מציבה בצורה הברורה ביותר את הברכה והקללה. לומר לך: הכל מתחיל ומסתיים בשאלה האם בחוקותיי תלך אם לאו. כלומר, זה בידיך. מדויק יותר, במוחך.

ברכה או קללה

הקללה והברכה שוכנות זו לצד זו במוחו של אדם. יחדיו הן משלימות תמונה מלאה. אין במציאות היום מצבים מקוללים לגמרי ואין דברים מבורכים לחלוטין, בכל דבר יש ויש. אבל לא לנצח זה יימשך כך, וגם לא מאז ומעולם היו אלה פני המציאות. הקללה באה לעולם בתאריך מסוים, וגם אמורה לעזוב במועד שהוכן לה. לראשונה מוזכרת הקללה לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. למעשה הקללה שהושתה על העולם נובעת ישירות מהעובדה שהדעת החלה להכיר ברע. כתוצאה מאכילת עץ הדעת נעשה אדם יודע טוב ורע. וכשאתה יודע מהרע, הינך מפעיל אותו, כלומר מאפשר לו להתקיים בעולמך. זו הקללה. התורה הקדושה מציבה בפנינו את הברכה והקללה משום שהיום, לאחר החטא, אי אפשר יותר לעבור את העולם בשלום בלי לדעת להבחין בין טוב לרע, ובין קללה לברכה. ולכן חסד עושה עימנו התורה בפרשת השבוע כאשר היא מאירה את המציאות באור בהיר שחושף את שני הצדדים של המטבע האחת, ואתה אמור להכיר מחדש את העולם המורכב מדו פרצופין – טוב ורע. לבחור כמובן בטוב, להיות מבורך.

כשמתבוננים בברכות המובטחות אי אפשר להתעלם מהעובדה התמוהה לכאורה שהתורה הקדושה מתמקדת בחומריות. הברכות המובטחות לנו עבור שמירת התורה נוגעות כמעט כולן בתחומים ארציים, בעיקר תופסים שם הגשמים מקום נכבד. וכאן נשאלת השאלה: וכי אפשר לסכם את כל ייעודי התורה הקדושה ומצוותיה בכמות מי הגשמים שירדו משמים? ובכלל, הייתכן שהתמורה לקיום התורה הרוחנית והנצחית תסתכם בהשפעות גשמיות?

ברכת הארת הרצון

אלא כאן מונח יסוד. למען האמת התורה משלבת ובוללת יחד גשם ורוח. בנשימה אחת היא מבשרת "ואכלתם ישן נושן" ומיד מבטיחה "ונתתי משכני בתוככם". הבטחה על מזון מבורך יחד עם יעוד רוחני של קרבת השם. אכן זוהי ברכת השם – גשמיות שכל מהותה רוחניות. אין כל משמעות לברכת השובע אילולא שיש במאכלים שובע רוחני וסיפוק פנימי. וכי מה בצע לאדם בשפע מזון אם קיבתו ממשיכה לרעוב ולהזדקק למותרות נוספות? הברכה חייבת להקיף את החומר יחד עם מזונו הרוחני, את השפע עם תוכנו הפנימי. כשמתבוננים בברכות הרי שהפרט המודגש ביותר תמיד הוא הגשם – הגשם היורד בעיתו. גשם מצמיח ומגדל את כל סוגי השפע. זהו למעשה הערוץ הישיר ביותר מההשגחה האלוקית אל המציאות הארצית. הגשם אינו בידי האדם, אף שהוא אחראי על כל מה שמטופח בידי אדם. גשמים הם קו הגבול בין כוחו ועוצם ידו של האדם לבין מה שמעבר לכוחותיו. הברכה מגיעה מהאזור שמחוץ להישג יד אדם, מהמקום ממנו יורד הגשם. ולכן עיקרן של ברכות תלוי בגשם. כאשר האדם זוכה לברכת השם, יורד עליו גשם. שופעת עליו ברכה. אף שהשפע יצמח מכאן ויבוא בכל מיני צינורות ואופנים, הרי מקור אחד לו – גשם משמים. כאשר הגשם יורד על האדמה היא מצמיחה את תבואתה, וכאשר הברכה אלוקית יורדת על ראשו של אדם השובע מפרנס את בני מעיו. רבינו הקדוש מלמד שהברכה הגדולה ביותר שיכולה להזין אדם בזה העולם היא "הארת הרצון". פלא הוא שהעיתוי המסוגל ביותר להארה חל בשעת האכילה. הברכה הנחשקת היא שנזכה להיות שבעים משפע רוחני. שבתוך אכילתנו תאיר 'הארת הרצון'. שנחוש בתוך המשכורת החודשית חיוך אלוקי, ונזהה בתוך כל ההזדמנויות וההרחבות את הארת פניו של השם יתברך.

פרשת בחוקותי – מצאת, סימן שחיפשת!

התורה עוברת מדור לדור באופן מסוים – היא נמסרת משואל למשיב, רב ותלמיד. גם האמונה תימסר לנו כך, מתוך חיפוש.

הציווי 'בכל דרכיך דעהו' הוא האופן הנכון לקיום התורה. לימוד התורה אמור להוביל אותנו למצוא את חוקותיה בכל דבר ממש. בפרנסה, בריאות, אכילה ואפילו שינה.

עוד מעט יכוסו הדרכים המובילות מירונה ברבבות אלפי ישראל. העולים לרגל יעלו ויבואו איש ואיש בדרכו, במרכבתו וברגליו.

מדי שנה חוזר על עצמו המחזה. התופעה. ההמונים נוהרים לרבי שמעון, הם מחפשים משהו. מה הם מחפשים שם? אולי ישועות. רפואות. פרנסות. הצלחות. אולי, אבל הפלא עומד בעינו – כל המחפשים הללו באים דווקא לכאן, למירון. כל הרצונות הללו מתנקזים לרבי שמעון. יש דבר בגו.

***

הכלל אומר שכדי למצוא – יש לחפש.

בכל נושא הכלל תקף, העולם מלא בידע ובחכמת חיים. אולם התבונה אינה נוהגת לבוא מאיליה. המחכימים הם המחפשים.

אדם רוכש מקצוע וצובר ניסיון מתוך התעניינות. חשוב לו לדעת וזו הסיבה שהוא לומד. לצידו ממשיכים אנשים רבים בשגרתם, אפילו אינם מתעכבים לרגע להתעניין, ללמוד גם כן. תלמידים יכולים לשבת בכפיפה אחת, מול מלמד אחד, על שולחן אחד. בחלל הכיתה ירחפו תובנות נפלאות ושיעורים מאלפים, וראה זו פלא – חלק מהתלמידים ייצאו משם מלומדים יותר, ואילו אחרים ייצאו כפי שנכנסו. כאילו מאומה לא נלמד שם. כוח הקניין החזק והחשוב ביותר הוא – חיפוש. שאיפה. רצון ללמוד.

אם בחכמות חיצוניות כך, בחכמת התורה על אחת כמה וכמה. התורה איננה מתפייסת ללומדה אם לא שיבקש אחריה, יתאמץ, ובעיקר יחפש, יחפש, ושוב יחפש: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת השם ודעת אלוקים תמצא". המציאה היא פרי וענף, והחיפוש שורש.

כך הם הדברים גם בנוגע לקיום התורה. העולם מלא בתורה, בחכמת התורה. ובכל זאת אין דבר שיבטיח את קיום התורה כמו חיפוש אחריה. כל זמן שיהודים משוטטים בחיפוש אחר תורה, מובטח לנו קיומה.

להסכים לקבל

מיהו מחפש אמיתי? למחפש הזה יש סימן היכר מובהק – "מכל מלמדיי השכלתי". הוא יאות ללמוד תמיד מכל מי שיעניק לו תורת אמת. איש מוכה צמא יסכים לקבל כוס של רוויה מכל מי שיגישה לו. הוא לא יתעכב על חשבונות צדדיים של כבוד וכדומה. הוא צמא. "הוי כל צמא לכו למים", הצמאים רצים לקראת המים, מימי הדעת. הם מבינים שאת המציאה המבוקשת יש לקבל ממי שבידו להעניק ולתת. הנקודה הזו היא שער גדול בעבודת הבורא.

הבה נשים לב. התורה עוברת מדור לדור. יש בה חלקים של פשט רמז דרש וסוד. כל חלקי התורה ללא יוצא מן הכלל עברו ונמסרו לנו באמצעות אנשים, כלומר מחפשים. מה היה באותם מוסרי התורה שלא היה באחרים? היה בהם שהם חיפשו יותר. המחפשים מצאו, ואם נפשך למצוא – לך אצל המחפשים, ורווה תשוקתך.

פשט בגמרא רש"י ותוספות עובר באמצעות רב ותלמיד. הלומד מתקשה והרב מסביר, וכך מונחל הפשט ועובר מדור לדור. פסקי הלכה אף הם עוברים משואל למשיב, רב ותלמיד. כך היא דרכה של תורה. החיפוש מוליד מענה.

אך לתורה רובד נוסף, עמוק יותר – רובד הנשמה. העבודה שבלב. זוהי הרקמה הפנימית של העולם והנפש, ומאמרי הזוהר מלאים וגדושים ממנה. האם יתכן שהתורה הזו תעבור באופן שונה? כדי לשמוע פסק הלכה הולכים לרב, כדי לדעת איך לחזק אמונה נפולה, לעורר התלהבות או להתחדש בעבודת השם – מוכרחים גם כן ללכת לרב. לחפש מענה ולגשת למי שהדבר המבוקש מצוי בידיו.

כאן מתחילה ההבטחה של רשב"י, "כי לא תשכח מפי זרעו". התורה לא תשכח, כל זמן שניאות לחפש אחריה בכל רגע פנוי. בכל מצב. תמיד.

כי לא תשכח

הדור שלנו אינו מובן מאליו.

לפני הרבה זמנים ודורות התאספו חכמים מגדולי הדור דאז, בכרם ביבנה. היה זה לאחר חורבן הבית ולאור המצב הם קבעו "עתידה תורה שתשכח מישראל". לא יהיה סיכוי לדור שלנו לשמר באוצרותיו תורה, אמונה, עבודת הבורא.

דור לאחר מכן התייצב רשב"י ואמר "חס ושלום שתשכח תורה מישראל", הוא הוציא את הבטחתו מהפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" וגילה דעת שבאמצעות ספר הזוהר הזה ייצאו מן הגלות. להבטחה הזו יש תנאי – מוכרחים לחפש, בבחינת "ישוטטו לבקש דבר השם". השיטוט הזה הוא שמוביל את כל עם ישראל לרבי שמעון בל"ג בעומר. בפנימיותו, כל יהודי יודע היכן הכתובת הנכונה לחפש את שנפשו אהבה.

יש בעבודת החיפוש נקודה נוספת, היא נאמרת בפרשת השבוע.

"אם בחקותי תלכו" – ההליכה הזו היא הדרך האמיתית בקיום התורה. חוקות התורה הם דרך, בבחינת "בכל דרכיך דעהו", כותב על כך האור החיים הקדוש, שהאופן הראוי בקיום התורה היא, ללכת עימה בכל הדרכים, גם בארציות, גם בפרנסה. באכילה ושתייה. חוקות התורה נועדו להדריך אותנו כאן בעולם הזה. למצוא בכל דבר את השי"ת. לגלות רמזים של אמונה. התעוררויות. התקרבות ויראת שמים. מי מלמד תורה בצורה שכזו? האנשים שחיפשו אותה באופן הזה. הצדיקים המופלגים. ל"ג בעומר הוא יום של חיפוש.