בהעלותך – להיות אדם מואר

בס"ד

 

התקשרות לצדיקים צריכה להיראות כהליכה בחושך בעקבות אדם המחזיק פנס,  בחושך אתה חסיד מושבע שלו.

 

כדי להיות מואר צריך בעיקר לא להפריע לאור, לא להוסיף גם לא לגרוע, רק להניח לו לשרות ולהתרחב.

 

המילה 'אור' משמשת לתיאור רוחניות, אורות עליונים, אור אין סוף, אור השכל, הרוחניות מתוארת כאור והסיבה מפני שאור הוא הדבר היחיד שלמרות היותו מורגש ביותר אין לו ממשות. האור יספיק למאה כמו לאחד, והאור מטבעו יתפשט ויזרח לכל פינה ובלבד שלא ישימו בפניו מחסום. אבל לאור יש גם חולשה – קל מאוד להסתיר אותו, להטות אותו ולהטיל באמצעותו צליליות כהות על הסביבה.

 

*

 

עיסוקם המרכזי של צדיקים הוא להאיר. הכל קיים אבל החושך רובץ ומסתיר את השבילים ואת האותיות והמילים. הצדיק לא כותב תורה חדשה, הוא שופך אור על הישנה. האותיות מקבלות צורה והמילים מתחברות. הלימודים של הצדיקים שונים, שכן הם אינם בהכרח ממציאים חדשות, בעיקר הם שופכים אור על הקיים ועל הידוע המפורסם והמובן כביכול. עניינים רבים ביהדותו ורוחניותו של אדם טושטשו והסתבכו רק בגלל החושך, תורת הצדיקים מבהירה את החשוך ומחזירה לתחייה את מה שכל כך פשוט. זו הסיבה שהתקשרות לצדיקים מתבטאת בעיקר בהליכה לאורם, מאי משמע ללכת לאורם?

 

התקשרות לאור

 

מי שנאלץ אי פעם לפסוע בשבילי הרים ובמשעולים צרים ומסוכנים בעלטה, לבטח יבין. השביל קיים ויש לך רגליים בריאות וחזקות, אבל בעיה קטנה – צעד אחד שגוי מוביל לתהום או אפילו רק מכניס אותך למבוי סתום. מישהו לצידך מצויד בפנס, ברגע זה אתה חסיד מובהק שלו. לא עושה צעד בלעדיו. דבק בו, נצמד לפסיעותיו. אינך רואה כלום אפילו לא את פניו, אבל כרגע הוא האור שלך, הוא הסיכוי היחיד שתצא מכאן בשלום.

 

כדי להתקשר לצדיקים לא צריך להיות גאון או איש נלהב, את ההתלהבות כופה על המקושר האמיתי המציאות, ולכן די שנהייה מציאותיים, דהיינו להתבונן סביב ולהודות במה שכולא עלמא רואים – שהעולם הזה הוא גשר צר מאוד, צר מאוד! ועוד משהו – הוא חשוך, חשוך מאוד! וכשמישהו מואר צועד לפניי ואומר 'העיקר לא לפחד כלל', האם עליי לחקור אותו או להיצמד לפנס?

 

 

האור של ה' מאיר תמיד ומתפשט בכל העולמות ואם חשוך הרי זה מפני שמישהו חוסם בגופו את האור. העולם הזה הוא חושך והגופים האנושיים הם חשיכה, החושך בולע את קרני האור, והבריה הכי בולענית בעולם היא האדם ששואף לקרבו כל סוג של אור. לא רק מזון, גם כסף, ולא רק כסף גם כבוד הוא רוצה, ולא רק כבוד, גם רוחניות הוא צריך. האנושות עלולה להיות חור שחור שבולע הכל. אדם שרק ניזון מהאור, אוסף ואוגר וצובר, הופך לסוג של מחסום. חשוך סביבו, חשוך לו. צדיקים הם אותם אנשים שכל אור שירד אליהם הפך נחלת הכלל, הוחזר לה' באור חוזר, הועבר לאחרים כתרומה, כמילה טובה, כהכרת הטוב. לפיכך הצדיק הוא אור.

 

אבל הצדיק לא יכול לפעול לבד, הוא מוכרח תלמידים שיקבלו את אורו ויאירו, ידלו וישקו, ינחילו את תורתו. ובמקום שיש אור גדול הניסיון קשה יותר. בנקל אפשר לשנות את האור, רק תעמוד מולו וכבר צלליתך מצטיירת למרחקים, מתארכת עד אין קץ. וכאן מתגלה מעלתו המיוחדת של אהרן הכהן. האיש שהעלה את הנרות מבלי לשנות.

 

שלא שִנה

 

אהרן הכהן, כפי שכותב רש"י, בסוף הפרשה הקודמת כיוון שנוכח לראות שלא נטל חלק בחנוכת הנשיאים, חלשה דעתו. התורה מונה באריכות את קרבנותיהם של שנים עשר נשיאים לי"ב שבטים ורק מקומו של אהרן ושבטו נפקד. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות' (רש"י במדבר פרק ח, ב), ולפיכך נסמכה לפרשת חנוכת הנשיאים פרשת העלאת הנרות. כולם הביאו וכולם חידשו וחנכו, אבל אתה מביא את האור. בלי אור אין מאומה, וכשיש אור הכל מקבל פנים חדשות.

 

כעבור שלושה פסוקים מציינת התורה שוב את אהרן, 'ויעש כן אהרן', ופירש רש"י להגיד שבחו שלא שינה. זהו השבח החשוב ביותר שאפשר לומר על תלמיד וזו הוראה והארה נפלאה לכל מי שמעוניין לזכות בהתקשרות לצדיקים.

 

כדי להיות מואר די לך שתימצא בסביבתו של מישהו שמחזיק ברשותו תאורה, המחובר לטהור – טהור. לא מבקשים ממך דווקא חידושים וחדשות, מה שכן מבקשים הוא 'במטותא, אל תשנה'. הצדיקים מאירים והחכמה הכי גדולה במקום חשוך היא ללכת בעקבות הצועד המואר, צעד צעד. אנחנו עלולים לנסות לשנות לטובה או לרעה, אבל את האור אסור לשנות לשום צד. כשחשוך לנו החיזוקים של הצדיק נראים לפעמים טובים מדי, מאירים עד מאוד, אנשים מתפתים לצנן התלהבות ולהטיל צללית על האור. הנח לאור, תן לו להנחות את דרכך. או לפעמים קל להתפתות להוסיף על האור, לעשות יותר טוב מהמקור. גם זו טעות, כדי להיות מואר צריך רק להניח לאור להתפשט ולשרות עליך, אל תוסיף אל תגרע, יהיו אורות.

 

בהעלותך – פרשה בחמש דקות (אודיו)

בס"ד

פרשה בחמש דקות – בהעלותך

פרשת השבוע פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המקדש. מצווה זו מעוררת כמה וכמה שאלות. ראשית היא מציפה את שאלת חז"ל המתבקשת: "וכי לאורה הוא צריך? הלא ארבעים שנה הלכו ישראל במדבר לאורו, וכעת היעלה על הדעת שהוא זקוק לאור?!

המשל המדויק ביותר למעשה מיותר הוא – הבאת נר למקום מואר. בית המקדש הוא המקום הכי מואר בעולם, ולכן כה תמוהה מצוות העלאת הנרות במנורת המקדש, מדוע זה חסר שם?

השאלה הזו משקפת דילמה רחבה ויסודית: עד כמה נדרש האדם לעשות, בעולם שהכל בו עשוי לכאורה. האדם רגיל לראות את עצמו כיצור פעיל שגורם לכל מה שמתרחש איתו וסביבו, וכמי שמשפיע יותר מהכל על מצבו ומצב קרוביו. אבל כשנתבונן נגלה עד כמה המציאות, אפילו על פי פשט, רחוקה מהתמונה הזו. למעשה האדם ממלא את המקום הפעוט ביותר בעשייה. אם הוא בונה בניין הרי שאת החומרים הוא לוקח מהטבע. ואם הוא יוצר לבנים וחומרי בניה, הרי שהוא מוכרח לשם כך להשתמש בחומרים מהטבע. בסופו של דבר אדם מסתמך בכל רגע ורגע על כוחות הבריאה ועל חוקי הטבע שקבע בורא עולם. הוא נושם חמצן בחינם, וניזון מכל מה שקיים סביבו. הוא פוסע על קרקע יציבה ומנצל את חוק הכבידה ועוד אינספור חוקים שאת שמם הוא בכלל לא יודע. נשאלת השאלה – האם האדם עושה משהו או לא עושה?

השאלה הזו מטרידה אותנו רבות, משום שיש לה השלכות מעשיות. אדם מתקשה להחליט עד כמה עליו להשתדל ומתי מוטב לחדול, להפסיק ולהניח את העבודה להשגחה העליונה.

התשובה לדילמה מסתתרת בתוך המצוות העלאת הנרות.

מתי נוצרה האש המלאכותית לראשונה?

במדרש מובא שהדבר אירע במוצאי שבת הראשונה לבריאת העולם. השמש שקעה ואדם הראשון התחנן לפני בורא עולם שיאיר לו את החושך. נתן הקדוש ברוך הוא דעת באדם והוא לקח שתי אבנים ושפשפם זו בזו ויצאה אש?

הבה נחשוב, מה הוא בעצם עשה שם?

האש היא המוצר הראשון שהפיק אדם, אבל כמה אחוזים בתהליך היצירה שלה נעשו באמת באמצעותו?

מצד אחד הוא לא עשה כלום, את שתי האבנים ברא השם, אדם רק שפשף אותן זו בזו…

בכך למעשה מסתכמות רוב הפעולות שלנו. כדי להדליק נר יש צורך בחומרי בעירה ובחפץ דליק. צריך גפרורים ופתילה. רק לאחר שיהיו לנו כל האמצעים נוכל לשפשף את הגפרור ולהצית אש בפתילה. מה כבר עשינו?

זו למעשה תמצית העשייה האנושית – לקחת חומרים מהקיים ולקרב אותם אחד לשני. אבל המלאכה הזו עדינה ביותר. משום שהיא דורשת איזון תמידי בין עשייה יתרה לחוסר מעש.

 

הרבה פעמים אנחנו מתלבטים מה רוצים מאיתנו משמים. מה מצפים שנעשה? אדם מוקף בעולם חשוך, קבור בתוך גוף חומרי. עטוף במשפחה וחברה, בהרגלי חיים ודפוסי חשיבה. מה הוא כבר יכול לעשות כדי להשתנות? הכל מקובע כל כך…. לכאורה.

אלא אומרים צדיקים – כל העבודה שלך היא להעלות את אור הנר. הנר הוא משל לנשמה, כמו שכתוב "נר השם נשמת אדם" והנשמה היא הרצון. על כל אחד מאיתנו מוטלת הזכות והחובה לפעול ולעשות, וכל מה שאנו מסוגלים לעשות מסתכם בדרך כלל בלרצות. לא לוותר על רצונות טובים. להפעיל שוב ושוב את הרצון הטוב. העשייה הזו היא מנימאלית, אבל היא זהה ממש לפעולה שמפיקה אש ויוצרת אור. צריך רק לשפשף. הכל קיים ואת הכל מקבלים משמים. עליך מוטלת מלאכת השפשוף, האור כבר יעלה מעצמו.

כעת נוכל ליישב את התמיהה המפורסמת. לאחר שהתורה מפרטת את מצוות העלאת הנרות היא מציינת "ויעש כן אהרון" ורש"י מפרש "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה", וכולם שואלים וכי צריך לספר ולהעיד על אהרון הכהן הגדול שלא שינה מציווי השם?!

אלא כעת יובן. מלאכת העלאת הנרות משקפת את הדילמה העדינה ביותר – לעשות או לא לעשות. בקלות אפשר לשגות בהתערבות מוגזמת במעשי בראשית או להיפך, בעצלות מופרזת. ולכן עבודת העלאת הנרות נחשבת לעדינה כל כך. משום שצריך מצד אחד להקפיד להצמיד את האש עד שהיא תיתפס בפתילה, מאידך צריך להניח לשלהבת להיות עולה מאיליה, לתת לדברים להתרחש לבדם, בהשגחה. ועל הדיוק הרוחני הזה משבחים את אהרון שלא שינה.

 

 

 

 

 

בהעלותך – סליחה, איפה מדליקים כאן את האור?

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"ד)

כוונת הלימוד החשובה ביותר היא – להאיר את המוח ולהאיר את המציאות באור התורה.

כל הבעיות והצרות שלנו מתחילות בתאורה. כשיש אור הכל טוב ונפלא, בחושך הכל מפחיד ורע. התורה הקדושה היא מקור האור הבלעדי, כל השאר חיקויים.

העולם מלא בניגודים שונים, מהם מורגשים יותר או פחות. אור וחושך הם שני קצוות, אי אפשר לחוש אותם בידיים, אבל הם מורגשים היטב בהוויה כולה. אולי אין דבר שמסוגל להשפיע על העולם באופן כה מוחלט כמו התאורה. שמים ליליים זרועי ירח וכוכבים זה דבר יפה, אבל אף אדם לא יסבול שהות בחושך מוחלט יותר מכמה רגעים. חושך זה עניין מאיים. אין חיים בחושך. ביום העולם פעיל. אנשים יוצאים לעבודתם, הולכים ומנהלים חיים. בלילה כולם נעלמים במעונותיהם, נרדמים. אילולא המצאת התאורה המלאכותית, היו השווקים מתרוקנים עם שקיעה, כמו פעם. מה עשתה לנו התאורה המלאכותית? לכל היותר היא נגסה ממלכת הלילה כמה נתחים.

 *

אילו יתבונן אדם בעצמו הוא יגלה שמאומה לא באמת חסר לו. אם יש חסרון, הרי זה שהתאורה לקויה. בשעה שהחושך שולט גם מה שיש לך, אין לך בעצם. נתאר לעצמו אולם גדול, מפואר. מעוטר ביצירות פאר. מתקיים שם אירוע רב משתתפים. אילו יתרחש שם קצר ומערכת התאורה תקרוס, ברגע אחד המאורע כולו ייעלם. בחושך לא רואים תפאורה, הקירות כמו צללים ריקניים ומאיימים. אנשים נדמים כיצורים אימתניים. האוויר מחניק. הכל נגמר. מה חסר? רק אור!

כך זה בחיים. אדם מסתובב אפוף קדרות, יש לו המון-המון בעיות. צרות צרורות ממש. לא יודע מאיפה להתחיל לטפל בחייו המתפוררים. ר' יהודי, צדיק, אולי ננסה לחפש יחד את מתג התאורה הקרוב. אולי ננסה להדליק כאן את האור? כשחשוך לא רואים, וכשלא רואים הכל נראה נורא ואיום. נו, היכן הוא המתג, איפה משיגים אור?

מקור האור

התורה הקדושה היא אור, ממילא היא מקור חיים. האור הגשמי מזין ומחייה את הבריאה. הכל גדל על אור. לא היה קיום ליצורי תבל ללא אור שמש. העצים, בעלי חיים, אנשים כמובן. מקורו של האור הגשמי כמו גם מקורו של הקיום כולו הוא אור התורה. אור הדעת. כשאין הדעת מאירה, אדם שרוי בחושך. אם הוא הולך, דומה הוא לאיש הצועד בעצימת עיניים. וכשהעיניים עצומות האם זה פלא שיש צרות? גם עם כל הכוונות הטובות, בלי אור אי אפשר לבצע אפילו פעולות פשוטות. על אחת כמה וכמה שאין סיכוי לתקן את הנפש, לבחור בדרך נכונה, לחסוך בטעויות.

ניתן לפתור את בעיית החושך באמצעות תאורה מלאכותית: קצת כסף, כבוד. פה ושם הנאות חולפות. אנשים בעולם שרויים באמת בחושך. חושך עבה וסמיך. מוחשי. אם אין להם תורה הם ינסו פתרונות מדומים. אבל שום דבר בעולם הזה לא באמת יכול לפתור את בעיית החושך. כשאין דעת, הכל חשוך!  בשבועות קיבלנו פתרון אמיתי. התורה הקדושה היא מקור האור. אור מקורי, אמיתי, לא מחזיר אור של השליות ודמיונות. בתורה יש מאור, יש בהירות. קיבלנו את התורה כדי להתקיים כאן בעולם. כדי שנצליח לראות קדימה וללכת בבטחה במשעולי החיים. ובכל זאת הפלא ופלא – השמש זורחת ואנשים מתעקשים לכרוך על העיניים מטפחת שלא ליהנות מהאור. השי"ת מציע לעולם תורה ואומות העולם בזו אחר זו מסרבות בתוקף. מציעים לכם תאורה נפלאה, אור עיניים, ואתם מעדיפים להישאר עיוורים. לגשש באפילה.

אומות העולם דחו את מתנת התורה. הם באמת נשארו שם בחושך, מגששים את חייהם באפילה ומשתמשים בתאורה מלאכותית, לקויה וברת חלוף. כך נראים חייו של מי שהתורה אינה עבורו מקור של אור. אבל אנחנו קיבלנו תורה. קיבלנו קשר אל מקור האור, מתי נחליט ללחוץ על המתג? מתי נעלה את האור הבהיר הזה גם בחיינו, בבתינו?

כוונת הלימוד

זו אמורה להיות הכוונה האמיתית בלימוד התורה. לימוד תורה אמור לשמש כמקור אור לכל היום, לכל החיים. התורה הקדושה ירדה לכאן כדי לגרש חושך. יהודי ניגש ללימוד, לכל סוג של לימוד, כדי להעלות אור במוחו. לפקוח עיניים נכונות על העולם שסביבו. לצאת מהחושך ומכל הצרות והגזירות הקשורות בו, ולהתחיל לחיות. זהו סוג אחר לגמרי של לימוד. סוג אחר של קשר עם התורה. דע לפני מי אתה לומד. דע מדוע הינך לומד. פרשת בהעלותך מלמדת על מצוות העלאת הנרות בבית המקדש. להעלות את הנרות – להדליק את שלהבת הלב שתהיה עולה מאליה. הדלקת נרות המנורה היא הארת המוח המאיר באמצעות שבעת קני המנורה, הם שבעת הנקבים שבראש.

כאשר הלימוד נעשה באופן שכזה, הוא הופך מקור של אור המקרין על כל המציאות. לומד תורה שכזה יביט על עצמו ועל סביבתו בתאורה בהירה. הוא יידע איך לקיים את התורה, כיוון שהתמונה בהירה. הוא יימנע מטעויות הנפוצות בקרב ההולכים בחושך. תורתו תאיר את עיניו בכל תחום בחיים. היא תעניק לו יישוב הדעת ושמחה. זוהי 'תורת חיים'.

 

בהעלותך – יש לך הכל, תחפש!

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"ג)

אנשים מחפשים עצות, ישועות, נחמות, ומוכנים לעשות הכל להשיג זאת. אבל האוצר הרבה יותר קרוב. הוא ממש כאן. ואולי משום כך איננו נלהבים מספיק כדי לחפש אותו.

הארגז החתום היה גנוז זה שנים בבוידעם. טמנו אותו שם מחוסר עניין ומקום. היתה זו ירושה מוזרה למדיי. ארגז עץ עמוס ניירות ומחברות. היורשים מצאו עניין גדול יותר בנכסים האחרים שירשו. בתים, קרקעות ועוד. הארגז לא היה אלא גנזך מיותר למראית עין.

לימים נקלעו היורשים לבעיות. הירושות שנפלו בחלקם החלו להעיק. נוצרו הפסדים, התגלעו בעיות חוקיות. יורש סקרן אחד החליט לפשפש בארגז, אולי יימצא שם חפץ בעל ערך. החיפוש חשף מספר אוצרות. היו שם מסמכים חשובים שהשלימו את התמונה החסרה והביאו בעיות רבות אל פתרונן. מסתבר שהמנוח חשב היטב מה להוריש, הארגז לא היה מיותר. כשהתעוררו שוב בעיות והיורשים נקלעו לקשיים, הם ידעו היכן כדאי לחפש.

***

האוצר הגדול אינו רחוק כל עיקר, לפעמים הוא פשוט קרוב מדי, כלומר מצוי תחת החוטם עד שאין האדם מעלה על דעתו לחפש אותו בד' אמותיו. ישועות אינן חסרות, הצלחות גם כן, עצות למכביר, חיזוקים לרוב, חיות, שמחה, התחדשות. אלו ועוד כהנה מצויים באוצרותינו, שייכים לנו, זמינים, נגישים. את כל הטוב הזה קיבלנו בהר סיני עם תורתנו הקדושה. הירושה הנפלאה כאן, אך האתגר הגדול הוא, איך מצליחים לגרום ליורש המאושר לגשת אל הנכסים השייכים לו. למצוא את הפתרונות והעצות שהוכנו במיוחד עבורו והותאמו במדויק לאתגריו וניסיונותיו.

הגישה אל אוצרות הירושה פשוטה וברת השגה. מה עושה יהודי הנקלע למצוקה? ניגש לפני השם, יושב ומוזיל דמעה. מתחנן מפייס, והנה כבר מפציע השחר. לא תמיד כזריחה מרהיבה, אך תמיד מפציעה הישועה. רעיון, חיזוק, עצה, בהירות. אוצרות היהדות מעולם לא אכזבו. הכתובת אם כן ידועה. אך מדוע זה כשמתעוררת בעיה או התמודדות חדשה, לוקח לנו זמן ארוך מדי עד שאנו נזכרים היכן מצאנו בפעם האחרונה את המפתח? מדוע שלא ניגש תיכף ומיד אל הדבר הפשוט כל כך שהוכיח יעילות שכזו?!

הסתום והגלוי

זה עתה יצאנו מחג השבועות. קיבלנו תורה. התורה הקדושה היא אוצר של כל טוב, ומעבר לכך היא זו המשרטטת בבהירות מפליאה את אורחות החיים. איך לנהוג כראוי ואיך לחיות. "אורייתא סתימא וגליא" – התורה סתומה וגלויה. למראית עין הכל גלוי וידוע. כל אדם יודע שהכל טמון בתורה. העצות והישועות, האמת ואורח החיים הנכון והראוי. אולם, בכל זאת אין די בידיעה הזו. משום שבסופו של דבר, האדם מול אתגריו אובד עצות. אינו יודע איך לפרוט את דברי התורה למציאות ממשית. וזהו החלק הסתום והנסתר שבתורה. כדי למצוא עצה ולהגשים הצלחה של ממש באמצעות התורה יש להפיק ממנה את הטוב הגנוז. כמו יין משובח הכנוס בענביו. רק דריכה מאומצת בגת תפיק את היין. הנסתר שבתורה דורש דבר מה מעבר לקבלת התורה של פעם בשנה.

אכן, את התורה ואת הירושה קיבלנו בשבועות. אך עיקרה של קבלת התורה מתקיימת דווקא בימות השנה. בכל יום ויום נדרש יהודי לקבל מחדש את אוצרות יהדותו. שאם לא כן, האוצר יהיה שם, אך הוא עצמו לא יידע על קיומו. העבודה הזו דורשת עמל יומיומי להסיר את מסווה שוויון הנפש, לחתור על מעמקי הנסתר, לדלות בעמל תוך דקדוק בדברי הצדיקים ולינה לעומקה של הלכה, את הטוב הגנוז. רק אז נקבל באמת תורה.

 

איזהו האיום המרחף תדיר על נשמתו של יהודי? כביית הנר. העולם מומחה בכך, הוא מסוגל להטיל על הנפש חשכות ולעמעם את אורה בטרדות של הבל ודאגות של שטות. התוצאה היא אפר. פתילת הנפש מעלה אפר והנר כבה. אדם מתבונן על עצמו שואל, מה אירע לי. רק כעת חגגתי את קבלת התורה. התלהבתי. והנה שוב הריני כבוי, צונן, בלתי מרגיש?!

להטיב את הנר

אכן, בבית המקדש הצטווינו במצווה מיוחדת שכל עניינה סובב על הטיפול באותה פתילה אפרורית. מצוות הטבת הנרות. זו מצווה יומיומית, תמידית, החוזרת על עצמה מדי שחר. זוהי מעין הקדמה חיונית לכל פינות היהדות ולכל חלקי עבודת הבורא. יהודי מוכרח, חייב להעלות מדי יום את נר נשמתו, וקודם לכן להיטיב את הנרות. להכשיר את הפתילה להדלקה. לסלק את הכבדות, היושן העובש, לחדש את הנפש, עם חידוש בתורה, עם להט בתפילה, מצווה מעשית, יגיעה במצווה. על המלאכה היקרה הזו מופקדים במיוחד הצדיקים המופלגים. הם, כאהרון הכהן, מצווים להיטיב את נרות נשמות ישראל. לנפח מעליהם אפרוריות, להלהיב את ליבם, ולכוון אותם שוב ושוב לחפש את העצה הטובה באוצר היקר המצוי זה מכבר ברשותם.

עלינו לזכור! החושך מכסה ארץ וזה טבעו של הטבע. העייפות שולטת על הנפש, וכך דרכו של עולם. מן הסתם בהתמודדויות הבאות נשכח שוב את הבהירות שהיתה פעם. אך זאת נשיב אל ליבנו. לעולם ותמיד נתעקש לחפש את העצות והישועות אך ורק במקום בו הם מצויים. בירושה המצויה ברשותנו, זו שקיבלנו בשבועות. בתורה הקדושה ובאור דרכם של הצדיקים המעלים את שלהבת הנרות. שם מצוי הטוב, שם ראוי לחפש.

 

 

 

בהעלותך – לסמן את המטרה

בס"ד (פורסם ב'עלה לתרופה' תשע"ב)

אנשים רבים יוצאים לדרכם בחיפוש אחר הצלחה. מעטים מאוד מגיעים לשם. רובם נתקעים, מתקררים ונושרים בעיצומו של מסע. הסיבה: מלכתחילה לא סומנה המטרה

הם שניהם למדו באותו מקום. עשו שנים יחדיו בלימודים לקראת הכשרה מקצועית בתחום המורכב, וחלמו להצליח בענף המבטיח. ככלות שנות לימוד עמוסות, ועוד מספר שנים של התנסות בשטח, הם מצאו את עצמם בשתי קצוות. האחד מסודר לעילא ולעילא בתוך משרה נוצצת ששכרה נוסק לסכומים נאים, ושמה הטוב בצידה. האחר, מחפש עבודה נלאה, מגשש ללא הרף, מציע את עצמו למעבידים אין מספר, ועבודה של ממש, איין.

'מה לא עשיתי טוב, היכן נכשלתי' – ביקש החבר להבין. 'למדתי איתך יחד את כל רזי המקצוע, ובכל זאת אינני מצליח לממש את הלימודים'.

תאמר לי, בשיעורים הראשונים השתתפת?

'לא'

נו, מה תרצה. בחרת לוותר על שיעורי המבוא. בדיוק אז העבירו לנו את החומר שחסר לך, את התמונה הכללית. חידדו את המטרה, הבהירו את היעדים החשובים באמת, הנחילו לנו מבט מקצועי חד-עין על התחום ועל רזיו. שאר השיעורים עסקו רק בכלים השונים. חסרה לך הבנה בסיסית מאוד, חסר לך הכיוון הכללי.

***

מי בעולם אינו מחפש הצלחה. כולם מחפשים, אך לא כולם ממש מוצאים. רוב בני אדם יצאו אי פעם אל הדרך לקראת הצלחה כלשהי. חלקם עשו זאת על מנת להביא לביתם פרנסה בכבוד, אחרים כדי להשיג תהילה, הון ואושר. הצד השווה שבהם, שבנקודה כלשהי בדרכם הם נתקעו. לא הצליחו להמשיך ולהגשים את החלום.

בחיים, יש מצליחים ויש נכשלים. ואין זו רק תוצאה אקראית. על-פי-רוב, ההצלחה כרוכה בסימון ברור מאוד של מטרה. אנשים רבים יוצאים אל דרכם מתוך רצון להגיע ליעד כלשהו, אולם את אותו יעד נכסף ונחשק מעולם לא סימנו. צעדו אך לא לקראת כיוון מסויים. התוצאה בדרך כלל, בהתאם. ההצלחה כרוכה ללא ספק בכרה ברורה ובהירה של המטרה.

מה שלומדים בשיעור הראשון

את התורה ואת העבודה והאמונה, אנחנו אמורים לחפש לפחות כפי שבני אדם להוטים למצוא עבודה טובה ששכרה בצידה, ורווחיה נאים, וכל טובות שבעולם בצידה. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" – יהודי אמור לחפש את מטמוני התורה, להשיג את דרכיה, להגיע אל טעמה הנפלא, להרוות את צמאון נפשו התאבה במנעמיה. הרבה יוצאים אל הדרך הזו, הרבה מאוד. אך מעט מדי מגיעים. על כך אמר קהלת:  "אדם אחד מאלף מצאתי" – 'בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא, אין יוצאים מהם להצליח שראויה למשנה אלא מאה. מאה נכנסים למשנה, יוצאים מהם עשרה, ואחד לגמרא' (רש"י שם, וילקו"ש ירמיהו, ל"א).

לכל הנושרים במחצית, שליש, או רביע דרכם, יש סיבה אחת משותפת. הם אינם זוכרים או שמעולם לא שמעו את השיעור הראשון. אז, באותו שיעור הונחלה המטרה, הושרשה הכוונה הפנימית שחייבת לפעום לאורך כל הדרך לקראת המטרה. לתורה הקדושה יש תכלית, יש יעד, ומי שהמטרה הזו ניצבת כל העת לנוכח עיניו, הוא ורק הוא מסוגל כל העת לצעוד בכל מצב לקראת היעד הנחשק. לדלג על מכשולים ולמצוא בכל פעם פתרון ועצה, איך להתקדם עוד יותר לקראת ההצלחה האמיתית.

השיעור הראשון של כלל ישראל, מתומצת בדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנֹכי השם אלוקיך". שמענו אותו ממש כעת, בחג השבועות. זו המטרה. וסביב הכיוון הברור הזה, אמורה הנפש וכל כוחותיה להתרכז. ה'אנֹכי' הוא נקודת המרכז של עולמו הפנימי של כל יהודי. ומכאן ממש הוא אמור לכוון את עצמו כל העת לקראת המטרה. בכל פעולה, בכל דיבור ובכל מחשבה. ומתוך הדיבור הזה, מתוך נקודת המרכז הזו, שופעים ויוצאים כל דברי הצדיקים. על הנקודה הזו הם מדברים, על ה'אנֹכי השם', אהבת השם, יראת השם, התפעלות, נקודות טובות, חיות, דבקות. כל הגוונים הללו הם ביטויי הנשמה הפנימית אשר היא ורק היא מסוגלת לשמר את שלהבת ליבו של יהודי דולקת, בוערת, עולה מאליה. שואפת תמיד לקראת מטרה שיש בה ממש.

ומי שבליבו יוקדת נקודת ה'אנֹכי', אף רוח וסער של עולם הזה, אינה יכולה לו.

לב דולק

פרשת השבוע מוכתרת בשם 'בהעלותך', והדבר פלא. כל אותה העלאה עליה מצווה אהרן הכהן, אינה אלא פרט אחד מתוך מצוות הדלקת נרות המנורה הטהורה במקדש. כמו תאמר, בשעה שאתה עושה כך וכך, שים ליבך להקפיד על כך וכך. העלאת הנרות אל מול פני המנורה, וכפירוש רש"י "שתהא שלהבת עולה מאיליה", אינה אלא פרט בתוך עניין מנורה, ועל הפרט הזה נתקנה פרשה שלימה, מדוע.

אלא לומר לך.

כדי להדליק בעולם את נרות הנשמה, לגרום לנפש יהודית לדלוק חרף רוחות הפרצים של תעתועי הדימיון וההבל, נדרשת 'העלאת הנרות'. ה'בהעלותך' הוא המכוון. יודע אתה יהודי, מדוע יש בעולם כל כך הרבה יהודים כבויים, למרות ועל אף שהם לומדים, מתפללים, עושים מצוות. הסיבה פשוטה. חסר להם כיוון, חסרה להם ההכרה הבהירה לאן כל זה אמור להוביל. לאן המצוות, הלימוד, והמעשים הטובים, אמורים להמריא. כדי להצליח בדרכו, מוכרח היהודי להיות מכוון תמיד לקראת מעלה, להבין ולדעת שיש מטרה למעלה ממטרה ותכלית למעלה מתכלית. ועל כל זה לומדים אך ורק בשיעור הראשון "אנכי השם אלוקיך".

את השיעור הזה מעבירים לנו הצדיקים כל העת. הם המטיבים את הנרות, דואגים לכך שנשמותיהן של ישראל ידלקו ויעלו תמיד כלפי מעלה, נוכח פני המנורה הטהורה. על נר דולק מאיימת כל העת רוח נושבת. העולם הוא סתירה בפני חיפוש אמיתי, נושף על נר הנפש ומבקש לכבותו בטרם ינחל הצלחה אמיתית. הצדיקים בדיבוריהם הבוערים, בתורתם, בשיחותיהם, ובעצם מהותם, שומרים את שלהבת הנפש עולה מאליה. מזכירים לנו תמיד את השיעור הראשון – לא לשכוח יש עוד הרבה לאן להגיע.

 

מי ידליק ראשון את האור?

בס"ד

הוויכוח הזה עלול להימשך עד אין קץ – מי יתחיל ראשון, אני או השם? אזיז את עצמי או משמים ירחמו? התשובה בצורת המנורה.

ההדרכה הטובה ביותר לעבודת השם היא: כל אשר בכוחך לעשות – עשה. העיקר להתחיל, ולהתחיל אפשר מכל מקום.

כפרי אחד הזדמן לעיר הגדולה, עבר בשוק וראה איש מנפח במפוח על שלהבת אש ונדהם, מעשה כשפים?! ניגש אליו וביקש לרכוש את הכלי. מצויד במכונת הפלאים שב לכפרו, אסף את שכניו והבטיח להראות מחזה שלא שזפתו עין. התאספו כולם והכפרי נופח עד נפיחת הנפש. אפס, לא אש ולא עשן. שב לעיר בחרי אף ודרש את כספו. לגלג עליו המוכר: "שטיא, וכי גחלת היתה לך?".

משל זה אמר המגיד מדובנה להמחיש מדוע אין די בדברי התעוררות ומוסר, דרוש כנגדם לב בשר. כששמע זאת רבי נתן נענה ואמר: אבל אצל רבינו גם זה אפשרי. הוא נופח במפוח וגם דואג לעניין הגחלת.

*

אחד מנושאי הוויכוח השכיחים הוא, מי יתחיל ראשון. כאשר פורץ וויכוח בסגנון זה הוא עתיד להימשך עד אין קץ. שני הצדדים ממליצים זה לזה לקחת יוזמה ולהיות ראשון. למעשה וויכוח שכזה מאריך את גלותנו. אנחנו טוענים "השיבנו ה' אליך", לעומתנו טוענים "שובו אלי ואשובה". וויכוח זה מצוי בכל אחד והוא מנוסח בעיקר בשאלה – מי ידליק את האור. אנחנו שרויים בעולם חשוך, בגוף אפל ותחת חשרת עבים. ברור שיש צורך דחוף באור, השאלה מי ידליק אותו. מצד אחד אנחנו איננו מסוגלים. וכי יוכל אדם לברוא אור. מאידך, אם לא אתה בן אדם תעשה משהו, איך יידלק האור?

מעשה המנורה

הבה נראה איך נוצר האור לראשונה. במוצאי שבת בראשית ירדה חשכה לעולם, אדם הראשון התחנן לפני השם יתברך שיאיר את לילו, ואז ניתנה בו דעה, נטל שתי אבנים, שפשפן זו בזו ויצאה אש. האור המלאכותי נוצר בידי אדם, אבל בפועל הוא לא עשה כמעט מאומה ליצירתו. האבנים נבראו בידי שמים, את הרעיון האציל עליו השם. ומה עשה אדם? שפשפן זו בזו.

פרשת השבוע פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המקדש. מפורסמת דרשת חז"ל על כך שמשה רבינו התקשה מאוד במעשה המנורה. אף על פי שהקדוש ברוך הוא הראה לו את מעשה המנורה הוא שכח שוב ושוב (במדבר רבה, בהעלותך ס"ו). מה היה קשה כל כך במעשה המנורה? הקושי נעוץ בשאלה שהזכרנו. תפקיד המנורה להאיר, אבל "מעשה המנורה" כלומר החלק המעשי המוטל על האדם בתהליך הפקת האור, בלתי נהיר. עד כמה מסוגל אדם לעשות, ומה מוטל עליו לעשות. בסופו של דבר המנורה נוצרה מאיליה, בידי שמים. התשובה בציור המנורה:

צורת המנורה היא ציור מדיוק של עבודת השם. הסיבה שרוב בני אדם אינם מצליחים לעשות את המוטל עליהם היא מפני שהם מתמהמהים ומתלבטים. במקום כלשהו מטרידה אותנו שאלה נסתרת, מי ידליק את האור – אני או בורא עולם? האם אני אזיז את עצמי או שמשמים ירחמו ויזיזו אותי? אין להקל ראש בשאלה משום שהיא מצליחה למתוח את הגלות כל כך הרבה שנים. את התשובה יוצרים הצדיקים, הם מלמדים סוג חדש של עבודת הבורא, מקורו בשער החמישים וצורתו "מקשה אחת".

מקשה אחת

המנורה הטהורה הורכבה מפרטים רבים; שבעה קנים, ירכה ופרחה, כפתוריה ופרחיה. אבל כל אלו נעשו מעשת אחת, גוש אחד. קשה מאוד לציין את נקודת ההתחלה של היהדות. היכן מתחילה הדרך אל הקדושה. קל וחומר לדייק ולזהות מהיכן אתה, על פי דרכך ועניינך האישי, אמור לעשות את הצעד הראשון. הקושי בזיהוי הפסיעה הראשונה גורם לאנשים רבים להימנע מלכתחילה. בבחינת "נמתין ונראה מה עליי לעשות", וזו מכשלה גדולה. אפילו משה רבינו התקשה במעשה המנורה, משום שבסוגיות של התעוררות והתקדמות רוחנית קשה מאוד לקבוע היכן ההתחלה. איך מתחילים להיות יהודי. "מעשה המנורה" – כלומר החלק המעשי שאמור להביא את האור – קשה לפענוח. לפיכך אין מנוס אלא להשליך את החומר אל האש וממנה תצא מנורה מושלמת. תתחיל, תיזרק פנימה, באופן כלשהו תיווצר מנורה טהורה. ההדרכה הטובה והמדויקת ביותר לעבודת השם היא "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה". כל נקודה בקדושה יכולה להיבחר כנקודת התחלה. העיקר להתחיל לעשות. העולם חשוך אבל אנחנו מוקפים באביזרים מפיקי אור. יש לנו כל כך הרבה נקודות התחלה, הן מפוזרות אמנם, אבל אין צורך בסדר מפני שאת המנורה בכל אופן אי אפשר לייצר בצורה רגילה.

צורת העבודה הזו מקורה בשער החמישים, שם הסדרים והמספרים בטלים והכל מקשה אחת של אלוקות. המנורה מגלמת את השילוב המופלא בין סדר לאי סדר, בין רצוא לשוב, ובין אתערותא דלתתא לאיתערותא דלעיילא. היא מצוירת בדיוק רב ושבעה קנים לה. הספרה שבע מייצגת את שבע המידות, שבעת ימי השבוע, ואת כל השינויים והפרטים המדויקים. אבל  "מעשה המנורה"  נובע משער החמישים, מקשה אחת. לעולם לא נדע היכן ההתחלה והיכן הסוף. איפה הייתי אני והיכן היה זה הקדוש ברוך הוא שעשה אותי. עלינו מוטלת חובת ההתחלה. ולהתחיל אפשר בכל רגע ומכל נקודה.

פרשת בהעלותך – איפה מדליקים כאן את האור?

כוונת הלימוד החשובה ביותר היא – להאיר את המוח ולהאיר את המציאות באור התורה.

כל הבעיות והצרות שלנו מתחילות בתאורה. כשיש אור הכל טוב ונפלא, בחושך הכל מפחיד ורע. התורה הקדושה היא מקור האור הבלעדי, כל השאר חיקויים.

העולם מלא בניגודים שונים, מהם מורגשים יותר או פחות.

אור וחושך הם שני קצוות, אי אפשר לחוש אותם בידיים, אבל הם מורגשים היטב בהוויה כולה. אין דבר שמסוגל להשפיע על העולם באופן כה מוחלט כמו התאורה. שמים ליליים זרועי ירח וכוכבים זה דבר יפה, אבל אף אדם לא יסבול שהות בחושך מוחלט יותר מכמה רגעים. חושך זה עניין מאיים. אין חיים בחושך. ביום העולם פעיל. אנשים יוצאים לעבודתם, הולכים ומנהלים חיים. בלילה כולם נעלמים במעונותיהם, נרדמים.

אילולא המצאת התאורה המלאכותית, היו השווקים מתרוקנים עם שקיעה, כמו פעם. מה עשתה לנו התאורה המלאכותית? לכל היותר היא נגסה מממלכת הלילה כמה נתחים.

***

אילו יתבונן אדם בעצמו הוא יגלה שמאומה לא באמת חסר לו. אם יש חסרון, הרי זה שהתאורה לקויה. ובשעה שהחושך שולט – גם מה שיש לך, אין לך בעצם.

נתאר לעצמו אולם גדול, מפואר. מעוטר ביצירות פאר. מתקיים שם אירוע רב משתתפים. אילו יתרחש שם קצר ומערכת התאורה תקרוס, ברגע אחד המאורע כולו ייעלם. בחושך לא רואים תפאורה, הקירות כמו צללים ריקניים ומאיימים. אנשים נדמים כיצורים אימתניים. האוויר מחניק. הכל נגמר. מה חסר? רק אור!

כך זה בחיים. אדם מסתובב אפוף קדרות, יש לו המון-המון בעיות. צרות צרורות ממש. לא יודע מאיפה להתחיל לטפל בחייו המתפוררים. ר' יהודי, צדיק, אולי ננסה לחפש יחד את מתג התאורה הקרוב. אולי ננסה להדליק כאן את האור? כשחשוך לא רואים, וכשלא רואים הכל נראה נורא ואיום. נו, היכן הוא המתג, איפה משיגים אור?

מקור האור

התורה הקדושה היא אור, וממילא היא מקור חיים.

האור הגשמי מזין ומחייה את הבריאה. הכל גדל על אור. לא היה קיום ליצורי תבל ללא אור שמש. העצים, בעלי חיים, אנשים כמובן. מקורו של האור הגשמי כמו גם מקורו של הקיום כולו הוא אור התורה. אור הדעת.

כשאין הדעת מאירה, אדם שרוי בחושך. אם הוא הולך, דומה הוא לאיש הצועד בעצימת עיניים. וכשהעיניים עצומות האם זה פלא שיש צרות? גם עם כל הכוונות הטובות, בלי אור אי אפשר לבצע אפילו פעולות פשוטות. על אחת כמה וכמה שאין סיכוי לתקן את הנפש, לבחור בדרך נכונה, ולחסוך בטעויות.

ניתן לפתור את בעיית החושך באמצעות תאורה מלאכותית: קצת כסף, כבוד. פה ושם הנאות חולפות. אנשים בעולם שרויים באמת בחושך. חושך עבה וסמיך. מוחשי. אם אין להם תורה הם ינסו פתרונות מדומים. אבל שום דבר בעולם הזה לא באמת יכול לפתור את בעיית החושך. כשאין דעת, הכל חשוך!

בשבועות קיבלנו פתרון אמיתי. התורה הקדושה היא מקור האור. אור מקורי, אמיתי, לא מחזיר אור של השליות ודמיונות. בתורה יש מאור, יש בהירות. קיבלנו את התורה כדי להתקיים כאן בעולם. כדי שנצליח לראות קדימה וללכת בבטחה במשעולי החיים.

והנה הפלא ופלא – השמש זורחת ואנשים מתעקשים לכרוך על העיניים מטפחת שלא ליהנות מהאור. השי"ת מציע לעולם תורה ואומות העולם בזו אחר זו מסרבות בתוקף. מציעים לכם תאורה נפלאה, אור עיניים, ואתם מעדיפים להישאר עיוורים. לגשש באפילה.

אומות העולם דחו את מתנת התורה. הם באמת נשארו שם בחושך, מגששים את חייהם באפילה ומשתמשים בתאורה מלאכותית, לקויה וברת חלוף. כך נראים חייו של מי שהתורה אינה עבורו מקור של אור. אבל אנחנו קיבלנו תורה. קיבלנו קשר אל מקור האור, מתי נחליט ללחוץ על המתג? מתי נעלה את האור הבהיר הזה גם בחיינו, בבתינו?

כוונת הלימוד

זו אמורה להיות הכוונה האמיתית בלימוד התורה. לימוד תורה אמור לשמש כמקור אור לכל היום, לכל החיים. התורה הקדושה ירדה לכאן כדי לגרש חושך. יהודי ניגש ללימוד, לכל סוג של לימוד, כדי להעלות אור במוחו. לפקוח עיניים נכונות על העולם שסביבו. לצאת מהחושך ומכל הצרות והגזירות הקשורות בו, ולהתחיל לחיות.

זהו סוג אחר לגמרי של לימוד. סוג אחר של קשר עם התורה. דע לפני מי אתה לומד. דע מדוע הינך לומד. פרשת בהעלותך מלמדת על מצוות העלאת הנרות בבית המקדש. להעלות את הנרות – להדליק את שלהבת הלב שתהיה עולה מאליה. הדלקת נרות המנורה היא הארת המוח המאיר באמצעות שבעת קני המנורה, הם שבעת הנקבים שבראש.

כאשר הלימוד נעשה באופן שכזה, הוא הופך מקור של אור המקרין על כל המציאות. לומד תורה שכזה יביט על עצמו ועל סביבתו בתאורה בהירה. הוא יידע איך לקיים את התורה, כיוון שהתמונה בהירה. הוא יימנע מטעויות הנפוצות בקרב ההולכים בחושך. תורתו תאיר את עיניו בכל תחום בחיים. היא תעניק לו יישוב הדעת ושמחה. זוהי 'תורת חיים'.

פרשת בהעלותך – לסמן את המטרה

אנשים רבים יוצאים לדרכם בחיפוש אחר הצלחה. מעטים מאוד מגיעים לשם. רובם נתקעים, מתקררים ונושרים בעיצומו של מסע. הסיבה: מלכתחילה לא סומנה המטרה.

הם שניהם למדו באותו מקום. עשו שנים יחדיו בלימודים לקראת הכשרה מקצועית בתחום המורכב, וחלמו להצליח בענף המבטיח. ככלות שנות לימוד עמוסות, ועוד מספר שנים של התנסות בשטח, הם מצאו את עצמם בשתי קצוות. האחד מסודר לעילא ולעילא בתוך משרה נוצצת ששכרה נוסק לסכומים נאים, ושמה הטוב בצידה. האחר, מחפש עבודה נלאה, מגשש ללא הרף, מציע את עצמו למעבידים אין מספר, ועבודה של ממש, אין.

'מה לא עשיתי טוב, היכן נכשלתי' – ביקש החבר להבין. 'למדתי איתך יחד את כל רזי המקצוע, ובכל זאת אינני מצליח לממש את הלימודים'.

תאמר לי, בשיעורים הראשונים השתתפת?

'לא'

נו, מה תרצה. בחרת לוותר על שיעורי המבוא. בדיוק אז העבירו לנו את החומר שחסר לך, את התמונה הכללית. חידדו את המטרה, הבהירו את היעדים החשובים באמת, הנחילו לנו מבט מקצועי חד-עין על התחום ועל רזיו. שאר השיעורים עסקו רק בכלים השונים. חסרה לך הבנה בסיסית מאוד, חסר לך הכיוון הכללי.

***

מי בעולם אינו מחפש הצלחה. כולם מחפשים, אך לא כולם ממש מוצאים. רוב בני אדם יצאו אי פעם אל הדרך לקראת הצלחה כלשהי. חלקם עשו זאת על מנת להביא לביתם פרנסה בכבוד, אחרים כדי להשיג תהילה, הון ואושר. הצד השווה שבהם, שבנקודה כלשהי בדרכם הם נתקעו. לא הצליחו להמשיך ולהגשים את החלום.

בחיים, יש מצליחים ויש נכשלים. ואין זו רק תוצאה אקראית. על-פי-רוב, ההצלחה כרוכה בסימון ברור מאוד של מטרה. אנשים רבים יוצאים אל דרכם מתוך רצון להגיע ליעד כלשהו, אולם את אותו יעד נכסף ונחשק מעולם לא סימנו. צעדו, אך לא לקראת כיוון מסויים. התוצאה בדרך כלל, בהתאם. ההצלחה כרוכה ללא ספק בהכרה ברורה ובהירה של המטרה.

מה שלומדים בשיעור הראשון

את התורה ואת העבודה והאמונה, אנחנו אמורים לחפש לפחות כפי שבני אדם להוטים למצוא עבודה טובה ששכרה בצידה, ורווחיה נאים, וכל טובות שבעולם בצידה. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" – יהודי אמור לחפש את מטמוני התורה, להשיג את דרכיה, להגיע אל טעמה הנפלא, להרוות את צמאון נפשו התאבה במנעמיה. הרבה יוצאים אל הדרך הזו, הרבה מאוד. אך מעט מדי מגיעים. על כך אמר קהלת: "אדם אחד מאלף מצאתי" – 'בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה' (רש"י שם, וילקו"ש ירמיהו, ל"א).

לכל הנושרים במחצית, שליש, או רביע דרכם, יש סיבה אחת משותפת. הם אינם זוכרים או שמעולם לא שמעו את השיעור הראשון. אז, באותו שיעור הונחלה המטרה, הושרשה הכוונה הפנימית שחייבת לפעום לאורך כל הדרך לקראת המטרה. לתורה הקדושה יש תכלית, יש יעד, ומי שהמטרה הזו ניצבת כל העת לנוכח עיניו, הוא ורק הוא מסוגל כל העת לצעוד בכל מצב לקראת היעד הנחשק. לדלג על מכשולים ולמצוא בכל פעם פתרון ועצה, איך להתקדם עוד יותר לקראת ההצלחה האמיתית.

השיעור הראשון של כלל ישראל, מתומצת בדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנֹכי השם אלוקיך". שמענו אותו ממש כעת, בחג השבועות. זו המטרה. וסביב הכיוון הברור הזה, אמורה הנפש וכל כוחותיה להתרכז. ה'אנֹכי' הוא נקודת המרכז של עולמו הפנימי של כל יהודי. ומכאן ממש הוא אמור לכוון את עצמו כל העת לקראת המטרה. בכל פעולה, בכל דיבור ובכל מחשבה. ומתוך הדיבור הזה, מתוך נקודת המרכז הזו, שופעים ויוצאים כל דברי הצדיקים. על הנקודה הזו הם מדברים, על ה'אנֹכי השם', אהבת השם, יראת השם, התפעלות, נקודות טובות, חיות, דבקות. כל הגוונים הללו הם ביטויי הנשמה הפנימית אשר היא ורק היא מסוגלת לשמר את שלהבת ליבו של יהודי דולקת, בוערת, עולה מאליה. שואפת תמיד לקראת מטרה שיש בה ממש.

ומי שבליבו יוקדת נקודת ה'אנֹכי', שום רוח וסער של עולם הזה, אינה יכולה לו.

לב דולק

פרשת השבוע מוכתרת בשם 'בהעלותך', והדבר פלא. כל אותה העלאה עליה מצווה אהרן הכהן, אינה אלא פרט אחד מתוך מצוות הדלקת נרות המנורה הטהורה במקדש. כמו תאמר, בשעה שאתה עושה כך וכך, שים ליבך להקפיד על כך וכך. העלאת הנרות אל מול פני המנורה, וכפירוש רש"י "שתהא שלהבת עולה מאיליה", אינה אלא פרט בתוך עניין מנורה, ועל הפרט הזה נתקנה פרשה שלימה, מדוע.

אלא לומר לך.

כדי להדליק בעולם את נרות הנשמה, לגרום לנפש יהודית לדלוק חרף רוחות הפרצים של תעתועי הדימיון וההבל, נדרשת 'העלאת הנרות'. ה'בהעלותך' הוא המכוון. יודע אתה יהודי, מדוע יש בעולם כל כך הרבה יהודים כבויים, למרות ועל אף שהם לומדים, מתפללים, עושים מצוות. הסיבה פשוטה. חסר להם כיוון, חסרה להם ההכרה הבהירה לאן כל זה אמור להוביל. לאן המצוות, הלימוד, והמעשים הטובים, אמורים להמריא. כדי להצליח בדרכו, מוכרח היהודי להיות מכוון תמיד לקראת מעלה, להבין ולדעת שיש מטרה למעלה ממטרה ותכלית למעלה מתכלית. ועל כל זה לומדים אך ורק בשיעור הראשון "אנכי השם אלוקיך".

את השיעור הזה מעבירים לנו הצדיקים כל העת. הם המטיבים את הנרות, דואגים לכך שנשמותיהן של ישראל ידלקו ויעלו תמיד כלפי מעלה, נוכח פני המנורה הטהורה. על נר דולק מאיימת כל העת רוח נושבת. העולם הוא סתירה בפני חיפוש אמיתי, נושף על נר הנפש ומבקש לכבותו בטרם ינחל הצלחה אמיתית. הצדיקים בדיבוריהם הבוערים, בתורתם, בשיחותיהם, ובעצם מהותם, שומרים את שלהבת הנפש עולה מאליה. מזכירים לנו תמיד את השיעור הראשון – לא לשכוח, יש עוד הרבה לאן להגיע.

פרשת בהעלותך – לעבור את הקיץ בשלום

העולם שסביב מרתק ומלא עניין, בסערת העניינים הבוערים אנחנו פשוט מתפזרים ונאבדים. ויש דרך לשוב ולהתרכז גם באמצע הקיץ.

המשרה הנחשקת נעמה לרואה החשבון הטרי יותר מתלוש המשכורת בעצמו. המפעל הגדול, מאות העובדים, ובעיקר חדר הקפה. את המשרד האישי העדיף מה שפחות לאייש. במקום כה מרתק חבל לאבד זמן בין ספרות ומחברות. המסדרונות העמוסים, הרכילויות הפנימיות, סיפקו לרואה החשבון המון עניין. עבודתו המשמימה נדחתה מיום ליום. מדי פעם אילץ את עצמו לעיין בחומר, התאמץ להתרכז, ביצע מספר פעולות ומיהר להפסקת ריענון חדשה.

לקראת סיומו של החודש השלישי, התקבלה בקשת הדו"ח מהמשרדים הממשלתיים. רואה החשבון כמו נחת מהרקיע, אין באמתחתו אפילו מחצית עבודה. ביקש לדחות את המועד לתאריך האחרון הבא. בשבועות הבאים התרחשו במפעל מספר אירועים חריגים, הוא חש עצמו מעורב במדרגה ראשונה, לא יכל להרשות לעצמו להתרכז בעבודה.

במועד האחרון מופיע המנהל ומודיע כי יומיים נותרו להגשת החומר. הזמן לחוץ, והחומר מתגלה כבעייתי. ההזנחה הפכה אותו לחידה סתומה. ככלות מחצית יום של מאמץ עילאי, מצא עצמו רואה החשבון ללא מוצא. בצר לו נעמד על רגליו, תקע עיניו במחברת, והחל משנן את הספרות בקול גדול. פעם ועוד פעם, חצי שעה, שעה. הריכוז חזר אליו לאט. בערב קיבלו הנתונים צורה וסדר. המח התבהר ופתרון כלשהו החל מנצנץ באופק. בימים הבאים היה רואה החשבון מרוכז בעבודתו כפי שלא היה מעולם. החדשות הסוערות כבר לא עניינו אותו, גם הקפה נותר מיותם על השולחן. כל יישותו מרוכזת בחישוב מבריק שהולך ופותר את התסביך.

***

זה עתה פנינו לאחור מההר העשן, הקולות והברקים. ממרחק הזמן והמקום ניתן לראות בבהירות יותר את המעמד הגדול. חג העצרת, קבלת התורה, התחדשות הנשמה, כל אלו יכולים להיראות בבהירות יתרה דווקא מתוך אספקלריית הריחוק.

קיבלנו תורה, וכל יהודי מאמין בכך. התורה היא חיינו, וכל לב רוחש על כך. האוצר היהודי ששוכן כעת בקרבנו, צורב בדעת ומבקש בכל לשון 'שמרוני'. כל אחד מאיתנו זכה בוודאי להתחדשות פנימית נפלאה, בעלי נפש וזכות זכו אף להתרגשות והתעלות מיוחדת במינה. רישומי ההוד יכולים לפרנס עבודת השם של כמה חודשים לפחות, והתורה שקיבלנו היא תוחלת החיים לשנה הקרובה לכל הדעות.

דא עקא, העולם אליו אנו נקלעים בצאתנו מעם ההר, עולם קייצי הוא. אוויר נאה, מסביר פנים, חמימות של שמש ומרחבים של חומר. העולם נושף בעוז 'חופש'. הבריאה מזמינה לשוט ולטייל, להתבדר ברוח הקיץ ולהתאוורר. אל המציאות של אחרי שבועות אנו נפלטים על כורחנו. בחדרי המח והלב עוד שוקקת המתנה היקרה, האצורה חדר לפנים מחדר. נשמה חדשה, רגשי קודש, רצונות טמירים, רוח חדשה ודעת בהירה יותר. והגוף מצוי ברובו בעולם של חולין.

את העולם הזה אנחנו חווים בכל החושים. חדרי המח בהם עצורה הנשמה החדשה שאך עתה קיבלנו, פתוחים לכל ד' רוחות. חלונות הראש, העינים, האוזנים, החוטם והפה, פעורים ומקבלים מכל רוח המנשבת עליהן. האוזניים שומעות שיחות של חולין, חדשות לוהטות, שיחות ודיבורים. מעט לשון הרע מתובלת בשיח חברים. קורטוב ליצנות ודברים בטלים, ועוד אי אלו דברים שהעולם התחדש בהם. העיניים סופגות את גווני החומר והטבע. הנפש נמשכת מבעד לחלונות החושים, הריח האווירה וההרגשה, כל אלו חובטים על חלונות הדעת, והתורה שאך עתה ניתנה בנו בלהט מצטננת ושוקעת בשכחה.

ב'שבועות' האחרון קיבלנו את משרת חיינו. עבודה בחשיבות עליונה, לוח זמנים עמוס והמון סידורים קדושים וחשובים הנוגעים למלכות דקדושה. הקיץ שעוטף אותנו כעת עלול בהחלט להעסיק אותנו בכל שפעת רעיונותיו, להריץ אותנו יום ולילה בין חשק לדאגה, מתשוקה לתקווה נכזבת. בסופה של שנה אנו עלולים להימצא חלילה באותה נקודה. מרוקנים מכל זיכרון, והרבה קודם לפסיעה הראשונה.

מילים שמסוגלות לעורר מתרדמה

העולם שמחוץ למתן תורה מסוכן, והרפואה שלו ממתינה לנו בדיוק שם בקבלת התורה. התורה הקדושה מכילה את הכח להחזיר אותה תמיד אל נקודת ההתחלה בקבלת התורה. אל האור המופלא הזה קודם שעכרו אותו הימים והמאורעות.

התורה, מעבר לקדושתה ורוממותה היא ספר. ספר המורכב מאותיות ותיבות. כמו בכל ספר, גם את תורתנו הקדושה ניתן פשוט לקרוא. לומר ולבטא בפה מילים ומשפטים. כלל נקוט הוא בידינו שהקול מעורר את הכוונה. גם כשאורה של תורה נעלם, האותיות עודן מצויות בינינו. כל אחד יכול לבטא אותיות של תורה גם בלי מח גם בלי לב. החידוש הנפלא הוא, שהקריאה הפשוטה הזו, כשהיא נעשית בכח וחוזק, בצעקה והגברת הקול, מסוגלת לעורר את המח מתעלומותיו, להוליד את הדעת מחדש ולגרום לנו לעמוד שוב למרגלות ההר העשן, ולהאיר את הלב בחמימות קבלת תורה.

את הסוד הזה מגלה רביז"ל בתורה כ"א. שם הוא מבאר שכשהמוחין והדעת מצויים בהעלם ועיבור, צעקה בתורה ותפלה מסוגלת 'להוליד' אותם. בבחינת "ושמע צעקתנו יודע תעלומות" כלומר, כשהדעת והשכל אינם מאירים לנו, העצה היא, לצעוק אל השי"ת שהוא "יודע תעלומות", ורק הוא יודע היכן ואיך 'נעלמו' המוחין שלנו, וכשאנו צועקים הוא מאזין ומושיע.

כשהמח סתום ואטום, והלימוד נעדר חידוש וחיות, זוהי קטנות. הדרך ליציאה מקטנות והעלאת שלהבת הלב מחדש, הוא דיבור פשוט בקול ואפילו בצעקה בתורה או תפילה. הדיבורים והקולות שאנו צועקים גם מתוך חושך וחוסר עניין, בוקעים את מסכי האטימות והשכחה, יש מי שמאזין להם, ורק הוא יודע להשיב תעלומות.

שבעת הנרות – חלונות הנפש

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות הדלקת הנרות במנורה הטהורה שבבית המקדש. אהרון הכהן מצווה להעלות את הנרות "אל מול פני המנורה", ועל הפסוק הזה מגלה רביז"ל איך עלינו לקדש את שבעת הנרות, הלא המה נקבי הראש, העיניים, האוזניים, החוטם והפה, כך תעלה שלהבת הלב ותתגלה הארה שתתקן הכל.

המשכן של המח והדעת הוא בראש, החלונות דרכם מושפעת הדעת הם שבעת נקבי הראש. את הנקבים הללו המתייחסים לשבעת קני המנורה הטהורה יש לשמור מאוד. לכל נקב יש "עשה" ו"לא תעשה". העיניים אמורות לראות קדושה, ובאותה מידה להישמר מפני ראיית רע. כך גם בשמיעת האוזן ובריח החוטם ודיבור הפה.

עבודת העלאת שלהבת הנרות שייכת לכל יהודי בכל יום. כשמטיבים את נרות המח, כששומרים על הנקבים הללו ומשתדלים לעשות עמהם טוב, אזי שלהבת הלב, כלומר ההתלהבות ואש הקודש, עולה מאיליה ומרוממת את המעשים. התלהבות הלב פותחת צוהר לאמונה ויראה. זה מה שמתקן את המחשבה. כך נמצא את עצמנו עסוקים בעולם אחר לגמרי, רחוקים מסערות ובלבולים, דבוקים באמת ועסוקים רק בתכלית.

פרשת בהעלותך – התלהבות

העולם הולך ונוצר. הגלובוס הקטן שלנו מלא בחידושים, בכל רגע נתון נולדות כאן המצאות חדשות. מה שאמש נחשב לחידוש, נהפך היום לאנטיקה. הכל מסביב מתפתח, הכח יוצא אל הפועל בקצב מסחרר, ובמרכז ההתרחשות עומד האדם.

סביב לכל חידוש כרכרו מספר חודשים כמה אנשי מדע. את הדרך אל ההמצאה סללו אי אלו מוחות יגעים, חומרים משופרים, תרופות חדשות, מכשירים יעילים, כל אלו עשו דרכם אל השוק על גבי סרט נע של איברים פעילים. האוכלוסייה האנושית נעה כל העת, החלק האנושי שביקום לא יושב בטל. צא ולמד מרחובה של עיר, הבט רגע או שתיים מבעד לחלון (עדיף שלא) ותראה, כל זמן שהרגל מצויה בשוק התמונה תהיה מאוד רוחשת, דרכם של בני אדם שתמיד הם מתרוצצים, זה הולך וזה רץ, אחד מדבר בפה וחברו בתנועות ידיים. הצד השווה שבהם שבכולם פועם משהו.

ההתלהבות מניעה את הכל

אם ראית דבר מה רוחש, בהכרח שמשהו גורם לו. ספינה שטה על פני המים מעידה על רוח נושבת במפרשים, אור דולק במנורה מעיד על זרם חשמל בחוט המוליך, ואם ראית אדם פעיל ונמרץ, אין בכך ספק – משהו מלהיב אותו. בני אדם עושים הרבה דברים, בונים וסותרים, מדברים וחושבים, חולמים והוגים, יוצרים וממציאים. ומאחורי כל אותם מעשים דבר אחד עומד – התלהבות.

האדם והעולם שניהם יסודם בעפר, רובץ לו גוש העפר כאבן שאין לה הופכין, ואילולי אותה התלהבות שנכנסה באדם, דומה היה בן אנוש לתלולית עפר צבורה על גוש אדמה. העולם הזה כבד, קשה מאוד להזיז בו משהו, בכדי להפוך גוש עפר לצורה, זקוקים להמון התלהבות.

אם ההתלהבות עומדת ביסוד האדם, הרי שהיא מוכרחת להיות גם ביסוד העולם. בעשרה מאמרות נברא העולם, ובאותם עשרה הוא גם ממשיך ומתקיים. התורה הקדושה קדמה לעולם, כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, הוא הביט בתורה. הבריאה סובבת כל העת על צירה, מתפתחת ונוצרת, והרוח המנשבת במפרשיה היא – התורה.

האדם מעיקרו איננו אלא עפר מן האדמה, ובמצבים מסוימים הוא חוזר אל ההגדרה הזו. כשהוריד השי"ת נשמה בגוף הוא הכין להם כאן הרבה עבודה. העולם מלא בניסיונות, הטוב והרע מזדמנים לאדם בכל קרן רחוב, מוכרחים להיות ערניים. התורה לא רק שמגדירה את הטוב והרע, היא מעניקה גם את הכח לעמוד בניסיון הבחירה.

מתן תורה – כח לבחור בטוב

לא מזמן – כך לכל הפחות טוען לוח השנה, היה חג מתן תורה, כמדומה שקיבלנו אז משהו, כן, קיבלנו תורה. תורה חדשה לגמרי, כזו שמעולם עוד לא הופיעה כאן. הסיבוב הקרוב של מעגל השנה יפגיש אותנו עם הרבה זירות, ישמשו שם יחד טוב ורע, ואנחנו נצטרך לבחור תמיד את הטוב. התורה שמונחת לנו כעת ביד מכילה את כל העוצמות להן דרושה הנפש בכדי לעבור בשלום את הסיבוב הקרוב.

באותיות התורה הקדושה, צבורה אנרגיה אדירה, הכוחות כולם, אלו שמוכרים לנו ואלו שלו, שואבים את חיותם מאותיות התורה. לכל יהודי חלק בתורה, החלק הזה אמור להניע את כל אותם רמ"ח ושס"ה, לתת בהם את היכולת לצעוד נכון בתוך רמ"ח ושס"ה מצוות עשה ולא תעשה.

כולנו, כל היהודים הטובים שהילכו כאן על פני הגלובוס בשבועיים האחרונים, היינו כולנו גם בהר סיני, עמדנו למרגלות ההר שעה שמשה רבינו הוריד ממרומים את התורה, קיבלנו אותה ארוזה, לקחת הביתה. עברו חלפו להם ימים של לאחר שבועות, נשלמו זה מכבר ימי המילואים, ואנחנו עודנו מסתובבים אי שם בשבילים היוצאים מסיני, צועדים בין יום ראשון לשני, מהלכים בין שחרית מנחה וערבית, ובידינו חבילה ארוזה.

אנשים נאמנים אנחנו, ואת החבילה היקרה שקיבלנו בו' בסיוון אנחנו מחזיקים קרוב קרוב ללב, אוחזים חזק בשתי ידיים, נזהרים חלילה שלא לאבד. יושבת לה התורה הקדושה בחיקנו, הולכת איתנו לכל מקום, יש ואנו מסירים מעט את הלוט, מביטים בה מבעד לחריץ צר, מנידים ראש וממשיכים. נו באמת, בטח אנחנו לא חדשים בתחום, כל שנה עושים מסלול זהה, תמיד מגיעים הנה לאזור הר סיני בסביבות תחילת סיוון, תמיד בנקודה כלשהי מקבלים תורה, אז מה, זה לא דבר חדש. תמיד דיברו על כך במשפחה, החברה שלנו רגילה ללוקסוס הזה, התורה אצלנו ביד, אין צורך לערוך בקרת איכות, מעולם לא חשדנו באיש משה שייתן לנו ביד אריזה ריקה למשל, סומכים עליו, הוא נתן בטח את המילה האחרונה בשוק, כמו בכל השנים, ברוך השם.

הקב"ה עושה כל שנה משהו מאוד לא שגרתי. הוא פותח את המאגר הכי חסוי, המקום בו גנוזה התוכנית המקורית על – פיה נבראה, נוצרה, ונעשתה הבריאה כולה. שם באותו גנזך נעלם שמור הצופן ממנו הוטבעו העולמות כולם. הקודים האלוקיים הללו בהם הביט הבורא יתברך בכבודו ובעצמו קודם שברא את עולמו, אוגרים בתוכם את כח ההנעה של כל מה שהתרחש בעבר ושעתיד להיות. מתוך אותה מערכת אלוקית המכונה – אורייתא, יוצאים כל אותם חידושים שמחדש הבורא בעולמו ברוחניות וגשמיות בכל רגע. בכל שנה בו' בסיוון מוציא הקב"ה את התוכנית האלוקית שמאחורי כל חלקי הבריאה שעתידה להתקיים בשנה הקרובה, את מערכת הצפנים הזו הוא מוריד לכאן, ומעניק לכל אחד מאיתנו את החלק שלו באותה תוכנית.

שפע אלוקי – מקור ההתלהבות

משהשתתקו הקולות והברקים חדלו, עשינו שלושה צעדים אחורה, קדנו ביראה כלפי ההר, שבועות עבר אל האתמול ואנחנו המשכנו אל המחר. צועדים קדימה ועין מלווה אותנו מאחור, מה קורה עם האנשים הללו. מי שהעניק את מה שמונח לנו ביד יודע, אין צורך בהרבה סימנים, ברגע שיפתחו האנשים את האריזה הם יתחילו לצעוד בקצב של ריקוד.

צועד אדם האדם במשעולי חייו, על דרכו נערמים ניסיונות, קשיים, מניעות. צועד האיש ופיו שורק בנשיפה של מאמץ 'כמה אפשר להכביד על הבן – אדם, אין כאן איזו טעות, זה מסלול למטיבי לכת לא בשבילי…', לא רק תווי השטח קשה, האריזה ההיא מהר סיני גם היא מכבידה על הידיים. אז אולי הגיעה העת לפתוח את האריזה, להתחיל להשתמש פשוט עם מה שבפנים.

התורה אמורה להדליק אותנו, בדיוק לשם כך קיבלנו אותה. הלב פוגש את העולם כמות שהו, שם מתקבלות כל התחושות ממה שסביב, שם נערכת ההתמודדות האמיתית. למעלה, בראש עמוד השדרה שתול המח, הוא פועל בדיוק כמו תחנת כח, שפע אלוקי שזורם מלמעלה נכנס פנימה, מניעה את גלגלי המחשבה. כשהמחשבות הקדושות ממלאות את חלל הגולגולת, נוצר שם חום, החכמה היא דבר חם ומלא חיים. החמימות הזו יורדת אל הלב, מבעירה אותו. לב חם ונלהב מדלג בקלות על מהמורות, כשהמח מלא בקדושה, החיים שניבטים מבעד לזגוגיות העיניים נראים הרבה פחות מאיימים.

רבינו מדבר על זה בלקוטי מוהר"ן סימן כ"א, הוא מסביר שהכח שבתורה טמון פשוט בתוך המילים, כשמבטאים אותם בפה בקול, הם פועלים. הקדושה מצויה כבר בתוך המילים, אין צורך בהרבה פעולות, הכל טמון במה שיש לנו ביד, רק לפתוח את האריזה ולהתחיל להשתמש.

קדושת שבעת הנרות

כל יהודי מבקש לרוץ על מסלול החיים, בלי להיתקע בצמתים בלתי ברורים. כשהמנוע חם הגלגלים מתמודדים בקלות עם כל שטח, עליה כמו ירידה, סיבוב חד כמו כביש ישר. כל מי שנגע אי פעם בתורה, מכיר את זה, שצוללים לכמה שעות אל תוך מאגר החיים שבאותיות, כשיוצאים משם הכל נראה אחרת. הבעיה היא שיש לקחת בחשבון משהו נוסף.

בראש שלנו יש שבעה נקבים, זוג אחד לחוש הראיה, שניים נוספים לשמיעה, שתיים לריח ואחד לדיבור. שבעת הנקבים הללו מקשרים אותנו עם כל מה שסביב, הם קולטים מידע וגם משדרים. שבעת הנקבים כמו שבעה קנים של מנורה. אם יש בפנים שכל ידלקו שם נרות. העולם מלא ברוחות, הדיבור מוציא רוח, גם הראייה, השמיעה גם היא מלאה ברוח, כך גם הריח. מנשבות הרוחות בחללו של עולם, חולפות על הפתחים. פעמים שרוח שכזו חובטת באוזניים כמה רגעים והנר שבפנים מרצד בתזזית, קופץ ונתלה בפתיל הקטן, מבקש לשרוד עוד מעט.

כשעל שבעת הפתחים דולקות נרות, הרע שבחוץ נשרף ברגע. כשרוחות מכבות את הנרות העסק מתחיל להסתבך. יש לנו תורה היא מונחת כבר ביד, רק להסיר את העטיפה ולקרוא בקול. המילים מעלות את האש בפתילות, אם נניח למילים הקדושות לעלות על השפתיים, זה יקרה מעצמו. לנו נותר לשים קצת לב, לא כל רוח מוכרחת לבקר לנו באוזן, בעין, בחוטם ובפה.

האריזה ההיא מהר סיני, רק לפתוח אותה…