פרשת בא – לטפל בבעיות מן השורש

אנחנו מנסים להתמודד ולהתגבר, אך לא מצליחים. מנסים שוב ומוצאים את עצמינו באותו מקום. האין זה מצביע על בעיה עמוקה יותר? אם נזהה את השורש, הפתרון יהיה מושלם יותר.

חודשים ארוכים נהגתה לה בדקדקנות תוכנית הבריחה. האסירים המתעתדים לצאת אל החופש שפשפו ידיים בהנאה של התרגשות. ממתינים בקוצר רוח לעיתוי הנכון. בעיצומה של הציפייה הנרגשת, הם קיבלו מסר חשוב שצינן את התלהבותם, אך היה חיוני מאד:

"…האזור אליו אתם מתכוונים להימלט, אינו אלא מדבר שמם, צחיח ושורץ סכנות. גם אילו תצליחו להימלט אל המדבר, לא תוכלו לשרוד בו ולהגיע בשלום למקום ישוב כלשהו. לפני שאתם נחפזים אל החופש שבחוץ, שימו לב האם יש לך את האמצעים להתמודד עם השטח הזה…"

***

העולם הזה הוא מקום עבודה, וכל אדם מעט פיקח יודע לכאורה מה עליו לעשות. לכל אדם התמודדויות, ניסיונות ואתגרים. והוא מנסה להתמודד עמם, בידיעה שכאן בדיוק ממתינה עבודתו, זהו ייעודו ותיקונו. דא עקא, שלא נראית כל הצלחה באופק. אדם יודע ומכיר בחסרונותיו ומשוגותיו, והוא מוכן ומזומן לתקן ולהשתנות. ובכל זאת בכל פעם מחדש הוא נכשל באותה נקודה. הבטיח לעצמו אלף פעמים להתגבר, אך בשעת ניסיון הוא נופל שדוד ורפה כוח. כנראה שיש כאן בעיה מעט עמוקה יותר.

בעיה ושורשה

מה יעשה מי שחש בראשו? מן הסתם יכרוך על המצח רטייה להפגת הכאב. ואם המחוש יחזור על עצמו ואף יתעצם; הוא יניח שוב רטייה להרגעה. ואם הכאב יתחדש? בשלב כלשהו – סביר להניח – הוא יפנה לרופא. הרופא כמובן ינסה להתחקות אחר שורש הכאב. הוא לא יתמקד בכאב גופו, רק בשאלה מדוע כואב. טיפול בכאב, אינו פותר בעיות, הוא לכל היותר מפיג צער. כדי לפתור בעיות ולתקן עיוותים, יש לגשת אל השורש. במה דברים אמורים?

אדם מתמודד עם יצרים רעים וניסיונות. משתדל שוב ושוב ונכשל. מה עליו לעשות? להתגבר שוב כמובן, נכון! אולם אל לנו להתעלם מכך שבעיה החוזרת על עצמה ללא פתרון, מצביעה לכאורה על בעיה נוספת הטמונה עמוק יותר, במקום נסתר מן העין. יש למצא א"כ את שורש הבעיה, ולמקד את הטיפול בשורש, ולא רק בתופעות כאלו ואחרות.

רביז"ל מלמד שבכל אדם ישנם שני כוחות של יצר; היצרים הרעים שכל אחד מבין שהוא מעוניין לנצח. כגון תאוות רעות, דחפים פסולים, ומידות מגונות. אך עמוק יותר שוכן לו יצר נסתר יותר – כבידות ועייפות. והוא בעצם העומד מאחורי כל הנפילות וחוסר המעש. הכבדות הזו נוצרת מתוך ריקנות, כלומר הרגשה מוטעית כאילו חלילה וחס יש רגעים, מקומות או מצבים, בהם אני רחוק מנוכחות השם. זהו חסרון אמונה דק ששורשו מחלל הפנוי. והוא המקור לכל המניעות אותם חווה כל מי שמנסה לכבוש את היצר הרע.

אני ולא אחר

ממצרים יצאנו לאחר תקופה ארוכה של הכנות לגאולה. מכות אחר מכות ניחתו על ראש מצרים, ועם ישראל ישב זה מכבר על מזוודותיו, ממתין בתשוקה ליציאה מעבדות לחירות. ובכל זאת הגאולה עצמה נמשכה עוד זמן רב, מדוע? את התשובה מעניקה לנו פרשת השבוע.

אכן, עוד קודם לליל השימורים, הגאולה כבר מוכנה הייתה. אולם בחוץ המתין לנו שטח מסוכן של ניסיונות. מדבר שורץ נחש, שרף ועקרב. עוד היינו עלולים לצאת ממצרים, וליפול חלילה עמוק יותר. לשם כך היינו זקוקים להצטייד בכוח מיוחד שיגן עלינו מפני כך. את הכוח הזה קיבלנו אך ורק בליל יציאת מצרים, בעיצומה של מכת בכורות, עת נאמר לנו "ועברתי בארץ מצרים. אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם אני הוא ולא אחר". הניסיונות כולן מקורן בחלל הפנוי. כלומר, בדמיון השוגה שכאילו אין ח"ו השגחה כאן ועכשיו, וכביכול יש ריחוק כלשהו בין הבורא הטמיר ונעלם, לעולם החומר והתאוות. מחשבות שכאלו הן מקור ישיר לכבדות וקושיות. זהו יצר הרע מסוכן יותר מכל תאווה ומידה רעה.

ניסי היציאה ממצרים, החדירו בלבבות פנימה את הידיעה הבהירה והיצוקה שאין בעולם כל מציאות של חלל פנוי. אין שום ריחוק חלילה, בורא עולם מצוי בכל רגע ממש אצל כל אחד בכל מצב. הידיעה הזו הופיעה בליבותינו כניגון מופלא, ניגון של אמונה וגילוי אלוקות, 'שיר שיתער לעתיד'. וכשהיינו מצוידים בהשגה הזו, הפציעה באחת הגאולה, ויוציאנו משם.

לשם כך שלח השי"ת את משה רבנו אל פרעה וציווה אותו: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו". וכפי שלימד כאן רביז"ל נפלאות; פרעה מבטא את מציאות החלל הפנוי, הכפירות והכבדות. משה רבנו נשלח אליו, כדי לשבר ולהכניע את ההסתרה, ולגלות בתוך ה'הכבדתי את לבו' – את ה'אני', את מציאות ה', להאיר את האמונה בתוך ההסתרה.

לכל סוגי הבעיות והניסיונות יש שורש עמוק יותר – כבידות וקושיות. ולכן יש למלא את הנפש בניגון של אמונה, ובידיעה הברורה שהשם איתך עימך ואצלך תמיד. היכן קונים ידיעה מופלאה שכזו? בכל בוקר בהנחת תפילין, בעיטוף הציצית, ובכל פעם שמעוררים את זיכרון יציאת מצרים. כימי צאתנו מארץ מצרים כן היום, יכול ומחויב כל יהודי, להמשיך על עצמו את האמונה הבהירה והטהורה, שתביא אותנו לפנות להשם יתברך כאיש אל רעהו, ללא שום ריחוק ומסך מבדיל. את האור המתוק הזה מאיר ומגלה לנו רבינו, כשהוא פותח בפנינו את שערי החיות, הזריזות והמתיקות בעבודת הבורא.

פרשת בא – לזכור ולהיגאל

איך מתחברים לזכור יציאת מצרים. מה חשוב כל כך בלזכור את מה שהיה שם. ואיך כל זה קשור למה שקורה לנו היום.

דברי ימי ישראל רצופים מאורעות, מלחמות וגלויות, צרות וישועות. מעשים ממעשים שונים מעטרים את דרך התלאות עליה צועדת אומת הנצח. ניסים ונפלאות, רגעי מבחן ועיתות ניסיון. ובכל זאת, למעלה מכל אותם מעשיות וציוני דרך, מזדקר אל על מאורע אחד ויחיד. ואנו צאצאי אבותינו עד כלות ימי עולם, מצווים לזכור את אותו מאורע, לדבר ממנו, לספר אודותיו, ויתרה מכך, לחיות אותו כאילו אירע ממש עכשיו.

'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. יציאת מצרים, שידוד הטבע האדיר בתבל, בו יצאו צבאות השם את חומות הענק של ממלכת רוח הטומאה. ההיחלצות של עם העבדים שהפך בין לילה לאומת בנים נבחרים, את המאורע הזה מצווה כל אחד מבני ישראל לזכור בכל יום, ולהחיות את הזכרון הזה יחד עם קיום המצוות, מצות ומרורים, פדיון בכור, ועוד.

המצווה שעל ידה מתקשר כל אדם מחדש בכל יום לזכר יציאת מצרים, היא מצוות תפילין. פרשיות התפילין נושאות בתוכן את צוואת הנצח, לזכור ולא לשכוח את שידוד הטבע, גילויי היד הגדולה, וחשיפת הזרוע הנטוייה על איתני עולם החומר, ועלינו לכוון ליבנו לזכרון זה בעת הנחת תפילין (עיין או"ח סי' כ"ה סעי ה'). ובכל זאת, כמה שנאמרת וחוזרת ונישנת אותה צוואת עולם על שפתותינו, ערב בוקר וביניהם. קשה ללב אבן עדיין לשוב לשם, אל גלות העבר, ולחיות את הגאולה בבחינת 'כאילו הוא יצא'. בעיקר מתקשה יהודי בן ימינו להבין, במה תועיל נשיאת הזכרון הזה לחיים העכשוויים. סדרי עולם השתנו זה מכבר, ומה חשוב כל כך באותה יציאה, שעה שחיינו היומיומיים מתבוססים בבעיות הזמן והעת.

ויש את חובבי העבר. ההוגים בספרים, מלקטים עובדות, ומדייקים בתאריכים. נהירים להם שבילי מצרים העתיקה, ארץ גושן וגבולות ממלכת אשור, יותר מפרוזדורי ביתם שבהווה. ובכל זאת, אינם מוצאים את עצמם שם בעבר ההיסטורי, עד כדי לראות עצמם 'כאילו' היו שם ויצאו לחופשי.

פעם אחת ולתמיד

יציאת מצרים מעבר לכך שהתרחשה אי שם בעבר, עודנה מתקיימת, רוחשת ורוגשת בהווה. הניסים הגדולים הגלויים מאי פעם, התרחשו אז. באותה הזדמנות יחידה, עמדה הבריאה כולה, על כל חוקיה וגבולותיה, נפעמת ומופתעת בכל קנה מדה מול התגלות מוחלטת של השגחה וניסים. כל חוק או הסכמה שבטבע בוטלו אז, לפחות לפי שעה. ברגעים ובימים מסויימים, נמצאו גבולות החומר כולם נעדרי משמעות, בטלים ומבוטלים. ומאז קבועה בזכרון הבריאה הידיעה, שכח עליון, אלוקי ובלתי מוגבל, משגיח בעינא פקיחא על כל סדרי בראשית. ברצונו עומדים הטבעים על מכונם, וברצונו בטלים.

עד היום, חשף השי"ת רק פעם אחת בלבד את השגחתו המגולה בפני העולם, באופן גלוי כמו זה שהיה במצרים. ואל אותה פעם, שעודנה חייה ומתקיימת, הוא מצווה אותנו לשוב בכל יום. בזכרון ובמעשה. המצוות שנצטווינו כזכר ליציאת מצריים, יחד עם ציווי הנצח 'לראות עצמו כאילו', הם שמחזירים אותנו אל המקום בו הטמין השי"ת את כל כוחות החירות משיעבוד החומר.

מצרים העתיקה עודנה רודה בנפשות ישראל בכל תקופה ותפוצה. 'כל הגלויות נקראים על שם מצרים, משום שמצרים לישראל'. היציאה ממצרים, היא חבל ההצלה גם לגלות שבהווה. שידוד הטבע, הניסים והנפלאות, אינם סיפורי עמים גרידא. זוהי התגלות המלמדת על מציאות אמת שמתקיימת תחת כל מסווה, גם כמו זה של ההווה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" עם ההבטחה הזו עושים צאצאי יוצאי מצרים את דרכם בכל תקופה וגלות. ומה שנותן לאותה הבטחה חיים, הם מצוות השם. שם מעוררים את הזכרון, שם נופחים חיים בחירות.

זכרון הוא התקשרות. הזכרון ביציאת מצרים מקשר את נפש הזוכר, מכל מקום או מצב, באותה יציאה וחירות משיעבוד מצרים. הזכרון הוא החבל בו יכולה הנפש להאחז ולעלות גם משעבוד מצרים העכשווי (ליקו"ה בה"פ ג').

החיוב הזה, לחיות את יציאת מצרים בזכרון, ולקשר אותה לחיי היומיום מוטל על כל יהודי 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם'. וכך מסביר את זה רבי נתן: ' כִּי בְּוַדַּאי לֹא עַל חִנָּם גָּמַל עָלֵינוּ חֶסֶד כָּזֶה בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְקֵרְבָנוּ לְצַדִּיקֵי אֱמֶת בְּכָל דּוֹר דּוֹר וָדוֹר, שֶׁזֶּה הַחֶסֶד בְּוַדַּאי יִשָּׁאֵר קַיָּם לָנֶצַח כִּי דְּבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. וְגַם עַתָּה הוּא עוֹשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם מַה שֶּׁאָנוּ זוֹכִים לַחֲטֹף בְּכָל יוֹם כַּמָּה מִצְווֹת, צִיצִית וּתְפִלִּין וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה' (ברכת ההודאה ו').

תפילין – החייאת הזיכרון

את הזכרון העיקרי בחירות וביציאה משיעבוד מצרים, מחייה כלל ישראל בפסח. שבעת הימים הללו, המצות והסדר הקדוש, הם שמחדירים בנו את סם הרפואה לחולי הנפש התשושה בגלות. את הזכרון וסמי הרפואה הללו מחייה הצאצא היהודי בכל יום יחד עם הנחת תפילין. בפרשיות התפילין צרובה באש של אמונה צוואת הנצח 'זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים'. התפילין, בעצם הנחתן בפשיטות ובכוונה, ממשיכים עלינו את קדושת יציאת מצרים. באותה קדושה של הגאולה העתיקה, גלומות ומלובשות הגאולות מכל הגלויות, הפרטיות והכלליות, וגם הגאולה העתידית אליה עיני כל נשואות (ליקו"ה תפילין ו').

כשמדברים על זכרון יציאת מצרים, על 'לראות עצמו כאילו', נוטה הדעת האנושית להסתבך בסברות. נדמה כאילו יש צורך בחכמות והתחכמויות. בעצם, ההתקשרות לכח הגאולה והפורקן שהופיע במצרים, איננה תלויה אלא בזכרון פשוט. לזכור ולכוון את המחשבה אל אותה גאולה, ואל האמונה שהיא מתקיימת גם כעת חיה. הניסים והנפלאות, גילויי החיבה האלוקיים, הנשיאה על כפיים, שידוד הטבע, והפגנת השגחה מול איתני החומר והאימה, קיימים גם היום, כשנחזור לשם ונחיה את יציאת מצרים, נזכה ולפתע יתחדש הכל, כעת יתבטלו גם כל שעבודי החומר ויפתרו הספיקות, ההתחדשות הזו מכניסה אותנו לעולם שכולו אמונה והשגחה פרטית, זוהי חירות הנפש בחיינו ותקופתינו.

נקעה נפשנו מגלויות ושיעבודים. תששה רוחנו מעבודת פרך, מרדף הפרנסה, תאוות ובלבולים. מי שגאל אותנו ממצרים, הבטיח לעשות זאת שוב בכל פעם שנשוב לשם, ולו בזכרון בעלמא, כך אנו נמצאים שוב ממש ברגעי הגאולה המופלאים. 'כימי צאתך, אראנו נפלאות', ואת הנפלאות הללו נוכל לעורר עם מצוות תפילין. אם רק נחדש באותם רגעים את הכוונה והזכרון, הזמן המופלא הזה יהיה לחבל התקשרות אל אמונה מחודשת מחוץ לגלות.

 פרשת בא – להגאל ולהכיר בגאולה

עלול להיות מצב בו העולם כולו מרעיד ומשתומם מרבבות ניסים ונפלאות שעושה הקב"ה עבור כל יהודי, אך בעל הנס גופו אינו מכיר בנס. לפני הגאולה, חייבים להכיר בגאולה!

 

הרחובות מלאו באחת, אנשי צבא, סוסים אבירים ותרועות לוחמים. ככלות חודשים ארוכים של קרבות עקובים דם, אש ותמרות עשן. הבקיע צבא המלך את האוייב, פרץ את חומות המצור ופלש אל העיר הכבושה בקול תרועה. חודשים ארוכים שרויה היתה עיר המחוז תחת כיבוש זר. אנשיה שועבדו בעבודות כפייה. נכסיה נשדדו ובתיה חרבו ברובם. מלחמה ארוכה ומתישה התנהלה על חומותיה. בסופו של קרב, הכניע צבא הממלכה את האויב, גירש את הכובשים והעניק דרור לעיר.

את פני החיילים המשחררים לא קידמו תרועות שמחה, לא זרי פרחים ולא נפנופי תהילה. תושבי העיר המדוכאת אף לא טרחו להציץ מבעד לחלונות האטומים. ספונים היו לחלוטין בדכאון הכיבוש. בימים הראשונים לא נראתה נפש חיה ברחובות. התושבים כאילו מאינו לקבל את בשורת החירות.

במצב שכזה – סבר המלך, בלתי ראוי לחגוג שחרור ונצחון. לא נוכל לנופף בדגל ניצחון שעה שהתושבים עצמם חיים כמו תחת כיבוש. את חגיגות השחרור הא דחה למועד מאוחר יותר. קודם כל ייבנה את העיר, ישקם את הריסותיה. יטפל בנפגעים. את השחרור הוא יחגוג יחד עימם. עם אנשים הרואים עצמם בני חורין.

***

זה לנו שבוע שני של אותות ומופתים עצומים ונוראים. פרשת בא פותחת בעיצומם של עשרת המכות. אחרי שיעבוד ארוך ומדכא תחת יד ממלכת הטבע, באות פרשיות התורה האחרונות, ומהדהדות באוזננו בקולות וברקים. השי"ת מגלה את השגחתו לעין כל והתורה אינה חוסכת בדברים. מספרת לנו, ליהודים שבכל דור ודור, מה עושה האב הרחום עבור בניו האהובים.

ובכל זאת, אחרי ככלות הכל, עלול בן דורינו למצוא את עצמו יושב מן הצד, בוהה במראה הגדול הזה ואינו מבין 'מה לי ולכל זה'. בשנה שעברה סיפרה התורה את אותם סיפורים, הכל טוב ויפה. אבל איך כל זה נוגע לעולמי שלי. למען האמת, זו אֵם כל הבעיות. קשה לנו להתרגש ממה שנדמה כאילו נעדר חידוש ועכשוויות. ואם סיפור יציאת מצרים התרחש רק אי שם בעבר הקדום, הרי שהאותות והמופתים שזיעזעו את הבריאה אז, אינם עשויים להשפיע במאומה על מה שקורה לנו היום, כאן ועכשיו. חלילה וחס!

לצאת מתוך שגרת ההרגל

הקושי לבוא לידי התפעלות תופס אותנו בתחומי חיים נוספים. אין חומר דביק ומייבש כמו הרגל של שגרה. לזאת ייקרא 'עולם כמנהגו נוהג'. אנשים תופסים את המציאות כתנועה מתמדת של עליה וירידה. נסיגה והתקדמות. מעגל חוזר חלילה שאין בו כל שינוי מעורר התרגשות. אם המציאות נדמית ככזאת, לא פלא שאנו מתקשים למצוא בכל המתרחש נפקא מינה ממשית לעצמנו.

ואם כך, המצב שלנו כזה הוא. ממצרים יצאנו והיציאה הזו מתרחשת בכל יום ואצל כל אדם. אך יתכן מאוד, ועדיין איננו מודעים למשמעותה של הגאולה. כך קורה שהעולם מרעיד ומשתומם מרבבות ניסים ונפלאות שעושה הקב"ה עבור כל יהודי כל יום, אך בעל הנס גופו אינו מכיר בנס.

לשם כך, אומר מוהרנ"ת, מצוה התורה הקדושה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ומוסיפים חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים אם כן, מתרחשת אצל כל אדם ובכל זמן. עבודתו של כל יהודי היא 'לראות עצמו' בתוך חסדי השם העכשוויים, ולהודות על כך מתוך התרגשות ושמחה.

יציאת מצרים, עכשיו.

והיכן באמת נוגעת יציאת מצרים לחיינו העכשוויים? בכל תחום!

היציאה ממצרים לא היתה רק נדידה מחבל ארץ כלשהו לנקודה אחרת על פני המפה. היתה זו יציאה מהותית משיעבוד הטבע אל תחת יד ההשגחה. עם ישראל חולץ ממעמקי האמונות הכוזביות הרואות בטבע ובמקרה כח שולט, ונכנס בתוך האמונה הטהורה. היציאה הזו הפכה אותנו לעם השם. ועל כך אנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים". ה'בחירה' הזו רוממה אותנו מתפיסות העולם, האמונות והדעות, להן סוגדים כל עמי תבל. והניחה אותנו במקום אחר לגמרי, בגורלו של השם. היציאה ממצרים נוגעת גם באופן אישי לכל אחד, מוהרנ"ת מכנה את גאולת מצרים 'התעלות הנפש'. ההתרוממות אל מעל לטבע וההתדבקות בהשגחה וניסים, הם גאולת הנפש.

כעת, איך נוכל לרכוש את האמונה הזו ולגרום לה לבעור אצלנו בלב – בדיוק לשם כך תיקנו לנו חז"ל את קריאת הפרשיות הללו בתקופה הזו.

כדי שלא נישאר אדישים

כל אחד מאיתנו בחייו האישיים, וכלנו יחד כעם, חווים היטב את הגלות במהדורת הווה. כמו במצרים גם היום, הגלות מייסרת ומזככת. גאולה ממתינה לכל אחד מאיתנו ללא ספק. גאולה ממתינה גם לכולנו יחד באופק. בפסח הבא עלינו לטובה, תופיע בעולמינו הארה חדשה של גאולה. עם ישראל ייבחר שוב לעם סגולה, נצא כולנו לחירות ונקבל דעת חדשה. גאולה כאמור, יש. אך ידיעת הגאולה, והפנמת משמעותה, זה כבר עניין אחר.  כאן נדרשת מאיתנו עבודה. והזמן המתאים ביותר הוא כעת.

השבועות הבאים, אלו הפרוסים בין שלהי חורף לעיצומם של אדר וניסן. נועדו לצורך הכנה. כעת, בשעה שנקראות פרשיות הגאולה, האותות המופתים וגילויי ההשגחה. זה הזמן להתעורר ולקבל הרגשה אמיתית במשמעותה של גאולת הנפש. לחדש את ההרגשה בהיותינו עם נבחר להשם. עם מיוחד נעלה ומרומם מכל שלטון זר, ומכל פגעי הטבע, המקום והזמן. שובבי"ם אלו שבועות של תשובה והתקרבות. ולשם כך נצרכת לנו התפעלות. התרגשות ושמחה אמיתית בבשורת הגאולה.

הבה נתעורר, שבשעה שתפציע בליבינו וסביבנו הגאולה, לא נישאר אדישים ומאובנים. עורו נא!