דברים חזון – לחיות עם חזון גדול

בס"ד

את הכוח לרדוף אותנו ולערער על זכויותינו וקדושתנו, מקבלים הגויים מהספקות שלנו, ומחוסר אמונה.

קושי, עוני וצער הם רק מצבים חולפים אבל החזון הוא עניין נצחי, ליהודי יש כוח לחזות גאולה.

בפרשה משה רבינו מוכיח את ישראל במילים 'אחד עשר יום מחורב' והוא מונה והולך את כל התלאות והסיבוכים שנגרמו בעטיים של חטאי דור המדבר. התארכות המסע במדבר הוא סוג של גלות, וכאן משתקפים גם כל שאר הגלויות, וכל התלאות והייסורים שעוברים כיום על כל אחד ואחד. בתוך דברי התוכחה הללו מתבהר גם הסיבה המרכזית של כל מאורעות הגלות, הכללית והפרטית – הכל תלוי ונובע מחוסר אמונה.

*

על הפסוק 'אחד עשר יום חורב' כותב רש"י: אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה.

המסע לארץ ישראל יכול היה להימשך זמן קצר ביותר, הוא התארך עד ארבעים שנה והכל בשל חטא העגל והמרגלים. שני החטאים הללו היו תולדה של ספקות באמונה, שאלות על ה' ועל הצדיק, והתלבטויות שאינן במקומן.

בלי ספקות!

כשמדברים על חוסר אמונה נדמה שהסכנה הגדולה ביותר היא כפירה ורעיונות של היפך האמונה, אבל באמת אין לך דבר קשה לאמונה כמו הספק. לא כפירה, רק ספק כלשהו שמנקר בלב. הספקות והחששות שוללת מאיתנו את ארץ ישראל ומרחיקות אותנו מהאמונה.

למעשה, כל גזירת הגלות לא נבראה אלא מכוח ספק, שבשעה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לזרעו את ארץ ישראל הוא שאל 'במה אדע כי ארשנה', ועבור השאלה הזו, כפי שאומרים חז"ל, נקנסה על בניו גזירת הגלות. זה לא עונש כמו שזו תוצאה. אם הינך שואל 'במה אדע' משמע אתה מסופק אם תקבל, הספק שלנו מחזק את הביטחון שלהם. אם אתה מסופק עד כמה הינך שייך לה' ולטוב, מישהו אחר בטוח שאתה שייך אליו, ח"ו.

בימים אלה אנו אבלים על החורבן ומתגעגעים לגאולה, בגלותנו אנחנו נאנקים תחת עול שיעבוד גלויות, סובלים רדיפות, מגורשים ומתגלגלים בנכר, גם ברוחניות אין לאדם מקום, היצר מציק ומטריד בפיתוייו ושולל ממנו שלוות נפש ויישוב הדעת, לאחר מכן הוא גם עולה ומקטרג ומערער על זכויותיו היהודיות. באופן זה גם מתנהגים כלפינו אומות העולם שמערערים מאז ומעולם על ייחודיותנו על היותנו עם נבחר לה', ובעיקר על ארץ ישראל. וכל הגלויות הללו מקבלים כוח מחוסר האמונה שלנו.

מהיכן יש לגוי כוח לערער על מעמדו הנבחר של היהודי, מאיפה מקבלים האומות כוח לרדוף את עם ישראל, מניין יש להם כוח לאחוז בארץ ישראל? את התעוזה שלו להתריס מולנו שאין לנו חלק ונחלה בארץ ישראל ובבית המקדש, נובעת מחוסר האמונה שלנו. הוא הדין בנוגע לגלות הנפש. אנחנו מרבים להתאונן על ניסיונות וקשיים ועל יצר הרע עז פנים שמרשה לעצמו לגרש אותנו ממקומות שכבר אחזנו בהם, מעיז להכשיל אותנו שוב ושוב וגם לקרוא ערער על הישגים שזכינו בהם משנים קדמוניות, מאיפה הוא שואב את החוצפה הזו?

החוצפה שלו היא הצד השני של הספקות שלנו. בכל מקום שאתה מסופק בו, יש מישהו אחר ששואב משם בטחון. כל המעידות שלנו במדבר בדרך לארץ ישראל קשורות לחוסר בטחון ולספקות. או שאיננו בטוחים שהארץ טובה עבורנו, או שאנו מתלבטים האם עוד ישוב אלינו משה וינהיג אותנו, הספקות מאריכים את הדרך לארץ ישראל וגורמים לדור שלם למות לפני שיזכה לראות את הארץ.

שבת חזון

השבוע מפטירים בחזון. החזון הוא צוהר התקווה בתוך בית סוהר של גלות. ייסורים, צער, עניות ודחק, כל אלו הם מצבים וכל אדם נקלע בחייו למצבים שונים. למעשה כל הגלות היא מצב שנקלענו אליו, אבל מצב הוא רק מציאות מסוימת בזמן נתון. לעת עתה צר לי, עכשיו כואב, בינתיים חסר לי. הגאולה, כך אנו מאמינים ויודעים, כבר מוכנה לבוא. יש גאולה, יש פתרונות, לכל מצב וגם הקשה והמסובך ביותר, יש מוצא ועצה טובה, השאלה איך נחזיק מעמד עד שנגיע לשם. 'חזון' משיב על כך.

הנבואה החזיקה את כלל ישראל דורי דורות, עד היום אנו נשענים על נבואות טובות ובשורות של גאולה שמסרו לנו נביאי ה' מדורות קודמים. הנבואה מתעלה מעל המצב הנוכחי ומביאה בשורה מזמנים אחרים, מהשמים ומההשגחה העליונה שמלווה את כל צעדינו.

כל יהודי חייב לחיות עם חזון גדול, חזון של גאולה ופדות, של בשורות טובות ישועות ונחמות. ישראל, כמו שנאמר בגמרא, אם אינם נביאים בני נביאים הם. הנבואה היא כישרון יהודי, ובכוחו של אותו כישרון לחפות על חולשות אחרות שנגרמות לנו בגלותנו. הנביאים הקדושים היו מסוגלים להתרומם כלפי מעלה ולשמוע דבר ה', או לראות חזיונות, יהודי פשוט יכול להתנבא מתוך האמונה הפשוטה שלו. אמונה היא זוג עיניים, ואם מסביב רואים רק קושי וכאב, נוטל היהודי את זוג עיניו היהודיות, עיניי האמונה, ומשקיף הרחק אל מעבר להרי החושך באור הגאולה.

מסעי – להתעורר מחלום הגלות

 

יהודי מוכרח מדי יום לסבול קצת, צער קטן טלטולים קטנים, העיקר לא להתלונן. עוד טלטול קטן – עוד קצת אמונה.

הגלות נבראה כדי שנצא ממקומנו ונגלה את מה שהיה נסתר מאיתנו, גלינו כדי לקנות דעת ולהגדיל אמונה.

קשר מיוחד שורר בין תקופת ימי בין המצרים למסעות המדבר. אנו מזכירים את הצרות והגלויות שעיקרן טלטול וחוסר מנוחה. צערו הגדול ביותר של האיש הגולה שאין מנוח לכף רגלו. צדיקים שערכו גלויות לתיקון הנפש הקפידו לא ללון במקום יותר מלילה אחד. חוסר מנוחה מסב לאדם סבל רב, וגם כאשר הוא נח אין מנוחתו מנוחה. מטבעו אדם מתקשר לסביבתו, מכה בה שורשים, מתחבר לאנשים ולומד את מנהגי המקום, כל מעבר דירה הוא סוג של עקירה, ובני ישראל במדבר עוקרים את דירתם ארבעים ושתיים פעמים במשך ארבעים שנה. זו גלות והיא סוללת דרך לארץ ישראל. גם הימים הללו, ימי בין המצרים, סוללים את הדרך לגאולה ולמנוחת הנפש.

*

אף אדם אינו אוהב שמטרידים אותו, דהיינו שמטלטלים אותו ממקומו ומתוכניותיו. הטלטול הוא גלות אבל בחיים אי אפשר בלי קצת גלות ומעט ייסורים. על כל אדם עוברים כל מיני דברים שאינם לרוחו ובניגוד לרצונו וכל עניין שכזה מסב לו צער וייסורים. הייסורים הללו לא הורגים ומי שזוכה הם גם יובילו אותו אל מנוחה ואל הנחלה, השאלה איך מקבלים אותם, את הייסורים והטלטולים.

גולים כדי לגלות

עם ישראל יצא ממצרים אבל עדיין לא נגאל לגמרי, ארבעים שנות המדבר המשיכו בבחינה מסוימת את גלות מצרים, אין מנוחה ואין נחלה, רק בכניסתם לארץ נגאלו ישראל. אבל הטלטולים הללו סללו את הדרך לארץ ועל פי פנימיות אנו יודעים שהם היו רצופים קדושה וניסים. היה לחם מן השמים, היו מים מבארה של מרים וענני כבוד והיו ארבעים ושניים מסעות שרומזים לדברים עליונים. הטלטולים הללו השלימו מסע, וכאן השוני הגדול.

הגלות היא תוצאה של חסרון דעת, כדכתיב 'לכן גלה עמי מבלי דעת' כשאין דעת יוצאים לגלות. גלות מלשון 'גילוי', עליך לגלות משהו שנסתר ממך ובעקבות כך אינך מוצא את המנוחה והנחלה במקומך, כדי למצוא מנוחה וגאולה הינך אנוס להיטלטל ולחפש את מה שיתכן שמצוי אצלך ואינך יודע. גם על פי פשוטו הסיבה שאדם מטלטל עצמו ונוסע ממקום למקום קשורה לחסרונות – נוסעים לשם למצוא את מה שחסר כאן. הצדיקים מלמדים אותנו שכל החסרונות מצויים רק בדעת, אילו היתה דעתנו שלימה לא חסרנו מאומה, וממילא גם לא היינו נזקקים לטלטל עצמנו ממקום למקום.

אבל הטלטולים אינם רק עונש, הם מסכת תיקונים והחיים של כולנו מסכתות של תיקונים. בתוך מסע התיקונים הזה הכי חשוב להיזהר מתלונות. כאן הניסיון הגדול. תלונות וקנטורים מוצאים את האדם מהתיקון ועושים את הסבל לעניין מיותר, וכשאין מוכנים לסבול מעט, אומר רבינו, סובלים הרבה.

המסעות נבראו כדי לתקן פגם אמונה, את הסוד הזה מלמד רבינו מהלשון 'אלה' שהוזכרה במעשה העגל וגם במסעות המדבר, 'אלה מסעי' כנגד 'אלה אלוקיך ישראל'. כל סוג של טלטול שנקנס על אדם מוציא אותו משלוותו עוקר אותו ממקומו ומטריד את מנוחתו, זה מצער אבל באותה מידה גם עשוי להיות מורה דרך מופלא לגאולה. אחת הסיבות המובהקות לחוסר למידה ואי קניית דעת היא עמידה במקום, תרדמה. הנוחות לא תמיד מעידה על גאולה ונפישה, לפעמים מדובר במאסר. אדם מתקשה להגדיל את דעתו ולקנות רחבות מוחין מפני שהוא רגיל לחשוב ולהתנהג כך וכך. ההרגל נעשה טבע וכל חייו מתנהלים על פי טבע עד שאין שם, בחייו הקבועים, שום פתח תקווה לגאולת הנפש ולהרגלים טובים יותר.

חטא הקיבעון

כל חטא העגל התגלגל בעקבות הרגל שכזה. משה רבינו עלה השמיימה ולפי חישוב מוטעה הוא לא שב במועד, מה עושים? מציאות בלתי מתוכננת, על מצב כזה עדיין לא למדנו, לא הכינו אותנו איך מתמודדים. את הפרצה הזו מנצלים שטן וערב רב, הם מסיתים את העם ליצוק את האלוקות וההשגחה לתוך תבנית ברזל. עגל זהב, השגחה צפויה שהנהגותיה ידועות מראש. כמה פעמים אנחנו שוגים בעגל הזה?

אדם מוכן לצפות לישועה, אבל שתבוא במועד ובאופן הצפוי. אדם מוכן להאמין בהשגחה, אבל שלא יסיטו לי את הצלחת, שלא ייגעו בתוכניותיי. התבנית הזו עושה את עבודת ה' ואת האמונה הקדושה לעבודה זרה. משום שכאשר אינך מקבל את מה שביקשת מהכיוון הצפוי, ההשגחה נראית זרה. מהיכן באה, מאיפה נחתו עליי המאורעות האלה?

החטא הזה מאריך את הגלות, מפני שאדם לא יכול להיגאל בלי דעת. חסרון הדעת מריץ אותנו ממקום למקום מותיר אותנו חסרי בית ונעדרי מנוחה, ואת החטאים הללו באה הטלטלה לכפר. המסעות מטלטלות אותנו שוב ושוב ובכל טלטלה, אם מקבלים אותה באהבה, נופלת עוד מחשבה קטנה של אמונה עוד רעיון של השגחה. כן, גם כאן אפשר למצוא את ה'. אכן גם כך צריך ואפשר לעבוד את ה'. כל צער וכל טלטלה קטנה יכולים להיות כלי לדעת גדולה.

 

מטות – בוודאי אפשר לתקן!

 

שני צדדים למטבע הנדר – האיסור וההתר, וחז"ל מוצאים את פתח ההיתר דווקא מהפסוק שאומר 'לא יחל'.

ליהודי יש כוח להקים נדר, וזה מצביע על כוחו להקים גם את עצמו. תיקון חצות מסתיים בהתנערות מעפר וקימה.

פרשת מטות באה לאחר אירועים קשים וגורליים שאיימו על קיומו של עם ישראל; מדיין ומואב, קללת בלעם ועצותיו הרעות שהביאו למעשה שיטים והמכשולים החמורים בערבות מואב. ודווקא בשל גורליותם של האירועים מלאות פרשיות אלו במסירות נפש ועמידה על נפשנו. פנחס בן אלעזר מקנא קנאת ה' במעשה זמרי ומסיר חרון אף מישראל, ובפרשתנו נוקמים בני ישראל את נקמת ה' מיד המדיינים ואת בלעם בן בעור הורגים בחרב. כל העניינים הללו מתקשרים ביחד במהותה של מצוות הנדרים.

*

שני צדדים למטבע הנדר, האיסור וההיתר. על פניו נראה שמצוות נדרים עוסקת רק באיסור 'לאסור איסר על נפשו', אבל חז"ל לומדים דווקא מהמילים שמציינות עד כמה מוחלט הוא הנדר ובלתי הפיך, את צד ההיתר. 'לא יחל דברו' אומרת התורה, וחכמים דורשים 'הוא אינו מוחל דברו, אחר עושה דברו חולין, ואיזה זה – זה החכם שהוא מתיר לו את נדרו' (ירושלמי, חגיגה פ"א דף ע"ו).

לעמוד בניסיון

מצוות נדרים מלמדת אפוא על שני כוחות נפלאים שיש ליהודי, שניהם נצרכים מאוד בפרט כשהוא ניצב נוכח סכנות וניסיונות. ראשית עצם היכולת לאסור איסר, לנדור. רוב רובן של הניסיונות מתעוררים בתחום דברי הרשות, שטח זה הוא בחינת רשות הרבים ושם אדם נהפך לאיש המוני, אחד מתוך רבבות, וכאשר הינך רק אחד מיני רבים ממילא מתרופפת תחושת האחריות וההכרה בכך שבשבילי נברא העולם. והעולם כן נברא עבורך.

נדר הוא כוח יהודי, אין לגוי את היכולת הזו, אבל יהודי יכול לקחת דבר רשות ולהחיל כלפיו איסור מוחלט מדאורייתא. היכולת הזו קשורה ומשפיעה מאוד גם על ההכרה הגבוהה של 'בשבילי נברא העולם', על פי רוב אדם נוטה לתפוס את מקומו בעולם כצופה מן הצד, מה אני כבר מסוגל להועיל?! וכך גם כאשר הניסיונות מתדפקים על דלתו, הוא סבור עדיין 'מה אני מסוגל לעשות?!', פנחס המופיע על פי המדרש זו הפרשה השלישית ברציפות, לאחר שהרג את זמרי וזכה לכהונה וכעת גם הכה את בלעם בחרב, הוא היהודי שחי תמיד בהרגשת 'בשבילי נברא העולם', כלומר איני חייב להיכנע לחולשת הדור לעייפות ולייאוש, יש בכוחי להועיל בס"ד. לנדור נדר, היינו לגשת אל הניסיון בהרגשה ואמונה שאפשר לעמוד בו, בעזרת ה'.

הלימוד השני החיוני כל כך הוא שתמיד אפשר לתקן. נדר הוא דבר מוחלט, ואנשים רבים נופלים רק בגלל שהמציאות שלהם נראית מוחלטת כל כך. הטוב משום מה נראה תלוי ועומד, גם כשטוב לו אדם מתלבט, להאמין בטוב או לחכות עוד קצת אולי יהיה שוב פעם רע. הטעויות והקלקולים נתפסים כעובדות מוחלטות שאי אפשר לשנותן, ומכאן הייאוש. באה מצוות נדרים ואומרת, שמעת מה אומרת התורה? 'לא יחל דברו', שים לב, באים חז"ל ואומרים 'הבט הצידה, כאן מסתתר פתח חרטה. אתה יכול לתקן, חכם מפר'.

המדרש (רבה, פרשה מ"ג, סימן ד') מפליא לציין עד היכן מגיע כוחו של אותו 'חכם' המפר נדרים, הוא מספר על דין ודברים תורני הלכתי שמתנהל בין הקב"ה למשה רבינו כדי להתיר את הנדר שיאפשר לכפר לישראל על עוון העגל, בסופו של דבר מפר משה את נדרו של הקב"ה כדכתיב 'ויחל משה'.

למצוא פתח

את הלימודים הללו, לימודי ה'אפשר לתקן', מתאמצים הצדיקים כל כך ללמד אותנו. רבינו שואג בקול גדול שאין שום ייאוש, ורבי נתן משנן ללא הרף עד היכן עד היכן מגיעה כוחו של האפשר לתקן. ויתרה מזו, הפתח וההיתר מסתתר בתוך האיסור, אין דבר שאי אפשר לתקן והמילה 'אסור' מציינת שיש אופן אחר, טהור וכשר, שמותר. הריחוק לא בא לדחות אלא להצביע על ששם יש פתח, ולשם כך יש לגשת אל החכם.

הצדיקים נקראים גם חכמים, במיוחד בהקשר להתרת נדרים והמתקת דינים (כמובן מתורה ח' 'ואיש חכם יכפרנה'). תורת ההתחזקות של רבינו כמו כל דיבורי התקווה של רבי נתן, אינן סיסמאות, זוהי חכמה אלוקית עמוקה. כשם שהחכם הבקי בהלכות נדרים יודע למצוא את הפתח, גם הצדיקים המופלאים החכמים ברצון ה', יודעים למצוא עבור כל אחד את הפתחים שכבר נמצאים עכשיו בתוך מצבו האומלל ואף בתוך הצרות שהוא גרם לעצמו, ובתוך כך הטעויות ובתי הכלא שהוא אזק שם את נפשו. כי אין איסור שאין בתוכו פתח אל ההיתר.

שני העניינים הללו נוגעים מאוד לתקופה זו.

בימי בין המצרים אנו חשים נזופים, הצד המסוכן של הנזיפה הוא הריחוק, ואם הנוזף הוא אב הרחמן הדבר האחרון שהוא מעוניין להשיג בנזיפתו זה התרחקותו של הבן היקיר. הגערה היא קריאה לחזור.

פרשת הנדרים מלמדת עד היכן מגיע כוחו של יהודי, הוא מסוגל להתגבר, להקים נדר, כלומר הוא בוודאי יכול גם להקים את עצמו. האבלות כרוכה בישיבה לארץ וגם בקימה ממנה. בתיקון חצות הקינות נאמרות מעם הרצפה ובחליצת מנעלים, אבל מסיימים ב'התנערי מעפר קומי', וכאן מתנערים וקמים.

 

שלח – יש לך אמונה, אל תקושש

בס"ד

 

אדם אוהב לקבל תוכנית מסודרת, מסלול ולו"ז מדויק, אבל כשהיעד הוא התכלית האמיתית, הכללים הרגילים אינם פועלים.

אין דרך לראות מראש את מסלול ההשגחה הייחודי שעל כל אחד לעבור בדרכו אל ארץ ישראל שלו. צריך להיכנס.

יש לנו לא מעט שאלות על מה שקורה ועתיד לקרות לנו, אלו שאלות שמתעוררות בדרך, כאשר הינך יודע על יעד אך עדיין אינך שם ואתה מחכה ומתקדם ושוב ממתין ועושה עוד צעד. בכל תהליך שכזה חוסר הוודאות מציק מאוד. אנשים מתקשים לסבול דקות ספורות של המתנה מבלי שידעו כמה זמן היא תימשך. ובעיקר אדם רוצה להבין, תסבירו לי מה עובר עלי, מה קורה איתי ואיך זה פועל. איננו מסתפקים בבשורה שיהיה טוב, אנחנו מוכרחים לדעת איך יהיה טוב, לצייר את התהליך בעיניים, לעכל אותו. נירגע רק לכשנבין בהיגיון ועל פי הניסיון מדוע הדבר המסוים הזה יעזור לי ולמה הדרך הזו תוביל אותי ליעד הנכון.

*

כל זאת טוב ומתקבל בענייני העולם הזה ויעדיו, בדרך לארץ ישראל הרצון להבין ולמצוא היגיון הוא מכשול גדול, עד כדי כך שהוא עלול להאריך נוראות דרך שאמורה היתה להיות קצרה ישרה ופשוטה. הארכת הדרך וסיבוכה הם עניין שקורה לנו כל יום כמעט, בעטיה של העקשנות הטבעית שלנו להבין ולראות כבר עכשיו איך מה שעובר עליי מוביל באופן הגיוני ומתיישב על הלב להיכן שפניי מועדות. הנטייה העקשנית הזו מפריעה לנו לגשת בקלות יתרה למה שמגיע לנו והוכן במיוחד עבורנו.

לא רצו להאמין

העניין הזה מומחש בצורה כואבת עד מאוד בפרשתנו, פרשת שלח. המרגלים שבני ישראל מתעקשים לשלוח לתור את הארץ לפניהם, הופכים לחוסמי הגישה אל הארץ ובגינם מאחרת ירושת הארץ בארבעים שנה ונגזרת גזירת החורבן. הקלקול במעשה המרגלים, כפי מה שמלמדים חז"ל, לא החל בדרכם חזרה – ההתחלה היתה פגומה ומבשרת רעות, ולמדים זאת מהלשון 'שלח לך' כלומר המרגלים הללו יוצאים לשליחות מיותרת מבחינת השי"ת, ואם רצונך שלח אתה אותם לרצונך. את דברי ה' למשה במלואם מביא רש"י 'אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות'.

את בשורת ירושת הארץ אנחנו מקבלים משנים קדמוניות, היא הובטחה לאברהם אבינו וליוותה אותנו מאז ועד היציאה ממצרים, כעת ההבטחה קמה לתחייה, הולכים ומתקרבים אל המקום המובטח. ההבטחה מבשרת על ארץ טובה שכן נאמר לנו 'העלה אתכם מעֹני מצרים', אתם מגיעים משפל המדרגה וממקום שאין למטה ממנו והארץ טובה היא, לשם מה לשלוח מרגלים?

המרגלים הם ביטוי לחוסר אמונה בהבטחת ה' ובמידה שווה זו עדות על חוסר אמונה בעצמינו. רבי נתן מרחיב על כך ומסביר: ארץ ישראל היא האמונה, ובנוגע לאמונה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בשני אופנים הפוכים כביכול – הוא משתדל בתחבולות ובדרכים שונות עם כל אחד ואחד לקרבו לאמונתו בכל מיני השגחות נפלאות, אך יחד עם זאת כל ההתרחשות הזו מוסתרת בחוק רוחני ושמו 'בחירה'. גם לסיפור השגחה מפעים שאי אפשר לטעות בו מתלווה אפשרות נוספת, מקום לטעות בו. בעולם הזה ניתן לפרש כל דבר בדרכים שונות, והכל תלוי בך בנאדם. המרגלים יצאו לשליחותם כדי לא למצוא את ארץ ישראל, והסיבות לכך מובאות בחז"ל. הכלל שכבר בהליכתם הם שבו, כדכתיב 'וילכו ויבואו' (וראה רש"י). יתרה מזו, השליחות גופא נבעה מתוך חסרון אמונה, הטלת ספק, עם ישראל שולח את המרגלים 'לחפור את הארץ' לחקור ולחפור בתוך ההבטחה של ה', לבחון אותה ולבדוק, זו כניסה גרועה מאוד למקום כמו ארץ ישראל.

לחסוך מסע מיותר

החקירות נובעות לא רק מאמונה לקויה בה' – זו גם חלישות דעת ונמיכות רוח אישית. אדם לא מאמין בעצמו, עושה צעד לא כדי לצעוד אלא כדי לבחון, אצליח? אולי לא? כך לא נכנסים לארץ ישראל.

אנחנו מורגלים לבקש תוכניה ולעכל כל מהלך באמצעות ההיגיון, אבל ברוחניות אמונה ועבודת ה' זה מכשול. למעשה אין כל דרך הגיונית שמובילה אותנו אל המקומות האמתיים אליהם אנו אמורים להגיע. ההתעקשות להבין ולחקור את מה שיוביל אותנו אל ה', כותב רבי נתן, הורסת לנו את הדבר שאנו מעוניינים להשיג. ולכן מתארכת הדרך, הרבה דברים יכולים היינו להשיג בקלות, לגשת ולהיות שם, החקירות וההיסוסים האריכו את הדרך. אדם מקבל מתנה מה' אבל הוא מתעקש להבין איך יתכן שהוא הקטן קיבל מתנה כזו, לא מוכן לפתוח את העטיפה את שתתיישב דעתו שאכן כן זו מתנה אמיתית, וכשאין ברירה נאלצת ההשגחה להאריך לו את הדרך, אולי אחרי כמה וכמה תלאות ונדודים, לפעמים רק אחרי כמה גלגולים יסכים האיש לקבל את המתנה, להתחבר לאמת ולחיות את יהדותו הנגישה והפשוטה כל כך.

בשלהי הפרשה מוזכר מחלל השבת הראשון – המקושש, ויש כאן רמיזה: שבת כמו ארץ ישראל הם גילוי האמונה, לשבת צריך להיכנס ולא לצאת באמצע כדי להשלים את החסר. אל תחלל את האמונה, אל תצא לקושש. גם אם נדמה לך שאינך ראוי, קבל את העובדה ששבת היום לה'.

(ע"פ ליקו"ה יו"ד שבועות ב')

בהעלותך – להיות אדם מואר

בס"ד

 

התקשרות לצדיקים צריכה להיראות כהליכה בחושך בעקבות אדם המחזיק פנס,  בחושך אתה חסיד מושבע שלו.

 

כדי להיות מואר צריך בעיקר לא להפריע לאור, לא להוסיף גם לא לגרוע, רק להניח לו לשרות ולהתרחב.

 

המילה 'אור' משמשת לתיאור רוחניות, אורות עליונים, אור אין סוף, אור השכל, הרוחניות מתוארת כאור והסיבה מפני שאור הוא הדבר היחיד שלמרות היותו מורגש ביותר אין לו ממשות. האור יספיק למאה כמו לאחד, והאור מטבעו יתפשט ויזרח לכל פינה ובלבד שלא ישימו בפניו מחסום. אבל לאור יש גם חולשה – קל מאוד להסתיר אותו, להטות אותו ולהטיל באמצעותו צליליות כהות על הסביבה.

 

*

 

עיסוקם המרכזי של צדיקים הוא להאיר. הכל קיים אבל החושך רובץ ומסתיר את השבילים ואת האותיות והמילים. הצדיק לא כותב תורה חדשה, הוא שופך אור על הישנה. האותיות מקבלות צורה והמילים מתחברות. הלימודים של הצדיקים שונים, שכן הם אינם בהכרח ממציאים חדשות, בעיקר הם שופכים אור על הקיים ועל הידוע המפורסם והמובן כביכול. עניינים רבים ביהדותו ורוחניותו של אדם טושטשו והסתבכו רק בגלל החושך, תורת הצדיקים מבהירה את החשוך ומחזירה לתחייה את מה שכל כך פשוט. זו הסיבה שהתקשרות לצדיקים מתבטאת בעיקר בהליכה לאורם, מאי משמע ללכת לאורם?

 

התקשרות לאור

 

מי שנאלץ אי פעם לפסוע בשבילי הרים ובמשעולים צרים ומסוכנים בעלטה, לבטח יבין. השביל קיים ויש לך רגליים בריאות וחזקות, אבל בעיה קטנה – צעד אחד שגוי מוביל לתהום או אפילו רק מכניס אותך למבוי סתום. מישהו לצידך מצויד בפנס, ברגע זה אתה חסיד מובהק שלו. לא עושה צעד בלעדיו. דבק בו, נצמד לפסיעותיו. אינך רואה כלום אפילו לא את פניו, אבל כרגע הוא האור שלך, הוא הסיכוי היחיד שתצא מכאן בשלום.

 

כדי להתקשר לצדיקים לא צריך להיות גאון או איש נלהב, את ההתלהבות כופה על המקושר האמיתי המציאות, ולכן די שנהייה מציאותיים, דהיינו להתבונן סביב ולהודות במה שכולא עלמא רואים – שהעולם הזה הוא גשר צר מאוד, צר מאוד! ועוד משהו – הוא חשוך, חשוך מאוד! וכשמישהו מואר צועד לפניי ואומר 'העיקר לא לפחד כלל', האם עליי לחקור אותו או להיצמד לפנס?

 

 

האור של ה' מאיר תמיד ומתפשט בכל העולמות ואם חשוך הרי זה מפני שמישהו חוסם בגופו את האור. העולם הזה הוא חושך והגופים האנושיים הם חשיכה, החושך בולע את קרני האור, והבריה הכי בולענית בעולם היא האדם ששואף לקרבו כל סוג של אור. לא רק מזון, גם כסף, ולא רק כסף גם כבוד הוא רוצה, ולא רק כבוד, גם רוחניות הוא צריך. האנושות עלולה להיות חור שחור שבולע הכל. אדם שרק ניזון מהאור, אוסף ואוגר וצובר, הופך לסוג של מחסום. חשוך סביבו, חשוך לו. צדיקים הם אותם אנשים שכל אור שירד אליהם הפך נחלת הכלל, הוחזר לה' באור חוזר, הועבר לאחרים כתרומה, כמילה טובה, כהכרת הטוב. לפיכך הצדיק הוא אור.

 

אבל הצדיק לא יכול לפעול לבד, הוא מוכרח תלמידים שיקבלו את אורו ויאירו, ידלו וישקו, ינחילו את תורתו. ובמקום שיש אור גדול הניסיון קשה יותר. בנקל אפשר לשנות את האור, רק תעמוד מולו וכבר צלליתך מצטיירת למרחקים, מתארכת עד אין קץ. וכאן מתגלה מעלתו המיוחדת של אהרן הכהן. האיש שהעלה את הנרות מבלי לשנות.

 

שלא שִנה

 

אהרן הכהן, כפי שכותב רש"י, בסוף הפרשה הקודמת כיוון שנוכח לראות שלא נטל חלק בחנוכת הנשיאים, חלשה דעתו. התורה מונה באריכות את קרבנותיהם של שנים עשר נשיאים לי"ב שבטים ורק מקומו של אהרן ושבטו נפקד. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות' (רש"י במדבר פרק ח, ב), ולפיכך נסמכה לפרשת חנוכת הנשיאים פרשת העלאת הנרות. כולם הביאו וכולם חידשו וחנכו, אבל אתה מביא את האור. בלי אור אין מאומה, וכשיש אור הכל מקבל פנים חדשות.

 

כעבור שלושה פסוקים מציינת התורה שוב את אהרן, 'ויעש כן אהרן', ופירש רש"י להגיד שבחו שלא שינה. זהו השבח החשוב ביותר שאפשר לומר על תלמיד וזו הוראה והארה נפלאה לכל מי שמעוניין לזכות בהתקשרות לצדיקים.

 

כדי להיות מואר די לך שתימצא בסביבתו של מישהו שמחזיק ברשותו תאורה, המחובר לטהור – טהור. לא מבקשים ממך דווקא חידושים וחדשות, מה שכן מבקשים הוא 'במטותא, אל תשנה'. הצדיקים מאירים והחכמה הכי גדולה במקום חשוך היא ללכת בעקבות הצועד המואר, צעד צעד. אנחנו עלולים לנסות לשנות לטובה או לרעה, אבל את האור אסור לשנות לשום צד. כשחשוך לנו החיזוקים של הצדיק נראים לפעמים טובים מדי, מאירים עד מאוד, אנשים מתפתים לצנן התלהבות ולהטיל צללית על האור. הנח לאור, תן לו להנחות את דרכך. או לפעמים קל להתפתות להוסיף על האור, לעשות יותר טוב מהמקור. גם זו טעות, כדי להיות מואר צריך רק להניח לאור להתפשט ולשרות עליך, אל תוסיף אל תגרע, יהיו אורות.

 

לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

תזריע ופרשת החודש – מתי שתסכים יהיה לך טוב

בס"ד

תהליך היטהרות דומה להרתחת מים במטרה לקבל משקה צלול. כאשר הפסולת צפה – אתה בכיוון.

 להיגאל זה להסכים להכיר בהיותי עבד, החירות והרפואה עוברים דרך מסכת נגעים. והעיקר 'והובא אל הכהן'. 

 

אחד החסדים היותר גדולים שנגמלים עם האדם הוא הזכות להיות מודע למצבו. לפעמים אדם יודע שרע לו אבל כל עוד הוא לא יודע שיכול להיות גם טוב – מצבו חסר מוצא. סבור הוא שטוב לו, דהיינו שאי אפשר אחרת וזהו גורל החיים, ממילא איננו מודע למחלתו, אינו מכיר בנגעו, סיכויו להחלים אפסיים.

 

כאבים וייסורים כל עוד אינם מלווים בהבנה שאפשר ורצוי גם אחרת – אינם ייסורים של אהבה. מה הם ייסורים של אהבה? כמשמעו – ייסורים שמקורם באהבה ותכליתם להביא לידי אהבה. נגע הצרעת קשור לכניסתנו לארץ ישראל, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק שבפרשה הבאה (ויקרא יד) 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם… ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם', ובגמרא (הוריות י' ע"א) 'בשורה היא להם שנגעים באים עליהם'. מאי הבשורה?

 

*

 

אחת הבחינות המיוחדות לארץ ישראל היא התמידיות, 'תמיד עיני ה' אלוקיך בה'. אי אפשר לחיות בארץ הזו חיים שאינם חיים, לפחות זאת מובטח לך – שאם דבר מה בחייך הפנימיים חורק, מזייף וכבר לא כל כך בריא, תחוש זאת. לא תדע מנוח. אלו הם ייסורים של אהבה, עליהם נאמר 'כי אתה אשר יאהב ה' יוכיח'.

 

העניין הזה מתקשר היטב עם הכנותינו לקראת יציאתנו הקרובה ממצרים. בשבת הקרובה יחול ראש חודש ניסן, מלבד שהוא חודש ראשון הנושא את סגולת ההתחדשות וההתחלות החדשות זהו זמן מוזמן לגאולה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אנחנו כולנו בגדר 'עתידים להיגאל', כלומר עוסקים כבר בגאולתנו ומכינים אותה, אבל ישנו שלב חשוב מאוד בגאולה והוא דווקא תלוי בנו – אנו אמורים להסכים להיגאל. בל נקל ראש בשלב הזה, בליל יציאת מצרים הותירו אחריהם ישראל המונים-המונים מאחיהם שלא זכו לצאת ומתו בשלושת ימי החושך. הם לא זכו לצאת מפני שלא חפצו לצאת, לפי חישוביהם טרם מולאה גזירת ארבע מאות שנות הגלות במלואה והם התעקשו להתבוסס בה עוד.

 

לא הסכימו להיגאל

 

מדוע שלא נאפשר לגאול אותנו? מפני מה ישראל שבאותו דור מתגעגעים לקישואי מצרים ולאבטיחים? גאולה כמו כל תהליך ריפוי והחלמה, כרוכה בהכרח בתחושת חולי. סימני החולי, החולשה ושאר תחושות שאנשים מפרשים אותן כמחלה, לא הם החולי – אלו דווקא תהליך הניקיון. החולי האמיתי אלו הרעלים שהצטברו בפנים ואתה חי במחיצתם ימים ושנים. אדם נופל למשכב משגופו כרע קרס תחת נטל הזיהומים והוא אומר עד כאן! הגיעה השעה לטפל, לפלוט את הרעל ולהחלים. איש מאיתנו אינו אוהב את החוויה הזו. לצאת ממצרים היינו גם להבין שהנני שרוי שם, במצרים. הצעידה אל החירות עוברת דרך פקיחת העיניים וההכרה כי נטול חירות הנני, ודברים רבים שהחשבתים עד היום כרצונותיי החופשיים וכמאוויי עלי אדמות לא היו אלא קלגסי היצר וחולשותיי הגלותיות. קשה לפקוח עיניים מול המחזה הזה, לא נוח לגלות נגע צרעת פושה בעור. אבל הנגע הזה לא הוא היה בעוכרינו – הפצע רק מנקז החוצה את הרעל שהצטבר בפנים.

 

 

לכשנבחין הלא נמצא שכל סוגיית הנגעים כרוכה בשני דברים עיקריים – ראשית, מציאת הנגע וזיהויו על ידי הכהן. שנית ההסגר החילוט וימי הספירה וההמתנה להחלמה. אומרים שידיעת המחלה וזיהוייה הם חצי רפואתה. הבעיה הכי חמורה של חולה, מי שעלולה לעלות לו בחייו, זו האפשרות שהוא אינו מודע למחלתו או לחומרת מצבו.

עד כמה שהרעיון עשוי להפליא אותנו נוכרח להודות באמיתותו – הדברים הטובים באמת, הישועות הגדולות והעמוקות של חיינו, ניתנו לנו כמעט בכפייה. אדם ששרוי באפילה מתנגד להיפרד ממנה לטובת האור. החושך מחשיך אבל האור מסנוור ומאמץ את העיניים שהסתגלו לאופל. מידות רעות הן עניין מגונה ומעיק, אבל נוח יותר לא לדעת מהן ולא לחשוב על קיומן. העצבות מאמללת ומפסידת נפש, אבל לא מתחשק להתנתק ממנה. הניסים הגדולים שנוגעים לנפשנו פנימה באים עלינו כמו גזירה, ולמפרע אנו מודעים שהם מתנה גדולה.

 

והובא אל הכהן

 

רבינו ממשיל (שיחות הר"ן, ע"ט) את תהליך הכניסה לעבודת ה' לאופן בו מטהרים מים על ידי הרתחה. קודם להרתחה נראו המים צלולים, למראית עין. תוך כדי הרתחה הם מעלים פסולת ומראיתם נעכרת. יטען הטוען – אל תעירו ואל תעוררו, מדוע הרתחת וקלקלת! אבל אנו בוודאי מבינים שהצלילות הקודמת היתה רק מראית עין, הטהרה מתחילה כאשר הפסולת צפה ואפשר להשליך אותה החוצה. כולנו עסוקים כעת בביעור חמץ, קודם לביעור החיפוש וממילא גם המציאה. דווקא כהכנה לחג נקי כל כך ומובער מכל פירור מחומץ, נקנסה עלינו הגזירה לפגוש לגעת ולהיתקל בכל כך הרבה חמץ לכלוך וטינוף?! את התשובה לתמיהה התמוהה הזו יש להעתיק גם עבור שאלותינו מדוע ולמה עובר עלינו מה שעובר דווקא כאשר החלטנו וגמרנו בדעתנו להיות טובים יותר.

 

הימים ימי הכנה הם, וההכנה החיונית ביותר היא להסכים להירפא, דהיינו להיות מובא אל הכהן – רופא הנפשות שבידיו כל הרפואות למעוניינים להירפא.

 

 

 

 

ויקרא – אחד מיני אֶלֶף

בס"ד

הא' הזעירה של ויקרא מלמדת איך מחזירים אלף אורות אבודים באמצעות אלף אחת זעירה, נקודה אחת של טוב.

 תינוקות לומדים תורה בהבל פה שאין בו חטא, זהו חמצן נקי מזיכרונות של חטאים וכישלונות, וכל אחד זקוק לאוויר הזה.

הספר אליו נכנסנו השבוע הוא אמנם שלישי לחמשה חומשי תורה, אך בבחינה מסוימת ראשון הוא, שכן תינוקות של בית רבן מתחילים את לימודם בו, בפרשת ויקרא, פרשת הקרבנות (ליקו"מ סימן רפ"ב). הפרשה פותחת בקריאה, קריאה הפונה אמנם למשה רבינו אך מכוונת לכל אחד ואחד מישראל. חז"ל אומרים לנו שבכל יום ויום בת קול יוצאת מחורב ומהדהדת בעולם, בת הקול הזו, כפי שמלמדים הצדיקים, פונהַ לכל אחד ואחד באופן של התעוררות פנימית, געגוע, השתוקקות טובה, וכיוצא. וצריך להטות אוזן ולשמוע.

*

נשאלת השאלה: והלא משה רבינו התוועד עם השי"ת לא פעם ולא פעמיים, ומה מיוחד בציוויים אלו שהתורה מציינת  באופן מיוחד 'ויקרא אל משה'? הרמז מסתתר בא' הזעירה התלויה בסוף המילה 'ויקרא'. הפעם פונה הדיבור האלוקי אל משה במדרגת כל אחד ואחד. הדיבור הזה מדבר מתוך הא' הקטנה, והקול יוצא מאוהל מועד.

אלף זעירה

אלף הזעירה הזו בחינת מועט המחזיק את המרובה היא, שכן לימודים גדולים מאוד תלויים בה, ולימודים אלו נצרכים במיוחד עתה, לאחר חטא העגל. עד שלא נכשלו ישראל בעגל לא היתה קטנות בעולם, הקדושה היתה קדושה, היהודי היה נשמה מוארת ומוכתרת בשני כתרים, ועל משה רבינו זרחו אלף אורות. חטא העגל שלל מישראל את הכתרים וממשה נחסרו אלף אורות, אורות חסרים אלו מוחזרים למשה רבינו בשבת קודש והוא בעינו הטובה נותנם לישראל (כמובאר בכוונות 'ישמח משה').

הקריאה הזו היוצאת מאוהל מועד מורה למשה ומלמדת אותו איך מחזירים אורות שנכבו ואיך בונים קדושה גם לאחר שאיבדנו הכל.

הא' הזעירה היא למעשה כל מה שנותר לנו לאחר שהפסדנו הכל. אֶלֶף אורות נכבו בעקבות החטא, לא נותרה אלא אָלֶף זעירה, אור אחד, קלוש וקטן. ומתוך האור הבודד הזה, המבליח בקושי מתוך החלל הענק שהותירו לאחריהן אלף האורות המסולקים, בוקע הדיבור העליון אל משה ומלמד אותו איך מחזירים אלף אורות כשבידך בקושי אור אחד, נקודה טובה.

מכאן ואילך, מורה הקדוש ברוך הוא לעבדו נאמן ביתו, כל הקדושה, כל היהדות, כל הטוב של העולם, מתחיל מנקודת האפס, מלימוד זכות. 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף' – מליץ מיני אלף היינו תשע מאות תשעים ותשע מקטרגים, למול אלו מתייצב לצד הטוב מליץ אחד, אפס סיכויים? להיפך. השי"ת מצמצם את דיבורו אל אותו אחד מיני אלף ומשם הוא מדבר אל משה ומורה לו לחפש מעתה והלאה את האלף הזעירה הזו התלויה בהכרח בסופו של כל יהודי, יהיה זה מי שיהיה, נקודה אחת טובה תימצא בו בהכרח. המליץ האחד הזה הוא צינור להעברת דיבור אלוקי, האָלֶף הזעירה הזו, אומר השם למשה, אם תרצה, בהטיה קלה של הניקוד והנה היא אֶלֶף, אלף אורות.

הדיבור יוצא כאמור מאוהל מועד, האוהל מבטא צורת עבודת ה' לאחר העגל, כשיש עליות וירידות. האוהל שומר את האורות חרף כל השינויים – בזמן קטנות האוהל מזכיר שעוד יבואו מועדים מאירים, ואת האורות הוא נוצר לזמנים כבויים.

אין בו חטא

הא' הזעירה של ויקרא היא גם החומר ממנו הוקם המשכן, נקודה קטנה של טוב גנוז, אָלֶף מתוך אֶלֶף. בתורה 'אזמרה' מלמד רבינו ז"ל שהצדיק היודע לקבץ את נקודות הטוב מכל אחד מישראל הוא בונה מכל אותן נקודות משכן, מהמשכן הזה מקבלים תינוקות של בית רבן את אותו הבל פה נדיר שאין בו חטא.

הקריאה של 'ויקרא' היא תמצית טהורה של חינוך יהודי. הא' הזעירה קוראת לכל יהודי ויהודי ומחנכת אותו איך נכנסים בצורה נכונה לעבודת ה' – כמו תינוקות של בית רבן. יש להם, לתינוקות טהורי לבב אלו, סם מיוחד, הבל פה שאין בו חטא, דהיינו – לימודם אינו עכור במחשבות על כישלונות וחטאים ובספקות לגבי מה שטומן עבורם העתיד. הילד צועד על נייר חלק, וכל יהודי המעוניין להיכנס מחדש לעבודת הבורא, להצלחת הנשמה, לגן עדן, מוכרח להשיג את החמצן הנקי הזה. ההבל הנקי מחטא מנשב במשכן שבונה משה, והמשכן כאמור נבנה מהמון אותיות אָלֶף זעירות, מנקודות טובות שעוד ישנן גם לאחר החטא. החידוש הגדול של ויקרא הוא שגם לאחר החטא עדיין מנשבת במשכן הבל פה שאין בו חטא. והקריאה הזו מלחשת על אוזנו של כל אחד מאיתנו: דע לך שגם לאחר כל סוג של שגיאה ואובדן אורות, גם לאחר שמעדת והזדקנת בטעויות, עדיין נותרה ברשותך ללא ספק אלף זעירה, מליץ אחד שאינו נרתע גם מתשע מאות תשעים ותשע קטרוגים, ובאותו מליץ זעיר מנשב עדיין הבל פיך שאין בו חטא. האזן לו, התמקד בו, נשום ממנו מלא ריאותיך והתחל מהיום לעבוד את ה' כפי יכולתך, אבל במטותא – עשה זאת באווירה נקייה ממחשבות מכשילות וחרדות הורסות. תינוק אתה לכשתרצה.

(ע"פ ליקו"מ סימן רפ"ב, ליקו"ה או"ח תחומין ו')

פרשת פקודי – היכן קולטים הארת הרצון?

 

בס"ד

המעמד אינו חורץ גורלות, לעני כמו לעשיר סיכויים שווים לזכות לקרבת אלוקים. המצרך החיוני באמת הוא רצון.

 הצדיק נוהג לדבר בשתי לשונות בו זמנית, באחת לדרי מעלה ובאחרת לשוכני מטה. שפתו הכפולה היא דעתו הגדולה.

פרשיות התורה האחרונות עוסקות במלאכת המשכן בתבנית כליו בקומתו ובהקמתו. חכמה רבה נדרשה למלאכה וכל העוסקים בה אכן זכו לשפע חכמת לב ותבונה. עם זאת ככלות המלאכה, על ההקמה עצמה הופקד משה רבינו לבדו. הקמת המשכן כרוכה בשפע עליון מאוד של דעת, דעתם של צדיקים מופלגים, דעת כה נשגבה שיש בה כדי לחבר עליונים ותחתונים. הדעת הזו היא נס הקיום שלנו היום, בכל יום ממש.

*

בני אדם חולקים מעמדות שונים ועל פי רוב משוכנעים כי המעמד חורץ גורלות ומשפיע על מי שאתה תהיה ועד כמה תזכה. זו כמובן טעות מוחלטת. ניקח לדוגמה את שני הקצוות היותר קיצוניים – עשיר ועני, לשניהם באופן שווה יש את כל הסיבות להיות הכי קרובים להשי"ת, ודווקא בשל מצבם. העני מחמת שברון ליבו קרוב מאוד לה' ותפילתו רצויה ומקובלת למעלה לפני כל התפילות. 'אשכון את דכא' כלומר, אם הינך למטה, משמע עליך לחוש כי אצלך ה' עימך ואיתך ממש. מנגד העשיר, בזכות עושרו אמור בוודאי להימצא קרוב מאוד לה', שורשה הרוחני של העשירות גבוה ונשגב מאוד, וראוי היה באמת שאדם שיש לו עשירות וכל טוב יהיה מקורב מאוד להשי"ת.

כלליות העולמות

עינינו הרואות כמובן את ההיפך. העניות מסוגלת להעביר חלילה את העני על דעתו ועל דעת קונו, והעשירות לא בהכרח מביאה את הגביר לידי קרבת אלוקים. המעמד אם כן אינו מבטיח דבר, הוא לא יתרון ולא חיסרון. הבעיה כמו גם המעלה תלויות בעניין אחר – בחיבור שבין שני העולמות. המצרך הרוחני החיוני ביותר הוא הרצון. איש מאיתנו אינו מסוגל להניע אצבע ללא רצון, וכשהוא רוצה הוא מסוגל בסייעתא דשמיא גם להניע טחנת כוח. הרצון הוא הפרנסה של הנפש, הוא מחייה ומזין מצמיח ומניע. הרצון הוא הארה, 'הארת הרצון'. וכמו בכל מה שקשור להארות, כדי שהרצון יאיר דרושים לו תנאים נאותים. הרצון מאיר כששני עולמות מתחברים, עולם עליון ועולם תחתון.

נבין זאת מהדוגמה ההפוכה: היכן אנו מאבדים את החשק? הרצון מתפוגג בקצוות, בקצה העליון או בתחתון. הצלחה ועלייה עלולות להביא לידי זחיחות הדעת שסופו אובדן הרצון – יש לי הכל, אני יודע הכל, ממילא אין לי שום רצון. ירידות וקשיים עשויים בוודאי להביא להפסד הרצון. המיואש והמדוכדך מאבד בראש ובראשונה את הרצון. אין זה משנה אם כן מי אתה והיכן אתה, למעלה או למטה בניסיון העוני או בעושר, תמיד הינך בסכנת הייאוש ואובדן הרצון. מי שבידיו לייצר רצונות אצל כל אחד הוא רק זה שיהיה מסוגל לדבר בשתי לשונות בבת אחת. בשפה אחת ידבר אל העשיר ובשפה אחרת ישוחח עם העני מדעת.

הצדיק הגדול שפה עשירה לו, והוא מדבר בכמה וכמה לשונות בבת אחת. לדרי מעלה הוא מספר עד כמה גדול ה' ועד כמה הם קטנים ולא התחילו כלל לחיות. לקטנים הוא מספר עד כמה הם חשובים ונחשבים, ואיך אצלם ממש מצוי ה' ואשרי חלקם ממש. השפה הכפולה הזו פונה לא רק לשני טיפוסים, פעמים שהיא דוברת אל אותו אדם ממש ואומרת לו בבת אחת שני דברים – לא התחלת כלל ואינך יודע כלום אבל אשריך מאוד כי ה' איתך ואצלך ונהנה מאוד מעבודתך. שני הכתובות אליהן ממוענים הדיבורים ההפוכים הללו הם למעשה שתי בחינות שנקראות 'בן ותלמיד'. המטרה העליונה של הצדיק, כפי שמלמד רבינו ז"ל, היא לכלול את השניים הללו יחד ולגרום להם לשוחח זה עם זה. שהתלמיד יקבל קמעא מהבן והבן יקבל מעט מהתלמיד.

נס פורים

המשכן שפרשתנו עסוקה בהקמתו היווה מקום להתוועדותן של שתי הבחינות, בן ותלמיד, לפיכך בו ודווקא בו מורגשת באופן כה גלוי ונפלא הארת הרצון. המשכן האיר לכל יהודי שני השגות גם יחד, הוא יכול היה לראות עד כמה ה' קרוב אליו ושרוי בתוכו, והוא גם ראה שם והבין שמימיו עוד לא התחיל לעבוד את בוראו. המראה הכפול הזה הביא אותו לידי הארת הרצון.

זהו גם פשרו של נס פורים. כבר כעת אנו שואפים ומתפללים לזכות לאותה הארה הקרויה על שם צדיקיה – הארת מרדכי ואסתר. משמעותה של ההארה היא דעת עליונה ונשגבה, דעת שיש בה כדי להפר עצת המן. הדעת הזו מורכבת ממה שנראה כתרתי דסתרי: מרדכי הוא צדיק דר מעלה, מור דרור ובשמים ראש. אסתר היא הסתרה שבתוך ההסתרה. מי שמאזין מעט לסגנונו ולדיבוריו של הצדיק שומע תמיד את מרדכי ואסתר. הדעת של רבינו משוחחת עימנו בלשון כפולה: אומרים לך שלא התחלת ואינך יודע כלל ובה בשעה מראים לך בחוש שהנה-הנה ה' יתברך כאן עימך ואצלך ואשריך. השילוב המופלא הזה רק הוא לבדו יכול לעורר בלב כל אדם ובכל מצב את להט הרצון, ורק הוא מסוגל לשכנע אותנו כי באמת ותמיד ה' רוצה בנו ומצוי עימנו.

(ע"פ ליקו"ת ז', וליקו"ה שבת ג)

 

כי תשא – מה עושים ביום מעונן?

בס"ד

(עלה לתרופה)

 

חטא העגל והשלכותיו האיומות אירע בעקבות מזג אוויר, יום מעונן וטעויות בחישוב. אילו ידענו מה נחבא בענן, לא היינו טועים.

 

מאחורי השאלות הקשות לא מסתתרים מוקשים – נחבאת שם הדרך שתובילנו ליעד, רק קצת סבלנות, תנו לערפל להתפזר.

 

האדם עשוי היה להיות היצור הכי מיותר בבריאה – מכל צד אפשרי: מלמעלה, מלאכים ושרפים עושים את תפקידים באמונה ובהתלהבות ואין בהם כל דופי. מלמטה, כל היצורים הנחותים ממנו, עושים תפקידם באמונה ולא מחזיקים טיבותא לנפשם, והאדם בקושי משרך רגליים ועד שהוא מבצע מטלה אחת הוא כבר דורש שכר בזה ובבא.

אלא מאי –  האדם מסוגל לבחור להיטיב או להרע, עד כדי כך מוחלטת יכולת זו, שאפילו ה' יתברך אין בידו כביכול לבטלה, 'לא בשמים היא', ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'.

 

*

 

התורה לא בשמים היא, אכן – אבל משם היא באה, כדי לקבל תורה עלה משה השמיימה, וכדי לקיימה הוא ירד למטה. וכאן אירע מה שאירע. חטא העגל שמעסיק אותנו יחד עם פרשיות המשכן. בחטא העגל שהעיב על קבלת התורה מסתתר אחד הלימודים החשובים על מהותה של האמונה:

 

מצד אחד האמונה היא הכוח החזק והמוחלט שמסוגל לגרום לאיש פשוט לחולל נפלאות, לראות ניסים, לכבוש יצרים ולהעפיל לפסגות. האמונה הצמיחה את כל האילנות הטובים והמעשים המשובחים, את כל ההתחלות הטובות ואת כל סוגי מסירות הנפש. מאידך, האמונה נוחה לאבד, ונוטה להיעלם. אמש האמנת, היום ירחם ה'. למעשה, כפי שמלמד רבינו, האמונה לא נאבדת – היא מתבררת. מה שנעלם כביכול זו האמונה שכבר התבררה, ותיכף אתה מקבל ליד אמונה חדשה, ישירות ממכרה האמונה, אמונה גולמית שאיש לא הסיר את סיגיה ולא ליקט את פזוריה, ורק אתה תוכל להחיותה ולהקימה עד שתהיה לאותו כוח דוחף, חזק, ומרנין נפש.

 

בא שש

 

זה פשרו של מאורע חטא העגל. משה רבינו עלה למרום לקבל תורה, ובעלייתו ציווה לנו תאריך מתי ישוב וייראה על פני האדמה. המחשבות על עגל ועבודה זרה החלו כאשר ראה העם 'כי בושש משה', ודרשו חז"ל כי בא שש, הגיעה השעה השישית ומשה אמר שיבוא קודם שעה שישית, אלא שאותו יום, יום המעונן היה, הראות הלקויה הטעתה את העם ותעלוליו של השטן הצליחו, עם ישראל נהה אחרי העגל.

 

העניין הזה תמוה מאוד, איך יתכן שאנשים שראו את ה' עין בעין ירחיקו לכת עד כדי כך בטעותם, רק בעקבות מזג אוויר ערפילי? מבהיר רבי נתן: היום המעונן הוא לא רק מזג אוויר, זהו מזג האמונה. הענן הוא הדבר הזה שאתה צריך היום בדיוק לברר, העניין הזה שבתוכו מסתתרת נקודת האמונה החדשה שנוגעת לקיומך היום הזה, ומיועדת להיכנס אל חייך במהלך השעות הבאות. אנחנו מרבים לחוות מזגי אוויר שונים, כל הזמן הם משתנים, פעם צלול ופעם עכור. הנה לפני שעות ספורות הסתלק הענן ולעיניך נגלתה תמונה של השגחה פרטית, הכביש התיישר לקראתך כסרגל ונתיבי התנועה הבהיקו בניקיונם, גם שלטי דרך מאירי עיניים בישרוך על התקדמותך לקראת יעדיך הנחשקים. והנה אבוי אללי לי, לפתע פתאום ירד הענן וכיסה את עין הארץ. האוויר התמלא סימני שאלה, ספקות, חרדות, מחשבות של איך הגעתי לכאן. מה אירע? הגיעה אמונה חדשה, גולמית, היא באה בעב הענן.

 

מי שאמונים על בירור האמונה, כותב רבי נתן, אלו הצדיקים הגדולים, צדיקי הדורות. הם נקראים צדיקי הדורות על שום שייכותם המאוד עקרונית לדורות. בכל דור, דהיינו בכל תקופת דורות, חייב להימצא צדיק שבידיו לברר ולהבהיר את האמונה בהתאם לאותו דור. בדורו של משה היה זה משה רבנו. דא עקא שאותו רגעים מעורפלים היה משה במרום, מעל לתחומי הבחירה, הרחק מאווירו העכיר של עולם הזה. וכשמשה איננו, הסכנה איומה ונוראה. עם ישראל שגו בעגל. נשאלת השאלה, מה הם היו אמורים לעשות?

 

שם האלוקים

 

ובכן, כשעם ישראל מוותר על משה ובוחר בעגל הם אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרים'. הי, אתם בדרך לארץ ישראל, על מנהיג וויתרתם, כעת גם על היעד? וזה בדיוק העניין: כשאתה צועד ופתאום נקלע לערפל, יש שאלות והמון דברים לא מסתדרים, עדיין שום דבר רע לא אירע. הבעיה היא כשמצליחים לשכנע אותך במילה הבאה – 'סתם', הכל היה סתם ולחינם, בעצם אין כאן כלום, אין יעד אין מדריך, אין לי מה לחפש פה. ולכן העם בוחר לשוב למצרים. כדי לחזור למצרים לא צריכים את משה, עגל יעשה זאת בעגלה ובזמן קריב. יש את הרגעים הללו שאדם מחליט ליפול. כן הוא בוחר ליפול. את הערפל הוא לא הזמין אבל את הנסיגה כן. מי ביקש ממך למצוא פתרון ולהמציא יעד? היעד אחי היקר, לא השתנה למרות הערפל. ערפל לא מוחק כבישים הוא רק מסתיר אותם. האמונה בה', האמונה בצדיקים, האמונה בעצמך, כל אלו תלויים ועומדים בידיעה שהערפל אינו מסתיר קיר – הוא מסתיר את המשך הדרך, הווי אומר ההמשך, ההצלחה, הישועה, כל אלו בלולים בערפל אשר שם האלוקים. שב כאן, בערפל, והנח לו להתפוגג עד שיבוא משה ותורת אמת.

 

(ע"פ ליקו"ה ברכת הריח ד')