שמונה דקות על פרשת שופטים (אודיו)

קורה גם לכם שאתם נתקעים באמצע החיים ולא יודעים לאן כל זה אמור להמשיך? זה מרגיש חשוך או לפחות לא מאיר. זה מבלבל ומטריד, וזה חייב להיגמר לפני שנשתגע, נכון? אז יכול להיות שלקחתם שוחד, כי "השוחד יעוור". מה אמרתם? שוחד קשור לשופטים ודיינים – נכון! שכחנו לציין שנחשפה חברותכם באגודת הדיינים היהודית. 

האזינו:

בס"ד

פרשת השבוע מסדרת את מערכת המשפט שתפקידה לבסס בעולם ובאדם את מציאות הצדק.

אין ספק שהאתגר הגדול ביותר של כל חברה הוא להגיע לצדק. כולם מחפשים צדק וכולם טוענים שאין בעולם צדק. הסיבה העיקרית – מפני שכולם רוצים להיות צודקים. התורה מצווה "צדק צדק תרדוף" אם אנו מצווים לרדוף אחריו, משמע שהצדק בורח, ממי הוא בורח ומדוע?

הצדק בורח מפני שהוא מתחמק תמיד בין שלוש אפשרויות: ראש תוך סוף, או ימין שמאל ואמצע.

בכל וויכוח בין אנשים הצדק מסתתר איפשהו בין הגרסאות הסותרות. זה אומר שכך הכל התחיל וזה טוען להיפך. הוא אומר שהמסקנה היא כך וחברו מביא מסקנה אחרת. האחד נוטה לימין ולחסד והשני לשמאל ולגבורה. בדרך כלל יש גם צד שלישי – האמצעי.

לפי האמת תפקידו של הצד השלישי לחלץ את שני הצדדים מהוויכוח, משום שאין באמת צד שלישי – יש את המכריע. והכרעה זה לא להעדיף אחד על פני חבירו, אלא למצוא את נקודת האמת שבין כל הצדדים. לשם כך עלינו למצוא צד שלישי שאינו עוד צד, אלא איחוד של כל הצדדים, של כל האפשרויות. צד מיוחד שכזה שהטיעון שלו לא סותר שום טיעון אחר. צד שלישי שנמצא מעבר לחילוקי הדעות.

את הצד השלישי המופלא הזה מייצרת מערכת המשפט היהודית, ולכן היא מבוססת על לפחות שלושה דיינים. כדי שיינתן ייצוג לכל שלוש הנטיות, וילקחו בחשבון כל הצדדים.

הדיינים מצווים שלא לקחת שוחד ולרדוף את הצדק.

על השוחד נאמר שהוא מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. הבעיה הגדולה בכל וויכוח זה שאין שלום וכל אחד טוען שהכל שייך אליו והאמת אצלו. והסיבה לכך היא מפני שכל אחד מהמתווכחים נוגע בדבר ורואה רק את עצמו. אין סיכוי לצאת מהסבך בלי מישהו מבחוץ, שיהיה נקי ונטול מעורבות אישית. וזו הסיבה שאסור לדיין לקחת שוחד. השוחד עושה אותך ברגע אחד מעורב, ושוב אינך מסוגל לראות את התמונה המלאה, המאחדת.

*

את הרעיון הזה של מערכת המשפט מלמד רבי נחמן לקחת פנימה יותר, לעבודה אישית.

כל אחד מאיתנו נקלע לא פעם למצבים של עיוורון; חושך, חוסר תקווה, לא יודע מה לעשות. המצבים האלו מלחיצים בדרך כלל. יש תחושה שלא נצא לעולם מהסבך.

אם אתה בחושך – כנראה לקחת שוחד. זה פסוק מפורש: "כי השוחד יעוור עיני חכמים". כל אחד מאיתנו משמש כשופט. אנחנו מצויים תמיד בנקודה של שופט. שופטים את עצמנו ובוחנים את הסביבה ואת ההזדמנויות שהיא מייצרת לנו. המשפט הוא צורת העבודה שלנו והאופן בו אנו חיים. תמיד יש לנו אפשרות בחירה בין ימין ולשמאל, ובכל פרשת דרכים שכזו אנחנו אמורים לעשות משפט מהיר – לאן לפנות, מה להעדיף, איך לבחור נכון.

מסך החושך נופל על העיניים ברגע שבבחירה שלנו מתערב אינטרס. עד כמה שהדבר נשמע מפתיע – דווקא המעורבות שלנו בבחירות החשובות בחיים, היא זו שמפריעה לנו לבחור את מה שטוב וחשוב באמת. הנוכחות שלנו עלולה להטיל צל על השאלה ולגרום לנו להתעוור. לא לראות תמונה אמתית. מה עושים?

לעצה קוראים 'אמת'.

וזו נקודה מעניינת. הרי כולם מחפשים את האמת, כולם גם טוענים שהאמת ברשותם. אבל האמת היא הכלי הטוב ביותר לסלק חושך. משום שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, וברגע שאתה חותם את עצמך ואת המצב אליו נקלעת בחותם האמת, שורה אצלך אור השם, אתה יוצא מהעיוורון.

אמת גם כוללת את כל הקצוות, ראש תוך וסוף. האמת היא הכל ביחד, ולכן אין באמת ספקות של זה או זה. האמת היא לא בחירה אחת מתוך כמה בחירות. האמת זה הרגע שבו נופל אור על הדרך החשוכה ואתה מבין שאין בכלל מקום לספק. אתה רואה שאין שאלות. אתה מבין שאין מחלוקות.

אמת זו הארה, אור שמקורו במקום גבוה יותר. כדי לשפוט את עצמך ואת מצביך נכון, עליך לחתור אל האמת.

החידוש הגדול הוא שבכל אחד מאיתנו טבועה אמת, משום שכולנו חתומים בחותמו של השם, וממילא בכולנו יש חותמת של אמת. כדי לזהות את נקודת האמת צריכים לקיים ציווי אחד, אף הוא מפרשת השבוע "לא תטה משפט". אל תברח הצידה. הפיתוי הכי גדול הוא לברוח. כשיש התלבטות אנחנו נוטים לברוח ולהיצמד לשוליים. במקום להסכים לברר את הנקודה שדורשת בירור, אנחנו בורחים הצידה. נאחזים בזוטות, נצמדים לדאגות וטוענים טענות. הדרך היהודית היא לכוון תמיד את המבט אל האמת. והאמת זה בדיוק מה שמתרחש איתך כעת, ואתה יודע היטב מה מתרחש איתך, ממילא אתה יודע גם בדיוק מה רצון השם.

העיוורון קיים בכל אדם, כשהוא לא מוכן להישיר מבט אל הרגע בו הוא נמצא ואל המצב אליו הוא נקלע. אם איננו יודעים מה לעשות, סימן שאיננו יודעים היכן אנו בעולם, וזה מפני שלא הסכמנו להיות היכן שהקדוש ברוך הוא הניח אותנו. ועל כך נאמר "צדק צדק תרדוף". אם לרדוף אחרי משהו, מומלץ לרדוף אחרי הנקודה ששייכת לכם. הרגע הזה. המצב הזה. שם הצדק החברתי וגם האישי.

 

ואתחנן – חמש דקות על פרשת השבוע (אודיו)

פרשה בחמש דקות – ואתחנן

בפרשת השבוע ממשיך משה רבינו את שיחת ההכנה שלו לקראת כניסת בני ישראל לארץ ישראל. השבוע הוא מספר להם על הניסיונות שהוא השקיע כדי לזכות להיכנס לארץ, ניסיונות שלא עלו יפה ובסופם הוא נותר מחוץ לארץ הנחשקת. הוא מספר על חמש מאות וחמש עשרה תפילות רותחות, כמניין "ואתחנן", וכולן לא הועילו.

השאלה קשה: מדובר במשה רבינו שמוציא את ישראל ממצרים, מקבל עבורם תורה, מוריד להם מן, ומפריח שליו, ממתיק מעליהם דינים ומצליח להשיג פיוס וסליחה גם אחרי שנגזרה עליהם גזירת כליה. את כל הדברים העצומים האלה הוא מצליח לפעול, לא עבור איש אחד, עבור כלל ישראל ולמרות שהם חטאו ולא היו בסדר. והנה כאן מה הוא מבקש? בסך הכל לפעול עבור עצמו בלבד כניסה לארץ. והוא הרי לא חטא, וגם השגיאה הדקה של הכאת הצור לא היתה באשמתו כידוע.

השאלה הזו מעוררת שאלה קשה יותר: איזה מין לימוד מבקש משה להנחיל לנו בפרשת ואתחנן? אם הוא – הצדיק הגדול – התפלל כל כך הרבה ולא נושע, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? מה אנחנו אמורים בעצם להסיק מזה?

כדי לענות על השאלה נצרף שאלה נוספת, הפעם מההפטרה. השבוע נשמע את הנביא קורא ואומר "נחמו, נחמו עמי". רק בתחילת השבוע ישבנו על הארץ ובכינו על החורבן, בינתיים לא קיבלנו בשורה של ממש בעניין הגאולה, על סמך מה מצפים מאיתנו להתנחם. במה נתנחם?

 

הפרשה וגם ההפטרה מלמדות לימוד גדול בנושא עבודת התפילה ומהותה של ארץ ישראל.

בפרשת ואתנחנן פותח בפנינו משה רבינו את הפתח לעבודת התפילה, הוא גם מסביר לנו דבר מאוד חשוב בנוגע לארץ ישראל.

על הלשון "ואתחנן" מובא ברש"י: איני מבקש ממך אלא מתנת חינם. משה רבינו נוטש כרגע את כל מה שיש לו להציע, את כל הטיעונים ואת כל הזכויות הרבות שהוא צבר במשך השנים. הוא מוותר על הכל ואינו מבקש אלא מתנת חינם. מדוע?

משום שהוא יודע משהו על מהותה של ארץ ישראל ואת המשהו הזה הוא מנסה ללמד גם אותנו.

יש הבדל מהותי בין ארץ ישראל למדבר. במדבר קיבלנו תורה, נסענו בתוך ענני כבוד, היינו במצב מרומם, הבגדים התכבסו עלינו באופן עצמאי. לא חסרנו דבר. זה הבסיס לקבלת תורה. תורה אתה מקבל כשאתה ראוי.

ארץ ישראל היא מקום התפילה. רק כשיש לך שדה ולא יורד גשם ואתה יודע שאם לא ירד אתה אבוד, ורק כשיש סביבך גויים שרוצים לחסל אותך, אתה יודע שאין לך על מי להישען אלא על אביך שבשמים. תפילה אתה מקבל כשאתה נזקק ואינך ראוי.

זו הסיבה שמשה רבינו מבקש את ארץ ישראל כמתנת חינם. הוא יודע שאת הדבר הזה אפשר לקבל רק בחינם, משום שאין לו מחיר. רק כשאתה מגיע להבנה שאין לך איך לשלם על זה, אינך ראוי ואינך כדאי – רק אז נפתחת בפניך הדרך לארץ ישראל.

ובכל זאת משה רבינו לא יכול להכניס את עם ישראל לארץ, יהושע יעשה זאת. הקדוש ברוך הוא אומר לו "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כלומר, אתה משה רבינו גדול וצדיק, אתה ראוי, אתה רב, אינך באמת שייך לאנשים שזקוקים למתנת חינם, ולכן תורה אתה יכול להוריד לעם ישראל, אבל עבור תפילה וארץ ישראל צריכים את יהושע התלמיד, שנמשל ללבנה שאין לה אור מעצמה והיא זקוקה למתנת חינם.

ולמרות זאת משה רבינו פעל בחמש מאות וחמש עשרה התפילות שלו. הוא אמנם לא נכנס לארץ, אבל את הדרך לארץ ישראל הוא סלל. והדרך הזו היא העילה לדרישה של הנביא "נחמו, נחמו עמי", יש כאן נחמה אפילו שעדיין לא הגיעה הישועה שלימה.

הנחמה שיש לנו כבר כעת, עוד לפני ביאת משיח ובניין בית המקדש, זו התפילה.

אבל צריך לדעת איך להתפלל.

לכל אחד מאיתנו יש דברים לא שלמים בחיים, לכל אחד יש גלות פרטית; עניינים סבוכים, שאלות פתוחות, קשיים ונושאים כאובים שאין להם בינתיים פתרון. אנחנו רגילים לחשוב שהגאולה שלנו תהיה כשהנושא ייפתר, אבל עדיין הוא לא נפתר ולא רואים פתרון באופק. ולכן קשה מאוד להמשיך ולהתפלל.

אז בפרשת השבוע משה רבינו, המנהיג הגדול, המתפלל המופלא שהשיג בתפילתו כל סוג של ישועה, מספר לנו שהוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כדי להיכנס לארץ ולא נענה, והוא המשיך להתפלל. ובעצם הוא כן נענה… משום שבינתיים, תוך כדי תפילות והתחבטויות, הוא נכנס לעולם התפילה. הוא התדבק בהשם יתברך בתכלית, הוא נכנס בשלמות להיכל התפילה. הוא הפך במהותו לתפילה.

אנחנו רגילים לדבר על ארץ ישראל וגאולה, ומשה רבינו מלמד שלפני כן יש את הדרך לארץ ישראל ואת הדרך לישועה. גם בדרך יש נחמה, ובעצם הדרך היא העיקר.

אם אתה מסוגל לעמוד ולהתפלל, וגם אם לא יענו לך להמשיך להתפלל, וגם אם לא תקבל תשובה, תמשיך להתפלל, יש לך במה להתנחם. יש לך מקום בעולם.

את הלימוד הזה אי אפשר ללמוד בלי גלות וחורבן. ארץ ישראל היא לא רק נקודה גיאוגרפית על פני המפה. ארץ ישראל היא הקדושה שלך, זה המקום היהודי שלך. אי אפשר להיכנס לארץ ישראל מבלי לסלול את הדרך אליה. והדרך מתחילה רחוק, בנקודה בה אתה מבין שאינך ראוי ואין לך איך לשלם על זה. ולכן ההקדמה הטובה ביותר לכניסה לארץ זו הגלות. כשאנחנו גולים אנחנו מבינים שאיננו ראויים ואז נפתח לנו הלב והפה לבקש מתנת חינם, וכשאתה מבקש בחינם אתה מקבל ארץ ישראל. אתה הופך לאדם שכל מהותו תפילה וזו ההכנה הטובה ביותר לימות המשיח.

בהעלותך – פרשה בחמש דקות (אודיו)

בס"ד

פרשה בחמש דקות – בהעלותך

פרשת השבוע פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המקדש. מצווה זו מעוררת כמה וכמה שאלות. ראשית היא מציפה את שאלת חז"ל המתבקשת: "וכי לאורה הוא צריך? הלא ארבעים שנה הלכו ישראל במדבר לאורו, וכעת היעלה על הדעת שהוא זקוק לאור?!

המשל המדויק ביותר למעשה מיותר הוא – הבאת נר למקום מואר. בית המקדש הוא המקום הכי מואר בעולם, ולכן כה תמוהה מצוות העלאת הנרות במנורת המקדש, מדוע זה חסר שם?

השאלה הזו משקפת דילמה רחבה ויסודית: עד כמה נדרש האדם לעשות, בעולם שהכל בו עשוי לכאורה. האדם רגיל לראות את עצמו כיצור פעיל שגורם לכל מה שמתרחש איתו וסביבו, וכמי שמשפיע יותר מהכל על מצבו ומצב קרוביו. אבל כשנתבונן נגלה עד כמה המציאות, אפילו על פי פשט, רחוקה מהתמונה הזו. למעשה האדם ממלא את המקום הפעוט ביותר בעשייה. אם הוא בונה בניין הרי שאת החומרים הוא לוקח מהטבע. ואם הוא יוצר לבנים וחומרי בניה, הרי שהוא מוכרח לשם כך להשתמש בחומרים מהטבע. בסופו של דבר אדם מסתמך בכל רגע ורגע על כוחות הבריאה ועל חוקי הטבע שקבע בורא עולם. הוא נושם חמצן בחינם, וניזון מכל מה שקיים סביבו. הוא פוסע על קרקע יציבה ומנצל את חוק הכבידה ועוד אינספור חוקים שאת שמם הוא בכלל לא יודע. נשאלת השאלה – האם האדם עושה משהו או לא עושה?

השאלה הזו מטרידה אותנו רבות, משום שיש לה השלכות מעשיות. אדם מתקשה להחליט עד כמה עליו להשתדל ומתי מוטב לחדול, להפסיק ולהניח את העבודה להשגחה העליונה.

התשובה לדילמה מסתתרת בתוך המצוות העלאת הנרות.

מתי נוצרה האש המלאכותית לראשונה?

במדרש מובא שהדבר אירע במוצאי שבת הראשונה לבריאת העולם. השמש שקעה ואדם הראשון התחנן לפני בורא עולם שיאיר לו את החושך. נתן הקדוש ברוך הוא דעת באדם והוא לקח שתי אבנים ושפשפם זו בזו ויצאה אש?

הבה נחשוב, מה הוא בעצם עשה שם?

האש היא המוצר הראשון שהפיק אדם, אבל כמה אחוזים בתהליך היצירה שלה נעשו באמת באמצעותו?

מצד אחד הוא לא עשה כלום, את שתי האבנים ברא השם, אדם רק שפשף אותן זו בזו…

בכך למעשה מסתכמות רוב הפעולות שלנו. כדי להדליק נר יש צורך בחומרי בעירה ובחפץ דליק. צריך גפרורים ופתילה. רק לאחר שיהיו לנו כל האמצעים נוכל לשפשף את הגפרור ולהצית אש בפתילה. מה כבר עשינו?

זו למעשה תמצית העשייה האנושית – לקחת חומרים מהקיים ולקרב אותם אחד לשני. אבל המלאכה הזו עדינה ביותר. משום שהיא דורשת איזון תמידי בין עשייה יתרה לחוסר מעש.

 

הרבה פעמים אנחנו מתלבטים מה רוצים מאיתנו משמים. מה מצפים שנעשה? אדם מוקף בעולם חשוך, קבור בתוך גוף חומרי. עטוף במשפחה וחברה, בהרגלי חיים ודפוסי חשיבה. מה הוא כבר יכול לעשות כדי להשתנות? הכל מקובע כל כך…. לכאורה.

אלא אומרים צדיקים – כל העבודה שלך היא להעלות את אור הנר. הנר הוא משל לנשמה, כמו שכתוב "נר השם נשמת אדם" והנשמה היא הרצון. על כל אחד מאיתנו מוטלת הזכות והחובה לפעול ולעשות, וכל מה שאנו מסוגלים לעשות מסתכם בדרך כלל בלרצות. לא לוותר על רצונות טובים. להפעיל שוב ושוב את הרצון הטוב. העשייה הזו היא מנימאלית, אבל היא זהה ממש לפעולה שמפיקה אש ויוצרת אור. צריך רק לשפשף. הכל קיים ואת הכל מקבלים משמים. עליך מוטלת מלאכת השפשוף, האור כבר יעלה מעצמו.

כעת נוכל ליישב את התמיהה המפורסמת. לאחר שהתורה מפרטת את מצוות העלאת הנרות היא מציינת "ויעש כן אהרון" ורש"י מפרש "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה", וכולם שואלים וכי צריך לספר ולהעיד על אהרון הכהן הגדול שלא שינה מציווי השם?!

אלא כעת יובן. מלאכת העלאת הנרות משקפת את הדילמה העדינה ביותר – לעשות או לא לעשות. בקלות אפשר לשגות בהתערבות מוגזמת במעשי בראשית או להיפך, בעצלות מופרזת. ולכן עבודת העלאת הנרות נחשבת לעדינה כל כך. משום שצריך מצד אחד להקפיד להצמיד את האש עד שהיא תיתפס בפתילה, מאידך צריך להניח לשלהבת להיות עולה מאיליה, לתת לדברים להתרחש לבדם, בהשגחה. ועל הדיוק הרוחני הזה משבחים את אהרון שלא שינה.

 

 

 

 

 

חמש דקות על פרשת השבוע – 'אחרי מות' 'קדושים' (אודיו)

פרשה בחמש דקות – אחרי קדושים

השבוע מתאחדות להן שתי פרשיות – אחרי מות וקדושים, יחד הן יוצרות משמעות מיוחדת.

הציווי הראשון בפרשת אחרי מות הוא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הציווי הראשון בפרשת קדושים הוא "קדושים תהיו". אם נניח את שני הציוויים זה לצד זה, הם ישלימו משפט מוזר למדיי – קדושים תהיו – משמע התנזרות, על ההר, גבוה. כביכול "עזוב את הכל ועוף לשמים". לעומת זאת "ואל יבוא בכל עת" – משדר מסר מרסן. אל תהיה שם למעלה כל הזמן.

אז איך בעצם ראוי להתנהג: להתמסר לקדושה ופרישות, או לרסן את הלהט?

כדי לענות על כך עלינו להבין את תפקידו של היהודי בעולם, נלמד עליו מציווי שמופיע בשלהי פרשת אחרי מות, "וחי בהם". חז"ל דרשו על כך את ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. בהקשר לכך כותב רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, על מהות תפקידו של האדם בעולם.

תפקיד היהודי בעולם הוא – לצייר את האור העליון. זו הגדרה של רבי נחמן מברסלב – "לצייר את האור לטובה". הווי אומר: האור האלוקי הוא עניין מופשט, נעדר תחומים וגבולות. כדי להיות ניזון ממנו, וכדי להתפרנס מאורו – חייבים לצייר את האור. הציור מושתת על צמצום. כשאתה מצייר – אתה תוחם בגבול. צורה ועוד צורה, צבע וגוון, משיכות מכחול והדגשים. הציור מצמצם, והצמצום מצייר. אדם בעולם דומה למכחול בידי השם. המצוות והמעשים נועדו לצייר על פני העולם את רצון השם. זו הסיבה שהמצוות 'מוגדרות' כל כך, לפעמים כאילו… שבלוניות. הסיבה היא מפני שרצון השם גדול כל כך, ענק ועצום ומקיף את הכל. אי אפשר להכיל אותו ואי אפשר להכיר אותו. כדי לגלות אותו, צריך לצמצם את תוכנו לאותיות ומשפטים. אנחנו משמשים קולמוסים והעולם גווילים, הסופר הוא בורא עולם.

יהודי מתהלך בעולם בין גוונים וצבעים. לפעמים הוא טובל בלבן בוהק, ולעיתים  – כדי להדגיש וליצור משחקי אור וצל – הוא שוקע מעט בשחור. יש גם כחול של געגועים, ירוק של בוסריות, צהוב מתלבט, וכתום מזדעק. ואתה האדם הטובל פה ושם, בסופו של דבר צריך להניח את עצמך על הגוויל. כלומר לעשות משהו למעשה. לעבוד עם הצבעים. לגעת בקרקע. ולהביא את כל הצבעים שמלווים אותך אל החיים הממשיים. הפעולה הזו קרויה בשפת רבי נחמן "ציור האור לטובה", תן ציור לאור האלוקי!

זה נקרא לחיות.

חטא מלשון החטאה. סילוף. החמצה. החטאים גורמים לנו לקלקל את הציור ותחתיו יוצא לנו על הנייר החלק, קשקוש.

*

בני אהרון מתו משום שהקריבו אש זרה. הם לא התאמצו מספיק כדי לחבר את האורות למציאות, וזה עולה בקנה אחד עם הפירוש של חז"ל על המילים "אש זרה" – "שלא התחתנו". הם לא הסכימו לרדת ולחבר את האש שבלב אל המציאות היומיומית, אל הבית, אל הפשטות. ולכן האש אפילו שקדושה היתה – זרה היתה.

כאן התשובה לשאלה בה פתחנו. מהי קדושה והאם יש סתירה בין הציווי להתקדש לבין הציווי על ריסון הגישה אל הקודש?

למעשה, לא רק שהציוויים אינם סותרים – הם אפילו משלימים זה את זה.

קדושה היא לגמרי לא התנזרות. קדושה היא הזמנה. כמו שאומרים תחת החופה "הרי את מקודשת לי" – מיוחדת ומזומנת לי. קדושה יכולה לחול רק לאחר שהזמינו אותה. בספרי החסידות זה נקרא "הכנה", הכנה למצווה. ההכנה מתחילה תמיד מתוך צמצום, הבלגה, ריסון. אם הקודש יהיה זמין מדי, הוא לא יהיה זמין בכלל. קדושה אמיתית קשורה לריכוז ולהתמקדות. ולכן אסור לנו לבוא בכל עת אל הקודש. אדרבה, עלינו להתגעגע אל הקודש ושוב להתגעגע, ואז להמשיך ממנו קו דק, מדויק. לצייר אותו בתוך החיים שלנו.

להתקדש זה לצייר אלוקות. לגרום לאור להפוך למציאות, להתגבש. להיות חיים, חיים מלאים וטובים.

ולכן מפרשים "קדושים תהיו" "יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם". את המשפט הזה אפשר לקרוא בשתי צורות: קדושתי למעלה – מקדושתכם. כלומר הקדושה שלי שלמעלה נובעת מקדושתכם. אפשר גם בפשטות: "קדושתי, למעלה מקדושתכם". הירגעו, הקדושה שלי גבוהה מהקדושה שלכם. מסר אחד מעורר והשני מרסן. זה בדיוק העניין. למעלה בשמים לא חסרה קדושה, חסר רק מישהו שיטבול בה מכחול ויצייר אותה, יוריד אותה, יברא ממנה חיים, עולם, אדם.

התפקיד הזה מוטל עלינו, ולשם כך צווונו "ואל יבוא בכל עת" שלא תפסיד את הנדירות, את ההכנה,

דע לך שקדושת השם יתברך למעלה מקדושתך, אך גם דע לך שכל הקדושה שלמעלה נובעת מקדושתך שלך.

התורה מלמדת אותנו לחיות בין שתי הקצוות הללו. להשתוקק למעלה כדי לקדש את מה שלמטה.