לעשות חיל – כוונות קריאת שמע (פרק שביעי)

בס"ד

 

החלק הבא בכוונות קריאת שמע מכניס אותנו לסוגיה יסודית מאוד ברוחניות ובעבודת הבורא. מהיכן לוקחים את הכוח לבקש מבורא עולם כוח. נסביר זאת:

אחד מכללי היסוד של צורת ההשפעה הרוחנית קובע שהתחתון והעליון תלויים זה בזה. התחתון מושפע מהעליון אבל העליון כבול לתחתון, משום שבלעדיו אין שום דבר שיכול לגרום לו להשפיע.   תלות זו יוצרת לכאורה מבוכה: מכיוון שהעליונים מחזיקים ברשותם את ברזי השפע, ומאידך הם תלויים בתחתונים שיעוררו אותם להשפיע, מה יעלה בגורל המציאות אם התחתונים אינם כשירים לעורר עליונים?  זה המצב בגלות. בעקבות החורבן אין כוח בתחתונים לעורר כראוי את העליונים, ולפיכך הייחוד העליון אמור לכאורה להיפסק ומעין השפע להתייבש חלילה.

נתרגם את המושגים לשפת קבלה: אנו שואפים לייחד בתפילתנו קודשא בריך הוא ושכינתיה. דרושים לשם כך מוחין דגדלות הניתנים להשגה רק ממקור עליון יותר, מאבא ואימא. ולכן לפני תפילת שמונה עשרה קוראים את שמע, בה גנוז ייחוד עליון של אבא ואימא. אולם את הייחוד הזה מסוגלים לעורר רק מלמטה, משום שהתחתון יעורר את העליון. דא עקא שלאחר החורבן אין בכוחם של התחתונים לעורר ייחוד בעליונים, ואנחנו לא נדע מה נעשה. כאן נצרכת סוגיית שני הייחודים – הפנימי והחיצון. סוד זה מגלם את נס קיומנו הרוחני.

ייחוד דלא פסיק

קודם לעצם הסוגיה במילים פשוטות. חכמים בגמרא דרשו: "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה", הכניסה בירושלים של מעלה היא ביטוי לקיומו של הייחוד העליון. הצהרה זו מבהירה שהשלמות לא תושג למעלה קודם שהיא תוגשם למטה, והמשמעות היא שכיום, כאשר המציאות התחתונה חסרת שלימות, גם למעלה יש כביכול פירוד. מאידך מופיע רבות בזוהר (ח"ג, ס"א ע"ב אדר"ז) שהפירוד קיים רק למטה, למעלה האחדות והדבקות שוררים באופן תדירי, כנרמז בפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" הכוונה למקור ההשפעה שאינו מש לעולם מאת הגן. לפיכך ננקט הפועל "יוצא" בלשון הווה. תמיד הוא יוצא ומרווה את הגן.

רבינו האר"י מלמד שאין זו סתירה, בפרצופי אבא ואימא מתקיימות שתי בחינות של ייחוד – פנימי וחיצוני. הייחוד החיצון תמידי ואינו נפסק לעולם, לגביו נכון תיאורו של הנהר היוצא מעדן להשקות תמיד את הגן. הייחוד הפנימי אינו תמידי, הוא נפסק לעיתים ורק בפעולה יזומה ניתן לשוב ולחדש אותו. עליו נאמר התנאי של לא אבוא בירושלים של מעלה עד שיבואו ישראל בירושלים של מטה.

נרד לעמקם של דברים. ייחוד החיצוני חלוש יותר מהפנימי והוא נחשב מקור השפע והקיום של המלאכים והעולמות. ייחוד הפנימי מעולה יותר, הוא המקור לבריאתן ופרנסתן של נשמות חדשות. הייחוד החיצון מבטא למעשה את הרצון העצמי של האינסוף ב"ה לקיים את עולמו גם מבלי שיתוף הפעולה מצד בני האדם. השי"ת מקיים את המציאות משום שהוא חפץ בה. הרצון הזה עומד מאחורי צינור השפעה בלתי תלוי, המפרנס ומקיים את המציאות אף בלי יוזמתם של המקבלים. הוא מסוגל להזין את המציאות אך לא לחולל נשמות חדשות, לשם כך דרוש כבר ייחוד פנימי אותו ניתן לעורר רק ביוזמתם ושיתוף הפעולה של התחתונים.

בין מלאכים לבני אדם

שתי צורות ההשפעה הללו מחוללות את ההבדל שבין אדם למלאך. המלאכים קרויים "עומדים" ואילו בני האדם נקראים "מהלכים". בעולמם של מלאכים אין בחירה, מאידך אין גם אפשרות להעפיל מדרגה לדרגה. מלאך קבוע במקום שניתן לו. בעולם של אנשים יש בחירה, ומשמעות הדבר שאפשר ליפול ולשגות, אך גם השמים פתוחים וניתן להעלות מעבר למקומך. ההבדלים הללו קשורים לאופן בו מופיע השפע הרוחני בעולם המלאכים לבין הצורה בה הוא מתקבל בעולמם של בני אדם.

מלאכים מתקיימים במציאות רוחנית גבוהה ונקייה, לפיכך די להם במזון שמקורו בייחוד החיצון. השפעה זו, בעולם המלאכים, מתקבלת בבהירות ולא מותירה מקום לשגיאות. יודע המלאך מי מזין אותו, וחרד מרוממות נוכחותו. אולם כאשר שפע זה יורד אל העולמות התחתונים, מפאת בהירותו וריבוי אורו הוא לא יוכל להופיע כאן אלא כהתנוצצות בעלמא, בבחינת רמז והבזק אור. וזה בדיוק מה שיוצר בעולמו של האדם את הבחירה. מלאך ניזון מרוחניות ברורה שלא מותירה אפשרויות שונות לבחירה. בעולמו של אדם מזון זה מופיע בהעלמה גדולה, כשהוא מותיר מרחב רב לתהיות וספקות, מה שמזמין את הבחירה. מה אמור לעשות אדם עם מזון רוחני מתעתע שכזה?

האתגר הוא להשתמש בשפע החיצוני כדי לעורר יחוד פנימי. נסביר זאת: לכשנתבונן נבחין בשני סוגים של משאבים. יש את הקיים זה מכבר, בחינם, ומבלי שעשינו משהו להשגתו. ויש דברים שהושגו על ידי מאמץ והשתדלות. המשאב הראשון קיים סביבנו כל הזמן ועל פי רוב איננו מבחינים בו. העולם מלא באוצרות טבע ומזון. אדם שעושה שימוש נכון והגון באוצרות החינם יפיק באמצעותם דברים נפלאים. הוא ייצר ימציא ויועיל לעולם. ההבדל בין שפע החינם לבין התנובה שהופקה באמצעות השתדלות האדם, ברור: שפע החינם אינו מותאם במדויק לצרכיו של כל אדם. לעומת זאת התוצרת שאדם מפיק לאחר מחשבה ומאמץ, מותאמת לצרכיו ומהונדסת לפי צורך השעה. הראשון שפעל כך הוא נח; כל העולם ניזון מן ההפקר וחי את חייו מבלי להתערב בטבע ולהועיל לסביבה. נח שהמציא את המחרישה, הביא לעולם יצירה מקורית ופנימית יותר, פרי מחשבה ושימת לב. הוא מצא עצה לתועלת האדם. זהו משל לרעיון רוחני נפלא.

שפע של מסירות נפש

קיימים שני סוגים של רוחניות; מה שמקורו בייחוד חיצוני אינו דורש מסירות נפש, הוא קיים ממילא ביקום. אולם כדי להביא יבול רוחני פנימי יותר, נדרשת נקיטת פעולה ומסירות נפש. מה חסר ברוחניות החיצונית שמכריח אותנו לחתור אל המקור הפנימי? כפי שנראה מתוך המשל הגשמי, שפע חיצוני לא מסוגל לספק עצה ממשית, הוא מזין באופן כללי ומותיר בידך את הבחירה. כל עוד לא השגת באמצעותו שפע פנימי, יתכן מאוד שהוא יתפזר ולא ינוצל לעולם. הבה נתבונן:

אנשים לפני המצאת המחרשה פעלו עם הקיים, חרשו באצבעותיהם. אבל נח הצדיק אינו מסתפק בקיים, משום שמה שקיים עדיין לא מותאם במדויק לצרכי האדם, הוא מתייגע וממציא את המחרשה. בהעתקה לרוחניות המשמעות היא שהצדיק לעולם אינו מסתפק בחיות שהושגה בחינם, הוא חותר תמיד פנימה, לדלות מהמעמקים עצה פרטית, מזון מיוחד ומדויק יותר. זה נקרא "להביא מוחין". המעבר הזה, מתזונה חיצונית למזון פנימי, עומד במרכז הסוגיה שלנו. מטרתנו היא לעשות שימוש בשפע של יחוד חיצון כדי לעורר יחוד פנימי יותר. יש למהלך הזה דוגמה מובהקת בטבעי הטבע האנושי.

אדם הרי "ניזון ועושה". הוא צורך מאכלים שמזינים אותו ומעניקים לו כוחות, ואת הכוחות הללו הוא מוציא בעבודה שמפיקה תוצאות מבורכות. ברור לנו שבמעשי ידיו מולבש גם המזון שהזין אותו ואִפשר לעשות את החיל הזה. מה שאירע כאן הוא, שהמזון הפך באמצעות מלאכה ומאמץ לתנובה חדשה. המשל הזה מסביר את פעולת העלאת מ"ן; כדי לעורר את העליונים להביא לכאן משהו חדש, עליך למסור להם את השפע הישן שהפך והיה חלק מעצמך. כלומר עליך למסור את עצמך, את נפשך. בתמורה ירד לעולם שפע חדש ומקורי יותר.

אם כן יש לנו שלושה שלבים: תזונה משפע חיצוני, מסירות נפש שתכליתה לעורר רצון עליון, יחוד פנימי שהוא מקור לשפע חדש ופנימי. שלושת השלבים הללו מרכיבים את הפסוק הראשון שבקריאת שמע. המילים "שמע ישראל" מגלמות את השלב הראשון – שפע מייחוד חיצוני. באמצעות המילים הללו מתקבלים כוחות עליונים שמקורם בייחוד החיצון, משאבים רוחניים אלו נועדו לאפשר לנו להביא לעליונים משהו שתמורתו ניתן יהיה להעניק לנו שפע פנימי, מוחין, נשמה, התחדשות.

צדיק אוכל לשובע

לאורן של הקדמות אלו תוסק ההבנה הבאה: כל ההבדל בין צדיק לרשע ובין עובד ה' לאשר לא עבדו. גם כל ההבדל בין ישראל לעמים ובין עולם הזה לעתיד לבוא, מסתכם ברעיון הזה – עד כמה נעשתה השתדלות להמיר שפע חיצוני בשפע פנימי. ובשפה פשוטה: המציאות מושפעת תדיר במזון חינם, כוחות חינם והשראה חינמית. הרשע מסתפק בתזונת הפקר. הוא ממלא כריסו ודי לו. הצדיק אמנם אוכל לשובע נפשו, אולם "לשובע" דייקא. משום ששביעה היא תוצאה של הסתפקות, כלומר הצטמצמות. מבחינה רוחנית השפע הוא אור. רמז. בת קול: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב" העולם מלא ברוחניות אבל אין מי שיאזין לה. קול ילבש משמעות רק לכשיצטלצל על אוזן שומעת, שאם לא כן הוא יתפזר באוויר. השפע הרוחני הוא קול, אם לא אוספים אותו לתוך מעשים ומלבישים אותו במאמצים, הוא נמוג. האנשים שאוזנם כרויה לקול ה', משתדלים לגמול לכל רמז או הבזק אור בהיענות מהירה. בבחינת "משכני אחריך, נרוצה". אתה מושך אותי מעט מלמעלה, ואני גומל לך בריצה.

ככל שאדם מסגל דריכות וגומל לכל הארת פנים ולכל רמז של אמונה במאמץ, אפילו מאמץ קל, הוא זוכה להמיר מזון חיצוני במזון פנימי. שפע שמקורו בייחוד פנימי יהיה תמיד מדויק ומכוון יותר, הוא יופיע בצורה בהירה ומדויקת. למעשה הוא יבטל את הבחירה. וזה החילוק בין צדיק לבין מי שעדין אינו כזה. גם העולם של משיח יהיה שונה ומואר בעיקר בזכות העניין הזה; יהיה בכוחו של משיח למסור נפש עבור כל עם ישראל, ולתרגם את כל מאגרי המזון החיצוני בשפע חדש של מזון פנימי. לפיכך תהיה לו עצה טובה לכל יהודי ועצה טובה לתחלואי הגלות.

כשאנו מצוידים בהקדמות אלו נעבור בעז"ה בשבוע הבא לחלק הכוונה.

(עפ"י שעה"כ דרושי קריאת שמע ו', ליקו"ה תחומין ה', שער הכללים פרק יג).

כוח לעלות מ"ן – הייחודים הם מקור השפע, והסדר הוא שהעליון משפיע לתחתון. אך לשם כך דרוש התחתון לעורר את ייחודו של העליון ובכך להזמין את השפע. ההתעוררות הזו שהמקבל מעורר אצל המשפיע נעשית באמצעות מ"ן (מיין נוקבין), אולם גם כדי לחולל התעוררות שכזו דרוש המקבל לכוח – כוח להעלות מ"ן. יכולת זו ניתנת לו גם כן מהעליון, מייחוד חיצוני שאינו דורש את השתדלותו של המקבל. 

השמע לאוזניך – כוונות קריאת שמע (פרק שישי)

בס"ד

 

הגיעה השעה לעסוק בכוונותיה של קריאת שמע גופא, בראש ובראשונה בפירוש מילותיה. שהלא בשש תיבות של פסוק "שמע" ובשש הנוספות של "ברוך שם" מקופלת כל אמונת הייחוד. אכן מילים ספורות אלו הרות משמעות. בטרם נרדה אל כוונות המילים, עלינו להשקיף על המחזה כולו ולהבין את המשפט בכלליותו. הכוונות מחלקות את פסוק "שמע ישראל" לשלושה חלקים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה', אחד". פעולת הכוונה בקריאת שמע מתחלקת לכמה שלבים וכל אחד מהם תופס את מקומו בשש תיבותיו של הפסוק: "שמע ישראל" מכיל את שלב ההכנה. "ה' אלוקינו ה'" אלו שמותיהם של שלוש ההנהגות העליונות המעורבות בייחוד, אבא ואימא ואריך אנפין הניצב ביניהם ומאחד אותם. בתיבת "אחד" גנוז הייחוד העליון באמצעותו יימשכו לעולם כל המוחין וההתחדשות הרוחנית הנדרשת לאותו היום. נתעכב כעת על המילים "שמע ישראל".

עיקרה של קריאת שמע היא אמונת הייחוד. בקריאה זו אנו מייחדים עלינו את האמונה בהשם יתברך ומעוררים ייחוד גם לעילא. הייחוד גלום בתיבות ה' אלוקינו ה' אחד. אולם מהי משמעותן של המילים "שמע ישראל"? על פי פשוטן הן מזמינות להאזנה, את מי בעצם? ובכלל, מדוע ואיך הן הופכות חלק בלתי נפרד מקריאת הייחוד? לכשנלמד נגלה – לא רק שהתיבות הללו נושאות חלק בלתי נפרד בייחוד, הן אף נוטלות חלק בראש. הייחוד נשען עליהן, אינו יכול בלעדיהן, הן-הן תמצית הרעיון.

י"ב תיבות

ראשית למקורן של מילים. חז"ל דורשים שקודם מותו אסף יעקב אבינו את בניו סביב מיטתו, ביקש לגלות להם את הקץ אך הסתלקה ממנו שכינה. חשש שמא יש פסול בזרעו ובניו השיבו שאיתנים הם באמונתם וביטאו זאת בקריאת "שמע ישראל", לאמור: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך גם בלבנו אין אלא אחד. המילים הללו מופנות אפוא לאוזניו של ישראל, הוא יעקב אבינו ע"ה. בשעתה, נועדה הקריאה לוודא ולברר את נאמנותם של השבטים הקדושים לאמונת יעקב, ואת היעוד הזה היא ממלאת גם היום, בכל פעם מחדש. שתיים עשרה תיבות יש בשני הפסוקים "שמע" ו"ברוך שם", כנגד שניים עשר השבטים בני יעקב וכנגד י"ב צירופי שם הוי"ה, ושתיים עשרה שעות שביום. בי"ב התיבות הללו ישנם ארבעים ותשע אותיות, כנגד מ"ט אותיות שבשמות שנים עשר השבטים. בכל קריאת שמע משוחזר מעמד גילוי האמונה מחדש. כשם שסביב מיטת יעקב נתקבצו כל שנים עשר השבטים, כך כדי לחדש את האמונה מדי יום, נדרשים להיות נוכחים במעמד כל י"ב השבטים. משום שלנשמת כל יהודי שורש באחד מי"ב שבטים, ואת ההרגשה וההכרה במציאות השם הוא יוכל להשיג רק דרך השבט השייך לשורשו. ממילא יש צורך בכל י"ב שבטי י-ה הרמוזים בשתים עשרה אותיותיה של קריאת שמע.

הקריאה "שמע" פונה אל חוש השמיעה, חוש זה מתייחד בקשר ישיר ובלתי אמצעי אל הלב. וכפי שקובע הזוהר הקדוש "שמיעה בלִבא תליא" חוש השמיעה מקושר ותלוי בלב. שלמה המלך מתפלל "ונתת לעבדך לב שומע". אברי הלב והאוזן מושפעים מעולם הבינה, והדרך לדבקות והתפשטות הגשמיות עוברת דרכם. למעשה הפועל "לשמוע" במשמעותו האמתית, עמוק ורחב הרבה יותר ממשמעותה הצרה של 'שמיעה'. האוזן קולטת את הקולות אבל הלב הוא זה שאמור להאזין. שמיעה כרוכה בהתמסרות פנימית מאוד כאשר אוזנו של השומע נעשית אפרכסת לקול המשמיע. האזנה אמתית תיעשה מתוך שקט פנימי ותשומת לב מלאה. את המטרה הזו נועדו להשיג המילים "שמע ישראל"; אדם המעוניין להשמיע דבר חידוש, זקוק לתשומת ליבם המלאה של שומעיו, הוא ינסה להשיג זאת באמצעות הכרזה "שמעו נא!". קריאה זו אינה מכילה מידע או תוכן, היא רק מזמינה להקשבה. אולם באמת בהזמנה לבדה גלומה האמירה כולה. כל כוח החידוש טמון במילים אלו המבקשות את מלא תשומת ליבך: "אני מבקש ממך להתפנות מכל טרדותיך ולהפקיר את כל מעיניך לדברים שאומר לך". למעשה משפט סתום זה מקפל בתוכו את המסר גופו, משום שהוא מבקש מהמאזין לרוקן את כליו לקליטת אותו תוכן.

הדברים עולים בקנה אחד עם ביאור חז"ל "שמע – השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". המסר עצמו מצוי במילים ה' אלוקינו ה', אבל תוכן עמוק וחיוני זה אי אפשר להשמיע מבלעדי אוזניים פנויות לקראתו. קריאת "שמע ישראל" מבקשת את תשומת ליבנו המלאה והפנימית, שאם לא כן גם המילים הבאות וכל תוכן רוחני וחשוב שנבקש להשמיע, לא יעשו עלינו רושם. לפיכך החיבור הנדרש כאן הוא בין אוזן לפה – "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". הפה משפיע והאוזן קולטת, אלא שמבלי שימת לב הפה עלול לפלוט מילים כאשר הדובר מנותק מתוכנן הפנימי, והאוזן עשויה לקלוט אותיות בהיסח הדעת ולהחמיץ את נשמת המילים. מכיוון שכל כוחה של קריאת שמע היא להביא את הנפש לאמונת הייחוד, נדרשת מהקורא את שמע תשומת לב מלאה והיא תושג רק משתוף פעולה מלא בין פה לאוזן. כאשר חוש השמע יסכית – הפה יפיק מילים בעלות תוכן והאוזן תאסוף אותן.

שמע – אסוף

המילה 'שמע' נושאת משמעות נוספת, מלשון אסיפה. כדכתיב "וַיְשַׁמַּע שאול את העם" (שמואל – א, טו) הכוונה שהוא אסף אותם. במשמעותה זו, הקריאה "שמע" משחזרת את הנהגתו של יעקב אבינו קודם פטירתו, "ויאסוף רגליו אל המיטה", צדיקים במיטתם מעוררים יחוד עליון ונפלא למעלה, ואסיפת הרגליים אל המיטה מרמזת על איסוף כלליות נפשות ישראל וקיבוצם לקראת הייחוד הזה. במילה 'שמע' מזמין הקורא את כל חלקי נפשו להתקהל ולהתגבש לחטיבה אחת כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה.

האוזן היא גם החוש שמשרת יותר מכל את הרוחניות. אי אפשר למשש רוחניות ולגבי האפשרות לצפות בה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". במילים אלו משיב הקב"ה לרבן של כל הנביאים, משה, המבקש לראות את הכבוד העליון. השמיעה אפשרית, וכפי שנאמר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו", באמצעות השמיעה ניתן להתחבר גם למה שהעיניים אינן מסוגלות לראות. גם את ההתגלות האלוקית של מעמד הר סיני לא מסוגלים בני ישראל להכיל אלא כשהיא מולבשת באמצעות קולות, לא בתמונה, כדכתיב "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". השפע הרוחני היורד אלינו קרוי פעמים רבות 'קול' והאיבר המסוגל לקלוט קול היא האוזן. באמצעות חוש השמע גם מועברת האמונה מדור לדור. לפיכך על פי הרוב ההזהרה על קיום התורה מצווה אותנו לשמוע, כמו "לשמוע בקולו ולדבקה בו". אנו מצווים להסכית ולציית לתורה הקדושה ולדברי החכמים; אינך מסוגל לראות, לכל הפחות פקח אוזניך וקלוט את הקולות.

שש תיבות

עמדנו קודם לכן על הקשר בין האוזן ללב. האוזן היא האמצעי החומרי היחיד שמסוגל לקלוט רוחניות. גם המסרים הרוחניים המופנים אל דרי הארץ לובשים צורת קול, בבחינת "בת קול". קולות אלו מועברים מהאוזן אל הלב. והלב מהו? הלב הוא משל לסוד הצמצום. הבריאה כולה, ההשתלשלות הרוחנית ואף העולם החומרי, מצויה כולה בתוך "חלל פנוי", את החלל הזה יצר המאציל העליון בטרם כל יציר נברא ואף קודם לכן. החלל מאפשר את התהוותן של כל המציאויות הרוחניות והגשמיות. החלל הפנוי מקיף את הכל אך גם מצוי בכל פרט, באדם הלב מבטא את הריק שנועד לתת מקום לתוכן ולאפשר לאור להפוך למציאות. בליבו של אדם עשויות כל המושכלות הנעלמות להפוך לידיעות פנימיות שתהפוכנה להרגשות ותתגשמנה למעשים.

שש התיבות שבפסוק "שמע" סדורות כנגד שש הספירות שמחסד ועד היסוד. חמש המילים הראשונות כנגד חמשת הנימים שבכינורו של דוד. אלו הן גם חמשה חלוקי הנחל ששמשו את דוד כאבני קלע במלחמתו בגולית. האותיות קרויות בספר יצירה בשם אבנים, ואלו הן אבני הקלע של האמונה. הן נאספות במילה השישית והאחרונה "אחד", המגלמת את המקלע בו נאספות כל האבנים והופכות לאבן אחת. חמש האבנים לפי ספר התיקונים אלו הן חמש הספירות שמחסד ועד יסוד, ובאמצעות הדיבור משליכים אותן ומבטלים את כוחו של גולית הפלשתי (ספר התמונה בשם התיקונים תיקון כ"א).

אוזן – האוזן היא אחת משלושת האיברים אוזן-חותם-פה הקשורים זה בזה, ובהם תלויים עולמות נעלמים ועליונים. האוזן מיוחסת לעולם הבינה ולעומתה החותם לזעיר אנפין והפה לשכינה. אוזן בגימטריה ס"ג – שמו של עולם הבריאה בו "מקננת" אימא שהיא בינה. באוזן מצוי חוש השמע באמצעותו מושפעת הנבואה לנביאים. באוזן ובחוש השמיעה תלויה האמונה.

 

 

לצייר את האור – כוונות קריאת שמע (פרק רביעי)

בס"ד

 

קריאת שמע היא מן המצוות המתוחמות בזמן. בערבית זמנה כל הלילה, ובשחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות (שו"ע או"ח, נח). האפשרות לפעול ברוחניות מוגבלת בזמן, וזמנה של קריאת שמע קשור כמובן למהות הפנימית של המצווה. מכיוון שהדבר העיקרי שאנו עסוקים בו בקריאת שמע הם המוחין והמשכתם, עלינו להרחיב יותר בביאורו של מושג 'המשכת מוחין'.

בכל יום חיים מוצפנת מטרה עילאית והיא, להכיר את הבורא יתברך. זו למעשה תכליתו של כל נברא. היכרות זו קרויה "ידיעת השם", משום שאין זו רק היכרות חיצונית, אלא ידיעה פנימית. 'ידיעה' מלשון התחברות כמו "וידע אדם" וגו' האדם היודע את קונו הוא האיש שזכה להתחבר ולדבוק בבוראו, דבקות זו אפשרית רק על ידי ידיעה והיכרות. איך מכירים את השם? מתוך התורה כמובן, אבל גם מתוך העולם. שהלא אדם ניכר מתוך פעולותיו המגלות את חכמתו ואופיו. העולם משקף את מי שאמר והיה העולם. זו אחת הסיבות לחיוב הקדמת הברכה לפני כל הנאה מן העולם, משום שהברכה היא הודאה בכך שכל קיומו של אותו הדבר אינו אלא להצביע על בוראו. כך גם בתפילות ובהודאות, במהלך התפילה אנו עושים שימוש בציורי העולם הזה, ומהללים ומשבחים את הבורא מתוך הבריאה ופרטיה. למעשה אנו חותרים להתאחד ולדבוק בבורא, אולם מאחר שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לפיכך אנו מגששים את הדרך לאחדותו מתוך פעולותיו הנראות לעין, אלו אבני הדרך, העקבות בחול.

הארה אלוקית

כאשר העיניים מצליחות לראות ולזהות נוכחות אלוקית, המשמעות היא שהמוחין מאירים. כאילו אור שרוי במוח. מה זה אור? במציאות רואים בחוש שהאור חזות הכל. אילולא האור מאומה לא קיים. האור לא רק מאפשר לראות את היקום, בבחינה מסוימת הוא-הוא היוצר אותו. ידוע שהתמונות הנקלטות בגלגל העין אלו קרני אור המוחזרים מהעצמים השונים. למעשה העצמים הממשיים משמשים אמצעי להחזרת קרני האור באופנים שונים – מה שיוצר את הגוונים והשינויים הססגוניים. הזכרנו זאת לצורך משל. כעת נבין שהאור מחולל את הראיה וממילא אף את ההכרה ואת כל חוויית המציאות. לאור זאת נוכל לתרגם את המילה 'אור', במושג 'מוחין'. המוחין הם מקור האור הרוחני. בדיוק כשם שבהעדר אור העיניים שוקעות בחושך ומאומה לא קיים, כך בהעדר מוחין ההוויה הרוחנית נסתרת וכביכול איננה קיימת בידיעת האדם. על זאת נאמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", החכם והכסיל חווים כל אחד מציאות שונה לחלוטין, אלא שהראשון חי ופועל בעולם מלא חכמה תבונה והזדמנויות מבורכות, והשני חי ביקום שטותי כסילי ומלא מהמורות. ההבדל מתחיל ונוצר בראייה. החכם הולך לאור שכלו והכסיל מגשש בחשכת כסילותו.

מכיוון שהתכלית העליונה ביותר היא דבקות בבורא יתברך, ומכיוון שתנאי לדבקות הוא היכרות, נמצא שכדי להגשים דבקות שכזו ולבוא לידי ייחוד ואיחוד, עלינו להכיר את מי שאמר והיה העולם. היכרות זו תתאפשר לאורם של מוחין. אנו זקוקים אפוא להארת המוחין, ואת ההארה הזו ממשיכים לעולם באמצעות קריאת שמע.

לצייר את האור

בחוש הגשמי רואים שמקור האור מלמעלה, מגלגל חמה שמחוץ לכדור הארץ. גם כאן הטבע משקף מציאות רוחנית לפיה המוחין מקורם מלמעלה ומגמתם להגיע למטה. עלינו 'להביא' את אור המוחין אלינו כדי להאיר באמצעותו את המציאות. כעת יוסבר פרט נוסף: פגשנו ועוד נפגוש רבות את המינוח "הורדת המוחין", כלומר נושא הופעת המוחין מורכב תמיד מהולדה, המשכה והכנסה. אנו נדרשים להביא את המוחין ואחר כך גם להכניס אותם פנימה, פעולה הכרוכה בהורדה של המוחין לאורך הקומה הרוחנית, מהראש ועד הרגלין. פעולה זו גורמת לאור 'להצטייר'. אמרנו שהאור יוצר כביכול את המציאות בכך שהוא מקרין עליה ומבטא אותה, זהו ציור. משום שכאשר האור קלוש, גם הראות מטושטשת. העצמים יתבהרו ככל שהאור יתעצם. נמצא שהאור משרטט את תווי פניה של המציאות. ברוחניות, ככל שאור המוחין יורד ומתקרב להווי העולם, כך הנוכחות האלוקית סביב האדם מצטיירת והופכת לבהירה יותר. לעומת זאת כאשר האור מצוי עדיין הרחק, גבוה, גם ידיעת השם וממילא אף הקרבה אליו מתעכבת אי שם הרחק וגבוה. את המציאות הזו משקף הטבע שהוטבע בבריאה שהחושך קודם לאור והלילה ליום. על פי דרכנו אנו מבינים שהחושך אינו סתם העדר אור – החושך הוא גופו האור בשלביו המוקדמים יותר. האור, כאשר הוא קרוב למקורו, חשוך הוא. לפיכך בברכת המאורות אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" והאר"י מפרש "יוצר אור" – עולם היצירה, "בורא חושך" – בריאה. בעולם הבריאה האור עדיין קרוב למקורו ולכן הוא מחשיך, ביצירה הוא קרוב יותר וממילא  מאיר יותר. מדי לילה זורחת הכרה מחודשת במציאות השם, הכרה שנבראה עבור יום המחר. בשקיעה מופיעים בעולם המוחין שנועדו לצבוע ולצייר את האלוקות של היום הבא, האור שעתיד לייצר את ההיכרות והדבקות של מחר. לכן יורד חושך לעולם. משום שהאור שירד לכאן היום מפנה את מקומו לידיעה מחודשת, גבוהה ונאצלת יותר במציאות השם. ידיעה זו, בשלב זה, עדיין רחוקה וגבוהה מדי, ולכן שורר אצלנו חושך. ככל שהיום מתקרב, כך החושך מתבהר. משמע, המוחין יורדים ומתקרבים אלינו. ההבחנה הזו מבוטאת היטב בסימנים שהובאו במשנה לזיהוי זמנה של מצוות קרי"ש – "משיכיר בין תכלת ללבן", "בין תכלת לכרתי", או "משיראה את חבירו הרגיל עימו קצת ויכירנו". לפנות בוקר ניתן לראות בחוש שהאור מצייר את העולם. בתחילה לא רואים מאומה. תכלת ולבן חד הם וכל בני אדם צלליות. ככל שאור היום עולה, מצטיירים העצמים ולובשים צורה. באופן זה גם מופיעים המוחין. בתחילה כל הפרצופים שווים, הדעת אינה מצליחה להכיר את פני ההשגחה בתוך כל ההתרחשויות האנושיות. אדם אינו מכיר את אלוקיו, צלליות חומריות מקיפות אותו. חשכה זו מקורה באור, אור גדול מדי. האפילה נוצרת בעטיין של ידיעות רחוקות שטרם בשלו לרדת אל מפלסיה הנמוכים של ההוויה. אימתי זמנה של קריאת שמע – "משיכיר". לכשתתחיל להכיר ולזהות, אות הוא שהמוחין שרויים בתוכך, ולא רק למעלה ממך.

זמן קריאת שמע

זוהי הסיבה להגבלתה של מצוות קריאת שמע בזמן, קריאת שמע של ערבית זמנה כל הלילה ואילו של שחרית עד שלוש שעות. למדנו שבקריאת שמע אנו מורידים אור לעולם, ומביאים מוחין. הפעולה הזו נחשבת "ציור האור". האור הוא מציאות מופשטת, כדי להכיר את השם יתברך יש לצייר את המופשט ולהעניק לו צורה. פעולה זו ניתנת לביצוע בפרק זמן מוגבל – כל עוד האור מסוגל עדיין להשתנות ולקבל צורה. כשם שאי אפשר לחולל שינויים ולהשפיע על צורתו של חומר מוצק, כך בלתי אפשרי להשפיע ולשנות את האור הרוחני לאחר שהוא נעשה למציאות. האור הרוחני מופיע בשלבים, בתחילה הוא 'נוזלי' כביכול ונוח לשינויים. לאחר מכן הוא מתגבש לכדי מציאות שרירותית. ככל שהיום מתאחר כך אור השמש נעשה מוחלט יותר, ובמקביל גם השפע הרוחני מקבל את צורתו המוחלטת. בקריאת שמע שאיפתנו היא להשפיע על האופן בו נראה את העולם, על צורת ההסתכלות וההשגה שתלווה אותנו במשך כל היום, ועל האופן בו יתפרשו המראות הללו בדעתנו, באמונה ובבהירות. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא תחילת היום. כאשר האור מתחיל לרדת ניתן לקבוע את צורתו ובכך אף להשפיע על המציאות שתתגלה לאורו. אפשרות זו נמשכת כל הלילה, מפני שהלילה כולו שרוי בחושך, כלומר בעומק המושג. בלילה מאיר בעולם שכל גבוה מאוד, בלתי בשל כביכול. ככל שהיום מתבהר, כך מתגבש אור השכל והופך למציאות מוצקה. לאחר שלוש שעות השמש מאירה בעוז והעצמים כילו ללבוש צורה. כעת אי אפשר להשפיע על צורת ההשגה, ההכרה מגובשת וממשית. ולקורא קריאת שמע אין שכר אלא "כקורא בתורה" – כלומר קורא מתוך דבר כתוב, מכיר מתוך מה שהוכתב זה מכבר, ולא כמחדש הכרה חדשה.

(עפ"י שער הכוונות, דרושי קריאת שמע, ג-ד. ליקו"ה הלכות קריאת שמע ד)

אור – המשל המקובל ביותר לתיאורה של הרוחניות. האור הוא המהות החומרית היותר קרובה לרוחניות. הוא ניתן לחישה אך משולל כמעט לחלוטין מחומריות. גם בטבעו, בצורת התפשטותו ובאופן השפעתו על סביבתו, האור ממשיל במדויק את ההשפעה הרוחנית. המוחין – שפע החיות הרוחנית, משפיעים בצורת הארה. הם מאירים את המוח ומבהירים את המציאות כשם שהאור עושה זאת בגשמיות.

גדלות המוחין – כוונות קריאת שמע (פרק שלישי)

בס"ד

למדנו שקריאת שמע היא שלב ההכנה להגשמת תכלית התפילה, דהיינו ייחוד קוב"ה ושכינתיה. לצורך הייחוד אנו נדרשים להמשיך מוחין, והמוחין אמורים להיות 'מוחין דגדלות'. ברם קודם שניגש לסוגיית המשכת המוחין, יש לברר אילו מוחין חסרים ועלינו להמשיכם. לפיכך נתעכב כעת על ליבונן של כמה מההגדרות היסודיות של המוחין.

המשל הקרוב ביותר להגדרת המושג 'מוחין' הוא, השכל האנושי. אין מידה אחת לשכל, מנת המשכל משתנה מאדם לחברו, והשינויים הללו הם המרכיב העיקרי המסמל את תהליך הגדילה של אדם מהיותו ילד ועד כניסתו בגדר 'איש'. ילד צעיר ואיש בוגר זהים בצורתם אך שונים בכל מובן אחר. חרף אותם שינויים אין לבוגר איבר שחסר לילד. מרגע היותו, האדם שלם בסך איבריו. גודלם עתיד להשתנות ואף תכונותיהם, אך הצורה אחת היא. גם ברוחניות ישנם זמנים שונים, קטנות וגדלות, במהלכם יחולו שינויים מרחיקי לכת. אך בכל אותם זמנים מוכרח שיימצאו תמיד כל האיברים והצורה תהיה אחידה. השינויים והאיכויות יתבטאו בעיקר בגדלות המוחין. כדי לאפשר ייחוד דרושים "מוחין דגדלות". לא כל דבר שניתן לעשות במוחין דגדלות אפשרי גם בזמן קטנות, ייחוד הוא אחד הדברים שרק גדלות המוחין מאפשרת. לפיכך כאשר אנו ניצבים כעת בשלב ההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה, הפרט החשוב ביותר לברר כעת הוא, מהי מידת המוחין המצויים כעת, וכמה מדרגות חסרות עדיין להשלמת החסר. כאן המקום לסקור בקצרה כמה הבחנות ומידות המגדירות את מצב המוחין.

עיבור, יניקה, מוחין

התפתחות האדם מתוארת בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. במקביל, התפתחות רוחנית ניכרת אף היא בשלושה שלבים זהים. על שלב העיבור לא נדבר מפני שהוא קודם להוויה. נעסוק בשלבי הגדילה של האדם החי, הם שניים – קטנות וגדלות. מלבד החילוק בגודלו ומידתו של המוח קיימת הבחנה נוספת והיא, מקורו של המוח. האדם מקבל את אופיו ומוחו מאביו ואמו. ברוחניות המוחין והשכל האלוקי שופעים משני מקורות, הם קרויים "אבא ואימא", אלו הם הפרצופים המקבילים לספירות חכמה ובינה. בשפת קבלה מוגדרים שני המקורות הללו "מוחין דאבא" לעומת "מוחין דאמא".

בגשמיות הרעיון מומחש היטב. תמונת מציאות שלימה מורכבת תמיד ממספר נקודות מבט. אדם רוכש את השקפת עולמו ואת ההיכרות עם סביבתו באמצעות שתי עדשות עיקריות, את האחת מקנה האב ואת האחרת האם. ברור שאימא אינה מסוגלת להנחיל מבט של אבא, ואין ספק שהאב לא יצליח להקנות את מה שתעניק האם לבנה. גם ברוחניות הבשלות והגדלות נרכשים באמצעות "אבא ואימא". מקבל המוחין הוא הצאצא, כלומר הפרצוף או ההנהגה אליו אנו נדרשים להביא מוחין. בתפילתנו אנו נדרשים להמשיך שפע ואור המוחין להנהגת זעיר אנפין ומלכות, קודשא-בריך-הוא ושכינתי'.

מקיף ופנימי

הבחנה נוספת במוחין היא – פנימי ומקיף. במושגים אלו אנו נתקלים רבות. כל מוח מורכב משתי הבחנות, פנימי ומקיף. המשמעות היא שכל הבנה או השגה תופיע בשתי צורות, האחת תאיר מבפנים והאחרת תקרין מבחוץ. במילים אחרות: כל ידיעה מורכבת מחלק הניתן לעיכול ולהפנמה. זהו החלק שלכשישאלו אותנו נוכל להסביר במילים פשוטות. לעומתו יש חלק חסר הצורה. הוא מקיף אותנו משום שאנו חשים בנוכחותו, הוא קיים סביבנו משום שהוא מאציל עלינו בפירוש מתוכנו. אך למרות היותו קרוב אלינו ומקיף אותנו, איננו מסוגל להצטמצם ולהתאים את עצמו לכלי ההשגה שלנו. מי שאינו מודע לקיומו של חלק זה עשוי לטעון "מה שאינך מסוגל להסביר – אינך יודע". קביעה זו משקפת אמת מאוד חלקית משום שישנם דברים רבים שאנו חשים בקיומם, שואבים מהם כוחות, נלהבים בזכותם – ובכל זאת איננו מסוגלים להסביר אותם או לתאר את צורתם ההגיונית. בקבלה אנו מכירים שני חלקים המרכיבים השגה אחת; פנימי ומקיף.

כמו בכל דבר, גם שני החלקים הללו מחולקים במקביל לעשר הספירות. ההשגה הפנימית מיוחסת לתשע הספירות התחתונות, ואילו המקיף נוגע לכתר, השרוי מעל ומעבר לגוף. החלוקה הזו מתייחסת לאופן בו מופיעים המוחין – המקיפים והפנימיים – אצל מי שמשיג אותם. בנוסף יש לזהות את החלוקה בין מקיף לפנימי ביחס למהויות שמאצילות אותן. כלומר, כאשר אנו מנסים להבחין בין שתי צורות ההשגה, הפנימית והמקיפה, הרי שהחלוקה הזו ניכרת הן אצל מי שמקבל את השכל ומשיג את ההשגה, והן מבחינתו של מעניק השכל. שהרי לא מן המקום שאתה מעביר לזולתך 'שכל פנימי' הינך מאציל 'שכל מקיף'.

את החלק הפנימי, המובן והמעוכל, מעניק ה'הורה' ל'צאצא' מג' תחתונות שלו. כלומר מספירות הרגלין, נצח הוד ויסוד. רק מה שמצוי אצלך ברמת המעשים – ברגליים – הינך מסוגל להקנות לזולתך במילים מפורשות ובהתאמה למידת שכלו ותפיסתו. על פי קבלה אנו אומרים שההורה מקנה את השכל לצאצאו באמצעות 'רגליו'. משום שהרגליים נקראות 'לבר מגופא' – מחוץ לגוף. כאשר ההבנה וההשגה מתבשלת דיה היא נעשית עניין 'חיצוני', דבר שהנך משתוקק לפנות מעצמך ולהקנות לזולתך, או להוריש לילדיך. גם ברוחניות את המוחין הפנימיים מקבלים העולמות מהבחינות היותר נמוכות וחיצוניות של העולמות העליונים מהם.

את השכל המקיף מקנה ההורה מקומותיו היותר עליונות. שם שוכנים המקיפים. אנו מבחינים בשני מקיפים, ראשון ושני. האחד קרוב יותר והאחר מרוחק וגבוה יותר. ההשגה היא אם כן מערכת המורכבת משלוש קומות, מוח פנימי ושני מקיפים. שלושתם מוגדרים בסימן צל"ם.

"בצלם יתהלך איש"

כתיב "אך בצלם יתהלך איש", לצלם זה משמעותיות שונות, אחת מהן מתארת את מערכת המוחין. מערכת מוחין מורכבת משלושה שלבים הקרויים צל"ם, דהיינו צ' ל' ם'. כל אחת מהאותיות מבטאת צורה אחרת של מוחין; האות צ' מסמלת את המוחין הפנימיים. צ' בגימטרייה תשעים, והמוח הפנימי כזכור נכנס ושוכן בתוך תשע הספירות התחתונות שכל אחת מהן מורכבת מעשר ספירות פרטיות. האות ל' מסמלת את מערכת המקיפים הראשונה, זאת משום שמקיפים אלו מגיעים משלוש הספירות האמצעיות (חג"ת) של ההורה, ל' בגימטרייה שלושים כמניין שלוש ספירות שכל אחת מהן בעלת עשר פרטיות. האות מ' מסמלת את מערכת המקיפים השניים והיותר עליונים. מקיפים אלו באים מארבע ספירות הראש כתר חכמה בינה ודעת של ההורה, ולפיכך הם נרמזו באות מ' שמספרה ארבעים כמניין ארבע ספירות כנ"ל.

על פי ההגדרות אלו ניכרת מידת הבשלות הרוחנית שיש באדם או בזמן, על פיה ניתן לזהות את החסר ואת הדרוש השלמה ותיקון.

נציין פרט חיוני נוסף. המוחין, שלא כמו האיברים, אינם מקובעים. הם ניידים. את ראשו אדם אינו עשוי לאבד בעודו חי, אך את מוחו כן. המוחין שרויים באדם כאורחים. מקורם בעולם העליון וכאן הם נוטים ללון כל עוד איננו מגרשים אותם במעשינו הבלתי שקולים. גם בעולמות הרוחניים המציאות היחידה שניתן לראותה כקבועה היא הגוף, כלומר הכלים והאיברים. התוכן הפנימי – המוחין, אינם קבועים, והם מסתלקים לעיתים. ובכל זאת לא כל חלקי המוח עשויים להסתלק, מידה מסוימת של רוחניות אינה יכולה להסתלק לעולם, מפני שהיא מכילה את מנת החיות ההכרחית לקיום החיים. כתיב "החכמה תחיה את בעליה" ומשמע שהחכמה היא מזון החיים. ובאמת חיותו של אדם מרוכזת במוחו, ובעיקר במוחין שבו. ככל שהמוח נעשה קטן וחלוש יותר, אף איכות החיים מחווירה. כאשר המוח גדל והמוחין מתרחבים – גם החיות מתעצמת. המוח הבסיסי ביותר הוא מה שקרוי מוחין דיניקה, פנימיים, דאימא. לעולם אין אנו מתחילים את עבודתנו עם מידת מוחין פחותה מזו. מכאן ואילך ככל שנתחיל את עבודתנו מנקודת התחלה גבוהה יותר, כך תתעלה ותשתבח התוצאה.

 

עיקרון נוסף. כדי להשיג מדרגה כלשהי של מוחין עלינו 'להשלים' קודם לכן את רכישתן של כל המדרגות הקודמות לה ונמוכות ממנה. אי אפשר 'לדלג' ולהביא מדרגות גבוהות יותר בטרם הושלמה השגתן של המדרגות הקודמות להן. לפיכך, אחד השלבים בכוונות קריאת שמע מוקדש ל'השלמת היניקה', דהיינו השלמת הבאתן והשגתן של מוחי הקטנות. שלב זה ישתנה בכל אחד מארבעת הפעמים שאנו קוראים קריאת שמע, לפי מצב המוחין באותה השעה. ככל שיחסרו פחות מוחין לפני קריאת שמע, כך תידרש פחות השלמה. נתון שישפיע אף על איכות מוחי הגדלות שניתן יהיה 'למשוך' באמצעות קריאת שמע.

(ע"פ שעה"כ דרושי קריאת שמע, ג – ד)

עי"מ – ראשי התיבות של עיבור, יניקה, מוחין. אלו הם שלושת השלבים המציינים את תהליך הצמיחה הרוחני. במקביל לאדם, גם על ההנהגה הרוחנית חלים שינויים של עליה מדרגה לדרגה. ככלל, השאיפה היא לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. הצמיחה מקטנות לגדלות מצוינת בשלושה שלבים של עיבור יניקה ומוחין. בכל שלושת השלבים גופו של האדם שלם בסך איבריו, השינוי העיקרי ניכר במנת המשכל. גם ברוחניות הגדילה מתבטאת במוחין, בעקבות הגדלת המוחין גם הכלים גדלים ומתרחבים. 'עיבור' הוא מצב המוחין הנמוך ביותר. 'יניקה' אלו מוחין של קטנות. 'מוחין' הם מוחי זמן הגדלות.  

כוונות קריאת שמע – פרק ב'

בס"ד

זיהינו את מקומה של קריאת שמע בתפילה כשלב ההכנה המאפשר את הייחוד שהוא תכלית התפילה. למדנו שבקריאת שמע 'מולידים' וממשיכים את המוחין שהם התנאי לקיומו של הייחוד. כעת נתפנה לסקור הבדלים ושינויים שיש בין קריאות שמע שנקראות במשך היום. שינויים אלו המושפעים מגורמים מגוונים משמשים יסוד להבנת כללים חשובים בקבלה.

על פי דרכנו הבינונו שבקריאת שמע מובאים המוחין שיאפשרו את הייחוד. כלומר, במצווה זו אנו מושכים אלינו דעת והשגת אלוקות במידה שתאפשר לייחד עלינו את שמו הגדול, להכיר בבהירות בנוכחותו המוחלטת והיחידה, ובכך לגרום אף למידות העליונות להתמזג לטובת הנבראים ולהמשכתן של נשמות חדשות והשפעות נפלאות. מובן אם כן שבסביבתה של כל קריאת שמע תימצא בהכרח נקודת ייחוד. נסביר: את הזמן ברא הקדוש ברוך הוא כדי שישמש בסיס לכינונם של חיים ארציים בזה העולם. עשרים וארבע שעות הם פרק הזמן שהוקדש לכל מחזור שכזה. העולם מתקיים על בסיס ימים שהופכים לשבועות לחודשים ולשנים. יחידת הזמן הקרויה 'יום' מגלמת את מחזור החיים השלם בזעיר אנפין. בכתובים ובמאמרי חז"ל אנו מוצאים לכך התייחסויות רבות: "היום אם בקולו תשמעו". "בני, אני היום ילדיתיך". "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". יום הוא יקום קטן, בריאה פני עצמה. ולכן אנו מוצאים את שלוש התפילות חוזרות על עצמן מדי יום. הן לא חוזרות על עצמן – העולם הוא שחוזר על עצמו.

בכל יקום-יומי שכזה חייבות להימצא 'נקודות השקה' באמצעותן תתחבר המציאות הגשמית הנפרדת אל האחדות הפשוט של הבורא, כדי לקבל תזונה וחיות חדשה. נקודות אלו הן למעשה רגעי הייחוד, אנו נכנה אותן 'נקודות ייחוד'. לאורכו של כל יום קבועות מספר נקודות ייחוד, בדרך כלל מיוסדת סביבן תפילה, כך זה בכל אחת מג' תפילות שתיקנו אבותינו הקדושים; בשחר, בשעת המנחה ובערב. נקודת ייחוד נוספת קבועה בחצות לילה, והיא אינה כרוכה בתפילה. ישנם ייחודים נוספים אך די לנו בזה לעת עתה. קריאת שמע אמורה אם כן להימצא בסמיכות לנקודות הייחוד, אך כשנתבונן נגלה שלא בכל המקרים זה כך. בתפילת מנחה למשל, איננו קוראים את שמע, מדוע? בשחרית לעומת זאת נקראת 'שמע' פעמיים, מה טעם?

ארבע עונות היום

ארבעה פעמים ביום קוראים את שמע. פעמיים בשחרית – בקורבנות ובברכת 'יוצר אור'. פעם בערבית ופעם נוספת על המיטה. בכל הפעמים הללו עניינה של מצוות קריאת שמע זהה. גם התוצאה זהה, ובכל זאת השינויים רבים כפי שנחזה. אחראים לכך מספר גורמים.

אחד הגורמים המשפיעים על כך קשור לאיזון שבין חסד לגבורה. העולם והאדם, דורשים חז"ל, מוטלים תמיד בין חסד לדין, ובתוך אותו עולם צריך אדם לראות עצמו "חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות…" (קדושין מ:). האיזון הוא בסיס הקיום וכך גם מבחינה גשמית. קיומנו מושתת על יסוד האיזון בין הכוחות השונים. ברוחניות החסד והדין מוגדרים בסימן מ"ה וב"ן. אלו שניים מתוך ארבעה מילויי שם הוי"ה ב"ה. באמצעות שם ב"ן נברא העולם בדין, ואילו שם מ"ה מגלם את שיתוף מידות הרחמים בדין. על פי פנימיות, שם ב"ן הוא העולם החרוב של שבירת הכלים, ושם מ"ה הוא עולם התיקון. עשרים וארבע שעות היום מחלקות ביניהן ארבע מזיגות שונות של מרכיבי חסד ודין. וכך יש לנו מדי יום ארבע עונות; בוקר, אחר הצהרים, ליל, ואחר חצות לילה. בבוקר העולם שרוי בחסד מוחלט, כדכתיב "יומם יצווה ה' חסדו". ההרכבה בעונה זו היא מ"ה דמ"ה, חסד שבחסד. אחר הצהרים נמזג בחסד גוון של דין וההרכבה היא ב"ן דמ"ה, כלומר הדין שבחסד. חציו הראשון של הלילה קרוי 'ליל', וזו העונה הקשה מכולן. הרכבתה היא תמצית הדין, ב"ן דב"ן. לאחר חצות נשבר הדין כאשר מרכיב של חסד נמזג בו, והוא נחשב מ"ה דב"ן. עונות אלו הן הרקע לכל מה שיתרחש במהלכן. ברור שרקעים אלו ישפיעו על איכויות הייחודים והפעולות הרוחניות שייעשו אז.

על פי עיקרון זה מתיישבת לנו כבר תמיהה אחת –  מדוע אין במנחה קריאת שמע. שחרית ומנחה חלים אמנם בשתי עונות שונות, אולם שתיהן משתייכות למשפחה אחת, משפחת מ"ה, שאופייה חסד. בבוקר החסד מוחלט ובשעת המנחה מזוג בו דין, אבל עדיין שתי העונות שייכות לממשלת היום. בקריאת שמע של שחרית אנו מביאים מוחין לא רק עבור תפילת השחר, בהזדמנות זו מובאים כל המוחין שידרשו לנו למשך היום כולו. הם ישהו על גבי הראש, ויכנסו לפעולה לכשידרשו. לפיכך אין צורך בקריאה חוזרת של שמע, המוחין של מנחה מצויים בעולמנו עוד משחרית. תפילת ערבית קבועה בעונת הלילה, ובסוף היום מסולקים כל מוחי ממשלת היום. איננו יכולים להיסמך אם כן על מה שהושג ביום, ויש לקרוא את שמע בשנית (שעה"כ – דרושי קריאת שמע, ג).

השלמת המוחין

מלבד איכות הזמן בו מתרחש הייחוד, ישפיע על מהותו גורם נוסף – המצב שקדם לו. יתכן עיתוי מעולה מצד עצמו אך חלש מפאת נקודת ההתחלה שלו. אין להשוות עבודה הנעשית מבראשית, ללא כל בסיס, לזו הנעשית על יסודות קודמים. כך למשל עבודת השחרית קבועה בעונה המעולה ביותר, בחסד השלם (מ"ה דמ"ה), מאידך היא חלה לאחר עונת הלילה וסילוק המוחין שבסופו. כשאנו מתחילים את עבודתנו בשחר אמתחתנו מרוקנת לחלוטין. המוחין דאמש מוצו והסתלקו. מוחי היום החדש טרם נבראו. העיתוי נעלה אך נקודת ההתחלה בסיסית ביותר. לעומת זאת עונתה של תפילת ערבית קשה, בחציו הראשון של הלילה הדין תקיף (ב"ן דב"ן), לעומת זאת, זה עתה יצאנו מעונת היום והמוחין המאירים. נמצא לכל אחת מן התפילות הללו יש מעלה וכנגדה חיסרון. אך הם אינם שתווים, משום שמעלת תפילת שחרית מצד עצמה, ואילו מעלתה של ערבית קשורה לעונה שקדמה לה.

נושא זה כרוך בעיקרון נוסף המשפיע על השינויים שבין קריאות שמע, נקרא לו 'השלמת המוחין'. הדברים יסייעו לנו גם בפענוח השאלה השנייה שהזכרנו – מדוע קוראים את שמע פעמיים בשחרית. מדרגות רוחניות נרכשות בזו אחר זו, בשלבים. כדי להשיג 'מוחין' במדרגה מסוימת יש להשלים קודם לכן את רכישתן של המדרגות הקודמות לה. אי אפשר 'לדלג' לקומה גבוהה יותר בטרם הושלמה השגתה של הקומה הנמוכה. לפיכך שלב חיוני בכוונות קריאת שמע מוקדש להשלמה. לדידן הכוונה להשלמת מוחי הקטנות. צִיַּנּוּ שפעולתה של מצוות קריאת שמע זהה בכל אחת מארבע הקריאות, תמיד התוצאה היא הבאת מוחין דגדלות. אולם הדרך אל היעד והצורה בה תושג התוצאה, משתנים. כאשר אנו מעוניינים להשיג או לרכוש דבר מה, עלינו לברר כמה משאבים, הון וכדומה, יש בידינו כדי להתחיל לפעול עימם להשגת המטרה. ככל שהבסיס יימצא בנקודה גבוהה ובשלה יותר, כך תידרש פחות השלמה וממילא כוחות רבים יותר יהיו פנויים למען המטרה. ככל שהעונה של קריאת שמע בשלה יותר, כך המוחין שיושגו באמצעותה יבואו ממקום נעלה יותר, ממילא אף הייחוד שהם יאפשרו יהיה שלם יותר. עיקרון זה עומד בבסיס ההבדלים שבין קריאות שמע והתפילות השונות. לפיו נוכל להבין את הצורך בקריאת שמע של קורבנות (שם, דרוש ד).

מנהג וותיקין

זמן שחרית הוא המעולה שבזמנים, אבל נקודת ההתחלה בעת הזו היא הנמוכה ביותר. בשפת קבלה ייאמר שיש אז לזעיר אנפין מוחין דקטנות פנימיים מצד אימא בלבד (על הגדרה זו ומושגים נוספים נרחיב אי"ה בפרק בפני עצמו). כדי להגיע למקום ממנו ניתן יהיה לפעול להבאתם של מוחין דגדלות, נדרשת עבודה כפולה. אי אפשר להשלים מדרגות חסרות רבות כל כך בבת אחת. לפיכך אנו קוראים את שמע פעמיים. הקריאה שבקורבנות נועדה להקדים ולהעניק בסיס כלשהו לפעולה שתיעשה בקריאה של 'יוצר אור'. נושא זה שופך אור על מנהג וותיקין. וכך מלמד האר"י: הוותיקין שהתפללו תפילתן עם הנץ החמה, לא נהגו לקרוא את שמע בקרבנות, הם הסתפקו בקריאה של 'יוצר'. זאת משום שכל הטעם לקריאה הכפולה הוא מפני שאנו מתפללים את שחרית כאשר היום בתוקפו והלילה נמוג זה מכבר. עד לפנות בוקר עדיין מאירים המוחין שהושגו אמש, אולם בעלות השחר הם מסתלקים. וותיקין שהסמיכו תפילתם לזריחה וקראו את שמע קודם הזריחה, פעלו בעולם בו ניכרים עדיין רשימו של מוחין דאמש. הם ביססו את עבודתם על סמך המוחין שאך כעת הסתלקו, לפיכך די היה להם בקריאה אחת. אולם מי שמאחר את תפילתו, אינו יכול להסתמך על אור שנגנז זה מכבר, עליו להתחיל מבראשית. דרושות לו מדרגות מוחין רבות מכדי שניתן יהיה להביאן בפעולה אחת, ויש לעשות זאת פעמיים, בשתי פעולות. כיום גם מתפללי וותיקין יקראו את שמע פעמיים, והרח"ו מעיד על מורו האר"י שגם הוא נהג כן. הוא מנמק זאת בתנאי נוסף הדרוש כדי להסתפק בקריאה יחידה. על המתפלל להיות "חסיד גמור" שכוונתו ומחשבתו יהיו מסוגלים להחזיק את המוחין המסולקים ולהשתמש באורם. אנן יתמי דיתמי רחוקים ממעלות החסידים, דרושות לנו אפוא שתי קריאות שמע, כולא האי ולוואי נזכה (שם, דרוש ג).

מ"ה וב"ן – ישנם ארבעה אופנים שונים בהם ניתן למלא את שם הוי"ה ב"ה. הם נקראים על שם הגימטרייה שהם יוצרים; ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. באופן כללי השניים האחרונים, מ"ה וב"ן, מייצגים את מימד הזמן, ואת המיזוג של חסד ודין. מ"ה הוא החסד וב"ן הוא דין. לכל אחד מהם בעצמו שני צדדים, האחד נוטה לחסד וכנגדו הדין. כך שהחסד והדין מורכבים מחסד ודין פרטיים. שילובי מ"ה וב"ן מסמלים את כל הצורות בהן משולבות מידת החסד והדין במציאות הרוחנית והגשמית.   

כוונות קריאת שמע – פרק א'

בס"ד

בדבריו המקדימים לדרושי כוונות קריאת שמע, מציין האר"י את העובדה שסוגיה זו מקיפה ונוגעת במגוון תחומים ונושאים של כוונה, לפיכך יסודות גדולים כנוסים בין דרושיה. אך אנו נקדיש את מאמרנו הבאים לליבונן של מגוון סוגיות העולות בקנה אחד, תומכות ונתמכות בסוגיית הקריאה היהודית "שמע ישראל".

במאמר זה נשתדל לברר את תפקידה ומעמדה של קריאת שמע בתוך התפילה. על פי דרכנו ראינו שהתפילה אינה רק אוסף פסוקים ותחינות, במקביל לאלו נעה התפילה על מסילת כוונות נסתרת, שתכליתה לחולל פעולות תיקון רוחניות. בתוך תכלית זו מיועד לקריאת שמע מקום מרכזי. על חשיבותה ביחס לשאר חלקי התפילה ניתן ללמוד מהעובדה שחז"ל מציינים אודות "רשב"י וחבריו" שאינם מפסיקים מלימוד תורה אפילו לתפילה משום "שתורתם אומנותם", ובכל זאת לקריאת שמע הם מקפידים להפסיק. 'חבריו' של רשב"י הוא לכאורה רבי יהודה הנשיא עליו מובא בגמרא שתוך כדי מסירת שיעור היה מעביר ידיו על עיניו ובשעה זו היה קורא פסוק ראשון של קריאת שמע ובכך יצא ידי חובתו (ברכות יג:).

מאי בעצם קריאת שמע?

בטרם נרד לעומקם של דברים, הבה נאזין לפשטות. קריאת שמע היא הקריאה היהודית השורשית והיסודית ביותר. זו כביכול הנוסחא הגנטית של האמונה. תמציתה של אותה נוסחא מרוכזת במילה המסכמת – "אחד". תכלית הכל היא גילויו של האחד. העולם מושתת על יסוד הריבוי. מה שמתפתח בהכרח מתרבה ומה שאינו מתרבה לקוי גם בהתפתחותו. הריבוי הוא גזירת הקיום אך מאידך הוא מאפיל על הדבר היקר ביותר בעולם – האחד. הרבים מסתירים את האחד. ככל שאדם נעשה מודע יותר לסביבתו ומכיר פנים רבות יותר, כך קשה עליו יותר לזהות את האחד הפשוט המצוי בתוך ומעבר לכל הנמצאים. כאן מקומה של האמונה. להאמין זה להצליח להחזיק בנקודת האחדות גם בעולם עמוס ריבויים. אל היעד הזה שואפת קריאת שמע. אי אפשר בלעדיו, הוא תכלית הכל.

המילים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ממזגות את המציאות המפוצלת בין שתי הנהגות. שם הוי"ה ושם אלוקים – חסד ודין, מתאחדים כאשר האחד ויחיד מתגלה.

ייחוד עליון

תכליתה של התפילה הוא לעורר ייחוד עליון. למעשה הייחוד הוא נקודת המרכז. אליו הכל שואף, ולקראתו נעשות כל ההכנות שממלאות את כל סדר יומנו, מרכיבות את תפילותינו, ומקיפות את רוב הפעולות שאנו עושים. 'יחוד' הוא שם כולל להתחברותן של מידות עליונות כדי להיטיב עם העולם ולהחיות את הנבראים. ישנן דרגות ומעלות שונות בייחוד והדבר נגזר ממשפיעים רבים ותלוי בנסיבות מגוונות. הייחוד עליו אנו מדברים ייעשה בתפילת שמונה-עשרה, בברכת 'שים שלום'. בשעה זו אנו עתידים לעמוד בעולם האצילות. כלומר, נשמת המתפלל והעניינים שהוא פועל בהם בתפילתו, יהיו אז בעולם האצילות. כעת אנו עדיין בעולם הבריאה. בקריאת שמע עבודתנו מתמקדת בהכנה לקראת אותו ייחוד, ובפעולות שיאפשרו לעורר אותו בבוא העת. קר"ש היא אפוא הכנה לתפילת שמונה עשרה, אך מצד המעשה בקריאת שמע אנו מעוררים פעולה רוחנית נשגבת ומעולה אף יותר מזו שבשמונה עשרה. העניין יובן לאחר הקדמה.

להתהוותו של ייחוד נדרשים תנאים, והמודגש שבהם הוא 'מוחין'. כלומר שיהיו מוחין במידה ובמדרגה המספקת לייחוד. הרעיון הזה מביא אותנו להרחיב במושג 'הסתלקות המוחין'. כידוע המציאות הרוחנית מתנהגת באופן זהה לבני אדם. וכך כל הנהגה, דהיינו "פרצוף", מורכבת מראש וגוף. ייחוד יכול להיעשות רק כאשר יש להנהגה הרוחנית די מוחין. המוחין הם שפע רוחני המשפיע על המציאות וקובע את מצבה. ייחוד ייעשה רק בזמן גדלות. כאשר המוחין בקטנות ההנהגות אינן יכולות להתאחד. הקטנות מדגישה ומבצרת את ההבדלים והפירודים, רק גדלות תאפשר מיזוג והתחברות.

חורבן הבית השפיע באופן מובהק על המציאות הרוחנית, וגרם לכך שהיום לא תיתכן נוכחותם של 'מוחין' באופן קבוע. תמיד הם מסתלקים ויש ליזום את שובם מחדש. מבחינתנו משמעות הדבר היא, שאי אפשר לפעול פעולה רוחנית "מעתה ועד עולם". מוכרחים לשוב על אותה פעולה שוב ושוב יום אחר יום. בדרך כלל המצב הוא חוסר מוחין, ומציאות זו מבוטאת היטב במילים "סוכת דוד הנופלת" – השכינה הקרויה 'סוכת דוד' נראית תמיד כאילו נופלת, משום שגם לאחר שהקמנוה במעשינו הטובים, נידרש לשוב ולרוממה מחדש. הסתלקותם של המוחין והצורך להשיב אותם מדי יום לפני תפילת שמונה עשרה, הוא הרקע היסודי להבנת תוכנן של כוונות קריאת שמע.

נקודת הייחוד

אם נחפש את נקודת השיא בתפילה, זהו ללא ספק הייחוד. אבל במידה מסוימת זו כבר תוצאה. ההכנה חשובה לעיתים אף יותר מהתוצאה. כדי לאפשר ייחוד עלינו להביא לעולם 'מוחין', ומקומם הטבעי אינו כאן. המוחין הם שפע רוחני שמקורו באין סוף. אפשר להמשיל את החיים למעין השופע מאת השם יתברך ומזין את העולם. התזונה הם המוחין שיורדים לתוחלת חייו של כל נברא. מקור החיים מצוי מעל העולמות, בתחומו של האין סוף. והחיים מופיעים בתוך העולמות לאחר שהם הופכים למוחין ויורדים אל כל אחד מהנבראים או לכל אחת מההנהגות השונות.

כעת נגענו בעיקרון יסודי. הכלל אומר שכל שפע רוחני, גם אם מקורו במדרגה רוחנית מסוימת, חייב להיות מושפע מהמקור העליון ביותר, מהאין סוף. בהמשך נזדקק לכלל הזה ביתר שאת. בכל אופן, תפקידה של קריאת שמע להביא את אותו שפע רוחני הקרוי 'מוחין' בזכותו יתאפשר קיומו של הייחוד. אלא שזו בדיוק הסיבה שבקריאת שמע – הנחשבת אמצעי למטרת הייחוד בשים שלום – אנו פועלים בנקודה גבוהה יותר מזו של 'שים שלום'. בעוד ובשים שלום אנו עתידים לעורר ייחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי שהייחוד שאנו מעוררים בקריאת שמע גבוה יותר, זהו ייחודם של "אבא ואמא". נרחיב להבהרת העניין.

האר"י מלמדנו שהעולמות מושתתים על היררכיה של אבות ובנים, עילות ועלולים. מעין מערכת צינורות שפע רוחניים, והשפע הרוחני נוזל ומשתלשל מדרגה לדרגה. כל אחת מהדרגות הללו נחשבת להנהגה בעלת מהות ומציאות משל עצמה. לכל מדרגה יש 'הורים' וגם 'צאצאים'. ההורה מאציל על הצאצא את השפע הרוחני והצאצא מעביר אותו הלאה לצאצאיו. ולכן, אין שום דרך להביא מוחין ולהגדיל את קומתה של מציאות רוחנית כלשהי מבלי לפעול זאת אצל 'ההורה'. נמצא שדווקא כאשר רצוננו לפעול במדרגות הנוגעות אלינו, אנו מוכרחים קודם להעפיל ולפעול בתחום המדרגה היותר עליונה כדי לאפשר את התגשמות הפעולה במדרגה הנמוכה יותר. בקריאת שמע אנו מעפילים לקומה עליונה יותר, ומשם מביאים שפע שיאפשר את עבודתנו במדרגות הנוגעות אלינו בתפילת שמונה עשרה.

'הורים' ו'צאצאים' בעולמות

נכתוב זאת בשפת המושגים. ההנהגה הרוחנית מתחלקת בין חמשה פרצופים והם: כתר הקרוי עתיק ואריך (לעניינינו הם ייחשבו לאחד). אבא ואימא, זעיר אנפין (להלן ז"א) ומלכות. עבודתנו מיוחסת ונוגעת לשני הפרצופים היותר נמוכים – ז"א ומלכות. זו כוונתנו בהצהרה "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה". ז"א ומלכות מיוצגים על ידי שני הביטויים היותר קוטביים, השמיים והארץ. השמיים הם מקור השפע, והארץ מקור ההולדה. מהשמיים יורד הגשם והארץ אַמוּנָה על הצמחת היבול והשפע. הייעוד הנעלה ביותר הוא לאחד בניהם, משום שבמציאות, מפרידים בין השמים והארץ כל ענייני העולם הזה. זהו משל למצב הרוחני: ענייני העולם הזה יוצרים כביכול מחיצה בין מקור ההשפעה למקור ההולדה. אדם רואה את המקום ממנו מפיקים כסף ומייצרים מזון, אבל אינו רואה מהיכן הדברים מושפעים. תכלית התפילה היא לבטל את כל ההפרעות הסביבתיות, ולהגיע אל הנקודה בה מתקפלת כל ההוויה ומצטמצמת כל המציאות בנקודת אחדותם של השמים והארץ, המשפיע והמקבל. בנקודת האמונה.

לגרום לאיחוד במציאות כה פרודה זו משימה כלל בלתי פשוטה. לשם כך דרושים "מוחין דגדלות". רק מוח גדול ורחב יכול לדלג על פני הפערים ולראות איך הכל מתמזג בנקודת האחדות. מוחין אלו יקבלו ז"א ומלכות מהפרצופים העליונים מהם, פרצופי "אבא ואמא". גם 'ההורים' לא יביאו את המוחין מעצמם, הם ידרשו להשיג זאת מההנהגה הקודמת להם וגבוהה מהם. לשם כך עליהם לעורר את רצונה של המדרגה העליונה. וכך אמורה תנועת ההתעוררות הזו להשׂתרג ולעלות מדרגה לדרגה עד נקודת ההתחלה של הבריאה ולהניע שם את הרצון העליון ביותר של האינסוף ב"ה, שיגמול לעולם בשפע חדש לגמרי, שיעשה את דרכו חזרה, מרום כל דרגין ועד המקום ממנו החלה ההתעוררות.

(על פי שעה"כ דרושי קריאת שמע).

הסתלקות המוחין –

המוח מצוי בראש והראש רוכב על הגוף. בעולם החומרי המוח מוגדר כ'אינו תדיר'. המוחין מושגים באמצעות תפילה, ובזמן בית המקדש ניתן היה לשמר את המוחין במשך כל היום כולו. לאחר החורבן הם מסתלקים מהר מאוד. זו אחת הסיבות לכך שאנו נדרשים להתפלל בכל יום מחדש. בנוגע להסתלקות המוחין מתקיים דיון בין המקובלים – האם ההסתלקות היא כפשוטו או לא. לאפשרות השנייה ההסתלקות אינה הסתלקות של ממש. המוחין שהושגו אמש לא אבדו, אלא שאנו בני האדם התקדמנו מספר צעדים ולמקום זה טרם הובאו מוחין. נראה כאילו הם הסתלקו, ולמעשה עדיין לא באו מעולם.

 

מפתח הפרנסה (כוונות 'פותח את ידיך')

"החותך חיים לכל חי"

מפתח הפרנסה וסוד הגבהת הידיים

מזמור 'תהילה לדוד' – 'אשרי' הוא במדרגת כתר וסגולותיו רבות. אמרו חז"ל (ברכות, ד) שכל האומרו ג' פעמים ביום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אחד משני הטעמים של חכמינו למעלתו של המזמור זו העובדה שמוזכר בו עניין הפרנסה. כפי שגילו לנו חכמי הסוד, במרכז המזמור גנוז בכוונות מיוחדות מפתח הפרנסה.

המפתח מוצפן בראשי ובסופי התיבות "פותח את ידיך" –פא"י, זהו שם קדוש, אחד משבעים ושניים שמות קודש המרכיבים את שם ע"ב (הוא השם היוצא משלושת הפסוקים "ויסע", "ויבוא", "ויט" (שמות יד, יט, כא) הקודמים לשירת הים. מפסוקים אלו יוצאים שבעים ושניים צירופים שונים, כל אחד של שלוש אותיות. עניינו המשכה של שפע חסד). נשים לב לגימטרייה של פא"י – תשעים ואחת, צ"א. זהו הערך המספרי המשותף לשני השמות, הוי"ה ואדנות. שילובם מבטא תמיד ייחוד. התקשרות משפיע ומקבל. שם הוי"ה מייצג את המשפיע, אדנות הוא הצד המקבל. לפיכך המספר צ"א מסמל ייחוד.

את חלקו השני של מפתח הפרנסה משלימים סופי התיבות של "פותח את ידיך". אף הם יוצרים את אותה גימטרייה, צ"א, באופן זה: חת"ך הוא שמו של המלאך הממונה על פרנסה. כאשר נמיר את אותיות חת"ך בא"ת-ב"ש נקבל את הצירוף סא"ל, זהו שם נוסף משבעים ושניים שמות של ע"ב. הגימטרייה של שם זה אף היא תשעים ואחת. הגימטרייה המיוחדת הזו הנרמזת כאן פעם שנייה, מובילה אותנו לעסוק בשילוב השכיח יותר בין שמות קודש, שילוב הוי"ה ואדנות. בסידורי נוסח עדות המזרח הוא מצוין במפורש בכל אחת מהאזכרות. בסידורים אחרים הוא רק נרמז באותיות י"י. לשילוב זה, במיוחד לשני היודי"ם שבקצוות, קשר מיוחד להבאת שפע פרנסה. להלן נראה.

להוציא מכוח לפועל

הוי"ה ואדנות נחשבים שם העצם ושם הכינוי. הם מורים על ייחוד הקב"ה והשכינה. השילוב הזה ככלל מסמל את מושג הייחוד. מובא מצדיקים שייחוד הוי"ה ואדנות מבטא בכלליות את כל צורות הייחוד למדרגותיהם. בכל אחד מהשמות הללו ארבעה אותיות. שם הוי"ה מורה על עצמותו יתברך ועל המציאות כאשר עודנה בכוח, טרם צאתה לפועל. נמצא ששם זה מתייחס למחשבה– שם גנוזים הדברים קודם בואם לכלל מציאות בפועל. שם הכינוי מסמל את המציאות שיצאה זה מכבר מכוח לפועל. ארבע האותיות שבכל אחד מהשמות מסמלות בחינות שונות שיש בכוח ובפועל. שילוב שמות נעשה באופן של 'השחלה', משלבים את שם אדנות בתוך אותיותיו של שם הוי"ה או להיפך, כך – יאקדונקי. בשילוב הוי"ה ואדנות ישנם שמונה אותיות, יוד בראש ויוד בסוף ובתווך שש אותיות נוספות. אלו שש מדרגות, שלוש במחשבה ושלוש במעשה, המוציאות כל דבר מכוח לפועל.

נבין באמצעות משל: אדם משתוקק לבנות בית. תחילה הוא מתכנן את ביתו במחשבה, ולאחר מכן נדרש לבנותו במציאות. שני השלבים ההכרחיים הללו הם הכוח והפועל. כל מה שקיים בפועל היה קודם לכן בכוח, כלומר באפשרות המופשטת. בעוד היצירה במוח היוצר הרי היא מתוחמת בגבול עולם המחשבה. יתכן שתלבש צורה ממשית ותכיל פרטי פרטים, עדיין כל קיומה אך ורק במחשבה. על מנת להפוך מחשבה למציאות, יש להוציאה מכוח אל הפועל. זוהי בעצם המשימה החשובה ביותר בעולם. אדם עשוי להיות עשיר במחשבה ומוצלח בתוכנית, גאון על פי כישוריו ומיועד לגדולות ונצורות. אם לא יטרח להוציא אותם מהכוח אל הפועל, יוותרו התארים רעיון רוח ותו לא. הכוח והפועל מיוצגים בשם העצם ושם הכינוי. הוי"ה מורה על המציאות כאשר עודנה בכוח, אדנות על המציאות בפועל.

כל דבר בעולם, במציאות ואף בדמיון, מוכרח להיאחז בשלוש נקודות עגינה: מקום, זמן, וציור. לכל דבר יש מקום, גם זמן, בוודאי צורה. האיש המתכנן את ביתו, מן הסתם נדרש להחליט היכן יקים אותו. אימתי יחל לבנותו. עד מתי. כמה זמן יקדיש לבנייתו. הוא נדרש בהחלט לחשוב על צורתו, גודלו, מספר קומותיו, עיצובו האדריכלי הפנימי והחיצוני, וכולי. לאחר מכן יאלץ לשוב ולנטוע את ביתו במציאות בכל שלוש הנקודות הללו. במקום, בזמן, ובצורה המסוימת. ההוצאה מהכוח אל הפועל דרך שש הנקודות – מקום זמן וציור במחשבה ובמעשה, מבוטאת בשילובם של שם העצם ושם הכינוי, באופן זה:

שם הוי"ה מתחיל באות י', שם אדנות מסתיים באות י'. על כך נאמר "פותח את ידיך" ודרשו בזוהר ובתיקונים "אל תקרי ידיך אל –יודיך". הכוונה לשני היודי"ם, זו שבראש שם העצם וזו שבסוף שם הכינוי. כדי להביא לעולם השפעה חדשה וליצור מציאות יש להפריד בין הדבקים, לפתוח, להרחיק. משמעות הדברים היא, שבשורשם הכוח והפועל קשורים זה בזה כשלהבת בגחלת. היוד שבמחשבה תחילה והיוד שבסוף המעשה מחוברים יחד. הדבר דומה לשלב בו אדם משתוקק לעשות דבר מה. טרם חשב איך לעשותו, עדיין לא צייר לעצמו איך ייראה הדבר. עוד לא שאל את עצמו היכן, איך, מתי. בשלב זה הכוח והפועל מאוחדים לגמרי בתוכיותו. ההוצאה מכוח אל הפועל דורשת הרחקה – להרחיק את סוף המעשה מתחילת המחשבה על ידי ירידה לשלבים.לצמצום. כאשר המחשבה מציירת את הרצון לבנות בית במושגים של מקום זמן וצורה, היא מתרחקת אט-אט מנוקדת ההתחלה, ומתקדמת לקראת המעשה. התרחקות זו מבוטאת בשש האותיות המפרידות בין שני היודי"ם של שילוב הוי"ה ואדנות. שלוש האותיות האחרונות שבשם העצם -הו"ה, מסמלות את המקום הזמן והציור שבמחשבה. שלוש האותיות הראשונות, אד"נ, הקודמות לאות יוד שבשם הכינוי מרמזות על המקום הזמן והציור שבמעשה.

הרחקה כסיבת ההשפעה

הידיים הם מקור השפע, באמצעותם עושה השפע את דרכו מרשות המשפיע לתחום המקבל. אך למעשה קיימת אף זיקה עמוקה יותר בין ידיים לשפע, והיא קשורה דווקא להפרדתן זו מזו. יד ימין מסמלת חסד והשפעה, שמאל גבורה וצמצום. החסד והגבורה מייצגים שני כוחות בסיסיים ביותר בבריאה – השפעה וקבלה. שפע יכול להתהוות רק מהתוועדותם של שני אלו. יתרה מזו, שפע מופק רק משום שהשניים הללו מנוגדים בטבעם באופיים ובמהותם, זה מזה. החילוק המהותי שבין החסדים לגבורות ובין המשפיע למקבל, הוא שמחולל מבין שניהם בריאה. דבר חידוש. ההפרדה אפוא, היא הבסיס לייחוד (העניין קשור גם למושג 'נסירה' לו כבר ייחדנו פרק בפני עצמו). עניין זה נרמז בסופי התיבות של "פותח את ידיך" חת"ך. חתך זה מוזכר בגמרא בהקשר לנסירת הצלע מאדם "לא נצרכה אלא למקום החתך", זהו החתך המפריד בין המשפיע למקבל. זוהי היפרדותו של הפועל מהכוח, דהיינו הוצאת הדבר מהכוח אל הפועל. חת"ך הוא גם גימטרייה כפולה של המילה 'רוח', כלומר שתי רוחות. הכוונה לרוחות הצפונית והדרומית המסמלות את צד החסד והגבורה. פרנסה היא המתקה של הגבורות באמצעות חסדים (קהילות יעקב – ערך פרנסה).

דיברנו על שילובם של שני השמות הוי"ה ואדנות, שמנו ליבנו לעובדה שבין שני היודי"ם מפרידות ששה אותיות. שש היא האות ו' צורתה מזכירה את הניקוד פתח -. פתח מלשון פתיחה, "פותח את ידיך". העשייה תלויה בידיים שפעולתן מתאפשרת בזכות אודות להפרדתן זו מזו. הידיים מבטאות את מה שביכולת האדם לעשות כמו "יש לאל ידי לעשות" (בראשית לא, כט), באמצעותן מוציא אדם את חפצו מהכוח אל הפועל. בנקודה בה נפרדות הידיים זו מזו, מתאפשרת למעשה ההוצאה מהכוח אל הפועל. לפיכך זהו שלב משמעותי ביותר. הידיים לפני התפצלותן הם הרגע שלפני העשייה. כביכול לפני שנמסרה הבחירה לאדם. כאשר הידיים כבר נפרדות, הבחירה ניתנה לפעול ולעשות. כשיש עשייה יש גם טוב ורע. העולם אומרים: מי שאינו עושה – אינו טועה. במקום בו מתאפשרת הוצאה מהכוח אל הפועל, תתכן גם מעידה ושגיאה. האדם המבקש לשוב בתשובה שואף בעצם אל המקום הזה, אל הנקודה בה נפרדות הידיים. הוא מבקש לשוב אל הנקודה בה ניתנה לו הבחירה לעשות כך או כך, ולתקן שם.

נבין כעת. באמירת "פותח את ידיך" אנו נוגעים במקום פתיחת הידיים להורקת השפע. זה הזמן והמקום לשאת ידיים כלפי מעלה. הידיים הם כוח העשייה, הבחירה. אם אדם עלול לשגות בכוחי ועוצם ידי הרי ששגיאתו תיתפס בידיים. הרמת הידיים הופכת אותנו למקבלי שפע. אנו מבטלים את יכולותינו ומכירים במקור האחד והיחיד לכל שפע וברכה. מוכנים ומזומנים לקבל את שפעו הטוב.

שילוב שמות – ייחודים נרמזים באמצעות שילובם של שני שמות קדושים. כל שם מסמל הנהגה אלוקית מסוימת, הייחוד הוא התקשרותן של שתי הנהגות או בחינות. שילוב השמות זה בזה נעשה לסירוגים, אות אחת משם זה ולאחריה אות משם שני וחוזר חלילה. אופן השילוב יכול ללמד על מהות הייחוד, האם הוא חיצוני או פנימי, לפי השם ממנו נלקחת האות הראשונה בשילוב. למשל, אם נקדים את האות י' לאות א' או להיפך בשילובם של הוי"ה ואדנות.   

 

 

סודות ורמזים בפסוקי 'יהי כבוד'

הקומה האנושית ומקבילתה קומתה של הבריאה, נסמכת על עמוד שדרה. שמונה עשרה חוליות בשדרה, הם מקנים לא רק את זקיפות הקומה גם החיות זורמת בעדם. החיים שרויים במוח, ומשם הם שופעים אל הגוף באמצעות חוט השדרה העובר בין י"ח החוליות. לפיכך החיים קשורים בשדרה, ולא לחינם נחתם שם במספר החוליות – ח"י.

בשלב זה של התפילה רצוננו לשבח להודות ולהלל לצור כל העולמים, איך משבחים? אדם משתבח מתוך פעולותיו ומלבושיו הנאים. העולם הוא  לבושו של יוצר בראשית. לשם כך עלינו להעמיד את העולם להעניק לו קומה זקופה, למען נוכל להכיר ממנו את מי שאמר והיה העולם. מזמורי יהי כבוד מעמידים את המציאות וסומכים אתה על י"ח חוליותיה כהכנה לשבחי פסוקי דזמרה.

ח"י ברכות

כוונותיו של יהי כבוד משייכות אותו לפרצוף זעיר אנפין של עולם היצירה. הכוונות הללו מוצפנות בכמה וכמה מקומות בפסוקי יהי כבוד. המזמור כשלעצמו מורכב משמונה עשר פסוקים מלוקטים, כאשר בכל אחד מהם מופיעה אזכרה אחת לפחות. סודו של המזמור צפון בראשי התיבות, מספר המילים, מספרם של הפסוקים, ובסופי התיבות. הכוונות הללו נוגעות בכמה עניינים החוברים לכדי מקשה אחת: הם מתארות שפע, אמצעי המשכת השפע, והמקום אליו יורד השפע.

המשפיע הוא זעיר אנפין, המושפעת זו השכינה הקדושה. השפע אלו שמות הקודש. צינור השפע זו מידת היסוד. בנוסח התחינה שלאחר 'אזמר בשבחין' של ליל שבת, אנו מבקשים "דְּיִתְמְשֵּׁךְ טַלָּא עִלָּאָה מִנֵּהּ לְמַלָּיָא רֵישֵׁהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין וּלְהָטִיל בַּחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין". זהו האופן בו יורד השפע הרוחני מדרגה לדרגה. הוא מגיע מאילנא דחיי, יורד וממלא את המידות הקדושות הקרויות 'זעיר אנפין', ומשם נוטף ושופע אל ספירת המלכות, היא השכינה הקדושה. את המסע הזה מתארים כוונותיו של מזמור יהי כבוד: י"ח האזכרות שבו כנגד ח"י ברכות. וסימנך "חי חי הוא יודך" (ישעיהו, לח). תכליתה של ברכת החיות להגיע אל היעד, היא מידת המלכות. האמונה. הלב. הדרך לשם עוברת באמצעות מידת היסוד ששמה שד"י.

הקדוש ברוך הוא קרוי שד"י על שם שאמר לעולמו די. האמירה 'די' מבטאת שובע. היא מיוחסת גם לבורא עולם בהקשר לבלימת התפתחות הבריאה, וקביעת גבולותיה. ומוזכרת גם ביחס לבני האדם שיבלו שפתותיהם לעתיד לבוא מלומר די, לנוכח ריבוי השפע. השביעה קשורה כמובן להשפעה, אך איננה מחויבת כתוצאה טבעית מהשפע. יש לך אדם עתיר נכסים ומלא בשפע, ועודנו רעב. חסר. עני. שביעה היא תכונה משלימה לשפע. רק מי שמסוגל לשבוע יכול לאגור שפע, שאם לא כן דומה הוא לבור בלי תחתית. את תחושת השובע יוצרת מידה מסוימת, זו מידת היסוד. לפיכך שביעה ויכולת השפעה קשורים זה בזה. שימו לב לכך שהקמצן שאינו מסוגל לחלץ מכיסו צדקה לעניים, גם בינו לבין עצמו אינו שבע. תמיד רעב ותאב וחצי תאוותו איננה בידו. מי שמסוגל לשבוע – מסוגל גם להשביע.

מידת השביעה

מידת היסוד כשהיא מתוקנת, מעניקה שובע, סיפוק. מכאן גם ההקשר בין ספירת היסוד לשם שד"י, וכדרשת חז"ל "שיש די באלוקותי לכל בריה ובריה". אלוקות משביעה, אלא שכאשר מידת היסוד שבנפש לקויה, אין הבריות מסוגלות לשבוע מטובה. אדם נותר ברעבונו. בכוונות 'יהי כבוד' מופיעה לצד כל פסקה אות אחת משלוש אותיות ש' ד' י', יחדיו הן יוצרות את הצירוף שד"י בששה אופנים שונים. שלוש אותיות תצורנה ששה צירופים, ומבין כולם תצאנה שמונה עשר אותיות כמניין פסוקי 'יהי כבוד'. לומר לך שהמזמור הזה עוסק במידת ההשפעה והשובע דקדושה.

מהיכן שפע זה בא?

מקורו של כל שפע בשמו של הקדוש ברוך הוא. ידועים לנו על פי הקבלה שבעה שמות הנחשבים כמקור השפע – ארבעת המילויים הבסיסיים של שם הוי"ה, ושלושת המילויים של שם אהי"ה. הגימטרייה של שלושתם גם יחד היא פור"ת, "בן פורת יוסף". יוסף זו ספירת היסוד, והיא מבורכת וטעונה באורות והשפעות כמניין תרפ"ו – פורת. המספר הזה בדיוק מוצפן בראשי התיבות של מזמורי 'יהי כבוד'. סך כל תיבות המזמור הם מאה שלושים ושבע, עם הכולל הם יעלו למניין חק"ל. זהו כינוייה של המלכות הנקראת 'חקל תפוחין'.

בנוסף, סופי התיבות של פסוקי יהי כבוד, יוצרים את הגימטרייה כת"ר. לומר לך שמידת היסוד הרמוזה בכל צירופי שם שד"י, משפיעה שפע שמקורו בשבע השמות הרמוזים בר"ת של המזמור, למידת המלכות הקרויה חק"ל ורמוזה במניין התיבות. כתוצאה מכך ניתן כתר בראש המלכות, כנרמז בסופי התיבות.

אנו מבחינים בסגוליותו של המספר י"ח. הוא מקודש ברמזים והקשרים נשגבים שונים. בזוהר הקדוש מוזכר לעיתים השפע הרוחני בתואר 'חי ברכות' (חי ברכאן). המספר הזה רומז לחיות וחיוניות. זו באמת תמציתה של ברכה – להחיות. ברכה דרכה שהיא מגיעה מהגדול אל הקטן, הגדול מאציל את ברכתו על ראש הקטן. ברכה נועדה להגדיל את קומת המתברך, להוסיף בו חיים. לפיכך היא מגיעה מלמעלה ושואפת כלפי מטה. זו הסיבה לכך שהתואר 'חי' קשור למידת היסוד הקרוי 'חי עלמין', לצדיק הנקרא אף במותו חי, לקדושה שסימנה חיים והיפוכה מוות. מידתו של הצדיק היא ספירת היסוד, תיקונה של ספירה זו הינה יעד עליון עבור כל יהודי בעולם. כאשר מידה זו מתוקנת כראוי היא יוצרת את החיים, מפרנסת את החיים, מברכת, מגדילה, מחייה מתים ברחמים רבים.

המילה חי מורכבת מגימטרייה של אות ט' כפולה. הכפל הזה מורה על שתי בחינות או תנועות שיש במידת היסוד. כידוע, ספירת היסוד היא היחידה שבכוחה לעלות למעלה ממקומה ולרדת למטה ממנו. החיים האמתיים הם תנועה תמידית בין ירידה לעליה. עליה כדי להביא את השפע, ירידה כדי להביא אותו אל המקום הנכון.

שד"י – זהו שמה של ספירת היסוד. משמעותו של השם הוא "שיש די באלוקותו לכל בריה" – כלומר תחושת שובע. בששה צירופים ניתן לצרף את השם שד"י, יחדיו הם מונים שמונה עשרה אותיות, כמניין ח"י. החיים תלויים בספירת היסוד המשפיעה שפע וחיות לעולם. בפרצוף זעיר אנפין ישנם כל הששה צירופים של שם שד"י.

 

 

עולם שנה נפש – ביאור מפורט

שחנו אודות ארבעה היסודות ארמ"ע. ננצל הזדמנות זו כדי לגעת במושג מרכזי נוסף הנזכר רבות בספרי הצדיקים, 'עולם שנה נפש'. אלו שלושת הרבדים שבמציאות: מרחב המקום, הזמן והנפש. שלושתם מקיימים יחסי גומלין זה עם זה ומשפיעים זה על זה.

'עולם שנה ונפש' מוזכרים ומפורטים בספר יצירה, הראב"ד בפירושו ליצירה (בהקדמה) מציין שכל ספר יצירה יתפרש על אלו השלושה דרכים שסימנם עש"ן. שם גם נזכרת המהות הרוחנית הפנימית של השלושה הללו, היא קרויה אמ"ש. אלו שלוש האותיות המגדירות, ראש תוך וסוף. הם גם מקבילים לשלושת היסודות העיקריים אש רוח מים. האש באות ש', המים באות מ', האוויר בא'. נשים לב לצורת ההגייה: "ש' שורקת מ' דוממת" (יצירה, משנה א). לאות ש' צליל שורק המסמל התעוררות, כמו רחש האש. יש כאן תנועה כלפי מעלה. צליל ההיגוי של אות מ', דומם, כמו המים היורדים כלפי מטה ויוצרים את העונג. הא' ממוצעת כמו האוויר.

שלושה מוחין

שלוש הבחינות הללו מסמלות גם את שלושת המוחין, חכמה בינה ודעת. חכמה היא מוח שקט, בבחינת מים שקטים. זו יכולת להכיל פרטים רבים בבת אחת, מבלי הבחנה בפרטים הקטנים. החכמה היא האופן בו אדם תופס רעיון כללי, הכיל אותו אך טרם עיכל אותו. גם המים בעלי טבע מקיף כזה, "כמים לים מכסים", חופפים מלמעלה ויוצרים תמונה אחידה המבטלת את פערי העמקים ואת הדקויות הקטנות המסתתרות מתחת לפני השטח. בתחילה, אומרים חכמים, היה העולם "מים במים", זו השגה של בחינת 'חכמה', לאחר מכן באה ההפרדה ולכל דבר ניתן מקום משל עצמו.

בינה היא מוח המבחין בפרטים, מעכל, מפריד. זהה לטבע האש הנוטה להפריד, האש איננה דחוסה כמו המים. האות ש' מסמלת זאת בשלושת ראשיה הנפרדים. המוח השלישי הוא דעת, זו התודעה הנוצרת ממיזוג חכמה ובינה. האוויר מיוצג באות א', הצליל שלה שקט. לא דומם כמו המ' ולא שורק כמו הש'. בצורתה, האלף איננה מאוחדת כמו המ' המקיפה מכל ד' רוחות, גם לא נפרדת כמו הש' ושלושת ראשיה. יש לה נקודה עליונה ותחתונה, משום שהיא מאחדת שמים וארץ, אש ומים.

יש להבחין גם בניגודיות שבין מרכיבי העש"ן. הנפש יוקדת תמיד ומבקשת לשוב למקור מחצבה. העולם מגביל אותה בארציותו. הזמן מתווך ביניהם, הוא מאפשר תנועה של רצוא ושוב באופן מבוקר. "לכל זמן ועת" זו קביעה שבכנפיה יישוב הדעת. כאשר ניטשת מחלוקת בין הצד המשתוקק לצד השקט, זמן עשוי להיות ברירה של שלום. יש זמן לעליה ויש זמן להתייצבות. התעוררות והתכנסות.

שלושה עולמות

כעת נשרטט את פרטי העש"ן:

עולם – מרחב המקום. מכנים אותו גם 'עולם נמצא', מרחב המקום הוא קבוע ובלתי משתנה. יש בו מעלה ומטה ומה שבאמצע. המשנה השלישית בספר יצירה מתארת את מרכיבי העולם: "שלש אמות אמ"ש בעולם, אוויר מים אש שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים, ואויר רוח מכריע בינתיים".

אש מים ורוח המדוברים אינם כמובן היסודות הגשמיים, הרמ"ק (בפירושו לספר יצירה, פרק ג) מסביר שהכוונה על השורשים הרוחניים שלהם. האש הוא היסוד הדק מכולם, לפיכך הוא צף ועולה כלפי מעלה. במשל הארצי זו 'האנרגיה' המניעה את כל הדברים. יסוד המים יוצר את הארץ, הדבר נזכר גם בפסוק "כי לשלג יאמר הוי ארץ" (איוב לז), כלומר המים הופכים לשלג והשלג נעשה מוצק ויוצר את הארץ (עי' חגיגה, ב). המים שהופכים לארץ יוצרים את תחום המחייה של הנבראים בעלי הנוכחות המוחשית. בשמים ובאוויר לעומת זאת מתקיימים נבראים בלתי נראים, דוגמת שדי"ם ורוחות. האוויר ממוצע בין האש והמים, הוא גם מאפשר חיבור ביניהם. טבע האש חם ויבש, המים קרים ולחים, האוויר משותף – חם מצד האש ולח מחמת המים.

שנה – מרחב הזמן, מכונה גם 'עולם משתנה'. מימד הזמן אף הוא נחשב לעולם המורכב מאיברים עיקריים ומשניים. יש בו קצה עליון ותחתון אלא שהוא, שלא כמו מרחב המקום, משתנה. מהות הזמן שינויים תמידיים. מרכיבי הזמן כלשון ספר יצירה הם "חום, קור ורוויה". גם כאן יש קצוות והכרעה. בשנה ארבע תקופות, שתיים קיצוניות – החורף קר והקיץ חם. בכל אחת מהן שלושה חודשים. בין הקיץ והחורף יש את התקופות הממוצעות, האביב והסתיו. הם ממוזגות. למילה 'רוויה' יש גם משמעות של מיזוג, כמו בפסוק "באנו באש ובמים ותוציאנו לרוויה" (תהילים, סו).

נפש – האדם נחשב 'עולם קטן', הוא למעשה העולם השלישי מבין עולמות העש"ן, מתקיימים במימד המרחב והזמן. כל אחד מהעולמות משפיע ומושפע מחבריו. גם באדם שלושה חלקים, "ראש, בטן וגוויה" (יצירה, שם). שלושת החלקים הללו מקבילים גם כן לשורש אמ"ש. "ראש נברא מאש" – החלק הרוחני ביותר באדם הוא המוח, שם המחשבה ומשכן הנשמה. לפיכך הוא מיוחס לאש שטבעה לעלות כלפי מעלה. אגב, פעולת המחשבה מולידה חום בגוף. זו הסיבה שבשעת שינה אדם צריך לכסות את עצמו שלא יתקרר, לפי שהמחשבה שקטה אז וממילא הגוף מתקרר. מחשבה בגדולת הבורא יוצרת חום בלב ומעוררת אותו להשתוקקות (עי' ליקוטי מוהר"ן, קנ"ו). "בטן נבראת ממים" באצטומכא מכונסים כל המשקים והלחות, ואילולא שהטחול והכבד היה הגוף מתקרר (רמ"ק, שם). הגויה היא חלק הגוף בו מצויים אברי הנשימה, הריאה והקנה. אברים אלו ממוצעים, המוח הוא מקום הרוחניות, בבטן מכונסים האצטומכא, המעיים וכל האברים המכילים את הארציות. הנשימה היא מערכת המקיימת את הגוף אך רוחנית במהותה.

 

נמצאנו למדים שעש"ן אלו שלושה עולמות המתקיימים יחדיו במציאות. בספרים הקדושים מוזכרים שלוש הבחינות הללו פעמים רבות. לכל מציאות יש נוכחות בשלושת הרבדים הללו. הבנת שלושת הרבדים, עולם שנה ונפש, כשלוש עולמות – חיונית להסתכלות רוחנית על המציאות. העולם הוא אדם גדול והאדם עולם קטן, בעולם ובאדם וגם בזמן איברים בעלי סגולות ונטיות שונות. לפיכך יש חשיבות למיקומו של האדם בעולם, למיקומו על פני הזמן. יש זמנים מסוגלים לעניין מסוים ובלתי מסוגלים לעניין אחר. יש מקומות נאותים לעשיות מסוימות ובלתי ראויים לפעולות אחרות. האדם מתקיים במקביל לשתי מציאויות נוספות – עולם וזמן. וכבר אמרו חז"ל: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג).

 

 

פשוטים ומורכבים – מהות ארבע יסודות הבריאה

סקרנו בקצרה את ארבע העולמות. מכיוון שהתפילה פותחת בעולם העשייה, ובפסוקי דזמרה מוקדשת שימת לב מפורטת לכל חלקי עולם הזה, כדאי להתעכב כאן ולפרט את פרטי עולם העשייה.

כאשר מדברים על העשייה מבחינים בין עולם העשייה הרוחני לגשמי. אין ספק שהעולם בו אנו חיים, אשר ארץ רקועה בו על פני מים ומלמעלה מקיפו רקיע השמים, אינו עולם העשייה הרוחני. זהו החלק הגשמי, והוא מורכב מארבעה יסודות, אש רוח מים עפר. כשמתבוננים מבחינים גם בחלוקה לארבע רמות קיום: דומם צומח חי ומדבר. הארבע הללו קרויים 'מורכבים', כנגדם יש את ארבעת 'הפשוטים', ד' היסודות. המחלקות הללו מופיעות בעולמנו הגשמי בתבניתן החומרית, אולם השתלשלותן באה מלמעלה, מהרוחניות המוחלטת.

ארבע מחלקות

החלוקה לארבע מופיעה ברבדים שונים של הבריאה, וראשיתה בד' אותיות שם הוי"ה ב"ה. שמו של השם יתברך הוא מקור כל הוויה וההתהוות, לפיכך כל פרטי הנבראים כלולים ונאחזים בשמו. כאן ניתן להבחין בנקודת ההתקשרות שבין רוחניות לגשמיות: בשמו של השי"ת ארבעה אותיות, ואף הקיום (הרוחני והגשמי) כלול מארבע חלוקות. ארבעת היסודות נחשבות כאבנים המרכיבות את הבניין. בכל חלק בבריאה יימצאו בהכרח ארבעה היסודות, אלא שבכל חלק יודגש יסוד אחר. היסודות מיוחסים לספירות, המים לספירת החסד. האש לגבורה, רוח לתפארת ועפר למלכות. כל אחד מהיסודות נוטה לכיוון אחר במרחב: האש שואפת כלפי מעלה. מכיוון שיסוד האש מכלה ושורף הכל הוא פונה אל הרוחניים, המלאכים עשויים אש. לכן טבע האש לשאוף כלפי מעלה. העשן מיתמר ועולה והלהבה מטפסת כלפי מעלה. המים נוטים למטה, אל התהומות. יסוד המים מאפשר את הארציות. בין האש והמים מתווך יסוד הרוח. האוויר הוא נקודת המפגש בין המים והאש, בין חמימות לקרירות. לפיכך הוא מעין כוח ממוצע. יסוד העפר מקבל מכל שלושת היסודות שקדמו לו. עליו נאמר "הכל היה מן העפר". ממנו באו הכל והוא ישוב ויאסוף את כולם בבוא עיתם.

האבנים הללו, כלומר היסודות, בונות ארבע קומות: דומם צומח חי ומדבר. כל אחת מהחלוקות הללו מבטאת רמת קיום אחרת, נעלה או נחותה יותר. הדומם שוקט על שמריו, לא זז ולא נע. אינו יוזם מצד עצמו וגם כאשר יזיזוהו לא ישנו את תכונתו. יסוד העפר בולט במיוחד בדומם. 'אבן' היא דימוי וסמל לספירת המלכות, זוהי האות ה' אחרונה שבשם הוי"ה. ממשילים אותה "כרחל לפני גוזזיה" – הכל נהנין ממנה והיא בהכנעה ובביטול. בנפש האדם יש ליסוד העפר ביטוי חיובי, כגון: אמונה, הכנעה, וקבלה. יש לו גם צד דרוש תיקון, כמו עצלות וכבידות. ביסוד העפר מלובשת נפש המרכבת, כלומר רמת חיוניות בסיסית ביותר המסוגלת לאחד את מרכיבי החומר.

בצומח ניכרת תנועה. זו אינה תנועה ברמה של ניידות ממקום למקום, אבל זו בהחלט יכולת השתנות והתפתחות שאיננה קיימת ביסוד העפר. היסוד העיקרי בצומח הוא המים, אין למים חיים מצד עצמם אבל יש בהם חיוניות. הם מצמיחים ולכן מבטאים את יסוד הצומח. הצומח שורשו באות ו' שבשם, מלובשת בו נפש הצומחת המרוממת יותר מהנפש המרכבת שבדומם. בנפש האדם, המים מעוררים נטייה לתענוגים, תאוות רעות וטובות, ליצנות וכדומה.

החי מתקיים בחיוניות גבוהה יותר. היסוד המקביל אליו הוא רוח, שכן מעבר לתבנית וצורה המשותפת גם לדומם וצומח, וחוץ מהגדילה המשותפת אף לצומח, יתרונו של החי ברוח החיים שבו. שורשו של החי באות ה' ראשונה. שוכנת בו נפש הבהמית ויש המכנים אותה נפש התנועה (עץ חיים, היכל ז, היכל אבי"ע). נפש זו רצונית ולא רק טבעית כמו נפשות הדומם והצומח הנחותות. בנפש האדם יסוד הרוח מעורר את הנטייה לעסוק בדברים בטלים וכדומה.

בראש הסולם מצוי המדבר. יש בו נפש מדברת, הוא מתייחד בכוח החשיבה המבטא בעיקר בכושר הדיבור. שורש המדבר באות י' שבשם. יסוד האש ניכר בעיקר בדיבור, קיימא לן שאין דיבור מבלי חמימות. בחוש ניתן לראות שהמדבר ידבר מתוך התלהבות וחמימות. בנפש האדם יסוד האש מעורר לכעס וגאווה ותולדותיהם.

נמצאנו מבחינים שכל אחד מהארבעה הללו מתעלה ונאחז באות קדומה יותר בשם הוי"ה, משם הוא שואב מידת חיות נעלה יותר. אולם רק האדם כולל את השם כולו,  לפיכך רק עליו נקרא שם השם (חסד לאברהם מעין ד, נהר ה) .

בין בן לעבד

התמונה שלפנינו מסכמת למעשה את מקומו המיוחד של האדם בעולם. ראינו שהחומר מקורו ברוח, ואפילו הרוחניות מקורה במה שלמעלה ממנה – דהיינו הרצון העליון, ספירת הכתר. למעשה, את הסולם הזה פוגש האדם מלמטה, כשהוא חנוט בארבע יסודות חומריים ומוקף בדוממים, צומחים, חיים ומדברים. תפקידו של האדם להפוך את החומר לרוח. אילו לא חטא אדה"ר, היה זוכה לזכך את גופו לכדי רוחניות מוחלטת. על הפסוק "וייקח אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן" נאמר בזוהר הקדוש (ח"א, דף כז.) שהקב"ה נטלו מארבעת היסודות שלו, כלומר ניתק אותו מהכבילות לחומריות. לאחר החטא מציאות שכזו לא תיתכן בעודנו בגוף. לפיכך נקנסה על האדם גזירת המיתה, כדי להשיב את ארבעת היסודות למקומם, ולהתפטר מחבלי החומר לקראת שיבה לגן עדן.

זהו למעשה ההבדל בין עבודת השם באופן של  'עבד' לזו של בחינת 'בן'. עבדות היא עבודה לא טבעית. התודעה חומרית אך הדעת נכנעת לרצון השם. בן הוא מי שטבעיו רוחניים. נטייתו הטבעית לקיים את רצון אביו ואין לו צורך לכפות את תשוקותיו למען המטרה. לכאורה הכבילות שלנו לחומר מציבה אותנו בתחתית הסולם, בבחינת 'עבד'. צדיקים מלמדים שזו דווקא מעלה מיוחדת, על פי עיקרון 'סוף מעשה במחשבה תחילה': הקצה העליון ביותר של הרוחניות הוא 'כתר' – הרצון העליון. הקצה התחתון ביותר היא העשייה, העולם הגשמי הזה. כאשר יהודי מבין שהעשייה החומרית הזו הורתה ולידתה מהכתר, דהיינו מרצון השם. כשאותו יהודי מבין שארציותו, עבדותו, וכבילותו לחומריות, גם הם נובעים מרצון הבורא, שרצה בחכמתו לקבל תהילה דווקא מגושי עפר קרוצי חומר – אזי יש לו ליהודי סולם עליה להתרומם מעל מוסרות החומר.

בפסוקי דזמרה אנו סוקרים עולם ומלואו, משבחים את הבורא דווקא מתוך עולמו החומרי. מדוע? מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה. את כתרו של מי שאמר והיה העולם, ניתן ליצור רק כאן, בסוף המעשה. משום שכאן מצויה המחשבה תחילה.