קין והבל – על גלגולים ונשמות

בעקבות מסעות הגלגול של קין והבל

בשלהי ברכת 'אהבת עולם' במילים "מהר והבא עלינו" מורה הרב לנהוג כך: מי שהוא משורש הבל ישמוט כנפות הטלית המונחות על הכתפיים שישתלשלו לצידי ידיו בסוד "חיוון שמטן גדפייהו" הנזכר בתיקוני זוהר. לעומתו מי שהוא משורש קין ינהג להפך וישים ב' כנפי הציצית על כתפיו בסוד "ויקחו להם שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם". ומסיים שם: "אמנם מי שהוא משורש קין והבל הם יותר צריכין לכוונה זו, ולשום אותה על הכתף, כי הלא קין והבל הם סוד שני הכתפיים כנודע, וראוי לכוון בזה מי שהוא משרשם" (פע"ח ושע"כ דרושי ק"ש).

זו דוגמה אחת מיני רבות לחלוקת כוונות התפילות וקיום המצוות לפי שורשי נשמה. אנו פוגשים כאן גם את המושג "שורש קין" ו"שורש הבל", ומבינים שיש קשר ביניהם לכתפיים. אם כך הבה נדבר קמעא על שורשי נשמות בכלל ועל קין והבל בפרט, ועל איך כל זה נוגע לנפשותינו.

*

כהבנה ראשונה נציין שנשמות בני האדם מסודרות כאשכולות, כאשר כל נשמה מחוברת לשורש שמחובר לשורש נוסף, הקטנים תלויים בגדולים והשורשים הפרטיים משתלשלים משורשים כלליים יותר. בסך הכל, כל השורשים כולם משתלשלים מאב אחד – אדם הראשון. כיציר כפיו של הבורא וכנברא ראשון כללה קומתו של אדם את כל הנשמות, באופן שכזה: רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הם למעשה תרי"ג שורשי נשמות, כאשר כל איבר או גיד נחשב שורש גדול לנשמות רבות ובו עצמו מצטיירים בפרטיות תרי"ג אברים וגידים פרטיים שגם הם שורשים לנשמות. תרי"ג שורשים אלו עלולים להתחלק ולהתפצל עד שישים ריבוא שורשים קטנים פרטיים. הסיבה להתחלקות השורשים היא בעקבות פגמים וחטאים. הרעיון הוא: כאשר שורש גדול לא מצליח להשלים את עניינו ולתקן את עצמו בכוחות עצמו, פורטים את המלאכה לגלגולים רבים, כך בכוחות משותפים של מגולגלים רבים בדורות שונים תושלם בסופו של דבר המלאכה. זה למעשה סוד התארכות זמן קיום העולם וריבי ריבואות הנפשות המוכרחים להיוולד במשך הדורות. כולם יחד עוסקים במשותף בהשלמתה של מלאכה אחת.

בניו של אדם הראשון הם קין והבל, ומבחינת שורשי הנשמה אלו שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד התלויים בשני הכתפיים. הבל בכתף ימיני וקין בשמאלי. שורשים אלו מושפעים מהשלכותיו של חטא עץ הדעת. העניין עמוק ורחב ואנו נקצר ונאמר רק זאת: בקומה הרוחנית כמו באדם הגשמי ישנם שלושה מוחות, חכמה בינה מימין ושמאל, ותחתיהם באמצע המוח השלישי, דעת. בחטאו גרם אדה"ר למוח הדעת ליפול כביכול מהראש אל בין הכתפיים. זו למעשה משמעותו הפנימית של חטא עץ הדעת, הדעת היא זו שנפגעה כאשר איבדה את מקומה בראש ונפלה אל מקום הכתפיים. כאשר מוח הדעת מצוי בראש, שני מרכיביו – החסדים והגבורות – מאוחדים יחד, אולם למטה, בין הכתפיים מתפצלת הדעת כאשר החסדים נפרדים לכתף ימין והגבורות לכתף שמאל. פירוד זה השלכות רבות לו, רק נפטיר ונאמר שהשלמות של מוח הדעת היא האחדה, כאשר הימין והשמאל מתאחדים הדעת שלימה. כשהם פרודים גם דעתו של אדם פרודה, ודי לנו בזה (ש' הגלגולים, הקדמה לא).

 זיהוי שורשי קין והבל

על פגמים אלו המלווים את קין והבל עוד מפאת שורשם הרוחני, הוסיפו הם קלקולים פרטיים כמסופר בפרשת בראשית. קין חטא בהבאת קרבן גרוע מזרע פשתן, כפר בעיקר, וחמד את תאומתו היתרה של הבל ועבור זאת הרגו. הבל פגם כאשר הציץ בשכינה. עבור פגמים אלו שורשי קין והבל מתגלגלים בעולם מדור לדור, מתלבשים בגופים ומופיעים בדמויות שונות לצורך תיקונם וזיכוכם, כאשר לכל אורך הדרך עוקבת זהותם הרוחנית אחרי הגלגולים השונים ומאפיינת כל אחד מהם בקווים מיוחדים המדגישים שוב ושוב את עניינם שהולך ומתברר במסע הדורות.

כולנו כאמור משתלשלים משורשי נשמות כלליים, כאשר נשמות הצדיקים שזכו בחלקם ובחלק חבריהם נחשבות לנשמות גדולות המשמשות שורש לנשמות רבות התלויים בהם. קין והבל הם שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד. הרח"ו מביא סימנים שונים לזיהוי שורש הנשמה. עם זאת הוא חוזר ואומר שלאו כל אדם יודע לזהות בבירור את שורש נשמתו. על עצמו הוא מעיד בהזדמנויות שונות ששורשו מקין, וכעדותו בנידון דידן: "ואני חיים הייתי נוהג לעולם להעלותן (את כנפי הציצית) למעלה, לפי שאני משורש קין".

באופן כללי עניינו של קין הוא גבורות וצמצום, ממילא כוחו בציורים ומלאכות ששורשם מיסוד האש. הבל כוחו בדיבור, עניינים מופשטים וכדומה. וכלשון הרב: "כל מי שהוא משורש קין מתפחד מהמים, כי המים מכבים האש. גם ירא מאוד מן המזיקים, כי כל זרע קין הם "מזיקין בארקא", כנזכר בזוהר. גם הוא בעל מלאכה ובעל ציורים, כעניין יובל ותובל קין בני קין ששורשו בדברים ציוריים, כי האש כולו ציור. אך מי שהוא מהבל, אינו כל כך בעל מלאכה, אך הוא דברן ודרשן בסוד הבל הפה. ומי שהוא מקין אינו בדיבור כל כך, כמו במלאכה. גם מי שהוא מקין הוא יותר חזק ובעל כח, כמו הגבורות. ומי שהוא מצד החסדים שהוא הבל, הוא דל ודק וחלש, ודוגמתו הכסף והזהב" (פע"ח – שער קר"ש ג').

מסעות הגלגול של קין והבל

כשעוקבים אחר מסעות הגלגול של קין והבל מגלים איך ההיסטוריה הגשמית משחזרת שוב ושוב את ההיסטוריה הרוחנית כדי להביא את הדברים לתיקונם. כך מזהים את המגולגלים השונים מופיעים בתקופות ובדמויות שונות אך שבים אל אותם מאורעות, לעיתים בחילוף תפקידים, כדי לתקן את אשר עיוותו בגלגולים קודמים. מעגלים אלו הולכים ונסגרים במרוץ התקופות ויוצרים תמונה שמימית רצופה השגחה אלוקית המעידה על גורל עליון המכריח את צעדיה של האנושות כולה להשלים איש-איש את ייעודו עלי אדמות. במסגרת זו נסתפק בהצצה קצרה על קצוות כמה מהחוטים.

כידוע הנשמה מורכבת מחמש קומות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה (נר"ן ח"י). מדרגות אלו מופיעות באדם על פי מעלתו, בתחילה הנפש ולאחר מכן, אילו זכה, נכנסות בו המדרגות הגבוהות יותר. גם כשעוסקים בגלגולי קין והבל יש לשים לב לגורלו של כל אחד מהחלקים הללו. נפשו של קין מתגלגלת במצרי שנהרג על ידי משה לאחר שהכה איש עברי. מנגד, במשה רבינו מתגלגל הבל. כאשר משה הורג את המצרי באמצעות שם קדוש, למעשה חוזר הבל (המגולגל בו) והורג את קין ובכך מתוקנת נפש קין ועולה אל הקדושה. נפש זו נודדת מהמצרי ההרוג ומופיעה ביתרו להשלמת תיקונה. ביום בו ניתנת בו נפש קין המתוקנת מתעורר יתרו ומתגייר, בגירותו ניתנת בו נשמת קין, מהחלק הטוב והמבורר. אמנם ביתרו מופיעה רק 'יתר הפליטה', משום שחלקו העיקרי של הטוב שבקיין מתגלגל באהרון (שער הגלגולים הקדמה כט, לו). גם כאן ממשיך סוד הגלגול להותיר עקבות, כאשר יתרו הופך לחותן משה בנישואי ביתו ציפורה למשה. בציפורה מגולגלת תאומתו היתרה של הבל – זו שעבורה הרגו קין. כעת למעשה קין (המגולגל ביתרו) משיב להבל (המגולגל במשה) את תאומתו בדמות ציפורה. נפש ונשמה של קין תוקנו אם כן במצרי וביתרו, נותרה אם כן מדרגת הרוח המצפה לתיקונה, היא גולגלה בקרח, עניין זה נרמז בשמו של קין, 'קין' במילוי אותיות (קוף, יוד, נון) עם הכולל של האותיות והמילה, בגימטרייה קר"ח (שפתי כהן, קרח). כשמעיינים בפרשת מחלוקת קרח ועדתו על משה עולה וכובשת את התמונה המחולקת העתיקה בין קין והבל. גם כאן שב קין, בדמותו של קרח, על אותם משוגות. אף הוא מקנא בגדולתו של משה (הבל) בטוענה שהוא הבכור ולו משפט הבכורה. למעשה בקרח מגולגל רק חלק הרע שברוח קין, חלק זה מתוקן גם כאן כפי שאירע למצרי שהרגו משה וטמנו בחול, כאשר האדמה אשר פצתה את פיה ובלעה את דמי הבל, פותחת את פיה ובולעת את קרח ועדתו – גלגול קין. למעשה רק חלק הרע שברוח קין מתגלגל בקרח, חלק הטוב שברוחו מתגלגל בשמואל הנביא. שלושת גלגולי נפש רוח ונשמה של קין בדמותם של המצרי, יתרו וקרח, רמוזים בהבטחת השם לקין שכל ההורגו "שבעתיים יקם קין".  יֻקָּם ר"ת יתרו קרח מצרי (שער הפסוקים, בראשית).

שני גלגולים נוספים בולטים ברמזים: פנחס משורש קין ותיקן על ידי שקינא לאלוקיו, קינא אותיות קין. כי קין קלקל על ידי קנאה שקינא בהבל על תאומתו היתרה וכעת תיקן זאת פנחס על ידי קנאה לשם השם. אלישע היה אף הוא משורש קין והוא היה תיקונו, וזה נרמז בשמו כי בקין נאמר "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" וכעת תוקן ונאמר בו אלי-שעה.

יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך

פרק נוסף, מפעים בהדרו, במסכת גלגולי קין והבל עולה על בימת ההיסטוריה דורות מאוחר יותר ביחזקאל הנביא וחזקיהו המלך. שניהם משורש קין, לפיכך בשמותיהם מופיע השורש ח.ז.ק. במדרש דרשו חז"ל על הפסוק "וימח את כל היקום – זה קין שתלאו הקב"ה ברפיון בין שמים לארץ ובא המבול ושטפו". רפיון זה מתייחס לאיכות נשמתו של קין שהושפעה כאמור מחטא עץ הדעת. בשורש נשמת קין נכללו כל הנשמות שלא הספיקו להצטייר בשלמות ובאו לעולם בצורה בלתי שלימה, כמו דבר התלוי בין שמים לארץ, חסר חוזק. חולשה זו אפיינה את כל בני דור המבול שהיו בני תקופתו של קין והשחיתו דרכם. יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך תיקנו בשלמות את שורש קין ולפיכך נרמז בשמותיהם החוזק, תיקון לרפיון.

מכאן גם טעם לכינוי של יחזקאל 'בן-אדם', "ואתה בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך" (יחזקאל, א-ב). כלומר זהו קין בנו הראשון של אדם. לפיכך גם נאמר לו "עמוד על רגליך", לחזקו ולאמצו מהרפיון האוחז בשורש קין. יחזקאל וחזקיהו בני שורש אחד, אולם יחזקאל מושרש ברגלי נשמת קין ולכן נאמר לו שיעמוד על רגליו. חזקיהו מושרש באיבר הראש של נשמת קין, ולכן בשמו משולבות שתי האותיות י' ה' הרומזות כידוע על המוחות חכמה ובינה.

מכאן אנחנו נודדים אל העתיד לבוא. בנבואתו (יחזקאל מד, טו) מזכיר יחזקאל לשון תמוהה: "והכהנים-הלוים בני צדוק…"  כהנים או לווים? אכן דבר סתר כאן: יחזקאל הוא הנביא היחיד המתנבא על בניין בית המקדש השלישי. זהו הנביא הצופה אל מעבר לאופק הדורות וחוזה את העתיד לבוא. משם באה נבואתו. למעשה יחזקאל מתנבא על גורלו שלו, גורל שורש נשמתו. כידוע ניתנה הכהונה מלכתחילה בחלקם של הבכורות שאיבדו אותה בחטא העגל, אז נדדה הכהונה לחלק הלווים. באותו אופן, בראשית ההיסטוריה, קיבל קין הבכור את הכהונה אך איבד אותה בחטאו והבל ירשה תחתיו. קין מושרש בגבורות והבל בחסדים. הלווים שורשם בגבורות והכהנים חסדים. בשני המקרים הללו נדדה הכהונה והגדולה מהגבורות לחסדים. אולם כבר אז הובטח לקין "אם תטיב שאת" כלומר לכשתטיב אורחותיך ותתקן את שורשך תזכה בשנית בגדולה על אחיך כבראשונה. אכן בעולם הזה שורש הבל נקי טהור וטוב יותר, רובו טוב ומיעוטו רע, לפיכך הכהונה מצויה בחלקו. אולם לעתיד לבוא, כאשר יתוקן שורש קין תחזור גם הכהונה לחלקו. גורל זהה ישפיע גם על מעמדן של הגבורות לעומת החסדים, כאשר צד הגבורה יעלה למעלה מראש בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". תמורה זו נרמזת בסוד הזהב והכסף. היום ההנהגה היא כסף – חסד ולפנים משורת הדין. לעתיד תהיה ההנהגה בסוד הזהב, ויזכו כולם על פי דין (שער הפסוקים, יחזקאל).

כוונות מיוחדות לפי שורש הנשמה

בדברי הרב מובאות פעמים רבות כוונות מיוחדות הנוגעות יותר לבני שורש קין ולהיפך, כך למשל  בעניין קבורת המת, מובאת כוונה מיוחדת לקברנים אם הם משורש קין: "יכוון כי על ידי קבורת הגוף בקרקע תתעכל אותה הזוהמא שנתערבה בנפש על ידי חטאו של אדם הראשון ויישאר נקי מן הזוהמא ההיא". הדיוק כאן במילה 'נקי' – אותיות 'קין', כי הנפשות שמשורש קין יצאו מזוהמה שדבקה בשורש זה בחטא אדה"ר, לפיכך נוגעת להם הכוונה הזו במיוחד, וכפי שמסיים שם: "ולכן זו הכוונה צודקת יותר במי שהוא משורש קין" (שער המצות, ויחי).

גם בעניין תספורת השערות ובמצוות השארת פאות הצדעים מוזהרים בני שורש קין במיוחד על גילוח שער ראשם, כפי שצוו הלווים ובראשם קרח, כי הם משורש קין שעניינו גבורות ודינים והשערות גם הם דינים וצמצומים. לפיכך יש לגלח שער ראשם להסיר את הדינים, אמנם רק בפאות תשארנה כדי להשאיר שורש כלשהו לדינים ולא יתבטלו לגמרי (שם, קדושים). הרח"ו מביא בשם מורו האר"י הזהרות והקפדות שונות הנוגעות בעיקר לבני שורש קין, דוגמת הזהירות שלא להותיר סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, גם לא כשהיא מכוסה במפה מפני שזהו כלי זין ועל צאצאי קין להתרחק מכך (שער רוח הקודש, דף ט).

קין והבל (שורשי נשמה) – קין והבל מושרשים בכתפיים של אדה"ר, הבל מימין וקין משמאל. שורשי קין והבל מחסדים וגבורות שבמוח הדעת לאחר שנפגם בחטא עץ הדעת ונפל אל בין שני הכתפיים. במקום זה מתפצלים החסדים מהגבורות והופכים לשני שורשים שונים של נשמות. בני שורש קין נוטים לצד הגבורה, כוחם רב יותר והם מוכשרים במלאכות. בני שורש הבל כוחם בפיהם, בדיבורים וכדומה. הם חלשים ועדינים יותר. שורש קין מעורב בו הטוב בהרבה רע, ולפיכך נדרשים בעלי שורש זה לתקן את שורשם ובכך יזכו לעתיד למעלה יתרה. כי הגבורות שורשם גבוה מהחסדים, ולעתיד ישובו למעלתם.

הנחת תפילין – החייאת הזיכרונות הטובים

מצוות תפילין נהוגה אצלנו בעיקר בתפילת שחרית. שלא כשנים קדמוניות אז התהלכו בהם משך היום כולו. הטעם לפי פשוטו משום חלישות הדורות מלהישמר בנקיות כראוי. הפנימיות מצביעה על חלישות המוחות. תפילין הם השארה של מוחין, לאחר החורבן לית כל מוחא סביל דא, להחזיק את המוחין יום תמים. הבנת עניינה של מצוות תפילין מזקיקה אותנו לשוח קמעא על 'מוחין', ולגעת ב'רשימו'.

בשחר יהודי קם לתחייה לאחר שינה שיש בה שישים במיתה. על תחייה זו הוא מברך "המחזיר נשמות לפגרים מתים". מה הם החיים?

הנשמה שבמוח – 'מוחין'

אדם חי במוחו. שם משכנה של נשמת חיים, וכלשון הלשם ייחוד: "הנשמה שבמוחי…". החיים מתקיימים על חכמה, שכל, דעת דקדושה. כדכתיב: "החכמה תחיה את בעליה". הכוח המחייה הזה קרוי בלשון קבלה 'מוחין'. היכן ואיך באים אותם 'מוחין' מחיי נפשות? באמצעות תפילה. ביומו של יהודי ג' תפילות, בוקר, צהרים וערב. בשלושת הזמנים הללו נדרש אדם להמשיך אל העולם ואל הגוף מנת חיים נוספת, בלשון הספרים 'המשכת מוחין'. 'מוחין' אלו יורדים מלעילא ומשתכנים במוח.

אופן המשכת המוחין ומדרגותיהם משתנים על פי סוגי התפילות, זמניהם וענייניהם. המוחין הללו משפיעים על מצבם ומעמדם של העולמות ועל ההנהגות הרוחניות. כפי שדעתו של אדם מעמידה אותו על רגליו, ומגדלת אותו מילדות, נערות, לבגרות. אף המוחין הנמשכים ברוחניות, מעמידים את העולמות ואת ההנהגה הרוחנית בקומתה השלימה.

ככלות התפילה, מסתלקים המוחין. לכאורה, בו ברגע אמור היה לרדת לעולם לילה – לילה כפשוטו. המציאות המוחשית נגזרת מהנהגה רוחנית החופפת עליה מלמעלה. אם אור שמש בעולם – הרי זה מפני שמוחין של שחרית מאירים. בלילה אין המוחין מאירים, גם תבל ומלואה שרויים באפילה ומגששים לאורה של לבנה. כאן אנו באים למושג 'רשימו'.

הכלל הרוחני אומר: כל קדושה משאירה רושם במקומה. דהיינו, אם האירה במקום מסוים קרן אור של קדושה. אם נכנסו במקום זה מוחין, הרי גם אם יסתלק האור – רישומו ייוותר שם ויאיר. הכלל הזה תקף בכל מקום. וכך הדברים מתנהלים: באמצעות התפילה נמשכו מוחין, עם סיומה הם מסתלקים. להיכן? למעלה. המוחין המסתלקים עומדים מעל הראש, כאורות מקיפים. בגוף נשאר רושם של קדושה, 'רשימו'. אותו רושם של מוח, די בו כדי להחזיק את העולמות העליונים ואת ההנהגה במצב של יום, כאילו היו שם מוחין של ממש. הרשימו הזה הוא אור התפילין. בזמן הבית כאשר היו המוחות חזקים והנפשות חסונות, היה ביכולת להחזיק במוח את רישומה של התפילה ואת השארת המוחין במשך היום כולו. להמשיך עימם מבית הכנסת לבית המדרש, ואף לצאת בהם לשוק. היום, חולשה נפלה בעולם. בקושי מסוגל המוח לסבול את השארת הרשימו בזמן התפילה ומעט לאחריה.

תפילין – חותם של זיכרון קדוש.

כבר למדנו שעניינם של תפילין היא הארת 'רשימו', כעת נבין מדוע מניחים אותם קודם התפילה. בתפילה, כבר אמרנו, ממשיכים דעת, שכל ומוחין של קדושה. כל יום מחדש, כל תפילה בפני עצמה. נשאלת השאלה: אם מדי לילה מסלקים כל המוחין והכוחות המחיים של יום אמש. בבוקר, כאשר נדרש יהודי לגשת לעבודת בוראו, מהיכן אפוא יישאב חיות כדי לגשת לתפילתו?

שימו ליבכם, זו חקירה מרתקת. התפילה נועדה להמשיך חיים, מוח ודעת. האדם קודם התפילה לכאורה נטול חיות ונשמה. החיים מוכרחים להתחיל מנקודה חייה כלשהי, הלא כן?

התשובה טמונה במושג 'זיכרון'. במשל הגשמי במכשירים מסוימים הפועלים על אנרגיה חשמלית יש מעין זיכרון פנימי ממנו ובאמצעותו ניתן לעורר ולהפעיל מחדש את המכשיר אף לאחר כיבוי. גם בנפשנו הדבר כן: המוחין הללו שמסתלקים עם רדת ליל, אינם אובדים, הם עולים ומתעלים למעלה, ובגוף נשאר 'רשימו'. אולם בלילה, מסתלקים המוחין גבוה יותר. אף הרשימו נוטש את הגוף ואז יורדת לעולם חשיכה של ממש, מוחשית. בדיוק בנקודה זו ניצבת הנפש ומתחננת לפני בורא עולם: "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך". זהו פסוק של תפילין. תיכף נשוב אליו.

על מנת שנוכל מחר עם שחר להקיץ, להתפלל, ולהביא לכאן מנת חיים נוספת – ההכרח שאותו 'רושם' של מוחין יישמר עבורנו במקום כלשהו. מבלעדיו לא נוכל להקיץ ולהתחיל התחלה כלשהי. את הרשימו הזה אנו מזמינים בהנחת תפילין. של יד ושל ראש. תפילין מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי" דהיינו דביקות והתקשרות (כמובא ברש"י שם), התפילין מבטאים התחברות והתקשרות. זהו עניינו של אור הרשימו – לחבר ולדבק אותנו אל הזיכרון הטוב והקדוש של המוחין שהאירו אמש.

תפילין של יד הם תפיליה של השכינה הקדושה, תפילין של אמונה. תפילה של ראש הם תפילין של קודשא-בריך-הוא. בלילה, שעה שהמוחין מסתלקים להם ואף רישומם נמחה מן הגוף ומתעלה, מתחננת הנפש את תחינתה של השכינה: "שימני כחותם על ליבך" – ריבונו של עולם קשור נא את זיכרוני, את מוחי ודעתי, אצלך. שלא יימחה הזיכרון הטוב אף בשעת הסתלקות. למחרת, בגשת יהודי אל התפילין קדישין, הרי הוא שב אל זיכרונו הטוב הנצור ושמור על ליבו וזרועו של כביכול ברוך הוא. הוא שב אליו, מניחו, ומעלה על ליבו את הרושם הטוב שעשו בו מוחין דאמש. הוא שב וכורך את אותו זיכרון ורושם קודש על זרועו בשבע כריכות. אף משלים את כריכתו על אצבע אמצעית כדרך אירוסין וקידושין. אז, כאשר האמונה שבלב מתעוררת לתחייה, אף המוח כנגדה מתקנא כביכול ונושא קל וחומר בעצמו – אף אני אניח תפילין של ראש. אלו תפילין של בורא על עולמים.

(ע"פ שער הכוונות, דרושי תפילין, ה'. קיצור הכוונות לרמח"ל. ליקו"ה תפילין ו').

מדוע קמתי הבוקר? הסודות שבפעולות הפשוטות בבוקר

השאלה הראשונה שאמורה להעסיק אותנו מדי בוקר היא, מה זקוק ממני העולם. שהלא עבורך ר' יהודי נברא העולם. מה זקוק העולם עם שחר?

לאותו הטיפול לו זקוק חפץ יקר שנפל לעפר, דהיינו – ניקוי והעלאה. לטיפול זהה נדרש גם אדם בעצמו. קודם כל להיטהר, לאחר מכן לשוב ולעלות.

בבית המקדש כללה עבודת הקודש שלוש מדרגות שהם שלושה עולמות: מחשבה, דיבור ומעשה. כוהנים בעבודתם – מעשה. לווים בדוכנם בשירה – דיבור. ישראל במעמדם – מחשבה. (קומץ המנחה לרבי צדוק). שלושת אלו, ג' חלקים של עבודת הבורא הם. סדר היום היהודי מביא אותנו לעסוק בכל המדרגות הללו. במחשבה בדיבור ובמעשה. המחשבה היא הכוונה הממלאת את המעשים כולם. הבה נלבן את שני החלקים הראשונים: דיבור ומעשה.

התנערי מעפר קומי

כל בוקר מתנערת הבריאה מעפר לאחר נפילה. מדי בוקר מתנער אדם משינה, מרוח טומאה, מירידה. כעת נדרשים הבריאה והאדם לכמה וכמה תיקונים. הם מחולקים לשני סוגים – טיהור והעלאה. טיהור על שום מה? כותב הרח"ו: הלילה הוא הזמן בו מורשים החיצוניים לקבל יניקה כלשהי והם מתגברים, מתעצמים, ונאחזים בעולמות העליונים. לפיכך, עם שחר יש לטהר את העולמות מאחיזתם של הקליפות. טהרה זו נעשית באמצעות חלק המעשה כמובא בשולחן ערוך: יפנה וייטול ידיו. טלית קטן וגדול, תפילין של יד וראש. המעשים הללו מטהרים את העולמות במקומם, ומסלקים מהם את נגיעת החיצוניים.

ההעלאה באה לאחר מכן. כאשר הטהרה שרויה בעולם, כעת יש להעלות את הבריאה בחזרה אל שורשה. התיקון הזה נעשה באמצעות 'דיבור', דהיינו תפילה.

מסופר על כומר ערל אחד שראה בשולחן ערוך את ההלכות שבסימן ג' מאורח חיים, הלכות הנהגת בית הכסא – ותפעם רוחו: עד לשם מלווה אותם ספר ההלכות היהודי?! אכן כן ואף יתרה מכך, עבודה גדולה יש ליהודי גם בעניינים של נקיות, שאין לך מעשה יהודי חף מכוונות ועניינים נשגבים. שתי ההלכות הללו – יפנה וייטול ידיו, הם המעשה הראשון מסדר של עשיות שבכוחן לטהר את חיצוניות ופנימיות העולמות, להבנת הדברים עלינו לדבר מעט על פנימיות וחיצוניות.

האריז"ל משרטט את קומת האדם קודם כל בשני רבדים, פנימיות וחיצוניות. בפנימיות י"ב אברים שראשיהם הם מוח, לב וכבד. בחיצוניות שלושה אחרים – בשר, גידים ועצמות. על גביהם מבחוץ סוככת המחיצה החיצוניות ביותר, העור. כנגד זה גם העולם מחולק כך: הרקיעים, הארצות, הישובים הבתים והאילנות – אלו חיצוניות. בפנימיות יש נשמות וספירות רוחניות.

טיהור והעלאה

מוטלת עלינו המשימה הקדושה לטהר את החיצוניות הזו, לסלק ממנה אחיזה של קליפות והסתרות. איך עושים זאת? באמצעות מעשים כביכול אלמנטאריים – נקיות הגוף ונטילת ידיים. שני המעשים הללו הממלאים יחד כארבעים סעיפים בשו"ע מטהרים את רגלי עולם העשייה, העולם הקרוב ביותר למקום הקליפות. רחיצת הידיים מטהרת את חיצוניות העולמות, ניקיון הגוף מסלק את הקליפות מהאברים הפנימיים וכנגדם אף מפנימיותו של עולם העשייה.

לאחר מכן באה מצוות ציצית, טלית קטן וגדול, שניהם מביאים טהרה בעולם היצירה. הטלית קטן בפנימיות – לפיכך מובאת ההקפדה על לבישת ציצית תחת הבגדים דייקא (על מנת לצאת גם ידי עניין לבישת הציצית מבחוץ, על הבגדים, נהגו הנוהגים ללבוש ווסט וכדו'). טלית גדול נוגעת לחיצוניות היצירה, ואכן היא עוטפת ומלבישה את הקומה כולה מראש ועד רגליים, מבחוץ. לטהרת הבריאה אנו מנחים תפילין של יד, וכנגד אצילות הרחוקה מנגיעת הקלי' מניחים תפילה של ראש.

המעשים הללו הועילו לטהר את חיצוניותם של העולמות, הברכות הנאמרות עליהם נוגעים להמשכת 'אור מקיף'. עד כאן סדר טהרה. מכאן ואילך סדר העלאה:

התפילה היא עבודה שבדיבור. הדיבור מסוגל לעלות, ליטול את המציאות, את הנפש, ולהעלותן בחזרה אל שורשם. מה אמור הדיבור שלנו לרומם? ארבעה עולמות, ממטה למעלה: ראשית את עולם העשייה, לאחר מכן את היצירה הבריאה והאצילות. על פי סדר העליות הללו מסודרת תפילת שחרית. חלק הקרבנות מתייחס לספירות עולם העשייה. קרבן מלשון קורבה, הקרבנות הבאים מחלקיה השפלים יותר של הבריאה, מבהמיות וארציות, מבטאים את עבודתנו להעלות את הארציות ולקדש אותה. לאחר 'הודו' והפסוקים לפני 'ברוך שאמר' אנו נכנסים לתחום עולם היצירה. פסוקי דזימרה מברוך שאמר ועד 'יוצר אור' נקראים תפילת היצירה. כאן מתרוממים מדרגותיה של היצירה ומתעלים. בחלק זה אנו מונים את כל צורות החיים, הנבראים החיים הצומחים והדוממים, אוספים את כולם ומזמינים עולם ומלואו לשיר ולשבח לבורא כל עלמין, ולהתעלות. 'יוצר אור' עד תפילת י"ח הוא תחום עולם הבריאה. כאן עולם המלאכים, ואכן אנו מצטרפים לדרי מעלה ומקדשים עמם יחד בקדושה משולשת קדוש, קדוש, קדוש. תפילת שמונה עשרה מתקיימת בעולם האצילות.

חלק ההעלאה נוגע יותר לפנימיות העולמות, משום שחיצוניותם איננה מסוגלת לעלות בימות החול. בכל יום אנו מעלים את הבריאה באמצעות תפילה. בשבת נעשית עליה זו באופן מושלם וכולל יותר.

מה מחדש את היקום?

אחד היסודות החשובים בהבנת מציאות ההנהגה הרוחנית, הוא עיקרון ההתחדשות התמידית. כלפי חוץ סדר התפילות שב על עצמו: שחרית, מנחה, ערבית וחוזר חלילה. אולם בשום אופן אין זו תמונה אמיתית. וכך כותב הרח"ו: "אין לך כל תפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבוא, שתהא דומה לחבירתה כלל ועיקר…" ההפרש קיים לא רק בין תפילות המועדים, השבתות ותפילות החול. גם בימי החול עצמם אין לדמות תפילה לרעותה. ולמעשה מאותה סיבה גם אין כפילות בין יום אחד לחברו.

ניתן להעניק פשר למציאות הזו בכמה אופנים. אך בראש ובראשונה יסוד הדברים במאמר הזוהר המפורסם (תיק"ז, תי' כ"ב): "קם רבי שמעון ואמר: לבושין דאיהו לביש בצפרא, לא לביש ברמשא. ולבושין דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים, דהיינו ההנהגות בהם מתלבש השם יתברך, מתגלה ומנהיג באמצעותם את העולמות – משתנים בכל יום ובכל שעה ממש. עד שאין זמן זהה לחבירו. את המאמר הזה ואת ההבנה המאירה ממנו הציג הרח"ו בהקדמותיו לתורת האריז"ל. שם הוא מכביר מילים על שינויי ההנהגה והתחדשות המציאות הרוחנית והגשמית בכל רגע ממש. וכך הוא חותם את דבריו: "ואם עיני שכל לך תדע ותשכיל ממוצא דברינו כי אין שכל אנושי יכול לעמוד על דקדוק כל הפרטים האלה". ועל כך שורר דוד מלכא משיחא: "גל עיני ואביטה נפלאות". ושלמה בנו אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

יסוד בגישה ללימוד הזוהר

ההבנה הזו היא כלל עיקרי בגישה להבנת מאמרי הזוהר. משום שכל מאמר מדבר מעולם אחר או ממצב ושעה אחרת. עד שאמרו (בשם הרה"ק מקומרנא) שבכל יום ויום אומרים בישיבה של מעלה פשט אחר, חדש, בדברי הזוהר הקדוש. לפי ההנהגה המתחדשת באותה שעה.

אך בעיקר מתאימה ההקדמה הזו להבנת עניינו של יהודי בעולם. לעולם לא יחזור על עצמו יום בחייך. לעולם לא תתגלגל לפיך תפילה זהה או חוזרת על עצמה. תמיד תהיה עסוק בעניין חדש לגמרי שלא היה דוגמתו מששת ימי בראשית. ויש לכך סיבה נוספת. והיא מיוסדת על עקרון 'הבירורים' אודותיו הרחבנו בפרק הקודם (מאמר 'שבירת כלים'). וכך כותב רבינו האר"י:

"וטעם הדבר (שכל תפילה עניין לעצמה): כי כל התפילות הם כדי לברר בירורים, והנה בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה מתבררים בירורים וניצוצין חדשים מה שלא נבררו עד אז". העולם אינו יצירה ישנה, המציאות אינה תמונה מקובעת מששת ימי בראשית. בכל יום ולמעשה בכל רגע ממש, נברא עולם מחדש.

המציאות על שלל רבדיה אינה אלא פסיפס של 'ניצוצות' רוחניים, חלקי אורות המתקראים 'בירורים' על שום שעלינו לבררם מטינופת הקליפות ולהשיבם אל מקומם הנכון. ניצוץ שמתברר חוזר ונעשה 'אבן' בעולם התיקון, דהיינו הוא נעשה חלק מהמציאות המתוקנת ברוחניות ובגשמיות. וכך הולך אדם בעולם ובדרכו פוגש חלקי ניצוצות, קדושות, אורות, שברי כלים של מידות מקולקלות. כל אלו מופיעים בחייו כניסיונות והתמודדויות. מלאכת הבירור והתיקון מתבצעת על ידי תורה, מצוות, ועבודת המידות. אך עיקר העיקרים זו עבודת התפילה. מטעם זה כינו חז"ל את התפילה: "דברים העומדים ברומו של עולם".

התפילה היא סולם עליה עבור ניצוצות הקדושה, באמצעותו אנו מעלים את כל הקדושות והרוחניות שליקטנו בעולמות הפירוד על ידי מעשינו הטובים, ומשיבים אותם למקומם. אותם 'בירורים' אחרי שיתוקנו במקומם למעלה, מהם עצמם תיברא מחדש המציאות המתוקנת. לפיכך נחשבת התפילה לבריאה של ממש.

זהו סוד ההתחדשות התמידית. מכיוון שהבירורים אינם זהים, ומה שתוקן אמש אינו מה שמתוקן היום. לכל יום בירור משל עצמו ולכל שעה עניין משלה – לפיכך תהיינה התפילות שונות בתכלית. אמור מעתה: אופי הבירורים הוא שמשפיע על מהותן של התפילות. ואם נתרגם זאת לשפת עבודת השם, הרי שדווקא ה'בירורים' דהיינו ההתמודדויות העוברות על הנפש והעניינים המופיעים בחיינו כדורשי תיקון, הם סיבה להתחדשות.

מחשבות זרות כבעלי תשובה

על יסוד הבנה זו מלמדים הצדיקים את פשר הופעתן העיקשת של מחשבות זרות דווקא בשעת תפילה. העיתוי הזה בו מתייחד הנברא עם בוראו, הוא עת תיקון ובריאה מחודשת. זוהי שעתם של כל נצרכי התיקון. המחשבות המבלבלות אפוא אינן אלא אותם 'בירורים' הנוגעים לנפש ובאים עתה לבקש את תיקונם מהאדם. צדיקים בעלי מחשבה קדושה וחזקה עסקו בבירור המחשבות והעלאתן. אין זו עבודה לכל. אך בספרים מובאות עצות לתיקון המחשבות (עי' ליקו"מ נ"ה). בכל אופן, יש לזכור שמחשבות זרות כמותן כבעלי תשובה המתדפקים על דלתות המוח ומבקשים לשוב לצור מחצבתם. לא בכל מצב ניתן לסייע להם, ולעיתים גדולה הסכנה מהתועלת. בכל זאת, יש בידיעה ובהבנה הזו כדי להתנחם ולהבין טוב יותר את הלך הנפש. לא לחינם מתגברים מסיחי הדעת על המוח דווקא בשמונה עשרה, הם יודעים אימתי כדאי לבוא ולבקש תיקון.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז', שער ההקדמות הקדמה ב').

'אור מקיף' – סוד לבישת הבגדים

בתוכנו שוכנת נשמת חיים טהורה. העולם מוקף סכנות רוחניות והחלק אלוק' ממעל שבנו זקוק להגנה ושמירה. אי לכך מקפיד יהודי על הנהגות של שמירת הנפש. חלק נכבד מהן עוסק בבגדים, צורתם ואופן לבישתם. נושא זה מביא אותנו לגעת במושג 'אור מקיף'. משום שמשמעותם של הבגדים והחשיבות היתרה שנודעה להם בהלכה ובהנהגה נובעת מהמשא הרוחני העצום שעליהם – האור המקיף. זה עניין מיוחד במינו: האור המקיף גדול כל כך שהחיצוניים המאיימים על שלימות הנפש חרדים מפניו. הוא מסוגל למגר את אחיזת הקליפות ולבער את הרע מרוב הארה. ומאידך הוא כרוך וקשור דווקא לחלק החיצוני והנמוך יותר מבחינתנו, הבגדים. מה פשרו של 'אור מקיף'.

*

האדם יכול לזהות בעצמיותו כמה רבדים: ראשית הוא הרכבה של אור בכלי. גופו משרת את נשמתו ככלי המשמש לאור. הכלי מתחלק לשניים – פנימי וחיצון. אף האורות שניים הם: אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי שוכן בפנימיותם של הכלים ואור המקיף שורה על חיצוניותם. הפנימיות נחשבת כלי לאור פנימי, והחיצוניות כלי לאור מקיף. לפי תפיסת שכלנו היחס שבין האור הפנימי לכלי מתקבל על הדעת. זהו אור המצוי בתוך כלי. אולם הקשר שבין אור המקיף לחיצוניות הכלי נתפס פחות. ואכן האור המקיף הינו גדול ונשגב מאוד וממילא גם מרוחק יותר מהכלים.

אור מורגש ואור מופשט

נלמד על כך מבשרינו. הנשמה המורגשת היא? בהחלט. כל תנועת יד ותזוזת רגל עדות נאמנה על נשמה עליונה, שאילולא היא לא היו אברינו וגידינו אלא צרור עצמות בנוד עור. נשמה היא דוגמה לאור הפנימי אודותיו אנו דנים. אור השוכן בכלי יהיה מורגש וממשי יותר, משום כך נקל לקבל את נוכחותו. האור המקיף לעומת זאת אינו שוכן בתוך הכלי, כשמו כן הוא – מקיף מבחוץ. אנחנו מוקפים מחוצה לנו באורות מקיפים. זה מה שעושה את האור המקיף מושג פחות. מדוע שורה דווקא האור הפנימי בתוך הכלים ואילו המקיף נותר מבחוץ?

הסיבה נעוצה בגודלו של אור המקיף. בעוד והאור הפנימי קטן יותר ומסוגל להצטמצם אל גבולות הכלי, הרי שהמקיף גדול ממנו לאין שיעור ואינו מסוגל להגביל את עצמו לפיכך הוא נותר כמקיף, מבחוץ (עץ חיים שער ב' ענף א'). ההבחנה הזו נכונה גם בנוגע לנפש האדם: "לנפש חיה הלזו השוכנת בקרבנו, יש גם כן אור פנימי ואור מקיף כמו בכל אורות העליונים, היינו אותו חלק אשר באפשרי שיהיה נגבל בכלי הוא לאור פנימי, וחלק שאי אפשר לו להיות נגבל נשארת לאור מקיף" (אגרא דכלה קצו(.

האור הפנימי אם כן תפקידו כמובן להחיות. אך מה ייחסו של האור המקיף אל הגוף והכלי?

האריז"ל מלמד שהמקיף משמש כמלבוש. תפקידו של לחם להזין מבפנים "לחם לאכול", ואילו הבגד מגן מבחוץ "בגד ללבוש". הלבוש הוא מגן ומחסה והמגונן מוכרח להיות גדול ונעלה דיו. זהו אור מקיף.

מצינו בדברי חז"ל חשיבותם רבה לנושא הבגדים. רבי יוחנן כינה את לבושיו 'מכבדַי' שלכך נועד הבגד – לשמור על כבוד לובשו. תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. "לעולם ימכור אדם כל אשר לו ויקנה מנעלים לרגליו". ועוד כהנה. תשומת הלב הזו לעניינים חיצוניים לכאורה כלבוש מצריכה ביאור. ואכן  אין הכבוד האמור בבגדים, כבוד גרידא, זו שמירת הנפש מפני כוחות הרע והחיצוניים. הבגד אכן חיצוני, אך כמו הכלי החיצוני שהזכרנו אף הוא משמש 'כלי' להשראת 'אור מקיף'. דווקא על הבגדים החיצוניים שורה אור גבוה יותר, אור המקיף. אם הנשמה מצויה בתוכנו, הרי שהאור המקיף וחופף עלינו גדול כל כך שלא יכול היה להצטמצם בגבולות הגוף. האור העצום הזה מסוגל להגן על הנפש מפני כל פגיעה של חיצוניים. לפיכך כה חשוב היחס אל הבגדים ושימת הלב לסדר לבישתם.

ההקפדה באופן הלבישה

בדיני לבישת הבגדים מובאת ההזהרה מפני לבישת שני מלבושים יחדיו בבת אחת, שקשה הדבר לשכחה[1]. בכתבים מבואר הטעם: על כל בגד בפני עצמו שורה אור מקיף פרטי ומיוחד לו. כשלובשים שני לבושים יחד, מונעים מהאור המקיף להיכנס בין הבגדים ובכך מפסידים אותו. השכחה היא תוצאה של אובדן אור מקיף. כשהחיצוניים נטפלים לנפש הם מביאים לידי שכחה (שער הכוונות דרושי ברכת השחר).

מכאן גם טבעם כלשהו לסודם של הלבושים השונים והמוקפדים כל כך הנהוגים בקרב קהילות הקודש. הבגדים, ההידור וההקפדה על חזותם כמו גם ריבוי המלבושים, כל אלו מסוגלים להמשכת 'אור מקיף' על הנפש.

על פי סוד זוהי כוונת מצוות הציצית. המלבושים אמורים להגן על הנפש, אך מפני קרבתם אל החוץ, הם סמוכים אל החיצוניים ועלולים להיפגם. אי לכך מצווה יהודי לשמור את בגדיו בבגד של ציצית. הטלית גדול והטלית קטן הם בגדים עליונים וקדושים מאוד. קדושת 'אור מקיף' נשגבה כרוכה בהם, ויש בה כדי לשמור על הנפש מכל רע (שער הכוונות דרושי ציצית).

[1] עי' משנ"ב חלק א' סי' ב'. כף החיים או"ח דיני לבישת הבגדים ב'.

נטילת ידיים – בסודן של האצבעות והאותיות הסופיות

מיד לאחר לפקיחת עיניים מזדרז יהודי לנטילת ידיים של שחרית. דווקא שמונה נטילות, דווקא לסירוגין. הנטילה הזו מסירה מעליו רוח של טומאה. רק את ידיו הוא נוטל, אך רוח הטומאה פורחת מכל גופו בבת אחת. הידיים, והאצבעות במיוחד, זקוקות לשמירה רוחנית מיוחדת. יש בהן נקודה תורפה הקשורה גם לאותיות הסופיות, מנצפ"ך.

כידוע "ידיים עסקניות הן". אי לכך די בהיסח הדעת כדי להזקיק אותן לנטילה. מאי עסקנותן של הידיים?

עיסוק בעיקר לעולם ה'עשייה', ובעולם זה אשר "רובו רע ומיעוטו טוב", הפשפוש והחיטוט בחומריות ובגשמיות, במלאכה ובמשא ומתן, כרוך במגע עם הסתרה, וזוהי טומאה. אך מדוע דווקא הידיים?

נבדלות הידיים משאר אברים. הן מסוגלות להתנועע מעלה ומטה, לעלות ואף לרדת מטה. היכולת הזו קושרות אותן עם התמודדויות בעיסוקים ארציים. מאידך, יש ביכולתן להעפיל ולהתרומם לרוחניות וטהרה. לעורר אמונה ודביקות כדכתיב: "ויהי ידיו אמונה" ותרגם אונקלוס "פרישן בצלו".

אצבעות וגבורות

בכתבים מובאים עוד סודות עמוקים בעניין הידיים. וכך מלמד האריז"ל: חמשת האצבעות הן הגילוי המפורש ביותר של 'הגבורות והדינים'. כידוע, מתחלקת ההנהגה הרוחנית לשתי בחינות כלליות, חסדים וגבורות. החסד מבטא השפעה והגבורה צמצום. הגבורות הם חמש במספר, כנגד חמשת האותיות שתיקנו הנביאים בסופי התיבות, מנצפ"ך. אלו הן אותיות סופיות, חותמות ומגבילות. גבורות.

חמש הגבורות הללו מצויות בקומה הרוחנית ובקומת האדם בכמה וכמה מקומות, כאשר בכל מקום הם מתגלים ובאים לביטויים בגילויו ברור יותר וניכר. באופן המוחלט ביותר הם מתגלים, בידיים. זו הסיבה שבכל יד חמש אצבעות, וכנגדן ברגליים. ניתן לראות זאת בחוש – רק באמצעות הידיים מסוגל אדם להעביר את כוונותיו, להסביר, ליצור, ולייצר. משום שרק באבר הזה יש אצבעות דקות המסוגלות לפרט כל דבר לפרטים בודדים, זוהי פעולת ה'גבורות' – להבדיל ולצמצם, לפרט וליצור.

אולם, דווקא משום כך, בידיים – יותר מכל מקום אחר – נאחזים 'דינים'. הדינים הם כוחות של צמצום והסתרה, ומשם גם התגברות הטומאה.

קבעו חז"ל "ידיים שניות לטומאה". והאריז"ל מלמד בכך נפלאות: ארבע עולמות יש ברוחניות. עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. וכנגדן ארבע דרגות בטומאה. ראשון לטומאה, שני, שלישי ורביעי. מתחת כל אלו אבי אבות הטומאה. הארבע הללו קליפות הן. גורמי הסתרה. ככל שמדרגת הטומאה מתרחקת ממקורה, היא נחלשת וההסתרה דקה יותר. מדרגות הטומאה מקבילות לעולמות העליונים: ראשון לטומאה בעשייה, ותחתיה אבי אבות הטומאה, המת. שני מטמא בחולין – כנגד יצירה. שלישי מטמא תרומה – נגד בריאה. ורביעי נחשב טומאה רק כלפי קודש – כנגד עולם האצילות. הידיים מיוחסות לעולם ה'יצירה', משום כך "ידיים שניות לטומאה" – כלומר מדרגת ההסתרה השורה עליהן היא 'שני'.

כדי להמשיך טהרה על הידיים, ולהסיר את הטומאה, אנו מצווים על נטילת ידיים. המים משורש 'חסדים', היפוכן של 'גבורות'. מים הם שורש הטהרה. ולכן באמצעותם מעבירים רוח רעה.

נטילה – העלאה

פעולת הנטילה מבוטאת אפוא בעצם הלשון 'נטילת ידיים'. 'נטילה' מלשון 'העלאה' (בארמית: 'דאיתנטילת מתמן' – שהתרוממה משם), וברחיצת הידיים אנו נוטלים ועוקרים אותם ממקום החיצוניים, מעולם העשייה, ומרוממים כלפי מעלה, אל הקודש שבעולם היצירה.

כפי שראינו ראשי האצבעות הם כנגד סיום קומת הקדושה, בקצה קומת האדם. ולכן שם התגלות הדינים והגבורות ביתר שאת. משום כך יוצאים שם הציפורניים, זהו "לבוש קשה מאוד" שכוחו יפה לשמור ולהגן על הקדושה מפני יניקת החיצוניים. מהטעם הזה מובאת הקפדה חמורה שלא להותיר ציפורניים בולטות מעבר לגובה בשר האצבע. כל מקום של עודף ומיותר מזמין יניקה ואחיזה של קליפות טמאות. ראוי להקפיד ולקצוץ אותן עד הבשר. נמצאו הציפורניים מגן ושריון מפני את יניקת החיצוניים, אך יש לטהר אותן ולהעביר מעליהן את הטומאה על ידי הנטילה.

מכאן גם טעם להגבהת הידיים לאחר הנטילה. במקום בו דבוקה הציפורן לבשר, יש כביכול 'פתח' ליציאת האורות והקדושה. ולכן, מיד לאחר הנטילה נאמר "שאו ידיכם קודש" – דהיינו לנשא ולהרים את הידיים אל ה'קודש' הוא המוח והמחשבה הטהורה. כדי שחלילה לא ייצאו אורות המוחין הקדושים אל החוץ, רק ישובו ויאירו במח.

בנוסף, סדר הנטילה על פי פנימיות מבוסס על שלוש ידיים. ימין, שמאל ואמצע. שלוש לשונות של 'יד' מצאנו בכתובים "יד הגדולה" "יד החזקה" "יד הרמה". היד הגדולה היא ימין, כנגד התפשטות החסד. היד החזקה בשמאל כנגד צמצום וגבורה. והיד האמצעית היא חיבור שתי הידיים בגוף ומשמעותה 'תפארת' – שילוב חסד וגבורה. בנטילת ידיים כפי סדר הכוונות, נוטלים את הימין ולאחר מכן השמאל, ואחר כך משפשפים את שתי הידיים זו בזו כדי ליטול את ה'יד הרמה'.

'שיוויתי' – האדם ככסא לאלוקות

במחזה הנבואה הבהיר שצפה יחזקאל הנביא על נהר כבר, מתוארת הקומה העליונה באופן מופלא. ושם, למעלה מכל המעלות; חיות הקודש, והרקיע הנורא הנטוי על ראשי החיות. על הכסא "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". האדם מצוי בפסגת המעלה העליונה. לשם הוא שייך, ולשם עליו להעפיל ולהגיע. קומת האדם מרכבה היא לגילוי אלוקות והשראת שכינה. ואת התכלית הזו אמור יהודי להדגיש לנגד עיניו מיד כפעולה ראשונה בסדר יומו.

"שיוויתי" זו מצווה תמידית. אך הזמן הנאות ביותר לה, הוא רגע פקיחת העיניים. ברגע זה בו שב האדם אל מציאותו ואל גופו, שב הוא בעצם אל עבודתו ואל ייעודו. כעת מניחים את היסודות ליום שיבוא. משום כך כה חשוב להסמיך את הזיכרון ב'שיוויתי' תיכף לרגע היקיצה.

אדם מתעורר, מה מציג בפניו הטבע? את עצמו. את אנוכיותו הקמה יחד עימו. אולם אליבא דאמת, מי שקם והשכים אינו ה'אני' כי אם שלוחו של השם. לכל יום חיים, ייעוד. ולכל אדם שזכה ופקח את עיניו, תפקיד. את האמת הזו ראוי להציב לנוכח העיניים מיד בתחילת היום. מדוע? כותב השו"ע: "כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול… כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד". חיים המלווים בתחושת נוכחות, חיים נעלים הם.

'שיוויתי' – הצורה הפנימית

רגע היקיצה הוא גם הזמן המוכשר ביותר לצייר בנו ובתוכנו את צורתה הפנימית של נפש יהודית. מהי צורה יהודית?

הצורה היהודית היא השתקפותה של הצורה העליונה. אד"ם מלשון 'אדמה לעליון'. לשם כך יש לשוות ולהציב לנגד את זיכרון השם. על הפסוק "ושכנתי בתוכם" דרשו חז"ל "בתוכו לא נאמר, כי אם בתוכם, בתוכם ממש", היינו בתוך כל נפש מנפשות בית ישראל. המשכן, מובא בזוהר הקדוש, הוקם מאיברים וחלקים "שייפא ושייפא". והאדם אף הוא קומת גופו מכוונת לקבל בתוכה השראת שכינה ולהיות מדור לאורות עליונים. הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו בכל איבר ואיבר של ישראל. (עי' זהר ח"ג רע"ח) וכפי שאת אותם חלקי משכן שאינם אלא אברים של השראת שכינה, היה צורך להקים ולהעמיד. כך גם האדם נדרש להקים את משכן רוחו ומקדש אלוקיו שבליבו ומוחו.

זוהי התכלית הנפלאה של כל יהודי. אך מן הסתם עוד כברת דרך ארוכה לפנינו. וכאן מלמדים הצדיקים לימוד נפלא: ללא קשר למדרגתך הרוחנית, הינך מסוגל לעשות את עצמך משכן. איך? באמצעות 'שיוויתי'. שהוא "כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלוקים".

את עניין 'שיוותי' ניתן ללמוד בשני אופנים: ראשית, המחשבה הראשונה שיש להכניס אל ההכרה עם קימה היא, נוכחות השם. מפני שאינה דומה התנהגות הנעשית לא בהשראת נוכחות של כבוד מלכות, להתנהלות מול כבוד השם.

כמו כן, נדרש יהודי להוסיף ולשוות את מציאות השם לא רק לנגדו, כי אם בתוכו ופנימה. בתוכו ממש. ובכך הוא עושה עצמו מרכבה לגילוי כבוד השם. הכוונה הזו מובאת בסדר תיקוני הנפש להאריז"ל, ונקראת 'כוונת המרכבה'. בתורת הקבלה המושג 'מרכבה' הוא האופן בו מתגלה כביכול הקב"ה בעולמות התחתונים. מרכבה היא מעין 'כסא' להתגלות אלוקות. אותה מרכבה נסמכת על ד' רגלים, וכידוע שהאבות הן מרכבה, כלומר, שמציאות השם ניכרת בעולם בארבעה אופנים. רגל אחת מיוחסת לאברהם, באמצעותו הכיר העולם את בוראו באור החסד. שנייה ליצחק, שהאיר בעולם את יראת השם. רגל שלישית יעקב שהמשיך התגלות רוחנית במדרגת התפארת המחברת בין החסד והגבורה. ורגל רביעי מיוחסת לדוד מלכא קדישא – האמונה הטהורה.

'כוונת המרכבה' כהכנה לתפילה

מדי יום נדרש יהודי לעשות עצמו 'מרכבה' לקדושה. להיות אמצעי לגילוי אלוקות. ובכך למלא כביכול את חשק ותאוות השכינה הקדושה (ע"פ תולדות יעקב יוסף)המבקשת לשכון עליו. כוונה זו המובאת בספרים הקדושים באופנים שונים, מיועדת וראויה גם למי שאין עסקו בנסתרות.

בסידורי המקובלים מופיעה 'כוונת המרכבה' כהכנה לתפילה או לכל דבר מצווה וקדושה. בכוונות הרש"ש היא מסודרת באריכות ובפרטות כנגד כל איבר ממש. אך בכלליות, 'כוונת המרכבה' היא כנגד שם הוי"ה, כאשר כל אחד מארבע אותיות מכוון כנגד חלק מסוים מקומת האדם מראשו ועד רגליו. ארבעת האותיות הקדושות י' ה' ו' ה', כוללות את כל אופני גילויו של השם בבריאה. התגלות זו מופיעה בארבעה רבדים כלליים המחולקים לארבעה עולמות, ובנפש אדם אלו ארבעה מדורים שונים. י' כנגד המחשבה. ה' בינת הלב. ו' ההרגשה בשש מידות: אהבה, יראה, התפארות וכו'. ה' אחרונה נגד האמונה.

זו יכולה להיות כוונה במחשבה, או תפילה ובקשה: "רבונא דעלמא, זכני להיות כסא לשכינה". בשם הרה"ק מו"ה אלימלך מליז'ענסק מובא (שערי צדק) לומר ולכוון בכל עת "אפילו אלף פעמים ביום" בלשון זה: "הריני עושה עצמי מרכבה לשכינה". הכוונה הזו כה מסוגלת שעל ידה  "הגוף מתקדש מאוד. וכשירגיל עצמו בזה יטהר מחשבתו ויסיר ממנו הרהורי עבירה ויזכה להתפלל במחשבות קדושות ומקדש עצמו כמו בתעניות וסיגופים".