החוקר והמאמין

שם התואר שלו מעורר יראה.

'חוקר דת', כך הוא חותם על מאמריו, בצירוף לשמו הפרטי המתנוסס בראש העמוד. ודי בזה כדי להשתחוות אפיים לפני הדרת אפיקיו הרחבים בכל נושא דתי ובכל הקשר. ודי בזה כדי לעצום עיניים ולקבל את קביעותיו המבינות כנתינתן מסיני. ודי בזה כדי שאתה, איש דתי בפועל, תחוש כננס לעומת ענק. כיוון שהוא, החוקר, יודע את שאתה מגלם. במשקפיו האקדמיות, הינך תופעה הרוחשת על דפי ההיסטוריה. אמונותיך, הקדוש והיקר בעיניך, וכל מהותך גם יחד, אינם אלא קרקע פורייה למחקריו העשירים. ובשוליהם, מסקנותיו הנחרצות.

מאמריו הביאוני לחשוב משהו אודות עיסוקו.

האם חקר דת שייך למחלקה הדתית, החילונית, או זה וזה לא?

משל למה דבר דומה, לילד המערער אודות ייחוסו הביולוגי. לעת עתה אין הוא יודע האם זוג האנשים המציגים את עצמם כהוריו, אכן הוריו המולידים הם, או שמא אינם אלא זוג מאמצים רחימאי. במשך התקופה הזו, כל עוד לא ווידא הילד את ייחוסו, כל עוד הוא מטיל ספק בדמותם של אבא ואימא, האם תתכן ביניהם מערכת יחסים תקינה של הורים ובן? בוודאי שלא.

אף אדם אינו יכול להיות בן במלא מובן התואר, כל עוד הינו עסוק בווידוא ייחוסו. להיות בן, משמע להיות מסור לאבהותו של אב ולאימהותה של אם. מחקר, דורש את ההיפך. החוקר מעצם עיסוקו, מערער. חותר תחת התארים, מבקש את שמסתתר מאחוריהם.

אמר מאן דהו: לעולם לא תדע את מהותם של החיים, כל עוד הינך נוטל בהם חלק פעיל. על מנת לדעת מהותו של דבר, מוכרחים לבחון את היקפו. ואת זה ניתן לעשות רק מבחוץ. כדי לחקור דבר מה, מוכרחים לצאת החוצה. לבחון את הדברים מהצד, באובייקטיביות צוננת, ללא מעורבות אישית.

האם אדם דתי יכול באותה העת ובאותה עונה, לשהות – לצורך מחקריו, מחוץ לדתיותו?

גם מעבר לשאלה הדתית, חקר אמונה הינו עיסוק מופרך מיסודו. מחקר מכל סוג שהוא, עשוי לגעת אך ורק בנתונים. מחקר, בכל תחום, מתיימר להציץ על הנושא הנחקר אך ורק מבחוץ. חוקר אינו יכול להיות מעורב במושא מחקריו, שאם כן הרי הוא נוגע בדבר. אינו אובייקטיבי וממילא אינו כשיר לעמוד בכור המחקר. הבעיה שהאמונה הבסיסית ביותר אינה מסוגלת להתקיים במי שאינו נגוע בה. אין בריה שכזו, מאמין אובייקטיבי. אם מאמין אתה, הרי הינך נוגע באמונתך. ואם לאו, לעולם לא תדע טעמה של אמונה.

*

האמונה היא הנכס המעודן ביותר בין נכסינו. וניתן לומר שהיא שבויה בידיים שאינן אמונות דיין לשאת אותה ולשמור על שלומה. זו בריה שאינה חדלה לגדול, והיא מתפתחת גם אחרי שהורמון הגדילה הגנטי חדל מתפקידו. רבבות גורמים משפיעים על עיצובה של אמונת המאמין, לטוב ולמוטב. מכל מקום, המצב האופטימאלי ביותר עבורה הוא, תמימות.

מאי משמע?

יריבות עזה ניטשת משחר ההיסטוריה בין האמונה לכפירה. שתי דמויות קדומות מסמלות את המאבק, אברהם אבינו ונמרוד. לא היה זה מאבק בין חילוניות לדתיות, משום שנמרוד ידע את ריבונו  אך התעקש למרוד בו. ידע לא היה חסר שם, אלא משהו יסודי יותר. גם אברהם היה חוקר, מחקריו הקיפו את כל אושיות הקיום, החומרי, הפילוסופי והרוחני. וזו גדולתו. שבכל זאת מסוגל היה לסלול במו רגליו את הדת. חוקר שהופך למאמין דתי, זה דבר חידוש.

אברהם אבינו היה תמים.

לגמרי מתוך טעות, רגילים ליחס את התמימות לרמת משכל נמוכה ומחשבה רדודה. כביכול לא באה המידה הזו אלא לפצות על חסכים ברמה האינטלקטואלית. המאמין הראשון בהיסטוריה מוכיח את ההיפך. ספר יצירה מתאר את מחקריו של אברהם אבינו כחובקי תבל ותעלומותיה. ובכל זאת הוא נותר תמים. זו יכולת מופלאה. משום שהקרדום השכלית החותרת ללא הרף תחת כל יסוד, נוגסת בבשר האמונה ומוצצת את דמה. אין מנוס מכך. החוקר והמאמין יריבים מושבעים במוחו וליבו של כל בר דעת. השכל, גם תחת כיפת קטיפה, מתנגד נחרץ לאמונה. והאמונה מצד עצמה, גם בנוכחותה המינימאלית, מבקשת תמיד לפרוק עולו של שכל. רק איש תמים יכול לחיות בין הניצים בשלום. אברהם אבינו חי כך.

*

אמונתנו ניזונת מאירועי השעה. אם נבחן לאחור את רגשי האמונה המפעמים בנו, שנולדו עם הזמן ועוצבו בתוך המקום ובין הבריות, נגלה מורים רבים שטיפחו אף גידלו את החלקים המאמינים שבנו. כה רבים הם מעצבי האמונה, שאין דרך להכיר בהם. רק המאמין הער לאמונתנו הנולדת וגדילה, מייקר עם הזמן את אותם מורי דרך המופיעים על אם דרכו בכל צורה ודמות.

ברם, זו חרב פיפיות. מפגש או כל סוג של מאורע, יכול להוליד בנפש פנימה, בריה מתחדשת של אמונה. ובאותה מידה אף עלול לזרוק בה ארס של עכנאי, קוץ דוקר של כפירה. לשון המאזניים היא, באיזה כלי תבחר לאסוף את מאורעות חייך. באמצעות תמימותך, הישרה והכנה. או שמא בדריסת רגל של חקירה. החיים בעצמם מובילים כל אדם אל ייעודיו. התובנות העמוקות ביותר פזורות בין מפגשים פשוטים ושגרתיים עם אנשים. המאורעות מהם אנו מבקשים להימלט, הזמן שמתבזבז בדרך מהכא להתם. הקשיים, הדאגות, והדברים שחולפים מול העיניים כל הזמן. מכילים את התובנות האמתיות ביותר. החומר הזה יכול להצמיח בתוכנו נבטים של אמונה חיונית.

כדאי להיזהר שהחוקר שבנו לא ירמוס חלילה את הזרעים הללו, במחי שנינותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספירת זמן

הידעתם, מהו הדבר עליו אנחנו נוטים לוותר בקלות יתרה?

נתחי חיים. עסיסיים!

צפרא טבא. השעה תשע קודם חצות יום. יהודי טרוט עפעפיים משרך רגליו לתפילת שחרית בשטיבלאך השכונתי. על אם הדרך הוא נקלע שלוש פעמים לזירת מודעות קיר ערה ודעתנית. קורא, מאזין, מהנהן ומחווה דעה. נכנס אל הקודש, יוצא לחדר הקפה. לוגם מלא לוגמיו. חוזר פנימה ופוגש את הקהל בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח'.  סוקר את המצב במהירות, מעיף מבט בטלית ותפילין ואינו מבחין בהוראה תת הכרתית המשוגרת אל מוחו "הלאה, היום מאוחר מדי, צריך לגמור עם זה ודי…" כלומר, לצאת מהתפילה בשלום. על כוונת לב, אין מה לדבר. "מחר נעשה זאת טוב יותר" הוא מנחם ומתנחם גם יחד.

הזמן משטה בנו היטב. הוא מופיע מזה עידן כשלצידו תירוץ חרוץ לאי ניצול ההזדמנות, ופיתוי הגיוני לשתילת התקוות במועד מאוחר יותר. לגמרי תמיד תהיינה כל הסיבות שבעולם מדוע להדוף את הרגע הקיים לטובת עיתוי אחר. מתי? נחיה ונראה.

מוזר הדבר. אנחנו חולקים זירה משותפת לא רק עם אנשים צעירים. הזקנה והשיבה מצויות בינינו למכביר. גם לווית המת לא עליכם, אינה תופעה שלא רואים. בתי קברות מתוקנים בכל עיר ופלך. אנחנו שומעים את משק דפי ההיסטוריה במנוסתם מתקופה לתקופה. הזמן חולף, לא כצילו של כותל ואילן רק כצילו של עוף הפורח, ובדורנו אף יתרה מכך. ובכל זאת, במציאות שרויה בתוכנו תחושת נצח. החיים בחוצות נצחיים הם לחלוטין. פוק חזי. השיג והשיח רוחש סביב האלמוות, רכישות, השקעות, התנגחויות ונטירת איבה מקודשת מדור לדור. השליית הזמן חזקה מאין כמוה, היא מתפתחת ומתעצמת במיוחד בשני קצוות של טיפוסים:

*

רונן, איש מצליח. לא רבותא הוא גופו, לדבריו כל מי שיעשה כמעשהו וינקוט בשיטתו, חייו מובטחים, גם הצלחתו, גם פרנסתו. עוד לדבריו, בריא הוא כשור הבר, מאושר באדם, עשיר כקרח, חופשי כציפור דרור. בשבע השנים האחרונות לא פגע בו אפילו חיידק השפעת, ובשבע הבאות אין לו כל תוכנית להצטנן גם לא להצטרד חלילה. השמים שעל ראשו צחים מכל עב, הכל טוב קסום ויפה. כששואלים אותו לשלומו, תשובתו מוכנה עימו, מ – ד – ה – י – ם הוא מצהיר ועיניו מצטעפות בדוק ערפילי.

קיים ברחוב צליל שכזה. הוא בהחלט לא מאפיין את כל שכבות האוכלוסייה, אך קיים. זן אחר נוקט בדרך הפוכה, לאמר; הכל נאכס, לא טוב, גרוע. אלו לכאורה שני קצוות, אך הם משקפים טעות משותפת.

מתבגרים רבים בשלב מתקדם שואלים את עצמם להיכן נעלמו הימים שחלפו. השנים, השמיטות, כל מה שבשעתו נדמה כנצח נצחים והפך תל זיכרונות. השאלה הזו רצויה שתטריד אותנו עודנו בכוחנו. הזמן חולף וזו עובדה, השאלה מה אנחנו מצליחים להעמיס עליו כל עוד הוא כאן. היכולת לממש זמן חולף ולהפוך את קיומו העראי, לנצח, מתחילה בהבנה פשוטה בתכלית:

טעות לראות את החיים כמרחב של שבעים – שמונים שנה ויותר. משום שהחיים אינם אלא יום אחד, אפשר לומר, שעה. אין בכלל אלא מה שבפרט, והדבר אומר שסך הכולל של חיינו אינו אלא שכפול חוזר ונשנה של יחידות זמן. יום חיים מייצג בעצם את מכלול החיים. לגמרי כך! אדם נולד בבוקר, ומוריד עצמו אלי קבר עם לילה. האור החיים הקדוש כותב כך בפירוש. מבט שכזה משליך ישירות על שני הטיפוסים האמורים. הזחוח והמדוכדך.

זחיחות היא פועל יוצא של אי ראיית המסגרת. אדם יכול להצהיר הכל טוב ומקסים רק בתנאי שהוא בטוח שמארגז החול והחולין הלזה לא יוצאים לשום מקום. כרגע טוב לי ונחמד, ואין לי עסק במה שאחרי. משום כך מתוארת מדתו של החסיד "אבלו בליבו וצהלתו בפניו". הצהלה יפה בשעה שקורטוב של אבל על תחלואים שהנפש מרגשת בהם, שרוי פנימה. שאם לא כן זוהי צהלת ילדים ושוטים.

מאידך, מיודענו המדוכדך, גם הוא שוגה. החיים רובצים עליו מכל צד, ובעיניו אין ולא היה ולא יהיה עוד גוון או צליל מעבר לקדרות הזמנית שעוטפת את רגעי הארעי הללו. מר לי היום, משמע מר יהיה תמיד. אלו ואלו שוגים באי יכולת לראות כלל ופרט גם יחד. רצונו לומר, כלל – להכיר שרכבת הזמן דוהרת לקראת יעד, וממילא המסע איננו שעשוע של צעצועי דמיון גרידא. הפרט – זוהי ההכרה בייחודו וייחודיותו של כל רגע, משום שבסך הכל, הרגעים החולפים הללו הם שייצרו יחד את שלמות החיים.

*

מה קורה לאנשים שחושבים כך?

מסתבר שלעולם הם לא יוותרו על רגע חיים. משום שכל שעה משקפת בעיניהם תוחלת חיים מלאה. אם הרגע הנוכחי לא ינוצל, משמע הוא ייזרק לאשפה. מדוע וויתור על חיי רגע מזעזע פחות מוויתור על מכלול החיים?!

הימים ימי ספירה. התקופה הזו מכניסה אותנו לפוקוס של זמן. יום חולף אך אינו נגוז, הימים נספרים אחד לאחד. הספירה מחדדת ומדגישה את נוכחותו של הרגע החולף ואת רישומו הניכר על תוחלת החיים בשלמותה. ספירת העומר מסוגלת לחלץ אנשים משיגיון הזמן. שימת הלב לתנועת הזמן טומנת המון אמיתות נעלמות על חיינו החולפים ללא שוב. כדאי לנצל זאת.

(ראה אור בבקהילה – תשע"ג)

מה בין תמימות לטיפשות?

אנשים במאה הנוכחית נוהגים לקטלג את עצמם כאישים חכמים ונבונים. לא שבני תמותה בהיסטוריה נהגו אחרת. רק שהיום הפכה המגמה נחלת ההמון. אף אדם אינו מחבב את תווית השוטה, אך גם 'בלתי מבין' נחשב היום חרפה מוחצת. בעבר הכילה האוכלוסייה גם 'אנשים פשוטים'. אנשי עמל ויגע. טיפוסים שסדר יומם צמוד לצרכים הבסיסיים ואין להם עסק בנסתרות, אף לא דעה בהוויות העולם. שואבי מים, רועי בקר, בעלי אומנויות פשוטות ומלמדי תינוקות. היהודי הפשוט המתגלם בדמותו של חצק'ל האביון השוכב על תנור האבן בבית המדרש לפנות בוקר, ממלמל תהילים, וגורס אגדות חז"ל. משום מה, שם התואר 'תמים' עולה בהקשר אחד עם כבש – שה תמים. 'כצאן לטבח' וכן על זו הדרך. התמימות מתקשרת בטעות עם פתיות.

 

על מנת לשמר את תווית החכם, אמור בין ימינו לחגור כלי מלחמה. לגונן על חכמתו ולהוכיח אותה לכל דורש. הערמומיות והחשדנות משרתות את המטרה. ומעבר לכך ידיעת הרע. וכאן נכנס לתמונה המרכיב הגרוע ביותר.

אנשים 'מבינים', הם אלו היודעים בדיוק נמרץ, היכן טמון הכלב המת בכל קהילה, חצר, ובית כנסת. הם יודעים תמיד מה מסתתר מאחורי המגמה הנדיבה שהציג הגביר השכונתי. מה זומם עסקן החצר, להיכן נעלמים סכומי העתק שהציבור התמים תורם, ועוד כהנה וכהנה. הם אינם 'קונים לוקשן' בוודאי שלא במבצע. האנשים הללו בטוחים – ואם תרצו הם גם ישכנעו אתכם בכך, שהעולם אפוף רוע. ועל מנת לשרוד כאן יש לנו מרפקים. לאופטימיים הם מדביקים את תווית התמימות והפתיות.

בין תמימות לטיפשות

מעניינת העובדה שתמימות משמעותה שלמות. "שה תמים" להוציא בעל מום. תום הוא שלם. איך אם כן, עשתה התמימות את דרך העקלתון, משלימות לטיפשות? הבה נראה.

האנושות חדלה להיות תמימה כבר בראשית ההיסטוריה. אדם הראשון, נזר הבריאה נברא בגן עדן. צווה לעובדה ולשומרה, והוזהר רק שלא לטעום מעץ החיים ועץ הדעת. הנחש הקדמוני הסיט את חווה בדברים, זו דיברה על ליבו של אדם, ולבסוף אירע החטא האיום. הנבראים השלמים בעולם טעמו מעץ הדעת. באותה רגע הם הפכו ל'יודעי טוב ורע'. ומה בעצם רע בכך?

ובכן, עד לאותה טעימה היסטורית, לא ידע האדם מהרע. הוא הכיר את העולם רק מהזווית הטובה. הנחש הארור היה היצור הראשון שהחדיר בו רצון לדעת מהרע. לשם כך הוא הציג פלפול למדני למדי. וכפי שמבאר זאת האלשיך הקדוש: אמר נחש לחווה "כעת אינך יודעת מהות רע וחטא יצר הרע, רק דבקות בקדושה שהוא החיים והטוב, אך באכול מעץ הדעת טוב ורע, תקני ערמומיות וידבק בך כח הרע ויחטיאך. מה שאין כן עתה שעיניכם אטומות מדעת רע, לא יגדל שכרכם בהיותכם צדיקים כי לא ידעתם עשות רע".

פיתיון עץ הדעת היה אם כן, ההיכרות עם הרע. וכאן איבדה האנושות את הנכס היקר ביותר שהיה לה, התמימות. נחש הציע לאדם לרכוש 'ערמומיות', להכיר את הרע על מנת להיות חכם יותר – יותר מדי חכם. "תמים", כותב המהר"ל, הוא "מי שאין לו תוספת חכמה, כי זהו גדר התמים שאינו מתחכם ביותר בערמה ותחבולה, רק הוא מאמין ותמים".

 

אדם של קודם החטא, אינו אדם של אחר החטא. שני הנבראים הללו, שונים בתכלית. וכפי שמבאר זאת המהר"ל: "האדם קודם שחטא היה דבק בו יתברך וסבתו היה השם יתברך אשר הוא הטוב הגמור, לכך לא ידע רק הטוב בלבד, כי הוא יתברך אינו רק הטוב. ולפיכך קודם שחטא לא היה נבדל מסבתו יתברך ולא היה יודע רק הטוב בלבד. ואמר לה הנחש כי כאשר תאכל מעץ הדעת יקנו ידיעה יתירה שידעו טוב ורע, ודבר זה בעצמו המיתה. שקודם היה האדם דבק בו יתברך לגמרי ולכך לא ידע טוב ורע רק הטוב בלבד, ואחר שחטא וידע טוב ורע לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי והגיע לו המיתה".

הנברא הראשון היה התגלמות השלמות. יציר כפיו של בורא עולם. לא חסר לו מאומה. הצורה שלו אמורה לשקף את האנושות בשלמותה, כפי שיצר אותה הבורא קודם שחלו בה תמורות וקלקולים. ומה היו ידיעותיה של אותה ישות שלימה, רק טוב! במילים אחרות תמים, אדם הראשון היה תמים. אמור מעתה, כל אותן 'חכמות' שהאנושות כה מעריצה, מיותרות לגמרי. "כי ידיעת טוב ורע היא ידיעה יתירה אל האדם כי הידיעה אל הרע אין צריך אל האדם והוא שהיה גורם את המיתה" (מהר"ל –'דרך חיים').

שיעור ראשון בביקורתיות

הערמומיות שחדרה אל המין האנושי יחד עם עץ הדעת, הביאה בכנפיה את החיידק הקטלני ביותר לנפש. חלישות הדעת. הרגש הראשון שצרב באדם אחרי החטא, היתה הבושה. איומה, נוראה ובלתי נסבלת. בושה נובעת מתוך הכרת הרע. משם בוקע הלעג, הבוז, ותחושת העלבון. האדם עשוי לחוש נלעג רק בשעה שהוא מודע לנקודות החולשה שלו. ומי מספר לו עליהן? הסביבה, כמובן!

את תהליך הכרת הרע, חווה כל אדם יחד עם תהליך ההתבגרות. הבה נתבונן: ילד קטן בריה נקייה, יש בו טוהר בראשיתי של בחינת 'קודם החטא'. הוא אינו מספיק חכם כדי לדעת מהרע. עולמו הקסום אפוף כוונות טובות של אנשים טובים. כל השאר, כלומר, הנתונים האחרים שהמבוגרים נוהגים להסתיר. לא מפריע לו. הנאיביות שבו, מגישה לו על מגש כסף עולם טהור, בו הטוב מובן מאליו, והרע חידוש מופרך.

העולם הזה מתחיל להיסדק כבר בגן. שימו לב! זה קורה ביום בו הוא מצהיר על מעשה ידיו להתפאר 'איכס, סתם קשקוש…'  ילד מסוגל לאהוב ולהעריץ את יצירותיו המקושקשות בלי כל קשר לאיכותן האומנותית. הוא רואה את הטוב, ביקורתיות אינה קיימת בעולמו. בפעם הראשונה בה לעגו לו, הוא קיבל שיעור ראשון ב'ידיעת הרע'. מהיום הוא נעשה מודע למושג 'נקודת חולשה'. הוא לומד גם שיש להסתיר אותה, ולהתבייש בה. זהו זה, ברוך הבא לעולם הגדול!

האדם הקטן והעולם הגדול

אל 'העולם הגדול' הזה גורש אדם הראשון מגן עדן. אל העולם בו הטוב והרע מעורבים יחד. ובעולם הזה הוא אמור לשרת את בוראו ולמלא תפקיד מרכזי ביותר. המקום אליו שואפת האנושות הוא 'אדם קודם החטא'. וכפי שמבואר בספרים הקדושים, שהצורה השלימה והנכונה ביותר היא זו של קודם החטא. לשם אנו אמורים להגיע. והדרך להגיע לשם היא, תמימות.

הצורה בה מתייחסת האנושות למידע הוא ההפך המוחלט מתמימות. אם נשיג לב, נגלה שהעיסוק הנחשב 'מעורר עניין' ציבורי, ממוקד בעיקר במרכיבים הרעים של הבריאה. חדשות אינן יכולות להיות מסעירות אם לא יכילו רוע ועוולה כלשהי. גם במרחב האישי יותר, אנשים מוצאים עניין ברוע. בחסרונות של הזולת, או בחסרונות של עצמם. הביקורתיות גואה, והמגמה הזו נובעת מהרצון להיות חכם, או נכון יותר, מהחרדה שלא להיתפס בקלקלת התמימות. עץ הדעת של ימינו הם הערמומיות והביקורתיות. הארס הזה חודר בלי שנרגיש בו, מפעפע בנו מבפנים.

כיום בלתי אפשרי לחיות חיי 'גן עדן', מתוך התעלמות מהרע והפסול. אדם חייב לדעת את האויב ולהכיר את תחבולותיו. יעקב אבינו, התגלמות התום והיושר, התנהג עם לבן בערמומיות מעוררת השתהות. הוא ידע היכן להיות ערמומי "עם עיקש תתעקש". ועם זאת, בתוכו תוכו הוא נותר "יעקב איש תם". החכמה האמיתית בעולמינו היא, היכולת לשלב בין חכמה לתמימות. מחד – להכיר את העולם ואת נכליו. מאידך – לא להפוך ל"יודעי רע". מה שנקרא 'יותר מדי חכם', חשדן וערמומי. השי"ת מכיר את עולמו יותר טוב מכל נברא אחר, ועם זאת נאמר בו "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". הבריאה כולה, אנשיה ומזימותיהם הסמויות ביותר, חשופים לגמרי לפניו יתברך. ובכל זאת, הוא אינו מביט ברע, רק מתמקד בטוב.

כילדים צפינו רובינו על מציאות נטולת רע. סביר להניח שכל אותם 'אנשים רעים' של היום, היו שם גם אז. רק אנו טרם ערכנו היכרות עם הרע, ממילא לא זיהנו אותו אצל שום בריה. מבט שכזה ניתן לאמץ גם היום, יחד עם התובנות שנרכשו עם השנים, יחד עם הניסיון המר והכואב, ניתן לחזור ולהשקיף על הסביבה ממבטו של ילד תם. לפחות אם אנו מעוניינים להיות כאלה.

 

"לא תמיד טוב כל כך להיות 'כל יודע'. ידיעת הרע למשל, מיותרת לחלוטין. אדם המסוגל להכיר בכל חסרון וחולשה, חי בעולם מלא בושה וחרפה. הוא לועג לאחרים וגם לעצמו. חיים טובים ושלמים מתחילים בתמימות"

 

 

 

לחופש נולד – על הנשמה ומאבקיה

השעון הוא ללא ספק אחד המרכיבים החיוניים ביותר בעולמינו. עד מעט קודם להשתלטות הדיגיטלית על כל חלקי החיים, פעל גם השעון – כמו מכונות רבות בני אותו דור, על עיקרון מכני פשוט ומדהים. שני מרכיבים בלבד תמצתו את כל גאונותה של הטכנולוגיה המכנית, הקפיץ וגלגל השיניים. את אורך חייו ופועלו של השעון, קבע קפיץ זעיר שהותקן בתוך מנגנון השעון. קפיץ המתכת נמתח בתנועות סיבוביות, שיצרו מעין מצבר אנרגיה. הקפיץ כשלעצמו, כל כולו אינו אלא חוט מתכת ישר, שלופף על כורחו למצב סליל. חוט המתכת מטבעו מתנגד בכל תוקף לתנוחה מלופפת, וברגע שאך ישחררו אותו לנפשו, יחזור בקפיצה אחת לתנוחתו הטבעית – חוט מתכת ישר. על מנת ליצור אנרגיה קפיצית, מותכים כאמור את החוט, הוא הולך ומתלפף, ליפוף אחרי ליפוף. ואז, בנקודת השיא, מניחים אותו לנפשו, אך לא בדיוק. גלגל שיניים אכזרי בולם את תנועתו, כופה עליו להשתחרר אך ורק באופן מבוקר, לפרקים.

וכך סובל קפיץ המתכת את גורלו בדומייה. רק אנחותיו החרישיות נשמעות כתקתוקים קצובים הבוקעים מגוף השעון. צעד אחרי צעד הוא צועד לקראת מצבו הטבעי והנוח, אך ברגע שיגיע לשם, תיפסק גם תנועת המחוגים. ושוב יימתח הקפיץ למצבו המלופף.

אם נבקש להקל על סבלו של הקפיץ ולהתיר אותו מכבליו, אין ספק, יהיה לו נוח וגם נעים יותר. אך שעון שכזה מקומו במאגר הגרוטאות. קפיץ עשוי להפעיל שעונים ומכונות, כל זמן שהוא מצוי בתנוחה אליה הוא מתנגד בכל כוחו. תנועת ההתנגדות שלו, מניעה אט אט את גלגלי השיניים, והם ממשיכים את התנועה הלאה להפעלת מערכות שונות.

הקפיץ וגלגל השיניים, יריבים מושבעים זה לזה. הקפיץ טוען 'לחופש נולדתי'. ואילו לגלגל השיניים קצב משלו. מדי רגע מעניק הוא לקפיץ האומלל פעימות חסד קמצניות. מרפה ממנו ושוב בולם. וכל עוד המערכה הזו מתמשכת, לתנועת מחוגי השעון ניתנת עוד מנת חיים.

מאבק שיוצר חיים

המאבק המתחולל במנגנון השעון, מתרחש גם בכל אחד מאיתנו.

הנשמה הטהורה השוכנת בקרבנו, מצויה בעצם במקום ובתנוחה הקוטבית ביותר למצבה הטבעי. די לקרוא את תיאורו של המסע הרוחני הארוך והתלול, אותו עושה כל נשמה, ממרומי משכנה בעולמות העליונים, ועד לגוש העפר שעתיד לשמש לה בית בשבעים – שמונים שנות חיים, כדי לקבל רושם כלשהו לגבי תחושותיה של נשמה בתוך גוף. הבדלי הגבהים הבלתי נתפס. קוטביות המצבים, בין רוחניות לחומריות, ובין מרחבי אינסוף לצינוק מצומצם של רמ"ח ושס"ה איברים וגידים, קטנות הדעת ועוד אי אלו נתונים, יוצרים יחד את אינספור הקילומטרים המפרידים בין הנשמה לגוף המארח אותה.

מן הסתם, תחושותיה של הנשמה שבגופנו, וחווית החיים מנקודת המבט שלה, אינם מן הדברים שמעסיקים אותנו בימי שגרה. אך בכל זאת, כמארחים, כדאי שננסה לגעת ולו במעט בתחושותיו של ה'אורח'. הפסוק בקהלת אומר "גם הנפש לא תמלא" את כלי הקיבול של תאוות הנפש, בלתי אפשרי למלאות ולספק בתחומי העולם הזה. גם המזון הרוחני המוצע לה כאן, לא יוכל לעולם להשביע אותה. את הסיבה לכך מתאר המדרש (קהלת רבה פ"ו) במשל העירוני שהיה נשוי בת מלכים "אף על פי שמאכילה כל מעדני מלך אינו יוצא חובתו, למה – שהיא בת מלכים. כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו למה – לפי שהיא מלמעלה".

הנשמה כבולה איפה, בגופינו, ובעולם הסובב אותו, כמו חוט מתכת מלופף במנגנון הקפיץ. מטבעה היתה פורצת כבר מזמן את גבולות החומר, ומשתחררת בנסיקת כנפיים אחת, אל מצבה הרוחני המופשט. מה שמונע ממנה לפרוח מכאן, הוא גלגל שיני החומר הבולם אותה. העולם הזה על שלל זוטותיו, הופקד כשומר הנשמות. לשם כך הוא מעמיס עליהן את כל רפיסותו של החומר. עייפות, רעב, עצבות, וכל השאר. הנשמה נאלצת לבלום את תנועותיה, להתנהל בהתאם למוגבלויותיו של הגוף, וחוקי המקום המצומצם אליו נקלעה.

עד כאן תיאור מר גורלה של הנשמה העקודה בקפיץ. אך יש לסיפור הזה המשך. השעון.

צעד קטן לאדם…

מאבק הנשמה והגוף מניע בינתיים מערכת עצומה של גלגלי שיניים. כמו הקפיץ הצועד אל חירותו בפעימות קצובות של אחת לרגע. גם הנשמה עושה את דרכה אט אט אל מצבה המקורי והטבעי. ארוכה היא הדרך אל הדרור, ארוכה, קשה וכואבת. אך כל פעימה בודדת, מניעה גלגלי ענק. הנשמה, חלק אלוק' ממעל. הושתלה כאן בעולם לא רק על מנת לסבול, בעיקר כדי לשמש כח מניע לכל העולמות. הספרים הקדושים מתארים את נשמות ישראל כציר המרכז עליו חגים ונעים כל ההתרחשויות הרוחניות הנשגבות שבכל העולמות. תזוזה קלה כאן בכדור הארץ, שווה למעלה, מסע של קילומטרים. ואת כל ההתרחשויות הללו, יוצר מאבק ארוך ועיקש בין קפיץ מתוח לגלגל שיניים איטי ואכזרי.

ההתנהלות שלנו במרחבי היקום, דומה לפעמים למבוך מכשולים מתיש. על פי רוב, אנו נאלצים רוב הזמן להתקדם רק בעזרת מרפקים. כל תנועה כרוכה בהפרעה כלשהי. כל צעד טעון בפרוצדורה סבוכה. דומה, כך אמר פעם יהודי חכם, כאילו המטלות עומדות להן במסדר. רק הדפת אחת הצידה, וכבר ניצבת לפניך הבאה בתור. ההשליה העתיקה משטה בנו בכל הזדמנות מחדש, כאילו זו – אבל הפעם באמת, ההפרעה האחרונה בחיינו. רק נסדר את זה, נגמור עם זה, נשלים את זה, וזהו, יצאנו לחירות. ההמשך בדרך כלל, מוכר לכולנו.

לאמתו של דבר, ביום בו יחדלו להופיע על אם דרכינו הפרעות ומטלות מרגיזות, תיפסק גם תנועת המחוגים. שעון החיים יחדל מלפעום. משום שאת החיים בעצמם יוצר מנגנון הקפיץ וגלגל השיניים. בחירה אחת בידינו, במה להתמקד.

בוחרים במה להתמקד

הטעות המרה שגרמה להשבתתם של שעוני חיים רבים, היא התמקדות מוגזמת בגלגל השיניים הנוגס שוב ושוב בתנועת הנפש המשתוקקת. אדם נוטה לסקר ולתעד כל הפרעה שצצה על דרכו, הוא לוחש לעצמו באימה 'אוף, שוב פעם זה מגיע…'  שום כח סבל אנושי אינו מסוגל לשאת את מסת ההפרעות המלוות יום חיים אחד. קל וחומר את משא החיים כולו. ההפרעות השונות הבולמות את מרוץ חיי הנשמה שלנו, מופיעות בדיוק נמרץ בהתאם לשעה ולכוחו של קפיץ הנשמה. חשוב שנזכור. הפרעות לא נודעו למנוע אותנו, בדיוק כשם שגלגל השיניים לא מתיימר למנוע לחלוטין את שחרורו של הקפיץ. ההפרעות אמורות בעצם, להפיק מתנועות הדרור של הנשמה כח הנעה רוחני. האנרגיה הזו מופקת דווקא מתוך תנועה ובלימה.

אך לשם כך אנו מוכרחים ללמוד במה להתרכז. בתנועת גלגלי הנשמה, או במקלות שתוחבת לנו המציאות בין הגלגלים. הפרעות עלולות להיראות כמו משהו שעומד לנצח אותנו במוקדם או במאוחר. ואל המסקנה האומללה הזו מגיע מי שסופר בדיוק רב מדי את ההפרעות המתרגשות ובאות על סדר יומו. למסקנה זהה מגיע גם מי שמתבלבל מכל שינוי מצב או שיבוש במציאות.

כדי לשרוד כאן, יש ללמוד משהו חשוב. העולם שלנו מוקף בהמון אביזרי עזר. כלומר, בית, חפצים אישיים, כישורים, יכולות וכל השאר. אלו הם אביזרי עזר משום שהם בשום אופן אינם הנשמה שלנו. רוצה לומר, לא זה הַעַצמי שלנו. הבעיה היא, שלפעמים מתרחש בלבול קטן, וכלי הרכב שאמור היה לשרת אותנו, נראה לנו כמו אנו עצמינו. האסון הוא, שאנו נעשים מכורים לאביזרי העזר הללו. המצב הזה כבר קרוב לנכות.

מה ההבדל בין נכה היושב על כיסא. לאדם בריא היושב אף הוא על כיסא. האחרון לא כבול לכיסאו, הראשון כן. מי שהפרוזדור דומה עליו לטרקלין, עלול להיתקע שם, בעיצומו של פרוזדור, ולְבַכוֹת נורה שנשרפה והלך לאיבוד. אדם שכזה, יתקשה להגיע בשלום לטרקלין. כך קורה למי שאביזרי העזר המשרתים את חייו – ויהיו אלה האביזרים הקרובים אליו ביותר, נדמים לו כמשהו שלא יתכן בלעדיו. אדם שכזה יתקשה לסבול הפרעות מצד גלגלי השיניים המגבילים את תנועתו החופשית.

על כך נאמר, 'לבחור במה להתמקד'.

מי שממוקד בנצחיותו של קפיץ הנשמה. לא מתרגש מהפרעות שונות מצד גלגל השיניים. משום שההפרעות הללו יכולות לחול על אביזרי העזר שלו, לא על עצם נשמתו. אביזרי עזר יכולים ללכת ולבוא, לתפקד יותר או פחות טוב. אך אין זה משפיע על נשמת החיים שבקרבנו. משום שנשמה, ניתנה בכוונה תחילה בתוך גוף. והגוף אמור לבלום אותה ולהפיק ממאמץ ההשתחררות שלה, אנרגיה חיובית שהתניעה בסייעתא דשמיא גלגלי שיניים אדירים שיעשו המון נחת רוח ליושב במרומים.

 

 

 

 

 

 

מדוע קמתי הבוקר? הסודות שבפעולות הפשוטות בבוקר

השאלה הראשונה שאמורה להעסיק אותנו מדי בוקר היא, מה זקוק ממני העולם. שהלא עבורך ר' יהודי נברא העולם. מה זקוק העולם עם שחר?

לאותו הטיפול לו זקוק חפץ יקר שנפל לעפר, דהיינו – ניקוי והעלאה. לטיפול זהה נדרש גם אדם בעצמו. קודם כל להיטהר, לאחר מכן לשוב ולעלות.

בבית המקדש כללה עבודת הקודש שלוש מדרגות שהם שלושה עולמות: מחשבה, דיבור ומעשה. כוהנים בעבודתם – מעשה. לווים בדוכנם בשירה – דיבור. ישראל במעמדם – מחשבה. (קומץ המנחה לרבי צדוק). שלושת אלו, ג' חלקים של עבודת הבורא הם. סדר היום היהודי מביא אותנו לעסוק בכל המדרגות הללו. במחשבה בדיבור ובמעשה. המחשבה היא הכוונה הממלאת את המעשים כולם. הבה נלבן את שני החלקים הראשונים: דיבור ומעשה.

התנערי מעפר קומי

כל בוקר מתנערת הבריאה מעפר לאחר נפילה. מדי בוקר מתנער אדם משינה, מרוח טומאה, מירידה. כעת נדרשים הבריאה והאדם לכמה וכמה תיקונים. הם מחולקים לשני סוגים – טיהור והעלאה. טיהור על שום מה? כותב הרח"ו: הלילה הוא הזמן בו מורשים החיצוניים לקבל יניקה כלשהי והם מתגברים, מתעצמים, ונאחזים בעולמות העליונים. לפיכך, עם שחר יש לטהר את העולמות מאחיזתם של הקליפות. טהרה זו נעשית באמצעות חלק המעשה כמובא בשולחן ערוך: יפנה וייטול ידיו. טלית קטן וגדול, תפילין של יד וראש. המעשים הללו מטהרים את העולמות במקומם, ומסלקים מהם את נגיעת החיצוניים.

ההעלאה באה לאחר מכן. כאשר הטהרה שרויה בעולם, כעת יש להעלות את הבריאה בחזרה אל שורשה. התיקון הזה נעשה באמצעות 'דיבור', דהיינו תפילה.

מסופר על כומר ערל אחד שראה בשולחן ערוך את ההלכות שבסימן ג' מאורח חיים, הלכות הנהגת בית הכסא – ותפעם רוחו: עד לשם מלווה אותם ספר ההלכות היהודי?! אכן כן ואף יתרה מכך, עבודה גדולה יש ליהודי גם בעניינים של נקיות, שאין לך מעשה יהודי חף מכוונות ועניינים נשגבים. שתי ההלכות הללו – יפנה וייטול ידיו, הם המעשה הראשון מסדר של עשיות שבכוחן לטהר את חיצוניות ופנימיות העולמות, להבנת הדברים עלינו לדבר מעט על פנימיות וחיצוניות.

האריז"ל משרטט את קומת האדם קודם כל בשני רבדים, פנימיות וחיצוניות. בפנימיות י"ב אברים שראשיהם הם מוח, לב וכבד. בחיצוניות שלושה אחרים – בשר, גידים ועצמות. על גביהם מבחוץ סוככת המחיצה החיצוניות ביותר, העור. כנגד זה גם העולם מחולק כך: הרקיעים, הארצות, הישובים הבתים והאילנות – אלו חיצוניות. בפנימיות יש נשמות וספירות רוחניות.

טיהור והעלאה

מוטלת עלינו המשימה הקדושה לטהר את החיצוניות הזו, לסלק ממנה אחיזה של קליפות והסתרות. איך עושים זאת? באמצעות מעשים כביכול אלמנטאריים – נקיות הגוף ונטילת ידיים. שני המעשים הללו הממלאים יחד כארבעים סעיפים בשו"ע מטהרים את רגלי עולם העשייה, העולם הקרוב ביותר למקום הקליפות. רחיצת הידיים מטהרת את חיצוניות העולמות, ניקיון הגוף מסלק את הקליפות מהאברים הפנימיים וכנגדם אף מפנימיותו של עולם העשייה.

לאחר מכן באה מצוות ציצית, טלית קטן וגדול, שניהם מביאים טהרה בעולם היצירה. הטלית קטן בפנימיות – לפיכך מובאת ההקפדה על לבישת ציצית תחת הבגדים דייקא (על מנת לצאת גם ידי עניין לבישת הציצית מבחוץ, על הבגדים, נהגו הנוהגים ללבוש ווסט וכדו'). טלית גדול נוגעת לחיצוניות היצירה, ואכן היא עוטפת ומלבישה את הקומה כולה מראש ועד רגליים, מבחוץ. לטהרת הבריאה אנו מנחים תפילין של יד, וכנגד אצילות הרחוקה מנגיעת הקלי' מניחים תפילה של ראש.

המעשים הללו הועילו לטהר את חיצוניותם של העולמות, הברכות הנאמרות עליהם נוגעים להמשכת 'אור מקיף'. עד כאן סדר טהרה. מכאן ואילך סדר העלאה:

התפילה היא עבודה שבדיבור. הדיבור מסוגל לעלות, ליטול את המציאות, את הנפש, ולהעלותן בחזרה אל שורשם. מה אמור הדיבור שלנו לרומם? ארבעה עולמות, ממטה למעלה: ראשית את עולם העשייה, לאחר מכן את היצירה הבריאה והאצילות. על פי סדר העליות הללו מסודרת תפילת שחרית. חלק הקרבנות מתייחס לספירות עולם העשייה. קרבן מלשון קורבה, הקרבנות הבאים מחלקיה השפלים יותר של הבריאה, מבהמיות וארציות, מבטאים את עבודתנו להעלות את הארציות ולקדש אותה. לאחר 'הודו' והפסוקים לפני 'ברוך שאמר' אנו נכנסים לתחום עולם היצירה. פסוקי דזימרה מברוך שאמר ועד 'יוצר אור' נקראים תפילת היצירה. כאן מתרוממים מדרגותיה של היצירה ומתעלים. בחלק זה אנו מונים את כל צורות החיים, הנבראים החיים הצומחים והדוממים, אוספים את כולם ומזמינים עולם ומלואו לשיר ולשבח לבורא כל עלמין, ולהתעלות. 'יוצר אור' עד תפילת י"ח הוא תחום עולם הבריאה. כאן עולם המלאכים, ואכן אנו מצטרפים לדרי מעלה ומקדשים עמם יחד בקדושה משולשת קדוש, קדוש, קדוש. תפילת שמונה עשרה מתקיימת בעולם האצילות.

חלק ההעלאה נוגע יותר לפנימיות העולמות, משום שחיצוניותם איננה מסוגלת לעלות בימות החול. בכל יום אנו מעלים את הבריאה באמצעות תפילה. בשבת נעשית עליה זו באופן מושלם וכולל יותר.

האם העולם פועל מעצמו? (מבט על עבודת התפילה)

יהודי המבקש הבנה במהות עבודת התפילה עשוי לתמוה: בספרים הוא לומד על עולם של פנימיות המציב אותו, האדם, במרכז ההוויה ומוסר בידיו את מפתחות השפע כביכול, לאמור: בתפילתך הינך פועל נשגבות, ממתיק דינים, בונה עולמות וממשיך שפע. העולם רובץ על כתפיך. אך בשעה שהוא יוצא אל החוץ, בעיני בשר העולם בלתי ניתן לשינוי. קבוע, חוזר על עצמו.

יתרה מזו. אם עבודת התפילה כה חיונית, הייתכן שמיליארדי יצורי אנוש שאינם מתפללים ואינם בני ברית יהיו ניזונים מכל טוב ללא עבודת התפילה, לימוד תורה או קיום מצוות? ואם כן, מה הועיל יהודי בתפילת?

והדברים יתיישבו עם הצגת יסוד חשוב בהבנת ההנהגה הרוחנית.

ייחוד פנימי, וייחוד החיצון

בכתבים מובא שישנם בהנהגה העליונה שתי בחינות של 'יחוד' והמשכת שפע: האופן הראשון קרוי 'ייחוד פנימי', השני 'ייחוד החיצון'. שני סוגי הייחודים הללו הינם מקורות להמשכת שפע וקיום עבור כלליות הבריאה, כאשר הייחוד החיצון משמש מקור קיום לחיצוניותם של העולמות, וממשיך נשמות של מלאכים. ואילו 'ייחוד הפנימי' מחייה ומחדש את פנימיות העולמות ומאציל נשמות בני אדם. המושגים הללו דורשים ביאור:

עינינו הלא רואות איך העולם למראית עין כמנהגו נוהג. מדי יום ביומו, עונה בעונתה ושנה בשנה. מציאות זו אינה נוטה להחלפת צורה, היא קבועה. ובכל זאת בפנימיות המציאות היא מעין סולם, רגליו בארץ וראשו בשמים, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מי שלומד מעט על פנימיות עבודת התפילה מגלה עולם אחר. עליות ותיקונים, ייחודים והשפעות. פעולות לאין מספר.

אכן, שני עולמות לפנינו. עולם חיצוני בלתי משתנה כלפי חוץ. ולפנים ממנו עולם פנימי המחליף גוונים, פושט ולובש צורות. מתעלה. מתרומם, ומתחדש ללא הרף. על קיומו של העולם החיצוני אין הבחירה שלנו משפיעה. משום שעיקר עבודת האדם היא בפנימיות העולמות – משם נמשכה נשמתו. איך אם כן מתקיימת החיצוניות? ובכן, הנהגת חיצוניות העולמות מתקיימת ברצון השם יתברך לבדו.

הקיום הזה נמשך מאותו 'יחוד חיצון' שהזכרנו למעלה. זהו מקור השפעה 'גרוע' יותר. קבוע ובלתי משתנה מחד, אך נמוך וחיצוני מאידך. הייחוד החיצון בכוחו לחדש ולהזין את הקיים, אך אינו מביא השפעה ובריאה חדשה. ההנהגה הזו אפוא משמרת את פני תבל, ממנה ניזונים מיליארדי יצורים ארציים ואומות העולם, ובמידת מה אף אלו שאינם מוכנים לסמוך ממש על השגחה ותפילה. בספרים הקדושים מוכרת ההשפעה הזו גם בשם 'שפע של בהמה', דהיינו מקור ממנו יונקים את קיומם בהמות וחיות שאינם נדרשים 'להתפלל' כדי להשיג את מזונם.

לעומת זאת שפע וקיום פנימיות העולמות, והיכולת להמשיך מחדש 'נשמות חדשות', תלויה ב'יחוד הפנימי'. ייחוד נעלה ומרומם זה תלוי בעבודת האדם, בבחירתו. את ה'ייחוד הפנימי' ניתן לעורר רק על ידי 'התערותא דלתתא'. מתוך מסירות נפש המעוררת לעילא את הרצון להשפיע. על מקור השפע הזה נסמכת ההנהגה הרוחנית הפנימית, המתחדשת, המתעלה מיום ליום.

כעת בין נבין.

השקפה על העולם במשקפי חיצוניות תראה לנו עולם כמנהגו נוהג. התפילה כביכול ח"ו אינה מעלה ואינה גורעת. המחזה הזה נכון כל עוד הינך ניזון משפע חיצוני 'שפע של בהמה'. כאשר הינך נעשה קשור לשפע פנימי יותר, המציאות סביבך אף היא תעשה תלויה יותר ויותר על תפילה, השגחה וניסים. הרעיון הזה מתבאר היטב במאמר הגמרא: (קידושין פ"ב:) "אמר רבי שמעון בן אלעזר, מימי לא ראיתי צבי קיץ, וארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער… אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי". כלומר, בעלי החיים הנחותים בדרגתם זוכים להשפעה סדורה שאינה לוקה בחסר ושינויי הנהגה. אולם זוהי מעלת האדם, שהוא מסוגל לפעול ב'פנימיות', לעורר בעצמו את המשכת השפע החדש. ומסיבה זו גם לשגוג ולהרע ח"ו ולקפח את פרנסתו, אשריו שככה לו. לבהמה אין השפעה על המקור הזה. נוכל לשאוב מכאן הסתכלות מכוונת יותר להיכל התפילה.

מהי תפילה ראויה?

ראשית הבה נשאל: האם ראוי לנצל את היכולת להתפלל כדי להציג משאלות ולבקש בקשות? הזוהר הקדוש מכנה סוג מסוים של תפילות, 'תפילת כלבים': "דצווחין ככלבא הב, הב. הב לנא חיי הב לנא מזונא" – שצווחים ככלב, 'הב, הב' דהיינו, תן לנו חיים תן לנו פרנסה (תיקוני זוהר תי' ו'). מאידך, הלא תיקנו לנו חז"ל לבקש בתפילותינו על כל חיסרון וצורך, הן ברוחני והן בגשמי.

אלא בוודאי היסוד נעוץ באופן הגישה לתפילה. בעיניו של יהודי החי 'פנימיות העולמות' כל סוג של חיסרון בממון, בריאות וכדו' זוהי השתקפות של מצב השכינה. חסרונה. ירידתה או עלייתה. איש שכזה ניגש לתפילה כאל 'צורך גבוה'. הוא מקושר אל מקור 'הייחוד הפנימי' כעת גם אם יתפלל על צרכיו ויבקש, אין זו תפילת הכלבים. משום שהוא אינו 'מנותק' מההשפעה הפנימית ואינו ניזון משפע של 'בהמה' – חיצוני. התפילה שלו מעוררת למעלה את המקור הפנימי, וכעת גם אם יבקש על מילוי צרכיו ומשאלותיו, את השפע הוא מקבל מ'ייחוד הפנימי', משפע של אדם.

אך כאשר הגישה לתפילה אינה אלא כאמצעי למילואי צרכים. מבלי לקשר את החסרונות והבקשות האישיות למצב הרוחניות ותיקוני השכינה – הרי מקור ההשפעה שלו חיצוני, כבהמות נדמו. תפילה שכזו אינה אלא 'הב, הב'.

(פרי עץ חיים שער קר"ש ה', וליקו"ה עירובי תחומים ה' באורך).

מה מחדש את היקום?

אחד היסודות החשובים בהבנת מציאות ההנהגה הרוחנית, הוא עיקרון ההתחדשות התמידית. כלפי חוץ סדר התפילות שב על עצמו: שחרית, מנחה, ערבית וחוזר חלילה. אולם בשום אופן אין זו תמונה אמיתית. וכך כותב הרח"ו: "אין לך כל תפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבוא, שתהא דומה לחבירתה כלל ועיקר…" ההפרש קיים לא רק בין תפילות המועדים, השבתות ותפילות החול. גם בימי החול עצמם אין לדמות תפילה לרעותה. ולמעשה מאותה סיבה גם אין כפילות בין יום אחד לחברו.

ניתן להעניק פשר למציאות הזו בכמה אופנים. אך בראש ובראשונה יסוד הדברים במאמר הזוהר המפורסם (תיק"ז, תי' כ"ב): "קם רבי שמעון ואמר: לבושין דאיהו לביש בצפרא, לא לביש ברמשא. ולבושין דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים, דהיינו ההנהגות בהם מתלבש השם יתברך, מתגלה ומנהיג באמצעותם את העולמות – משתנים בכל יום ובכל שעה ממש. עד שאין זמן זהה לחבירו. את המאמר הזה ואת ההבנה המאירה ממנו הציג הרח"ו בהקדמותיו לתורת האריז"ל. שם הוא מכביר מילים על שינויי ההנהגה והתחדשות המציאות הרוחנית והגשמית בכל רגע ממש. וכך הוא חותם את דבריו: "ואם עיני שכל לך תדע ותשכיל ממוצא דברינו כי אין שכל אנושי יכול לעמוד על דקדוק כל הפרטים האלה". ועל כך שורר דוד מלכא משיחא: "גל עיני ואביטה נפלאות". ושלמה בנו אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

יסוד בגישה ללימוד הזוהר

ההבנה הזו היא כלל עיקרי בגישה להבנת מאמרי הזוהר. משום שכל מאמר מדבר מעולם אחר או ממצב ושעה אחרת. עד שאמרו (בשם הרה"ק מקומרנא) שבכל יום ויום אומרים בישיבה של מעלה פשט אחר, חדש, בדברי הזוהר הקדוש. לפי ההנהגה המתחדשת באותה שעה.

אך בעיקר מתאימה ההקדמה הזו להבנת עניינו של יהודי בעולם. לעולם לא יחזור על עצמו יום בחייך. לעולם לא תתגלגל לפיך תפילה זהה או חוזרת על עצמה. תמיד תהיה עסוק בעניין חדש לגמרי שלא היה דוגמתו מששת ימי בראשית. ויש לכך סיבה נוספת. והיא מיוסדת על עקרון 'הבירורים' אודותיו הרחבנו בפרק הקודם (מאמר 'שבירת כלים'). וכך כותב רבינו האר"י:

"וטעם הדבר (שכל תפילה עניין לעצמה): כי כל התפילות הם כדי לברר בירורים, והנה בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה מתבררים בירורים וניצוצין חדשים מה שלא נבררו עד אז". העולם אינו יצירה ישנה, המציאות אינה תמונה מקובעת מששת ימי בראשית. בכל יום ולמעשה בכל רגע ממש, נברא עולם מחדש.

המציאות על שלל רבדיה אינה אלא פסיפס של 'ניצוצות' רוחניים, חלקי אורות המתקראים 'בירורים' על שום שעלינו לבררם מטינופת הקליפות ולהשיבם אל מקומם הנכון. ניצוץ שמתברר חוזר ונעשה 'אבן' בעולם התיקון, דהיינו הוא נעשה חלק מהמציאות המתוקנת ברוחניות ובגשמיות. וכך הולך אדם בעולם ובדרכו פוגש חלקי ניצוצות, קדושות, אורות, שברי כלים של מידות מקולקלות. כל אלו מופיעים בחייו כניסיונות והתמודדויות. מלאכת הבירור והתיקון מתבצעת על ידי תורה, מצוות, ועבודת המידות. אך עיקר העיקרים זו עבודת התפילה. מטעם זה כינו חז"ל את התפילה: "דברים העומדים ברומו של עולם".

התפילה היא סולם עליה עבור ניצוצות הקדושה, באמצעותו אנו מעלים את כל הקדושות והרוחניות שליקטנו בעולמות הפירוד על ידי מעשינו הטובים, ומשיבים אותם למקומם. אותם 'בירורים' אחרי שיתוקנו במקומם למעלה, מהם עצמם תיברא מחדש המציאות המתוקנת. לפיכך נחשבת התפילה לבריאה של ממש.

זהו סוד ההתחדשות התמידית. מכיוון שהבירורים אינם זהים, ומה שתוקן אמש אינו מה שמתוקן היום. לכל יום בירור משל עצמו ולכל שעה עניין משלה – לפיכך תהיינה התפילות שונות בתכלית. אמור מעתה: אופי הבירורים הוא שמשפיע על מהותן של התפילות. ואם נתרגם זאת לשפת עבודת השם, הרי שדווקא ה'בירורים' דהיינו ההתמודדויות העוברות על הנפש והעניינים המופיעים בחיינו כדורשי תיקון, הם סיבה להתחדשות.

מחשבות זרות כבעלי תשובה

על יסוד הבנה זו מלמדים הצדיקים את פשר הופעתן העיקשת של מחשבות זרות דווקא בשעת תפילה. העיתוי הזה בו מתייחד הנברא עם בוראו, הוא עת תיקון ובריאה מחודשת. זוהי שעתם של כל נצרכי התיקון. המחשבות המבלבלות אפוא אינן אלא אותם 'בירורים' הנוגעים לנפש ובאים עתה לבקש את תיקונם מהאדם. צדיקים בעלי מחשבה קדושה וחזקה עסקו בבירור המחשבות והעלאתן. אין זו עבודה לכל. אך בספרים מובאות עצות לתיקון המחשבות (עי' ליקו"מ נ"ה). בכל אופן, יש לזכור שמחשבות זרות כמותן כבעלי תשובה המתדפקים על דלתות המוח ומבקשים לשוב לצור מחצבתם. לא בכל מצב ניתן לסייע להם, ולעיתים גדולה הסכנה מהתועלת. בכל זאת, יש בידיעה ובהבנה הזו כדי להתנחם ולהבין טוב יותר את הלך הנפש. לא לחינם מתגברים מסיחי הדעת על המוח דווקא בשמונה עשרה, הם יודעים אימתי כדאי לבוא ולבקש תיקון.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז', שער ההקדמות הקדמה ב').

תפקיד האדם הקטן בעולם הגדול

אדם חי לצד רבבות בני מינו, מוקף בבעלי חיים, צומחים ודוממים. במה נבדל הוא מכולם? אמר קהלת: (קהלת ג)  "ומותר האדם מן הבהמה אין… לבד הנשמה הטהורה" – הנשמה היינו הדעת, מיוחדת לאדם לבדו. יש בו מדעת קונו, באפיו נשמה מן העליונים. הנבדלות הזו מייחדת אף את ייעודו בעולם. אפשר לכנות את האדם על שם מקצועו – מתקן. אם ביקשת לדעת את תפקידך בעולם, דע לך באת כדי לתקן.

הבנת המקצוע והייעוד כרוכה בהבנה רחבה יותר של הסובב.

פסוק יש בבראשית, בו מקופל הייעוד האנושי כולו: "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב'). פירש רש"י: "על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה? כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים". הא למדת כי לא יבוא שפע וקיום לעולם כי אם באמצעות האדם. התפקיד הזה קרוי 'אתערותא דלתתא' – התעוררותו של המקבל כלפי המשפיע. והמושג מחייב ביאור:

תיקונו של קלקול עתיק

אמרנו על האדם שייעודו לתקן, "לתקן עולם בלכות ש-די". מכלל 'תיקון' אתה שומע 'קלקול'. באיזה קלקול עסקינן?

אכן, קדם לבואנו הנה קלקול עתיק, בעטיו ושמא 'בזכותו' נדרשים אנו לתקן את המעוות ולהשלים את החיסרון. בתורת הפנימיות מפורסם המושג 'שבירת כלים'. זוהי התרחשות רוחנית קדומה, קדומה יותר מבריאת העולם. בשלבים ראשונים של ההשתלשלות הרוחנית בשעה שאורות רוחניים  וספירות עליונות היו אמורים להיכנס לכלים שבעולם האצילות, ובעקבות אי יכולתם של הכלים לקבל ולהכיל את האור – אירעה השבירה. הסיבות לאותה שבירה נידונים באורך בכתבים. בעקבות כך 'נפלו' כביכול שברי הכלים – שהם בעצם חלקי רוחניות עליונים – מעולם האחדות הוא עולם האצילות, והתפזרו בכל שלושת העולמות התחתונים הנחשבים 'עולמות של פירוד' – בריאה, יצירה, עשייה. למעשה, אותם שברים כלים הם עצמם החומר הרוחני ממנו נבראו העולמות התחתונים. הווי אומר: העולם הזה מורכב ועשוי כולו משברי כלים רוחניים. היכן מצויים בעולמינו אותם שברים? בכל מקום. במראה, בטעם ובריח. בהרגשה ובמחשבה.

הכלים השבורים הם כליהם של שבע מידות העליונות המכונות 'שבעת ימי הבניין', משום שבהם נברא עולם ומלואו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

דומים הכלים הללו לגופים. גוף מת כיוון שהסתלקה ממנו הנשמה מיד נאחזים בו קליפות והוא נעשה טמא, כך גם הכלים הרוחניים. הם מופיעים כאן שבורים, רחוקים מאור הנשמה, מלופפים בחיצוניים בקליפות ובהסתרה.

שבע מידות רוחניות נפלו ונשברו. אף עולמינו מתפצל לשבע מחלקות: שבע ימים בשבוע, שבע שנים בשמיטה. שבע ארצות בעולם. שבעה אקלימים. שבע כוכבי לכת.  כדכתיב: (משלי ט') "חצבה עמודיה שבעה". אף מחשבותיו של אדם מחולקות לשבעה סוגים, בבחינת "שבע מחלפות הראש" שהם שבעה סוגי המחשבות החולפות במוחו של אדם (בעש"ט הק'). הנה לנו איך עולם ומלואו תוצאה של שבעה כלים שבורים. כך מתנהג הטבע, כך פועלת הנפש, כך חושב המוח.

 

האדם אם כן תופס מקום בראש כל ברואים, ומעיד עליו הכתוב: (בראשית א') "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (עי' זהר שמות דף צד:). זוהי עליונות, והיא שאובה מעצם התפקיד. איך מתבצע אותו תפקיד?

כפי שראינו, המציאות אינה אלא אוסף שברים, שברי כלים של מידות עליונות. השברים הללו מופיעים בדרכו של אדם, בעולמו, בחייו כנתונים הדורשים תיקון. יש והם מתעוררים בנפש כיצרים ומידות רעות. יש והם באים בתוך מאורעות ובדיבוריהם של אנשים. הם בוודאי שרויים בכל דבר מאכל ושמשקה. בכל מראה טעם וריח. לאחר תיקונם של השברים הללו, נחשבת הבריאה כאילו נבראה מחדש ממש. את המעבר הזה משבור לשלם עושה אדם על ידי עבודת הבורא.

לאסוף את חלקי עצמך

יהודי בעבודתו בורא בריאה חדשה, מתקן עולם, אך לא רק. כשם שאדם בעבודתו מלקט 'ניצוצות' קדושים ומרכיב סביבו עולם חדש, מתוקן. כך גם מתלקטים ונאספים אליו חלקים שלו עצמו, של  נפשו ורוחניותו. משום שהשבירה כמו גם תיקונה נוגעת בכל חלקי הבריאה, מהעולמות העליונים ונשמות בני אדם, עד קרני ראמים וביצי כינים. המציאות כולה אמורה להתלקט ולהתברר מכל המקומות בהם התפזרה בעקבות השבירה, להיתקן ולהיברא מחדש.

העבודה הזו מתמשכת על פני שית אלפי שנות קיום העולם. מאז חטא אדם הראשון ועד העתיד לבוא, עליו התנבאנו (זכריה י"ד): "ועמדו רגליו על הר הזיתים". אז יושלם בירור כל קומת הבריאה, מראש כל דרגין עד החומריות והגשמיות הנמוכה ביותר, בחינת רגלי העולמות. עד אז, בכל יום ובכל שעה, בכל רגע ובוודאי שבכל תפילה וקיום מצווה, אדם מתקן במעשיו בדיבוריו ובמחשבותיו את העולם, משבירה לתיקון.

הנה אם כן האדם לאורך כל חייו 'אוסף' את עצמו, בונה את נפשו, ומקים את קומתו הרוחנית מתוך כל מה שמתרחש סביבו. אין קול, מראה או אירוע שמזדמן אל תחום חושיו של אדם מבלי שיהיו שם 'ניצוצות' השייכות לחלקו. על עבודה זו כותב האריז"ל שאינה נעשית מעצמה. זו עבודה המסורה ביד האדם נתונה לבחירתו, בלימוד התורה, בעבודת התפילה, קיום מצוות ועבודת המידות.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז'. 'לשם' ספר הדע"ה ח"ב דרוש ד' באורך. ליקו"ה הלכות בית הכנסת ד')