הקשר הסמוי בין מצוות מילה לקרבן פסח

מצוות קרבן פסח קשורה עם מצוות המילה ויחדיו הן מהוות נקודת ציון מהותית בגאולת מצרים. גם בסדר השתלשלות הדברים, מצוות הפסח – לקיחתו ושחיטתו, שריפתו, צביעת המשקוף בדמו, ואכילתו בחיפזון – נעשים על מפתן היציאה ממצרים. יש למצוות קרבן פסח חלק עיקרי בגאולה, בגאולת הגוף והנפש יחדיו.

למצרים הורדו בני ישראל על מנת לתקן קלקול עתיק, פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע. אכילה זו הולידה את אפשרות המוות, והשעבוד לפרעה במצרים נועד לתקן זאת. כלומר למצרים ירדנו כדי להירפא מתחלואי המוות, משום שהאכילה מעץ הדעת הביאה על האדם מיתה. מאי משמע מיתה? המוות הוא פירוד בבחינת "רק המוות יפריד". כאשר אכל אדם מעץ הדעת נענשו הגוף והנשמה בעונש הפירוד, על הגוף נקנסה מיתה ועל הנשמה עונש מייסר יותר – מוות רוחני, ניתוק ופירוד מחי החיים חלילה. חטא עץ הדעת הביא לעולם את יצר הרע ואת המושג 'מסך מבדיל', דהיינו האפשרות להיות חלילה מנותק מהשם. ניתוק ופירוד זה הוא מהות הגלות, גלות מצרים ושאר ארצות. נמצא שהגלות כוללת שני עניינים: קלקול הגוף והצורך לתקנו ובמקביל תיקון הנפש.

הדם הוא הנפש

לצורך תיקונן של הגוף והנפש וכדי שתתאפשר יציאה ממצרים נצטווינו בשתי מצוות הקשורות לדם – דם פסח דם מילה. הדם מסמל את החיים והמוות. מצד אחד הוא נושא החיים, "הדם הוא הנפש". אי אפשר לחיות בלעדיו. מאידך הדם הנשפך מסמל את אובדן החיים. שם למעשה מצויה הנפש הגולה – במקום של איבוד דם, אובדן החיות, מוות. כדי להחיותה נדרשת לנפש מנת דם, חיות. היא תינתן באמצעות שתי מצוות הדמים, פסח ומילה. לדם משמעויות רבות. ראשית הוא שארית המילה 'אדם' לאחר שמורידים ממנה את האות אלף. כאשר חטא אדם בעץ הדעת נסתלקה האות א' המורה על נוכחות אלופו של עולם משמו ונותר רק הדם. ד"ם הוא גם מספר קטן של שארית המילה 'אמת', לאחר סילוק האות א' נותר מהמילה 'אמת' – מת. במספר קטן, כלומר כשאר מחשבים את האות מ'  באחדים ולא בעשרות היא נעשית ד', כשנחשיב את האות ת' בעשרות במקום במאות היא תהיה מ', וביחד מ"ת. בגלות, הדם מבשר מוות אך דווקא ממנו מתבשרים גם על גאולה. פרעה הצופה בו מבין משמעות של מוות "ראו כי רעה נגד פניכם", אך הקב"ה משיב כנגדו "בדמיך חיי, בדמיך חיי". את ההיפוך הזה ממות לחיים מחוללות שתי המצוות פסח ומילה. לשתיהן עניין משותף – הסרת הרע. המילה מסירה את קליפת הערלה מהגוף, קרבן פסח עושה זאת לגבי הנפש.

כפי שהערלה מחפה על שלמות הגוף היהודי, כך על הנפש מכסה ומסתירה קליפת מצרים. בטרם צאתם ממצרים נצטוו ישראל לקחת לעצמם שה – אליל מצרים. לקיחת השה וקשירתו לכרעי המיטה נועדו על פי פשוטו להכניע את המצרים הרואים את אלוהיהם עקוד למרגלות מיטותיהם של ישראל כשהוא כנוע ומובס. באופן זה הכניעו בני ישראל בליבם פנימה את שארית אמונותיהם באלילי מצרים, תרבותה ותכניה. השה הזה מכוון כנגד המזל הראשון, טלה. בצאתם ממצרים יצאו בני ישראל גם מתחת ידם של שנים עשר הכוכבים והמזלות. "אין מזל לישראל". זו למעשה משמעותה הפנימית של הגאולה – היחלצות מהמצב המפורד והמפוזר. בגלות בני ישראל פזורים בגולה, הגאולה תקבץ את הנדחים. מה יוצר את הפירוד? המסכים המבדילים. המחיצות. אפשרות הפירוד נוצרה בעולם באכילת עץ הדעת. כעת באמצעות הדם, דם פסח ודם מילה, יתבטל הפירוד ויתאחדו הפזורים.

הדם מתווך בין גוף לנשמה. מתוקף מהותו הוא מחבר ההפכים ומאפשר את קיום החיים. לפיכך המוות קרוי בשם 'שפיכות דמים', כאשר הדם נשפך אין הוא ממלא את תפקידו כמאחד. במצוות המילה והפסח דווקא שפיכת הדם, הטפתו והזאתו, יוצרים את האחדות וההתמזגות. הפסח הוא קרבן והקרבן כשמו כן הוא, מקרב ומאחד. מובא בספרים שעניינם של הקרבנות היא לאפשר התקרבות העולמות, התחתונים בעליונים וכדומה.

משכו וקחו

דם פסח ומילה מעורבים יחד, מפני שזה עורר את זה וכדברי המדרש (רבה, שמות) : שבשעה שציווה הקב"ה על הפסח עדיין רבים מישראל היססו ונמנעו מקיום מצוות מילה עד יום ראשון של פסח. אמר הקב"ה למשה עשה את הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לארבעה רוחות העולם הנושבות בגן עדן, ומן הרוחות שבגן הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר "עורי צפון ובואי תימן" והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נכנסו כל ישראל אצל משה לפי שהיו עייפים מהריח, וביקשו "האכילנו מזבחך". אמר להם: "אם אתם נימולים אתם אוכלים, ואם לאו אין אתם אוכלים. מיד נתנו עצמם למול והיה דם הפסח מתערב בדם המילה". נמצא ששתי המצוות הללו יחד הכניסו את ישראל תחת כנפי השכינה.

כעת נבין את עומק הציווי "משכו וקחו". בני ישראל מצווים להביא את השה לקרבן פסח בלשון "משכו וקחו" ודרשת חז"ל מפורסמת "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו צאן של מצווה". כלומר יש כאן התנתקות. הלשון "משכו" מתקשר מיד עם המילה "משכני", "משכני אחריך נרוצה". גם כאן יש כפילות המורה על שתי בחינות 'משכני' ו'נרוצה'. המשיכה מתייחסת לניתוק בבחינת סור מרע, והריצה לעשה טוב. 'משכו' על מנת להתנתק מאלילי מצרים 'וקחו' כדי לחבור לאמונה. ההתחברות אל הטוב רמוזה במילה צא"ן שמשמעותה ייחוד, שכן צאן הוא חיבור האותיות צ"א שהם גימטרייה של שילוב השמות הוי"ה ואדנות, האות נ' רומזת לנון שערי בינה.

יתר פרטיה של מצוות הפסח מכוונים כולם לניתוק והיבדלות מישות הטומאה של מצרים. את השה יש לקשור לכרעי המיטה. מיטה היא ראשונה מארבעת תיקוני השכינה, מיטה-מנורה-כיסא-ושולחן. כרעי המיטה הם רגלי האמונה, כידוע האופן הנכון לביטול הרע הוא הכנעתו לפני הטוב בסוד "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם" (מלאכי ג). יחד עם השה, גם האמונה האלילית נעקדת למרגלות האמונה הטהורה. לאחר מכן, בי"ד בניסן שוחטים את הפסח ומוציאים את דמו. טובלים אגודת אזוב ומגיעים את הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. שחיטת הפסח מבטאת את הכנעת הקליפה, קליפת נגה. הדם הוא נפשה וחיותה של הקליפה, לפיכך מקומו על מפתן הבית. לאמור: ביטלנו את הקליפה ולא הותרנו ממנה בבית מאומה, רק על סף הקדושה השארנוה לצורך הבחירה. המשקוף ושתי המזוזות הם קו הגבול החוצץ בין רשות היחיד לפרהסיה, במובן הרוחני כאן עובר גבול הקדושה. הקדושה מיוסדת על עשר ספירות כאשר שלוש האחרונות, נצח הוד ויסוד, מסמלות את מפתן הקדושה. משקוף הוא כינוי לספירת יסוד, זו הספירה האוגרת את השפע ומשפיעה למקבלים, לפיכך כל הספירות וההשפעות משתקפות בה. שתי המזוזות רומזות לנצח והוד, "תרין סמכי קשוט", הניצבים כשומרי הסף. שם, על מפתן הקדושה, מותירים את הדם. לפי שהקליפה צורך גבוה, ואילולא היא – אין בחירה ואין מקום לתיקון ועשייה. אבל מקומה בחוץ, על הסף ולא לפנים ממנו. (ע"פ רמח"ל – פרשת שמות)

סוד הדילוג

סוגיית קרבן פסח פותחת בפנינו צוהר לנושא הקורבנות בכלל, לפי שזהו הקרבן הראשון שהוקרב על ידי כלל ישראל. כאן המקום להרחיב קמעא אודות מעשה הקרבן ועניינו: ידוע שתכלית הקרבן לקרב בין ישראל לאביהם שבשמים, ושמו מעיד עליו 'קרבן' – קרבה והתקרבות. השל"ה הקדוש (מסכת פסחים, ביאור הגדה) מאיר זווית משמעות חדשה: "דע כי אין לך אדם בישראל שאין לו זכיות וחובות והן מעורבין, זה עשה היום זכיות ואחר כך חובות ואח"כ זכיות וכן חוזר הרבה פעמים. וכשהוא מתחרט ומתודה ומביא קרבן, מה עשה הקב"ה – מדלג מזכות לזכות". הדברים נפלאים: בתמורה לקיום מצוות הפסח כתיקונה וצביעת מפתן הבית בדם הקרבן, מבשר הקדוש ברוך הוא לישראל "ועברתי בארץ מצרים… וראיתי את הדם ופסחתי". הלא שמו של פסח נגזר מנס זה. ומהו הנס? על פי פנימיותו, נס הדילוג נפלא ועצום. היהודי השרוי במצרים מלופף בטומאות ומעורב טוב ורע, אי אפשר כך לגאול אותו. מאידך אם ימתינו עד שיטהר, ישקע לבטח בשער הנון של טומאה. מה עושה השם יתברך? מדלג. פוסח מנקודה של יהדות לרעותה. מדלג על מרחבי התערובת ומלקט מהתפזורת רק טוב, כך נוצר באופן ניסי רצף יהודי טהור. זהב מזוקק. למעשה כל צרותינו – הרוחניות והגשמיות – אינן אלא תוצאה של עירוב. בכל יהודי יש טוב, אלא שהוא מסובב ואפוף ברע. כל אדם חוטף במשך יומו מצוות ומעשים טובים, מחשבות קדושות ואמירות טהורות. הבעיה שבין לבין מנשבות רוחות אחרות, לא נוצר רצף של טוב והנפש שקועה במערבולת טוב ורע. בפסח נוטל הקדוש ברוך הוא את היהודי מתפזורת גלותו, ומחולל אותו באופן ניסי. יוצר אותו בדילוגים. זו דרכו של השם יתברך ועליה נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". דרכו של הקדוש ברוך הוא להעלים עין מהרעות ולהביט רק על הטובות.

בחינת ד"ם – עניינו של הדם גבורות וצמצומים, ויש בו בחינות שונות לטוב ולמוטב. דם עכור הוא שפע של קליפות, דם טהור זו מידת הגבורה הבאה מצד הקדושה. לדם משמעות של אחוריים, שכן כאשר מחשבים את אחורי שם אהי"ה בגימטרייה (א, אה, אהי, אהי"ה) הוא עולה למספר מ"ד – דם. לדם טבע של היפוך, הוא משנה את מהותו והופך לחלב המזין את הוולד. ביציאת מצרים נאמר לישראל "בדמייך חיי" לאמור שתתהפך עבורך משמעות הדם ממוות לחיים. 

למרגלות הר מירון – משמעותו של ל"ג בעומר

מדי שנה בהתקרב 'יום שמחת רשב"י' בל"ג בעומר, חוזרת ומהדהדת בעולם ההבטחה הנצחית "כי לא תשכח מפי זרעו". המילים הללו שירושה הם לנו מדורות קדמונים, מקיימות בימינו תחיית המתים. ההבטחה שכרכה את ספר הזוהר יחד עם תקוות הגאולה "בהאי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא" – לובשת צורה ומקבלת פשר היום, בדור העקביים ובתקופת הירידה עדי רגליים. ל"ג בעומר הוא חג הנסתר והפנימיות, אך לא כדרך שהעולם נוטה לראות את הנסתר – כנעלם ומכוסה, כי על כן ביום זה האור הנסתר והצפון יוצא ממסגרותיו ומאיר את הנגלה. מירון היא תל שהכל פונים אליו, כשם שרבי שמעון הוא צדיק מנחם שכל שעות הדחק נסמכות עליו. בל"ג בעומר גילה רשב"י את האידרא זוטא, ההתגלות עצמה נהגתה בלשון קבלה, בדרך הסוד, אך תוצאותיה מתפשטות לכמה וכמה שבילים המתרחבים והולכים, בעקבתא דמשיחא בפרט, לנתיב של גאולת הכלל והפרט.

אם נפשך לדעת מה נורא ונפלא כל כך במקום גניזתו של רשב"י שבמרומי הר מירון שלא נמצא כן בכל קברי הקדמונים שבארץ הגליל – כלך אצל אותה הבטחה שהיא הנותנת פשר לתופעה.

מעשה תוקפו וגבורתו של רבי שמעון וסגולתו המיוחדת של ספר הזוהר, מתגלים מתוך אותו מעשה שאירע בכרם ביבנה (שבת קלח ע"ב): "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל". דור לאחר מכן התייצב רשב"י והכריז "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל" וסימנך מהכתוב "כי לא תשכח מפי זרעו".

יומא דהילולא של רשב"י היא עד-חי לתקוות הגאולה, בבחינת "עד הגל הזה". העדות הזו יוצאת דווקא ממעמקי החושך וההסתרה, כפי שספר הזוהר אף הוא יוצא מתוך אדרת של העלמה והסתרה. הפסוקים מתוכם נישאת הבטחתו של רשב"י מנבאים הסתרה וירידה עצומה (דברים ל"א): "וחרה אפי בו ביום ההוא.. ואנכי הסתר אסתיר פני.. והיה כי תמצאן אותו צרות רבות.." ותוך כדי כך "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". מאמרי הזוהר הקדוש נכתבים אמנם בימים בהירים של תנאים קדושים, אך פניהם אלינו, השרויים בעב ובענן. ההבטחה של רבי שמעון נאמרת לאחר הקדמה של 'וחרה אפי, ואנכי הסתר אסתיר', עד לשם צוללת העדות ומבטיחה, כי חרף החושך וההסתרה לא תשכח התורה. הנס הזה מתנוסס מדי שנה ממרומי הר מירון ביום שמחת רשב"י, והוא המכריז ואומר "עולו והתכנשו להילולא דבר יוחאי".

סוד השערות

הזוהר הינו אוצר הסוד ולאו דווקא בלשון קבלה. הסוד הוא סודן של נשמות ישראל, סודו של היהודי הפשוט העולה במעלה ההר ואף על פי שאינו יודע מה לו פה ומי לו פה, ואף על פי שאינו בר אוריין ויד אין לו בנסתרות ובסודות, אף על פי כן יהודי של רבי שמעון הוא. זהו גם סוד נצחיותו של העם הזה, סודה של הגאולה המבקיעה ומתנוצצת מתוך גלות. סוד הירידה שתוליד עליה. ויש בכלל כל הסודות הללו את סוד השערות.

בימי הספירה ובפרט בל"ג בעומר יש לנו כמה עיסוקים עם שערות, איסור התספורת ומנהג החלאקה לבני השלוש. על פי פשוטו איסור התספורת הוא מנהג אבלים על מות כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא. האריז"ל הקפיד להימנע מתספורת מפסח ועד עצרת ואף ביום ל"ג בעומר, והטעם המובא בכתבים הוא, שבימים אלו מאירים בעולם הרחמים העליונים שמקורם בכתר. אור הרחמים שופע ויורד באמצעות שערות של אריך אנפין המכונות 'עמר נקי', על שם לבנוניותם שהן מלאות חסד ורחמים ומבטלות כל דין. כדי שלא להחליש את אותה הארה עליונה, המנהג על פי קבלה להימנע מתספורת עד חג השבועות (עי' פע"ח שער ספירת העומר).

עוד בסוד השערות: על רבי עקיבא נאמר שהיה דורש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כ"ב) 'קוץ' בלשון הזוהר הוא כינוי לקבוצת שערות, בבחינת 'קווצותיו תלתלים'. שורש נשמת רבי עקיבא אשר משם המשיך את גילוי תורתו, הוא מאותן קוצים ושערות עליונות. בשערות הללו גנוז הסוד הגדול של ימי הספירה ומנהגיה.

מהי שערה? שערה היא צינור דקיק, חלול מתוכו. השערות יוצאות מהגולגולת ולכן הן קרויות גם 'מותרי המוחין' כלומר, מקור יניקתם מהמוח. במשל הרוחני השערות הם האופן בו מצטמצם שכל עליון מאוד או הארה עצומה כדי לרדת ולהשקות את העולמות התחתונים. האור העליון הגנוז במוח דומה למימי האוקיאנוס, אי אפשר להרוות צימאון מתוך ים גדול. לשם כך יש להתקין צינורות-צינורות להמשיך את המים דרך צמצומים ודרכים עדי יבואו אל הברז והכלי להחיות בהם נפש כל חי. הוא הדין בקומה הרוחנית: האור העליון, אור מידת הרחמים העליונים, שרוי כביכול בראש העליון, גנוז ונעלם במוח. כדי להביא את הנסתר הזה לידי גילוי, יש להמשיך אותו בצמצום גדול. לפיכך השערות קשורות לדינים. דין הוא צמצום, וצמצום הוא האופן בו יורד אור עליון ומרווה את העולם התחתון. אמנם, מפאת יחסם של השערות למידת הדין יש להיזהר בהם שלא תתגבר באמצעותם מידת הדין. רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תילים של לימודים, ושורש נשמתו היה משם – מהגבורות הקדושות, לפיכך תלמידיו שקיבלו את תורתו הנשגבה הזו ולא נהגו כבוד זה בזה, לא המתיקו את הצמצומים והדינים ופגעה בהם מידת הדין. בל"ג בעומר פסקה המגיפה, ביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הנותרים וביניהם רבי שמעון בר יוחאי. בזה היום זורח אורו של רשב"י, אשר רב חילו ותוקפו לצמצם אורות גדולים עבור כלים קטנים של אנשים פשוטים אפילו בדורות האחרונים, ללא דינים רק בחסדים גדולים.

השערות הם סוד אומנותם של הצדיקים המופלגים, משום כך כדאי הוא רבי שמעון להבטיח ולהעיד כי אף שיבואו ימים של חושך וירידה, בוודאי לא תשכח התורה מפי זרעו. משום שהוא, רשב"י, התעלה והשיג את רחמיו של השי"ת באופן נפלא ונשגב, ובגילויו מאמרי הזוהר הקדוש צמצם את הרחמים הללו בצינורות ושערות דקות להביא את שפע הרחמים והחמלה עד מקומו של אחרון שבאחרונים. מכאן טעם למנהג החלאקה ותספורת השערות בל"ג בעומר במירון, אצל רבי שמעון אשר השיג וגילה את סוד השערות והרחמים.

הוד שבהוד  

כפי שראינו גילויו של רבי שמעון נוגע דווקא למקומות הנמוכים שהשכחה מאיימת לפגוע בהם. מבחינת סדר הספירות, הספירה המתוקנת ביום ל"ג בעומר היא 'הוד שבהוד'. מידת הוד כנגד רגל שמאל, עליה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית". רגל שמאל היא האבר הנמוך והחלש ביותר. כאשר הופכים את האותיות, 'הוד' נעשה 'דווה', בבחינת "כל היום דווה". נמצא שמידת ההוד מבטאת את הנמיכות והחולשה, את אחרית הדורות. 'הוד שבהוד' היא תמצית החולשה. במידה זו ודווקא בה, מנצנץ ומזריח אורו של רבי שמעון. הוא הצדיק המאיר לארץ ולארציות. הוא שצפה והביט על הדורות הדוויים, הבטיח שגם שם לא תשכח תורה מישראל. בחולשת קיומנו כל תקוותנו עליו.

מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן?

ממשמשים ובאים ימי ניסן, הזמן מסוגל לגאולה והתחדשות. זה הזמן והמקום לברר אימתי הוא ראש השנה, בתשרי אם בניסן? על פי תורתנו הקדושה "החודש הזה לכם ראש חודשים", ניסן ראש לחודשים. אולם בתשרי קבוע ראש השנה. כמובן יש כאן שתי דרכים, אחת לחמה ואחת ללבנה. ר"ה של תשרי למולדות ושל ניסן לתקופות. זה לחודשי הלבנה וזה לימות החמה. עניינים רבים מקבילים בין תשרי לניסן, הבולט שביניהם הוא הדין והרחמים. בכתבים מובא שעבודתנו בימי תשרי מתקנת את מידת הגבורה, ואילו בניסן אנו עוסקים בתיקון מידת החסד. להבנת המשמעות ניגש לבירור שאלת תאריך בריאת העולם.

הסוגיה ערוכה בגמרא (ר"ה י' ע"ב): נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע אימתי נברא העולם. ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ור"י אומר בניסן. והמפרשים כולם מתמיהים, וכי שייך לחלוק במציאות? רבינו האריז"ל (שעה"כ ר"ה דרוש א') כדרכו מיישב את השיטות באופן שאינן סותרות אלא משתלבות ומשלימות אחת את רעותה. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אמת, העולם נברא בתשרי ואף נברא בניסן, ואלו שני פנים בבריאת העולם.

עולמות ונשמות

במציאות ישנם שני פנים, פן אחד קרוי 'עולמות', והשני 'נשמות'. כמו הגוף והנשמה שבאדם כך גם בבריאה בכלליותה יש הבחנה של 'עולם' ושל 'נשמה'. פנימיות וחיצוניות. וכך מיישב רבינו האר"י את מחלוקת ר"א ור"י: שיטת רבי אליעזר שבתשרי נברא עולם איירי על בריאת הפן החיצוני של הבריאה, ואילו לרבי יהושע שבניסן הוא נברא, הכוונה על בריאת הפן הפנימי של הנשמות. הרעיון מדויק גם בראיות שהביאו התנאים לשיטותיהם. רבי אליעזר הביא סימוכין לדבריו משום "שבאותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו הפירות והדשאים". כלומר ראייתו מבריאת עולם הצומח והחומרי. רבי יהושע סומך את שיטתו לעובדה שאותו הפרק זמן התרבות ובריאת נפשות בעלי החיים כנדרש מהפסוק "לבשו כרים הצאן", ראייתו נסמכת על בריאת הנפשות והפנימיות (ע"פ נהר שלום נ"ג.).

בריאה בכוח ובריאה בפועל

סוגיית שני התאריכים לבריאת העולם מיושבת גם על פי נגלה: בתשרי עלה במחשבה להיבראות ובניסן נברא בפועל (תוס' ר"ה כ"ז.). כלומר, יש לבריאת העולם שני שלבים, במחשבה ובמעשה. הבריאה במחשבה נעשתה בתשרי, התגלות הבריאה בפועל נעשתה בניסן. והנה ידוע מאמר חז"ל שבתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין ולאחר מכן עמד ושיתף בהנהגה את מידת הרחמים. הספרים הקדושים (עי' שם משמואל שמות תרע"ב) מלמדים שחלילה אין זו הווה אמינה ומסקנה, אלא שני בחינות: הבריאה במחשבה אכן נבראה במידת הדין, לכך בתשרי העולם נידון, בדין. הוצאת הבריאה אל הפועל נעשתה בשיתוף מידת הרחמים, לפיכך הגאולה נועדה לחודש ניסן.

יש לנו אם כן שני קצוות למעגל השנה שהם למעשה שני קצוות למציאות: בריאה בכוח ובריאה בפועל. הבריאה שבכוח היא הבריאה שבעולם המחשבה, אודותיה נאמר בזוהר שהעולמות כולם נבראו במחשבה. מאידך כתיב "בדבר השם שמים נעשו" כלומר, בדיבור. לא במחשבה. אלא שהבריאה בכוח היא הבריאה שבמחשבה, זו הבריאה הנסתרת. בריאה בפועל היא בריאה שבדיבור, נגלית.

המונח 'בריאה בכוח' ו'בריאה בפועל' הוא יסוד גדול בסוד אמונת חידוש העולם (עי' ליקו"מ סי' ח'): בתפילה ואמונה יהודי מחדש את מעשי בראשית, זוהי בריאה בכוח, במחשבה. כי בתפילתו מעורר המתפלל את עשרה מאמרות של בריאת העולם, הוא מחדש את המקור של כל הנבראים. התורה קרויה 'בריאה בפועל', בדיבורי התורה נבראים 'שמים חדשים', חוקות שמים וארץ. ההקדמות הללו מובילות אותנו להבנה נפלאה בסדר העבודה שבמעגל השנה.

הסתר וגילוי – גלות וגאולה

כאמור חודשי תשרי וניסן קבועים כראשים לשני בחינות שבמעגל השנה. בתשרי ראש השנה למולדות דהיינו לחשבון ימות החמה. בניסן ראש השנה לתקופות, דהיינו לימות הלבנה. תשרי הוא גם תחילתו של חורף וניסן ראש לימות הקיץ. בסדר העבודה והפנימיות  הרעיון הוא כזה: בתשרי העולם הרוחני כמו הגשמי נברא בדרך של 'עיבור'. הגרעין מונח באדמה. לאורך ימות החורף הוא נסתר ומכוסה. הבריאה נעלמת וביטוי לכך אנו מוצאים בהתנהגות הטבע המשיל את הדרו ומתכנס אל תוך עצמו, בעיבור. לפיכך נאמר בראש השנה של תשרי "היום הרת עולם" – עיבור. בעיבור יש גם לשון עבר"ה, דין והסתרה. לעומת זאת ניסן זמן ההתגלות הוא. האביב והפריחה. בעיצומו של חודש זה יצאו בני ישראל ממצרים. כלומר ראש השנה של ניסן הוא תחילתה של התגלות. לפיכך גם הארץ מעלה תבואה והעצים מלבלבים. ההתגלות הזו היא-היא גילויו של הגרעין שנזרע בתשרי. כלומר, בראש השנה ובימים הנוראים זרענו את גרעין העבודה, בניסן הוא מתגלה ומתגדל. זהו ביטוי נוסף למושג 'גאולה'. הגלות היא הצפנת הגרעין באדמה, הגאולה היא לידתו וצמיחתו.

תהליך זה נעשה בעולם החומרי וכנגדו גם בהנהגה העליונה, וכנגדם הוא משתקף גם בנפשות בני אדם היוצאים בחודש ניסן מהסתר לגילוי. כעת נבין את שלימד רבינו האר"י שעבודת ימי תשרי מתקנת במידת הגבורה, משום שאז נברא העולם שבמחשבה, העולם שבעיבור. זוהי עבודה של דין. עבודת ימי ניסן לעומת זאת, פועלת בבריאה הגלויה, זוהי עבודה שבחסד.

שני ראשי השנים מורים גם על שני חלקים שבבריאה, המעשה והטעם. המשל הוא למעשה בני אדם, שכל מעשה שייעשה יש בו את חלק העשייה הגלוי לעין, והטעם הגורם לעשייה, והוא נסתר. והנה בתשרי נברא העולם אך הטעם לבריאתו נותר סתום. בניסן התגלה הטעם, שהוא שיעשו ישראל רצונו וישתעשע בהם (עי' קדושת לוי, דרוש לפסח).