בין דחיינות לדחיקת שעה

בס"ד

הימים האלה הובילו רבים מאיתנו למקומות נשכחים דרך כלל, כמו למשל: מגירות שהיד אינה שולטת בהן, ארגזים שהזמן נגס בהם, ואבדות שנעלמו בתוך רשות היחיד. פסח ומצוות השבתת שאור ומחמצת מביאים אותנו באורח נדיר וחד פעמי אל קו הגבול האחרון שעוד נותר עומד בפני תופעת הדחיינות שאיש ואף תאריך לא עמדו בפניה.

 

הנה אתה מבצע מטלות שנדחו עד אין קץ, משימות שאינן אהובות בדווקא ופעולות שאילולא פסח לעולם לא היו מתבצעות. התחושה, כמה מדהים, נפלאה. כלומר אם ניקח את תחושותינו כלפי המשימה הדחויה בטרם בוצעה ונשווה לתחושתנו בעקבות ביצוע המטלה – הרי לפנינו תרתי דסתרי מובהקים.

 

דחיינות היא הפרעה ידועה ובעלת וותק, רבות דובר על הבעיה כאשר בדרך כלל מצביעים על הצער ועוגמת הנפש שנגרמות לדחיין הסדרתי, ולמרות כל משא הסבל והצער, דחיין בדחיינותו עומד. כשאנחנו שם קשה מאוד להזיז אותנו. אדם מוכן לשלם מחיר כבד של הפסדים ונזיקין, בריאות לקויה וייסורי נפש, ובלבד שישאירו לו את נתח הדחיינות הענוג. אל תגעו לו בגבינה.

 

אולי זו המחלה הנפוצה ביותר בדורנו. קוראים לנו דור עקבתא דמשיחא. אנחנו נמצאים באזור פעמי משיח, מאמינים בהופעתו הקרובה ובינתיים סובלים את גזירת החבלים – חבלי לידת אורו של משיח. אבל בעקבתא הזו יש גם מובן של עיכוב ודחיית הקץ. כלומר מה שאנו חווים בעיקר בדור הזה זו דחייה מתמשכת של מועד הגאולה. חוויה זו מורגשת בתקופתנו יותר מבכל תקופה אחרת וזאת משום שככל שמתקרבים אל המועד מתעצמת הציפייה, דקה מרגישה כמו יום ויום עושה תחושה של שנה.

 

 

למה בעצם אדם דוחה? אם נחפור פנימה נגלה לבטח איזו סיבה נסתרת, לפעמים זוטית ממש, אבל תמיד תהיה שם בסופו של דבר איזו חרדה או פחד וחשש. יתכן אפילו שאינך זוכר מקיומה, אבל החרדה עצמה זוכרת גם זוכרת את עצמה ודואגת לסדר את הלו"ז באופן שישאיר אותה מוגנת ומטופחת עמוק בפנים. הפרעת הדחיינות הזו עתיקה כל כך שלפי מה שמספרים לנו חז"ל, המונים מעם ישראל נותרו למות במצרים במהלך מכת חושך, רק אודות דחיינות. במקרה שלהם הם דחו את הקץ.

 

מעניין לציין שהגאולה עלולה להית מוחמצת משני כיוונים מנוגדים – או בשל דחיקת הקץ או מפני דחייתו. ואלו שתי שגיאות מאוד נפוצות. הציפייה לישועה לרווחה ולהצלחה מתבלבלת תמיד או בעקבות קוצר רוח ודחיקת שעה, או בשל עצלות, חששות, ודחיית השעה.

 

היציאה ממצרים התחוללה אם כן ברגע מאוד מדויק שבין דחיקת לדחיית השעה. קודם לכן לא היה אפשרי ורגע לאחר מכן, שוב, המועד היה חולף. בני אפרים שיצאו קודם הקץ נהרגו בדרכם אל החופש, לעומתם המתים העבריים במהלך מכת חושך היו אלה שלא האמינו בבשורת הגאולה. הם טענו שעל פי המסורת שיעבוד מצרים אמור להימשך ארבע מאות שנה כדברי ה' לאברהם אבינו, ואיך יתכן שכעבור מאתיים ועשר שנים בלבד ניגאל?!

 

 

שאלת הדחיקה והדחייה מעסיקה כל בעל נפש, ועומדת במרכזן של סוגיות אמוניות – ציבוריות ואישיות: אימתי מוחמצת השעה ומתי היא נדחקת. מתי להמתין להשגחה ולסיעתא דשמיא ואימתי הסייעתא דשמיא מצפה לתזוזה כלשהי מצידי. מתי לעמוד ומתי לנוע. עד שאנו מתייגעים בחיפוש אחר תשובה, לפעמים השאלה היא-היא התשובה. דהיינו, עצם העובדה שהינך טרוד בשאלה מעין זו מעידה על שייכותך למעגל קשוב וקרוב יותר לגאולת הנפש. אבל אם נבקש תשובה מעשית יותר היא מונחת בין החמץ למצה.

 

היציאה ממצרים לוותה בחיפזון גדול, כאשר את התוצאה המפורסמת ביותר של אותו חיפזון ספגו עיסות הבצק שלא עלה בידן להפוך ללחם חמץ. המצות מבטאות את ההזדרזות לצאת, ומיני אז בכל שבעת ימי הפסח אנו אסורים בחמץ. מאידך ברור שהיציאה ממצרים לא התרחשה מתוך פזיזות. מה שמבדיל בין דחייה לפזיזות היא האזנה לצו ההשגחה. 'אם רץ לבך', כותב ספר יצירה, 'שוב למקום'. אם הריצה באה מליבך שלך, שמור עליה שלא תהפוך לדחיקה. ואם ההשגחה פתחה לך חלון והלב מתעצל, זה הזמן לרוץ.

 

על פי הרוב אנו כלולים משתי התופעות, דוחקים לצאת ודוחים את הקץ. כמה אנחנו סובלים מחוסר סבלנות – לא מוכנים להמתין ולתת עוד צ'אנס לישועה, וכמה הזדמנויות חלפו עד היום מבלי שנעכב אותן או נתפוס עליהן טרמפ. למעשה שתי הנטיות הסותרות נובעות ממקור אחד שעל חיזוקו אנו עמלים בימים האלה – האמונה. הסממן הכי בולט בתהליך היציאה ממצרים הוא האמון הבלתי מסויג שנתנו היוצאים ממצרים במשה ובהשגחה. כשיש לך אמון אתה מוכן לחכות, ייקח כמה שייקח מה איכפת לך, אתה הרי רואה בעיניך ישועה מתבשלת לקראתך. מאותה סיבה, כשתיווצר ההזדמנות בוודאי לא תדחה אותה. יש לך אמון בגואל ואינך חושש להיגאל. אתה נכון ומזומן להצטרף לכל קריאה לדרור ולחופש.

 

בדור מהיר כמו שלנו, ובזמן הרה הזדמנויות מדומות ואמתיות כזמננו, חיוני מאוד להתעמל בסוגיית הגאולה. הרבה קלקולים עושה הפזיזות והרבה הפסדים גורמת ההתמהמהות, ולוואי נינצל מזו ומזו. בשבת הגדול קוראים חלק מההגדה, מעין חזרה גנראלית לקראת היציאה המעשית מהגלות.

 

הקשר הסמוי בין מצוות מילה לקרבן פסח

מצוות קרבן פסח קשורה עם מצוות המילה ויחדיו הן מהוות נקודת ציון מהותית בגאולת מצרים. גם בסדר השתלשלות הדברים, מצוות הפסח – לקיחתו ושחיטתו, שריפתו, צביעת המשקוף בדמו, ואכילתו בחיפזון – נעשים על מפתן היציאה ממצרים. יש למצוות קרבן פסח חלק עיקרי בגאולה, בגאולת הגוף והנפש יחדיו.

למצרים הורדו בני ישראל על מנת לתקן קלקול עתיק, פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע. אכילה זו הולידה את אפשרות המוות, והשעבוד לפרעה במצרים נועד לתקן זאת. כלומר למצרים ירדנו כדי להירפא מתחלואי המוות, משום שהאכילה מעץ הדעת הביאה על האדם מיתה. מאי משמע מיתה? המוות הוא פירוד בבחינת "רק המוות יפריד". כאשר אכל אדם מעץ הדעת נענשו הגוף והנשמה בעונש הפירוד, על הגוף נקנסה מיתה ועל הנשמה עונש מייסר יותר – מוות רוחני, ניתוק ופירוד מחי החיים חלילה. חטא עץ הדעת הביא לעולם את יצר הרע ואת המושג 'מסך מבדיל', דהיינו האפשרות להיות חלילה מנותק מהשם. ניתוק ופירוד זה הוא מהות הגלות, גלות מצרים ושאר ארצות. נמצא שהגלות כוללת שני עניינים: קלקול הגוף והצורך לתקנו ובמקביל תיקון הנפש.

הדם הוא הנפש

לצורך תיקונן של הגוף והנפש וכדי שתתאפשר יציאה ממצרים נצטווינו בשתי מצוות הקשורות לדם – דם פסח דם מילה. הדם מסמל את החיים והמוות. מצד אחד הוא נושא החיים, "הדם הוא הנפש". אי אפשר לחיות בלעדיו. מאידך הדם הנשפך מסמל את אובדן החיים. שם למעשה מצויה הנפש הגולה – במקום של איבוד דם, אובדן החיות, מוות. כדי להחיותה נדרשת לנפש מנת דם, חיות. היא תינתן באמצעות שתי מצוות הדמים, פסח ומילה. לדם משמעויות רבות. ראשית הוא שארית המילה 'אדם' לאחר שמורידים ממנה את האות אלף. כאשר חטא אדם בעץ הדעת נסתלקה האות א' המורה על נוכחות אלופו של עולם משמו ונותר רק הדם. ד"ם הוא גם מספר קטן של שארית המילה 'אמת', לאחר סילוק האות א' נותר מהמילה 'אמת' – מת. במספר קטן, כלומר כשאר מחשבים את האות מ'  באחדים ולא בעשרות היא נעשית ד', כשנחשיב את האות ת' בעשרות במקום במאות היא תהיה מ', וביחד מ"ת. בגלות, הדם מבשר מוות אך דווקא ממנו מתבשרים גם על גאולה. פרעה הצופה בו מבין משמעות של מוות "ראו כי רעה נגד פניכם", אך הקב"ה משיב כנגדו "בדמיך חיי, בדמיך חיי". את ההיפוך הזה ממות לחיים מחוללות שתי המצוות פסח ומילה. לשתיהן עניין משותף – הסרת הרע. המילה מסירה את קליפת הערלה מהגוף, קרבן פסח עושה זאת לגבי הנפש.

כפי שהערלה מחפה על שלמות הגוף היהודי, כך על הנפש מכסה ומסתירה קליפת מצרים. בטרם צאתם ממצרים נצטוו ישראל לקחת לעצמם שה – אליל מצרים. לקיחת השה וקשירתו לכרעי המיטה נועדו על פי פשוטו להכניע את המצרים הרואים את אלוהיהם עקוד למרגלות מיטותיהם של ישראל כשהוא כנוע ומובס. באופן זה הכניעו בני ישראל בליבם פנימה את שארית אמונותיהם באלילי מצרים, תרבותה ותכניה. השה הזה מכוון כנגד המזל הראשון, טלה. בצאתם ממצרים יצאו בני ישראל גם מתחת ידם של שנים עשר הכוכבים והמזלות. "אין מזל לישראל". זו למעשה משמעותה הפנימית של הגאולה – היחלצות מהמצב המפורד והמפוזר. בגלות בני ישראל פזורים בגולה, הגאולה תקבץ את הנדחים. מה יוצר את הפירוד? המסכים המבדילים. המחיצות. אפשרות הפירוד נוצרה בעולם באכילת עץ הדעת. כעת באמצעות הדם, דם פסח ודם מילה, יתבטל הפירוד ויתאחדו הפזורים.

הדם מתווך בין גוף לנשמה. מתוקף מהותו הוא מחבר ההפכים ומאפשר את קיום החיים. לפיכך המוות קרוי בשם 'שפיכות דמים', כאשר הדם נשפך אין הוא ממלא את תפקידו כמאחד. במצוות המילה והפסח דווקא שפיכת הדם, הטפתו והזאתו, יוצרים את האחדות וההתמזגות. הפסח הוא קרבן והקרבן כשמו כן הוא, מקרב ומאחד. מובא בספרים שעניינם של הקרבנות היא לאפשר התקרבות העולמות, התחתונים בעליונים וכדומה.

משכו וקחו

דם פסח ומילה מעורבים יחד, מפני שזה עורר את זה וכדברי המדרש (רבה, שמות) : שבשעה שציווה הקב"ה על הפסח עדיין רבים מישראל היססו ונמנעו מקיום מצוות מילה עד יום ראשון של פסח. אמר הקב"ה למשה עשה את הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לארבעה רוחות העולם הנושבות בגן עדן, ומן הרוחות שבגן הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר "עורי צפון ובואי תימן" והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נכנסו כל ישראל אצל משה לפי שהיו עייפים מהריח, וביקשו "האכילנו מזבחך". אמר להם: "אם אתם נימולים אתם אוכלים, ואם לאו אין אתם אוכלים. מיד נתנו עצמם למול והיה דם הפסח מתערב בדם המילה". נמצא ששתי המצוות הללו יחד הכניסו את ישראל תחת כנפי השכינה.

כעת נבין את עומק הציווי "משכו וקחו". בני ישראל מצווים להביא את השה לקרבן פסח בלשון "משכו וקחו" ודרשת חז"ל מפורסמת "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו צאן של מצווה". כלומר יש כאן התנתקות. הלשון "משכו" מתקשר מיד עם המילה "משכני", "משכני אחריך נרוצה". גם כאן יש כפילות המורה על שתי בחינות 'משכני' ו'נרוצה'. המשיכה מתייחסת לניתוק בבחינת סור מרע, והריצה לעשה טוב. 'משכו' על מנת להתנתק מאלילי מצרים 'וקחו' כדי לחבור לאמונה. ההתחברות אל הטוב רמוזה במילה צא"ן שמשמעותה ייחוד, שכן צאן הוא חיבור האותיות צ"א שהם גימטרייה של שילוב השמות הוי"ה ואדנות, האות נ' רומזת לנון שערי בינה.

יתר פרטיה של מצוות הפסח מכוונים כולם לניתוק והיבדלות מישות הטומאה של מצרים. את השה יש לקשור לכרעי המיטה. מיטה היא ראשונה מארבעת תיקוני השכינה, מיטה-מנורה-כיסא-ושולחן. כרעי המיטה הם רגלי האמונה, כידוע האופן הנכון לביטול הרע הוא הכנעתו לפני הטוב בסוד "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם" (מלאכי ג). יחד עם השה, גם האמונה האלילית נעקדת למרגלות האמונה הטהורה. לאחר מכן, בי"ד בניסן שוחטים את הפסח ומוציאים את דמו. טובלים אגודת אזוב ומגיעים את הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. שחיטת הפסח מבטאת את הכנעת הקליפה, קליפת נגה. הדם הוא נפשה וחיותה של הקליפה, לפיכך מקומו על מפתן הבית. לאמור: ביטלנו את הקליפה ולא הותרנו ממנה בבית מאומה, רק על סף הקדושה השארנוה לצורך הבחירה. המשקוף ושתי המזוזות הם קו הגבול החוצץ בין רשות היחיד לפרהסיה, במובן הרוחני כאן עובר גבול הקדושה. הקדושה מיוסדת על עשר ספירות כאשר שלוש האחרונות, נצח הוד ויסוד, מסמלות את מפתן הקדושה. משקוף הוא כינוי לספירת יסוד, זו הספירה האוגרת את השפע ומשפיעה למקבלים, לפיכך כל הספירות וההשפעות משתקפות בה. שתי המזוזות רומזות לנצח והוד, "תרין סמכי קשוט", הניצבים כשומרי הסף. שם, על מפתן הקדושה, מותירים את הדם. לפי שהקליפה צורך גבוה, ואילולא היא – אין בחירה ואין מקום לתיקון ועשייה. אבל מקומה בחוץ, על הסף ולא לפנים ממנו. (ע"פ רמח"ל – פרשת שמות)

סוד הדילוג

סוגיית קרבן פסח פותחת בפנינו צוהר לנושא הקורבנות בכלל, לפי שזהו הקרבן הראשון שהוקרב על ידי כלל ישראל. כאן המקום להרחיב קמעא אודות מעשה הקרבן ועניינו: ידוע שתכלית הקרבן לקרב בין ישראל לאביהם שבשמים, ושמו מעיד עליו 'קרבן' – קרבה והתקרבות. השל"ה הקדוש (מסכת פסחים, ביאור הגדה) מאיר זווית משמעות חדשה: "דע כי אין לך אדם בישראל שאין לו זכיות וחובות והן מעורבין, זה עשה היום זכיות ואחר כך חובות ואח"כ זכיות וכן חוזר הרבה פעמים. וכשהוא מתחרט ומתודה ומביא קרבן, מה עשה הקב"ה – מדלג מזכות לזכות". הדברים נפלאים: בתמורה לקיום מצוות הפסח כתיקונה וצביעת מפתן הבית בדם הקרבן, מבשר הקדוש ברוך הוא לישראל "ועברתי בארץ מצרים… וראיתי את הדם ופסחתי". הלא שמו של פסח נגזר מנס זה. ומהו הנס? על פי פנימיותו, נס הדילוג נפלא ועצום. היהודי השרוי במצרים מלופף בטומאות ומעורב טוב ורע, אי אפשר כך לגאול אותו. מאידך אם ימתינו עד שיטהר, ישקע לבטח בשער הנון של טומאה. מה עושה השם יתברך? מדלג. פוסח מנקודה של יהדות לרעותה. מדלג על מרחבי התערובת ומלקט מהתפזורת רק טוב, כך נוצר באופן ניסי רצף יהודי טהור. זהב מזוקק. למעשה כל צרותינו – הרוחניות והגשמיות – אינן אלא תוצאה של עירוב. בכל יהודי יש טוב, אלא שהוא מסובב ואפוף ברע. כל אדם חוטף במשך יומו מצוות ומעשים טובים, מחשבות קדושות ואמירות טהורות. הבעיה שבין לבין מנשבות רוחות אחרות, לא נוצר רצף של טוב והנפש שקועה במערבולת טוב ורע. בפסח נוטל הקדוש ברוך הוא את היהודי מתפזורת גלותו, ומחולל אותו באופן ניסי. יוצר אותו בדילוגים. זו דרכו של השם יתברך ועליה נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". דרכו של הקדוש ברוך הוא להעלים עין מהרעות ולהביט רק על הטובות.

בחינת ד"ם – עניינו של הדם גבורות וצמצומים, ויש בו בחינות שונות לטוב ולמוטב. דם עכור הוא שפע של קליפות, דם טהור זו מידת הגבורה הבאה מצד הקדושה. לדם משמעות של אחוריים, שכן כאשר מחשבים את אחורי שם אהי"ה בגימטרייה (א, אה, אהי, אהי"ה) הוא עולה למספר מ"ד – דם. לדם טבע של היפוך, הוא משנה את מהותו והופך לחלב המזין את הוולד. ביציאת מצרים נאמר לישראל "בדמייך חיי" לאמור שתתהפך עבורך משמעות הדם ממוות לחיים.