סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

בין דחיינות לדחיקת שעה

בס"ד

הימים האלה הובילו רבים מאיתנו למקומות נשכחים דרך כלל, כמו למשל: מגירות שהיד אינה שולטת בהן, ארגזים שהזמן נגס בהם, ואבדות שנעלמו בתוך רשות היחיד. פסח ומצוות השבתת שאור ומחמצת מביאים אותנו באורח נדיר וחד פעמי אל קו הגבול האחרון שעוד נותר עומד בפני תופעת הדחיינות שאיש ואף תאריך לא עמדו בפניה.

 

הנה אתה מבצע מטלות שנדחו עד אין קץ, משימות שאינן אהובות בדווקא ופעולות שאילולא פסח לעולם לא היו מתבצעות. התחושה, כמה מדהים, נפלאה. כלומר אם ניקח את תחושותינו כלפי המשימה הדחויה בטרם בוצעה ונשווה לתחושתנו בעקבות ביצוע המטלה – הרי לפנינו תרתי דסתרי מובהקים.

 

דחיינות היא הפרעה ידועה ובעלת וותק, רבות דובר על הבעיה כאשר בדרך כלל מצביעים על הצער ועוגמת הנפש שנגרמות לדחיין הסדרתי, ולמרות כל משא הסבל והצער, דחיין בדחיינותו עומד. כשאנחנו שם קשה מאוד להזיז אותנו. אדם מוכן לשלם מחיר כבד של הפסדים ונזיקין, בריאות לקויה וייסורי נפש, ובלבד שישאירו לו את נתח הדחיינות הענוג. אל תגעו לו בגבינה.

 

אולי זו המחלה הנפוצה ביותר בדורנו. קוראים לנו דור עקבתא דמשיחא. אנחנו נמצאים באזור פעמי משיח, מאמינים בהופעתו הקרובה ובינתיים סובלים את גזירת החבלים – חבלי לידת אורו של משיח. אבל בעקבתא הזו יש גם מובן של עיכוב ודחיית הקץ. כלומר מה שאנו חווים בעיקר בדור הזה זו דחייה מתמשכת של מועד הגאולה. חוויה זו מורגשת בתקופתנו יותר מבכל תקופה אחרת וזאת משום שככל שמתקרבים אל המועד מתעצמת הציפייה, דקה מרגישה כמו יום ויום עושה תחושה של שנה.

 

 

למה בעצם אדם דוחה? אם נחפור פנימה נגלה לבטח איזו סיבה נסתרת, לפעמים זוטית ממש, אבל תמיד תהיה שם בסופו של דבר איזו חרדה או פחד וחשש. יתכן אפילו שאינך זוכר מקיומה, אבל החרדה עצמה זוכרת גם זוכרת את עצמה ודואגת לסדר את הלו"ז באופן שישאיר אותה מוגנת ומטופחת עמוק בפנים. הפרעת הדחיינות הזו עתיקה כל כך שלפי מה שמספרים לנו חז"ל, המונים מעם ישראל נותרו למות במצרים במהלך מכת חושך, רק אודות דחיינות. במקרה שלהם הם דחו את הקץ.

 

מעניין לציין שהגאולה עלולה להית מוחמצת משני כיוונים מנוגדים – או בשל דחיקת הקץ או מפני דחייתו. ואלו שתי שגיאות מאוד נפוצות. הציפייה לישועה לרווחה ולהצלחה מתבלבלת תמיד או בעקבות קוצר רוח ודחיקת שעה, או בשל עצלות, חששות, ודחיית השעה.

 

היציאה ממצרים התחוללה אם כן ברגע מאוד מדויק שבין דחיקת לדחיית השעה. קודם לכן לא היה אפשרי ורגע לאחר מכן, שוב, המועד היה חולף. בני אפרים שיצאו קודם הקץ נהרגו בדרכם אל החופש, לעומתם המתים העבריים במהלך מכת חושך היו אלה שלא האמינו בבשורת הגאולה. הם טענו שעל פי המסורת שיעבוד מצרים אמור להימשך ארבע מאות שנה כדברי ה' לאברהם אבינו, ואיך יתכן שכעבור מאתיים ועשר שנים בלבד ניגאל?!

 

 

שאלת הדחיקה והדחייה מעסיקה כל בעל נפש, ועומדת במרכזן של סוגיות אמוניות – ציבוריות ואישיות: אימתי מוחמצת השעה ומתי היא נדחקת. מתי להמתין להשגחה ולסיעתא דשמיא ואימתי הסייעתא דשמיא מצפה לתזוזה כלשהי מצידי. מתי לעמוד ומתי לנוע. עד שאנו מתייגעים בחיפוש אחר תשובה, לפעמים השאלה היא-היא התשובה. דהיינו, עצם העובדה שהינך טרוד בשאלה מעין זו מעידה על שייכותך למעגל קשוב וקרוב יותר לגאולת הנפש. אבל אם נבקש תשובה מעשית יותר היא מונחת בין החמץ למצה.

 

היציאה ממצרים לוותה בחיפזון גדול, כאשר את התוצאה המפורסמת ביותר של אותו חיפזון ספגו עיסות הבצק שלא עלה בידן להפוך ללחם חמץ. המצות מבטאות את ההזדרזות לצאת, ומיני אז בכל שבעת ימי הפסח אנו אסורים בחמץ. מאידך ברור שהיציאה ממצרים לא התרחשה מתוך פזיזות. מה שמבדיל בין דחייה לפזיזות היא האזנה לצו ההשגחה. 'אם רץ לבך', כותב ספר יצירה, 'שוב למקום'. אם הריצה באה מליבך שלך, שמור עליה שלא תהפוך לדחיקה. ואם ההשגחה פתחה לך חלון והלב מתעצל, זה הזמן לרוץ.

 

על פי הרוב אנו כלולים משתי התופעות, דוחקים לצאת ודוחים את הקץ. כמה אנחנו סובלים מחוסר סבלנות – לא מוכנים להמתין ולתת עוד צ'אנס לישועה, וכמה הזדמנויות חלפו עד היום מבלי שנעכב אותן או נתפוס עליהן טרמפ. למעשה שתי הנטיות הסותרות נובעות ממקור אחד שעל חיזוקו אנו עמלים בימים האלה – האמונה. הסממן הכי בולט בתהליך היציאה ממצרים הוא האמון הבלתי מסויג שנתנו היוצאים ממצרים במשה ובהשגחה. כשיש לך אמון אתה מוכן לחכות, ייקח כמה שייקח מה איכפת לך, אתה הרי רואה בעיניך ישועה מתבשלת לקראתך. מאותה סיבה, כשתיווצר ההזדמנות בוודאי לא תדחה אותה. יש לך אמון בגואל ואינך חושש להיגאל. אתה נכון ומזומן להצטרף לכל קריאה לדרור ולחופש.

 

בדור מהיר כמו שלנו, ובזמן הרה הזדמנויות מדומות ואמתיות כזמננו, חיוני מאוד להתעמל בסוגיית הגאולה. הרבה קלקולים עושה הפזיזות והרבה הפסדים גורמת ההתמהמהות, ולוואי נינצל מזו ומזו. בשבת הגדול קוראים חלק מההגדה, מעין חזרה גנראלית לקראת היציאה המעשית מהגלות.

 

לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

שוב פעם פסח – הורתו ולידתו של פסח שני

בס"ד

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר, ט.).

בפסוקים אלו מתוארת לכאורה בריאתה של 'תורה חדשה', והעניין רוחש פלאות. מתי ואיך נוצרה מצוות 'פסח שני'? אין דוגמתה בכל מצווה אחרת. מעולם לא שמענו על איש שזכה ליום כיפורים משל עצמו רק משום שלא היה מוכן מספיק לקראת יום הכיפורים המקורי. במיוחד כאשר מבינים שפסח הוא חג הגאולה והיציאה ממצרים. הגאולה אירעה בתאריך מסוים, ברצון השם, בניסי ניסים. כדי לזכות לאכול מקרבן החירות – קרבן פסח, נדרשו האוכלים לעמוד בתנאים שנאמרו בפירוש במצוות השם. והנה באים להם האנשים שהיו טמאים ובדרך רחוקה וטענה בפיהם: "למה נגרע?!"

שאלתם מופרכת מעיקרה לכאורה. וכי מה תבקשו? והלא החמצתם את הפסח, העיתוי חלף עבר. האם תצפו שתינתן עבורכם תורה חדשה? 'תורה חדשה' – כלשון הזו נוקט האור החיים הקדוש.

מתתא לעילא ומעילא לתתא

להבנת העניין עלינו לשוח אודות מהותם של פסח ראשון ושני. על עניינם ועל ההבדלים שבין שני הפסחים עומד מאמר הזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (קנ"ב ע"ב), תמצית הרעיון כך:

קדושת פסח ראשון היא בגדר "מתתא לעילא", לעומת זאת קדושתו של פסח שני חלה בבחינת "מעילא לתתא". בפסח ראשון הגאולה והאורות שופעים מכוח אתערותא דלעילא, כלומר השם יתברך מביא אותנו אליו, אל קדושתו שלו. על דרך הכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". פסח שני נברא מתוך אתערותא דלתתא, דווקא מחמת תחושת הריחוק, הטומאה והסיאוב, מתעורר האדם ומזמין את הקדושה לשרות עליו. על הנהגה זו נאמר (ישעיה נז): "אשכון את דכא ושפל רוח" שמוריד את קדושתו אל השפל והנמוך. כאן למעשה החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב יורדת אלינו מלמעלה כדי להעלות אותנו 'מתתא לעילא', בסדר המדרגות הנכון. לפיכך במתן תורה צווינו לבל נעלה בהר ולבל ניגע אפילו בקצהו. מפני שהלא "מי יעלה בהר ה'", רק משה רבינו ראוי לעלות בהר. משום שכאשר נמסרת תורה משמים, היא ניתנת באופן ובצורה הדורשת מאיתנו להיות ראויים לה. לאו כל אחד ראוי, כך פועלת ההנהגה בתורה שבכתב.

הנהגה זו מלווה אותנו מפסח ראשון שבט"ו בניסן, עד פסח שני שבי"ד אייר. ולכל אורך שלושים הימים הללו נמשכת הארה של אתערותא דלעילא. משום כך הספיק מלאי המצות עד יום למחרת פסח שני, ובט"ו באייר אזלו המצות והחל לרדת מן. השינוי בסוגי המזונות מסמל היטב את שינוי ההנהגה אודותיו שחנו. המצות מאכל שמימי הן, אור עליון, קדושה היורדת מלמעלה. הן מבטאות את האמירה "והביא אתכם אלי" – ארומם אתכם. המן יורד מהשמים אבל מקבל את טעמי העולם הזה וכל אחד טועם בו טעמים כאשר יחפוץ. בפסח שני פוסקת ההנהגה הראשונה ומתחילה הנהגה חדשה, כאן יורדת למעשה תורה חדשה משמים. את התורה הראשונה הוריד משה רבינו, מההר אל העם. הגאולה שעל פי תורת הנגלה מציבה תנאים, על פיה אין מקום לטמאים ורחוקים בסיפור הגאולה. התורה החדשה באה מהעם אל משה, הם מעוררים והם קוראים לו להביא לעולם תורה חדשה שתרחיב את שערי הגאולה גם למחוזות של טמאי נפש וההולכים בדרך רחוקה.

מכאן תשובה לתמיהה – מהיכן באה לפתע מצווה חדשה. ואם יש מקום במצוות הפסח גם לטמאים ורחוקים מדוע לא צווה על כך משה מלכתחילה בתוך מצוות הפסח? אלא שאכן עד שלא נשמעה צעקת הטמאים והרחוקים "למה נגרע", לא היתה מצווה שכזו. הצעקה בראה תורה חדשה. תורה שבעל פה. (ע"פ פרי צדיק – מאמרי פסח שני).

טמאי הנפש ובדרך רחוקה

כדאי לשים לב משום שיש כאן משמעות הפוכה. התעוררות שבאה מלמעלה משפיעה על הנפש בצורה של "מתתא לעילא" – כלומר גורמת לעלייה תמידית בדרך הרגילה, דברים מתחילים למטה ועולים למעלה. זו ההנהגה של הזמנים בהם הקדוש ברוך הוא משפיע אור מלמעלה ואנו נדרשים להכשיר עצמנו לקבלת השפע, כדי לעלות בכוחו ממטה למעלה. אולם מי שלא זכה יידרש לצפות להנהגה שנייה, היא תנוע "מעילא לתתא", כלומר נאלצו לשוב לקראתך כדי לאסוף אותך. אין ספק שההנהגה הראשונה עדיפה, וכדברי הזוהר הקדוש המקיים פסח בזמנו "סליק ולא נחית" – עולה ממטה למעלה ואינו יורד, משום שמעלין בקודש ואין מורידין. לעומתו הנצרך לפסח שני "נחית ולא סליק", הוא יורד, כלומר השפע יורד אך אינו יכול לגרום לעליה שאינה פוסקת.

מי הם אלו שלא היו ראויים לקיים את מצוות פסח הראשון? השל"ה הקדוש לומד שמדובר כאן על שני סוגים של ריחוק. יש מרוחק מצד מציאותו אך אינו רחוק באמת מגבול הקדושה. ויש מרוחק שמעשיו גזרו עליו להימצא הרחק מהקדושה. הלשון "טמא לנפש" מדייקת – לנפש הוא טמא אך לא טמאוהו מלמעלה להיות מרוחק מגבול הקדושה. ויש גם "או בדרך רחוקה" שמפאת מעשיו נתרחק מגבול הקדושה וטמאוהו משמים להידחות מהקודש (ע"פ של"ה הק', תורה אור).

וכך אכן מתפרש לשון הכתוב "איש-איש כי יהיה טמא", כפל התואר 'איש', כותב הזוהר הקדוש, מתייחס לאיש שראוי להיקרא איש אך טימא את עצמו והפסיד את הקדושה העליונה. מפני שאיש הוא אכן תואר של אדם ראוי. משה רבינו קרוי "האיש משה", "איש יהודי" היה גם בשושן הבירה, והוא מרדכי. גם יהושע מתואר "איש אשר רוח בו". לעומת זאת עשיו קרוי גם בכפל הלשון "איש יודע ציד, איש שדה". התואר איש מורה אפוא על המסוגלות להתחבר אל השורש הטהור, אולם איש-איש מבטא במקרה דנן את החמצת השורש הטוב. איש שיכול היה… אבל החמיץ. כדרך שנאמר על עשיו, "איש יודע…" אבל אינו אלא "איש שדה" – בחוץ. בדרך הדרש נוכל להוסיף כי התואר 'איש' מרמז על התקשרות אל השורש, השורש הטוב או היפוכו. משום שהאותיות א.י.ש כוללות את כל סדר ההשתלשלות, מהאות א' – אלופו של עולם, ועד האות ש', אחת לפני אחרונה שבאותיות.

ניסן ואייר כשתי הנהגות

פסח ראשון חל בניסן והשני באייר, והעניין מתקשר עם תכניהם המהותיים של החודשים הללו. ניסן  בספירת המלכות ואילו אייר ביסוד. מזלו של ניסן 'טלה' ושל אייר 'שור'. שור הוא סמלו ועניינו של יוסף, בסוד "בכור שורו הדר לו", ויוסף כידוע הוא יסוד. השור מורה אם כן על מידת היסוד המשפיע כמו "יוסף המשביר". מזל טלה שבניסן קשור לספירת המלכות שדימויה הוא "כרחל לפני גוזזיה" רחל – כבשה. הטלה עניינו ביטול והכנעה, וזה קשור מאוד לאופן בו הופיעה הגאולה בפסח ראשון. בניסן נגאלנו מכוח רצון עליון, כשלעצמנו כטלה היינו. באייר לעומת זאת, אנו נגאלים מתוך התאמצות. מתוך מחאה של "למה נגרע", זהו חלקו של השור המסמל את ספירת היסוד המתעוררת מצד עצמה.

תקופת האביב מורכבת מהחודשים ניסן אייר וסיוון. כמו בכל חלוקה לשלושה, חודשים אלו מייצגים את שלושת הקווים – ימין שמאל ואמצע. ניסן הוא חודש ראשון מחודשי שנת התורה וראשון לתקופת האביב, בחינתו חסד. אייר שני לתקופה בחינתו גבורה. והדברים נושקים לאמור לעייל: בניסן נגאלנו מכוח יד ימין, "ימין מקרבת". באייר נגאלנו בשנית, לא מצד החסד, אדרבה מצד הדין של "שמאל דוחה". איך "שמאל דוחה" תבשרנו גאולה? אלא שזהו עניינו של פסח שני: יש גאולה שנובעת מכוח החסד, מצד ימין. אבל גאולה שכזו איננה בידינו, היא מתעוררת רק מתוקף אהבת השם ורצונו לעשות חסד עימנו. אולם טבעו של החסד שהוא יכול לסייע רק למכשיר עצמו לקבל את אורו. בשעת הקרבת הפסח של ניסן נמצאו בכלל ישראל יהודים שגם לאחר כל הניסים והנפלאות לא היו מסוגלים לקבל את רוב הטובה. אלו היו טמאי הנפש וההולכים בדרך רחוקה. לפעמים אי אפשר לקרב את המרוחקים באמצעות יד ימין, תועיל לעיתים רק השמאל. הריחוק מסוגל לקרב. משום שרק כאשר יחוש הטמא והמרוחק את דחייתו החוצה, יתעורר וידחק עצמו פנימה. אז תתעורר עבורו מידת היסוד, המסוגלת לרדת למטה. לפיכך פסח שני חל באייר שעניינו גבורה.

ההבחנה הזו רמוזה גם בצירופי שמותם של חודשי ניסן ואייר. צירופו של ניסן הוא שם הוי"ה כסדרו, והוא רמוז בראשי תיבות הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". משמעתו מורה גם כן על האמור: מתחיל בשמים ומסיים בארץ. כהגדרת הזוהר הקדוש, שפסח ראשון נובע מלמעלה – מהשמים. זו גאולה שניתנת לנו כמתנה משמים. לעומת זאת צירופו של אייר יוצא מהפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידוע". בשני התיבות האחרונות מתחלף הצירוף הטבעי והאות ה' הרומזת כידוע למלכות, מתחלפת עם האות ו' המיוחסת ליסוד. כלומר המשפיע והמקבל מתחלפים, והמקבל מקדים את המשפיע. זו אתערותא דלתתא. וכך גם משמעות הפסוק (ירמיה ט) "יתהלל המתהלל" – קודם תתעורר אתה האדם להלל, אחר כך תזכה ל"השכל וידוע".

אתערותא דלעילא/ דלתתא – ביחסי משפיע ומקבל המשקפים את כל דרכי ההנהגה הרוחנית קיימות שתי תנועות: האחת מלמעלה למטה והשנייה ממטה למעלה. בעיתות רצון יורד שפע ברצון השם ומשפיע למטה. בזמנים שכאלה אין השפע ניתן לפי זכות המקבל, רק ברצון עליון. כשאין עת רצון נדרשת התעוררות מלמטה. המקבל נדרש לעורר את הנותן, וזו אתערותא דלתתא.

 

האביב היהודי – מה זה התחדשות אמתית

(פורסם בעיתון בקהילה – אביב תשע"ב)

חג הפסח מצודתו פרוסה חודש ומחצה לפניו ורשימו שלו טבוע הרבה לאחריו. ציפיות רבות נערמות לפתחו של חג החירות, בתחום החומרי ואף ברוחני. בקצירת האומר ניתן לקבוע שאת הצורך התמידי להתחדש אנחנו נוטים לרכז בפסח, באביב, ולא בכדי. בניסן כמו בתשרי נברא העולם. בריאת עולם משמעה התחדשות והצורך הזה מפעם בקרבו של כל יצור נברא ומקנן בכל חלקה טובה של בריאה. על דא תוהים העולם ומתחבטים, היאך מתחדשים? מאמצים רבים מושקעים בהתחדשות עונתית כמקובל. רענון, שינוי, גיוון ועוד היד נטויה. זו מגמה ססגונית לכל הדעות, אך האם אין זה רק מעשה זיקית – החלפת צבעים, ושינוי אדרת?

זה מכבר חלפה עברה על שכנינו רוח אביבית. מלווה סופות ורעמים, ברקים וזיקים. האביב הערבי זכה לתשואות רמות בראשיתו, אך עד מהרה הפך לחורף קודר ומזליף זלעפות. לא אביב ולא יער. ההתקוממות האזרחית עשתה מספר הקפות סביב הגלובוס, יצרה הדים והותירה אחריה עולם תוהה, מבועת ופְצוּל-דעות עוד יותר.

האביב הערבי לא היה אלא עונה נוספת במצעד האופנות והטרנדים שנוכחותן לבדה, ללא תוצאות, מפארת את דברי ימי ההיסטוריה. עמים קמו ואף שבקו חיים, לאומים קנו עצמאות בדם ואש, ונעלמו מן המפה כעבור דורות. אידיאולוגיות נהגו, הלהיבו, והתאבנו על סף ההווה כפסלים מפוארים מימי קדם. אביב, גם זו עונה חולפת. שיח החוצות השופע בתקופתנו, עשיר במונחים אביביים ממדרגה ראשונה. נוטף צוף פרחים, ומבטיח למאמיניו משהו חדש שמפציע ומתחיל. האם זוהי גרסה נוספת לאביב הערבי, או שמא אכן ישנו אביב יהודי?

הבה נראה:

אביבים ופסחים רבים פקדו אותנו במרוצת הדורות שמפסח מצרים ועד השתא. הם הופיעו על רקעים שונים, של גלות וגאולה, חשכות ואורה. ובכל זאת, תמיד היה פסח חג החירות, והאביב עת גאולה. היו לנו פסחים של בית מקדש, קורבן פסח בחבורה ושירת הלל. גם היו לנו פסחים של מרורים. אפילו באפילת עמק הבכא נאכלו מצות וביערו חמץ. זה מה שיש בין אביב לאביב. ביהדות אביב זה לא עונה של אופנה. האביב הוא מרכיב ממרכיבי נפש האומה. עונת האביב היא הקוממיות השתולה ביסודות הווייתנו. זוהי זקיפת הגו החוזרת ונשנית גם לאחר אלפי התכופפויות והתכווצויות. אביב שכזה אינו בר חלוף.

*

דורנו הוא דור העונות והאופנות. כל מה שרוחש ומתרחש סב סביב ציר הטרנד, האופנה, ומה שהולך. המציאות הזו מזרימה את כל המגמות המתחלפות כמו על גבי סרט נע המפריד הפרדה מוחלטת בין 'מה שהולך' למציאות גופא. וכך הופכות המגמות השונות למין תערוכת תרבות ופנאי נודדת, שאין כל סיכוי שתשפיע על המציאות ועל הנפשות הפועלות. אנשים שואפים לחירות, ומפרשים את השאיפה הזו בכל מיני אופנים שבאים לידי ביטוי במגמות חברתיות חולפות מתחלפות. העונות הללו חוצות את חוצותינו, פוסחות על העיקר ומטביעות חותם על הטפל, הוי אומר: על זיכרונו קצר הטווח של הציבור. כאלו הם האביבים הצבעוניים שהתיימרו לחלץ את אומתנו לחופשי.

התורה הקדושה מדברת על אביב שונה לגמרי. באביב היהודי לא בהכרח זורחת פריחה משובבת לב. ובחללו לאו דווקא מרצדים פרפרים ססגוניים. יש והוא אפוף אלרגיות, ויתכן גם שחזותו תהיה חורפית. חודש האביב נקבע כזמן "בו יצאת ממצרים" וזו עובדה. החירות האביבית היא מציאות קיימת ולא עונה חולפת. ולכן, גם אחרי אלפי שנות גלות ופזורה, לא עומעם אורה של אותה גאולה ראשונה. משום שהחירות שניתנה לנו בצאתנו ממצרים נושאת כוח עצמי, מציאותי. החירות הזו נקבעה בנו כחלק גנטי בלתי נפרד מישותנו. אות ומופת לכך; יהודי מסוגל לחגוג את חירותו גם בעמק הבכא. כשלמראית עין אין ברשותו ולו סמל קלוש של אדוניות על עצמו או שמץ בעלות אישית. ובכל זאת הריהו חוגג חירות. מאי משמע חירות?

כאן נעוץ תורף ההבדל: כל בני המין האנושי ללא יוצא מן הכלל, מוצאים את עצמם ביום מן הימים כלואים בבית כלא תרבותי, חברתי או מדיניותי. הם מנסים בכל דרך להיחלץ ולהימלט לחופשי. ולשם כך יוצרים ברוב עמל אידיאולוגיות, אופנות ועונות. הללו אמורים ליצור תמונת רקע חדשה, שתקנה את התחושה כאילו דבר מה באמת השתנה. אביבים שכאלה אינם דבר חדש, ואין בהם פריחה. כל העונות והאופנות הללו אינן באמת נושאות בשורה, משום שהאדם גופו אינו נעשה בן חורין. לכל היותר הוא מדשדש במילים אחרות, ומתעדן בניחוחות רעננים של פריחה.

האביב היהודי לעומת זאת, שואף גם הוא לקראת חירות. רק שהחירות מצויה בנו זה מכבר. והאביב הוא עת מזומן לגלות אותה. איננו מבקשים ליצור חירות – אנחנו משתדלים לחשוף אותה ממעמקים. פסח, פוסח ומדלג על ערכים רבים שבני אדם מחשיבים לעיקר, ונוגע מגע ישיר בנשמה בת החורין. הוא מאיץ בה להזדרז, לנטוש את העבר, לחדול מחלומות שווא על העתיד, רק לחיות כבן חורין בהווה. מיהו בן חורין? האיש המתחדש!

להתחדש זה לחנוך כל רגע בחיים כנקודת התחלה נקייה ונטולת כתמי עבר. להתחדש זה לעשות כל צעד בהווה ללא משא רגשות תקוות ואשם מזמנים קודמים. להתחדש זה לא להפתיע את הציבור ברעיון חדשני ומחוכם. רק אדרבה, להסכים להיות נבוך ובוסרי. בלתי יודע וחדש באזור. נטול מושגים, או בקצרה, בן חורין.

 

 

 

מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן?

ממשמשים ובאים ימי ניסן, הזמן מסוגל לגאולה והתחדשות. זה הזמן והמקום לברר אימתי הוא ראש השנה, בתשרי אם בניסן? על פי תורתנו הקדושה "החודש הזה לכם ראש חודשים", ניסן ראש לחודשים. אולם בתשרי קבוע ראש השנה. כמובן יש כאן שתי דרכים, אחת לחמה ואחת ללבנה. ר"ה של תשרי למולדות ושל ניסן לתקופות. זה לחודשי הלבנה וזה לימות החמה. עניינים רבים מקבילים בין תשרי לניסן, הבולט שביניהם הוא הדין והרחמים. בכתבים מובא שעבודתנו בימי תשרי מתקנת את מידת הגבורה, ואילו בניסן אנו עוסקים בתיקון מידת החסד. להבנת המשמעות ניגש לבירור שאלת תאריך בריאת העולם.

הסוגיה ערוכה בגמרא (ר"ה י' ע"ב): נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע אימתי נברא העולם. ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ור"י אומר בניסן. והמפרשים כולם מתמיהים, וכי שייך לחלוק במציאות? רבינו האריז"ל (שעה"כ ר"ה דרוש א') כדרכו מיישב את השיטות באופן שאינן סותרות אלא משתלבות ומשלימות אחת את רעותה. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אמת, העולם נברא בתשרי ואף נברא בניסן, ואלו שני פנים בבריאת העולם.

עולמות ונשמות

במציאות ישנם שני פנים, פן אחד קרוי 'עולמות', והשני 'נשמות'. כמו הגוף והנשמה שבאדם כך גם בבריאה בכלליותה יש הבחנה של 'עולם' ושל 'נשמה'. פנימיות וחיצוניות. וכך מיישב רבינו האר"י את מחלוקת ר"א ור"י: שיטת רבי אליעזר שבתשרי נברא עולם איירי על בריאת הפן החיצוני של הבריאה, ואילו לרבי יהושע שבניסן הוא נברא, הכוונה על בריאת הפן הפנימי של הנשמות. הרעיון מדויק גם בראיות שהביאו התנאים לשיטותיהם. רבי אליעזר הביא סימוכין לדבריו משום "שבאותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו הפירות והדשאים". כלומר ראייתו מבריאת עולם הצומח והחומרי. רבי יהושע סומך את שיטתו לעובדה שאותו הפרק זמן התרבות ובריאת נפשות בעלי החיים כנדרש מהפסוק "לבשו כרים הצאן", ראייתו נסמכת על בריאת הנפשות והפנימיות (ע"פ נהר שלום נ"ג.).

בריאה בכוח ובריאה בפועל

סוגיית שני התאריכים לבריאת העולם מיושבת גם על פי נגלה: בתשרי עלה במחשבה להיבראות ובניסן נברא בפועל (תוס' ר"ה כ"ז.). כלומר, יש לבריאת העולם שני שלבים, במחשבה ובמעשה. הבריאה במחשבה נעשתה בתשרי, התגלות הבריאה בפועל נעשתה בניסן. והנה ידוע מאמר חז"ל שבתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין ולאחר מכן עמד ושיתף בהנהגה את מידת הרחמים. הספרים הקדושים (עי' שם משמואל שמות תרע"ב) מלמדים שחלילה אין זו הווה אמינה ומסקנה, אלא שני בחינות: הבריאה במחשבה אכן נבראה במידת הדין, לכך בתשרי העולם נידון, בדין. הוצאת הבריאה אל הפועל נעשתה בשיתוף מידת הרחמים, לפיכך הגאולה נועדה לחודש ניסן.

יש לנו אם כן שני קצוות למעגל השנה שהם למעשה שני קצוות למציאות: בריאה בכוח ובריאה בפועל. הבריאה שבכוח היא הבריאה שבעולם המחשבה, אודותיה נאמר בזוהר שהעולמות כולם נבראו במחשבה. מאידך כתיב "בדבר השם שמים נעשו" כלומר, בדיבור. לא במחשבה. אלא שהבריאה בכוח היא הבריאה שבמחשבה, זו הבריאה הנסתרת. בריאה בפועל היא בריאה שבדיבור, נגלית.

המונח 'בריאה בכוח' ו'בריאה בפועל' הוא יסוד גדול בסוד אמונת חידוש העולם (עי' ליקו"מ סי' ח'): בתפילה ואמונה יהודי מחדש את מעשי בראשית, זוהי בריאה בכוח, במחשבה. כי בתפילתו מעורר המתפלל את עשרה מאמרות של בריאת העולם, הוא מחדש את המקור של כל הנבראים. התורה קרויה 'בריאה בפועל', בדיבורי התורה נבראים 'שמים חדשים', חוקות שמים וארץ. ההקדמות הללו מובילות אותנו להבנה נפלאה בסדר העבודה שבמעגל השנה.

הסתר וגילוי – גלות וגאולה

כאמור חודשי תשרי וניסן קבועים כראשים לשני בחינות שבמעגל השנה. בתשרי ראש השנה למולדות דהיינו לחשבון ימות החמה. בניסן ראש השנה לתקופות, דהיינו לימות הלבנה. תשרי הוא גם תחילתו של חורף וניסן ראש לימות הקיץ. בסדר העבודה והפנימיות  הרעיון הוא כזה: בתשרי העולם הרוחני כמו הגשמי נברא בדרך של 'עיבור'. הגרעין מונח באדמה. לאורך ימות החורף הוא נסתר ומכוסה. הבריאה נעלמת וביטוי לכך אנו מוצאים בהתנהגות הטבע המשיל את הדרו ומתכנס אל תוך עצמו, בעיבור. לפיכך נאמר בראש השנה של תשרי "היום הרת עולם" – עיבור. בעיבור יש גם לשון עבר"ה, דין והסתרה. לעומת זאת ניסן זמן ההתגלות הוא. האביב והפריחה. בעיצומו של חודש זה יצאו בני ישראל ממצרים. כלומר ראש השנה של ניסן הוא תחילתה של התגלות. לפיכך גם הארץ מעלה תבואה והעצים מלבלבים. ההתגלות הזו היא-היא גילויו של הגרעין שנזרע בתשרי. כלומר, בראש השנה ובימים הנוראים זרענו את גרעין העבודה, בניסן הוא מתגלה ומתגדל. זהו ביטוי נוסף למושג 'גאולה'. הגלות היא הצפנת הגרעין באדמה, הגאולה היא לידתו וצמיחתו.

תהליך זה נעשה בעולם החומרי וכנגדו גם בהנהגה העליונה, וכנגדם הוא משתקף גם בנפשות בני אדם היוצאים בחודש ניסן מהסתר לגילוי. כעת נבין את שלימד רבינו האר"י שעבודת ימי תשרי מתקנת במידת הגבורה, משום שאז נברא העולם שבמחשבה, העולם שבעיבור. זוהי עבודה של דין. עבודת ימי ניסן לעומת זאת, פועלת בבריאה הגלויה, זוהי עבודה שבחסד.

שני ראשי השנים מורים גם על שני חלקים שבבריאה, המעשה והטעם. המשל הוא למעשה בני אדם, שכל מעשה שייעשה יש בו את חלק העשייה הגלוי לעין, והטעם הגורם לעשייה, והוא נסתר. והנה בתשרי נברא העולם אך הטעם לבריאתו נותר סתום. בניסן התגלה הטעם, שהוא שיעשו ישראל רצונו וישתעשע בהם (עי' קדושת לוי, דרוש לפסח).