סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

בין דחיינות לדחיקת שעה

בס"ד

הימים האלה הובילו רבים מאיתנו למקומות נשכחים דרך כלל, כמו למשל: מגירות שהיד אינה שולטת בהן, ארגזים שהזמן נגס בהם, ואבדות שנעלמו בתוך רשות היחיד. פסח ומצוות השבתת שאור ומחמצת מביאים אותנו באורח נדיר וחד פעמי אל קו הגבול האחרון שעוד נותר עומד בפני תופעת הדחיינות שאיש ואף תאריך לא עמדו בפניה.

 

הנה אתה מבצע מטלות שנדחו עד אין קץ, משימות שאינן אהובות בדווקא ופעולות שאילולא פסח לעולם לא היו מתבצעות. התחושה, כמה מדהים, נפלאה. כלומר אם ניקח את תחושותינו כלפי המשימה הדחויה בטרם בוצעה ונשווה לתחושתנו בעקבות ביצוע המטלה – הרי לפנינו תרתי דסתרי מובהקים.

 

דחיינות היא הפרעה ידועה ובעלת וותק, רבות דובר על הבעיה כאשר בדרך כלל מצביעים על הצער ועוגמת הנפש שנגרמות לדחיין הסדרתי, ולמרות כל משא הסבל והצער, דחיין בדחיינותו עומד. כשאנחנו שם קשה מאוד להזיז אותנו. אדם מוכן לשלם מחיר כבד של הפסדים ונזיקין, בריאות לקויה וייסורי נפש, ובלבד שישאירו לו את נתח הדחיינות הענוג. אל תגעו לו בגבינה.

 

אולי זו המחלה הנפוצה ביותר בדורנו. קוראים לנו דור עקבתא דמשיחא. אנחנו נמצאים באזור פעמי משיח, מאמינים בהופעתו הקרובה ובינתיים סובלים את גזירת החבלים – חבלי לידת אורו של משיח. אבל בעקבתא הזו יש גם מובן של עיכוב ודחיית הקץ. כלומר מה שאנו חווים בעיקר בדור הזה זו דחייה מתמשכת של מועד הגאולה. חוויה זו מורגשת בתקופתנו יותר מבכל תקופה אחרת וזאת משום שככל שמתקרבים אל המועד מתעצמת הציפייה, דקה מרגישה כמו יום ויום עושה תחושה של שנה.

 

 

למה בעצם אדם דוחה? אם נחפור פנימה נגלה לבטח איזו סיבה נסתרת, לפעמים זוטית ממש, אבל תמיד תהיה שם בסופו של דבר איזו חרדה או פחד וחשש. יתכן אפילו שאינך זוכר מקיומה, אבל החרדה עצמה זוכרת גם זוכרת את עצמה ודואגת לסדר את הלו"ז באופן שישאיר אותה מוגנת ומטופחת עמוק בפנים. הפרעת הדחיינות הזו עתיקה כל כך שלפי מה שמספרים לנו חז"ל, המונים מעם ישראל נותרו למות במצרים במהלך מכת חושך, רק אודות דחיינות. במקרה שלהם הם דחו את הקץ.

 

מעניין לציין שהגאולה עלולה להית מוחמצת משני כיוונים מנוגדים – או בשל דחיקת הקץ או מפני דחייתו. ואלו שתי שגיאות מאוד נפוצות. הציפייה לישועה לרווחה ולהצלחה מתבלבלת תמיד או בעקבות קוצר רוח ודחיקת שעה, או בשל עצלות, חששות, ודחיית השעה.

 

היציאה ממצרים התחוללה אם כן ברגע מאוד מדויק שבין דחיקת לדחיית השעה. קודם לכן לא היה אפשרי ורגע לאחר מכן, שוב, המועד היה חולף. בני אפרים שיצאו קודם הקץ נהרגו בדרכם אל החופש, לעומתם המתים העבריים במהלך מכת חושך היו אלה שלא האמינו בבשורת הגאולה. הם טענו שעל פי המסורת שיעבוד מצרים אמור להימשך ארבע מאות שנה כדברי ה' לאברהם אבינו, ואיך יתכן שכעבור מאתיים ועשר שנים בלבד ניגאל?!

 

 

שאלת הדחיקה והדחייה מעסיקה כל בעל נפש, ועומדת במרכזן של סוגיות אמוניות – ציבוריות ואישיות: אימתי מוחמצת השעה ומתי היא נדחקת. מתי להמתין להשגחה ולסיעתא דשמיא ואימתי הסייעתא דשמיא מצפה לתזוזה כלשהי מצידי. מתי לעמוד ומתי לנוע. עד שאנו מתייגעים בחיפוש אחר תשובה, לפעמים השאלה היא-היא התשובה. דהיינו, עצם העובדה שהינך טרוד בשאלה מעין זו מעידה על שייכותך למעגל קשוב וקרוב יותר לגאולת הנפש. אבל אם נבקש תשובה מעשית יותר היא מונחת בין החמץ למצה.

 

היציאה ממצרים לוותה בחיפזון גדול, כאשר את התוצאה המפורסמת ביותר של אותו חיפזון ספגו עיסות הבצק שלא עלה בידן להפוך ללחם חמץ. המצות מבטאות את ההזדרזות לצאת, ומיני אז בכל שבעת ימי הפסח אנו אסורים בחמץ. מאידך ברור שהיציאה ממצרים לא התרחשה מתוך פזיזות. מה שמבדיל בין דחייה לפזיזות היא האזנה לצו ההשגחה. 'אם רץ לבך', כותב ספר יצירה, 'שוב למקום'. אם הריצה באה מליבך שלך, שמור עליה שלא תהפוך לדחיקה. ואם ההשגחה פתחה לך חלון והלב מתעצל, זה הזמן לרוץ.

 

על פי הרוב אנו כלולים משתי התופעות, דוחקים לצאת ודוחים את הקץ. כמה אנחנו סובלים מחוסר סבלנות – לא מוכנים להמתין ולתת עוד צ'אנס לישועה, וכמה הזדמנויות חלפו עד היום מבלי שנעכב אותן או נתפוס עליהן טרמפ. למעשה שתי הנטיות הסותרות נובעות ממקור אחד שעל חיזוקו אנו עמלים בימים האלה – האמונה. הסממן הכי בולט בתהליך היציאה ממצרים הוא האמון הבלתי מסויג שנתנו היוצאים ממצרים במשה ובהשגחה. כשיש לך אמון אתה מוכן לחכות, ייקח כמה שייקח מה איכפת לך, אתה הרי רואה בעיניך ישועה מתבשלת לקראתך. מאותה סיבה, כשתיווצר ההזדמנות בוודאי לא תדחה אותה. יש לך אמון בגואל ואינך חושש להיגאל. אתה נכון ומזומן להצטרף לכל קריאה לדרור ולחופש.

 

בדור מהיר כמו שלנו, ובזמן הרה הזדמנויות מדומות ואמתיות כזמננו, חיוני מאוד להתעמל בסוגיית הגאולה. הרבה קלקולים עושה הפזיזות והרבה הפסדים גורמת ההתמהמהות, ולוואי נינצל מזו ומזו. בשבת הגדול קוראים חלק מההגדה, מעין חזרה גנראלית לקראת היציאה המעשית מהגלות.

 

לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

בחוקותי – שלום כבר לא חלום

(ראה אור בעלה לתרופה תשע"א)

מה שכעס ומחלוקת מסוגלים לחולל- מהומה, חורבן! ובכל זאת הנצחנות היא מציאות כמעט טבעית בכל תחום. האם יש דרך לצאת מזה?

מבט קצר סביב, ילמד אותנו שהעולם כולו רוחש נצחנות תמידית. מדת הניצחון חוגגת בל מקום, בחיי הפרט כמו בחיי הכלל. במשפחה, בין חברים, במשא ומתן וכמובן בין תופסי השררה. בני אדם כמו גלי ים, מבקשים להתגבר ולהתנשא האחד על חבירו, בדיבור, בממון, בעשייה ואפילו בעבודת הבורא. הכעס וההקפדה הם לחם חוק בעולם של מחלוקת ונצחנות. במציאות שכזו משמש כל אדם צד כלשהו במדת הנצחנות. כמנצח או כמנוצח.

ויש והקנטרנות הנצחנית פולשת גם לעולמה של תורה. כשהכוונה איננה 'לשמה' ממש. האש כבר איננה זו של נתינת התורה, המרוממת את הלומד אל מעבר לתאוות הנצחון. משהו בתבערת הלב נוטה לנצחנות וגאווה ואפילו מרירות. יש שנדמה לעובד השם שפשוט נצחו אותו. כבשו את כוחותיו, הכניעו אותו במערכת חייו. כך שוקעות המחשבות והרגשות בבליל תמידי של ספק ותהייה "הצלחתי או לא. הלך לי או לא". תחת שמחה חיות וסיפוק, הופכת עבודת הבורא למסכת עליבות שבמרכזה מנצחים ומנוצחים עייפים ומותשים. וכשלנפש אין מנוחה, מאיין יישאב אדם כוחות לשוב בתשובה, להשגיח על מעשיו ולהתחדש בעבודתו. אין ספק, הצרות והייסורים כולם הם תוצאה של מחלוקת ונצחנות.

לתווך בין שמים לארץ

עבור מה בא אדם לעולם – מגלה רבינו ומודיע (ליקו"מ סי' ע"ה) ששליחותינו כאן היא לעשות שלום. שלום בין עולם הזה לעולמות העליונים. המציאות היא, שעולם החומר מסתיר על התגלות כבוד שמים. בעולמות עליונים יותר מאיר אור השם בבהירות מוחלטת, אצלנו ההכרה במלכות שמים מטושטשת, והסיבה פשוטה. הדיבור הוא הכלי לגלות דעת ולהעביר מסר ומידע. כשמעוניינים שהזולת יבין, משתדלים לדבר במילים ברורות. שברי מילים ומשפטים מבולבלים רק יסתירו את כוונת הדברים. "בדבר השם שמים נעשו" הבריאה כולה מורכבת ועשויה מאותיות אלוקיות, דבר השם. האותיות, כשהן בעולמות הטמירים, יש להן סדר וצירוף ברור ונהיר. מהסיבה הזו עולמות העליונים מגלים כבוד השם ורצונו הנעלם בבהירות נוראה המטילה על דרי מעלה רתת ויראה עלאה. אין טשטוש במלכות שמים. רק כאן, בעולם החומר המורכב כולו משברי אותיות נעדרי צירוף וסדר, רק כאן לא מבינים את כוונת הדברים. האותיות מהן מורכב עולמינו מבולבלות, אין בהן סדר. וזו הסיבה לדעתנו העכורה והמבולבלת.

הניצוצות הנפולים והשבורים, טבעם שהם מתנצחים ביניהם, האחד סתירה לחבירו. כל יחיד מבקש להיות למעלה, לדחוק את רגלי זולתו. ההתגוששות הזו היא מציאות עולמינו, שברי כלים. כשרוצים להביא שלום לעולם, יש לעורר אהבה ואחווה בין חלקי הבריאה והנפש. את האהבה מעוררים על ידי העלאת מ"ן. כלומר, אתערותא דלתתא, והדיבור הוא הכלי לפעולה הנפלאה הזו.

"בורא ניב שפתים שלום" הדיבור מסוגל להביא שלום בעולם ובנפש. כיוון שגורמי המחלוקת והנצחנות הם אותם שברי ניצוצות, הרפואה לכך, מגלה רבינו, היא לאסוף את אותם ניצוצות אל תוך דיבורי תורה ותפלה, וכשמוציאים את התבערה הזו בדיבורי תפלה והתשוקקות בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שברי האותיות המעורבבות מקבלות צירוף נכון. וכשיש לאותיות צירוף, הכל נראה אחרת. דיבורי התורה והתפלה מסוגלים להעלות את שברי הנצוצות למעלה למעלה עד המקום בו מתעוררים הרחמים העליונים, כך הופכת חרב המחלוקת לכלי של שלום.

ונתתי שלום בארץ

בוערת בכל לב יהודי התשוקה ללכת בחוקות התורה. לקיים רצון הבורא ולזכות להתגשמות ההבטחה "ונתתי שלום בארץ". הקללה והברכה מונחים לפנינו. חיים של קללה הם נצחנות קנטור ומחלוקת. הברכה היא "שלום בארץ". כשהלב והמח פנויים מתאוות הנצחון ורגשי מרירות ועליבות, הנפש פתוחה לעבודת הבורא. רק כך יתכן לעשות שלום אמיתי בין שמים לארץ, שמציאות החומר לא תסתיר ותעיב על כבוד השם. הדרך להתגשמות ההבטחה היא דיבור.

על מעלתו של הדיבור יכולים ללמוד מהמציאות. מילים שנאמרות מסוגלות להזיז עניינים שהיו תקועים זה שנים. הדיבור דוחף קדימה. ויש לדיבור מעלה נוספת, גם כשאיננו מסוגלים לאחוז בשלמות במעלות הטובות אליהן נכספנו, אם נבטא את תשוקת הלב בפה, הלא יש לנו כבר כעת חלק ונחלה בקדושה ובטהרה. ועל זה אמרו חז"ל "ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אל עימי, בשותפי. מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה כן". הדיבור מסוגל לברוא עולם ומציאות חדשה לגמרי.

רשב"י – מליץ יושר

הולכים אנו ומתקרבים אל היום המיוחל, יומא דהילולא דרשב"י בל"ג בעומר. היום בו מתאחד כלל ישראל בשמחת הלב משותפת סביב התגלות אור פנימיות התורה, הזהר הקדוש ותורת הצדיקים. הטעם הראשון המורגש אצל כל מי שזכה לגעת באפס קצה תורת הצדיקים הוא שלום. ספרי הצדיקים מאירים לאדם דעת. פתאום מוסט המסך והלב מתחיל להבין ולהרגיש שהשם ית' נמצא כאן ממש, מעוניין בי ואוהב אותי. וכשמעמיקים יותר מבינים, שהעולם כולו עשוי חלקי אלוקות המשתוקקים לעלייה ותיקון. מבינים גם שהמחלוקת והנצחנות שליוו אותנו עד היום הם תוצאה של חוסר תיקון. לפתע אין לנו עסק ועניין עם בני אדם. ברור לנו ונהיר שהצער והיסורים אינם יכולים להיות תוצאה של מערכות יחסים, מריבות ועלבונות, יש כאן משהו אחר לגמרי. יש כאן כבוד שמים המצפה להכרה והתעלות. הבריאה מבקשת שמאנדהו ילמד איך לקרוא אותה, שמישהו יצרף את אותיות המציאות באופן הנכון. ואת הדרך מעניקים לנו הצדיקים בספריהם הקדושים.

כעת יש טעם חדש בתורה ובמצוות, לכל עשייה יש משמעות פנימית. לכל מצווה סגולה מיוחדת להעלות ולרומם את הנפש אל מעבר לקטנות המחלוקת והנצחנות. וזו בדיוק סגולת אורם של הצדיקים. תורת הצדיקים מכניסה בלב אש קודש. להט טהור המכלה כל אש של כעס והקפדה. אש בוערת של השראת שכינה וחיים נצחים נטולי מרירות והקפדה.

ביומא דהילולא מתאסף כלל ישראל סביב האש הזו. אש הקודש המאירה מתוך משנתם של צדיקי אמת. רשב"י, כוחו של הצדיק, הוא שעומד תמיד בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים. הוא שעומד בין שמים לארץ לעשות שלום. נוטל את תפלותינו ומעלה אותם לנחת ולרצון. לוקח כל מחשבה טובה, כל רצון ותנועה קלה אל הטוב, ומעלה עד שורש מדות הרחמים העליונות "הוא ימליץ טוב בעדינו".

חזיונות במירון תשע"ה

שבוע שעבר עם ישראל עלה מירונה, אל רשב"י. גם במשך כל ימות השנה, שבתותיה וערבי חודשיה, עם ישראל עולה לשם. במירון שם ביתו של רבי שמעון ובזוהר הקדוש כתובה תורתו. בדרך כלל כמוסה תורתו במילים ארמיות, ביומא דהילולא היא יוצאת ומפזזת בניחותא אפילו בחוצות, ואז מי שמניח לעיניו לראות יחזה בה. האותיות הופכות במירון של ל"ג בעומר לאנשים, והאנשים לפעמים נדמים לאותיות. אלו ואלו כותבים כמה גווילים בספר הזוהר בין כביש 6 לתחנת  yellow חניוני השאטלים ודרך מהדרין. וכך חזיתי גם אני בכמה מאותם פרקים רבי-שמעוניים זוהרים.

ראיתי איש נכה אחד על כסא גלגלים, לופת באצבעות ריקות מדם את גלגלי הכסא ומגלגל את עצמו במאמץ עילאי במרומי ההר, מהמרגלות שבכניסה לכפר ועד פתח המערה. לבדו התעקש להניע את הכסא, כששתי זרועותיו בגפּן נושאות את מלא משקל גופו לאורך המסלול התלול שאפילו כלי רכב משתנקים על שיפועו. הקהל ליווה אותו בתדהמה ובהצעות מתחננות לעזרה אך הוא סירב. אולי בהשראת האור החיים הקדוש היורד מעל גבי החמור ועושה את דרכו אל רבי שמעון בזחילה, על ידיו ורגליו. מי יודע.

וראיתי ריבי ריבואות אנשים מכל סוג וזרם, חוג חצר ופלך, שבאו שוב אל ההילולא קדישא. כל אחד נטש מאחוריו עיסוקים. כל אחד מהם היטלטל אי אלו שעות בדרכים. כל אחד נטל על כתפיו את הסיכון שהתחזיות המאיימות תתממשנה והוא יוותר תקוע בחניון כלשהו, בכרמיאל חצור או צפת. והיו גם המשפחות שבאו לשם על טפיהן ומטלטליהן, זקניהן וצעיריהן. וכמו בשירו של רבי יוסף שפירא "מי לכם פה ומה לכם פה". באמת מי מלבד רבי שמעון בעצמו מביא את כל האנשים האלה עד למרומי הגליל? ומה יש לכל ההמונים הללו לחפש שם, אם לא את רבי שמעון ותו לא?

גם ראיתי כמויות אסטרונומיות של מזון מחולקות חינם אין כסף, וח"י אלפים רוטלים ניגרים ללא הרף מעשרות ברזים שופעי נוזלים ומתנדבים שולפי בקבוקים וארגזי שתייה כדת, לא תשבע העין אף כי הגרון רווה זה מכבר. וראיתי את אוהלי הכנסות האורחים הנטועים למרגלות ההר ובמרומו, מחבקים את באי שעריהם בחום מירוני מסורתי. ואת מאות הסדרנים והמתנדבים, איש-איש בתפקידו, בסרבלו, סינורו או אפודו.

גם זאת ראיתי תחת השמש הקופחת. אל אחד החדרים שעל מרפסת הציון שעטה חבורת אברכים מפזזת, במרכזה – כחתן בין חתנים – הובהל אחר כבוד בחור מגודל, עטור שיער גולש מקודקודו ועד מותניו, אולי מקטמנדו נחת הנה. את ראשו הגולש נתן בידיו האמונות של הספר, שיעביר התער על ראסטותיו. מכונת התספורת פילסה לה דרך ויצרה שביל ממצחו ועד עורפו, והנה חסיד נולד. פאותיו עבותות ועיניו טובעות בדמעות. בלהט הריקוד, שׂחו לי מאוחר יותר, נעו בליבו פנימה אמות הסיפים. אולי החסידים שחיבקוהו, אולי הריקודים שהקפיצוהו, ובטח רוחו הגדולה של רבי שמעון גמלו בו את ההחלטה לסלק את ה'קליפות' מהראש. איי, כמה קל אצל רבי שמעון לחצות את הקווים שבין טמא לטהור. "יהי חסיד!" יאמר רשב"י להִיפִי השׂעיר, ויהי חסיד.

באותו החדר שעל מרפסת הציון הקדוש ראיתי את צי הספרים המתנדבים. ניצבים על משמרתם, מציודים במיטב כליהם וחגורים במלא אביזריהם שהובאו עימהם במיוחד. מקצוענים ועמוסי קליינטים בעליל. עומדים על רגליהם משך שעות ומעבירים תער על ראשי חתני החלאק'ה הנרגשים. מפייסים את המבועתים בפקלאות ומיני מגדים, ומתאזרים סבלנות כלפי ההורה הטרחן והגיס המתזז במצלמתו עד להכעיס. אה, אשרי העם.

*

הדבר הכי מובן במירון הוא ששום דבר לא אמור להיות מובן. "גם גולת כותרת על עיש" משוררים המוני המרקדים, ומי מבין בכלל את המליצה? במירון הלב מתרונן למשמע "שדה תפוחים" ו"קו ירוק" שמחדש חודשים. טוב לכולם עם האבני שיש והאריה ליש, ומי מחפש הסברים. הנסתר אינו בוש להיות גלוי לעין וההיגיון לא חש להתייצב כפרקליטה של הפליאה. השכל מניח לאמונה לשאת אותו על כתפיים ושניהם מרקדין ברוב חן.

מה שיפה שם הוא בדיוק הדבר שאינו מובן. תשאל אנשים מדוע באתם לכאן? הם יפטירו כמובן מאליו: "רבֶּ-שימֶעֶן". אין עילה אחרת. לא סיום מסכת, אפילו לא סיום עולמי של ספר הזוהר. לא חנוכת הבית ולא הנחת אבן פינה. גם אין אפוטרופוסים לל"ג בעומר. הוא לא שייך לאף אחד ואין בו 'מזרח' מפואר. רק רבי שמעון והאנשים שלו. כנראה שלא לחינם נשתל ל"ג בעומר בעיצומם של ימי הספירה ועל רקע פטירת תלמידי רבי עקיבא. רואים בחוש איך אהבת החינם שנמזגת שם בכמויות מבקשת לכפר על מגיפת שנאת החינם. ולוואי תיקח רשימו כלשהו מההר האוהב הזה לעדן בה את שגרת המרפקים הנלאית.

בשולי הדברים. השנה כנראה אפשר סוף-סוף לומר מילה טובה על התארגנות כוחות השיטור סביב האירוע. שפשפנו עינינו בתימהון, אכן? אפשר להגיע למירון מבלי גל הסיוטים המסורתי? אפשר למצוא בנקל את התחנה הנכונה לחניון המתאים מבלי להיזרק מסדרן זועף לשוטר קצר רוח? אז כנראה שאפשר. בסך הכל תוסיפו קצת צבע לפרויקט, קצת דגלים, כחול צהוב ככה. אתם תטרחו לציין במילים ברורות וגדולות לאן עלינו ללכת, ואנו לא נהיה אספסוף מבולגן שמערך התחבורה קורס למרגלותיו. לגזור ולשמור.

ל"ג בעומר – על סודה של ההילולא הגדולה במירון

"עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי" בסודה של התקשרות נשמות משה רבינו, רבי עקיבא ורשב"י

שמחת ל"ג בעומר שוברת רצף של אבלות וזו לבדה סוגיה בפני עצמה. ימי העומר שרויים בצילו של האבל על פטירתם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ואילו בל"ג בעומר אנו חוגגים את מה שקרוי בלשון הזוהר הקדוש "שמחת רשב"י", הנמנה כידוע על חמשת בחירי תלמידי רבי עקיבא. ביום המופלא הזה מסתתר קשר סתים וטמיר בין רבי עקיבא – הרב שההקשר שלו לתקופת העומר אפוף צער ואבל, לבין רבי שמעון – התלמיד שבעיצומה של תקופת העומר חל יום שמחתו. אכן, ספרי הפנימיות מלמדים אותנו על תיקון מופלא שעושה רבי שמעון לעניינו של רבי עקיבא, תיקון שאת השפעתו אנו חוגגים מדי שנה ביום ל"ג בעומר. להבנת העניין עלינו לפענח קמעא את סודן של שלוש נשמות הקשורות למסירת התורה. משה רבינו, רבי עקיבא, ורשב"י.

*

משה רבינו הוא מוסר התורה הראשון. ייחוסו לספירת הדעת כה מובהק עד שעל שמו קרוי כל דורו 'דור דעה'. שורש נשמת משה בספירת הדעת (מצד שורש הבל). הדעת מורכבת משתי בחינות – חסדים וגבורות. כנגדן הוריד לנו משה תורה בשני לוחות אבן, כנגד שני חלקי הדעת. שורש נשמת רבי עקיבא בצד הגבורות שבדעת (גבורת הוד), ובחינה זו משתקפת היטב במסעות חייו אפופי ביטויי ההתגברות מתוך דינים וגבורות. רבי שמעון מושרש בצד החסד, והוא משלים ומרעיף נוחם ורחמים.

את רבי עקיבא ותורתו פוגש משה רבינו בצפייה אל העתיד, בשעה שהוא עולה למרום לקבל תורה.  תורת רבי עקיבא היא תורת הקוצין והתגין, וכאשר משה – הרבי של כל ישראל – רואה אותה ומבין את עניינה הנדיר, הוא מתקנא ברבי עקיבא וחולשת דעתו. וכך מספרים חז"ל:

"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט:).

תורת משה היא תורת האותיות. האות היא כלי רוחני, ותורת משה יצוקה בתוך כלים. זו תורה של מ"ט שערים. בגבולות מ"ט השערים מתקיימת עדיין מידה ומדידה. כשעם ישראל נופל במצרים עד שער מ"ט של טומאה, ממהר השם יתברך להחיש להם פדות וגאולה שלא יבואו חלילה בתחום שער החמישים. משום שבשער החמישים מתכלות המדרגות, אין למטה מזה. גם בקדושה שער החמישים מבטא את מה שאינו נכנס בגבול ומידה. זו תורת הכתרים. במחזה, נראה הקדוש ברוך הוא קושר כתרים – תגין, על האותיות. ומשה רבינו תמה מדוע זה יש להתעכב על תגי האותיות. התגים אינם מגוף האות, וחסרונם לא יפסול את ספר התורה. על פי דרך הקבלה רואים את התג כדבר השורה מעל האות, נוגע ואינו נוגע. אלו הם אורות עליונים שאינם יכולים להסתפק בכלי האות, מקומם למעלה ובנגיעה בעלמא הם מתייחסים אל הכלים והאותיות. כמענה מספר לו הקב"ה על הוגה מופלא  "שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו", הוא יעמוד על סודו של שער החמישים, וילמד תורה לא מתוך האותיות, אלא ממה שעל גביהן, מהתגים. מאורות הכתר.

"אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו כיוון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני" (שם).

כאשר משה רבינו מבקש לחזות במתן שכרו ורואה את צורת מיתתו הנוראה, הוא שואל "זו תורה וזו שכרה?!" ונענה באותו סגנון "שתוק, כך עלה במחשבה". תורת רבי עקיבא גבוהה ונשגבה. אך היא שייכת למה שעלה במחשבה תחילה – 'תחילה' דייקא. כדרשת חז"ל: "בתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין" (בר"ר יב, טו), לאחר שראה שאין העולם מתקיים "עמד ושיתף עימה את מידת הרחמים". המחשבה הראשונה, כמבואר רבות, נשגבת מהמיזוג עם מידת הרחמים. משום שמידת הדין מבטאת את ה'לכתחילה'. צדיקים דוגמת רבי עקיבא התמודדו עם תוקף הדין ויכלו לו. מתוך כבשן הדין, מתוך אותה מחשבה ראשונה שאין אדם יכול לעמוד בה ולרדת לעומק סודה, משם המשיך רבי עקיבא את אותם תילי-תילין של הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ. ההגדרה 'קוץ' בנוגע לצורת האותיות, מתייחסת למה שאינו מגוף האות. רק בולט ויוצא ממנה ומעלה, כמו "קוצא דאות יוד" המובא בלשון הזוהר. גופה של אות י' מתייחס לחכמה, הקוץ העליון מצביע כביכול כלפי מעלה ורומז בספירת הכתר. 'קוץ' בלשון קבלה, מיוחס גם למילה 'קוצין' שמשמעותה קווצות שערות. מבחינה זו הקוץ משתייך למידת הצמצום והדין שזה עניינן של השערות (שעה"כ – דרושי הציצית, ב').

תורה של קוצין ותגין

רבי עקיבא מוריד לעולם את תורת הקוצין הנוראה, הוא ותלמידיו הקדושים שייכים מצד שורש נשמתם לצד הגבורות שבדעת. בשם 'עקיבא' בולט הרמז ל'עקב' – עקביים. עק"ב בגימטרייה פעמים שם אלוקים (בגי' פ"ו). מספרם של התלמידים המתים מצביע על שורשם במידת הגבורה. שם אלוקים יוצר כידוע מאה עשרים צירופים שונים, כאשר כל אחת מחמש אותיותיו יוצרת עשרים וארבעה צירופים. כ"ד אלף התלמידים מושרשים בעשרים וארבע אפשרויות הצירוף המתחילות באות אל"ף וזו הסיבה שהם היו כ"ד אלף – אַלֶף (האות) ואֶלֶף (המספר) מתחלפים כידוע. אולם דווקא בשל שייכותם המובהקת לגבורות ודינים, לא מצליחה תורת ר"ע להתגלות בתקופה זו כראוי, וממשיכיה נספים במגיפה. חז"ל מנמקים את פטירת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מציקה תמיד התמיהה: הייתכן? להשית עונש נורא כל כך על ענקי תורה ועל כל עולם התורה של הימים ההם רק עבור חטאים שבין אדם לחבירו?! על פי דרכנו נבין. ענייני בין אדם לחבירו חמורים ללא ספק, אך הן הפכו לאסון רוחני וגשמי כשמדובר היה במי שאמורים להמשיך לעולם את תורת הכתרים והתגין של רבי עקיבא. תורה נשגבה זו ששורשה במידת הגבורה, זקוקה לאור עצום של אחדות שימתק את דיניה ויאפשר את הופעתה בעולם. משלא נהגו כבוד זה בזה, התעוררה מידת הדין של שורש נשמותיהם, של תורתם – וכילתה אותם. מאורעות אלו אירעו במשך מספר שנים לאורך תקופת העומר. התקופה גורמת, וימי העומר המוקדשים לתיקון הגבורות והקטנות, עוררו את אש הגבורה ביתר שאת. ל"ג בעומר מסמן את נקודת התיקון התלוי ברשב"י, בנשמתו ובתורתו שאורה מבהיק בזה היום.

היה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא

התרחשויות נסתרות אלו נובעות כמובן מאירועים שבנגלה. לאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נעשה העולם לשממה רוחנית. אבל אז חוזר רבי עקיבא ומקומם אותו בשנית באמצעות חמשת תלמידיו הנותרים – רבי מאיר, רבי יהודה בן אילעי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע (יבמות סב, ע"ב). כ"ד אלף התלמידים היו תלמידיו של רבי עקיבא בבחרותו. למוח הדעת ישנם שני מצבים – קטנות וגדלות. בזמן גדלות החסדים והגבורות שבדעת מאוחדים והחסד ממתיק את הדין. בקטנות המוח אינו מסוגל להתאחד והחסדים אינם ממתיקים את הגבורות. תלמידיו של ימי בחרותו השתייכו למצב הקטנות של הדעת ולפיכך לא היו מסוגלים למתק את תוקף הדין ומתו במגיפה. חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא בזקנותו משתייכים לצד הגבורות שבדעת של זמן הגדלות, כאשר ר"ע עצמו מושרש בגבורות שבמוח הדעת ואילו תלמידיו מושרשים בגבורות המתפשטות מהדעת אל הגוף. ולכן ניתן היה באמצעותם לשקם את גילוי התורה עבור הדורות הבאים (פרע"ח – ספירת העומר, ז).

מבין חמשת התלמידים בולטת דמותו של רשב"י. רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו מסמלים את היפוכם של רבי עקיבא ותלמידיו, ובכך גם משלימים אותם. החבריא של רשב"י משתיתים את חברותם על האמירה "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח.), והזוהר הקדוש מעיד (ח"ג עט.) כי בימי רבי שמעון היה אדם אומר לחבירו "פתח פיך ויאירו דבריך", אפשרות שפסקה לאחר פטירתו, לאחריה היה אדם מזהיר את חבירו "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת, ה). ללמדך להיכן מסוגלת מידת האהבה והאחווה להביא את בני דורו של רשב"י  – שגילויי תורה וסודות עליונים פורצים מפיותיהם. וכפי שניתן לראות בצורת חיבורו של ספר הזוהר שכולו דרשות הנובעות תוך כדי הילוך ושיחה, מפגש עם אנשים פשוטים ופלאיים, נשמות צדיקים בני העולם העליון ובני תמותה פשוטים, המצטרפים יחד למסכת גילוייה של תורת הנסתר. כי אכן תורת הסוד של רבי שמעון רחבה מארץ מידה, הכלים המאפשרים את גילויה הם תלמידיו המקושרים בקטרי אהבה, וכלל הנשמות והאישיויות הנוטלות חלק בדורו של רשב"י. בכמה וכמה מקומות בזוהר אנו מוצאים את החברים משבחים לא רק את רבי שמעון – אף גם את בני דורו, שכן כל דורו זכאי מתוקף האחדות והחירות. בעוד שורש נשמת רבי עקיבא במידת הגבורה, הרי שתלמידי רבי שמעון מושרשים בחסדים שבדעת, ובכך משלימים את החסר.

"עד הג"ל הזה"

סגוליותו של יום ל"ג בעומר נעוצה בהחלט גם במהותו ובתוכנו. כידוע כל אחד מימי העומר מוקדש להמשכתה של מדרגה רוחנית מסוימת (הרחבה על כך בשבוע הבא אי"ה). ביום ל"ג בעומר מאיר בעולם השם א.כ.ד.ט.ם, שם זה הוא חילופו המומתק של שם אלוקים, והוא הקרוי "אלוקים חיים". ישנן שתי אפשרויות בחילוף שמות – חילוף לפנים וחילוף לאחור. כאשר מוחלפות אותיות השם באותיות הקודמות להן, מתקבל שם ממותק יותר. כאשר הן מתחלפות באותיות המאוחרות מתקבל שם בעל משמעות של דין חזק יותר. שם אלוקים מתחלף בשמו הממותק באופן זה: האות הראשונה והאחרונה שבשם אינן מתחלפות. הראשונה – א' מפני שאין לפניה אות. האחרונה – ם' מפני שגם לאחר שתוחלף תישאר מ' פתוחה. את שלוש האותיות האמצעיות לה"י אנו מחליפים באותיות הקודמות להן. האות ל' באות כ'. האות ה' באות ד'. האות י' באות ט'.  כאשר נחשב את הגימטרייה של האותיות המוחלפות כד"ט נגלה את המספר ל"ג. ואם נצרף לו את שתי האותיות, הפותחת והמסיימת – א' ם', יתקבל הצירוף א"ם ג"ל. פעולה זו נחשבת "חילוף החילוף" ומשמעותה המתקה כפולה. ביום ל"ג בעומר מופיעה בעולם קטנות המוחין אך אין זו קטנות רגילה, זו 'קטנות שנייה', ממותקת. משמעותה בהתאמה לתפיסת שכלנו היא – ביטחון. את מידת הביטחון אפשר להגדיר כ'קטנות שנייה'. הקטנות היא זמן הפחד, החשש, והירידה אל בעיות הזמן והמקום. הגדלות מרוממת אותנו למעלה, מעבר לכל הפרטים הקטנים ודאגותיהם. אך יש מידה נוספת – ביטחון. הבוטח מודע למתחולל סביבו, לצרכיו, לבעיותיו, אך הוא בוטח. זו קטנות בעלת תודעה עמוקה בנוכחותה המוחלטת של ההשגחה. וזהו התרגום הפשטני לשם אכד"ט, שמה של מידת הגבורה כאשר ממירים את משמעותה בביטחון עז ותקיף. הרמז בפסוק "בטחו בה' עדי עד", ע"ד היא הגימטרייה של שם אכד"ט (פרע"ח שער חג המצות, פ"א).

"בטחו בה' עדי עד"

התגלותו של שם זה ביום ל"ג בעומר מבטאת את המרת הפחד והדין בו נספו תלמידי רבי עקיבא הראשונים, בביטחון המופלא המאפיין כל כך את התגלות תורתו של רשב"י – הבוטח הגדול התולה יהבו בהשם ומגלה לעם ישראל כל רזי עולם.

רמיזה נוספת. המספר ל"ג בהיפוך סדר האותיות נעשה גל – מלשון התגלות, "גל עיני ואביטה". ויש כאן רמז נפלא על התגלות אור פנימיות התורה בל"ג בעומר: המילה 'טוב' מופיעה לראשונה בתורה לאחר ל"ב מילים מהמילה 'בראשית'. כשנצרף יחד את המילה 'טוב' עם ל"ב האותיות הקודמות לו, ייצא לנו 'לב טוב'  – גימטרייה מדויקת של מספר ימי הספירה, מ"ט. לומר לך שלאחר שלושים ושתיים האותיות הראשונות בתורה מתגלה הטו"ב הגנוז. במקביל גם בתקופת הספירה, לאחר שלושים ושניים ימי העומר היותר קשים, ביום הל"ג מתגלה האור כי טוב. אור פנימיות התורה. ל"ג בעומר חל בדיוק טו"ב ימים קודם חג השבועות. זו טובת העין שנהגו בנו – לגלות לנו בעיצומה של הדרך אל הר סיני את אור פנימיות התורה שתאפשר לנו להתחזק ולצעוד אל ההר (ע"פ בני יששכר – מאמרי אייר).

נפטיר ונסיים בזאת.

שלוש הנשמות – נשמת משה רבינו, רבי עקיבא ורבי שמעון, בחד קטירא מתקשרות ומתאחדות. קשר טמיר זה מופיע במוחש בהיכל רשב"י. נושא פטירתם של משה רבינו ורבי עקיבא לוט בערפל ההסתרה. משה, משום שלא ידע איש את מקום קבורתו. ורבי עקיבא מפני שנהרג במיתה משונה ואין ראוי לחגוג את יום פטירתו. שתי הילולות חסרות אלו מושלמות במירון. את יום פטירת משה בז' באדר מציינים וחוגגים על פי המנהג אצל רבי שמעון, במירון. ואילו הילולת רבי עקיבא נחגגת באיתכסיא ומוטמעת בשמחת רשב"י בל"ג בעומר במירון (ע"פ רבי צדוק הכהן).

 

חילוף (בשמות הקודש) – כאשר מחליפים את האותיות בשמות הקודש באותיות הקודמות או המאוחרות להן, מתקבל שם קדוש מקביל בעל משמעות ממותקת או להפך. חילוף לאותיות קודמות מבטא היפוך לרחמים, כאשר מחליפים את האותיות במאוחרות להן, המשמעות היא דין. שם אלוקים יכול להיות מוחלף באותיות המוקדמות – א.כ.ד.ט.ם וזהו שם מומתק יותר. או להתחלף באותיות מאוחרות ב.מ.ו.כ.ן שמשמעותו דין יותר משם אלוקים (פרע"ח שער המצות א'). חילופים אלו קיימים גם בשאר שמות הקודש באותו האופן.

שוב פעם פסח – הורתו ולידתו של פסח שני

בס"ד

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר, ט.).

בפסוקים אלו מתוארת לכאורה בריאתה של 'תורה חדשה', והעניין רוחש פלאות. מתי ואיך נוצרה מצוות 'פסח שני'? אין דוגמתה בכל מצווה אחרת. מעולם לא שמענו על איש שזכה ליום כיפורים משל עצמו רק משום שלא היה מוכן מספיק לקראת יום הכיפורים המקורי. במיוחד כאשר מבינים שפסח הוא חג הגאולה והיציאה ממצרים. הגאולה אירעה בתאריך מסוים, ברצון השם, בניסי ניסים. כדי לזכות לאכול מקרבן החירות – קרבן פסח, נדרשו האוכלים לעמוד בתנאים שנאמרו בפירוש במצוות השם. והנה באים להם האנשים שהיו טמאים ובדרך רחוקה וטענה בפיהם: "למה נגרע?!"

שאלתם מופרכת מעיקרה לכאורה. וכי מה תבקשו? והלא החמצתם את הפסח, העיתוי חלף עבר. האם תצפו שתינתן עבורכם תורה חדשה? 'תורה חדשה' – כלשון הזו נוקט האור החיים הקדוש.

מתתא לעילא ומעילא לתתא

להבנת העניין עלינו לשוח אודות מהותם של פסח ראשון ושני. על עניינם ועל ההבדלים שבין שני הפסחים עומד מאמר הזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (קנ"ב ע"ב), תמצית הרעיון כך:

קדושת פסח ראשון היא בגדר "מתתא לעילא", לעומת זאת קדושתו של פסח שני חלה בבחינת "מעילא לתתא". בפסח ראשון הגאולה והאורות שופעים מכוח אתערותא דלעילא, כלומר השם יתברך מביא אותנו אליו, אל קדושתו שלו. על דרך הכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". פסח שני נברא מתוך אתערותא דלתתא, דווקא מחמת תחושת הריחוק, הטומאה והסיאוב, מתעורר האדם ומזמין את הקדושה לשרות עליו. על הנהגה זו נאמר (ישעיה נז): "אשכון את דכא ושפל רוח" שמוריד את קדושתו אל השפל והנמוך. כאן למעשה החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב יורדת אלינו מלמעלה כדי להעלות אותנו 'מתתא לעילא', בסדר המדרגות הנכון. לפיכך במתן תורה צווינו לבל נעלה בהר ולבל ניגע אפילו בקצהו. מפני שהלא "מי יעלה בהר ה'", רק משה רבינו ראוי לעלות בהר. משום שכאשר נמסרת תורה משמים, היא ניתנת באופן ובצורה הדורשת מאיתנו להיות ראויים לה. לאו כל אחד ראוי, כך פועלת ההנהגה בתורה שבכתב.

הנהגה זו מלווה אותנו מפסח ראשון שבט"ו בניסן, עד פסח שני שבי"ד אייר. ולכל אורך שלושים הימים הללו נמשכת הארה של אתערותא דלעילא. משום כך הספיק מלאי המצות עד יום למחרת פסח שני, ובט"ו באייר אזלו המצות והחל לרדת מן. השינוי בסוגי המזונות מסמל היטב את שינוי ההנהגה אודותיו שחנו. המצות מאכל שמימי הן, אור עליון, קדושה היורדת מלמעלה. הן מבטאות את האמירה "והביא אתכם אלי" – ארומם אתכם. המן יורד מהשמים אבל מקבל את טעמי העולם הזה וכל אחד טועם בו טעמים כאשר יחפוץ. בפסח שני פוסקת ההנהגה הראשונה ומתחילה הנהגה חדשה, כאן יורדת למעשה תורה חדשה משמים. את התורה הראשונה הוריד משה רבינו, מההר אל העם. הגאולה שעל פי תורת הנגלה מציבה תנאים, על פיה אין מקום לטמאים ורחוקים בסיפור הגאולה. התורה החדשה באה מהעם אל משה, הם מעוררים והם קוראים לו להביא לעולם תורה חדשה שתרחיב את שערי הגאולה גם למחוזות של טמאי נפש וההולכים בדרך רחוקה.

מכאן תשובה לתמיהה – מהיכן באה לפתע מצווה חדשה. ואם יש מקום במצוות הפסח גם לטמאים ורחוקים מדוע לא צווה על כך משה מלכתחילה בתוך מצוות הפסח? אלא שאכן עד שלא נשמעה צעקת הטמאים והרחוקים "למה נגרע", לא היתה מצווה שכזו. הצעקה בראה תורה חדשה. תורה שבעל פה. (ע"פ פרי צדיק – מאמרי פסח שני).

טמאי הנפש ובדרך רחוקה

כדאי לשים לב משום שיש כאן משמעות הפוכה. התעוררות שבאה מלמעלה משפיעה על הנפש בצורה של "מתתא לעילא" – כלומר גורמת לעלייה תמידית בדרך הרגילה, דברים מתחילים למטה ועולים למעלה. זו ההנהגה של הזמנים בהם הקדוש ברוך הוא משפיע אור מלמעלה ואנו נדרשים להכשיר עצמנו לקבלת השפע, כדי לעלות בכוחו ממטה למעלה. אולם מי שלא זכה יידרש לצפות להנהגה שנייה, היא תנוע "מעילא לתתא", כלומר נאלצו לשוב לקראתך כדי לאסוף אותך. אין ספק שההנהגה הראשונה עדיפה, וכדברי הזוהר הקדוש המקיים פסח בזמנו "סליק ולא נחית" – עולה ממטה למעלה ואינו יורד, משום שמעלין בקודש ואין מורידין. לעומתו הנצרך לפסח שני "נחית ולא סליק", הוא יורד, כלומר השפע יורד אך אינו יכול לגרום לעליה שאינה פוסקת.

מי הם אלו שלא היו ראויים לקיים את מצוות פסח הראשון? השל"ה הקדוש לומד שמדובר כאן על שני סוגים של ריחוק. יש מרוחק מצד מציאותו אך אינו רחוק באמת מגבול הקדושה. ויש מרוחק שמעשיו גזרו עליו להימצא הרחק מהקדושה. הלשון "טמא לנפש" מדייקת – לנפש הוא טמא אך לא טמאוהו מלמעלה להיות מרוחק מגבול הקדושה. ויש גם "או בדרך רחוקה" שמפאת מעשיו נתרחק מגבול הקדושה וטמאוהו משמים להידחות מהקודש (ע"פ של"ה הק', תורה אור).

וכך אכן מתפרש לשון הכתוב "איש-איש כי יהיה טמא", כפל התואר 'איש', כותב הזוהר הקדוש, מתייחס לאיש שראוי להיקרא איש אך טימא את עצמו והפסיד את הקדושה העליונה. מפני שאיש הוא אכן תואר של אדם ראוי. משה רבינו קרוי "האיש משה", "איש יהודי" היה גם בשושן הבירה, והוא מרדכי. גם יהושע מתואר "איש אשר רוח בו". לעומת זאת עשיו קרוי גם בכפל הלשון "איש יודע ציד, איש שדה". התואר איש מורה אפוא על המסוגלות להתחבר אל השורש הטהור, אולם איש-איש מבטא במקרה דנן את החמצת השורש הטוב. איש שיכול היה… אבל החמיץ. כדרך שנאמר על עשיו, "איש יודע…" אבל אינו אלא "איש שדה" – בחוץ. בדרך הדרש נוכל להוסיף כי התואר 'איש' מרמז על התקשרות אל השורש, השורש הטוב או היפוכו. משום שהאותיות א.י.ש כוללות את כל סדר ההשתלשלות, מהאות א' – אלופו של עולם, ועד האות ש', אחת לפני אחרונה שבאותיות.

ניסן ואייר כשתי הנהגות

פסח ראשון חל בניסן והשני באייר, והעניין מתקשר עם תכניהם המהותיים של החודשים הללו. ניסן  בספירת המלכות ואילו אייר ביסוד. מזלו של ניסן 'טלה' ושל אייר 'שור'. שור הוא סמלו ועניינו של יוסף, בסוד "בכור שורו הדר לו", ויוסף כידוע הוא יסוד. השור מורה אם כן על מידת היסוד המשפיע כמו "יוסף המשביר". מזל טלה שבניסן קשור לספירת המלכות שדימויה הוא "כרחל לפני גוזזיה" רחל – כבשה. הטלה עניינו ביטול והכנעה, וזה קשור מאוד לאופן בו הופיעה הגאולה בפסח ראשון. בניסן נגאלנו מכוח רצון עליון, כשלעצמנו כטלה היינו. באייר לעומת זאת, אנו נגאלים מתוך התאמצות. מתוך מחאה של "למה נגרע", זהו חלקו של השור המסמל את ספירת היסוד המתעוררת מצד עצמה.

תקופת האביב מורכבת מהחודשים ניסן אייר וסיוון. כמו בכל חלוקה לשלושה, חודשים אלו מייצגים את שלושת הקווים – ימין שמאל ואמצע. ניסן הוא חודש ראשון מחודשי שנת התורה וראשון לתקופת האביב, בחינתו חסד. אייר שני לתקופה בחינתו גבורה. והדברים נושקים לאמור לעייל: בניסן נגאלנו מכוח יד ימין, "ימין מקרבת". באייר נגאלנו בשנית, לא מצד החסד, אדרבה מצד הדין של "שמאל דוחה". איך "שמאל דוחה" תבשרנו גאולה? אלא שזהו עניינו של פסח שני: יש גאולה שנובעת מכוח החסד, מצד ימין. אבל גאולה שכזו איננה בידינו, היא מתעוררת רק מתוקף אהבת השם ורצונו לעשות חסד עימנו. אולם טבעו של החסד שהוא יכול לסייע רק למכשיר עצמו לקבל את אורו. בשעת הקרבת הפסח של ניסן נמצאו בכלל ישראל יהודים שגם לאחר כל הניסים והנפלאות לא היו מסוגלים לקבל את רוב הטובה. אלו היו טמאי הנפש וההולכים בדרך רחוקה. לפעמים אי אפשר לקרב את המרוחקים באמצעות יד ימין, תועיל לעיתים רק השמאל. הריחוק מסוגל לקרב. משום שרק כאשר יחוש הטמא והמרוחק את דחייתו החוצה, יתעורר וידחק עצמו פנימה. אז תתעורר עבורו מידת היסוד, המסוגלת לרדת למטה. לפיכך פסח שני חל באייר שעניינו גבורה.

ההבחנה הזו רמוזה גם בצירופי שמותם של חודשי ניסן ואייר. צירופו של ניסן הוא שם הוי"ה כסדרו, והוא רמוז בראשי תיבות הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". משמעתו מורה גם כן על האמור: מתחיל בשמים ומסיים בארץ. כהגדרת הזוהר הקדוש, שפסח ראשון נובע מלמעלה – מהשמים. זו גאולה שניתנת לנו כמתנה משמים. לעומת זאת צירופו של אייר יוצא מהפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידוע". בשני התיבות האחרונות מתחלף הצירוף הטבעי והאות ה' הרומזת כידוע למלכות, מתחלפת עם האות ו' המיוחסת ליסוד. כלומר המשפיע והמקבל מתחלפים, והמקבל מקדים את המשפיע. זו אתערותא דלתתא. וכך גם משמעות הפסוק (ירמיה ט) "יתהלל המתהלל" – קודם תתעורר אתה האדם להלל, אחר כך תזכה ל"השכל וידוע".

אתערותא דלעילא/ דלתתא – ביחסי משפיע ומקבל המשקפים את כל דרכי ההנהגה הרוחנית קיימות שתי תנועות: האחת מלמעלה למטה והשנייה ממטה למעלה. בעיתות רצון יורד שפע ברצון השם ומשפיע למטה. בזמנים שכאלה אין השפע ניתן לפי זכות המקבל, רק ברצון עליון. כשאין עת רצון נדרשת התעוררות מלמטה. המקבל נדרש לעורר את הנותן, וזו אתערותא דלתתא.

 

שביעי של פסח – כשאינך מסוגל, עושים זאת עבורך

עד לשפת הים יציאת מצרים מתנהלת באותות ומופתים, ולפתע הכל נעלם. מדוע? משום שכאן נמתח הרקע לנס היותר גדול.

ברגע שאינך מסוגל לפעול בעצמך ניסים ונפלאות, מתערב הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו בחוקי העולמות העליונים ויוצר עבורך ניסים וישועות.

ביציאת מצרים אירעו כמה וכמה אירועים חשובים שהדהדו בכל תבל. היו עשרת המכות, והיה ליל שימורים. היתה יציאה ביד רמה והיו אותות ומופתים. מאוחר יותר גם התקיים מעמד נורא הוד למרגלות הר סיני. אבל קודם לכן, על שפת ים סוף, התקיים מעמד נוסף. הוא היה שונה בתכלית. ליוו אותו פחד וחרדה ואימת מוות. על שפת הים הולחנה באורח נס שירת הים, אבל על שפת אותו ים מעט קודם לכן, ניצב עם שלם וכמעט היה משוכנע שכאן תהא קבורתו. מחיצי מצרים מאחור, או מגלי הים מלפנים. ואז נקרע הים ובני ישראל צלחו אותו בשלום.

*

נס קריעת ים סוף מוצא אותנו במצב מאוד לא ניסי. העם חרד נפחד ומבוהל. נשמעות בקרבו קריאות לשוב מצרימה. עולות טענות על מדוע הובאנו הנה כדי למות במדבר וכדומה. משה רבינו צועק בתפילה ונענה "מה תצעק אלי", אין הזמן כשר לצעקה ותפילה, "דבר אל בני ישראל ויסעו…" וזה בדיוק הרקע להתגלותו של אחד הניסים הנסתרים והנעלמים מאז ומעולם. על מאמר "מה תצעק אלי" ידועים דברי הזוהר הקדוש "בעתיקא תליה מילתא". בנקודה הזו בדיוק נמסרת שרביט ההנהגה, מהנגלה אל הנסתר. מהמשפט אל הרחמים המוחלטים. מכל מה שניתן להבנה ולהשתדלות אל מה שמעל ומעבר. כאשר הים נבקע ובני ישראל חוצים אותו בבטחה כשהמים להם חומה מימין ומשמאל, הנס מתעצם שבעתיים בשל העובדה שלא יכול היה להתרחש כאן נס. עם ישראל שרוי בקטנות, ומתוך קטנות המוחין אי אפשר לפעול ישועות וניסים.

מה תצעק – דבר

נס קריעת הים מופיע אפוא במסגרת בלתי אפשרית. וזו המשמעות המופלאה מאחורי המאמר האלוקי "מה תצעק אלי – בעתיקא תליא מילתא". יש מצבים שעל פי אמות מידה רוחניות וגשמיות אינם מאפשרים התרחשות של ניסים, במצב שכזה היינו על שפת הים. עם ישראל שרוי בקטנות ובזמן שכזה אי אפשר לפעול מאומה. ואז הדהד בעולם גילוי נפלא, במילים שלנו הוא יישמע כך:

ברגע שאין בך יכולת לפעול בעצמך ניסים ונפלאות. בזמן שאתה אינך ראוי ואינך זכאי לנס ובכל זאת אתה משתוקק, ובעצם מוכרח, להיוושע. בזמן כזה מתערב הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו בחוקי העולמות העליונים ויוצר עבורך את הישועה בלי להתחשב במצבך הבלתי כשיר.

הרעיון הזה צופן סודות טמירים, אך על פי פשוטו הוא מסכם ואומר שיש פעמים שהייחודים העליונים מתעוררים דווקא על ידי הבלתי ראויים והבלתי כשירים. יש מצבים שאת הפעולה הטובה יגרום דווקא הנחש, הכוח שמופקד על הרע ועל הפך הניסים. מצב נדיר שכזה אירע על שפת ים סוף. למעשה, רמזים להנהגה פלאית שכזו מתנוצצים כבר קודם לכן, למשה רבינו במחזה הסנה. כאשר השי"ת מתגלה למשה לראשונה בסנה ומבקשו ללכת בשליחותו לגאול את ישראל, הוא ממאן מפני שהוא יודע שיש ביניהם כאלו שקלקלו והתדרדרו כל כך עד שאין בידו כוח לעוררם ולהאיר בדעתם את אור הגאולה. לכן מצווה עליו השי"ת להשליך מידו את המטה, על הקרקע הופך המטה לנחש. בכך הוא מבקש להראות לו עד היכן מגיע כוח הבחירה ובאיזו סכנה מצויים המון העם. המטה מבטא את כוח הבחירה, ניתן להטות לימין או לשמאל. ההטיות הללו עלולות להפוך לנחש – לירידות עצומות ח"ו. לאחר מכן הוא מצווה עליו לאוחזו בכפו והנה הנחש חוזר ולובש דמות מטה. בכך מורה לו השם יתברך כי בכוחו להפך אפילו את המצבים הנחשיים והמקולקלים ביותר, לטוב. מהנחש ייעשה מטה שבכוחו יתרחשו ניסים ונפלאות. בסנה התגלה שהצדיקים מסוגלים להשתמש בירידות היותר קשות כדי לעורר את הניסים היותר גדולים.

בעתיקא תליא מילתא

התרחשות שכזו אירעה על שפת הים. הנפשות שנאספו על גדות ים סוף היו רדופות. הנרדפים הם בדרך כלל חלושי הכוח והרפויים. זהו בדיוק מצבן של נפשות אחרית הדורות. כולנו נרדפים על צווארינו מיצרים רעים, פחדים, גלויות וכל רכב פרעה רכבו ופרשיו. במצב שכזה, כאשר הינך נרדף וטרוף דעת, קשה להתפלל. בעצם אין דרך לפעול ישועות, שהלא אין לך מוח. מאין יבוא עזרינו? לא מכאן, מעתיקא. "בעתיקא תליא מילתא" – תקוותינו בעת הזו תלויה אך ורק ברצון השם. כאשר הנחש מתגבר, מישהו מלמעלה נוטל לידיו את המושכות וגוזר "יהי נס", ויהי נס.

עלינו מוטלת בזמנים שכאלה מצוות השתיקה. "והמשכיל בעת ההיא ידום", אין זה זמן לדיבורים, בוודאי לא לשאלות וקושיות. "כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁעֲלֵיהֶם נִתְנַבְּאוּ בַּפְּסוּקִים הללו. צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶה עַתָּה בָּעוֹלָם וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל, רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת השם, עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַהשם יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי וְכוּ' חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִּבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִלְשׁוֹנִי".

(ע"פ ליקו"ה או"ח, נט"י לסעודה ובציעת הפת, ו)

 

 

שביעי של פסח – יום ההשפעות

גלי הים סוערים ושוצפים, גועשים ומתנשאים אל על. עם שלם ניצב על שפת הים. על נשיו טפיו וצאנו, ריבי ריבאות, יהודים שאך קודם שבוע נחשבו עבדי עולם. הים הסוער מטיל אימה מלפנים. ומאחור שועטים סוסי מצרים. רבבות חיצים נזרקים, קול צהלת סוסי מלחמה, קול חריקת אופני מרכבות פרעה וחילו. הפחד אין לשער. האימה איומה. משה רבינו המנהיג הרחמן נושא ידיו בשאגה של תפלה. והשי"ת מחזיר לעומתו ואומר "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו…"

והעם כולו, משליך את עצמו מתוך אמונה לוהטת ובטחון עז בהשם, פנימה אל מימי הים. על כך נאמר ונזכר לדורות עולם "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו".

*

שביעי של פסח הוא יום של קריעת ים. האמונה שהאמינו כלל ישראל בהשם ובמשה עבדו אז שבוע לאחר יציאת מצרים. מסירות הנפש העצומה שגילו, בשעה שדלגו וקפצו אל תוך הים. היא שממשיכה עד היום ובוקעת בכל שנה מחדש את הים הפרטי והכללי, של כלל ישראל ושל כל יהודי.

צדיקי הדורות מגלים ומודעים כי ביום הזה, האחרון לחג גאולת הגוף והנפש, מסוגלת כל נפש יהודית לספוג ולקלוט תעצומות של אמונה ובטחון. לשאוב מבאר מים חים שפע של אמונה ולהכניס את נחיל האמונה אל הלב פנימה, ואל כל פינה חשוכה או סגורה בנפש. להאיר את הקומה והמציאות כולה באור השם.

לעבור את הים בשלום

מי מאיתנו אינו עומד בפני ים סוער. מי מאיתנו אינו זקוק לקריעת הים. לנס עצום שיבקע עבורו דרך בתוך מים רבים, עמוקים ומפחידים של הפרעות וניסיונות החיים. כולנו מייחלים לאותה קריעת ים שתניח לנו לעבור בשלום את משברי הגלים, לזכות לכל טוב ולהצליח בכל העניינים. אך מה נעשה, והים הזועף סוער לעומתנו. אינו מניח להכניס אל תוכו רגל. מאיים לבולענו חיים.

הנס יזרח ביום שביעי של פסח. ביום הזה, מגלים צדיקים, מאירה בעולם הארה עצומה ונפלאה של השגחה וניסים. ביום הזה מסוגל גם יהודי פשוט לגמרי לראות נפלאות בכוחה של אמונה תמימה ופשוטה "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו". "ראתה שפחה על הים" אומרים חז"ל "מה שלא ראה יחזקל בן בוזי". ומאיר על כך רבי צדוק הכהן מלובלין, בפסח יצאנו ממצרים. בליל הסדר נעשינו בני חורין. אך הנס עצמו התגלה והאיר רק בשביעי של פסח. קריעת ים סוף היתה בעיקר, קריעת מחיצת ההסתרה. הים שנבקע, שיבר והסיר מחיצות ברזל ונחושת מעל ליבו של כל יהודי. ואז, כשהעיניים זכו והביטו אל הקודש פנימה, ראתה אפילו שפחה פשוטה על הים מראות נפלאות של אמונה והשגחה פרטית.

שביעי של פסח, הוא זמן שאסור להחמיץ. ביום המופלא הזה מסוגל כל יהודי לזכות גם לעניינים שהוא עצמו איננו ראוי להם. ואם בכל ימות השנה, מפרידה בינינו לבין הקדושה והאמונה, מחיצה של ברזל, הרי ביום הזה, שעה שהמחיצות נופלות והים נקרע לגזרים. ראוי לכל אחד מאיתנו, לרוץ בהתלהבות ולגשת אל הקודש פנימה. להזדרז ולנצל את הרגעים הנשגבים ולחזות עין בעין בנפלאות האמונה וההשגחה המאירים בעולם ובנפש פנימה.

מפתח של פרנסה

אמרו חז"ל: "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". מאז קללת "בזעת אפיך תאכל לחם" סובל כל אדם את קשיי הפרנסה. אך בדור הזה, דור עקבתא דמשיחא, דור התהפוכות והניסיונות, הקושי עוד מכביד יותר. מי אינו זקוק לישועה עצומה בשערי פרנסה. מי אינו זקוק לשפע של ברכה והצלחה. ואם אמרו חז"ל שהמזונות והפרנסה קשים וכבדים כמו קריעת ים סוף. הרי שהיום המסוגל ביותר לפרנסה הוא שביעי של פסח – היום בו נבקע הים.

שביעי של פסח מסוגל ביותר לפרנסה ולהשפעה. בפרט בשעה שזוכים להאמין בצדיקים, במשה ובהתפשטותו בכל דור ודור. יהודים הזוכים להתחבר יחד באמונת חכמים, ראויים לראות היום כמו אז בשעת יציאת מצרים, ניסים ונפלאות. אך דווקא משום כך, מן הראוי לנצל את קדושת היום. להתאמץ ולהתיגע להכנס ולבוא בשעריו. להאמין בסגולותיו וללכת מתוך אמונה ובטחון פנימה, אל תוך הים.  שביעי של פסח הוא באר של אמונה ושל שפע. מן הבאר הזה ישאבון הרועים, מן היום הזה יכול כל יהודי להמשיך על עצמו אמונה ושפע לכל השנה כולה.

הבה ננצל את היום ואת קדושתו העצומה.

האביב היהודי – מה זה התחדשות אמתית

(פורסם בעיתון בקהילה – אביב תשע"ב)

חג הפסח מצודתו פרוסה חודש ומחצה לפניו ורשימו שלו טבוע הרבה לאחריו. ציפיות רבות נערמות לפתחו של חג החירות, בתחום החומרי ואף ברוחני. בקצירת האומר ניתן לקבוע שאת הצורך התמידי להתחדש אנחנו נוטים לרכז בפסח, באביב, ולא בכדי. בניסן כמו בתשרי נברא העולם. בריאת עולם משמעה התחדשות והצורך הזה מפעם בקרבו של כל יצור נברא ומקנן בכל חלקה טובה של בריאה. על דא תוהים העולם ומתחבטים, היאך מתחדשים? מאמצים רבים מושקעים בהתחדשות עונתית כמקובל. רענון, שינוי, גיוון ועוד היד נטויה. זו מגמה ססגונית לכל הדעות, אך האם אין זה רק מעשה זיקית – החלפת צבעים, ושינוי אדרת?

זה מכבר חלפה עברה על שכנינו רוח אביבית. מלווה סופות ורעמים, ברקים וזיקים. האביב הערבי זכה לתשואות רמות בראשיתו, אך עד מהרה הפך לחורף קודר ומזליף זלעפות. לא אביב ולא יער. ההתקוממות האזרחית עשתה מספר הקפות סביב הגלובוס, יצרה הדים והותירה אחריה עולם תוהה, מבועת ופְצוּל-דעות עוד יותר.

האביב הערבי לא היה אלא עונה נוספת במצעד האופנות והטרנדים שנוכחותן לבדה, ללא תוצאות, מפארת את דברי ימי ההיסטוריה. עמים קמו ואף שבקו חיים, לאומים קנו עצמאות בדם ואש, ונעלמו מן המפה כעבור דורות. אידיאולוגיות נהגו, הלהיבו, והתאבנו על סף ההווה כפסלים מפוארים מימי קדם. אביב, גם זו עונה חולפת. שיח החוצות השופע בתקופתנו, עשיר במונחים אביביים ממדרגה ראשונה. נוטף צוף פרחים, ומבטיח למאמיניו משהו חדש שמפציע ומתחיל. האם זוהי גרסה נוספת לאביב הערבי, או שמא אכן ישנו אביב יהודי?

הבה נראה:

אביבים ופסחים רבים פקדו אותנו במרוצת הדורות שמפסח מצרים ועד השתא. הם הופיעו על רקעים שונים, של גלות וגאולה, חשכות ואורה. ובכל זאת, תמיד היה פסח חג החירות, והאביב עת גאולה. היו לנו פסחים של בית מקדש, קורבן פסח בחבורה ושירת הלל. גם היו לנו פסחים של מרורים. אפילו באפילת עמק הבכא נאכלו מצות וביערו חמץ. זה מה שיש בין אביב לאביב. ביהדות אביב זה לא עונה של אופנה. האביב הוא מרכיב ממרכיבי נפש האומה. עונת האביב היא הקוממיות השתולה ביסודות הווייתנו. זוהי זקיפת הגו החוזרת ונשנית גם לאחר אלפי התכופפויות והתכווצויות. אביב שכזה אינו בר חלוף.

*

דורנו הוא דור העונות והאופנות. כל מה שרוחש ומתרחש סב סביב ציר הטרנד, האופנה, ומה שהולך. המציאות הזו מזרימה את כל המגמות המתחלפות כמו על גבי סרט נע המפריד הפרדה מוחלטת בין 'מה שהולך' למציאות גופא. וכך הופכות המגמות השונות למין תערוכת תרבות ופנאי נודדת, שאין כל סיכוי שתשפיע על המציאות ועל הנפשות הפועלות. אנשים שואפים לחירות, ומפרשים את השאיפה הזו בכל מיני אופנים שבאים לידי ביטוי במגמות חברתיות חולפות מתחלפות. העונות הללו חוצות את חוצותינו, פוסחות על העיקר ומטביעות חותם על הטפל, הוי אומר: על זיכרונו קצר הטווח של הציבור. כאלו הם האביבים הצבעוניים שהתיימרו לחלץ את אומתנו לחופשי.

התורה הקדושה מדברת על אביב שונה לגמרי. באביב היהודי לא בהכרח זורחת פריחה משובבת לב. ובחללו לאו דווקא מרצדים פרפרים ססגוניים. יש והוא אפוף אלרגיות, ויתכן גם שחזותו תהיה חורפית. חודש האביב נקבע כזמן "בו יצאת ממצרים" וזו עובדה. החירות האביבית היא מציאות קיימת ולא עונה חולפת. ולכן, גם אחרי אלפי שנות גלות ופזורה, לא עומעם אורה של אותה גאולה ראשונה. משום שהחירות שניתנה לנו בצאתנו ממצרים נושאת כוח עצמי, מציאותי. החירות הזו נקבעה בנו כחלק גנטי בלתי נפרד מישותנו. אות ומופת לכך; יהודי מסוגל לחגוג את חירותו גם בעמק הבכא. כשלמראית עין אין ברשותו ולו סמל קלוש של אדוניות על עצמו או שמץ בעלות אישית. ובכל זאת הריהו חוגג חירות. מאי משמע חירות?

כאן נעוץ תורף ההבדל: כל בני המין האנושי ללא יוצא מן הכלל, מוצאים את עצמם ביום מן הימים כלואים בבית כלא תרבותי, חברתי או מדיניותי. הם מנסים בכל דרך להיחלץ ולהימלט לחופשי. ולשם כך יוצרים ברוב עמל אידיאולוגיות, אופנות ועונות. הללו אמורים ליצור תמונת רקע חדשה, שתקנה את התחושה כאילו דבר מה באמת השתנה. אביבים שכאלה אינם דבר חדש, ואין בהם פריחה. כל העונות והאופנות הללו אינן באמת נושאות בשורה, משום שהאדם גופו אינו נעשה בן חורין. לכל היותר הוא מדשדש במילים אחרות, ומתעדן בניחוחות רעננים של פריחה.

האביב היהודי לעומת זאת, שואף גם הוא לקראת חירות. רק שהחירות מצויה בנו זה מכבר. והאביב הוא עת מזומן לגלות אותה. איננו מבקשים ליצור חירות – אנחנו משתדלים לחשוף אותה ממעמקים. פסח, פוסח ומדלג על ערכים רבים שבני אדם מחשיבים לעיקר, ונוגע מגע ישיר בנשמה בת החורין. הוא מאיץ בה להזדרז, לנטוש את העבר, לחדול מחלומות שווא על העתיד, רק לחיות כבן חורין בהווה. מיהו בן חורין? האיש המתחדש!

להתחדש זה לחנוך כל רגע בחיים כנקודת התחלה נקייה ונטולת כתמי עבר. להתחדש זה לעשות כל צעד בהווה ללא משא רגשות תקוות ואשם מזמנים קודמים. להתחדש זה לא להפתיע את הציבור ברעיון חדשני ומחוכם. רק אדרבה, להסכים להיות נבוך ובוסרי. בלתי יודע וחדש באזור. נטול מושגים, או בקצרה, בן חורין.