כי תשא – מה עושים ביום מעונן?

בס"ד

(עלה לתרופה)

 

חטא העגל והשלכותיו האיומות אירע בעקבות מזג אוויר, יום מעונן וטעויות בחישוב. אילו ידענו מה נחבא בענן, לא היינו טועים.

 

מאחורי השאלות הקשות לא מסתתרים מוקשים – נחבאת שם הדרך שתובילנו ליעד, רק קצת סבלנות, תנו לערפל להתפזר.

 

האדם עשוי היה להיות היצור הכי מיותר בבריאה – מכל צד אפשרי: מלמעלה, מלאכים ושרפים עושים את תפקידים באמונה ובהתלהבות ואין בהם כל דופי. מלמטה, כל היצורים הנחותים ממנו, עושים תפקידם באמונה ולא מחזיקים טיבותא לנפשם, והאדם בקושי משרך רגליים ועד שהוא מבצע מטלה אחת הוא כבר דורש שכר בזה ובבא.

אלא מאי –  האדם מסוגל לבחור להיטיב או להרע, עד כדי כך מוחלטת יכולת זו, שאפילו ה' יתברך אין בידו כביכול לבטלה, 'לא בשמים היא', ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'.

 

*

 

התורה לא בשמים היא, אכן – אבל משם היא באה, כדי לקבל תורה עלה משה השמיימה, וכדי לקיימה הוא ירד למטה. וכאן אירע מה שאירע. חטא העגל שמעסיק אותנו יחד עם פרשיות המשכן. בחטא העגל שהעיב על קבלת התורה מסתתר אחד הלימודים החשובים על מהותה של האמונה:

 

מצד אחד האמונה היא הכוח החזק והמוחלט שמסוגל לגרום לאיש פשוט לחולל נפלאות, לראות ניסים, לכבוש יצרים ולהעפיל לפסגות. האמונה הצמיחה את כל האילנות הטובים והמעשים המשובחים, את כל ההתחלות הטובות ואת כל סוגי מסירות הנפש. מאידך, האמונה נוחה לאבד, ונוטה להיעלם. אמש האמנת, היום ירחם ה'. למעשה, כפי שמלמד רבינו, האמונה לא נאבדת – היא מתבררת. מה שנעלם כביכול זו האמונה שכבר התבררה, ותיכף אתה מקבל ליד אמונה חדשה, ישירות ממכרה האמונה, אמונה גולמית שאיש לא הסיר את סיגיה ולא ליקט את פזוריה, ורק אתה תוכל להחיותה ולהקימה עד שתהיה לאותו כוח דוחף, חזק, ומרנין נפש.

 

בא שש

 

זה פשרו של מאורע חטא העגל. משה רבינו עלה למרום לקבל תורה, ובעלייתו ציווה לנו תאריך מתי ישוב וייראה על פני האדמה. המחשבות על עגל ועבודה זרה החלו כאשר ראה העם 'כי בושש משה', ודרשו חז"ל כי בא שש, הגיעה השעה השישית ומשה אמר שיבוא קודם שעה שישית, אלא שאותו יום, יום המעונן היה, הראות הלקויה הטעתה את העם ותעלוליו של השטן הצליחו, עם ישראל נהה אחרי העגל.

 

העניין הזה תמוה מאוד, איך יתכן שאנשים שראו את ה' עין בעין ירחיקו לכת עד כדי כך בטעותם, רק בעקבות מזג אוויר ערפילי? מבהיר רבי נתן: היום המעונן הוא לא רק מזג אוויר, זהו מזג האמונה. הענן הוא הדבר הזה שאתה צריך היום בדיוק לברר, העניין הזה שבתוכו מסתתרת נקודת האמונה החדשה שנוגעת לקיומך היום הזה, ומיועדת להיכנס אל חייך במהלך השעות הבאות. אנחנו מרבים לחוות מזגי אוויר שונים, כל הזמן הם משתנים, פעם צלול ופעם עכור. הנה לפני שעות ספורות הסתלק הענן ולעיניך נגלתה תמונה של השגחה פרטית, הכביש התיישר לקראתך כסרגל ונתיבי התנועה הבהיקו בניקיונם, גם שלטי דרך מאירי עיניים בישרוך על התקדמותך לקראת יעדיך הנחשקים. והנה אבוי אללי לי, לפתע פתאום ירד הענן וכיסה את עין הארץ. האוויר התמלא סימני שאלה, ספקות, חרדות, מחשבות של איך הגעתי לכאן. מה אירע? הגיעה אמונה חדשה, גולמית, היא באה בעב הענן.

 

מי שאמונים על בירור האמונה, כותב רבי נתן, אלו הצדיקים הגדולים, צדיקי הדורות. הם נקראים צדיקי הדורות על שום שייכותם המאוד עקרונית לדורות. בכל דור, דהיינו בכל תקופת דורות, חייב להימצא צדיק שבידיו לברר ולהבהיר את האמונה בהתאם לאותו דור. בדורו של משה היה זה משה רבנו. דא עקא שאותו רגעים מעורפלים היה משה במרום, מעל לתחומי הבחירה, הרחק מאווירו העכיר של עולם הזה. וכשמשה איננו, הסכנה איומה ונוראה. עם ישראל שגו בעגל. נשאלת השאלה, מה הם היו אמורים לעשות?

 

שם האלוקים

 

ובכן, כשעם ישראל מוותר על משה ובוחר בעגל הם אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרים'. הי, אתם בדרך לארץ ישראל, על מנהיג וויתרתם, כעת גם על היעד? וזה בדיוק העניין: כשאתה צועד ופתאום נקלע לערפל, יש שאלות והמון דברים לא מסתדרים, עדיין שום דבר רע לא אירע. הבעיה היא כשמצליחים לשכנע אותך במילה הבאה – 'סתם', הכל היה סתם ולחינם, בעצם אין כאן כלום, אין יעד אין מדריך, אין לי מה לחפש פה. ולכן העם בוחר לשוב למצרים. כדי לחזור למצרים לא צריכים את משה, עגל יעשה זאת בעגלה ובזמן קריב. יש את הרגעים הללו שאדם מחליט ליפול. כן הוא בוחר ליפול. את הערפל הוא לא הזמין אבל את הנסיגה כן. מי ביקש ממך למצוא פתרון ולהמציא יעד? היעד אחי היקר, לא השתנה למרות הערפל. ערפל לא מוחק כבישים הוא רק מסתיר אותם. האמונה בה', האמונה בצדיקים, האמונה בעצמך, כל אלו תלויים ועומדים בידיעה שהערפל אינו מסתיר קיר – הוא מסתיר את המשך הדרך, הווי אומר ההמשך, ההצלחה, הישועה, כל אלו בלולים בערפל אשר שם האלוקים. שב כאן, בערפל, והנח לו להתפוגג עד שיבוא משה ותורת אמת.

 

(ע"פ ליקו"ה ברכת הריח ד')

 

 

דור הצעצועים

בס"ד

(בעקבות מיטתו של הרבי מערלוי זצ"ל, פורסם בבקהילה תשע"ו)

דמות הוד נעקרה השבוע מנוף אומתנו, ולמעשה מנופו של עולם. לצערי אינני כותב את הדברים כיודעו וכמכירו של האי גברא רבא קדישא, כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל, אדרבה הדברים נכתבים על ידי אחד מאותם רבים שלא זכו להיכרות אישית עימו ובכל זאת חשו השבוע בהסתלקותו. כשאילנות גדולים נעקרים, דשאים שלמרגלותיהם נרעדים ומוכים בסנוורי חמה. ממה הזדעזענו? חושבני, יותר משזו דמותו וצדקותו שאין צורך לומר עד כמה חבל שאיבדנוה – הרי שזה החבל שקשר, עד יום שני לפנות בוקר, את דורנו עם דורות קודמים שנגדעו זה מכבר, וניתק בסערה.

רבים מהמספידים הנרגשים העלו השבוע את זכרו של הסב מרנא החתם סופר זי"ע, מי שעיצב וחולל דמות יהודית ייחודית שפיעמה בעוז משך מאות בשנים, בחוג קהילות וישיבות החתם סופר, והיתה למעין שבט בפני עצמו מי"ב שבטי י-ה. יחד עם פטירתו של האדמו"ר נסתלקה שוב יהדות הונגריה המעטירה, שאך לפני מעט יותר מיובל נגדעה כמעט לחלוטין תחת גרזן הכורת בסוף שנות השואה האיומות. לזכרה של אותה הסתלקות, דממו באורח נדיר ולמשך יום תמים, כל נושאי השיחה והבחישה הרגילים במחוזותינו והציבור החרדי נזכר שהוא מסוגל למצוא עניין רב גם במה שנעלה וחיוני יותר מפוליטיקה ורכילויות שגרה.

 

המספד הגדול הזה מלמד אולי על הדבר שעדיין מבדל אותנו מכל המגרשים שנושקים כמעט לגמרי למגרש שלנו. מתברר שעדיין יש בנו כמיהה עזה לדברים גדולים ולאנשים גדולים. עמוק בלב אנחנו מרגישים, גם אם לא תמיד מיישרים קו עם התחושה, שיש בחיים דברים אמתיים ראויים להערכה ולהשתוקקות. אפשר שזו הנקודה שעוד מייחדת אותנו מכל התופעות שמצטמחות סביבנו ובתוכנו. דורנו דור צעיר, וחלקים רבים מזמנו מונחים בתוך ארגז חול, הרבה עיסוק בזוטות, המון הזדקקות לקטנות. שעשועים ידבר דורנו, משחקים וסמיילים עליזים. צדיקים ממשילים את הרדיפה אחר תאוות לעיסוקיו של תינוק בצעצועיו. כשהוא שקוע בבובותיו, הפעוט מוצא בהן עולם ומלאו. הוא בשום אופן לא יסכים שנזלזל בדובי המעוך וחסר העין שלא ימוש מידו יומם וליל, ואל נא תסתכנו בהיעלבותו בעקבות התייחסותכם הצוננת ליצירות פאר שחולל בפלסטלינה. עולם הוא עניין של הגדרה, וכל אדם חי בעולם שעיניו מצליחות או מוכנות לראות, שכן עבורו העולם הזה אכן עולם ומלאו. אבל, כותב מוהר"ן מברסלב, יש דבר אחד שמסוגל לשלוף גם תינוק ממשחקיו ובבת אחת – אימא. התינוק הזה שעד לפני רגע התמסר בכל חושיו לפריטים זערוריים של פליימוביל, ברגע שעיניו התינוקיות רואות את אימו, הוא משליך את צעצועיו ושועט באחת אל זרועותיה של אימא. האם שבמשל היא דמותו של צדיק.

הרבה אנשים טובים מנסים לדבר אל הדור שלנו, בכל מיני צורות ובכל מיני שפות. מהם עדינים ומהם אגרסיביים. חלקם נביאי חסד ואחרים נביאי זעם ואיומים. אנשים טובים ושוחרי רצון טוב עושים טובה לבן דורנו קטן הדעת, מתכופפים אליו בחמלה ומנסים להסביר לו שיש עולם גדול בחוץ, גדול ויפה, ובעיקר אמיתי. בן דורנו מגביה עין אחת עגולה ומעורפלת ומבטו זולג עדיין אל המסך המרצד בין אצבעותיו, 'נו', הוא נושף באפס רוח, 'מה אומר?'. והאנשים הטובים מכעכעים בגרון וחושבים מהר מה אומרים במצב כזה.

 

קשה מאוד עד בלתי אפשרי לנתק ילדים מצעצועים, אבל את המבוגרים קשה עוד יותר. ניסיונות הניתוק מניבים תוצאות ספורות ודור הילדים שלנו ממשיך לדבוק בצעצועיו לאהבה. את מה שלא יעשו מאה מוכיחים בשער תעשה אימא אחת על מפתן דלת חדר המשחקים. עוד לא הומצא המשחק שיתמודד על לב התינוק מול זרועותיה של אימא. מדוע? מה יש לאימא שאין בכל הצעצועים? זה לא איזה עניין מרתק או סיפור מושך לב. כדי לזכות בלב תינוקה אימא טובה לא צריכה להמציא המצאות ולגייס רעיונות ה' יודע מהיכן. היא רק צריכה להיות אימא, כפשוטו. כל דבר נמשך לשורשו, כותב מוהר"ן, ושורש התינוק אצל אימו.

כל דבר נמשך לשורשו – יסוד שמדובר כבר ברמב"ם, אולי כאן גלולת המרפא של דורנו. עד שמשקיעים אנרגיות בניסיונות נואשים לנתק את דורנו הילדותי מצעצועיו באמצעי מניעה חשובים בהחלט, כדאי לתת גם דעת על הפן הזה, הציעו לדור הזה חיבור אל השורש ויש סיכויים שהוא יזנח את ההבל.

אימא היא גם דמות מחברת בין עולמות. מצד עצמה שייכת לעולמם של הגדולים, ומצד אימהותה בעיני תינוקה היא בת עולמו שלו, חברותא למשחקיו ואוזן קשבת לגרגוריו. המאפיין הזה מבטא היטב את דמותם של צדיקים וגדולים בישראל. ענקי רוח שעם היותם אזרחיה של מדינת הגדולים, משוטטים במרחבי רקיע, יחד עם זאת היו מסוגלים להתחבר לצרתו וקטנות דעתו של כל איש מישראל, וכשאתה אח שלו חבר שלו ושותף לעולמו, הוא מוכן עבור גדלותך להשליך מידיו גם את צעצועיו המקודשים ביותר.

אין ספק שמהבחינה הזו גדולה האבידה שבעתיים. הסתלקה ממפתן דורנו עוד דמות שהיוותה עבור אנשים רבים סיבה מוצדקת להשליך, לפחות מדי פעם, אי אלו צעצועים וזוטות.

 

 

מתי תרשה לעצמך לשמוח

בס"ד

(נכתב בעקבות אסון קו 402 – אדר א' תשע"ו, פורסם בבקהילה)

שבוע לא פשוט חלף עלינו, לא פשוט כלל ועיקר. חבלים נפלו לנו, חבלי משיח – יש לקוות, והם לא היו נעימים. צדיקים מלמדים אותנו שהמטרה העליונה של כל מה שמתחולל סביבנו ואיתנו היא להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך אותו מצב, להזמין ולהכניס אותו, לתת לו מקום בחיינו.

התיאור היותר הולם למצבנו הוא 'חושך', באפילה לא יעזרו חכמות וכל בני אדם שווים. בתוך חלל אפל הפרצופים נמחקים וכולם הופכים לצלליות. הדעות והידיעות לא יעזרו פה ובוודאי שלא שאר מעלות שני אדם מתברכים בהן. בחושך אנחנו נאלצים לגשש, גדול כקטן, ולמשש באצבעות חשופות אחר מתג חשמל או מקור אור. אבל החושך גם מחלץ מאיתנו את כוחות החיפוש היותר עקשניים ואת תעצומות האומץ, כשחשוך אנחנו באמת ובתמים משתוקקים לאור, וזו אולי הנקודה החיובית והמאירה של זמני חושך.

כמה שהמאורע הזה עצוב עד דכדוכה של נפש, עדיין הימים הם ימי אדר המוקדשים לשמחה והשבחתה. ודווקא על הרקע הזה ניתנת הזדמנות מיוחדת להבין בצורה מעט שונה את עניין השמחה. אנחנו תופסים את השמחה כבת לוויה טבעית לדברים משמחים, הווי אומר השמחה היא מזג האוויר השורר במצבים מסוימים המצדיקים שמחה. היריעה קצרה מכדי להעלות את כל הראיות שסותרות הנחה שגויה זו. נסתפק במשל קצר:

אדם נוהג ברכבו בבוקרו של יום רביעי סתמי בדרכו לעבודה. הכל מתנהל כשורה, מצב רוחו שפיר ובירור קצר מגלה שהאיש בעל משפחה מצוינת, פרנסתו מצויה, בריאותו איתנה, סביבתו אוהדת, רכבו חדיש, הכל טוב. האם הוא מתכוון לאור זאת לפצוח בריקוד? ממש לא. מדוע? למה כן בעצם?!

שניות ספורות לאחר מכן הוא מפספס כתם שמן על הכביש, ההגה נתקף תזזית והרכב דוהר בטירוף אל גדר הבטיחות השברירית, צליל מחליא של חריקת בלמים וריח חרור של צמיגים משופשפים מלווה את צלילתו במורד שולי הדרך. הוא פוקח עיניים מבוהלות ומוצא את עצמו הפוך על צידו בתוך שרידיו המנותצים של הרכב. איכשהו מפלס את דרכו מבעד לחלון מרוסק, עומד על גל המתכת ולא מאמין למראה עיניו… אני בריא ושלם.

'אבא, תודה!'

שימו לב, הבנאדם רוקד! מה קורה כאן?

לפני רגעים ספורים הכל היה תקין והתנהל כשורה. היה בוקר נאה, היתה משפחה נפלאה, בריאות איתנה, עבודה מכניסה ורכב חדיש, בכל זאת לא מצאת סיבה לרקוד, בוודאי לא התכוונת לשאוג כמו בעל תשובה באורות. עכשיו על חורבות רכבך המרוסק ולו"ז שהתבטל ועוד אי אלו בעיות הכרוכות בנסיבות, אתה מאושר?!

לומר לך שההקשר בין סיבות לשמחה קיים במוח בלבד. השמחה היא המציאות הבסיסית ביותר, ולראיה הבט על הילדים הקטנים ושמחתם הטבעית חסרת הנימוקים. אין סיבות לשמחה, היא קיימת עוד קודם שהן חישבו להיבראות, אלא שאנחנו על דעת עצמנו יצרנו תנאים וסעיפים מצדיקי שמחה, ועד שלא ימולאו כל התנאים לא ניאות לשחרר אותה מכלאה. אין אדם שלא מעוניין להיות שמח ומאושר, אבל מעטים הם שיתירו לשמחה לפרוץ מהם ואל תוכם. רק כשכמעט לוקחים לך את הכל אתה מבין שיש לך הכל, ובאופן נדיר הינך מתיר לעצמך להתמלא באושר רק על עצמם היותך.

ואי אפשר בלי ווארט: חודש אדר הוקדש לריבוי בשמחה, שמא מפני שהמן כמעט לקח לנו את הכל. בשגרה היהודית לא יעלה על דעתנו לשמוח בהיותנו יהודים ובמעשים טובים וקטנים. כשמישהו ממחיש לך איך ברגע קטון הינך עלול לאבד אפילו את הפעוט והפשוט, אתה מסוגל לרקוד גם לצליליו של מיתר חורק ונקודה טובה אחת בסל.

 

והנה זווית נוספת של אור מתוך חושך. לפעמים ההבחנה בנוגהות האור מתאפשרת בבהירות יתרה על רקע אפוף חושך. ליל התאונה היה עבור אנשים רבים ללילה לבן, ולא במשמעותו הצחורה. האוטובוס המפולח ואיבריו המדממים העלו שוב מחזות זוועה מתאי זיכרון שאנו מעדיפים להותיר רדומים. התמונות והקולות יחד עם הזיכרונות הקשים מפיגועי ההתאבדות והאוטובוסים המפויחים, ובראשם קו שתיים שתמונותיו הצטלבו עם הצילומים שהגיעו בערב זה מכביש ירושלים בני ברק. אבל במקביל העלו גלי ההרס מחזה נוסף – מראות של חסד, חסד של אמת וחסד כפשוטו, עם החיים ועם המתים. בשעות הקשות הללו הערבות ההדדית שפועמת כל כך חזק בעורקי הציבור שלנו, נראתה במלא עוזה ותפארתה. היו שם קרבנות והיה דם והיו אנשים שאינם קשורים לקרבנות ולא למשפחות ובכל זאת הם בוססו בדם עד עלות השחר. למחרת במקום אחר בארץ, ולהבדיל בין דם לדם, התגודדו אנשים אחרים סביב אסון פרטי מעורר סקרנות ועניין. גם הם לא היו קשורים באופן ישיר לאסון לבעליו או למשפחתו. הם גם לא באו כדי להתבוסס הדם, הם היו שם כדי לרקוד עליו, לצלם ולמצוץ ממנו עבור צרכני תקשורת תאבי גירויי עונג מוזר. אולמרט וכניסתו לכלא אינם זירת אסון, ובכל זאת עבור מי שהיה בכבודו של עולם ויורד כעת על תא הכלא מדבר באסון הפרטי, ומן הסתם זורם בעורקיו גם דם. לא ראוי להסמיך את הפרשיות זו לזו אלא כדי ללמד – ללמד על ההבדל העצום בין הנפשות המתגודדות סביב צרת הזולת, ומה שזירות האסון עושות להן פה ושם.

 

 

השמחה – תרופה כנגד כל אויבי האנושות

בס"ד (פרוסם ב'בקהילה' תרומה תשע"ו)

פעם היו לאדם אויבים רבים, דובי היער היו טורפיו ביבשה, נחשולי הים איימו להטביעו בים, שודדים חמושי חרב ארבו לו במסעותיו במדבר, מגפות נוראות קצרו בו אלפים ורבבות, מלחמות פרועות חיסלו ממנו מיליונים, פגעי הטבע הדבירו אותו, והיום? האם היום העולם מוגן יותר?

 

התחושה היא שהעולם שלנו יותר מוגן, היקום העתיק נתפס כבריה פרימיטיבית שלא מצליחה לראות חיידקים ולא יודעת איך מדבירים מחלות, נאלצת לחצות אוקיאנוסים בקליפת אגוז קטנה שפעם צולחת ופעם שוקעת, וחסרת מנגנון ברית בינלאומית להרגעת הרוחות. מפחיד היה לחיות בעולם הפרוע וחסר העכבות הלזה, מה?

 

התמונה הזו מן הסתם גם סוג של דעה קדומה, ויש בה מן אמת. אי אפשר שלא להחמיא לנפלאות הקִדמה ולעובדה שאף היא תוצר עליון של השגחה ותוכנית אלוקית. העולם של היום בהחלט שופע פתרונות יצירתיים, ולא רק העולם – האנושות מאמצת היום חשיבה הרבה יותר אוהבת חיים, אבל האם כל זה עומד במבחן המציאות?

מצד אחד מוות או המתה בעולם הנאור, כבר אינם אופציה פתוחה וברירת מחדל, יש הרבה יותר מודעות לחיים. מאידך, באותו עולם ששולל הריגה ומגרש את המוות מחוץ לעיר והחוקה, ובכן באותו עולם אנשים מתים מהר מאוד, באבחת הגה בלתי זהירה ובמנת יתר של חומר אסור ובשאר פגעים רעים שהאדם ברא לעצמו. הווי אומר – המוות מאוד לא פופולארי וההרג לא נאור, אבל שניהם קיימים ופועלים בחופשיות יתרה בחוצות העיר הנאורה ובחסות האנושות השוללת הריגה, מסתבר שכשהקטל נעשה בידי הקִדמה, הוא אינו איום כל כך.

 

יש לתופעה הזו אחיות במגוון תחומים, כמו למשל הדמוקרטיה – הטיפוס המוזר הזה שהשתלט על כל המבנים החברתיים והכריח את העולם לרקוד לצליליו עד כדי גיחוך. כמה פעמים הדמוקרטיה הזו כובלת את ידיהם של ההיגיון, החירות, הביטחון, הזהות וכל מה שדמוקרטיה שפויה אמורה לעודד ולטפח? בארצנו הקטנה למשל, יש גוף משפטי נכבד עד למאוד ששומר על עקרונות הדמוקרטיה בקנאות צלבנית שמהלכת אימים על חברי כנסת ושרים כעל אזרחים פשוטים.

אכן, עולמנו סובל סתירות מרתקות.

 

 

הקדמה אכן הצליחה בכל התחומים אבל ספק גדול אם היא תזכה ליהנות מכך, בשל העובדה שההצלחה הוכחה רק בנוגע למה שמאיים עלינו מבחוץ, כאשר את אותו איום מייצר האדם בעצמו, אין לכלים החדשניים הרבה מה להציע. לא לחינם טבעו צדיקים את המסקנה שהאדם הוא האויב היותר גדול של עצמו.

 

הדוגמה הכי פשוטה ומפורסמת היא חוסר הפרופורציונאליות המדהים בין המודעות לאיומי טרור הסכינים לבין הטרור השקט שמובילה הרשלנות האנושית. בארבעת הירחים האחרונים רבים היו עד בלי שיעור חללי הכבישים והתאונות השגרתיות מחללי הטרור, זאת על פי הנתונים היבשים. ובכל זאת ערבי בקפוצ'ון וידיים בכיסים מפחיד הרבה יותר מנהג צעיר וזחוח שעוקף מימין ועל מעבר חציה, ובמקביל לטנדר הסעות של תלמוד תורה, למה? נפלאות המוח האנושי. למען האמת יש לכך הסבר פשוט ולא מניח דעת: האפשרות למות לא כל כך מפחידה כמו המחשבה שמישהו מתכוון להרוג אותך. סיכויו של אזרח להיפצע מפגיעת רכבו של מחבל דורס, קלושים בהרבה מסיכוייו למות מפגיעה ידידותית של נהג שוגג. אבל מאית האחוז שייתקל במחבל המבקש את דמו מחרידה יותר מכל מחשבה על מאות הרשלנים הנוהגים לצידו ואך בנס לא הורגים אותו.

מה שחסר כאן זו הגדרה מתוקנת. אם יבין האנוש ששימוש רשלני בכלים מסוכנים הוא סוג של טרור, אולי תשתפר התנהגותנו ומוכנותנו.

 

אבל לא לשם כך התאספנו, הנה עניין האמיתי. האדם הוא האויב היותר גדול של עצמו בתחום הרבה פחות מדמם, לכאורה. כל מי שעוסק קמעא בתחום הטיפול הנפשי ונספחיו הספיק לפגוש מן הסתם אי אלו תופעות הרס עצמי, כמה מהן מסוגלות לסמר שיער כפשוטו. אנשים רבים כל כך סובלים עד כדי מיאוס בחיים כשהרשע ההוא שמורט את חיותם מתגורר עימם יחד בגוף אחד והם חולקים נפש משותפת, איכס!

 

שורש כל המחלות, כותב מוהר"ן מברסלב, היא העצבות. עזבו רגע את המקורות שיש לאין מספר, הביטו על המציאות. היקום לא מפסיק לחדש והאנושות לא חדלה להפתיע. פינקנו את עצמנו במיליוני פתרונות טכנולוגיים לכל סוג של מטלה ויגיעה, ובמקביל רק הפכנו לאוכלוסייה לחוצה ומרוטת עצבים ונוצות. בכל העולם אנשים עשירים כמו עניים – בעיקר עשירים, צעירים כקשישים – בעיקר צעירים, מטפחים בדממה הפרעות פסיכולוגיות קלות וקשות, חרדות ודאגות אובססיות ודיכאונות. לנוכח המגיפה הזו העולם פראי ופרימיטיבי כבעבר, שום דבר לא השתנה. האדם גדול וחזק מול כל מה שמחוצה לו, הוא עצמו עדיין חזק מעצמו.

 

מחלות הן איום חיצוני, עד הרגע שהן מקננות חלילה בפנים. אין לכל החיידקים דרך לפרוץ פנימה אם לא יהיה שם בפנים מישהו שילחץ לקראתן על הידית, ומי שעושה זאת בכסילות מרגיזה זו העצבות. מערכת חיסונית חזקה מסוגלת בחסדי שמים לעמוד מול עדרי נגיפים שמקיפים אותנו בשגרה מכל עבר, ואת העובדה הזו לומד היטב מי שלא עלינו איבד את חוסנה של המערכת הזו. כל חיידק מצוי יכול לגרום לו צרות צרורות. שמחה היא מערכת חיסונית נפשית, היא טובה לא רק למחלות גשמיות, גם המחלות הרוחניות שדורנו משופע בהן, ממוגרות באמצעות שמחה.

 

משכנס אדר מתחילה מלחמת עמלק, משנכנס אדר מרבין בשמחה, חיסון יעיל מאין כמותו כנגד עמלקים מכל הסוגים והמינים.

 

 

 

על יראת שמים של דתל"ש ותפילין של נשת כותל

בס"ד (פורסם ב'בקהילה' משפטים תשע"ו)

ניסיתי במהלך השבוע האחרון לרדת לסוף דעתם של הרפורמים, או נשות הכותל, או איך שלא קוראים לזה, לא הצלחתי. מה הם רוצים?

פשיטא שלא הרישיון הנכסף להתפלל בראש מעיניהן, כמדומני שאף יהודי דתי לא ניסה למנוע מנשת כותל כזו או אחרת להניח תפילין ולהתעטף בטלית שכולה תכלת, המאבק הוא על הלגיטימציה במרחב ציבורי כל כך עקרוני כמו הכותל המערבי. כלומר, הקבוצה הצעקנית הזו נאבקת מזה שנים על דבר אחד בלבד – תנו לנו הכשר.

לא הבנתי, אתם יצאתם מעם ישראל כבר מזמן בתואנה שהוא מיושן ותקוע אי שם בימי הביניים, הצעתם חלופה, הצלחתם לסחוף לכאורה המונים ובחו"ל יש לכם רפורמיסטיים כחול אשר על שפת הים. אתם קוראים לעצמכם יהודים חדשים, המצאתם מוצר דתי חדש – חילוניות בנגיעות נצרות וטיבול יהודי מסורתי, תערובת צבעונית. ועכשיו, אחרי רפורמה כל כך מוצלחת, אתם מחפשים את המשרדים המיושנים של היהדות העתיקה כדי לקבל הכשר?

ממי?!

 

זה לא יכול שלא להזכיר את ההלצה על אותו שנה-ופירש'ניק שהיסב בחברת חבריו הלשעבר'נקים במסעדת טריפה ובשבת רח"ל. בטרם לקח לפיו ביס, פלט מבלי זדון ברוך את ה' ו… חטף בעיטה ברגל. חברו, שונה ופורש וותיק, נתן בו עיניים מבועתות: 'הלו, אתה כבר לא דתי, שכחת?…'

הדתל"ש הטרי התעשת רגע כמימרא: 'למדני חוקך', הוא מלמל בהקלה, ונגס את טריפתו בחדווה.

 

אבל בואו נניח רגע לצעקנים ונקשיב לעצמנו. המאבק הזה והטעם המר שהוא הותיר השבוע לאחר החלטת הממשלה האומללה (ההחלטה אומללה? הממשלה? טוב, שתיהן), מעלה בדעתי שתי צורות חשיבה: האחת קלאסית – באמת שומו שמיים, נותנים לכת הליצנים הזו, עוקרי הדת, נבזים ושפלים, מתחם רשמי למרגלות הכותל המערבי! ההתנגדות הסמלית של הנציגות החרדית והעובדה שאיש לא שבר שם כלים, באמת שוברת כלים. ושוב פעם אותן סיסמאות מצוננות: התקבלה החלטה אבל אל דאגה, לא מחר בבוקר היא תבוצע. הווי אומר: יש לנו דרכים עקיפות לתקוע את יישום ההחלטות ולכשתבקש נפעיל את כל פעלולי הבירוקרטיה כדי להפריע לזה להתרחש. נו, נו, נחיה ונראה. נציגים חרדים ופעלולי חוקה הם אכן צמד חמד, אבל לא בהכרח בשעה שלפניך ניצב קצה הקרחון של מגמה כלל עולמית שתעשה הכל כדי לבלבל עד היסוד את שארית ישראל. ענת הופמן וחבר מרעיה הם רק האווז בראש מסע הצלב, מאחוריהן, לכל המיתממים, צועדים ארגונים בעלי אג'נדה מאוד ברורה, שבניגוד כואב לשאר האג'נדות הפוליטיות שנרדמות ביום שאחרי הבחירות – היא איננה הולכת לשום מקום. המטרה ברורה והיא מסומנת בקודש הקודשים של העם היהודי.

אבל גם אם ננקוט כסברת הגאונים הפרלמנטרים, הנה לפנינו דפוס פעולה מדאיג מאוד שמאפיין לא רק את המאבק הזה כידוע ליודעי דת וחוק. השיטה אומרת: בואו נעשה כאן שקט, נסכים למראית עין, ונסכל מאוחר יותר מתחת לשולחן ובמסדרונות הארוכים של כנסת המינים. אולי תסכלו אולי לא, מה שבטוח שבעוד כמה שנים לא נזהה יותר היכן חצו פעם הגבולות בין טוב לרע ובין חושך לאור מרוב סטנדרטים מבולבלים, כשרים למהדרין ורק למראית עין, מפני אילוצים שהזמן גרמן. אגב, מדברים על פשרה מאולצת ועל הרע במיעוטו, הרפורמים הם גם סוג של פשרה בין ישראל לעמים, יש איזה קשר? כנראה שאבותינו שלחמו בכורעי הבעל במתיוונים ובמתנצרים לא הכירו את סודות השח-מט הזה.

טוב, נניח לזה.

 

אפשרות שנייה – מה כל הבלגן הזה, באמת בואו נחשוב: כולא עלמא מודים שעוטות הטליתות אינן זקוקות למקום תפילה וכיוצא בו, ברור כאמור שמדובר בצורך נואש בהוכחת נוכחות במקום המקודש ביותר, אבל שימו לב, האם אנחנו לא נתפסים לסוג מסוים של ציונות עתיקה? הבה נודה שהרבה מאוד מהקדושה שירדה לכותל מצד גורמי השלטון חובשי כיפות הקרטון, באה לו בזכות אדומי הכומתה והמבט המצועף נוכח האבנים האדירות, היד על האבן והקסדה על החזה, והכותל בידינו.

 

אולי קצת גלשנו, הכותל הוא לא סמל לניצחון – הוא שריד. דהיינו, פינה שנותרה כדי שהקדושה תמצא מנוח כלשהו לכף רגלה היגעה. בל נטעה, הכותל קדוש עבורנו בכל מיני קדושות עוד לפני שנעצו בראשו את הדגל בר החלוף. הוא היה קדוש גם כשסמטא צרה בלבד חצצה בינו לבין בתי הערבים, הוא היה קדוש גם כשגלי אשפה הסתירו אותו מעין רואים, הוא היה קדוש ונעלה גם לפני שהפך סמל לאומי. הכותל שלנו, חברים, עדיין לא זכה לחירות – אדרבה, הוא סמל לעליבותה הקדושה של כנסת ישראל, לבגדי השחורים של השכינה שמרחפת על אבניו בכנפי יונה, הכותל נושא וסובל קיטונות של ביזיונות בכל יום שהעם שלמרגלותיו לא מבין באמת היכן נמצא המשכן האמיתי היכן שוכנים הכרובים, היכן מרכז חייה של האומה.

 

הכותל מן הנעלבים ואינם עולבים, ולא שזו סיבה לאפשר למבלבלי היוצרות המתבוללים ומאבדי דתם לדעת, לחלל את קדושתו המסובלת בייסורים. אבל אולי המסקנה צריכה להיות מעט אחרת – העובדה שהחלטה כה מחפירה התקבלה בכנסת, לא באמת מנתקת את הכותל מעם ישראל, אלא מוכיחה שוב כמה המשכן המדומה שבכנסת מנותק הוא מכנסת ישראל, ומהכותל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תרומה – אין הפרעות בעבודת הבורא

בס"ד

המשכן הוקם מחומרים שיצרו את עגל הזהב, ללמדך שמכל דבר אפשר לעשות עבודת ה'.

 כל ההפרעות והמניעות קשורות למילה 'לי', וכשמוותרים עליה הקשיים והאילוצים יירתמו כולם לקרב ולא לרחק.

 

האדם הוא סיפור מאוד נוגע ללב, רוצה מאוד גבוה ואנוס להיות מאוד נמוך. על פי הרוב הוא כמעט אף פעם איננו היכן שהוא נכסף להיות. הנשמה שייכת לשמים ודירתה בגוף עפר. האדם דומה למי שמצוי הרחק מביתו, מתכנן לשוב אליו ובדרך לא דרך מוצא את עצמו מאריך שוב ושוב את שהותו בנכר ואת גלגוליו בדרכים הרחוקות.

הצרה משותפת לכולם והיא המציאות, אנחנו מלופפים בסיבות ונסיבות מכריחות אותנו להימצא כאן, להשתהות עוד ועוד, להתבטל ולראות את הארץ המובטחת רק מרחוק. למציאות הזו קוראים כח המכריח. דהיינו הכח שמכריח אותנו בניגוד לרצוננו. רבים וטובים ניסו להילחם בו, בכח החזק ורב הוותק הלזה. מעטים יכלו לו – מתי מעט. כוח המכריח חזק מהאדם שאם לא כן היתה הנשמה פורחת מגופו מרוב כיסופים.

*

כוח המכריח אכן יעיל ונצרך לקיום העולם ולקיומה של נשמה בגוף, אבל אל לנו לשכוח שהוא מקור כל ההפרעות וההסתות. מוכרח להימצא לכך פתרון והוא ניתן בפרשת השבוע – המשכן.

מצוות הקמת המשכן ניתנה לנו כתשובה ותיקון לחטא העגל. הווי אומר תפקידו של המשכן להבטיח שלא תשנה נפילה מעין זו. חטא העגל מתאר בצורה היותר בוטה את ההרס שמסוגל לחולל כח המכריח. בפיתויי דברים ובחזיונות שווא מצליח הבעל דבר להסית את עיניהם של ישראל מאלוקיהם וממנהיגם. עגל זהב, גולם עשוי מתכות, שואב אליו את כל מעיניהם וגעגועיהם של ישראל שהיו מוקדשים עד אמש להשי"ת ולמשה נביאו. הם שבים מאחרי המקום ומבקשים נתנה ראש ונשובה מצרימה, פחד.

השוכן עימם

המשכן הוא משכון, מעתה ואילך הקב"ה קובע את מקומו בתוך ובקרב ישראל, שוכן עימם בכל מצב אפילו בתוך טומאתם. אבל החידוש הגדול של המשכן הוא שזו שגרירות מוחשית של 'כוח המושך' – הכוח הנגדי והיחידי שמסוגל לעמוד כנגד כוחות מכריחים. המשכן הוא מגנט אלוקי רב עוצמה שתפקידו לשאוב אליו כל העת את כל נפשות ישראל ולהשאירן בקרבתו, גם כאשר הסביבה מלאה אילוצים וכוחות מכריחים. מאילו חומרים עשוי מגנט פלאי זה? צא ובדוק איזה חומרים שמשו ליציקת העגל המתעתע.

 

המשכן הוקם באופן זהה ומאותם חומרים ששמשו, ירחם ה', ליצירת עגל הזהב. גם שם היתה התנדבות רבתי, גם כאן מרימים תרומה ומתנדבים. שם הובאו זהב כסף ותכשיטים, וגם כאן מוזמנים כולם להביא 'זהב כסף ונחושת'. אכן כן, את כוח המושך מייצרים מהחומרים המשמשים את כוח המכריח. עבודת ה' אפשר לחלץ מכל מצב, אם רק מבססים אותה על יסוד העפר.

 

הכוח המכריח, דהיינו המציאות החומרית על שלל אילוציה חוקיה ושגרותיה, הינה תוצאה של שבירת כלים. כל מה ששוכן כאן על פני האדמה בא מלעילא ובעקבות ריבוי אור וחסרון בכלים נפלו האורות הגדולים והפכו לחבלי שווא וכבלי קסם הקושרים את הנפש בעבותות של חומר לקרקעית חייו. אומר השי"ת למשה רבינו: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' – תאמר להם בבקשה במקום להתעמת עם כל הקשיים והכבדות, פשוט קחו לי תרומה. קחו את כל מה שמאלץ מכריח ומדביק אתכם לאדמה, ותנו לי. וראו זה פלא – המכריח יהפוך לפתע למושך. איך? איך מוסרים לה' את כל ההפרעות והבלבולים?

וייקחו לי  

 

התשובה מוצפנת בלשון 'וייקחו'. בתורה ע' שבליקוטי מוהר"ן, מלמד רבינו ז"ל על קיומם של שני הכוחות, המכריח והמושך. נאמר שם שכוח המושך הוא בחינת עפר של אדמת קודש. האדמה מושכת אליה את כל היקום, הכל מונח על האדמה, שם השורש. יסוד העפר בקדושה זו מידת השפלות והענווה, זו מידתם של הצדיקים המופלגים שאין להם ישות, הם עפר ואפר, רגבים של אדמת קודש, ביטול. צדיק שכזה הופך מגנט לאור אלוקי, הוא מושך אליו אור עליון, צדיקים הם משכן של ה'.

 

כאשר מצווה הקב"ה למשה לבקש מישראל 'וייקחו', הוא לא אומר 'ויתנו'. אל תהיה נדיב מכיסך שלך, אל תוציא את הארנק, רק תן להשי"ת חתיכה של שפלות מעצמך. אל תיתן – קח, תזכור שכל מה שהינך נותן לקוח מה'. אם הבנת זאת, הרי שמטת את הקרקע מתחת היסוד הבעייתי ביותר – יסוד היש, כוח המכריח. כל ההפרעות והמניעות וההכבדות שואבות את קיומן מאותן תכשיטים שממלאים את כיסך, ממטילי הזהב שבחדרי משכיותך. הכסף והזהב אינם בעיה, עשירות איננה עבירה והחומריות היא לא באמת המניעה, הבעיה היא שאתה טרוד מאוד, ומאוד מפוחד, ודואג עד בלי די. ומי שגורם לך להיות טרוד כל כך הוא צירוף האותיות 'לי', המחשבות שלנו על עצמנו – הם הכוח שמכריח אותנו לשוטט זמן רב כל כך רחוק מהמקום אליו נכספה וגם כלתה רוחנו. ובכן, קח נא את אותו 'לי', ותנהו לי. נכון שכעת קל יותר?

 

המשכן הוא יצירה של המעטה עצמית. כדי להקים את המשכן כל אחד החסיר מעצמו משהו, ועל השטח שנוצר מכל הוויתורים מתנוסס משכן שמושך את המוח והלב בכל מצב בחזרה לה'.

 

 

משפטים – האור הגנוז אצלך

בס"ד

 

האור הגנוז צפון לצדיקים ולמתבודדים. במקום שיהודי עורך לעצמו משפט ויורד לפרטיו הקטנים, גם האלוקים ניצב שם, להאיר לו.

הסודות הגדולים ביותר, האור הגנוז והתורה של לעתיד לבוא, מופיעים בתוך גילוי קטן שיהודי מגלה את ה' יתברך איתו עימו ואצלו.

 

פרשתנו ממוקמת במקום נורא הוד, בין שני חלקיו של תיאור שמימי ממעמד הר סיני ומתן תורה, אבל היא כשלעצמה פשוטה ולמראית אין כלל לא שמימית. בעיצומו של מעמד הר סיני עוצרת התורה ומתחילה לדבר על הדברים הכי אנושיים ופשוטים: מריבות של בין אדם לחברו, נזקי שכנים, הוציא מרפסת בלי רישיון, לקח לי הרס לי, מגיע לי – איך כל זה נכנס בין 'וירד ה' על הר סיני' (יתרו י"ט, כ) לבין 'ויעל משה אל הר האלוקים' (משפטים כד, יג)?

ובכן, כאן ממש מוצפנים סודות התורה והאור הגנוז.

*

מה צריך לעשות מי שחשקה נפשו לגשת אל סודות התורה ולטעום מן האור הגנוז? ההוראות מופיעות בתורה ט"ו שבליקוטי מוהר"ן והדברים מסתכמים בסעיף אחד – להרבות בהתבודדות ולשפוט את עצמו בכל עת על כל מעשיו ועסקיו אם כך ראוי להתנהג (ליקוטי עצות – התבודדות). זו הדרכה ברורה מאוד לחיים יהודיים ראויים ולהתנהגות נאותה בין אדם לחברו, אבל איפה זורח כאן אור גנוז וסודות תורה שיתגלו לעתיד?

אור הגנוז

האור הגנוז הוא אורו של היום הראשון שזרח בעולם והוצפן כדי לא לאפשר לרשעים להיות ניזונים ממנו ולנצלו לרעה. ההארה שמורה עבור הצדיקים ולעתיד לבוא. סגולותיו של האור הקדמון, על פי מאמר הגמרא הן: שאדם צופה בו ומביט מסוף העולם ועד סופו. רשע כשמאיר לו, מה הוא אומר: נהדר, עכשיו אפשר להשיג עוד קצת גשמיות. אבל האור הגנוז נברא כדי לאפשר לאדם להביט אפילו דרך הגשמיות ולראות בכל מקום את ה', היינו לראות מסוף העולם – מקצה החומר והגשמיות, ועד סופו – עד החלק אלוק' ממעל שבאותו גוש עפר מעופר.

 

התחום שעשוי להיראות הכי פחות רוחני ובוודאי שלא קשור לעתיד לבוא, הוא השטח שבין אדם לחברו כמו גם שאר סעיפיו של חלק חושן משפט שבשולחן ערוך. זו תורה של פרטים קטנים ולעיתים גם של אנשים קטנים שמעוללים תעלולים, גונבים ומרמים ולוטשים עינם לממון חבריהם. אבל בדיוק בשטח הזה מוצפנים הסודות הכמוסים של האור הגנוז. כותב רבי נתן: "אֲפִלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת עֲמֻקִּים וְרָזִין גְּדוֹלִים מְאֹד עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, וְכֻלָּם בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן לְמַעַן יֵיטִיב לָנוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ וְטוֹב". בהקדמתו לליקוטי הלכות מציין מוהרנ"ת שעל פי ההקדמות המבוארות בספריו "יוּכַל כָּל אָדָם לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל מֵרָחוֹק גְּדֻלּוֹת נוֹרְאוֹת וְנִפְלְאוֹת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְכָל דִּין וְדִין מִפְּרָטֵי הַמִּצְוָה, וַאֲפִלּוּ הַדִּינִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַמְבֹאָרִים בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט, אֲשֶׁר אֵין אִישׁ שָֹם עַל לֵב לְהָבִין מֵהֶם רְמָזִים וּדְרָכִים לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ".

חושן משפט הוא גם מה שבין האדם לעצמו. ההתבודדות היא עצה עליונה וגדולה מן הכל, אבל היא נרקמת במקום שגרתי ופשוט עד מאוד. ההתבודדות דומה מאוד ל'חושן משפט' – עשויה  מפרטים קטנים ומפשפשת במעשים של יום-יום. להתבודד זה לדבר עם השי"ת על מה שעבר עליי היום, בפשטות. איך התנהגתי ומה עשיתי, והיכן אני בעולם. היכן כאן הסוד?

סודות התורה

מדברים על סודות התורה, מהו הסוד הכי שמור בעולם? למען האמת נוכחותו של ה' כאן בעולם הזה, היא העניין היותר סודי ובלתי ידוע, וגם הנשמה שלך. העובדה שהשם יתברך נמצא בכל דבר ממש ובכל רגע ובכל מצב ומציאות, גם השגרתית ביותר – היא סוד. אחד המקומות האחרונים שאנשים מצפים לגלות בו את ה', אלו העניינים הקטנוניים כביכול שבין אדם לחברו: 'זה עניין שלי איתו, מה הקשר להשם?!' גיוואעלד הנה הסוד הכי גנוז. כשהאיר האור הגנוז בעולם, אדם ידע נאמנה שבכל דבר ממש יש ה', אפילו בתוך ההרגשות היומיומיות והמחשבות שאני עצמי איני מצליח להבחין בהן, לפיכך יכול היה להביט באור ולראות מסוף העולם ועד סופו. אבל האור הוצפן מפני הרשעים שאינם מחפשים את ה', והוא שמור לצדיקים ולמתבודדים שמחפשים אמונה ואלוקות בכל דבר.

 

בפרשת השבוע, בין עליה להר סיני לעלייה השמיימה, יורדת התורה ומגלה היכן באמת השמים ואיפה הגבהים. גובה הוא מידת הקרבה לה'. הר סיני נמוך מכל ההרים סביבותיו, הוא נבחר מחמת ענוותנותו, וענווה אמיתית היא ההסכמה להיות היכן שהשם יתברך הניח אותי ולחפש בפינצטה עוד רצון של ה' כדי למלא אותו בשמחה ובהתלהבות. בנוגע למצווה להגיש לפני הדיינים כל ריב ומבוכה נאמר "עד האלוקים יבוא דבר שניהם", לומר לך שהבעיה הכי גדולה בין אדם לחברו זו לא עצם המריבה וחילוק הדעות, אלא העובדה שכרגע, מרוב התנצחות נלהבת עם החבר, אינך מצליח לראות ולמצוא כאן את ה'. ובכן, עד האלוקים יבוא דבר שניכם. הדיינים נקראים 'אלוקים' על שום שבאמצעותם אתה תגלה את האלוקות שניצבת שם, אצל הדיינים ואצלך ממש גם בתוקף הוויכוח והקטנות.

 

 

 

 

בשלח – אל תאמר בלבולים, תגיד בירורים

בס"ד

אבותינו הלכו מ"ב מסעות במדבר, אנחנו עושים לפעמים ארבעים ושניים קילומטרים של טלטולי נפש מתוך הכורסא.

 גם אם אתה סתם מבולבל ותועה, כיוון שפנימיות כוונתך היא ארץ ישראל, כל מה שעובר עליך הוא הדרך לארץ ישראל.

 

מצב בלתי נסבל הוא מצב בלתי נהיר. אנו מחפשים בדרך כלל פירוש והסבר מניח דעת למצבים אליהם נקלענו – מה מעשיי כאן והאם למישהו, בשמים או בארץ, תצמח איזו תועלת מהיותי פה. מצב שאינו עונה על הדרישות הללו נקרא מן הסתם – בלבול. והיכן המקום היותר מועד לבלבולים? טלטולי דרך. בביתו ובמקומו אדם יודע פחות או יותר היכן הוא ומה מעשיו, הדרכים על כל מה שכרוך בהן מביאות מהר יותר לידי בלבול ומבוכה. על אחת כמה וכמה כשטועים בדרך.

*

פרשת השבוע מכניסה אותנו למצב שכזה, ולפרק זמן ארוך מאוד. זה עתה יצאנו ממצרים והגלות לכאורה מאחורינו, אך אבוי ואויה, מי יודע אם לא נפלנו מן הפח אל הפחת. "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" – בעדשה של פרעה אנו נצפים מבולבלים עד מאוד, סבים על עקבותינו וחגים במעגל סגור מבלי יעד. המדבר עתיד לשמש לנו אכסניה בארבעים שנה הבאות, עבור דור שלם יהי זה גם בית קברות, עוד נשגה פה ונטעה בכל מיני טעויות, וכל זה אמור היה מלכתחילה להיות תחילתה של צעידה מהירה לקראת ארץ ישראל. המסע במדבר, כשעוקבים אחריו בחוסר הבנה, עשוי להיראות כבזבוז זמן משווע; כבר יצאת ממצרים, ובמקום להתנחל בארץ ישראל הקדושה הינך מכלה ארבעים שנה  – תוחלת חיים שלימה, במדבר. גיעוואלד, לא?

הולכים ומתבררים

אנו יודעים שארבעים שנות המדבר באו כעונש על חטא המרגלים, אבל לעונש יש הרי מטרה, עונש הוא הזדמנות חוזרת ודרך חדשה לתקן את שהתקלקל. ארץ ישראל כידוע היא אחד מהדברים שהשגתם כרוכה בייסורים. זו הסיבה, כותב רבי נתן, שההגעה לארץ ישראל כרוכה בטלטולים רבים והתעכבויות שונות ומשונות, הייסורים הללו סוללים את הדרך לארץ ישראל. כאן מקומו של לימוד יסודי ביותר, במילים ספורות הוא מסתכם כך: תדע שהדרך ארוכה, וכך בדיוק היא אמורה להיות.

אבל זה רק חציו הראשון של הלימוד, החצי השני מלמד שהאריכות היא לא רק כורח המציאות ופועל יוצא של תוואי שטח ותנאי דרך, האריכות היא-היא הדרך לארץ ישראל, לקדושה, לתכלית.

כדי לבוא לארץ ישראל, כותב רבי נתן וכוונתו גם לכל דבר טוב שאנו מעוניינים להשיג, מוכרחים לברר את המדמה. הסיבה הכי מובהקת להיותנו כאן על פני האדמה היא – לברר ולהתברר. וזה כלל גדול מאוד בעבודת הבורא: שום דבר ואף אישיות שנמצאים כאן בעולם, אינם מתוקנים, כולם זקוקים לבירור. איך מבררים? השאלה כמעט מיותרת, חשוב יותר לשאול איך לא מפריעים לזה לקרות. נסביר: העולם מתברר כל העת, וגם אתה. הבט סביבך, העולם מלא בהתרחשויות, חייך מוקפים אינספור אירועים והתהוויות, אתה מאמין שהכל מתנהל בהשגחה פרטית. מי שהיית אמש אינו מי שהינך היום. אדם מתברר תמיד, כל עוד הוא מאמין בקיומו של תהליך בירור. בירור האמונה, מלמד רבינו, נעשה על ידי הליכה. איך מנפים קמח? מטילים אותו בנפה ומרקידים, כל עוד הידיים מרקידות, הגרגירים יתבררו מאיליהם. אף אנו נתונים בכברה, מרקידים אותנו, מטלטלים ממקום למקום, מ"ב מסעות חולפים עוברים תחת רגלינו והטלטול עצמו יוצר בירור, האמונה מתבהרת והדמיון נושר פיסות-פיסות. העיקר, אל תחדל מלרקוד.

מסע במדבר

אבותינו הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו עושים מ"ב מסעות בתוך הבית. פעמים שאדם עושה ביום אחד ועל כורסא אחת, כמה עשרות קילומטרים של תהיות וטלטולי נפש. אם אתה מאמין שאין זה מסע לחינם, הבלבולים עצמם הם-הם הבירורים. אדם מבולבל, אפשר לשער, מתקשה להבין מה הוא עושה והיכן הוא נמצא, וגם עובדה זו, שאינך יודע מה ולמה ולשם מה, איננה גורעת ממך להיות חלק מתהליך הבירור. וכפי שכותב רבי נתן: "כי בכל מקום שבאים לשם בעת שעוסקים בהדרך של ארץ ישראל, ושם בכל מקום ומקום יש בלבולים של בלבול המדמה… מאחר שפנימיות תכלית כוונתו שהולך בכל אלו המקומות הכל היא בשביל לבוא לארץ ישראל על ידי זה הוא מברר בכל מקום ומקום ניצוצי האמונה… ועל כן בכל פסיעה ופסיעה שהולך בשביל הנסיעה לארץ ישראל או לשאר דבר שבקדושה ובפרט להתקרב לצדיק אמתי אזי בכל פסיעה ופסיעה הוא מברר המדמה בכל מקום שדורך שם מאחר שכוונתו בשביל ארץ ישראל שמשם עיקר ברור המדמה.  ועל כן על פי רוב צרך לסבב הדרך הרבה, הכל כפי מה שצריך לברר המדמה כפי שורש נשמתו וכפי מעשיו שעשה בגלגול זה ובגלגולים אחרים".

כיוון שמגמת פניך היא ארץ ישראל, קדושה, התקרבות, ממילא כל פסיעה ופסיעה שאתה עושה בדרך לשם, גם אם הפסיעה הזו כשלעצמה טועה אולי ולמראית עין אף מרחיקה אותך מהיעד, למען האמת עצם העובדה שהינך פוסע ועושה עוד צעד, זוהי דרכך שלך לארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה או"ח ברכת הריח והודאה ד')

סתם מתמסכנים, או מה?

בס"ד

תענוג הוא מצרך שמושג באמצעים מגוונים ובנסיבות שונות ומשונות, חלקן מוזרות. חישבו למשל על המתמסכנים בעם, כל אדם אוהב מדי פעם לבקר בהגדרה הזו, הלא תסכימו שיש בזה מן התענוג. ילדים יעשו מזה מטעמים ואף המבוגרים לא יטמנו ידם בצלחת. להתמסכן ולהתקרבן זו אחת הדרכים היחידות שמאפשרות להיאכל ולאכול גם יחד, אולי  זו גם משמעותו העמוקה של הביטוי 'אכל את עצמו'. הבעיות הגדולות של כל צרכן מסכנות סדיר מתחילות שעה שהוא נתקל במסכן גדול הימנו. דהיינו אדם שמנת סבלו כל כך מרשימה שאפילו בתוך עיי הצער והאומללות שלי אני מזדהה על כורחי עם סבלו. זה כמעט כמו לגלות מישהו זולתך חכם באמת יותר ממך, עד כדי כך שהאינטליגנציה המפורסמת שלך מחייבת להוריד בפניו את הכובע – נו, סוג של אובדן מנטאלי.

 

רובינו משוכנעים, הבה נודה, שאנו תושביה של בירת הטרור העולמית. מי אמר טרור? טרור זה הרי שלנו. גדלנו עליו, מכירים אותו מגיל אפס. שנותיו של אדם נספרות אצלנו למניין האינתיפאדות. בן כמה אתה? אה, אז את האינתיפאדה השנייה אתה בטח זוכר. מלומדי טרור אנחנו ומחבלים הם השכנים שלנו, אם תרצו לדעת משהו על הנושא, דברו איתנו. ולפי שהדברים ברורים כל כך, כשאנו שומעים על מכונית תופת אי שם בלב עיראק או מחבל מתאבד בפאתי סוריה, בני ארובה במאלי או מתקפת טרור בצרפת, אנו מהנהנים ראש במרץ – 'אה, כמו אצלנו'. פה המקור, כל השאר חיקויים.

 

טוב, אז למען האמת יש לנו בעיה חמורה עם לא מעט טוענים לכתר המפוקפק, והם לא קלים. כשמתפוצצת מכונית תופת בליבה של עיר ערבית כלשהי, מוצאים את מותם מפה לשם עשר – עשרים מוסלמים, שיעים או סונים ומה שביניהם. כשצרפת סופגת מתקפת טרור, נהרגים כהרף עין כמאה ושלושים בני אדם. העולם שבחוץ הוא גדול והטרור בו גדול וחסר הבחנה.

 

אנו גם סבורים למשל שהבעיה הקיומית של כל העולם מתגוררת כאן, במשולש ובגדה, אבל מבט קצר לכיוון שכנותינו – עיראק סוריה ירדן ומצרים, מבהיר שבעיות גדולות מאוד מעיבות על המזרח התיכון בצידו הערבי דווקא ואולי קודם לכן על מרבית היבשת המאונפפת, אירופה. לבעיות שלהם קוראים דאע"ש והוא הרבה יותר מסוכן מטרור סכינים ובקבוקי תבערה, זאת מבלי להפחית ולהקל ראש כהוא זה מחומרת החוויות הקשות שעוברות עלינו. בסיכומה של התבוננות נשאלת השאלה – הייתכן שכל הסערה הגדולה מסתכמת בכוס של מים? או כהעדפת דור הניו איג' – הכל רק בראש שלנו?

 

זהו רעיון מפתה. פשוט לעצום עיניים ולומר לעצמי 'הכל לגמרי בסדר, קצת בלגן, פה ושם אירועים חריגים, אבל בכללי הם בכלל לא מתכוונים אלינו, רבים עם עצמם ואלינו זולגת מדי פעם רקטה תועה'. לרעיון הקסום הזה יש בעיה בסיסית עם חז"ל הקובעים שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. כלומר, הזום עלינו, אמיתי, לא רק נדמה לנו. אבל אפשר לבחור באפשרות שלישית, משולבת. היא מתאימה בהחלט גם לרגשי מסכנות אישיים בנוגע להתמודדות עם שק התלאות הפרטי.

 

כנראה שאי אפשר באמת להתעלם מהעובדה שאנחנו עם מסעיר, הגיוני או לא, מידתי או נעדר כל פרופורציה, העיניים של העולם יושבות כאן, ובעיקר באזור רצועת עזה הצפופה ומחנות הפליטים. קול ירי בודד בירושלים מחריש אוזניים יותר מגל ההדף של הניסוי הצפון קוריאני בפצצת מימן. העולם שומע אותנו בסטטוסקופ וצופה בנו מתוך זכוכית מגדלת, וזה נכון – גם אנחנו קשובים כך לעצמנו. זה אולי הפן המעודד בגל הטרור הנוראי הזה, שעדיין קרבן אחד מרעיד את נימי הרגש של עם שלם. יש הצדקה להתייחסות הזו, כל עוד דקירה או ניסיון דקירה מוגדרים 'פיגוע' והנפגעים תופסים אי אלו רגעים מהשדה החדשותי המוצף, קיבלנו ציון לשפיות. אבל יש כאן עוד משהו, לא פחות חשוב:

 

יש לי ידיד, איש עסקים שמטבע עיסוקו מרבה לסובב את הגלובוס. הוא מספר שביקר לאחרונה בפולין ושוחח עם עמית לעסקים, גוי מקומי קשיש. בין הא ודא הגיעו איכשהו לסיפורי דברים מהמתרחש בעולם, ולפתע הבנאדם דומע. מה הסיפור? האיש מסביר את עצמו בערך בזו הלשון: אני מרגיש, לא יודע מדוע, שמשהו מאוד רע עובר על העולם, כולנו בסכנה קיומית ואין להיכן להימלט, אבל אתם היהודים, אתם מסודרים, מישהו יגן עליכם'.

אני לא מתפתה, לפחות במקרה הזה, לדברי נביאות. האיש אומר את מה שכל אדם בעולם עשוי להרגיש. ברור שמשהו קורה והרמזים שהמשהו הזה שולח, בועטים חזק בדרך כלל. אבל די בכל מה שהתרחש כאן בחודשים האחרונים כדי להבין שאנחנו נתונים להשגחה עליונה הדוקה ביותר. הטרור שפוגע באירופה נופל עליה מבחוץ, ואילולא הטמטום המופלא שדבק ברוב מנהיגיה המוזרים, מה לה ולאסלם קיצוני? והנה בכל זאת, הבעיה הזו הולכת בעתיד הקרוב לשנות את צבעה של היבשת הזו כולה. אנחנו לעומת זאת, חיים את הצרה הזו בתוך הבית, האוכלוסייה הפלסטינאית חולקת עימנו מרחב בנוי משותף וכל בני משפחתה מתגוררים בסביבה הקרובה, אנחנו מוקפים בשכונה אסלאמית שוחרת לטרף. והטרור, ישמרנו ה', פוגע בנו בפינצטה. המבט הזה משולב משתי אמיתות: האמת שמתכוונים אלינו ושכל המתחולל בעולם נגרם בעטינו ועבורנו – העם הנבחר והמשמעותי בתבל. אבל האמת היא שתמיד עיני ה' אלוקיך בה ובך. אם תסתגל להסתכל על המתחולל אצלך ועימך ולחפש תמיד עקבות של השגחה, תמצא בתוך סאת תלאותיך מצעד שלם של מלאכי רחמים המחבקים אותך בטבעת הגנה אלוקית.

(פורסם, 'בקהילה' תשע"ו)

 

 

שחיטת המושחתים משחיתה אותנו

בס"ד
בנתח מדינה יבשוש עניין כשלנו, נס שמתפוצצות מדי שבוע פרשיות שחיתות כאלה ואחרות ויש על מה לרכל. על רקע כה פסטורלי מה היינו עושים אילולא מדי יום עוד אישיות בכירה מצטרפת לרשימת הנחקרים בהזהרה, הנחשדים בפלילים, הפורשים מתפקידם כדי להתמסר לתיקם המשפטי, והמחוסלים פוליטית באבחת שיימינג. האם רק לי נדמה כאילו מדובר בתחביב לאומי – מצוד אחר פושעים ושחיתויות?
קורה כאן עניין מדהים, כל יום צפה לה כמו גוויה על גב הנהר, שערורייה חדשה שקשורה איכשהו בראשי ערים, חברי סיעות, בית ראש הממשלה, חברי כנסת, ולמעלה בחולין. לפנינו שתי אפשרויות: או שזו אובססיה חולנית שהופכת את החברה לישות נרגנת וחשדנית, המחטטת ללא הרף במוסדותיה ובכיסי נבחריה כדי לדלות הוכחות לחשדותיה. או שאכן בצמרות הארזים נפלה שלהבת ואזובי הקיר, נעבאך, נאלצים לחשוף את פרצופם האמתי של המנהיגים. אם אכן כן, התחושה אמורה להיות שפופה למדי – המערכת רקובה עד העצם ואם כל מה שמתפוצץ בחוצות אלו תיקים שנחשפו ופרשיות שעלו על עקבותיהן, ההסתברות אומרת – מי יודע מה עוד קבור מתחת לצווארונים הלבנים האלה.
על הצד שדיבוק של טהרה דבק בעם היושב בציון, יש כאן עניין תמוה ומטריד; אזרחים למדינה שנשיאה האחד יושב מאחורי סורג ובריח וראש ממשלתה לשעבר משוגר לשם כעת, שׂריה היו שם או בדרכם לשם, ושורה נכבדת מאישיה מצויה בין השלבים השונים של חקירה משטרתית, הצהרת תובע או הגשת כתב אישום והלאה, איך היא אמורה להרגיש עם זה?
זהו, שכאן קורה משהו מאוד מוזר; צייד המכשפות הזה מצליח להילעס ללא הרף באמצעי התקשורת ולרתק את עניין הציבור וזה מובן, אבל התחושה היא שככל שנחשפות שערוריות גדולות יותר והרפש דבק בידיים יותר בכירות, כך גדל תאבון הצרכן לשמוע עוד מהסוג הזה. כמין שביעות רצון חולנית מלווה את כל הסיפור. תאמרו, העם שש להתנקות ממנוולים וגאה בחוסנו האישי לשפוט את שופטיו ולהוקיע את עצמו קבל עם ועולם, ניחא, אבל מהיכן תחושת הסיפוק וההנאה הזו?

בנקודה זו אפשר להרחיב בדיונים פסיכולוגיים על הנטייה האנושית למצוא מרגוע למצפון מייסר באמצעות התענגות על חטאיו של הזולת וקלונו שהתגלה ברבים, הבה נדלג על זה. כן נדבר על ההבדל המרנין שבין ספר המוסר האלוקי לכל חיקויו הקלושים:

את הפסוק "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" דורשים חז"ל אודות תלמיד חכם שסרח והאופן שיש לנהוג עימו – 'כסהו כלילה'. וכך מורה ההלכה לנהוג בחכם בתורה או אב בית דין וכדומה שסרחו שאין מנדין אותם בציבור, אם יש צורך להענישם הדבר ייעשה בצנעה. את הגישה הזו לא מכירים בציבור הכללי. ככל שהפושע בכיר יותר בעיניהם שלהם, כך יגביהו את העץ עליו ייתלה 'למען יראו וייראו', כלשונם. התוצאה כמובן הפוכה: ככל שהחטא מצטלם בחברת אנשים בכירים ומעונבים יותר, כך הותרה טומאתו בציבור. כמה כבר אפשר להזדעזע, בשלב מסוים האזרח הקטן אומר לעצמו 'כולם עבריינים וגם לי מותר'. רק ספר מוסר שנכתב בידי מי שכל סרגלי היושר והצדק ברשותו מסוגל לנסח גישה משולבת שכזו – שלא תישא פנים לאיש ולוּ לבכירים ביותר, וגם לא תחלל את דמותו של המחנך לעיני חניכיו. ומכאן דוגמה צנועה לאוויליות שבמחשבה כאילו בני אדם יוכלו לבדם לנסח לעצמם חוקי מוסר ויושר.
הסוגיה הזו משליכה על עניין נוסף. אנחנו הדתיים נחשבים חברה מחמירה, הלא כן? התורה מצטיירת כבלתי מתפשרת, עוברי עבירה זוכים לתואר המפוקפק 'רשעים', ובטרמינולוגיה היהודית שמור לשם התואר הזה מקום שפל במיוחד. ועם זאת כמעט כמילה נרדפת, מתקשרים רשעים עם המושג 'תשובה' או 'בעלי תשובה'. כלומר, הרשע נמצא בגדה השנייה של כל דבר טוב והוא פסול ומנודה, מאידך מגשר על הפער הזה שביל ישיר ושמו 'תשובה'. יש איסור להזכיר לבעל תשובה את עברו, והעניין הזה לא מסתכם רק בהגדרה תורנית מארון הספרים, הוא שכיח ומיושם בחיי החברה בצורה יומיומית. בציבור החילוני מרבים לציין שחרדים אינם מסמפתים בעלי תשובה, כשלעצמנו יש בטענה יותר ממשהו ויש מה לתקן, אבל שורו הביטו וראו מה קורה שם בצד השני, מדהים.
כשמישהו מורשע, אין דרך חזור, רשע יהיה עד יום מותו. בנאדם נחשד בעברות כלכליות, הופלל ונשפט, ריצה את עונשו וגם מילא את שבוע שנות הקלון שהחוק השית עליו, ועדיין בכל עת מצֹא לא יחדלו, בתקשורת וגם בעם, להזכיר לו את מעשיו ואת תקופת כלאו – ולא מדובר רק במורשעים חרדים. בחברה החילונית המצטיירת סלחנית לכאורה, זו שאין במחיצתה 'רשעים' והכל זה בסדר, הגשת כתב אישום היא אישור רשמי לרציחת דמותו של נאשם בראש כל חוצות באופן שלא יותיר לו עוד מקום להשתקם בשום עתיד, ואם ניתן גזר דין – אל חזור.

אם תרצו כאן תורף העניין. אם אני הוא השופט, כבנאדם אין בי את הכוח לשכוח ולסלוח. ובחברה שכזו אין מקום לתשובה. התשובה היא המצאה אלוקית, ורק כשאתה מבין שהיחיד שיכול לקבוע את גבולות הצדקות והרשע הוא האלוקים, הינך מסוגל להכיל את הרעיון שגם הפושע הגדול ביותר שעשה תשובה, הריהו נקי מהחטא טהור וצדיק עד שאם תחטא בלשונך להזכיר לו את פשעיו הישנים, תחשב בעצמך לחוטא.

(פורסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)