השמות הקדושים ומשמעותם

חלק עקרי בלימוד הפנימיות מוקדש לשמות הקודש, חילוקיהם, והבחנותיהם. השמות מיוחסות להנהגות בעלות ביטויים שונים. יש שם שמשמעותו חסד, ויש המבטא גבורה, שמות של רחמים ושל דין.

השימוש בשמות הקודש בעבודת התפילה, נוגע הן לחלק הכוונה והן לנוסח. אנו מוצאים בתפילתנו כמה וכמה כינויים ושמות: שם הוי'ה ושם אלוקים, א-ל, אהי-ה, ועוד. נשאלת השאלה: מה משמעותם של שמות אלו.

*

ראשית כל מודעת זאת בכל תוקף שבתפילתנו אנו פונים אל כתובת אחת בלבד – אליו יתברך, יחידו של עולם. וכך נדרש בספרי על הפסוק (דברים ד, ז) "כהשם אלוקינו בכל קוראינו אליו – אליו ולא אל מידותיו". היינו שתפילותינו ובקשותינו מכוונות אל השי"ת לבדו, וחלילה לא אל אחת ממידותיו, שהם למעשה שמותיו וכינוייו.

מידות ושמות מבטאים שינוי ותמורה. מידה היא כמות, שם הוא גבול. יש לך מידה של חסד ומידה של דין. שם של רחמים ושל גבורה. על כך באה ההזהרה 'אליו ולא למידותיו' היינו, למרות שבשעת תפילה אנו פונים אליו יתברך בכינויים ושמות שונים, אין התפילה עצמה מכוונת להנהגה כזו או אחרת. ובוודאי שאיננו פונים פעם אל מגמת החסד ופעם להנהגה שונה. כל תפילותינו אינן אלא אליו יתברך לבדו. מדוע אם כן ולשם מה ננקוט בשמות וכינויים?

להבנת העניין נידרש להתבונן מעט במשמעותו הפשוטה של המושג 'שם'.

שמות הם יסוד בסיסי בחוקי קיום העולם. לא נוכל להעלות על דעתנו כל סוג של חיים והתנהלות בין אנושית, ללא שימוש בשמות וכינויים. איך יקרא פלוני לאלמוני? איך נבחין בין חפץ למשנהו? בכל תחום נעשה שימוש בשמות. זהו אמצעי יחידי המאפשר לנו 'לגעת' בכל מה שמקיף אותנו, אף מבלי להימצא סמוך אליו. אנו מסוגלים לשוחח אודות שולחן, לסחור בו ולהשפיע עליו אף מבלי שהוא עצמו יימצא ברשותנו, איך? באמצעות השם – 'שולחן'.

קראת בשמו – אחזת בו

השם הוא גם כעין בית יד לאחיזה. אתה קורא 'ר' משה', ור' משה מסב פניו לקראתך. כאילו אחזת בו, טלטלת אותו. אכן השמות פלא הם, והפסוק אומר "לכו חזו מפעלות השם, אשר שם שמות בארץ". האפשרות לקרוא כל דבר ועניין בשם היא מנפלאות תמים דעים" (עי' ליקו"ה ברכת השחר ג').

כעת נתבונן: האם קיים קשר ממשי בין השם לבין גופו של מושא השם. דהיינו בין תיבת 'שולחן' לגופו של הרהיט?

תלוי מהיכן נתבונן על כך. לגבי דידן, אלו שני דברים נפרדים. אולם מבחינתו של החפץ, הוא ושמו עניין אחד הם. בבחינה מסוימת (אף שאין המשל זהה לנמשל חלילה, ודי למבין) יש כאן משל נפלא לעניינים העומדים ברומו של עולם. השמות והכינויים המתייחסים לאלוקות הם פלא. זוהי מתנה נפלאה שהעניק לנו השי"ת. הוא יתברך בעצמו "לית מחשבה תפיסה בו כלל". ובכל זאת, באמצעות שמותיו הוא מאפשר לנו לפנות אליו. לדבר עימו. להזמין את הופעתו בתוכנו. אין זה מובן מאליו. כתבו הספרים הקדושים: "השם יתברך נעלם מצד עצמו ונגלה מצד פעולותיו". כלומר, מצד אחד מציאותו של הבורא יתברך נעלמת ובלתי ניתנת לתפיסה בשום רעיון ומחשבה. מאידך, פעולותיו בארץ והנהגותיו, מספרות אודותיו. את הפלא הזה מגלמים שמות הקודש. הם מעניקים כביכול תפיסה בדבר בלתי נתפס, ועם זאת יש כאן אחיזה. איך יתכן? אלו הם נפלאותיו, אלו גבורותיו של יוצר בראשית. "לכו חזו מפעלות השם אשר שם שמות בארץ".

הסוגיה מתבהרת באור יקרות בלשונו של תנא דבי אליהו (תיקו"ז הקדמה ט"ז): "ואנת לית לך שם ידיע, דאנת הוא ממלא כל שמהן, ואנת הוא שלימו דכלהו. וכד אנת תסתלק מינהון, אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא" – כלומר, היחס אל השמות הוא מיניה וביה. מצד אחד מודיע אליהו הנביא ואומר שאין לו יתברך כל שם. ומה הם שמות הקודש? אלו הם מעין לבושים בהם ובאמצעותם מופיע הבורא יתברך ומתגלה. אך אותם שמות אינם אלא גופים לנשמה. אין להם כל קיום עצמי, רק בשעה שהוא יתברך שוכן בהם ומתגלה באמצעותם.

והמשל פשוט. הינך אומר 'אני' וכוונתך לעצמיות שבך – לנפשך. אתה אומר 'אתה', כוונתך לעצמיות זולתך. אליו ולא לגופו ולבושיו. וכך הינך פונה אליו יתברך בשמות וכינויים אך כוונתך אך ורק אל עצמיותו יתברך לבדו, לאחדותו המוחלטת.

שמות כאמצעי גילוי

השמות והכינויים הינם לבושים. אם כוונתנו לעצמיותו יתברך, לשם מה אנו משתמשים בכינויים?

העניין כרוך בהבנת תכלית בריאת העולם. הפסוק אומר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וצרתיו אף עשיתיו". הבריאה נבראה בשמו של השי"ת. תכליתה לגלות את מציאותו, 'לעשות לו שם'. לפרסם את מציאותו: "למען ספר שמי בכל הארץ". אנו נמצאים כאן רק כדי לגלות כבוד השם. לשוח ולספר אודותיו. אין לנו כל יכולת לעשות זאת ללא שימוש בשמות. המידות, הספירות, הכינויים והשמות הם לבושים המאפשרים לנו לצייר ולתאר את מציאותו הנעלמת של צור על עולמים.

לסיכומם של דברים. בסוגיה זו, החקירה היא האמצעי המפריע ביותר להשגה. אין כל פירוד בין השמות לבין עצמותו יתברך. השמות הם מתנה מאת בורא העולם לאפשר לנו לגלות את נוכחותו, להכיר את מציאותו, ולעמוד עימו בהתקשרות. השימוש בשמות הקודש ובכינויים נועד להמשכת השפע המתאים, ולעורר את ההנהגה הראויה לשעה ולצורך זה ואחר. בכל שם שנפנה אליו יתברך, תמיד תהיה מגמתנו אך ורק אל אחדותו ועצמותו.

(עי' סוגיה זו בהרחבה 'דעת ותבונה' בפרקים ראשונים)

אור מקיף ואור פנימי

נגענו בפרק הקודם בעניין 'אור המקיף'. כעת נעשה צעד נוסף בהבהרת הקשר שבין פנימי למקיף. כאמור, האור הרוחני מתחלק לשני הבחנות, מקיף ופנימי. החילוק הזה קיים גם בעולמות עליונים מאוד, וגם באדם כאן בעולם.

מה נחשב עבורנו מקיף, ומה ייחשב לפנימי?

מקיף, כשמו כן הוא – האור בטרם היכנסו אל הכלי. ובאדם זו הרוחניות המסובבת אותו אך עדיין אינה שוכנת בו, דהיינו קיימת בכוח אך לא בפועל. לעומת הרוחניות המושגת באופן ממשי. נוכל להציג דוגמה פשוטה לכך: אנחנו מוקפים במושגים שונים שלא רק שאינם מובנים לנו – אף סותרים בעצם מהותם את יכולת תפיסתנו. למשל, 'ידיעה ובחירה', שני הפכים בנושא אחד לכאורה. או עצם התואר 'אין-סוף' הן לא יתכן ששכלנו המוגבל יקיף מושג שכל מהותו אומרת 'בלתי גבול'. מושגים שכאלו אינם נתפסים – מצד אחד. אך מאידך יכולים בהחלט להקיף את עולם המחשבה שלנו.

כפועל יוצא מכך, בעוד ואור פנימי ישפיע באופן ממשי על עצם הכלי, ישנה את מהות האדם ויחולל  בגופו תמורה ניכרת. הרי שהאור המקיף איננו משפיע באופן המחולל שינוי, רק מקיף ומלווה את הנפש מבחוץ.

כעת מתחדדת השאלה, אור פנימי מזין מבפנים ומחולל תמורה. אך במה יועיל האור המקיף?

אכן, הבנת דרכי ההשפעה של האור הפנימי והמקיף חשובה מאוד, ומשמשת מפתח לגישה מיושבת לדרכי הכרת הבורא ועבודתו.

כל שפע רוחני מוכרח מטבעו להופיע כמקיף ורק לאחר מכן, באמצעות עבודת האדם, ייהפך לפנימי. דומה הדבר למעשה שהיה בגדר אפשרות והפך למציאות. אולם 'אפשרות' זו אינה רק עניין מופשט (תאורטי), אף בשלב היות האור בגדר מקיף, הרי הוא משפיע על הנפש ומועיל. ראשית, זהו לבוש, כעין מה שהוזכר כאן בטור הקודם. הלבוש תפקידו להגן ולחמם. 'השגות אלוקות' גם אם לעת עתה אינן מובנות באופן פנימי ומתיישב על הדעת, הרי שעצם נוכחותן, והעובדה שרעיונות שכאלה מקיפים את חיינו, יש בה כדי להלהיב את הלב ולשמור את הנפש מהשפעות פסולות.

עם זאת, עיקר עבודתו של יהודי היא להפוך את האור המקיף לפנימי (עי' ליקו"מ סי' כ"א). המקיף דומה לחופה או סוכה. בצדיקים נאמר לעתיד לבוא: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" כלומר, תענוג עולם הבא יהיה היכנסו של המקיף (עטרותיהם) בפנימיות (בראשיהם). צדיקים בזכות עבודתם וטרחתם בערב שבת, בקיום המצוות ובעבודת הבורא, יזכו לעתיד לבוא – בשבת, 'לאכול' ולהכיל בתוכם ממש את האור המקיף העצום.

והנה כמה עניינים המיוחסים להגרת אור מקיף בספרי הקודש:

"מה שהאדם השיג זה נקרא אור פנימי, ומה שהקב"ה מנהיגו, למעלה מהשגתו, זה נקרא אור מקיף" (דובר צדק).

האור המקיף הוא גם הכוח המסייע לנפש להתעלות מדרגה לדרגה: "בנשמה יש בו אור פנימי, המחיה ומתפשט בתוכם, ואור מקיף מבחוץ, להעלותם למדרגה עליונה יותר מכפי ערכם, והוא מה שאינו יכול להתפשט בתוכם" (אור תורה, אות ו). או בספר 'פתחי שערים': "תפקיד אור המקיף הוא לסייע לו שיעלה ממדרגה למדרגה".

הגדרה נוספת המייחדת את האור המקיף: אור פנימי מטבעו מתחלק למדרגות שונות. בדרך משל, הנשמה שרויה במוח, הרוח בלב והנפש בכבד. הפנימיות מקבלת את אופי הכלי, אי לכך אף התנהגותה של הנפש הפנימית תלויה באברים בהם היא שורה. במוח היא תבטא מחשבה, בפה דיבור, בלב הרגשה וכן על זו הדרך. האור המקיף, מפאת היותו בלתי תלוי בגוף, הרי הוא מקיף את הקומה כולה בבת אחת, ללא הפרטה למדרגות וממילא אף ללא הדרגה. אור מקיף יאיר על הנפש בבת אחת, בשווה. כמו רצון בלתי מוגדר הכובש את כל מציאות האדם.

הקשר בין אור מקיף לפנימי משמש אפוא אבן יסוד בכל דרכי עבודת הבורא. משום שחילוק המדרגות בין אדם לחברו היא רק ובעיקר באור הפנימי, שהלא כל ישראל יש להם חלק וזכות לעלות ולהתעלות לכל מדרגה של קדושה, והיכולת הזו מקיפה באפשרות את כל אדם, וככל שמתייגעים להמשיך את המקיף ולהפוך אותו למציאות פנימית, כך מתקדשת הנפש וניכר בה השינוי לטובה.

איך ייעשה המקיף לפנימי?

כמה וכמה מצוות ועניינים נועדו במיוחד להמשכת מקיפים לפנים. ראשית, ההשתדלות בקדושה: ראשו של אדם כלי מוכן להשראת שכינה, ושבעה חלונות קבועים בו: ב' אוזניים, ב' עיניים, ב' נקבי החוטם. והפה. שבעת הנקבים הללו משמשים את המוח, באמצעותם מופיעה הנשמה ומאירה כלפי חוץ, ובעדם קולט השכל את המושכלות וההבנות החודרות אליו מבחוץ. שמירתם של הפתחים הללו מסוגלת להמשכת המקיפים הבלתי מושגים והפיכתם לאור פנימי, מוחש, המסוגל לשנות מהותית את הנפש (עפ"י ליקו"מ שם).

כמו כן מצוות סוכה נחשבת 'אור מקיף', שבעת ימי סוכות והמצוות הקשורות בהם, מסוגלים להמשיך את המקיפים לפנים. כך גם בנוגע לשבעת ימי המשתה שלאחר החופה. הימים הללו ממשיכים את האור המקיף המאיר בחופה, אל הפנימיות.

פרשת יתרו – קוראים לך, לא תבוא?

על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שמעו כולם. ובכל זאת רק אחד התקרב. מדוע דווקא יתרו שמע ובא?

חישבו על כך: אדם משוטט ומחפש לנפשו עצה. הוא זקוק לכך בצורה חיונית ממדרגה ראשונה. מענה שכזה עשוי לשנות את חייו ועתידו.

הוא אינו יודע אולם המענה מצוי ממש בסביבתו. בכתובת מסוימת ממתינה עבורו תשובה מדויקת. הוא אפילו שמע על כך ביותר מהזדמנות אחת. אפילו חשב פעם ופעמיים לגשת. ובכל זאת אין לו כל תוכנית לעשות זאת. מדוע? לא חבל?

העניין הוא כזה: פשוט קשה לו לגשת. הוא אינו מתחבר. חש בלתי רצוי. ניסה פעם להתדפק על הדלת ונענה בחוסר סבלנות. והעתיד? וההצלחה? והפתרונות? אה, מה לעשות. קשה לו.

***

כן, יתכן בהחלט שעתידו של אדם מונח על כף המאזניים של תחושת ריחוק או קירוב. המציאות עולה על כל דמיון. לכל אדם צרור של בעיות ומשאלות. הוא זקוק למענה ברוחניות ובגשמיות. למרבה הפלא התשובה מצויה ממש בהישג יד. ובכל זאת עלולים בני אדם להימצא מרחק נגיעה משערי גן עדן, ולהיוותר בחוץ. ליד. כמעט. וכל כך למה? רק בשל תחושת ריחוק.

למען האמת, זו לא תחושה, זו מידת הדין. נרחיב על כך.

המענה כאן

התורה הקדושה שניתנה לנו מכילה סמי מרפא עבור כל תחלואי הנפש. אך תתכן מאוד מציאות בה אדם ישוטט שנים סביב המאור שבתורה ויתעקש לא לגשת פנימה, והכל בשל טיעון עייף "אינני מרגיש מחובר".

נו, היכן כן תמצא עצה? בעולם הזה! והלא לא מצאת שם מאומה? "אמת, אבל את זה אני מבין. לכאן אני מתחבר. התורה רחוקה לי". הלזה ייקרא שיקול? אבוי.

אין זה אלא התלבשות של 'מידת הדין' המקטרגת ואינה מניחה לגשת אל הטוב הצפון. איננו מעלים על הדעת איך כל הטוב מצוי קרוב כל כך. איננו משערים כי אף אחד אינו מסוגל ואינו מעוניין למנוע אותו מאיתנו. רק גורם אחד עלול להפסיד לנו את התקווה והישועה – מחשבות מוכרות ביותר המקננות בנו בסתר: אני רחוק. איני ראוי. לא מרגיש. לא מתחבר…

אכן זו הנהגתו הפלאית של עולם. רובא דעלמא משוטטים סביב-סביב. מחפשים ומבקשים ובת קול מהדהדת ומכרזת היכן צפון הטוב האמיתי. את הכרוז כולם שומעים. ובכל זאת, מתי מעט נאותים להטות לקריאה אוזן. לעצור. להסכית. לקום. לגשת. המעטים הללו זכו במתנת חייהם. השאר עודם משוטטים ומתמיהים: היש בכלל מענה?!

מעשה שכזה אירע בפרשתנו. "וישמע יתרו" ובעקבות אותה שמועה קם לו אחד מגדולי וותיקי כוהני האליל, מי שמאחוריו שנים ארוכות והתנסויות לאין מספר בכל סוגי עבודות הגילולים – נדד מביתו, ודבק בכל נפשו ומאודו באלוקי העבריים, בנצחיות ובתכלית. זכה יתרו להסתפח אל נחלת השם, ואף להביא יחד עימו פרשה שלימה בתורה ולעוץ לכלל ישראל עצה שהפכה ליסוד ההוראה ולדרך בהתקרבות לצדיק.

איזו היא אותה שמועה מטלטלת שהצליחה לעורר כך את הכומר הישיש? דורשים חז"ל: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. השמועה שהרעידה כך את אמות הסיפים במעונו של יתרו סיפרה אודות המאורעות המפורסמים בתבל – קריעת הים ומלחמת עמלק!… וכי האירועים הללו לא היו נחלת הכלל? לא הדהדו בכל קצוות ארץ? נו, והיכן הם רבבות השומעים האחרים? מדוע לא באו בעקבות יתרו עוד רבבות גרים?! הרעיון פשוט, השמועה התפשטה בכל מקום, אך רק יתרו "שמע".

היכולת לשמוע

כך מתנהל העולם ממש. כך מתנהגת ההתקרבות להשם. רבים הם השומעים, מעטים שומעים באמת. משום שלאו כל אחד זוכה להניח לשמועה לשנות את חייו לטובה ולברכה. אלף סיבות יכולת לגרום לאוזניים לבלום את השמועה על סף המוח. מה אם-כן יכול לגרום לנו להתחיל לשמוע ולהיגאל? רצון! היכולת הזו בכוחה להבקיע אפילו קירות יצוקים.

אדם מחמיץ את שערי גן עדן בגין תחושת ניכור וריחוק. העצה מצויה אך הוא אינו מוצא עצמו בה. הישועה כאן אך הוא רואה בה רעיון זר. אך רצון אמיתי – אפילו קטן אך עיקש – יכול גם למחסום של ניכור.

הרצון מקורו בקומה הגבוהה ביותר בקדושה – במידות הרחמים העליונות. מהרצון העליון של בעל כל הרצונות, משם שופע ומשתלשל הרצון הקטן הזרוע בליבו של אדם. רצון לקדושה. רצון להתקרב. רצון בכל זאת. ויש זמן מיוחד שהכוח הזה מתחדש בנפש.

ט"ו בשבט נקבע על פי חז"ל כראש השנה לאילן. איזו מאורע מייחד את התאריך הזה? החנטה. במעמקיו של הגזע עולה כעת שרף. כוח ההתחדשות והצמיחה מופיע באילנות. גם בנו מתעוררת נקודה של התחדשות. יש לו לכל אדם כוח לרצות. אנחנו משתוקקים להתקרב, וכל רגע מחיינו רצוף רמזים וקריאות של התקרבות מאת השם. חסרה רק שמיעה נכונה, כזו שתהא מסוגלת לטלטל אותנו מהחוץ פנימה. המפתח הוא רצון. משם הסולם רק עולה בקודש מדרגה לדרגה: רוצים – שומעים – משברים ניכור, ומתקרבים. שוב רוצים – שומעים – משברים ריחוק, ומתקרבים.

'אור מקיף' – סוד לבישת הבגדים

בתוכנו שוכנת נשמת חיים טהורה. העולם מוקף סכנות רוחניות והחלק אלוק' ממעל שבנו זקוק להגנה ושמירה. אי לכך מקפיד יהודי על הנהגות של שמירת הנפש. חלק נכבד מהן עוסק בבגדים, צורתם ואופן לבישתם. נושא זה מביא אותנו לגעת במושג 'אור מקיף'. משום שמשמעותם של הבגדים והחשיבות היתרה שנודעה להם בהלכה ובהנהגה נובעת מהמשא הרוחני העצום שעליהם – האור המקיף. זה עניין מיוחד במינו: האור המקיף גדול כל כך שהחיצוניים המאיימים על שלימות הנפש חרדים מפניו. הוא מסוגל למגר את אחיזת הקליפות ולבער את הרע מרוב הארה. ומאידך הוא כרוך וקשור דווקא לחלק החיצוני והנמוך יותר מבחינתנו, הבגדים. מה פשרו של 'אור מקיף'.

*

האדם יכול לזהות בעצמיותו כמה רבדים: ראשית הוא הרכבה של אור בכלי. גופו משרת את נשמתו ככלי המשמש לאור. הכלי מתחלק לשניים – פנימי וחיצון. אף האורות שניים הם: אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי שוכן בפנימיותם של הכלים ואור המקיף שורה על חיצוניותם. הפנימיות נחשבת כלי לאור פנימי, והחיצוניות כלי לאור מקיף. לפי תפיסת שכלנו היחס שבין האור הפנימי לכלי מתקבל על הדעת. זהו אור המצוי בתוך כלי. אולם הקשר שבין אור המקיף לחיצוניות הכלי נתפס פחות. ואכן האור המקיף הינו גדול ונשגב מאוד וממילא גם מרוחק יותר מהכלים.

אור מורגש ואור מופשט

נלמד על כך מבשרינו. הנשמה המורגשת היא? בהחלט. כל תנועת יד ותזוזת רגל עדות נאמנה על נשמה עליונה, שאילולא היא לא היו אברינו וגידינו אלא צרור עצמות בנוד עור. נשמה היא דוגמה לאור הפנימי אודותיו אנו דנים. אור השוכן בכלי יהיה מורגש וממשי יותר, משום כך נקל לקבל את נוכחותו. האור המקיף לעומת זאת אינו שוכן בתוך הכלי, כשמו כן הוא – מקיף מבחוץ. אנחנו מוקפים מחוצה לנו באורות מקיפים. זה מה שעושה את האור המקיף מושג פחות. מדוע שורה דווקא האור הפנימי בתוך הכלים ואילו המקיף נותר מבחוץ?

הסיבה נעוצה בגודלו של אור המקיף. בעוד והאור הפנימי קטן יותר ומסוגל להצטמצם אל גבולות הכלי, הרי שהמקיף גדול ממנו לאין שיעור ואינו מסוגל להגביל את עצמו לפיכך הוא נותר כמקיף, מבחוץ (עץ חיים שער ב' ענף א'). ההבחנה הזו נכונה גם בנוגע לנפש האדם: "לנפש חיה הלזו השוכנת בקרבנו, יש גם כן אור פנימי ואור מקיף כמו בכל אורות העליונים, היינו אותו חלק אשר באפשרי שיהיה נגבל בכלי הוא לאור פנימי, וחלק שאי אפשר לו להיות נגבל נשארת לאור מקיף" (אגרא דכלה קצו(.

האור הפנימי אם כן תפקידו כמובן להחיות. אך מה ייחסו של האור המקיף אל הגוף והכלי?

האריז"ל מלמד שהמקיף משמש כמלבוש. תפקידו של לחם להזין מבפנים "לחם לאכול", ואילו הבגד מגן מבחוץ "בגד ללבוש". הלבוש הוא מגן ומחסה והמגונן מוכרח להיות גדול ונעלה דיו. זהו אור מקיף.

מצינו בדברי חז"ל חשיבותם רבה לנושא הבגדים. רבי יוחנן כינה את לבושיו 'מכבדַי' שלכך נועד הבגד – לשמור על כבוד לובשו. תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. "לעולם ימכור אדם כל אשר לו ויקנה מנעלים לרגליו". ועוד כהנה. תשומת הלב הזו לעניינים חיצוניים לכאורה כלבוש מצריכה ביאור. ואכן  אין הכבוד האמור בבגדים, כבוד גרידא, זו שמירת הנפש מפני כוחות הרע והחיצוניים. הבגד אכן חיצוני, אך כמו הכלי החיצוני שהזכרנו אף הוא משמש 'כלי' להשראת 'אור מקיף'. דווקא על הבגדים החיצוניים שורה אור גבוה יותר, אור המקיף. אם הנשמה מצויה בתוכנו, הרי שהאור המקיף וחופף עלינו גדול כל כך שלא יכול היה להצטמצם בגבולות הגוף. האור העצום הזה מסוגל להגן על הנפש מפני כל פגיעה של חיצוניים. לפיכך כה חשוב היחס אל הבגדים ושימת הלב לסדר לבישתם.

ההקפדה באופן הלבישה

בדיני לבישת הבגדים מובאת ההזהרה מפני לבישת שני מלבושים יחדיו בבת אחת, שקשה הדבר לשכחה[1]. בכתבים מבואר הטעם: על כל בגד בפני עצמו שורה אור מקיף פרטי ומיוחד לו. כשלובשים שני לבושים יחד, מונעים מהאור המקיף להיכנס בין הבגדים ובכך מפסידים אותו. השכחה היא תוצאה של אובדן אור מקיף. כשהחיצוניים נטפלים לנפש הם מביאים לידי שכחה (שער הכוונות דרושי ברכת השחר).

מכאן גם טבעם כלשהו לסודם של הלבושים השונים והמוקפדים כל כך הנהוגים בקרב קהילות הקודש. הבגדים, ההידור וההקפדה על חזותם כמו גם ריבוי המלבושים, כל אלו מסוגלים להמשכת 'אור מקיף' על הנפש.

על פי סוד זוהי כוונת מצוות הציצית. המלבושים אמורים להגן על הנפש, אך מפני קרבתם אל החוץ, הם סמוכים אל החיצוניים ועלולים להיפגם. אי לכך מצווה יהודי לשמור את בגדיו בבגד של ציצית. הטלית גדול והטלית קטן הם בגדים עליונים וקדושים מאוד. קדושת 'אור מקיף' נשגבה כרוכה בהם, ויש בה כדי לשמור על הנפש מכל רע (שער הכוונות דרושי ציצית).

[1] עי' משנ"ב חלק א' סי' ב'. כף החיים או"ח דיני לבישת הבגדים ב'.

נטילת ידיים – בסודן של האצבעות והאותיות הסופיות

מיד לאחר לפקיחת עיניים מזדרז יהודי לנטילת ידיים של שחרית. דווקא שמונה נטילות, דווקא לסירוגין. הנטילה הזו מסירה מעליו רוח של טומאה. רק את ידיו הוא נוטל, אך רוח הטומאה פורחת מכל גופו בבת אחת. הידיים, והאצבעות במיוחד, זקוקות לשמירה רוחנית מיוחדת. יש בהן נקודה תורפה הקשורה גם לאותיות הסופיות, מנצפ"ך.

כידוע "ידיים עסקניות הן". אי לכך די בהיסח הדעת כדי להזקיק אותן לנטילה. מאי עסקנותן של הידיים?

עיסוק בעיקר לעולם ה'עשייה', ובעולם זה אשר "רובו רע ומיעוטו טוב", הפשפוש והחיטוט בחומריות ובגשמיות, במלאכה ובמשא ומתן, כרוך במגע עם הסתרה, וזוהי טומאה. אך מדוע דווקא הידיים?

נבדלות הידיים משאר אברים. הן מסוגלות להתנועע מעלה ומטה, לעלות ואף לרדת מטה. היכולת הזו קושרות אותן עם התמודדויות בעיסוקים ארציים. מאידך, יש ביכולתן להעפיל ולהתרומם לרוחניות וטהרה. לעורר אמונה ודביקות כדכתיב: "ויהי ידיו אמונה" ותרגם אונקלוס "פרישן בצלו".

אצבעות וגבורות

בכתבים מובאים עוד סודות עמוקים בעניין הידיים. וכך מלמד האריז"ל: חמשת האצבעות הן הגילוי המפורש ביותר של 'הגבורות והדינים'. כידוע, מתחלקת ההנהגה הרוחנית לשתי בחינות כלליות, חסדים וגבורות. החסד מבטא השפעה והגבורה צמצום. הגבורות הם חמש במספר, כנגד חמשת האותיות שתיקנו הנביאים בסופי התיבות, מנצפ"ך. אלו הן אותיות סופיות, חותמות ומגבילות. גבורות.

חמש הגבורות הללו מצויות בקומה הרוחנית ובקומת האדם בכמה וכמה מקומות, כאשר בכל מקום הם מתגלים ובאים לביטויים בגילויו ברור יותר וניכר. באופן המוחלט ביותר הם מתגלים, בידיים. זו הסיבה שבכל יד חמש אצבעות, וכנגדן ברגליים. ניתן לראות זאת בחוש – רק באמצעות הידיים מסוגל אדם להעביר את כוונותיו, להסביר, ליצור, ולייצר. משום שרק באבר הזה יש אצבעות דקות המסוגלות לפרט כל דבר לפרטים בודדים, זוהי פעולת ה'גבורות' – להבדיל ולצמצם, לפרט וליצור.

אולם, דווקא משום כך, בידיים – יותר מכל מקום אחר – נאחזים 'דינים'. הדינים הם כוחות של צמצום והסתרה, ומשם גם התגברות הטומאה.

קבעו חז"ל "ידיים שניות לטומאה". והאריז"ל מלמד בכך נפלאות: ארבע עולמות יש ברוחניות. עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. וכנגדן ארבע דרגות בטומאה. ראשון לטומאה, שני, שלישי ורביעי. מתחת כל אלו אבי אבות הטומאה. הארבע הללו קליפות הן. גורמי הסתרה. ככל שמדרגת הטומאה מתרחקת ממקורה, היא נחלשת וההסתרה דקה יותר. מדרגות הטומאה מקבילות לעולמות העליונים: ראשון לטומאה בעשייה, ותחתיה אבי אבות הטומאה, המת. שני מטמא בחולין – כנגד יצירה. שלישי מטמא תרומה – נגד בריאה. ורביעי נחשב טומאה רק כלפי קודש – כנגד עולם האצילות. הידיים מיוחסות לעולם ה'יצירה', משום כך "ידיים שניות לטומאה" – כלומר מדרגת ההסתרה השורה עליהן היא 'שני'.

כדי להמשיך טהרה על הידיים, ולהסיר את הטומאה, אנו מצווים על נטילת ידיים. המים משורש 'חסדים', היפוכן של 'גבורות'. מים הם שורש הטהרה. ולכן באמצעותם מעבירים רוח רעה.

נטילה – העלאה

פעולת הנטילה מבוטאת אפוא בעצם הלשון 'נטילת ידיים'. 'נטילה' מלשון 'העלאה' (בארמית: 'דאיתנטילת מתמן' – שהתרוממה משם), וברחיצת הידיים אנו נוטלים ועוקרים אותם ממקום החיצוניים, מעולם העשייה, ומרוממים כלפי מעלה, אל הקודש שבעולם היצירה.

כפי שראינו ראשי האצבעות הם כנגד סיום קומת הקדושה, בקצה קומת האדם. ולכן שם התגלות הדינים והגבורות ביתר שאת. משום כך יוצאים שם הציפורניים, זהו "לבוש קשה מאוד" שכוחו יפה לשמור ולהגן על הקדושה מפני יניקת החיצוניים. מהטעם הזה מובאת הקפדה חמורה שלא להותיר ציפורניים בולטות מעבר לגובה בשר האצבע. כל מקום של עודף ומיותר מזמין יניקה ואחיזה של קליפות טמאות. ראוי להקפיד ולקצוץ אותן עד הבשר. נמצאו הציפורניים מגן ושריון מפני את יניקת החיצוניים, אך יש לטהר אותן ולהעביר מעליהן את הטומאה על ידי הנטילה.

מכאן גם טעם להגבהת הידיים לאחר הנטילה. במקום בו דבוקה הציפורן לבשר, יש כביכול 'פתח' ליציאת האורות והקדושה. ולכן, מיד לאחר הנטילה נאמר "שאו ידיכם קודש" – דהיינו לנשא ולהרים את הידיים אל ה'קודש' הוא המוח והמחשבה הטהורה. כדי שחלילה לא ייצאו אורות המוחין הקדושים אל החוץ, רק ישובו ויאירו במח.

בנוסף, סדר הנטילה על פי פנימיות מבוסס על שלוש ידיים. ימין, שמאל ואמצע. שלוש לשונות של 'יד' מצאנו בכתובים "יד הגדולה" "יד החזקה" "יד הרמה". היד הגדולה היא ימין, כנגד התפשטות החסד. היד החזקה בשמאל כנגד צמצום וגבורה. והיד האמצעית היא חיבור שתי הידיים בגוף ומשמעותה 'תפארת' – שילוב חסד וגבורה. בנטילת ידיים כפי סדר הכוונות, נוטלים את הימין ולאחר מכן השמאל, ואחר כך משפשפים את שתי הידיים זו בזו כדי ליטול את ה'יד הרמה'.

'שיוויתי' – האדם ככסא לאלוקות

במחזה הנבואה הבהיר שצפה יחזקאל הנביא על נהר כבר, מתוארת הקומה העליונה באופן מופלא. ושם, למעלה מכל המעלות; חיות הקודש, והרקיע הנורא הנטוי על ראשי החיות. על הכסא "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". האדם מצוי בפסגת המעלה העליונה. לשם הוא שייך, ולשם עליו להעפיל ולהגיע. קומת האדם מרכבה היא לגילוי אלוקות והשראת שכינה. ואת התכלית הזו אמור יהודי להדגיש לנגד עיניו מיד כפעולה ראשונה בסדר יומו.

"שיוויתי" זו מצווה תמידית. אך הזמן הנאות ביותר לה, הוא רגע פקיחת העיניים. ברגע זה בו שב האדם אל מציאותו ואל גופו, שב הוא בעצם אל עבודתו ואל ייעודו. כעת מניחים את היסודות ליום שיבוא. משום כך כה חשוב להסמיך את הזיכרון ב'שיוויתי' תיכף לרגע היקיצה.

אדם מתעורר, מה מציג בפניו הטבע? את עצמו. את אנוכיותו הקמה יחד עימו. אולם אליבא דאמת, מי שקם והשכים אינו ה'אני' כי אם שלוחו של השם. לכל יום חיים, ייעוד. ולכל אדם שזכה ופקח את עיניו, תפקיד. את האמת הזו ראוי להציב לנוכח העיניים מיד בתחילת היום. מדוע? כותב השו"ע: "כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול… כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד". חיים המלווים בתחושת נוכחות, חיים נעלים הם.

'שיוויתי' – הצורה הפנימית

רגע היקיצה הוא גם הזמן המוכשר ביותר לצייר בנו ובתוכנו את צורתה הפנימית של נפש יהודית. מהי צורה יהודית?

הצורה היהודית היא השתקפותה של הצורה העליונה. אד"ם מלשון 'אדמה לעליון'. לשם כך יש לשוות ולהציב לנגד את זיכרון השם. על הפסוק "ושכנתי בתוכם" דרשו חז"ל "בתוכו לא נאמר, כי אם בתוכם, בתוכם ממש", היינו בתוך כל נפש מנפשות בית ישראל. המשכן, מובא בזוהר הקדוש, הוקם מאיברים וחלקים "שייפא ושייפא". והאדם אף הוא קומת גופו מכוונת לקבל בתוכה השראת שכינה ולהיות מדור לאורות עליונים. הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו בכל איבר ואיבר של ישראל. (עי' זהר ח"ג רע"ח) וכפי שאת אותם חלקי משכן שאינם אלא אברים של השראת שכינה, היה צורך להקים ולהעמיד. כך גם האדם נדרש להקים את משכן רוחו ומקדש אלוקיו שבליבו ומוחו.

זוהי התכלית הנפלאה של כל יהודי. אך מן הסתם עוד כברת דרך ארוכה לפנינו. וכאן מלמדים הצדיקים לימוד נפלא: ללא קשר למדרגתך הרוחנית, הינך מסוגל לעשות את עצמך משכן. איך? באמצעות 'שיוויתי'. שהוא "כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלוקים".

את עניין 'שיוותי' ניתן ללמוד בשני אופנים: ראשית, המחשבה הראשונה שיש להכניס אל ההכרה עם קימה היא, נוכחות השם. מפני שאינה דומה התנהגות הנעשית לא בהשראת נוכחות של כבוד מלכות, להתנהלות מול כבוד השם.

כמו כן, נדרש יהודי להוסיף ולשוות את מציאות השם לא רק לנגדו, כי אם בתוכו ופנימה. בתוכו ממש. ובכך הוא עושה עצמו מרכבה לגילוי כבוד השם. הכוונה הזו מובאת בסדר תיקוני הנפש להאריז"ל, ונקראת 'כוונת המרכבה'. בתורת הקבלה המושג 'מרכבה' הוא האופן בו מתגלה כביכול הקב"ה בעולמות התחתונים. מרכבה היא מעין 'כסא' להתגלות אלוקות. אותה מרכבה נסמכת על ד' רגלים, וכידוע שהאבות הן מרכבה, כלומר, שמציאות השם ניכרת בעולם בארבעה אופנים. רגל אחת מיוחסת לאברהם, באמצעותו הכיר העולם את בוראו באור החסד. שנייה ליצחק, שהאיר בעולם את יראת השם. רגל שלישית יעקב שהמשיך התגלות רוחנית במדרגת התפארת המחברת בין החסד והגבורה. ורגל רביעי מיוחסת לדוד מלכא קדישא – האמונה הטהורה.

'כוונת המרכבה' כהכנה לתפילה

מדי יום נדרש יהודי לעשות עצמו 'מרכבה' לקדושה. להיות אמצעי לגילוי אלוקות. ובכך למלא כביכול את חשק ותאוות השכינה הקדושה (ע"פ תולדות יעקב יוסף)המבקשת לשכון עליו. כוונה זו המובאת בספרים הקדושים באופנים שונים, מיועדת וראויה גם למי שאין עסקו בנסתרות.

בסידורי המקובלים מופיעה 'כוונת המרכבה' כהכנה לתפילה או לכל דבר מצווה וקדושה. בכוונות הרש"ש היא מסודרת באריכות ובפרטות כנגד כל איבר ממש. אך בכלליות, 'כוונת המרכבה' היא כנגד שם הוי"ה, כאשר כל אחד מארבע אותיות מכוון כנגד חלק מסוים מקומת האדם מראשו ועד רגליו. ארבעת האותיות הקדושות י' ה' ו' ה', כוללות את כל אופני גילויו של השם בבריאה. התגלות זו מופיעה בארבעה רבדים כלליים המחולקים לארבעה עולמות, ובנפש אדם אלו ארבעה מדורים שונים. י' כנגד המחשבה. ה' בינת הלב. ו' ההרגשה בשש מידות: אהבה, יראה, התפארות וכו'. ה' אחרונה נגד האמונה.

זו יכולה להיות כוונה במחשבה, או תפילה ובקשה: "רבונא דעלמא, זכני להיות כסא לשכינה". בשם הרה"ק מו"ה אלימלך מליז'ענסק מובא (שערי צדק) לומר ולכוון בכל עת "אפילו אלף פעמים ביום" בלשון זה: "הריני עושה עצמי מרכבה לשכינה". הכוונה הזו כה מסוגלת שעל ידה  "הגוף מתקדש מאוד. וכשירגיל עצמו בזה יטהר מחשבתו ויסיר ממנו הרהורי עבירה ויזכה להתפלל במחשבות קדושות ומקדש עצמו כמו בתעניות וסיגופים".

 

ההיסטוריה הקבלית – מתי התרחשו האירועים הרוחניים הנסתרים?

כל לומד הנכנס בשערי תורת הקבלה נתקבל בקושייה יסודית זו: לאחר שנים של לימוד תורת הנגלה הוא פוגש לראשונה באירועים רוחניים המופיעים כאבני דרך מרכזיות בכל פינות שאנו פונים בלימוד החכמה הקבלה. היסטוריה נסתרת מן העין נחשפת לעיניו. ואם עד עתה הכרנו את דברי ימי העולם על פי השתלשלות האירועים מבראשית, דרך עשרה מאמרות 'ויהי', והלאה. הרי שספר 'עץ חיים' פותח את דברי ימי עולם באירוע רוחני קדום שלמראית עין אין לו רמז בהיסטוריית בראשית הנגלית – עניין 'הצמצום'. "כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות… צמצם את אור גילויו". כך גם מופיע אירוע 'שבירת הכלים', מיעוט הירח, ועוד.  היכן היו כל האירועים הללו עד היום?

חכמת הקבלה נוהגת גם להלביש אירועים הידועים לנו מתורת הנגלה באדרת סוד בעלת ביטוי רחב ועמוק הרבה יותר מהמובן על פי פשט, המטיל השלכות על כל דברי ימי עולם עד ימינו אנו. כך מתגלה חטא עץ הדעת כעניין מורכב המעצב את כל דמותה של הבריאה שלאחר החטא, ומציב לכל אדם תפקיד של 'מתקן' חטא אדם הראשון. מיתת המלכים המופיעה בפרשת "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" (בראשית ל"ו) נחשבת כאירוע רוחני המוכר בשם 'שבירת כלים' ומתרחש הרבה קודם שנברא עולמנו החומרי, ובוודאי אף קודם שמלכי אדום עצמם חישבו להיבראות.

כאן מוצא עצמו הלומד נבוך. מעשה בראשית אירע לפני למעלה מחמשת אלפים ושבע מאות שנים, זאת ידוע. אך מתי והיכן אירע ה'צמצום', אימתי אירעה 'שבירת הכלים'? ואיך יתכן שאין האירועים הללו מוזכרים בספר הספרים, התנ"ך.

השתלשלות

כדי לרדת לעמקם של דברים עלינו לגעת במושג 'השתלשלות'.

במציאות המוכרת לנו, השתלשלותם של אירועים יוצרת היסטוריה. לכל תוצאה קדמה סיבה. וכך גם לכל חפץ או עצם קדמה עילה שיצרה את צורתו, או הביאתו למקום בו הוא שרוי. בעוד והראיה הפשטנית מוצאת את הסיבות של 'יש מיש' הרי שחכמת הקבלה חותרת להאיר את התהוות היש מאין. כלומר, הסיבות הרוחניות שקדמו לכל הסיבות הנראות לעין. וזה מה שמבדיל את חכמת הקבלה מכל סוגי חכמות ההתבוננות.

מתקבל על דעתו של אדם שמאחורי בית בנוי לתלפיות עומד אדריכל ברוך כישרונות, שעות עמל ועבודה רבה. אף שאך בניין אבנים לנגד עיניו, מסוגל הוא לצפות בעדו ולראות את אדריכליו ובוניו. אלו ואלו שייכים לעולמו. אולם, העולם כולו, על שלל מורכבויותיו אינו משקף בבהירות שכזו את אדריכלו שלו. דעת אנושית אינה מצליחה לפלס דרך כה בקלות אל מעבר לחומות החומר, להציץ ולראות את הרוח. זו הסיבה הגורמת למושגי רוחניות להימצא כביכול הרחק כמטחווי קשת. קשה לנו להבין את שייכותם לעולמנו שלנו, המוחשי.

צורת חישוב זמן ברוחניות

בשעה שהאריז"ל מצייר את מראה דמות קומת הרוחניות הרי הוא מתחיל מלמעלה. מהמקום בו כמעט ואין רשות לדבר. ולאחר מכן יורד מדרגה לדרגה, מספירה לספירה ומעולם לעולם, בואכה עולמינו שלנו אודותיו הוא שח רק בשלהי ספרו הגדול 'עץ חיים'. הירידה הזו בסדר המדרגות מכונה בדברי המקובלים 'סדר ההשתלשלות'. כלומר, נעוץ כאן הסבר מיישב דעת לתמיהה עצומה  – איך יתכן שרוחניות כה נעלה תוציא מקרבה חומריות כה נמוכה. בא סדר ההשתלשלות לבאר, כי אכן התהוותו של החומר והגשם תיתכן רק לאחר צמצום אחרי צמצום של האור העליון, והשתלשלות אחרי השתלשלות מלמעלה כלפי מטה.

ההשתלשלות הזו לא דרשה פרק זמן כלשהו, מפני שכל עיקרה מתרחש עוד בטרם נבראו הזמן והתקופות. עם זאת, ההשתלשלות היא עצמה יוצרת מעין 'זמן רוחני'. רצוננו לומר: בעולמות העליונים בהם לא שולט הזמן, ההשתלשלות שעניינה ירידה מדרגה לדרגה, והפיכת הרוחני לעניין מושג וקרוב יותר אל החומרי – זוהי תנועת הזמן הרוחנית. וכך בעוד ובעולמנו ההיסטוריה הודפת את גלגלי המאורעות. התרחשות מולידה התרחשות ואירוע גורר אחריו אירוע נוסף – הרי שברוחניות משמעותו של אותו 'זמן רוחני' הוא סדר השתלשלות. לפיכך אם אמרנו שאירוע רוחני זה בא לאחר מאורע רוחני אחר, כוונתנו שהאירוע הראשון אב לתולדה שהיא האירוע האחרון.

הבנת סדר ההשתלשלות. לא רק מסייעת להבנת התהוות המציאות הרוחנית. היא גם המפתח להשגת קשר עליונים ותחתונים. כפי שהדעת נותנת שאירועי ההווה מושפעים מסדר אירועי העבר, כך נוכל להבין שכל פרט קטן ופשוט בחיינו שבהווה, משתלשל ונגרם ישירות ממציאותו הרוחנית הקדומה – לא בזמן כי אם במהות.

אמור מעתה: כל אותם אירועים קבליים שאירעו בהיסטוריית 'סדר ההשתלשלות' יכולים לבוא בקנה אחד עם אירועים התנ"ך הידועים לנו. אלא שהם – האירועים הרוחניים, אבות לכל התולדות שבאו בעקבותיהם. וכך היה הצמצום למאורע הבראשיתי ביותר. ומדוע לא מצאנו לו רמז בפסוקים? משיב האריז"ל ועונה: התורה הקדושה מיוסדת על אותיות, דהיינו כלים רוחניים. ומטעם זה אין היא יכולה לדבר אלא ממקום בו מתחילים להצטייר האותיות. אירועים הנוגעים לעולמות טמירים יותר אינם יכולים להיכתב, מפני שמהותם קודמת להתהוותם של האותיות.

לימוד קבלה, למי ולמה?

במאמר זה נשתדל להבין באופן פנימי את מקומה של תורת הסוד מול לימודי הנגלה; מה תועלת יש בה, והאם לימוד זה הכרחי כל כך. אוזניים שאינן רגילות במושגים של רוחניות, עלולות להתייחס לעיסוק בתורת הקבלה כאל עניין נשגב ורחוק מן העין. ויש דברים בגו. אך האמת כמעט הפוכה בתכלית: חכמת הפנימיות לא רק שאיננה מצויה מן האדם והלאה – היא ורק היא צוללת אל נבכי חומריותו שלמטה. כל מגמת הקבלה, לגלות את הפנימיות החבויה בעולם.

סוד, מה הוא?

מן הסתם דבר המוצפן. היכן? במה שנדמה כנגלה. הסוד הצפון ביותר הוא זה שמעמיד פני 'שום דבר'. 'עולם' מלשון העלם, הסתרה. ואכן כל מהותו של העולם היא פריסת פרגוד ויצירת העלמה סביב מציאות השם. למען הבחירה, המבחן, והשכר.

בכתבי הקודש מופיע בהקשרים רבים הביטוי המפורסם מספר איוב: "מבשרי אחזה אלוק'". הדימוי מפליא. אלוקות היא עניין נשגב, רוחני, וזך. ומהיכן תוכל להשקיף עליו בבהירות הגבוהה ביותר? מבשרך! דהיינו, מהחומריות המקיפה אותך. הרעיון מופיע כבר בפרשת בראשית (א, כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", דפוס בריאתו של אדם בצלמם ובדמותם של דרי מעלה. חשוב להבין עד כמה תופס העיקרון הזה מקום נכבד בהבנת הרוחניות: האדם יציר כפיו של בורא עולם. ומתוקף מעמדו זה, הרי הוא אספקלריא להכיר באמצעותו את אלוקיו. אם רצונך לדעת את השם, הבט נא על נבראיו. אך ישנו עניין נוסף.

לאדם תפקיד בעולם – לקשר עליונים ותחתונים, משום כך גם קומתו שלו מורכבת רוח וחומר. מתוקף מהותו הייחודית והידמותו לעליונים הרי הוא נבדל משאר הנבראים. במחזה יחזקאל מתואר: "ועל הכסא דמות כמראה אדם" (יחזקאל א, כו). במקום העליון ביותר, מעל הרקיע והקרח הנורא, על גבי החיות והכסא, מצטיירת דמות כמראה אדם. לומר לך שהצורה האנושית היא הדימוי השלם המקושר ביותר למציאותו של השם. הנבדלות הזו היא גם המחייבת את האדם לעסוק בלימוד הפנימיות (שקל הקודש).

קומת אדם משמשת אם כן אספקלריא להשגת אלוקות – מחד. מאידך, הכלל היסודי ביותר להנחלת המושגים הרוחניים הוא, שאין לו יתברך גוף ואין לו דמות הגוף. רבי משה די ליאון מלמד זאת בקל וחומר מהנשמה השוכנת בגוף: "אם את הנפש הזאת אשר היא דרה תמיד עם בני אדם אין מי שיוכל לדמות אותה לשום דמות וצורה, כל שכן וכל שכן הוא יתברך אשר עשה את הנפש הזאת שהוא נבדל מכל דמות וצורה… ואמרו בפסוק: "מבשרי אחזה אלוה" –  מבשרי מעניין הסתום בבשרי יש לי לדעת ולהכיר עניין מעלתו והדרו יתברך" (שם).

מדוע חשוב ללמוד פנימיות?

האדם הוא הרכבה של גוף ונשמה. על פלא זה אנו מברכים "ומפליא לעשות" – שהפליא להשכין נשמה רוחנית בגוף גשמי (שו"ע אור"ח ו', א' בהגה). לפיכך עיסוק בפנימיות אינו רק 'תחום התעניינות', זו קביעת עיקר מול טפל. פנימיות וחיצוניות הם שני המרכיבים היסודיים ביותר בבריאה: באדם – גוף ונשמה, מעשה ומחשבה תחילה. ובעולם – רוחניות וגשמיות.  לפיכך מתאר הזוהר הקדוש (תק"ז תי' ס"ט)  את הגישה אל פנימיות התורה כהכשרת המזון לאכילת אדם. כפי שהחיטה העטופה במוץ ותבן מציבה ברירה: להיות ניזון כבהמה, ללא מאמץ ולהסתפק במוץ ותבן. או להתייגע, לקלף את החיצוניות ולחתור אל הפנימיות. כך גם בתורה. תבן זו הבנה פשטנית. מוץ הוא לבוש חיצוני יותר של דקדוק מילים ותיבות. ואף שהכל דברי אלוקים חיים, הרי שיש להתאמץ להיות ניזון מפנימיות.

לעיסוק בפנימיות יש גם השפעה מהותית על הגישה בעבודת הבורא. וכך דורש הזוהר הקדוש על הפסוק (ישעיה מ' ו'): "קול אומר קרא, מה אקרא. כל הבשר חציר…". אלו כביכול טענותיה של השכינה הקדושה: "וְהִיא אָמְרַת: מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר – כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר. וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִי…" כי כל זמן שאין האדם ער להבחין במציאות הרוחנית הקיימת בו ובתוכו, הרי בהכרח הוא מעלים עין מהעיסוק בהקמת השכינה, וממילא אף בשעה שהוא מקיים מצוות אין מעייניו נתונים לשם שמים אלא לעצמו, כלומר לישותו השבויה בתפיסת עולם חומרית.

כותב על כך הרה"ק מזידיטושב: "והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצווה בלי טעם רק מצוות אנשים מלומדה. ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם". אי לכך הוא מעורר ואומר: "ואפילו בעל עסקים גדול במשא ומתן לא יפטור עצמו מעסק חכמה זאת". (ספר 'סור מרע ועשה טוב', עי"ש).

מה זה 'השגות' ומי צריך אותן?

העיסוק בתורת הסוד והפנימיות, קבלה וחסידות, מפגיש אותנו רבות עם מושגים מעולמות טמירים, כאן אדם עשוי לשאול את עצמו: לשם מה? מדוע בחיי הארציים הצמודים למבט הרציונלי חסרות לי השגות מעולמות אחרים, ובעצם מה זה השגה?

אכן, ההבהרה הנחוצה ביותר היא – המונח 'מושג', או 'השגה'. למשמע אוזן 'השגות' נשמעות כעניין לבעלי השגה, שלא לומר בעלי רוח הקודש ממש. הלא כן? ובכן, הבה נתבונן במילה 'השגה'. אם הגדרנו דבר מה כבר השגה, לכאורה כוונתנו לומר שהוא מצוי בהישג יד – ניתן להשגה. מה שבלתי ניתן לתפיסה, אינו יכול להיחשב 'השגה'. ומכאן הבהרה חשובה: מה שהעולם קורין 'השגות אלוקות' בשום אופן אינם עניינים ערטילאיים. אכן, בעיני מי שטרם זכה להשיג זאת, רוחניות עשויה להתפרש כרחוקה וערטילאית. בדיוק כפי שעני המחזר אחר פרוטות מצייר בדמיונו מיליון דולר. בעל הון שידו משגת סכום שכזה, לא מוצא במיליון דולר את מה שהעולם מבקשים להגדיר במונח המהדהד 'מליון דולר'. כעניין זה אתה אומר: אין לך אדם שאינו בר השגה. רק שאצל אחד החומר מושג והרוח בלתי מושגת. ואצל אחר, להיפך. בעל השגה אינו רואה בהשגות דבר נשגב מבינה. עבורו, הרגשת יראה מפני נוכחות אלוקית, זהה להרגשתו של איש המוני בנוכחותו של שוטר מאיים. בבחינת ברכת רבן יוחנן בן זכאי: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כ"ח:).

הבה נגדיר את מגמת פנינו. המצע הזה אינו מתעתד להציג 'השגות', כי אם להשתדל להביא אל הישג היד משהו מפנימיותם האינסופית של הדברים המצויים זה מכבר תחת ידינו. לפיכך נדלג על הקדמות הנוגעות לעצם עניין לימוד קבלה, אימתי ועבור מי. הדברים שיבואו כאן אינם בגדר לימוד קבלה, כי אם הארת הפשטות לאורם של הקדמות מחכמת הקבלה.

מה מסוגלת חכמת הקבלה להוסיף ליהדותו של יהודי פשוט?

הבה נראה איך הדברים באים לידי ביטוי בענייני דיומא. חג הסוכות עתיר מצוות, סוכה על שלל הלכותיה. לולב ומיניו על דקדוקיהם והידוריהם. הלל. שמחה. יהודי מבקש לאחוז ולו בקצות כנפיהן של המצוות. לעשות אותם עם שייכות, חיבור ומשמעות. היריעה הפשטנית תציע את דקדוק ההלכה, ומדרגות ההידור. כלל ישראל קדושים ומקיימים מצוות בהתלהבות. אולם אף אחרי היציאה ידי כל גדרי ההלכה, המנהג וההידור. האם הסוכה גופא הופכת מקשה אחת עמך ועולמך? האם הלולב ונענועיו לד' רוחות וששה קצוות בא עימך אל חדרי עצמיותך, ויתרה מכך – נוטל אותך אל מעבר לד' אמותיך של שגרה?

על פי חכמת הקבלה נענועי הלולב נעשים על פי סדר כוונות מדוקדק. אף גם צורתו של הלולב, תוארו של האתרוג, שילושם של ההדסים, יבשות טעמן של הערבות, כל אלו נושאים רמזים וכוונות מדוקדקות ומדויקות. בסוד הצורה, ברזי האותיות והשמות ובגדרי ההלכה. שמא תאמר מה לי ולכוונות נעלמות?

אכן כן. כפי אשר אמרנו השגה איננה חישוב גימטריות וציור שמות קודש גרידא. ההשגה מבקשת להביא אל הישג ידך את מרחבי החיוניות העצומים המסתתרים בכל פרט פעוט כביכול, ובכל דקדוק של הלכה, מנהג או הידור. ומה תועלת יש בכך? באופן זה מצליחה חכמת הקבלה להפוך למעלה מארבעים סימני שו"ע של הלכות סוכה ולולב למציאות ממשית בחייך. הקבלה לא רק מעמיקה ברמזי הלולב ובדרשות ענייני הסוכה – היא מציבה אותך, יהודי של היום ועכשיו, בתוך רוחנית נשגבה אך באותה מידה גם מציאותית, ממשית, ומוחשית, המושפעת ומתנהגת כפועל יוצא ממעשיך, הרגשותיו ואף מחשבותיך הכמוסות, ומשפיעה עליך באופן חוזר חלילה.

וכך הופכות דפנות של עץ, לידיו של קודשא – בריך – הוא המחבק אותך בסוד "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" (שע"כ דרושי חג הסוכות ד'). והסכך וכוכביו הזורחים מבעד לחרכי ענפיו מזריח עליך מאה ברכות מעולם הבינה (שם). שוב אינך אוחז בידיך מיני ירקות וצמחים, ד' אותיות הוי"ה הם עצמן ולבדן מצויות בין כפות ידיך (שם, דרוש ה'). ובעצם אף אתה עצמך שם. שדרתך ואיבריך, הרגשותיך ומדות הנפש שלך. ובנענועים, בהולכות ובהבאות. לופת הינך את עצמיותך הרוחשת כאן בתחתיות ארץ. מגביה כלפי מעלה, אל המקום בו שוכנים המוחין, הדעת – ומנענע. מעורר את המוח מתרדמתו, מקיץ את המחשבה הנאצלת משאננותה, ומושך כלפי עצמך קדושה, חיות וחדוות רוחניות אל תוך הלב, אל ציר המרכז של המידות וההרגשות (שם). וכך הינך מתייגע, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. לא במקומך שבבית הכנסת. בין ר' חצק'ל לר' שכנא. רק בתוך תוכיות עולמך העשיר והרחב עד בלי גבול. עולם של פנימיות שרק הסח הדעת עושק ממך את הזכות לחיות בו.

 

 

מדוע הקמתי את הבלוג הזה?

עולם היצירה נדמה היה לי פעם כמי שמצוי אי שם בין העולמות המרוממים, שלא מן העולם הזה. הווי אומר – היצירות הגדולות נוצרו באווירה דגולה, בהשראה, באכסניה נאותה ובזמן ששמור לדברים הגדולים. עם השנים, בין יצירה לרעותה, הבינותי שהיצירה לא בשמים היא, אלא כאן. רצוני לומר: בתוך עולם העשייה. היכן שהטרדה והשגרה משלבות ידיים. היכן שהדברים הפשוטים מתגוללים. במקום בו מתבזבזות לכאורה שעותינו היפות. היצירה נבראת מתוך העשייה.

אני סבור שכל סופר או יוצר, אומן ומחולל, הוגה כפעם בפעם בתשוקותיו האמנותיות: "מעוניין הייתי להגשים יצירה פלונית". "ולוואי ויכולתי לכתוב את הסיפור הגדול והמושלם". "מתי אתפנה אך ורק ליצירת אומנות כאשר איותה נפשי…". העולם שלנו, הזמן שפועם כאן על פני המחוגים, הסביבה ונוכחותה האינטנסיבית, האווירה וכל השאר – אינם מסוגלים יתר על המידה להשראה. לפיכך מחפש היוצר את היקום הדמיוני, מין גן עדן של יצירה. שם הקולמוס טובל באוקיינוס של רעיונות, וכל פיסת אדמה הופכת לגווילים. האם גן עדן שכזה קיים אם לאו, איני יודע. ברור לי שכדאי לברוא אותו, ומסתבר שהשטח היחידי שיוקצה לנו יהיה כאן. עכשיו.

את ההבנה הזו העניק לי ידידי ויריבי הוותיק. מיום עומדי על מקלדתי הדד-ליין בן לווייתי המובהק. הוא מאיץ, וצונן מזג. הוא בלתי מתחשב ומחוצף. הוא חומס את הפנאי ולוטש עיניים לכל פינה שעוד נותרה פנויה ביומני. אפשר לדרוש בגנותו עד עולם, אבל לו אני חב את אלפי הטקסטים שיצאו בסייעתא דשמיא תחת ידי. בחלקם הוא פגע, אחרים הוא ליטש, אך את כולם הוא יילד, על ברכיו. סנדק שכזה…

במידה מסוימת ציפיותיי מבלוג זה פשוטות: היה נא סיבה מספקת עבורי להנפיק עוד ועוד כתיבה. הלבש נא את המחשבות החומקות במילים כתובות.

אכסניה זו מתעתדת לאגור מאות מאמרים שהצטברו בגנזכיי או התפרסמו על במות שונות במרוץ השנים, ולהוות תבנית להתפתחותם של דיונים ובירורים חדשים באווירת הזמן, התקופה, והחיים.