ספירת מלכות – מהות ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת מלכות – שרירים באמונה

חידה:

מהו הדבר שמי שאין לו מסוגל להעניק לזה שיש לו.

במילים אחרות:

מה מסוגל לתרום הקטן לגדול, הבלתי מסוגל למסוגל, העני לעשיר?

 

אפשרות אחת קיימת והיא תתאים לכל הדוגמאות: המקבל יכול להעניק למשפיע דבר אחד – לסמוך עליו.

 

נוכל להבין זאת מהיכרות אישית עם תחושה מאוד אנושית. אנחנו הולכים עם ילדנו הקט לטיול, הילד חושש ואנחנו מרגיעים, הוא לא נרגע. זה מציק לנו, מדוע? באופן מופלא החלש יכול להכות את החזק ולרוקן את כוחותיו דווקא בכך שאינו מוכן לקבל ממנו, או לסמוך עליו. בעל תפקיד, אחראי, איש סמכות שהציבור מביע כלפי חוסר אמון יאבד את בטחונו העצמי ואפילו את כישרונו. במקרה הזה דווקא ההישענות היא שמטעינה את המִשעָן כוחות.

 

הרעיון הזה הוא פירושו הפשוט של פסוק מפורש הקורא לנו 'תנו עוז לאלוקים', היתכן?! הנברא נקרא להעניק עזוז וגבורה לבוראו? אכן כן, והנתינה הזו משתייכת למושג רוחני רחב ששמו הקבלי הוא 'העלאת מ"ן'. מבלי להתייחס למשמעות הפרטנית נציין רק שפעולה זו תמומש על ידי מסירות נפש או הרפיה, וכדי להבין זאת נצטרך לכתוב כמה מילים על ספירת המלכות, הספירה של השבוע הזה.

 

מלכות היא הספירה האחרונה והתחתונה ביותר, מהסיבה הזו היא גם הכי קרובה אלינו. עובדה זו מחשיבה אותה שער אל הרוחניות, וזה קשור גם לתיאורה כ'אספקלריא' – דהיינו אמצעי אופטי רוחני דרכו צופים הרואים, נביאים וצדיקים, בחזיונות נבואיים או השגות אלוקות וכיוצא באלו.

 

אחד מתיאוריה המובהקים של מלכות היא הכלום, או כלשון הזהר 'לית לה מגרמא כלום' – אין לה מעצמה כלום, כמו הלבנה שאורה אינו עצמי, ואדרבה היא חשוכה, תאורתה נובעת מעמידתה לנוכח השמש והחזרת אור החמה היא אור הלבנה.

 

הבחנה זו הופכת למשל יסודי ביותר בקבלה חסידות ורוחניות, האמונה היא השתקפות של כל מה שיוצג כנגדה, לפיכך המאמין האמתי יוכל 'לראות' מחזות מראות והתרחשויות שאינן ניתנות לצפייה בחושי בשר ודם, האמונה כשמציבים אותה מול דברים אמתיים אך בלתי נראים, תסייע לאדם להתגבר על תפיסתו האנושית והמוגבלת ולהתחבר לכל מה שמעל ומעבר ליכולתו השגרתית להבין ולראות.

 

אמרנו שהאמונה או ספירת מלכות מצטיינת בהיותה 'כלום', התכונה הזו הופכת אותה למקבל הטוב ביותר. שכן בעוד ואת כשירותו של המשפיע להשפיע מודדים על פי התוכן שהוא נושא בכליו, הרי שאת מסוגלותו של הכלי להכיל ולקבל בוחנים לפי ריקנותו. המלא אינו מסוגל להכיל מאומה, הריק הוא המקבל המוכשר ביותר.

 

וכאן אנו שבים לרעיון בו פתחנו.

 

במציאות וביקום יש שניים – משפיע ומקבל, ובמשל אלו זכר ונקבה. אבל אין לראות את תפקידו של המקבל כפאסיבי, מחוסר מעש. המשפיע נתון מבחינה מסוימת בהחלטתו או רצונו של המקבל לקבל. וזו עבודתו העיקרית של המקבל – להיות מוכן לקבל ולסמוך על המשפיע.

נתרגם זאת למעשה. אנחנו מדברים על ספירת מלכות שהיא האמונה. כל יהודי נולד עם נקודת אמונה בלתי ניתנת למחיקה, אך עד כמה תהיה האמונה נוכחת בנפשו וכמה ניסים השגחות ונפלאות היא תחולל בחייו – זאת יקבע כל אחד כפי מידת ההשקעה שהוא יקדיש לפיתוחה וטיפוחה של האמונה.

האמונה דומה לשריר. ספורטאים עמלים על בניית שרירים, הם עושים זאת בהפעלות התנגדות על השריר, מכבידים עליו והוא עומד באתגר ותוך כדי כך מתפתח. אמונה מתפתחת כשנשענים עליה, מי שאמונתו חלשה רפויה ולא מספיק אמיצה, ככל הנראה מעולם לא נשען עליה באמת, אם איננו סומכים על הילד הוא לא יהפוך לבא סמכא ולאחראי.

אמונה גדלה ככל שנשענים עליה. יש הישענות על ידי מסירות נפש, מוסרי הנפש משליכים עצמם בזרועות האמונה ובכך מעניקים כביכול כוחות לשכינה. הצורה השנייה היא הרפיה והישענות על אמונה מתוך בטחון.

הוא אשר אמרנו 'תנו עוז לאלוקים' – תנו כוחות לאמונה, איך? סמכו עליה.

 

ספירת היסוד – מהות ועבודה למעשה

 

בס"ד

ספירת היסוד – ניצול משאבים

אומרים על הדור שלנו שהוא דור של שפע, וזה נכון גם בתחום הידע, גם בכישורים יכולות והזדמנויות, וגם בשפע חומרי. כאן גם האתגר הענק של בן דורנו – איפה משיגים רגע של ישוב הדעת, ואיך חוסכים את כל שאר הרגעים של פיזור הנפש?

הסיפור הזה קשור ישירות לתחום המפורסם בשמו 'קדושה', הצליל מזכיר לנו אולי אנשים נשגבים שמתגוררים על הר, אבל האמת הרבה יותר קרובה אלינו – קדושה היא האקלים הכי מתאים לעשייה, הגשמה עצמית והגשמה בכלל.

קדושה היא היכולת להיות מכוון ומדויק גם כשיש לי הרבה מאוד שפע. נסביר: האנושות באופן גס מתחלקת בין עשירים לעניים, לשניהם יש צרות, לעניים אין כסף ולעשירים אין מה לעשות איתו, או מדויק יותר – אין ישוב הדעת מה לעשות איתו.

 

זה בעצם הסיפור של כולנו, לפעמים אנחנו עניים ולפעמים עשירים. או שאין לנו חשק, אנרגיה, התלהבות וזמן, או שיש לנו מכל אלה בבת אחת המון, ואז הצרה היא פיזור הנפש, ובשפה פשוטה 'לא-יודע-מה-עושים-עם-זה'. איך שומרים את כל הטוב שנפל עליי – הכישרון, השמחה, ההתלהבות או החשק ומולידים ממנו דבר בר קיימא, פעולה משמעותית, התנהגות טובה? בקיצור ניצול נכון של משאבי גוף ונפש.

 

הנוסחא שעונה על כך היא קדושה.

 

הקדושה קשורה לספירת היסוד שתפקידה הוא להוציא מכוח לפועל, כל צינורות השפע מתנקזים ליסוד שאמור להפוך את תוכנם לחיים חדשים. מי שגילם בשלמות את המידה הזו היה יוסף הצדיק שבתבונה רוחנית ובקדושתו האישית הצליח לכלכל את כל מצרים בשבע שנות הרעב. אילולא הוא היו שבע שנות השובע מתפזרות ומתבזבזות על מותרות והתפנקות מיותרת, והמצרים המדושנים לא היו שורדים את שנת הרעב הראשונה, יוסף לא היה סתם כלכלן מופלא – הוא היה יוסף הצדיק, 'צדיק' הוא כינויה של מידת היסוד.

 

תכל'ס, מה זה אומר להיות קדוש?

 

הקדושה האמיתית, זו שתתאים לנו ותהפוך אותנו לכלכלני חיים ומשאבי נפש, מתחילה בפרטים הקטנים, כאשר את שימת הלב מומלץ להקדיש לשני פולטי משאבים מרכזיים – הפה והעיניים.

 

הדיבור הוא התפוקה האנושית המובהקת ביותר, ולכן מפתה מאוד לפזר את תוכנו, להשתעשע בו וגם להוכיח את שנינותנו באמצעותו. אופס, מוקש! הדיבור, כפי שמלמדים הצדיקים, הוא משאב עצום, זה הדלק של הנפש שלנו, אם הוא מוכנס לתוך מילים נכונות, מדויקות טובות ובונות – נהדר, מצד שני דיבורים מיותרים ורעים לא רק שאינם מועילים, הם גם מפזרים את הנפש, שורפים כוחות ומבלבלים בעיקר אותנו. את הדיבור, כמו כל כישרון, כדאי מאוד ללטש, לדייק ולכוון למטרות בונות. אם נתייחס לדיבור כאל הוצאה כספית, נעשה אותו בוודאי טוב יותר, מושקע יותר והוא בוודאי יניב תוצאות מבורכות. איש קדוש הוא אדם שבמילים ספורות מסוגל להעביר מסרים ברורים, לעודד פעולות טובות ולחולל נפלאות אצלו ואצל סביבתו.

 

העיניים הם אוצר משאבים נוסף. העיניים לא רק רואות – הן מקשרות. כאשר אנו מאפשרים להן לנוע ולטייל סתם כך, הן עשויות לקשור אותנו ליותר מדי דברים, מתכון בדוק לפיזור נפש אכזבות והתמודדויות מיותרות.  עיניים הם חלונות הנפש, להיכן שאנו נשגרים אותן לשם אנו שולחים את הנפש. הסתכלות במה שאינו שלנו, או במה שאיננו רוצים שיהיה חלק מאיתנו – פוגעת בשלוות הנפש וביכולת הדיוק שלנו. לפעמים עצִימת עיניים משמעותה העֲצָמת העיניים.

 

 

 

 

 

ספירת ההוד – מהותה ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת הוד – תיקון נקודות החולשה

הנצח וההוד הולכים יחדיו דוגמת שתי הרגליים שפעולתן – ההליכה, תיעשה יחד. בפתיחת אליהו הם נקראים 'תרין שוקין' ונחשבים כאבר התלוי מחוץ לגוף. הגוף הם חסד גבורה תפארת והרגליים שייכות בדרך כלל למה שמחוץ לאדם, למטה ממנו ואל הדורות הבאים אחריו.

מהבחינה הזו נחשבים הנצח וההוד לשני שלוחים המבצעים את שליחויותיהן של הספירות העליונות, וזה גם פשר שם הקודש המיוחד להן, כל ספירה מיוחסת לשם משמות הקודש, הנצח וההוד חולקים ביניהם את השם 'צבא-ות', אודות כך כותב רבי יוסף ג'קטליה 'מהם נמשכין כל צבאות העולם, עליונים ותחתונים למיניהם, ומהם נמשכים כל מלחמות העולם (שערי אורה).

 

הנצח וההוד הם גם מקום העצה שמקורה בכליות כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א.) 'כליות יועצות'. העצה והתושייה היא גם הכלי החיוני ביותר לכל מנהיג ומדריך המוביל את חניכיו וצאן מרעיתו בעקבות עצותיו. ההדרכה קשורה לרגליים וכמו שכותב רש"י על 'העם אשר ברגליך' – ההולכים אחר עצתך.

ההוד היא רגל שמאל, הרגל החלשה. חולשתה נובעת מקרבתה אל החיצוניים, לפיכך ההוד נחשבת נקודת החולשה – היא עלולה להתחלף מהוד לדוה, בסוד 'כל היום דווה', או כמו שכתוב 'הודי נהפך למשחית'. ההיפוך הוא תוצאה של 'יניקת הקליפות', הכוחות החיצוניים שמבקשים תמיד פרצה וסדק לשאוב חיות מהקדושה, נאחזים בעיקר במדרגות הנמוכות, ההוד היא המדרגה הרוחנית היותר נמוכה וזו הסיבה שהיא סובלת יותר מהיפוכים דוגמת הוד-דווה. לפיכך חיוני ביותר לאמץ את הצד הנכון והמכוון של מידת ההוד, כדי לחסנה מפני יניקה והתהפכות.

 

הביטוי המובהק ביותר של ההוד הנכון והראוי זו ההודיה. הודיה נובעת מתוך הודאה דהיינו הכנעה והכרה בחוסר יכולת, המודה בחולשתו מסוגל להכיר במיטיבו ואף להתמלא רגשי הודיה והכרת הטוב. הכריעה ב'מודים' מבטאת כניעה ביטול הכרה והודיה, כך מהפכים את חולשתה של ההוד לנקודת הזדקפות והתרוממות הרוח.  תיקון נוסף לתחלואי ההוד היא השמחה והריקוד:

 

ברגליים כאמור יש נקודת התורפה, הן נוגעות בקרקע וניגפות במהמורותיה. הריקוד מרומם את הרגליים, מנתק אותן מהעפר ומאפשר להן לדלג על פני הקושי. בריקוד מתממש מה שנאמר אצל יעקב (בראשית כ"ט, א) 'וישא יעקב רגליו' וכדברי רש"י נשא ליבו את רגליו, רוח הלב אמורה להתפשט בכל קומת הנפש וכשהיא מצליחה להתרחב עד הרגליים, כל מציאות האדם מתרוממת ומתרחקת מהחיצוניים שהם המקום החלש והניגף.

 

הנצח וההוד הם גם מקור הנבואה, במדרגות אלו מלביש השי"ת את התגלויותיו שנועדו להדריך את שוכני הארץ. שתי המדרגות הללו הם למעשה האופן בו מתגלה הקב"ה בעולם ובתוך המציאות, ההתלבשות הזו מופיע גם בחייו של האדם הפשוט, לא רק הנביא, כרמזים סיבות ונסיבות. לכן תיקונה של מידת ההוד יתבטא אף בשימת לב לרמזים השגחה פרטית והקשבה לדבר ה' שהבריאה משדרת תמיד לאדם המאמין.

 

פעולה מתקנת נוספת הנוגעת למידת ההוד היא עזרה וסיוע למי שאין לו, בעיקר על ידי נתינת הלוואה משום שממונו של אדם 'מעמידו על רגליו' (פסחים קי"ט.), והעני או מי שזקוק לממון יש להעמידו על רגליו. נותן ההלוואה או המשפיע על זולתו ומסייע לו להתייצב בפרנסתו מתקן את ההוד מפני פשיטת 'רגל' במובנה הגשמי והרוחני גם יחד.

 

 

 

ספירת תפארת – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

תפארת – למצוא את האמצע

התפארת שלישית משש המידות, ועשירית מעשר הספירות. בזוהר הקדוש היא מכונה רבות 'עמודא דאמצעיתא' – עמוד האמצעי, משום שזו אחת מספירות קו האמצע. הספירות מתחלקות לימין שמאל ואמצע שהם החסד הדין והרחמים. ישנן ספירות שמבטאות את החסד וההשפעה ויש שמשמעותן דין וצמצום. התפארת היא אחת ממידות האמצע, דוגמת כתר או דעת יסוד ומלכות.

מי שייצג את המידה הזו בשלמות הוא יעקב אבינו שמידתו אמת. כצאצא לאברהם ויצחק הנוטים לחסד ולדין, יעקב הכריע ביניהם כשאימץ בעבודתו הרוחנית את האמצע. לפיכך נאמר עליו שהיה 'יושב אוהלים' – שני אוהלים, חסד ודין, שהוא שילב ומיזג  ביניהם (שערי אורה ה', ז')

כאשר חז"ל מכוונים לדרך המועדפת בעבודת ה' ובכלל הם מצביעים על 'תפארת', וכדברי המשנה (אבות פרק ב' משנה א'): 'רבי אומר איזוהי דרך ישרה שבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. מדברי הראשונים, רמב"ם ורבינו יונה משמע שהכוונה לדרך הממוצעת.

עדיפותו של האמצע היא גם בשל קרבתו היתרה לדיוק ולשלמות. יעקב נקרא 'בכיר האבות', וזאת משום ש'מטתו שלימה', בעוד ואברהם הוליד מלבד יצחק את ישמעאל, ויצחק מלבד יעקב הוליד את עשיו הרי שליעקב נולדו י"ב שבטים קדושים וטהורים, בלי פסולת. צדיקים מלמדים שלכל צד פן פסול – מפסולת החסד יצאו האהבות הרעות, ומפסולת הדין נבראו הפחדים השטותיים או האכזריות. קו האמצע נקרא 'אמת' משום שהוא נוטל מכל צד רק את הנכון והמדויק, לפעולה זו קוראים 'משפט'.

לספירות קו האמצע יש מאפיין נוסף וזו יכולתן לעלות למעלה ממקומן הטבעי, וכאן מעלה נוספת ליעקב אבינו שנחלתו 'נחלה בלי מיצרים': "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח ע"ב).

ובגישה מעשית:

הבחירה מאפשרת לנו לברור תמיד בין מידת החסד לדין, ולהחליט באיזו מהן לנקוט בכל הזדמנות. תפקידו העיקרי של יהודי להיות שופט, או כדברי המשנה 'לבור לו דרך'. זו מלאכה יומיומית, הברירה תמידית ויש בה דיוקים לאין סוף. מי שמסגל דרך זו, נחלתו בלי מיצרים, משום שהוא לומד לעשות את הטוב בכל מצב, גם בחסד וגם בדין. נקודת האמת מושגת לא בימין ולא בשמאל, כי אם מתוך שקלא וטריא בין הימין השמאל, הדין והחסד.

 

 

 

ספירת גבורה – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

גבורה – צמצום לצורך השפעה

ספירת הגבורה חמישית מעשר ספירות, שנייה משש מידות, וניצבת בקו השמאלי לעומת החסד שמימין. החסד והגבורה מתוארים כשתי ידיים של השפעה, ובפתיחת אליהו נקראת הגבורה 'דרועא שמאלא' – היא יד השמאלית. בעוד מימי החסד שוטפים עד אין קץ, הגבורה מופקדת מהשמאל לצמצום השפע והגבלתו כמידת יכולת הקיבול. גבורה היא גם האש לעומת המים – מים יורדים ואש עולה כלפי מעלה.

כאן למעשה מתייצבים האש והמים כשתי מגמות קוטביות – המים הם השפע היורד על האדם מלעילא, ללא מגע יד אדם. האש היא האמצעי היחיד שיכול להפוך את תנועת המים ממטה כלפי מעלה. על גבי האש יהפכו המים לאדים שישאפו כלפי מעלה. עבודתו של הנברא היא להמיר השפעות של מים בנתינות של אש. פעולה זו תיעשה על ידי התגברות, התאמצות או כל סוג ומידה של מסירות נפש.

בנוגע לאופן בריאת העולם דורשים חז"ל שבתחילה ביקש ה' לברוא אותו בדין, ראה שאינו מתקיים עמד ושיתף עימו רחמים. זה פשרם של שלושים ושתיים שמות אלהי"ם המשולבים בפסוקי מעשי בראשית שהם ל"ב נתיבות חכמה ועניינם דין ומשפט. על אודות ההווה אמינה לברוא עולם במידת הדין כותב רבי נתן מברסלב שמחשבה זו ביטאה חסד חידושי וגדול יותר מהחסד שמנהיג את עולמנו כיום. הנהגה על פי דין היא לכתחילה ומתאימה למסוגלים לה, ואולם מחמת שאי אנו יכולים לסבול רוב טובה, אולצה הטובה להתמתן בדיעבד במידת הרחמים.

הגבורה מייצגת את הצפון. זהו הצד המגביל אך באופן פלאי דווקא אל הצד הזה יש לפנות כדי להביא שפע, וכדברי חז"ל "הרוצה להעשיר – יצפין". ההסבר נפלא: בשעה שאדם מבקש שפע מכל סוג, מידת החסד הממונה על השפעה מורידה עבורו כל טוב. אך בשעה שההשפעה מגיעה אל גבול הצפון מתעוררת מידת הדין ודורשת לוודא את זכאותו של המבקש, ואבוי אם נזדקק לאישור שכזה. ומפני שחוק אלוקי קובע שהשפעה לעולם לא תשוב עוד למעלה לאחר ירידתה, לפיכך הצפון עשיר בשפע שנבלם בדרכו מטה, ומכאן שמו 'צפון' מפני שהוא צוֹפן אוצרות שפע. כעת, הרוצה להעשיר עליו להצפין דהיינו להשלים עם מידת צפון שלא תמנע ממנו את מבוקשו (שערי אורה, שם). על כך נאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). אל צד הצפון נוטה אם כן הדין, גם יצר הרע קרוי 'צפוני' "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל כ'), וכדי לכפר ולהמתיק את צד הצפון, החטאת נשחטת בצפון.

ובגישה מעשית:

הגבורה והצמצום מוכרחים כאמור לעולם, אלא שיש להמתיק את הדין ולהשתמש לתועלת: לכבוש כעס ולנתב התלהבות לצורך גבוה. להגביל כדי להכיל ולצמצם כדי להאיר. מלבד זאת מן הראוי 'להצפין' כדי להתיידד ולהשלים עם מידת הדין, וזאת על ידי שאדם 'עושה דין למטה' ובכך מונע דין למעלה. כלומר מתרגל לשפוט את עצמו ולשוחח על ענייניו מול בורא עולם. סגולה לגילוי אוצרות רוח וגשם.

 

ספירת חסד, מהות ועבודה מעשית

בס"ד

חסד – נתינה ורִאשוֹנִיוּת

ספירת החסד רביעית מכלל עשר הספירות, אך ראשונה מבין שבע המידות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו ומבלי שיחייבוהו, שכן פעולה טובה אשר נדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד אלא השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראשון ופועל מעצמו.

מי שמסמל בדמותו את החסד הוא אבינו הראשון אברהם, שבכל הליכותיו ניכרת ראשוניות וחסידות. אברהם זכה בה מתוקף עבודתו הרוחנית לאחר "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

אברהם הוא גם הנברא היחיד שנחלץ מהחוק הרוחני הקובע 'מי הקדימני ואשלם לו', כלומר מי מסוגל לעשות צעד עצמאי באמת, ולתת לבורא משהו קודם שקיבל. ולדוגמא – מי קבע לי מזוזה קודם שנתתי לו בית? באברהם כתוב 'אשר התהלכתי לפניו', כלומר עשיתי כביכול צעד אחד לפני שקיבלתי. זהו חסיד אמתי – לא מחכה, יוצא לדרך, גם מחפש, ממילא מגלה.

מידת החסד משולה למים, וכפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא' – יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

ובגישה מעשית:

החסד משמעותו ראשוניות, שתתבטא בשני אופנים עיקריים: א'. יוזמה, לעשות חסד היינו ליזום עשיית חסד ולא להמתין להפעלה מבחוץ. ב'. אומץ ותעוזה לחפש ולבקש, לא להסתפק בקיים ובשגרתי, ולא לסמוך על ההמוניות וצעידה אחר העדר.

מידת החסד נוטה לגוון הכסף שמשמעותו נגזרת מאותיותיו – כיסופים, רצונות והשתוקקות. בעולם מייחסים חשיבות מועטת לכיסופים, יותר מקובל להתמקד בתוצאות. לעתיד לבוא תהיה ההנהגה בסימן הזהב, לגבי הגאולה העתידית נאמר בנביא (ישעיהו נ"ב, ג) 'ולא בכסף תגאלו', צדיקים דרשו מכאן שלעתיד לא תהיה ההנהגה בסימן הכסף אלא בסוד הזהב. מה בין זה לזה? הכסף הנוטה אל הלבנוניות ומבטא הנהגה על פי חסד, ואילו הזהב האדמומי מייצג הנהגה על פי דין, לזכאים בלבד.

היום בכל אופן ההנהגה בסוד הכסף, דהיינו כיסופים. זו הנהגה על פיה גם אם אינך יכול לצאת ידי חובתך עלי אדמות, לכל הפחות השקע עצמך ברצונות וכיסופים. הפוך את 'נהמא דכיסופא' ואת בושת האינו-מסוגל למאגר בלתי נדלה של כסף וכיסופים.

גם בידי אברהם אבינו לא היתה תורה סודרה לקיימה, הוא השקיע עצמו ברצונות להגשים את הרצון העליון, וכיסופיו הם ששרטטו את התורה שקיבלו צאצאיו לבסוף (ע"פ רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות, ע"פ תורה ל"א בליקוטי מוהר"ן).

 

סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

בין דחיינות לדחיקת שעה

בס"ד

הימים האלה הובילו רבים מאיתנו למקומות נשכחים דרך כלל, כמו למשל: מגירות שהיד אינה שולטת בהן, ארגזים שהזמן נגס בהם, ואבדות שנעלמו בתוך רשות היחיד. פסח ומצוות השבתת שאור ומחמצת מביאים אותנו באורח נדיר וחד פעמי אל קו הגבול האחרון שעוד נותר עומד בפני תופעת הדחיינות שאיש ואף תאריך לא עמדו בפניה.

 

הנה אתה מבצע מטלות שנדחו עד אין קץ, משימות שאינן אהובות בדווקא ופעולות שאילולא פסח לעולם לא היו מתבצעות. התחושה, כמה מדהים, נפלאה. כלומר אם ניקח את תחושותינו כלפי המשימה הדחויה בטרם בוצעה ונשווה לתחושתנו בעקבות ביצוע המטלה – הרי לפנינו תרתי דסתרי מובהקים.

 

דחיינות היא הפרעה ידועה ובעלת וותק, רבות דובר על הבעיה כאשר בדרך כלל מצביעים על הצער ועוגמת הנפש שנגרמות לדחיין הסדרתי, ולמרות כל משא הסבל והצער, דחיין בדחיינותו עומד. כשאנחנו שם קשה מאוד להזיז אותנו. אדם מוכן לשלם מחיר כבד של הפסדים ונזיקין, בריאות לקויה וייסורי נפש, ובלבד שישאירו לו את נתח הדחיינות הענוג. אל תגעו לו בגבינה.

 

אולי זו המחלה הנפוצה ביותר בדורנו. קוראים לנו דור עקבתא דמשיחא. אנחנו נמצאים באזור פעמי משיח, מאמינים בהופעתו הקרובה ובינתיים סובלים את גזירת החבלים – חבלי לידת אורו של משיח. אבל בעקבתא הזו יש גם מובן של עיכוב ודחיית הקץ. כלומר מה שאנו חווים בעיקר בדור הזה זו דחייה מתמשכת של מועד הגאולה. חוויה זו מורגשת בתקופתנו יותר מבכל תקופה אחרת וזאת משום שככל שמתקרבים אל המועד מתעצמת הציפייה, דקה מרגישה כמו יום ויום עושה תחושה של שנה.

 

 

למה בעצם אדם דוחה? אם נחפור פנימה נגלה לבטח איזו סיבה נסתרת, לפעמים זוטית ממש, אבל תמיד תהיה שם בסופו של דבר איזו חרדה או פחד וחשש. יתכן אפילו שאינך זוכר מקיומה, אבל החרדה עצמה זוכרת גם זוכרת את עצמה ודואגת לסדר את הלו"ז באופן שישאיר אותה מוגנת ומטופחת עמוק בפנים. הפרעת הדחיינות הזו עתיקה כל כך שלפי מה שמספרים לנו חז"ל, המונים מעם ישראל נותרו למות במצרים במהלך מכת חושך, רק אודות דחיינות. במקרה שלהם הם דחו את הקץ.

 

מעניין לציין שהגאולה עלולה להית מוחמצת משני כיוונים מנוגדים – או בשל דחיקת הקץ או מפני דחייתו. ואלו שתי שגיאות מאוד נפוצות. הציפייה לישועה לרווחה ולהצלחה מתבלבלת תמיד או בעקבות קוצר רוח ודחיקת שעה, או בשל עצלות, חששות, ודחיית השעה.

 

היציאה ממצרים התחוללה אם כן ברגע מאוד מדויק שבין דחיקת לדחיית השעה. קודם לכן לא היה אפשרי ורגע לאחר מכן, שוב, המועד היה חולף. בני אפרים שיצאו קודם הקץ נהרגו בדרכם אל החופש, לעומתם המתים העבריים במהלך מכת חושך היו אלה שלא האמינו בבשורת הגאולה. הם טענו שעל פי המסורת שיעבוד מצרים אמור להימשך ארבע מאות שנה כדברי ה' לאברהם אבינו, ואיך יתכן שכעבור מאתיים ועשר שנים בלבד ניגאל?!

 

 

שאלת הדחיקה והדחייה מעסיקה כל בעל נפש, ועומדת במרכזן של סוגיות אמוניות – ציבוריות ואישיות: אימתי מוחמצת השעה ומתי היא נדחקת. מתי להמתין להשגחה ולסיעתא דשמיא ואימתי הסייעתא דשמיא מצפה לתזוזה כלשהי מצידי. מתי לעמוד ומתי לנוע. עד שאנו מתייגעים בחיפוש אחר תשובה, לפעמים השאלה היא-היא התשובה. דהיינו, עצם העובדה שהינך טרוד בשאלה מעין זו מעידה על שייכותך למעגל קשוב וקרוב יותר לגאולת הנפש. אבל אם נבקש תשובה מעשית יותר היא מונחת בין החמץ למצה.

 

היציאה ממצרים לוותה בחיפזון גדול, כאשר את התוצאה המפורסמת ביותר של אותו חיפזון ספגו עיסות הבצק שלא עלה בידן להפוך ללחם חמץ. המצות מבטאות את ההזדרזות לצאת, ומיני אז בכל שבעת ימי הפסח אנו אסורים בחמץ. מאידך ברור שהיציאה ממצרים לא התרחשה מתוך פזיזות. מה שמבדיל בין דחייה לפזיזות היא האזנה לצו ההשגחה. 'אם רץ לבך', כותב ספר יצירה, 'שוב למקום'. אם הריצה באה מליבך שלך, שמור עליה שלא תהפוך לדחיקה. ואם ההשגחה פתחה לך חלון והלב מתעצל, זה הזמן לרוץ.

 

על פי הרוב אנו כלולים משתי התופעות, דוחקים לצאת ודוחים את הקץ. כמה אנחנו סובלים מחוסר סבלנות – לא מוכנים להמתין ולתת עוד צ'אנס לישועה, וכמה הזדמנויות חלפו עד היום מבלי שנעכב אותן או נתפוס עליהן טרמפ. למעשה שתי הנטיות הסותרות נובעות ממקור אחד שעל חיזוקו אנו עמלים בימים האלה – האמונה. הסממן הכי בולט בתהליך היציאה ממצרים הוא האמון הבלתי מסויג שנתנו היוצאים ממצרים במשה ובהשגחה. כשיש לך אמון אתה מוכן לחכות, ייקח כמה שייקח מה איכפת לך, אתה הרי רואה בעיניך ישועה מתבשלת לקראתך. מאותה סיבה, כשתיווצר ההזדמנות בוודאי לא תדחה אותה. יש לך אמון בגואל ואינך חושש להיגאל. אתה נכון ומזומן להצטרף לכל קריאה לדרור ולחופש.

 

בדור מהיר כמו שלנו, ובזמן הרה הזדמנויות מדומות ואמתיות כזמננו, חיוני מאוד להתעמל בסוגיית הגאולה. הרבה קלקולים עושה הפזיזות והרבה הפסדים גורמת ההתמהמהות, ולוואי נינצל מזו ומזו. בשבת הגדול קוראים חלק מההגדה, מעין חזרה גנראלית לקראת היציאה המעשית מהגלות.

 

לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

על קניבליזם בעידן המודרני ועל תופעה הרבה יותר מקובלת

(פורסם בבקהילה, פרשת תזריע תשע"ו)

בס"ד

אימתי המציאה האנושות את תופעת הקניבליזם? תלוי, שבטים נידחים הגיעו אליה באיזו דרך, ובמקרים אחרים גם אוכלוסיות נידחות פחות הידרדרו אליה בזמני מצוקה קיצוניים, מלחמות רעב ואסונות. כה מטרידה היא התופעה שסדרת הבדיחות שנוצרה על שמה, באה – כך אומרים – כדי לחפות עליה או להכהות את חודה. קשה לאנושות עם המחשבה שהיא עשויה לגלות נטיות טורפניות כלפי עצמה. מה לעשות.

הבעיה של כל תופעה מזעזעת היא הקצה הלא מזעזע שלה, משום שאיש בדרך כלל לא הפך לפושע בטרם היה קצת לא בסדר, וקודם לכן היה לא הכי ישר, ועוד לפני כן דק מן הדק, עד שרק ה' ולפעמים גם האדם בעצמו, יודע איפה זה מתחיל. חז"ל שצפונות נפשו של אדם גלויות להם אומרים על השונה בעבירה שהיא נעשית לו כהיתר, לפיכך הם עמלים על הקמת גדרות וסייגים, זיל-זיל אמרינן לנזירא, לכרם אל תתקרב!

היטב חרה לנו בשבועיים האחרונים על תופעת הקניבליזם הפושה בכלי התקשורת הכללית, ביוצרים ובצרכניהם. שאלו ממלצרים את בשר האדם הנוטף דם, עודנו מפרפר, ואלו מזמינים – הבו לנו עוד מן האדום-האדום הזה. עוד הבשר של אמש בין שיניהם ועיניהם לטושות אל מנת העצמות שתוגש היום בעיתוני הבוקר. מחזה מבחיל לכל הדעות. הרקידה על הדם, הצימאון לדם, והתמונה של כל השבט מנופף בהתלהבות ומריע. מה שמדאיג בעיקר שלא מדובר בשנאה. השונא עלול להידרדר לתת מוסריות ולנהוג בפראות, נקמנות, ויצרים רעים, אבל לכל הפחות אתה יודע שלא זה לחם חוקו ובשר האדם אינו מזונו. התחושה בתקופה האחרונה היא שהציבור ומלצריו צמאים לנתחי בשר באשר הם, לא כל כך משנה מי יהיה הקרבן – שנוא, אהוב שאבד חינו, או סתם אדם. נכון שיש מזון קל לעיכול שתווית הסטריאוטיפ מתירה את דמו ומקלה על תהליך ניתוח האברים והצעת ההגשה, ויש מזון פחות מזמין, אבל בסופו של יום הציבור רוצה לאכול ויהי מה. העובדה הזו אמורה להדיר שינה מעיניו של הציבור עצמו, מפני שקניבליזם בתוך קבוצה פועל בדרך כלל על פי סבב, לפי תור.

מכמיר לב למדי לשמוע את כל אותם שרוממות הצדק בגרונם וקופיץ של קצבים בידם. הם נוטלים חלק במסיבה מזווית מאוד בטוחה: גם משתתפים כמו כולם בחגיגה, גם מסתייגים מההתנפלות על הקרבן ומחדוות הלעיסה, גם נגד שחיתויות כמובן, וגם בעד תקשורת עסיסית ובלתי צמחונית. וזה מפליא, כל עם ישראל נגד שחיתות – דהיינו בעד מוסר טוהר כפיים ויושר ללב, וכל המגמה הזו נעשית מתוך נתינת דרור לכל יצרים רעים ואפלים. כשאין לאדם ראי מול העיניים הוא יכול להיות שד משחת ולחשוב שזקן אהרן יורד לו על פי מידותיו.

 

נוח לנו לפרט מעל גבי הגיליון את חטאי הרחוב השני, להיגעל ממרכולת עיתוניהם ולסלוד מהמונם. הבעיה כאמור, שלכל תופעה מכוערת יש אחות כמעט חסודה, וכל הרואה תופעה פסולה בקלקולה מוזמן על פי חכמינו להזיר עצמו בכלל מהיין. במה דברים אמורים? הרעיון הבא, אני משער, אינו פופולארי וזה בסדר. אבל לשמוע מותר, תשמעו:

מפורסמת המימרא 'לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו' (בבא בתרא). כמה וכמה צדיקים אימצו את ההנהגה הזו במידה כזו שאי אפשר היה לשמוע מפיהם לעולם דיבור או שיחה אודות אדם כלשהו, לטוב ולמוטב. זו הנהגה יוצאת דופן, בואו נדבר על משהו הרבה יותר פשוט.

בעולם מתפתחת בעשרות השנים האחרונות מגמה מאוד מובהקת של סגידה לאדם, אי אפשר כמובן לראות בתופעה עניין מודרני שלא שיערוהו אבותינו, מאז ומעולם סגד האדם לאדם. אלא שאופיו של הפולחן וזהות האלילים הם שהשתנו. בעבר היה הפולחן לאדם מתמקד בבעלי כוח, מנהיגים או שאר יחידים שרכשו את ברכם הכורעת של המון העם באמצעים אליליים כמו טענה לכוחות על טבעיים, גבורה יוצאת דופן, עושר וכיוצא. היום בעידן הידועונים האדם כבר לא סוגד לאדם עצמו אלא למידת פרסומו. דהיינו, הפולחן מתנהל סביב העובדה העובדתית שהאיש מפורסם, ידוע, מוכר. די בכך ואין זה משנה מדוע ובשל איזו עובדה הוא התפרסם, עד שאמר מי שאמר 'כתוב עליי ככל העולה על רוחך, רק היזהר לאיית את שמי נכון'.

אי פעם התהדר הציבור שלנו בריחוק מאוד בולט מכל התחום הזה, היום אנחנו מתבוססים עמוק בתופעה ואף מהדרים בה. כבר אי אפשר שאדם יעשה מלאכתו באמונה ויזכה להכרת הטוב ולמילה טובה – הוא חייב להפוך לאייקון, סמל, נושא. כל כך הרבה דיבורים מושקעים היום, אצלנו! לא במעשיו של השר הח"כ והעסקן, כי אם בו גופו, באישיותו, במסה האנושית הקרויה פלוני אלמוני. כבר אין די בלשוח אודות פעילות ומעשים, בתכל'ס, הרבה יותר מעניין וזורם בעורקים לדבר בו, בו דייקא. על הנטייה הזו אומר הפסוק 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא', בכתוב הזה מעוגן האיסור להקדים לבית חברו בבוקר קודם התפילה כדי לדרוש בשלומו.

כן, לא רחוק הוא הקשר שבין שתי התופעות. כיוון שאתה מעלה את האדם על במותיך, קרוב שתעלה אותו גם על מזבחותיך. פולחן אישיות הוא צידה האחר של תופעת זביחת האישיות. ההתעסקות באדם, הדישה והבחישה בו ובאשר לו, בפרטיותו ובאישיותו – גם כשנעשית מהצד החיובי כביכול, מה שקורין 'רכילות חיובית', מגמה שכל פוליטיקאי וידוען מייחל לה, היא הפן נעים הסבר שבפרצופה המכוער של הרכילות השלילית, הקניבלית. וכל רואה רכילות בקלקולה טוב יעשה אם יזיר עצמו מלהתפתות בה כל עיקר.