איפה הוא חסר לנו, בית מקדש?

 

בתקופה זו עולים על מפתן הזיכרון יחד החורבן והבניין, מזכירים את ירושלים בבניינה, בחורבנה, ובתקווה לבניינה השלם בקרוב ממש. בעומק הלב, תוך כדי התמודדות עם מועקת שלושת שבועות האבל, שואל יהודי את עצמו, "ובכן, איפה חסר לי בית מקדש?"

באמת, היכן הוא חסר לנו, בחיים, בפרנסה, ואפילו איפה הוא חסר לנו בעבודת ה'?

במילים אחרות אנחנו שואלים – מה נתן לנו בית המקדש שאין לנו היום.

בכמה מתורותיו מלמד רבינו ז"ל על ההשפעה המיוחדת שהיתה לבית המקדש על רוחו של כל אדם. כדוגמה הוא מזכיר פסוק המתאר את בית המקדש "מחמד עיניכם" – העיניים שלכם. מדוע עיניים? העיניים מאירות את עולמנו ומאפשרות היכרות עם העולם, למעשה הן מהוות חלק ניכר בתשתית התודעה שלנו. בית המקדש היה העיניים של הנשמה שמסוגלת היתה באמצעותו לראות רוחניות ולחוות את הקשר האישי עם בורא עולם, כשהיה לנו בית מקדש היו לנו עיניים.

גם היום יש לנו עיניים, אבל העיניים שרואות היטב אנשים נוף וחומר, עיוורות כמעט לגמרי ממראות של רוחניות ונשמה, את נופי הלב הרגש והשכל הרשתית מחמיצה…

הבעיה היא שקשה ואולי אף בלתי אפשרי שנבחין באובדן הזה, שכן כמעט ולא התנסינו בכישרון ראיה שכזה, נולדנו לעולם עיוור.

מבחינה רוחנית, אנחנו עיוורים מלידה!

לאמתו של דבר, ניתן לראות את החורבן כשלל תופעות ומאורעות, אך ניתן גם להעמיק יותר ולהבין את האובדן העיקרי המסתתר מאחורי כל אלו. רבי נתן מדגיש זאת בפירושו לאחד ממדרשי החורבן הסתומים על פי יסודות מאמר "בראשית, לעיני כל ישראל".

גלות היא לקות ראיה. אנחנו מוצאים זאת בצרות הכלל – האופן בו 'נראים' יראי השם בעיני העולם, הצורה בה מתייחסים לקדושת לימוד התורה. הראיה מדגישה את העיקר ומעמעמת את הטפל, וכשהראיה לקויה, העיקר נדחק אל הצד והטפל מרקד במרכז. וכך הרשעות והכסילות מרימים ראש, והענווה והצדקות מצטנעות באפילה.

גם בעולמו האישי מתחולל באדם חורבן שהוא פועל יוצא מראיה לקויה. אי אפשר לנהוג מבלי לראות ובלתי אפשרי לנווט את הנפש או ללטש את מידותיה מבלי לקבל את התמונה הנכונה. העיניים בגלות רואות או רע מוחלט או טוב מוגזם. ואם כך, הצורך הדחוף ביותר בחיינו הוא, זוג עיניים בריאות.

וכאן אנו נוגעים בנשמת חייה של המציאות, רוח אפה של היהדות ושל כל יהודי פרטי, וביסוד קיומו של כל עולם החומר, ארבע היסודות וכל חוקי הטבע – הצדיק.

"כִּי יֵשׁ צַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַחֵן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁזֶּה הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר נִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁזֶּה הַצַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִתְפַּרְסֵם וְנִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם, אֲזַי נִפְתָּחִין הָעֵינַיִם שֶׁל הָעוֹלָם. שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּכְלָל בְּזֶה הַחֵן הָאֱמֶת שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הַחֵן וְהַיֹּפִי שֶׁל הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְקָרֵב אֵלָיו וְנִכְלָל בּוֹ, נִפְתָּחִין עֵינָיו וְיָכוֹל לִרְאוֹת, וְהָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ" (ליקו"מ תורה ס"ז, בדילוג).

 

החן הפאר והיופי של העולם, דהיינו אור הצדיק, הוא כוח הראייה העולמי והאישי, וכשבעולם ניכר אותו חן פאר ויופי, אזי כל מי שנכלל בזה החן יכול לראות. את היכולת הזו הביא בית המקדש לעולם ולכל יהודי ויהודי בתקופת המקדש. היכולת הזו – כפי המבואר בתורה הזו – מושגת גם על ידי התגלות עניינו של הצדיק בעולם.

החורבן מבחינתנו ובשפת העכשווית מבטא בעיקר בחוסר הרגשה בצדיק, דהיינו אי יכולתו של העולם 'להבין' את יופיו של הצדיק, את המיוחד והנפלא שבתורתו ואת הענוג והמתוק שבחיי עבודת ה', התבודדות, שמחה התקשרות לצדיקים, תפילה וכו'.

הצדיק הוא יסוד קיומו של כל העולם: "וכל מי שנכלל בהפאר וההידור והאמת שלו, הוא מסתכל בכל המידות הנמשכין מהד' יסודות, דהיינו שמתחיל להסתכל על עצמו לשוב להשם יתברך…" וכאשר העניין הזה נסתר ובלתי מורגש, עין לעולם עיניים, אין לאף אחד עיניים, ממילא אין דרך, נמצא שאנחנו תקועים בפקק ארוך של גלות…

הגאולה לעומת זאת היא פקיחת עיניים. היכולת להסתכל על עצמך בעין ברורה ולהבחין בין טוב לרע, לראות בכל דבר את החן האמיתי, לקבל הרגשה בקדושה ולהצליח להבחין גם בדרוש תיקון – היכולת הזו היא גאולת הפרט, וכך גם תתרחש גאולת הכלל, שהלא אם הראייה הכללית תתבהר, החורבן ייעלם. הטוב יודגש והרע יסתלק או יתוקן, העיקר יהיה בראש והטפל ישמש לו ככסא. החורבן, שעיקרו מבול של דעות והיפוך יוצרות, ייהפך לבניין של טוב, יופי ופאר.

נשאלת השאלה – איך מרפאים את העיניים?

דמעות הן טיפות המרפא הפלאיות. הבכייה על החורבן גונזת בחובה את כוח הבניין.

זו הסיבה שהאבלות על חורבן ירושלים קשורה מאוד בדמעות. הדמעות בנושא הזה אינן רק התפרצות טבעית של רגש. רבינו מלמד שהבכי הזה כשהוא נעשה באופן הנכון, לא מתוך ייאוש אלא מתוך געגוע ותקווה – בכי שכזה רוחץ את העיניים ומחזיר להם את כח הראייה. ולכן מבטיחים לנו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא רק בעתיד, עכשיו! בכל יום ומתוך כל דמעה של אבל, ניתן לשקם חלקי ראיה אבודים ושכוחים. וזו המטרה המרכזית של האבלות. לתקן, לרפא, להחזיר עטרה ליושנה.

וישב – כמה קל להחמיץ את העיקר…

במבט של דורות אנחנו לא מבינים את האחים של יוסף, השבטים הקדושים, ההורים של עם ישראל – איך הם עושים דבר כזה?! למכור את יוסף!!

היום אנחנו גם יודעים את מה שיוסף אומר להם כעבור עשרים ושתיים שנה, כשהם שוב נפגשים "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" – הכל היה לטובה, בהשגחה.

אבל הלימוד נותר בעינו. לפעמים מרוב שיקולים נכונים משמיטים את העיקר, מאבדים את הנקודה החשובה ביותר.

מידתו של יוסף היא יסוד. היסוד קבור באדמה, לא רואים אותו. הכל עומד עליו אבל אותו עצמו לא רואים.

ליסוד יש תכונה שהוא מפריע. מערער על השלווה, מוכיח, וזה מה שגורם לאחים הקדושים לשגות בדין. יוסף מוכיח אותם לא נותן להם לישון. יוסף נקרא 'בעל החלומות'. החלומות שלו מרגיזים את האחים.

אנחנו מדברים על האחים כמשל, כמובן שאין לנו השגה בבניו הקדושים של יעקב אבינו. אבל האחים מבטאים את כל מידות הנפש, את כל התוכן שיש בנו. ויש אח אחד שונה מכולם, הוא יוסף. יש לו חלומות. יש לו שאיפות. הוא רואה עולם אחר שהאחים אינם מסוגלים לראות, והוא מדבר משם. והשפה שלו מוזרה ומטרידה. מדוע?

מפני שבעולם רגילים לדבר על מה שכבר יש ולא על רצונות. אנשים אוהבים שקט, אוהבים לישון.

יוסף מלשון תוספת, אימו רחל קראה לו כך על שם 'יוסף לי ה' בן אחר'. בדרך כלל כשילד נולד מרגישים שביעה, לפחות לתקופה מסוימת. אבל כשיוסף נולד – נולד צימאון באה התעוררות, כי זו בדיוק הנקודה של יוסף.

הכוח הזה מצוי בכל אחד מאיתנו, קוראים לו נקודת צדיק ויש בכל אדם נקודה כזו. זה החלק שיכול להנביט מתוכנו דברים חדשים לגמרי, הוא לא מוגבל ויש לו כושר הנהגה, ולכן הוא תמיד נמצא שם ומעורר. לא תמיד אנחנו שומעים אותו נכון. במקום לשמוע אותו אומר 'אתה שייך ליותר מזה' אנחנו שומעים 'אתה לא מספיק טוב'. במקום לשמוע 'אסור לך לוותר על החלקים החלשים שבך' אנחנו שומעים אותו מאשים אותו בדיכוי והתאכזרות.

יוסף הצדיק הוא הנקודה הפנימית שהכי הרבה מאמינה בנו, ובמיוחד לשם כך היא צוידה בעקשנות ובקנאות שאינה יודעת פשרות. זו הנקודה שגרמה ליהודים להישאר נאמנים ליהדותם בכל מצב אפשרי ופחות אפשרי, וזו גם הנקודה שעוררה יהודים רחוקים להתקרב בחזרה. זו נקודה שאינה יודעת מנוח, והיא משלמת על כך מחיר אישי כבד; לא פעם היא נשלחת לגלות ולמאסר. מנסים להעלים אותה, להסתיר אותה, למכור אותה…

וכשאתה מוכר את יוסף לא התפטרת ממנו – אדרבה מהר מאוד תמצא עצמך במצרים, בגלות.

הרבה פעמים אנחנו נתקלים בהתראות וקולות שקוראים לנו להתעורר, לא לוותר, לחלום, לרצות יותר. אנחנו מזלזלים ואומרים 'הנה הוא שוב בעל החלומות הלזה…' זה מפריע לנו, החלום. בגלל שהוא לא מסכים להיכנע והוא דורש את שלו.

ואם אנחנו לא מקשיבים לנקודת הצדיק שבנו, יורדים למצרים ושם כבר מוכרחים להקשיב כי יש רעב בארץ ואם לא תחפש אוכל – תמות. אי אפשר יותר להסכים להישאר במקום אחד, אתה חייב למצוא פרנסה, חיות, חשק. ולכן יש גלות ורעב כדי לגרום לך ללכת לצדיק ולחפש אוכל…

וזה הסוד של נר חנוכה. אנחנו מדליקים היום לפי שיטת בית הלל שאומרים 'מוסיף והולך', וההתחלה היא בנר אחד בסך הכל. שתי ההבחנות הללו תלויות זו בזו. כדי להיות מוסיף והולך אתה מוכרח ללמוד להתחיל בדברים קטנים, לרדת למטה.

יש ליוסף הצדיק שתי תכונות בולטות:

. הוא מוכיח את אחיו ותובע שלמות ועליה מתמדת

  1. הוא לא מוותר על אף נפש, וקנאי לכבודם של בני השפחות.

שתי התכונות הללו תלויות זו בזו: היכולת להיות מוסיף והולך מתחילה במסוגלות לרדת למטה ולהחשיב כל פרט, לייקר כל נקודה טובה ולהודות עליה.

שתי ההבחנות הללו מופיעות בנרות החנוכה: הם אינם שוקטים על שמריהם ובכל יום מתקדמים בעוד צעד, ומאידך ההתחלה היא נר אחד, קטן ודקיק.

זו התכונה של יסוד – ככל שהוא נעוץ עמוק יותר באדמה, כך הוא מאפשר להצמיח עליו בניין גבוה וענק עוד יותר. ככל שנסכים להעמיק יותר, לכבד את האנשים הפשוטים ולייקר את הרגעים החלשים של חיינו – למצוא גם בהם את ה' וממילא נימצא תמיד במצב של 'מוסיף והולך'.

חסיד משכיל ברסלב'ר – לדמותו של ר' הלל צייטלין הי"ד

בס"ד

"…הצדיק, בבחינת צדיק האמת או צדיק הדורות, הוא לא רק מעבר אל המשיח, כי אם דמות דיוקן, או יותר נכון, גילוי קדום של המשיח בעצמו".

מי הוא הכותב של המילים הללו?

הוא נשמע כחסיד נלהב, עובד השם מופלג, בעל השגה…

מילים אלו נשתיירו לנו מאחורי מסך זיכרונות האש של חורבן יהדות אירופה, והן מובילות אותנו בעקבות הכותב המופלא:

מבעד למחיצת העשן וגלי האפר שעל עיי חרבות ווארשה היהודית. בעולם של שחור לבן ואפור שמצא מנוחתו בקבר אחים נאלם דומיה. מאחורי סבך חוטים שארגה סביבו האגדה, לעיתים על דעת עצמה ולפעמים על סמך חצאי עובדות – חומקת לה דמותו רבת האנפין של אחד המסתוריים והמסקרנים שבין אנשי הרוח היהודיים במזרח אירופה הנרצחת.

 

חסיד חבד"י נלהב, או מורה לעברית נודד בין כפרים. משכיל שנון ופובליציסט עז מבע או סופר חסידי של תורת הפנימיות והמסתורין. איש מפלגה או א מפלגתי. ציוני נלהב או נביא בודד בעל חזון משיחי. או שמא בכלל חסיד ברסלבאי המשרטט את פעמי משיח… כל הפנים הללו ועוד רבות מהן שוזרות את עלילת חייו של הסופר ואיש הרוח האגדי, ר' הלל צייטלין הי"ד.

 

הוא אולי האיש היחיד בדורו שחצה פעמיים ממש את הקווים – פעם אל החוץ, ופעם שנייה אל הפנים. צייטלין קינן בצמרת של ההשכלה הארורה, הפך כל אבן וערער על כל יסוד קדוש. בסופו של דבר שב אל צור מחצבתו בתשובה תמה. דמותו מסעירה, חייו מסתורין, סביבתו אגדה, וטלטולי נפשו מרעידים עד היום את הנימים של כל קורא. האיש מאחורי האגדה.

*

ר' הלל צייטלין נולד בשנת תרל"א למשפחה חבדי"ת שורשית, בעיירה 'קורמה' שבפלך 'מוהילב' בתחום המושב הרוסי. משפחתו התייחסה לאילן חסידי רב תפארת ונמנתה על צאצאיו של ר' יוסף "דער אלטער חזן" מקורמא שהיה מתלמידיו של בעל התניא. הלל הצעיר גדל והתבגר על ברכיה של החסידות ובתוך הווי חסידי לוהט. הוא קיבל תורה וחסידות מרבה של העיירה הרב זלמן דוכמן, ובמשך שנה למד תורה מפי הרב ר' שלום בער מרצ'יצא, נכדו של ה'צמח צדק'.

הנער נודע כעילוי. הוא התגדל על ברכם של חסידים והושפע מתורתם. בגיל צעיר הוכנס לפרד"ס הפנימיות, רכש בקיאות בכל חלקי התורה, בנגלה ואף בנסתר. בשנים אלו ליהטה בקרבו אש יוקדת של עבודת ה'. מוחו העילוי גמע את תורתם של החסידים הישישים, וליבו רץ אחרי המושׂכלות כאייל צעיר. היו אלו שנותיו הענוגות, אליהן התגעגע ולימים ניסה להתחקות אחריהן שוב. אולם ימי חסד אלו נגדעו באיבם. שנים רבות מאוחר יותר, בתקופת עלייתו של היטלר ימ"ש לשלטון, תיאר ר' הלל צייטלין את זיכרונותיו מהימים הללו:

"עודני ילד כבן עשר ואני בוחר שעה שאין אבי בביתי ואין כל איש זר בבית, ואני פותח את ספר התהלים וקורא ושופך דמעות בקראי בתהלים כ"ב, ל"ח ועוד.

הרגשתי רגש של הקלה אחר שבכיתי למדי בקריאת המזמורים ההם.

קורא אני: 'א-לי, א-לי, למה עזבתני' ובוכה,

קורא 'תפלה לעני כי יעטוף' ובוכה…

אינני יודע עוד מה טיבו של אדם המרגיש עצמו עזוב מא-להים… ואינני יודע עוד מה זה היות נרדף על לא חמס ומעונה בידי רשעים, ואני לבי קרוע לקרעים על עניים של כל אלה" ('דממה וקול', בתוך: ספרן של יחידים, עמ' 59).

בהיותו כבן שש עשרה התמוטט עליו עולמו. אביו נפטר וככל הנראה עוד קודם לכן ירד מנכסיו. משפחתו ידעה ימי עוני ומחסור קשים מנשוא, והנער הלל נאלץ לנטוש את ביתו ועיירתו בחיפושיו הנואשים אחר פרנסה. כאן החלה מסכת גלות הפרט שלו. הוא נדד מעיר למחוז ומקהילה לעיירה. לפרנסתו עסק בהוראה בכפרים ובעיירות שונות. בד בבד עם גלגוליו הפיזיים עברו אף על נפשו גלגולים מגלגולים שונים. הנער הפיקח וברוך הכישרונות נפלט ללא כל הכנה מבין כותלי הישיבה ומרפידת הקטיפה של העיירה אל העולם הגדול, והעולם בעת הזאת אף הוא שרוי בגלגולים שונים ומשונים ובחיבוטי אישיות ותמורות נפש.

יהדות מזרח אירופה נאכלת במלתעותיה של ההשכלה הארורה, מחוזות שלמים נתונים לשליטתה הרעיונית של רפובליקת ספרות משכילית עליה נמנים סופרים משוררים פזמונאים מתרגמים ומחזאים, כולם מולעטים דעות נוכריות ורוויים ארס אפיקורסי. העולם כולו שרוי במין בהלה לכפירה. כל הכופר מחברו – מקולס הימנו. ואיזה טרף אהוב על עולם זה יותר מעילוי-יתום-עני-ומטולטל? העילוי הצעיר וצמא הדעת צלל עד מהרה בתשעה קבין של חקירה, ויחד עם 'הרחבת האופקים' שקעה תחתיו הקרקע היציבה. הוא התהלך כערער, בודד ברעיונו, נרדף בקושיותיו נוהה אחר שיטות פילוסופיות שונות, ושותה בשיכרון חושים מים מרים-מאררים של כפירות, ספיקות, ותהיות קיומיות. צייטלין הצעיר שאף להשתלב במעגל מכתיבי סדר היום התרבותי העברי, ובדרכו להגשמת חולמו עבר להתגורר בעיר הומל, שם פגש בחבריו אורי ניסן גנסין ויסוף חיים ברנר, האחרון אף הוא בן ישיבה לשעבר ובהווה בחור עני וסופר מתחיל, נעשה לידיד נפשו. יחדיו, כדוגמת שני החכמים שבמעשה מ'חכם ותם', שקעו בפילוסופיות שאין להן סוף וערערו על כל יסודות הקיום. תוהים על הראשונות ועל האחרונות, על עצמם ועל העולם. צייטלין הנמרץ החל לכתוב בעיתונים שונים וכתבי עת עבריים, הוא אף שילב בסדר יומו פעילות בשורות התנועה הציונית, התעניין במפלגות ותנועות חברתיות, בפוליטיקה מקומית ובהשלכותיה על העולם היהודי. תקופה מסוימת אף שימש כנציגה של הומל בקונגרס הציוני החמישי. עד מהרה הצליח הכותב הצעיר חד ההבעה והמבט לפלס לעצמו מקום בתשומת הלב הציבורית בקרב קוראי העברית.

 

השלב המשמעותי הבא בחייו של צייטלין נפתח כאשר עבר להתגורר בווארשה, כאן החל לכתוב בעיתוני האידיש המפורסמים, כמו "היינט" ומאוחר יותר החל לעבוד בקביעות במערכת העיתון היהודי "דער מאמענט". העיר הגדולה העלתה את קרנו של הסופר ואיש הרוח האמיץ והעצמאי. עם  הזמן הלכה ונתעבתה סביבו הילה מעריצה של תאבי דעת וידע, הוא נחשב דמות מכובדת ברחוב היהודי. וורשאים מבני התקופה מתארים את דמותו המרשימה, כשהוא מהלך ברחובה של עיר מוקף קהל מעריצים. בנו, הסופר אהרון צייטלין, נשא בזיכרונות ילדותו את הליכה ברחוב לצד האב הדגול, כשהאנשים ברחוב משקיטים לרגע את השאון ומתלחשים תוך שהם מצביעים לעבר דמותו הטמירה של הסופר הנערץ "ר' הלל, ר' הלל". אך במסתרים, בתהליך תת-קרקעי עמוק ורווי התבוננות, כבר עושה היתה נפשו השוקקת של ר' הלל את דרכה בחזרה אל צור מחצבתה. דרך זו התמשכה ללא הרף, בעקביות וברדיפת אמת, עד לחתימתו של תהליך תשובה מפעים שהסתיים על מזבח העקדה, כקדוש בין קדושים. על תהליך התשובה שלו עתיד ר' הלל להעיד שהיתה "כתשובת אנשי נינווה", חודרת עד תהומות נפש.

חרף טלטולי הנפש העמוקים ושינויי הצורה החמורים שחלפו עברו עליו, ניתן להסיק שבפנימיותו היה הלל צייטלין ונותר כל העת "דורש אלוקים", אלא שתלאות הזמן והדעת איבדו ממנו את התווים.  דומה הוא בימים ההם למנגן רב השראה שאיבד את דרכו בתוך היצירה, ומבין הצלילים המשתברים והמזדייפים ניתן לשמוע את השירה שמבקשת לחזור לעצמה. חזירתו הביתה לוותה ותועדה היטב באלפי המאמרים שלא חדל לפרסם. במשך כשלושה עשורים פרסם סדרות רצופות של מאמרים בהם נגע בכל פינות החיים, באקטואליה ובגורל היהודי, בתורה ובעיקר בחסידות וקבלה. במקביל למסלולו האישי אף מאמריו 'חזרו בתשובה' ובאמצעות העיתון התמסר להעביר לקוראיו השקפה ייחודית של אמונה, התבוננות, ופנימיות.

כיוון שכל דבר נהג צייטלין לעשות במו ידיו, בגישתו הישירה וברעיוניו הייחודיים, גם אמונתו התהוותה מתוך חיפוש אישי תמידי. הוא שאף תמיד אל הנקודה המאחדת בין הקצוות, אל מה שמצוי מעל ומעבר לכל מה שניתן לדעת. גישתו הייחודית ומקומו הלא שגרתי בנוף עירו ועמו, עוררו עליו לא פעם זעם או תמיהה והוא נקלע לעיתים לפולמוסים נוקבים. ובכל זאת מאמריו כבשו להם מקום נכבד בספרות היידיש של ווארשה. הוא היה למעין מבשר 'ייחודא עילאה' בתוך מציאות של 'ייחודא תתאה'. איש שלשונו קודש וגיליונותיו חול. לא כולם ראו זאת בעין יפה, אך האדמו"ר החבד"י הריי"צ חיזק את ידו ועודד את אנשיו להידבר עימו בדבר הפצת החסידות. סדרת מאמרים על חסידות פרי עטו שנדפסה בשנות תרח"צ, הופיעה אף היא בהזמנתו הישירה של הריי"צ.

כתיבתו הפובליציסטית מתאפיינת לכל אורכה בחיפוש בלתי נדלה אחר קרבת אלוקים. חיפושיו פושטים ולובשים צורות שונות. מוריו מתחלפים. מחוזותיו משתנים. אבל הוא נותר נטוע באדמת הפשפוש אחר השכל הנעלם מכל רעיון. בשלב זה הולך צייטלין ומתרחק ממוריו הפילוסופיים הנוכריים והחילוניים. תפיסת עולמו משתנה עד בלי הכר ובמאמריו הוא שב לאחוריו ומרסק בנייני מחשבה עליהם השתית בימים עברו את תפיסת עולמו וגישתו. דווקא הכפירה העמוקה בהגותם של ניטשה ולב שסטוב מהם ינק רבות, הדפוהו בחזרה אל מולדתו. בנוסף תרמה לכך התוודעותו והזדהותו העמוקה עם סבל בני עמו במזרח אירופה. מצבם העגום ההולך ומתדרדר, הפוגרומים הגדולים של טרום מלחמת העולם הראשונה, התוהו ובוהו הקיומי שהתאחד עם הכאוס המחשבתי שיצרה הפילוסופיה הכפרנית, הובילו את המחפש הנואש בחזרה הביתה. עד כמה נתרחק ר' הלל מכל אותם ספרי מינים שהיה רגיל בהם לפנים מעיד בנו, זכורה לו פעם שהגיש לאביו את ספרו של אחד ממוריו הגדולים, פילוסוף נודע. "אבא השליך את הספר בסלידה. איני מעוניין להביט בו – לָאַט בסערה – הוא כפר באלוקים – – -"

אבל קודם ששב במלואו אל מקורותיו, בין שלב לשלב, מתקלפת דמותו המשכילית של צייטלין ותחתיה נגלה הטיפוס 'התועה במבוך החיים'. המבקש שאינו יודע את מה הוא מבקש, אך יודע הוא היטב שמבקש הוא. שלב ביניים זה ממלא מקום נכבד בגילויים שפקדוהו והובילוהו לעיסוקו המרכזי בערוב ימיו – מוהר"ן מברסלב.

 

*

נפש תועה יש בו בר' הלל, שכן התעייה והחיפוש אחר הדבר הזה שמציץ עליו וחוזר ומתכסה ושוב מציץ ושוב מתכסה, ובכן הרדיפה הזו שכל הווייתה גישוש וכל מהותה דבקות ביסוד הגעגוע והשוועתיות – הן לו לר' הלל מקל הליכה בעולם שכולו מהמורות וחידות קיום. וכיוון שהתעתו האלוקות מביתו ומכל מה שהוסכם ונחקר בדעתו, לא מוצא המחפש הבלתי נלאה הזה מנוח בשום מקום. רץ אל ההרים, מתרפק על סלעים שמביטים עליו משתוממים, מבקש לברוח לגמרי מאחיו כלומר מבני העולם, ולנדוד אל מחוץ לחושיו ואנושיותו. צמא הוא, צמא ר' הלל, ובשוועו לרוויה הוא לומד את צימאונו בעיון:

"אין הצמא יודע "יש" ו"אין", הצמא יודע רק את החסר והלוך ילך לבקשהוּ".

והצימאון מנחה את דרכו…

"הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוֹע אֵדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה  אני שוקק…

הנה צמאה נפשי לא-להים. הולך אני לבקשהו. ואולם גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…

עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוֹע אֵדע כי צמא אני להם.

ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש – צימאוני לא יחדל.

ואם גם אֲדַמֶה כי דבר המים – הנה ריק הוא, כי חזון המים – חזון-שווא הוא, גם אז לא יחדל צימאוני.

אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי".

הצמא הזה הוא ביטוי חד יותר בנפשו דורשת האלוקים של צייטלין. הוא מתקרב לאמצע העשור הרביעי בחייו, כשעשרים שונות משכילות וחקירה בלתי פוסקת מאחוריו. כעת כבן שלושים וחמש לערך מתעוררת בקרבו אש ימי עלומיו האצורה. התבערה החסידית כובשת שוב את חייו, והוא ששנה ופרש ונפלט מן התיבה, מוצא עצמו נידח ונידף אף מן החוץ. העולם, על שלל מרחביו הדמיוניים. החקירה על מגוון סגנונותיה ואסכולותיה שהוא ידע את כולם מבפנים – נעשים לו זרים. החיפוש, רעו הטוב מימים ימימה, גורר אותו אל מחוץ ליישוב, והפעם בדרכו בחזרה אל עצמו, אל תשובה.

בתקופת ביניים זו, כשרגליו מגששות אחר אי יציב באוקיאנוס של חוסר וודאות מקודשת עד אמש, כותב צייטלין את ה"צימאון" או "חזון הלב" – מין יצירה ספרותית שבין מאמר לשירה, בסגנון הנביאים ובגילוי לב נדיר. צייטלין נודד שם כהלך תועה, ודוחה אחת לאחת את כל ההצעות שהעולם הזה מציע לו כדי להשקיט את צימאונו העמוק. החיפוש הזה שחציו התבודדות פנימית וחציו חיזיון שהלב הכוסף מעלה לפני העיניים הכלות ברעב אחרית הימים, משרטט אולי את המסלול שעושה צייטלין המשכיל אל חיק דמותו היהודית של ר' הלל צייטלין החסיד.

מסלול זה אינו מסתיים עד שהוא חותר לעצמו דרך יותר ויותר פנימה, אל הנחל נובע, אל דמותו של 'הצדיק הגואל' כהגדרתו, ומשם אל נקודת משיח וגאולה עולמית שאת בבואתה הוא מזהה נשקפת אליו מספרי רבי נחמן.

*

אפשר לומר שר' הלל צייטלין היה מוטרד באמת ובתמים מגורל ישראל, במידה שאדם אמור להיות מודאג מגורלו האישי. הוא לא חדל להגות בכך, ומאמריו הרבים התחבטו בסוגיה זו שוב ושוב. בנפשו ההומייה ובשירתו הקסומה היטיב לבטא את מצבה הנורא של יהדות מזרח אירופה בתקופת ערב השואה. כמין רוח נבואית נכנסה בו, הוא חזה מראש את אשר יקרה לעמו, ספד לו ואף ערך קינה נוגעת ללב, עוד בטרם עלה הכורת על אילן החיים. וכך הוא מקונן והולך:

"ה' אלוקי! לאן אלך? כל האורות כבויים! כל הדרכים חסומות! חושך מצריים. מי רואה דרך? מי רואה שביל?

בכל עץ אתה נכשל,

בכל בור אתה נופל…

אי הדרך המוציאה מן הגלות?

אי הדרך המוליכה לציון?"

 

צייטלין שהיה לשעבר פעיל ציוני נלהב, התאכזב עמוקות מהבשורה שנישאה לשווא. המרחק העצום בין האידיאות הנשגבות שהציגה הציונות לבין המציאות האומללה הרוחשת בעליבותה בראש כל חוצות, הובילוהו להתנתקות מהחזון האכזב. הוא לא האמין שהחילוניות תצליח להשתית את יסודותיה של שיבת ציון וגאולת ישראל בארץ הקודש. יתכן שביטוי להלך רוח זה מבצבץ גם מפיסקה זו בקינה:

"…כבר מזמן עייף ויגע אני מדרכי ציון הנוכחיות, לא אל עיר קדשך הוליכו הן אלא אל פילוג. אבוי לי!"

בעיניים כלות צופה היה משורר משורש נבואי זה בתנודות הפנימיות הקורעות את העם לגזרים, באיום ההיטלריסטי הרושף עליו אש מבחוץ, ובעיקר במבוכת הדעות המשקעת אותו בביב של מים עכורים. צופה היה ועיניו כלות…

מה שמעסיק את ההוגה היהודי המיוסר הזה בתקופה הרת גורל זו, היא בעיקר התחייה. תחיית הנשמה היהודית. סביב הכמיהה הזו התפתח גרעין הרעיון של "בני יבנה". יוזמה זו העסיקה רבות את ר' הלל והוא קיווה לפתור באמצעותה את בעיות העם. תקווה כלל-ישראלית זו התגלמה ברעיונו בדמות תחיית החסידות, או בהגדרתו "חסידות שלעתיד לבוא". צייטלין ניסה לייסד תשתית יהודית חדשה ברוח הבעל שם טוב הקדוש, ועל יסודות המוסר הזך. הוא שהתאכזב כל כך מהתנועות והמפלגות העבריות והיהודיות שמילאו את מזרח אירופה והפיחו שוב ושוב תקוות-נפל בלבבות השבורים, ביקש להפנות את תשומת הלב היהודית לאפשרות אחרת – יהדות הנושמת אוויר עליון, מושתתת על יסודות מוסר, מעוגנת בהיצמדות לעקרונות תורניים, יהודיים, כימים ימימה. את יוזמתו ביקש להציע להמונים שישכילו לירד לסוף דעתו, וייאותו להצטרף לקהילת "בני יבנה". בחוברת הנושאת את השם "התיבה" הוא סידר י"ד תקנות ("הזהרות") המיועדות ל"בן יבנה" פוטנציאלי המעוניין להשתלב בשורות החברה. קונטרס זה אותו ייעד "לכל הרוצה להינצל מהשקר המציף כיום את העולם", כולל את הזהרות והנהגות טובות בתחום הבית והחוץ, הקדושה והצניעות, הפרנסה והמוסר, ואפילו הבריאות. בין ההנהגות המומלצות הוא מונה מספר ספרים שיש לעסוק בהם כל יום וביניהם את הספר "ליקוטי עצות", ובסעיף מיוחד על "קדושת החיים הפנימיים", ממליץ ר' הלל לקורא לסגל לעצמו הרגל "לגזול" מדי יום חמש או עשר דקות לסוג מסוים של התבודדות על ידי התייחדות בקרן זווית, חשבון נפש ותפילה אישית קצרה.

הוא חותם את החוברת בהערה: "כל קורא שגמר אומר בליבו בהחלט, להתחיל לחיות לפי י"ד האזהרות הנמנות לעיל, אף אם לא בבת אחת, כי אם בהדרגה, יכול לפנות בנוגע לזאת, אם בעל-פה ואם בכתב  – אל הלל צייטלין, שליזקא 60, וורשה".

*

על קרקע רווית ייסורי נפש זו, החלה מנביטה את עצמה בתוכיות נפשו הרחבה של ר' הלל ציפייה חדשה – הכמיהה למשיח. ככל שנקפו ימיה של יהדות מזרח אירופה לקראת קיצה האיום, כך התחדדו אצל צייטלין החושים. ממעבה האדמה הרועשת בתזזית דם ואש ותמרות עשן, נשמעו באוזניו פעמי משיח. ובת קול זו נישאה לה על כנפי הרוח, רוחו של הצדיק אליו החל להתוודע ואחריו החל רוקם את מסכת תעיותיו החדשה, המתבררת ומתבהרת אט-אט.

ר' הלל צייטלין גילה את רבי נחמן.

במהלך שנות "החזרה לעצמו" שהחלו בעיצומו של העשור הרביעי לחייו, רקם ר' הלל קשרים מעניינים ומורכבים עם אישיות מופת בעולם התורני והחסידי. השפיעו עליו הרבי מחב"ד, הרבי מפיאסצנה, האדמו"ר החלוץ וכמובן חסידי ברסלב האגדיים וביניהם רבי יצחק ברייטער הי"ד. מאמריו הרבים עוסקים בכל פינות החכמה היהודית, ובין חיבוריו הרבים בולטים החיבורים על הרמב"ם, מדעי היהדות, הנסתר והמסתורין שבישראל, על האר"י, הבעש"ט, בעל התניא, וכמובן על מוהר"ן מברסלב. יוזמות ספרותיות רבות היו לו, ואחת המיוחדות השאפתניות שבהן היא תרגום ספר הזהר לעברית. ר' הלל שהכיל בקיאות עצומה בכל מכמני תורת הנסתר, מושגיה ולשונותיה אף הנדירים והייחודיות ביותר, נטל את המשימה על שכמו לבקשתו של אחד מידידיו, סופר ומלומד. ספר הזוהר היה מהחיבורים הקרובים לליבו. הוא בילה רבות במחיצתו ודומה שהתהלך בו כבמעונו האישי. יוזמה זו נגדעה בשלביה המוקדמים ולא ראתה אור.

 

מאמרים רבים הקדיש צייטלין לתורת ברסלב ולצדיק האמת אליו הולך הוא ומתוודע. בהפרש של עשרים ושמונה שנים זו מזו הוא כותב שתי יצירות משמעותיות על מוהר"ן מברסלב, והמרחקים שהוא גומע בין מאמר למשנהו ניכרים היטב מבין השורות. ביצירתו הראשונה הוא מתפעם מדמותו של הצדיק מברסלב ומנסה לתהות על קנקנו, וניכרים עדיין הקדמותיו המשכיליות מהן הוא הולך ומתנער. בחיבורו המאוחר יותר שקוע צייטלין כליל בהתפעמות מחיזיון משיח שנגלה אליו מתוך כתבי מוהר"ן. המחזה הזה שר' הלל תוהה אודותיו כל ימיו, מופיע ביצירתו "אורו של משיח", כמסלול של הבנה ויישוב הדעת, מהגלות ותמיהותיה הסתומות ועד ההתגלות העתידה לבוא. ודומה שמחזה זה מניח את דעתו ומרגיע קמעא את רוחו הסוערת של משורר הצָמָא והתעייה.

מאמרים רבים הקדיש צייטלין לתורת ברסלב ולצדיק האמת אליו הולך הוא ומתוודע. בהפרש של … שנים הוא כותב שתי מסות משמעותיות על מוהר"ן מברסלב, והמרחקים שהוא גומע בין מאמר למשנהו ניכרים היטב מבין השורות. ביצירתו הראשונה הוא מתפעם מדמותו של הצדיק מברסלב ומנסה לתהות על קנקנו, וניכרים עדיין הקדמותיו המשכיליות מהן הוא הולך ומתנער. בחיבורו המאוחר יותר שקוע צייטלין כליל בהתפעמות מחיזיון משיח שנגלה אליו מתוך כתבי מוהר"ן. המחזה הזה שר' הלל תוהה אודותיו כל ימיו, מופיע ביצירתו "אורו של משיח", כמסלול של הבנה ויישוב הדעת, מהגלות ותמיהותיה הסתומות ועד ההתגלות העתידה לבוא. ודומה שמחזה זה מניח את דעתו ומרגיע קמעא את רוחו הסוערת של משורר הצָמָא והתעייה.

 

יצירתו פותחת בבירור הגדרתו של צדיק אמת משאר צדיקים.

"צדיקי־האמת או צדיק־הדורות הוא זה שפותח שערים חדשים לגמרי בהיכלות העליונים, מגלה שמיים חדשים וארץ חדשה, מוריד השפעות מעולמות רחוקים ביותר, מגלה הוד־קודש שהיה מכוסה ונעלם דורות רבים: צדיק, שהוא מפתחם של העולמות מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, "ופתח ואין סוגר, וסגר ואין פותח"…

בהמשך הוא שוזר את הצדיק המופלא הזה עם דמותו של משיח שמפציעה, כפי שמתברר למפרע, כבר בדמותו של הצדיק "…ובמידה שהוא, הצדיק, בבחינת צדיק האמת או צדיק הדורות, הוא לא רק מעבר אל המשיח, כי אם דמות דיוקן, או יותר נכון, גילוי קדום של המשיח בעצמו".

כתיבתו של ר' הלל מתאפיינת ביכולת ניתוח והסברה מיוחדת במינה, וכך הוא מדלג מתורה למאמר וממאמר לשיחה, ודולה בזו אחר זו הבחנות נפלאות, חדות בבהירותן ונהדרות בציוריותן. את נסיעתו של רבינו ז"ל לארץ ישראל למשל הוא לומד מתוך תורה ב' בליקוטי מוהר"ן:

"נסיעתו של רבי נחמן לארץ ישראלמתוך מסירות נפש שאין כמוה בעצם ימי מלחמת נאפוליאון בארצות המזרח. בעצם התבערה של המלחמה. בלי שום ידיעה במפות. בלי שום הכרת העולם. בלי שום יכולת ואפשרות להשתמש לעת הצורך בכלי נשק גשמיים כדי להגן על החיים…הנסיעה הזאת לא באה אלא לשם כיבוש רוחני של הארץ".

או התיאור המופלא הזה הלקוח אף הוא מאותה תורה, ומתורגם בציוריות ובנוסח שירה:

"הצדיק הגואל, צדיק הדורות, הוא כלוויתן בים האין סוף, וכל התפילות שלא היתה להן עלייה באות אליו ונדבקות כחול קודח סביבו. והוא, הצדיק, מתקן אותן את התפילות ואת הנשמות, בבחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מכניס כל תפילה במקום הראוי לה וכל נשמה במקום הראוי לה, וכך הוא בונה לאט לאט את קומת השכינה עד שהוא מקים את המשכן הקדוש במלואו, ואז נכמרים רחמי הקדוש ברוך הוא על העולם כולו, ובפרט על ישראל השרוי תמיד בצרות,  יגונות ואנחות, וכל המציאות כולה מתמלאה חסדים גלויים ועצומי".

בסופו של דבר מעלה צייטלין את המסקנה המרכזית בנוגע לאופן התגלותו של מושא חיבורו – המשיח, ואת השאלה המזדעקת בצידה:

"התגלותו של המשיח תבוא רק על ידי צדיק הדורות, שהוא כלול מכל הנשמות ומאיר לכולן בתפילותיו, עצותיו והדרכותיו. במה דברים אמורים? כשהנשמות מכירות את אביהן מדריכן, והן שומעות בקולו והולכות בדרך עצתו. אבל כיצד יבוא על ידי כל זה תיקונן של אותן הנשמות, שאינן מכירות כלל את צדיקם של דורות או שאינן נענות לו?"

גם כאן כדרכו, תורם צייטלין לקוראיו את ההקדמות שהוא – איש מסעות וותיק שכמותו – ליקט ואסף במהלך היסטוריית התעייה והחיפוש שלו, כהכנה לגילוי העמוק והיחידאי בציור חזון הגאולה, הממשי והמוחשי. הוא מציין את הרמב"ם המתאר את התרחשות הגאולה על פי פשוטן של מקראות. מזכיר את הקבלה המעמיקה את אירועי הגאולה לרבדים נשגבים. מביא את הרב מלאדי בספר התניא ואת הנתיבות שסללו לשאלה זו בשיטת חב"ד. לבסוף גם מאזכר את המאמר "העמוק שבעמוקים" על "כללות הניסים" בספר קדושת לוי.

"…ואולם רבי נחמן הוא האחד בכל מבקשי המשיח ומבשרי הדרך אליו, אשר הראה דרכים כמעט מוחשים ונגלים, שעל ידם נוכל להשיג איך יסיר ד' את לב האבן מעל הגרועים והפחותים שבבני ישראל, איך יהפוך ה' אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ואיך ישפיע המלך המשיח את שפע אורו על הרחוקים מאד ממנו גם בגזע, גם במקום, גם בשפה, גם בדעת והכרה, גם במנהג והרגל, גם בדת ודרכי חיים".

צייטלין לומד את התורות שבליקוטי מוהר"ן ואת שיחותיו של רבינו ז"ל כפירוש בהיר להתרחשויות של זמנו. הוא ממליץ לכל הנגועים בדבר להשתחרר מהיחס "המשכילי- מתנגדי" אל יוצרי החסידות "ואל היוצר היותר מקורי והיותר פלאי שבהם – רבי נחמן" ולמצוא בתוך דבריו פתרון תהומי ושמימי כאחד, לתהליכים שונים באקטואליה דוגמת תנועת הגירות של הסובוטניקים ברוסיה או לפנים בימי בית שני. בהמשך הוא מוצא פתרונים לתנועה האללית המפתחת בימיו על ידי ההיטלריזם או תנועת התשובה מנגד. הוא מסיק שהפירוש הנכון לכל ההתרחשויות הללו תלוי וקשור בפעולותיו של הצדיק שמתוארות בפרוטרוט בתורותיו:

  "צדיק האמת מכניס קרני אורו לתוך נשמות אנשים רחוקים, ואף גם לתוך

נשמות עמים רחוקים, לא רק על ידי האהבה,  שבכוחה הוא יוצר שטח גדול

של אויר טהור, שדרכו,  דרך אותו אויר, הוא שולח את דברו־פעולתו במהירות

הבזק -אלא גם על ידי הנגינה שלו וסיפורי המעשיות שלו".

 

צייטלין, כך מסתבר, היה חלוץ לחוקרי החסידות שהצליחו להתנתק מדעותיהם הקדומות וליצנותם הצוננת ולהציץ מבין החרכים הצצה של ממש אל פנים היכלו של הרבי מברסלב. בעקבותיהם נהו עוד סופרים וחוקרים. ר' הלל העורק משורות המשכילים, מתעמת כל העת עם עמיתיו הישנים. שהלא הוא מכיר אותם מבפנים ויודע את נגעיהם ודעותיהם המשובשות. צייטלין הנלהב, איש המסעות הרוחניים, מנסה לשכנע את העולם המתנכר שקורס תחתיו במזרח אירופה אכולת ההשכלה ומפויחת מאנטישמיות גואה, לפקוח עיניים נקיות ולהביט בדמות דיוקנה של האמונה הטהרה והתום האינסופי הנשקף מאישיותו של הרבי מברסלב אותו הוא לא חדל מלגלות שוב ושוב ולהתפעם מרוחו. הנה דוגמה לצורת הסתכלות – כל כך לא אופיינית בתקופה זו בקרב משכילים  – על סיפורי מעשיות של רבינו ז"ל:

"כל סיפוריו של רבי נחמן הם מצד אחד סיפור ההוויה כולה, ומצד אחר

גם סיפור חיי עצמולא סיפורי החיים החיצוניים שלו, ואף לא סיפורי החיים

הפנימיים שלו, כי אם סיפור החיים הכמוסים שלו, החיים האציליים־עליונים,

חיי נשמה נשגבה, שירדה לתקן תיקונים,  להעלות נשמות נפולות,  ללחום את

המלחמה אשר לה' ולהתוות את הדרך לגאולה האחרונה.

אם תתעמקו בחיי רבי נחמן ובכל התורה אשר הורה ובכל המעשים

אמר עשה,  ותסירו מליבותיכם כל מיני תיאוריות מודרניות וכל מיני השקפות

משכיליות וחקירות של מה בכך, תיראו ותיווכחו, כי במובן ידוע רבי נחמן עצמו

הוא גם השני למלך, המבקש את בת המלך שנשבתה,  הוא עצמו ה'בערגיר',

(שהציל את אשת העני (בסיפור 'מעשה מבערגיר ועני' (מחיילותיו של ה'יעדנעראל'

והתחבא עימה בבור ובמיקווה, באגמים ובמעיין ובנחלים ובנהרות ובימים;  הוא

הוא גם בנו של אותו ה'עני', ה'בחור', שעברו עליו הרפתקאות רבות עד שנשא

את בת הבערגער שנעשה מלך.  רבי נחמן עצמו הואבמובן הסובייקטיביאחד מן ה'בעטלערס' שלו, או גם כללותם של כל הז' 'בעטלערס', והוא הואבאותו המובןגם בעל התפילה, כלומר בעל התפילה של הדורות האחרונים לפני התגלותו בבעל־התפילה, הגואל האחרון".

 

*

ולא שגה החוזה בנבואת הזעם.

ענני המלחמה שהקדירו את שמי אירופה הנחיתו מכת אש וגופרית על ראשיהם של מיליוני יהודים. ווארשה העיר הפכה למלכודת תופת, מוקפת חומה ונצורה בגטאות. בקרב אחיו הדוויים והסחופים נמצא אף ר' הלל צייטלין. שנות חייו האחרונות בגטו אפופות מסתורין ואגדות שונות נכרכו סביבו. בשנת ת"ש, בעיצומה של המלחמה, עשה האדמו"ר הריי"צ מאמצים להצלתו של הסופר הישיש ממלתעות המוות, ושיגר מכתב בעניינו אל רבה הראשי של ארץ ישראל הגרי"א הרצוג:

"כיומיים טרם עזבי את ווארשא ביקרני ידידי הסופר המפורסם הישיש ר' הלל שי' צייטלין, ויבקשני בדמעות על עיניו לבקש את כת"ר בשמו שכת"ר ישתדל אצל הסוכנות – שהוא אחד מחבריה – לשלוח לו סרטיפקט, כי מצבו בגשם וברוח מסוכן הוא, וגם אני מצדי מבקש את כת"ר בזה, וכן לשלוח לו כרטיס-ספינה עבורו ועבור רעיתו תחי'".

מאמצי ההצלה לא צלחו, ובעיצומה של האקציה הגדולה שהתקיימה בגטו, בערב ראש השנה של שנת תש"ג, נלכד הוא אף כשתפילין בראשו, וספר הזהר בידו.

"5 דקות נתנו לו לחותני" – העידה כלתו לימים – "כדי שיארוז את חפציו". הוא התעטף בטלית, התעטר בתפילין, לקח את ה'זוהר' בידו – והלך.

"הליכה מופלאה היתה זאת" כך על פי עד ראיה, "בצעדי-און בוטחים צעד בתוך מחנה האומללים. קומתו הגבוהה, דמותו הנאצלה, עיניו המבריקות וצעדיו האיתנים הטילו אימה. אפילו המיליציונרים האוקריאינים הרצחנים נתרשמו, לא האיצו בו בגסות אלא עזבוהו לנפשו. והוא פסע ופסע, ושפתיו לא חדלו מלרחוש ועיניו הביטו הרחק – הרחק…"

 

 

גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.

האביב היהודי – מה זה התחדשות אמתית

(פורסם בעיתון בקהילה – אביב תשע"ב)

חג הפסח מצודתו פרוסה חודש ומחצה לפניו ורשימו שלו טבוע הרבה לאחריו. ציפיות רבות נערמות לפתחו של חג החירות, בתחום החומרי ואף ברוחני. בקצירת האומר ניתן לקבוע שאת הצורך התמידי להתחדש אנחנו נוטים לרכז בפסח, באביב, ולא בכדי. בניסן כמו בתשרי נברא העולם. בריאת עולם משמעה התחדשות והצורך הזה מפעם בקרבו של כל יצור נברא ומקנן בכל חלקה טובה של בריאה. על דא תוהים העולם ומתחבטים, היאך מתחדשים? מאמצים רבים מושקעים בהתחדשות עונתית כמקובל. רענון, שינוי, גיוון ועוד היד נטויה. זו מגמה ססגונית לכל הדעות, אך האם אין זה רק מעשה זיקית – החלפת צבעים, ושינוי אדרת?

זה מכבר חלפה עברה על שכנינו רוח אביבית. מלווה סופות ורעמים, ברקים וזיקים. האביב הערבי זכה לתשואות רמות בראשיתו, אך עד מהרה הפך לחורף קודר ומזליף זלעפות. לא אביב ולא יער. ההתקוממות האזרחית עשתה מספר הקפות סביב הגלובוס, יצרה הדים והותירה אחריה עולם תוהה, מבועת ופְצוּל-דעות עוד יותר.

האביב הערבי לא היה אלא עונה נוספת במצעד האופנות והטרנדים שנוכחותן לבדה, ללא תוצאות, מפארת את דברי ימי ההיסטוריה. עמים קמו ואף שבקו חיים, לאומים קנו עצמאות בדם ואש, ונעלמו מן המפה כעבור דורות. אידיאולוגיות נהגו, הלהיבו, והתאבנו על סף ההווה כפסלים מפוארים מימי קדם. אביב, גם זו עונה חולפת. שיח החוצות השופע בתקופתנו, עשיר במונחים אביביים ממדרגה ראשונה. נוטף צוף פרחים, ומבטיח למאמיניו משהו חדש שמפציע ומתחיל. האם זוהי גרסה נוספת לאביב הערבי, או שמא אכן ישנו אביב יהודי?

הבה נראה:

אביבים ופסחים רבים פקדו אותנו במרוצת הדורות שמפסח מצרים ועד השתא. הם הופיעו על רקעים שונים, של גלות וגאולה, חשכות ואורה. ובכל זאת, תמיד היה פסח חג החירות, והאביב עת גאולה. היו לנו פסחים של בית מקדש, קורבן פסח בחבורה ושירת הלל. גם היו לנו פסחים של מרורים. אפילו באפילת עמק הבכא נאכלו מצות וביערו חמץ. זה מה שיש בין אביב לאביב. ביהדות אביב זה לא עונה של אופנה. האביב הוא מרכיב ממרכיבי נפש האומה. עונת האביב היא הקוממיות השתולה ביסודות הווייתנו. זוהי זקיפת הגו החוזרת ונשנית גם לאחר אלפי התכופפויות והתכווצויות. אביב שכזה אינו בר חלוף.

*

דורנו הוא דור העונות והאופנות. כל מה שרוחש ומתרחש סב סביב ציר הטרנד, האופנה, ומה שהולך. המציאות הזו מזרימה את כל המגמות המתחלפות כמו על גבי סרט נע המפריד הפרדה מוחלטת בין 'מה שהולך' למציאות גופא. וכך הופכות המגמות השונות למין תערוכת תרבות ופנאי נודדת, שאין כל סיכוי שתשפיע על המציאות ועל הנפשות הפועלות. אנשים שואפים לחירות, ומפרשים את השאיפה הזו בכל מיני אופנים שבאים לידי ביטוי במגמות חברתיות חולפות מתחלפות. העונות הללו חוצות את חוצותינו, פוסחות על העיקר ומטביעות חותם על הטפל, הוי אומר: על זיכרונו קצר הטווח של הציבור. כאלו הם האביבים הצבעוניים שהתיימרו לחלץ את אומתנו לחופשי.

התורה הקדושה מדברת על אביב שונה לגמרי. באביב היהודי לא בהכרח זורחת פריחה משובבת לב. ובחללו לאו דווקא מרצדים פרפרים ססגוניים. יש והוא אפוף אלרגיות, ויתכן גם שחזותו תהיה חורפית. חודש האביב נקבע כזמן "בו יצאת ממצרים" וזו עובדה. החירות האביבית היא מציאות קיימת ולא עונה חולפת. ולכן, גם אחרי אלפי שנות גלות ופזורה, לא עומעם אורה של אותה גאולה ראשונה. משום שהחירות שניתנה לנו בצאתנו ממצרים נושאת כוח עצמי, מציאותי. החירות הזו נקבעה בנו כחלק גנטי בלתי נפרד מישותנו. אות ומופת לכך; יהודי מסוגל לחגוג את חירותו גם בעמק הבכא. כשלמראית עין אין ברשותו ולו סמל קלוש של אדוניות על עצמו או שמץ בעלות אישית. ובכל זאת הריהו חוגג חירות. מאי משמע חירות?

כאן נעוץ תורף ההבדל: כל בני המין האנושי ללא יוצא מן הכלל, מוצאים את עצמם ביום מן הימים כלואים בבית כלא תרבותי, חברתי או מדיניותי. הם מנסים בכל דרך להיחלץ ולהימלט לחופשי. ולשם כך יוצרים ברוב עמל אידיאולוגיות, אופנות ועונות. הללו אמורים ליצור תמונת רקע חדשה, שתקנה את התחושה כאילו דבר מה באמת השתנה. אביבים שכאלה אינם דבר חדש, ואין בהם פריחה. כל העונות והאופנות הללו אינן באמת נושאות בשורה, משום שהאדם גופו אינו נעשה בן חורין. לכל היותר הוא מדשדש במילים אחרות, ומתעדן בניחוחות רעננים של פריחה.

האביב היהודי לעומת זאת, שואף גם הוא לקראת חירות. רק שהחירות מצויה בנו זה מכבר. והאביב הוא עת מזומן לגלות אותה. איננו מבקשים ליצור חירות – אנחנו משתדלים לחשוף אותה ממעמקים. פסח, פוסח ומדלג על ערכים רבים שבני אדם מחשיבים לעיקר, ונוגע מגע ישיר בנשמה בת החורין. הוא מאיץ בה להזדרז, לנטוש את העבר, לחדול מחלומות שווא על העתיד, רק לחיות כבן חורין בהווה. מיהו בן חורין? האיש המתחדש!

להתחדש זה לחנוך כל רגע בחיים כנקודת התחלה נקייה ונטולת כתמי עבר. להתחדש זה לעשות כל צעד בהווה ללא משא רגשות תקוות ואשם מזמנים קודמים. להתחדש זה לא להפתיע את הציבור ברעיון חדשני ומחוכם. רק אדרבה, להסכים להיות נבוך ובוסרי. בלתי יודע וחדש באזור. נטול מושגים, או בקצרה, בן חורין.

 

 

 

על ביעור חמץ, שפיות, ומסורת

(פורסם בעיתון 'בקהילה' – פסח תשע"ב)

"התיבה השטה על פני המים ובתוכה אלפי זנים נדירים של צמחים ובעלי חיים, מסמלת את המאבק החיוני למען שימור הטבע וערכיו. לכן בחרנו את העיתוי המקסים הזה – פרשת נח, להעלאת המודעות לסביבה ירוקה וסיוע להישרדותם של זנים בסכנת הכחדה". את ההסבר המרתק הזה, הרצה בפני בהתלהבות ורוב עניין, גדעון, איש ירוק ואוֹרְגַנִי. העושה חייל בפעילותו למען החי, הצומח והדומם.

לא, סביבה ירוקה אינה לצנינים בעיניי, חס ושלום. אבל ההקשר המעליב והאומלל בין סמל האמונה והתפלה – תיבת נח, לפעילות חברתית לטובת הטבע הנכחד, לא עושה טוב ללב היהודי.

  פאתי המרכול השכונתי עטו חג. כחיילים בצבא הצאר, ניצבו זקופים מיכלי הניקיון למשפחותיהם ועל דגליהם. מיוחסים לפירמות שונות ולסמלי תאגידים ידועים. על החג המפציע באופק, בישרו שלטים מאירי עין, עטורים בפסוקים ואמירות שנונות, כולם שפה אחת להם, ניקיון.

והלקוחות כטוב ליבם בפרוספקטים במבצעים ובהנחות מתרוצצים בתזזית, מעמיסים מכל הבא ליד חומרים וחומרות, לקיים מצוות היום.

אין ספק, בשלב כלשהו יצאו הדברים מהקשרם. ישראל מדקדקים במצוות ומחבבים הידורים, אשריהם. אך לפעמים מבלי שנשים לב מי שקובע את ההידור ומותח את הקווים האדומים בין מהודר, כשר וטרף, הם למרבה המבוכה, משרדי פרסום חביבים. הבזבוז הכספי, ניחא. המאמץ והמתח – בדיל ויעבור. אך משהו אחר הולך ומחמיץ לנו. המשמעות, הטעם, ובעיקר העיסוק במצוות השם שזולג לכיוון עיסוק במצוות אנשים. יתכן שהשימוש הירוק בתיבת נח, נעשה גם במחוזותינו, בניקיונות הפסח?

*

תיבת נח יכולה להשתלב מקסים עם מסרים ירוקים וצמחוניים. המבול והחורבן שבחוץ, ואלפי הזנים הנדירים שבפנים. פעילותם של בני האדם לשימור הטבע, היונה ועלה הזית יחד עם הכרם הראשון שניטע על אדמת הטרשים.

ההשתלבות הקלה הזו, של פרשיות בתנ"ך עם מסרים מעולם המוסר והמצפון האנושיים, מהווה סכנת הכחדה ממשית על המבט האמוני שלנו. הרבה יותר ממבקרי המקרא ותנועת ההשכלה. אתה יכול להפוך במחי פרשנות, את התורה כולה לספר נימוסין. אולי זו היתה כוונתם של היוונים בפרויקט תרגום התורה ליוונית. הם ביקשו לגייס גם את נשמת אפה של היהדות לסל הערכים היווני. תרגום יעניק להם דריסת רגל בתורה. הם ידעו, עיר, ניתן לכבוש באמצעות הרס. לנתץ את חומותיה באייל ברזל, ולקעקע את יסודותיה באבני קלע. אך ישנו אמצעי מביס יותר. להערים למרגלות חומותיה עפר, וליצור גשר. כך אתה מותיר את העיר שלימה, וגם כובש אותה. תרגום הוא גשר. היהדות, כך ידעו ביוון, מבוצרת היטב בתוך תורת אמת. במקום להכות בחומה, נוכל לעלות בה, לגשר על פני הפערים, ולכבוש את הלבבות מבפנים. תרגום יווני – יהודי.

הכפירה השליכה כבר מזמן מידיה את כלי המלחמה הכבדים. היום היא עובדת רק בכפפות. אוכלת ומרוקנת את העוגה מבפנים, ומותירה אותה שלימה כלפי חוץ. תראו באיזו קלות ניתן לשלוף את עוקץ האמונה – הנשמה של הפרשה, מפרשת נח וסיפור המבול. מדברים על הכל, על זנים וסכנת הכחדה. על מבול שממיט חורבן על הטבע, על הטבע המתמוסס ונמוג באשמתם של בני אדם המשחיתים את דרכם. רק פרט אחד נשכח מלב. בורא עולם.

ההשקפה היהודית הפנימית מלמדת, שכל התרחישים המתרחשים כאן בעולם, נועדו על מנת להכניס לכאן פנימה את בורא עולם. ההשקפה האמונית מציגה לנו את העולם של טרום מבול כסמל הקלקול והזיוף, כשבמרכזו אדם אחד, עמוד אמונה יצוק במרחבי הבוז והכפירה, נח איש צדיק. הפעילות של נח, איננה ירוקה – הא ראיה, אף אזרח לא מוצא בה עניין ומזדהה עימה. ההפך, נח נראה כמו מוכיח אדוק וחשוך בשער. כמו בריה שלא מן העולם הזה. נח עסק משך מאה ועשרים שנה בקיום תמים של מצוות השם. והמעשה הפשוט הזה הוא שהציל את היקום מהכחדה מוחלטת.

*

חגים ומועדים הם שערים פתוחים לגילויים של אמונה ודעת. אך סביב כל חג רוחשת גם תעשיית 'תרגום'. כשדעת בעלי בתים יוצקת את נופך השגותיה בתוך דעת תורה, נולד בעולם כלאים. ניקיון חמץ הופך לפעילות אינטנסיבית של היגיינה ושיפוץ. אין כל רע בכך. אדרבה, מי כמונו יודע לאיזו סיבה שמימית נדרש כל ראש בית אב, כדי לפנות קרטוב תשומת לב לבדקי ביתו, סיודו, כיורו וטיוחו. הבעיה היא, שפעמים רבות, טובע לו העיסוק במצווה, בנהרות האקונומיקה ובבורות הסיד. נשכחת לה תחושת הרוממות במצוות אנשים מלומדה של טמבור וצבעי משי משי.

מצוות ביעור חמץ, כפי שמאירים אותה הצדיקים. נועדה להוביל אותנו בנתיבי הנפש אל החורים והסדקים, מקומות בהן התנחלו להן החשכות והעיפוש. לשם כך קבעה לנו התורה גדרים – 'עד מקום שידו מגעת'. החיטוט אחר פגמי הנפש – ברחמי השם, משיג את מטרתו גם בבחינת 'ואחד הממעיט', העיקר שיכוון את ליבו לשמים. החיטוט אחר פגעי החומר, הדקורציה, הסיד והצבע, תובעני וטובעני, כידוע לכל מי ששלח בו יד בחודש האביב. אבינו אב הרחמן מזמין אותנו להשיג נקיות וקרבת השם בעזרת השתדלות עד מקום שידינו מגעת. את השאר הוא ימלא וישלים כרחמיו וכרוב חסדיו. הבה נותיר את העיסוק המופלא הזה, חף מתרגום. נקי יותר להשם. קרוב יותר לנשמה.

 

 

 

 

הומלסים, לכו הביתה! (על גלות וגאולה)

הניסיתם מעודכם להשתכשך בנעליו של חסר בית, לחוש את תחושותיו, להשקיף על הרחוב ממשקפיו? מגורים על ספסל ברחוב קריה אולי אינם כה נפוצים במחוזותינו, אך אין אדם שאינו נתקל באוכלוסיה הזו. האנשים נעדרי הבית, משוללי קורת הגג. בית, מהבחינה הזו, משמש הרבה יותר מאשר ארבעה קירות וגג סוכך מלמעלה. בית מעניק לנפש מציאות, מקום בעולם. חיי נישואין נקראים בניית בית. לא לחינם כה מעסיקה קורת הגג המדוברת את הציבור. המשכן הזה בו ייבנו החיים, מהווה בית קיבול לנשמת החיים. ומי שלא זכה למצרך שכזה משל עצמו, מסוגל אולי להעריך אותו יותר.

מקום בעולמו של הבורא

"כי תפארת אדם לשבת בית", הבית הוא מקומו של האדם. על שמו מתקרא אדם 'בעל בית'. הבית כמו גם החפצים וההווי שהוא אוצר בחובו, מעניקים לנפש זהות, מקום בעולם. לעומת הבית יש את מה שמחוצה לו. ובין שתי המחוזות הללו – הבית והחוץ, מחלק אדם את חייו.

רשות היחיד ורשות הרבים אינן רק נקודות ציון על פני המפה. הרשויות הללו מבטאות משמעויות עמוקות הנוגעות לפנימיות הנפש, ולהנהגת העולם. המשנה הראשונה במסכת שבת פותחת בהתרחשות שבין רשות היחיד ורשות הרבים. 'בעל הבית' מצוי בביתו פנימה, בחוץ עומד העני. האריז"ל בכתביו הקדושים מכנה את המצב המתוקן בעולם בשם 'רשות היחיד' ואילו את מצב הקלקול והעיוות בשם 'רשות הרבים'. רשות היחיד על פי הספרים הקדושים, היא מציאות בה העולם משמש משכן כבוד לבורא עולם. מצב בו הנבראים מכירים במי שאמר והיה העולם, זוהי רשות יחידו של עולם. לעומת זאת, במצב בו הבריאה נשלטת על ידי כוחות טבע, המציאות היא 'רשות הרבים'.   או כלשונו של האלשיך "עולם הגלגלים עם העולם הזה הצד השוה שבהם כי גשם המה, ויחשבו לפניו יתברך כרשות אחת, שהוא רשות הרבים, עולם הפירוד. ואשר למעלה, שהכל קדושה דבקה בו יתברך, יתייחס לרשות היחיד, כי כל הקדושה היא אחדות כנודע".

הבית והחוץ קיימים גם בנפש פנימה. יש בכל אדם 'רשות היחיד',  ו'רשות הרבים'. ברשות היחיד שלו, האדם מגלם דמות עצמית. דמות האומרת 'יש לך מקום בעולם, יש הצדקה לקיומך'. אין אמירה ענוגה מזו!

רשות הרבים זועקת את ההיפך. העובדה שאנשים נוספים חולקים איתך יחד מרחב משותף, מעמידה את עצמוּתך בתחרות כפויה. כביכול נדרשת להוכיח את ייחודיותך. רשות הרבים היא מהומת הנפש, חוסר שלווה הנובע מאי הכרה בזכותך להתקיים גם מבלי להוכיח כל יתרון על פני ייצור אחר.

יתרה מכך. ברשות היחיד יש לו לאדם רק דעה אחת, היכרות אישית עם הבריאה ועם מחוללה. זהו מקום המשתמר. רשות הרבים איננה 'מקום משתמר'. במהותה פרוצה היא לכל דכפין, מזמינה דעות וסברות, אי הבנות וסתירות. התחושות הללו סותרות באופן המטלטל ביותר את טבעה של האישיות. מהסיבה הזו משמש הבית קן בסיס, מקום אליו חוזרים תמיד. ביתו של אדם הוא מבצרו, אף בשעה שכמעט אינו מבלה בו.

גלות – התפזרות, גאולה – התכנסות

הגלות והגאולה נמשלים לחוץ ופנים. בזהר הקדוש ובספרים הקדושים מתוארת היציאה לגלות כיציאה מרשות היחיד לרשות הרבים. אומות העולם, מסביר השל"ה הקדוש, נחשבים 'רבים' משום שהם מפולגים לשבעים לשון. 'רשות היחיד' מבטאת את האמונה התמימה. הנברא יחיד הוא בעולמו של בורא אחד. בתוך 'רשות היחיד' אין מקום למאבקים גם לא לחילוקי דעות. ממילא אין מקום גם לכפירות.

האמונה במהותה יחידה היא, איננה סובלת נטע זר. האמונה קנאית לייחודיותה משום שכל מהותה שייכות. האמונה משייכת, וממילא אף שוללת כל הזדקקות לגורם אחר. כפירה, לעומת זאת. היא זרות. זרה כלפי עצמה, מטילה ספק בכל. מהסיבה הזו הופכת האמונה את המאמינים ליחידה אחת. וכדברי המדרש המובא ברש"י (בראשית מ"ו, כ"ו). "עשיו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן 'נפשות ביתו', לשון רבים. לפי שהיו עובדין לאלוהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש אחת, לפי שהיו עובדים לא-ל אחד".

המקום הטבעי ביותר לחיי נפש תקינים, הוא ערסל אמונה. "ויהי אומן את הדסה" הספרים הקדושים מדגשים בפסוק הזה את ביטוי האמונה המאפיין ביותר. אמונה היא אוֹמנוּת, התמסרות בידיים של כח גדול ומסוגל יותר. "כגמול עלי אימו" – אמון מוחלט, ללא תהיות וללא כל אפשרות לרעיון נוסף. זו בדיוק רשות יחידו של עולם. במקום הזה פורחים חיי נפש בריאים.

זהו סיפורם של הגלות והגאולה. גלות פירושה, התפזרות. חזון הגאולה מבשר על 'קיבוץ נדחים' "אלוקים מושיב יחידם ביתה". את המציאות המושלמת מתארים חז"ל בחזון "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". ארץ ישראל היא רשות יחידו של עולם "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". לעתיד, תתפשט רשות היחיד ותכבוש את רשות הרבים, זו תמצית הגאולה.

כמו גלות העם כך גם גלות הנפש היא התפזרות. נפש גלותית היא נפש מפוזרת. התפזרות נפשית היא שיעבוד לרשויות שונות. פחדים, דאגות, דחפים ויצרים. כל אחד מאיתנו משועבד לכמה וכמה גורמים, ידועים ושאינם. משועבד אדם לציפיות הסביבה, לציפיותיו מעצמו, לדעת ציבור, משפחה, חברים ומה לא. השעבוד הזה מעמיד אותו תחת רשויות שונות, אין הוא אדם לעצמו!

השעבוד לגורמים זרים סותרת במהותה את האמונה. אדם הנתון למרות פחדיו, לחציו ודאגותיו, אינו רואה במציאות אלוקית את ביתו היחידי. במידה מסוימת הוא חסר בית.  מושלך ברחובות קריה, מפוזר.

גאולת הנפש היא מציאת נחלת הפרט בזרועות האמונה. ההכרה שאינני חייב מאומה לאף גורם חוץ ממנו יתברך. אינני מעונ