טובים ורעים – סודותיה של יכולת ההבדלה

תגידו, מי אנחנו טובים או רעים?

דימוי עצמי הינו תחום מורכב המלווה מבוגרים כמו ילדים. ההיכרות שלנו עם עצמינו, חשובה לא פחות מההיכרות עם הסביבה. מעבר לכך, חשובה וחיונית הפרשנות שלנו לדמותנו. המקום בו אנו מקטלגים את עצמינו, הוא המקום בו אנו מנהלים את חיינו. מטבע הדברים, המקום גורם. זהו המשפיע הראשון והמרכזי על מהלך חיינו, החלטותינו, והתנהגותנו במרחב.

הנושא היותר סבוך, היא היכולת להיות מודע לחסרון או פגם אישיות. להכיר בו, לחיות לצידו, ולהתעלות מעליו. אנשים נוטים בדרך כלל להתעלם לחלוטין מחסרונות (של עצמם, את של הזולת מזהים תמיד), או לראות אותם יותר מדי. שתי הנטיות הקיצוניות הללו, עד כמה שהדבר מפתיע, משתייכות לתופעה אחת. חוסר יכולת להבדיל. מי שאינו מסוגל להבדיל בין פגם אופי לאישיות עצמה. בין חסרון לגופו של דבר. עשוי לאמץ לעצמו כברירת מחדל, גישה מתעלמת. או לחילופין התמקדות מוגזמת בחסרון. שתי המגמות גרועות והרסניות. אך יש גם דרך אחרת. 

הבדלה – יסוד הבריאה

התופעה היותר קדומה בטבע, היא ההבדלה. זו למעשה הקרקע עליה צומחת ומתקיימת המציאות כולה. בבריאת העולם נאמר "ויבדל.. בין האור ובין החושך". ההבדלה, ניתן לומר, מאפשרת את קיומם של מעשי בראשית. מציאות של קודם הבדלה היא תוהו ובוהו, חוסר סדר, מצב בו הכל מעורב יחד. לילה ויום, ארץ ויבשה טוב ורע.

דור אחד הצליח לגלגל את גלגל העולם אחורנית, על מצב התוהו והחורבן. דור המבול. חטאי דור המבול הם השחתת הדרך "השחית כל בשר את דרכו", הגזילה והחמס, יחד עם עוונות נוספים המיטו על הבריאה את האסון הנורא בתולדותיה. מבול. המבול הוא חורבן ואובדן ההבדלה. מים עליונים ותחתונים חוברים יחד למערבולת איומה של הרס וחורבן. הדומם, הצומח, החי והמדבר נעלמים בבליל מים זדונים. המבול לא היה רק עונש, מעבר לכך היתה זו תוצאה. תוצאה של התנהלות מסוימת, כזו השוללת מהמרכיבים השונים את מקומם האישי. עוון הגזל למשל, שולל את מקומו של הרכוש. הגוזל מתפתה להרוס את המחיצה המשייכת לכל נברא את רכושו והונו השייך לו. לפלוש אל השטח שאינו שלו.

המבול בעיצומו, אך בעין הסערה, שטה לה במנוחה נקודת חיים אחת על פני התוהו. תיבת נח, התיבה הזו מכילה את תמצית המין האנושי יחד עם בעלי החיים והצומחים שנועדו להוות יסוד לצמיחתם המחודשת של מעשי בראשית. התיבה מבטאת בצורתה המיוחדת את האדם השלם, השורד גם בעין סערת המבול החיצוני. לעומת המצב השורר בחוץ, צורתה של התיבה קוטבית בהיפוכה. בחוץ מבול של אי סדר. בפנים הסדר שולט בכל. שלוש קומות, העליונה למגורי אדם, אמצעית לבעלי חיים, תחתונה לזבל. לכל בעלי חי מקומו המיוחד לו, לכל צומח שטח פרטי משלו. לומר לך שהקרקע לקיומו של עולם היא סדר.

אולם טמון כאן לימוד יסודי ומרתק יותר.

לא הטוב והרע הם שיוצרים בניין או חורבן. הסדר, הוא שקובע! אך לשם הבנת הדברים יש לשוב אחורנית, אל רגעי בראשית. בספרים הקדושים מובא שהפגם העיקרי בחטא עץ הדעת היה כניסתו של הרע אל תוככי הטוב. קודם לכן היה רע, אך הוא היה מרוכז בפינה משלו. נחש הקדמוני היה שם גם לפני החטא, אך היה לו מקום מוגדר בחוץ. בערמומיותו הצליח הנחש לבוא בדברים עם חווה, ובכך לפלוש אל תוככי הקדושה.

הנחש, כך מובא בדברי חז"ל, אמור היה מעיקר בריאתו לשמש את האנושות באופן היעיל ביותר. הגמרא בסנהדרין מכנה אותו 'שַמַש גדול' וקובלת על ההפסד של אותו שמש, שאילולא שקולל, היו לו לכל אדם שני נחשים, אחד היה משגר לקוטב הדרומי ואת האחר לקוטב הצפוני לייבא משם מרגליות ואבנים טובות. הרע מסוגל לשמש את האדם, אילו רק ניתן לו מקום ראוי, החורבן התרחש ברגע בו פלש הנחש פנימה וקיבל זכות דיבור.

הפסולת ומקומה הראוי

כשהרע מקבל מקום מוגדר, הוא יכול לשרת היטב את הטוב. שימוש שכזה נעשה על ידי יהושע בכיבוש הארץ. בעיצומה של מלחמת מצווה לטיהור גבולות הארץ משבעת העממים המוחרמים, כאשר תימרות אש ועשן מיתמרות ועלות מהריסות העי ויריחו – הערים שנכבשו והושמדו על ידי צבאו של יהושע. מופיעה בשערי מחנה צבא ישראל סיעת הולכי דרכים יגעה ובלוית בגדים. חברי הקבוצה, חזותם מעידה עליהם כמי שבאים מארץ רחוקה. על חמוריהם העייפים שקים בלים, על כתפיהם נודות יין שראו ימים טובים יותר. נעליהם פרומות מהליכה ארוכה ומתישה. המראה החיצוני משווע לעזרה. הם מציגים עצמם כבני אומה רחוקה שבאו הנה בשליחות זקניהם לכרות ברית עם ישראל. הם שמעו על קריעת הים, כיבוש מלכי האמורי וניסים נוספים והחליטו לכרות ברית עם העם הפלאי והבלתי מנוצח. הסיפור שלהם נחקר ומאומת. יהושע מחליט לקבל את ההצעה וכורת להם ברית. רק שלושה ימים מאוחר יותר, מתגלה התרמית.

הנוודים האומללים אינם אלא שכנים קרובים, אפילו קרובים מדי. אלו הם בני גבעון המשתייכים לעם החיווי ושוכנים צפונית מערבית לירושלים. הזעם גדול, אך את הנעשה אין להשיב. השבועה ניתנה זה מכבר, ואין דרך להפר אותה. יהושע מקלל אותם נמרצות וקובע להם מקום בשולי העם. כחוטבי עצים ושואבי מים. הגבעונים מקבלים זכות קיום בתוככי גבולות הארץ, אך מתקיימים לגמרי כגוף נפרד. בזמן ששכן המקדש בנוב, שרתו שם הגבעונים כחוטבי עצים ושואבי מים.

אסור להתעלם

אנשים נוטים לכנות את המציאות ואת עצמם באופן כוללני ומוחלט: "היום היה יום גרוע" או לחילופין "היה פשוט מדהים!". אנשים מקוטלגים גם הם בהתאם – יש רעים ויש טובים. גרועים ומקסימים. הכל קוטבי, שחור לבן, מוחלט, ובעצם מאוד מעורבב. יכולת הבחנה היא תעודת בגרות בעולם בו הכל מעורב טוב ורע. והדבר אומר שכשנהיה מסוגלים באמת להבחין, לא נאלץ יותר להתעלם. ההתעלמות  –  המוצא הפופולארי ביותר מכל סבך, נולדה בעקבות אי יכולתו של המין האנושי להתמודד עם גילויי רוע מצד עצמו או מאחרים. אנשים מתעלמים מדברים שקשה להתמודד איתם, אך התוצאה בדרך כלל הפוכה. התעלמות לא מעלימה רע, בוודאי שאינה מתקנת אותו. היא רק מאפשרת לו לחדור בשקט מוחלט פנימה, ולהתנחל עמוק יותר במקום בו יהיה קשה יותר לזהות אותו.

כל אחד מאיתנו מורכב מטוב וממה שיכול להיות יותר טוב. הגענו הנה על מנת לתקן ולהשתפר, מטבע הדברים, החלקים המתפקדים שלנו בעולם הזה, אינם סטריליים לחלוטין. שתי דרכים לפנינו. להעלים עין ולגרוס 'לא שמעתי, לא ראיתי'. או להיות מוּדַעים, ואז לנסות ולהתמודד עם מה שלא כל כך בסדר. אנשים רבים מעדיפים את האפשרות הראשונה. אנשים אחרים כושלים באפשרות השנייה. משום שהם מודעים כל כך לרע, עד שאינם מסוגלים להתנתק ממנו אפילו לרגע בודד.

תיבת נח מלמדת אותנו איך אמורה להיראות קומת האדם. למעלה, ראש. באמצע, בעלי חיים – המדות וההרגשות. למטה, פסולת. אין אדם נטול פסולת, כפי שאין מפעל שאינו פולט עשן, או בית חסר פח אשפה. פינת האשפה שבכל בית מתוקן, אינה מונעת מבני הבית להתאסף בסלון ולבלות שם בנעימות. לארח אורחים ולאכול לשובע במטבח נקי ומסביר פנים. אדרבה, הפח שבפינת החדר, אמור לאפשר זאת. אם לפסולת מוקצה מקום משלה, אגפי הבית האחרים יהיו מן הסתם נקיים. מהסיבה הזו, חשוב מאוד להקצות לפסולת מקום מוגדר. שאם לא כן, הדירה תהפוך מהר מאוד למזבלה. כפי שאם נתעקש לתחוב את האף שוב ושוב לפח האשפה, סביר להניח שהריח לא יהיה נעים.

בנפש פנימה גם כן. לכל אחד מאיתנו חדרים רבים. יש את הסלון, המטבח, החדרים, ויש גם מקום מיוחד להשלכת פסולת. כל יהודי נקרא לפחות שלוש פעמים ביום אל בית המלך. מוזמן אל הקודש פנימה, לעמוד לפני השם ולהתפלל. בזמנים שכאלו, חייבים להתלבש בהתאם. ובעיקר, לזכור להניח את הפסולת במקומה. אין צורך 'לגרור' אותה לכל מקום. יהודי מול קונו, הוא יהודי נקי ומטוהר. הרע שהופיע בתוכו לפני רגע, חייב להישאר כעת בחוץ. שאם לא כן, אנחנו ניגשים לתפילה מוכתמים בפסולת, מבחינה הלכתית הדבר אסור.

לא לחינם קובעת ההלכה, שמיקומו של המתפלל חייב להיות נקי מפסולת בעלת ריח רע. כעת שימו לב! מה יעשה מתפלל שנקלע למקום בו מונחת פסולת שכזו. הוא אמור רק להפוך את פניו לצד אחר, להתרחק ד' אמות, ולהתפלל. הרע ישנו, והוא מודע לכך. אך יש לו מקום מוגדר. הגדרה יוצרת הפרדה.

יהודי, בשעה שהוא עסוק בטוב. אמור לשכוח לגמרי מהרע. ידיעת הרע עלולה להעניק לו מציאות, ולכן בשעה של עיסוק חיובי, יש להתנתק מכל מחשבה על השלילי. זו הדרך לטהרה וניקיון.

 

 

 

 

שקרים לבנים, ואמיתות שחורות

מאבק איתנים מתחולל כאן מאז ומעולם. במרכזו ניצבים אמת ושקר. שתיהן דמויות מוכרות על פני המפה. במאבקן שותפים כל בני אנוש, למגדול ועד קטן. הדבר המפליא ביותר היא הסתירה המפליגה במערכת היחסים שלנו כלפיהן. אין דבר שנוא על בני אדם כמו שקר גס בַפַנים. אף אדם אינו מחבב את העובדה שמשקרים לו, בפרט לא בשעה שהוא והצד השני מודעים לכך. ובכל זאת, רובינו, רוב הזמן משטים בעצמינו עם כזבים מרתקים. נשמע מקומם? הבה נראה.

העולם בו אנו שרויים נקרא בשפת הזהר 'עלמא דשקרא' – עולם השקר, זהו השם הרשמי. וכל כך מדוע. משום שרוב רובו של עולמינו, לפחות באופן בו הוא נתפס בעינינו, אינו אלא שקר אחד גדול ומתמשך. דוגמאות לא חסרות.

העולם דומה לעטיפה צבעונית המכילה תוכן שונה בתכלית. רק צאו וחישבו כמה משאבים מושקעים בהצגת המציאות לצרכי פרסום, שיווק ודומיהן. נסו נא לדמיין מצב בו אנשים היו אומרים פשוט את מה שהם חושבים – מלחמת גוג ומגוג ללא ספק. התקשורת הבין – אנושית ברובה, מתקיימת תחת מסווה. הבעות הפנים, האמירות, החיוכים ונושאי השיחה, כולם מסתירים בדרך כלל תוכן שונה מעט או לגמרי.

השקר עוטף את האמת וזו עובדה לאו דווקא שלילית. השאלה מהו השימוש שאנו עושים במציאות הזו.

איך כל זה התחיל

ליצירת האדם קדם דיון מופלא וויכוח חריף. הצדדים שנטלו בו חלק היו, החסד, האמת, הצדק והשלום. המדרש מתאר את הדיון כאשר שניים מצדדים בעד בריאת האדם, ושניים נגד: "חסד אומר יברא לפי שהוא גומל חסדים. אמת אומרת אל יברא לפי שהוא מלא שקרים", וכן הלאה. הדיון נחתם באופן מפתיע "מה עשה הקב"ה, היה נוטל אמת והשליכו לארץ". על זה נאמר "ותשלך אמת ארצה". המלאכים לא היו מסוגלים להבין זאת וטענו "איך אתה מבזה תכסיס שלך, תעלה אמת מן הארץ". והכתוב אומר "אמת מארץ תצמח" (מדרש ב"ר פ"ח).

המדרש פלא, ופירושים רבים נכרכו סביבו. דבר אחד ברור, מדת האמת במהותה סותרת את קיומו של האדם. וכל כך למה, מסביר המהר"ל. משום שהאדם מעצם טבעו נוטה לשינויים ושקרים. במילה אחת. האדם איננו מדויק, על זה נאמר "כל האדם כוזב". הכזבים והשקרים טבע שני לאדם. השלכת האמת היוותה איפה, פתח להופעת האדם בעולם. והדבר אומר שהקב"ה העדיף את הימצאותו של האדם בעולמו, חרף שקריו וכזביו, על פני אמת השוללת את בריאתו. אך הדברים עמוקים עוד יותר.

על פי ההשקפה שמציב המהר"ל, הארץ אליה הושלכה האמת מבטאת את אי הדיוק ואת ערש השקר. "השמים שמים להשם" והצד ההפוך בתכלית היא הארץ שניתנה לבני אדם. הארץ הזו, כבר אמרו עליה חז"ל שהיא נוטה לשינויים וסטיות. את הסטייה הראשונה היא עשתה בבריאת העולם. הקב"ה ציווה עליה להוציא "עץ פרי" – עץ שטעמו כטעם הפרי. והיא הוציאה "עץ עושה פרי" כזה שאין טעמו וטעם פריו שווים. אל המקום הזה, מסביר המהר"ל השליך השי"ת את האמת. מפני שרק במציאות בלתי מדויקת, הנוטה לשקרים ותמורות, יכולה להתקיים הבריאה האנושית ושמה, אדם.

אך לא כאן מסתיים העניין. האמת הושלכה אל הארץ רק על מנת שתשוב ותצמח ממנה ומקרבה. ואת הדבר הזה אמור כבר האדם לעשות. לגלות אמת מתוך שקר.

מתוך נקודת מבט שכזו, אנו בני האדם, כמו גם האמת החבויה בעולמינו. הושלכנו הנה מן השמים. האדם כמו האמת, התגוררו אי פעם בשמי רום. הם הגיעו הנה, האמת – לאחר שביקשה למנוע את בריאת האדם. והאדם, בשעה שסטה מציוויו של הבורא באכילת עץ הדעת. את שניהם קיבלה האדמה בזרועות פתוחות. ושניהם אמורים לצמוח ולשוב למקומם המקורי דווקא מבין רגביה.

האדמה במהותה מסוגלת להצמיח אמת, אך באותה מידה גם לקבור אותה עמוק מאוד. היא עלולה לעשות זאת כפי שעשתה לדמו הזועק של הבל הנרצח בידי אחיו, קין. מהסיבה הזו אנו דורשים ממנה לפעמים "ארץ, אל תכסי דמם". אל נא תעלימי ראיות, הניחי לאמת להיראות לעין כל. האדם, פרי האדמה ("אדם מן האדמה") נושא במהותו את אותן תכונות. יסוד העפר שבו, מסוגל לשקר ולכזב. להעלים את האמת במעטה סתמי של חול. ובאותה מידה יש בו גם את הכוח המופלא של 'אדמה לעליון'. האדמה מסוגלת להצטייר בדמיון מופלא שיעתיק הנה, אל העולם הזה, את חותמו של הקב"ה 'אמת'.

סובלנותה של האמת

עד כמה שמשחק הכוחות בין האמת והשקר בתחומי העולם הזה, מתעתע ואולי אף אכזרי. יש לה למדת האמת, עליונות מוחלטת במבט לטווח ארוך. היא סובלנית. המציאות הזו מתוארת להפליא בפסוק "שפת אמת תיכון לעד" ולעומת זאת "ועד ארגיעה לשון שקר". האמת נצחית. במצבה הנוכחי היא אולי מוסתרת באופן מקומם וכואב. שקרים מרשימים ונוצצים מחפים עליה. אך השקר סופו שהוא מתפוגג ונעלם. או אז, מפציעה מאחור האמת בטהרתה, ובשלימותה המוחלטת. החזון הזה שייך באופן כללי לעולם העתידי, שעה שמחלצותיו של עולם השקר יתבלו ויתפוררו, תתגלה המציאות האמיתית במלא תוקפה.

בעולם הקטן, האדם. מתרחש אותו מאבק. השקרים עוטפים את הנפש, והאמת חבויה בפנים.  מבט הממוקד בהווה לבדו, עלול להבעית. משום שבהווה, כולנו עטויים בקליפות וכיסויים. דוברים אמיתות מקוטעות ומתנחמים בכזבים מעודנים. בורא עולם, אומרים הספרים הקדושים, העדיף את בריאת האדם על פני טיעוניה האמיתיים של האמת, משום שהוא משקיף מראשית ועד אחרית. בסופו של תהליך תתגלה האמת שתאיר את המציאות כולה למפרע. מבט שכזה חשוב גם לנו לאמץ.

מבט רחב אופקים

אחרי הקדמה שכזו, ניתן בקלות להבין מדוע הנכס היקר בעולם היא אמת. המציאות כולה נתונה בסימן שאלה. טענת האמת מהדהדת, מה בצע בעולם מלא שקרים? הדבר היחיד שיוכל להצדיק את בריאת האדם היא צמיחת האמת מהארץ. אם מכאן, מבטן האדמה, הסילוף והשקר. יבקע דיבור אחד אמיתי. הבריאה כולה נעשית מוצדקת.

וכעת שאלת השאלות. איך מצמיחים אמת?

זהותה המדויקת ביותר של האמת, מצוירת כמובן בתורתנו הקדושה. המהר"ל מסביר את השלכת האמת לארץ ואת צמיחתה ממנה, במסירת התורה לשוכני ארץ. ואם כך, הרי שרק תורה מסוגלת להציב את האדם באופן הישר והמתוקן ביותר. אך יש לנו בעיה קטנה, האדמה.

יסוד העפר, כבר אמרנו. מסוגל לקבור הכל. האדמה בלעה אל קרבה גם את העצומים והמרשימים שבנבראים. ובאותו האופן היא נוהגת גם כלפי התודעה שלנו. כולנו מודעים במקום כלשהו לאמת. כולנו גם עשויים בכל רגע להתעלם ממנה. בנקודה הזו, מדהים הטבע האנושי ביכולתו התמוהה להיות מודע ומתעלם לחלוטין גם יחד. זה מה שגורם לנו לשגות שוב ושוב בהשליות קסומות. לדעת עליהן הכל, לבוז להן, ויחד עם זאת להאמין בהן בכל לב. מדהים.

הסוד נעוץ בצורת הופעתה של האמת.

שימו לב! הגוף הממונה על גילוי האמת בכל פרשיה והוצאתה לאור הוא בית דין. ההרכב המינימאלי ביותר לצורך דיון הוא, שלושה דיינים.

בפני בית דין מופיעה תמונה בעייתית. ראובן טוען כך היה מעשה, וממילא זכאי אני. שמעון עומד לעומתו מצווח בכל פה, לא כי אלא כך היה מעשה, הדין עימי. סיפור אחד, שתי גרסאות. והאמת היכן. בהחלט יתכן שראובן, כמו גם שמעון, אומרים אמת בהן צדקם. כל אחד מהם משוכנע לגמרי שהצדק עימו. כל אחד מהם משקיף על המאורע מבעד לחלונות אישיותו. האמת, בשעה שמשקיפים עליה מזווית מסוימת, הופכת לשקר הגס ביותר. אין לך שקר אטום יותר מאמת חלקית. את זהותה של האמת לאמיתה ניתן לחשוף רק מתוך תמונה מלאה. לשם כך, מסבירים הספרים הקדושים, אמור בית דין לכלול שלושה דיינים. שלושתם מייצגים יחד את שלושת קצוות המציאות, החסד, הדין והרחמים. רק הרכב שכזה, מסוגל לזהות תמונת מציאות שלימה.

כל אחד מאיתנו 'בית דין' מְהַלְך. בכל רגע נתון אנו אמורים לקבל החלטות זוטות או משמעותיות יותר. נדרשת מאיתנו הכרעה נכונה. כזו שתוביל אותנו לקראת אמת. לשם כך נוכרח להביט תמיד על המציאות כעל תמונה מלאה. הפרטים הקטנים משטים בנו. כל צד מציג עמדה נחרצת, ולנו קשה נורא להחליט.

רק מבט ישר אל נקודת המרכז, יציג בפנינו תמונת מציאות אמיתית ומלאה. מבט חודר קדימה אל התכלית. התכלית היא הנקודה היחידה המציגה את המציאות באור מושלם. המרכז אינו סוטה ימין ולא שמאל, רק ישר. והנקודה המרכזית ביותר היא התכלית. ניתן לברר את אמיתותו של כל צעד בעזרת שאלות תכליתיות. 'המעשה הזה מקרב אותי אל התכלית או לא'. 'המחשבה הזו מכוונת אותי את המטרה אם לאו'. כל המרכיבים האחרים, גם אם הם צבעוניים ומושכי עין, אינם משקפים בהכרח את האמת. מבט אל התכלית הוא הכלי המעשי ביותר להצמחת אמת מתוך גרסאות שקר.

 (ראה אור בעיתון 'בשעריך').

 

 

 

המשל, הנמשל, מה שביניהם

וכך מספרים העולם.

מעשה בדרשן מחונן שהזדמן לעיירה לקראת שבת. בצהרי שבת קודש ביקש ראש הקהל כי יואיל הדרשן לשאת מדברותיו בפני קהל ועדה. נעמד הדרשן אצל התיבה ופתח בדרשה נלהבת. הציבור – איכרים ואנשי עמל בורים ועמי ארצות למחצה – בהו בו מתוך עייפות מעוררת חמלה. ביקש הדרשן לעורר את קהל מנמנומיו, והמתיק את דבריו במליצה "היודעים אתם, ללמוד תורה בצהרי שבת, זה כמו לשתות יי"ש (יין שרף) אחרי קערת טשולנט…"

כעבור תקופה הזדמן שוב הדרשן אל אותה עיירה. בליל שבת לאחר התפלה צהל לקראתו ראש הקהל  "ברוכים הבאים עטרת ראשינו. דעו לכם כי הדברים שהשמעתם כאן בפעם הקודמת, חקוקים עדיין על ליבנו".

"כך ממש?"

"ועוד איך, מעולם לא פעלה על התושבים שום דרשה כפי שפעלה הדרשה שלכם. מאז אותה שבת מקפידים כל בני העיירה לקיים את הדברים בהתלהבות עצומה".

"ואיזה עניין עורר אתכם במיוחד?" התרגש הדרשן.

"הו, התרשמנו במיוחד מהחידוש המופלא של היי"ש והחמין. מה אומר לכם, ביי"ש טוב רגילים אנו. בטשולנט מהביל גם כן, אך מעולם לא עלתה על דעתנו לשדך בין השניים. כבודו הבריק, ללא ספק".

"אממ…" התגמגם הדרשן.

"כן בוודאי" ראש הקהל זורח "כבודו לא אמר זאת בפירוש, אך הציבור שלנו מחונן. עשו האנשים קל וחומר בנפשם – אם תלמוד תורה משול ליי"ש אחרי חמין, היי"ש והחמין בעצמם על אחת כמה וכמה…"

דברים שיצאו מהקשרם

תופעת הוצאת דברים מהקשרם רווחת בתחומים רבים. אנשים עשויים לפרש אמירות ודיבורים באופן בלתי מדויק, עד כדי מצב בו ההבנה הפוכה בתכלית מכוונת המשורר.

וכאן אנו נוגעים בנושא המשל והנמשל.

העולם בו אנו שרויים משל הוא, מסתיר בחובו נמשל תמיר ונעלם. המשל ססגוני, רב גוונים ועמוס פריטים. את המשל הזה חיבר מאן-דהו, ובכוונתו היתה לאלף את האנשים הקטנים המבלים כאן את ימיהם, בינה כלשהי. הצרה הצרורה היא, שבני העולם מוציאים לא פעם את המשל המקסים מהקשרו. הופכים אותו למציאות, מסתפקים בסיפור היפה, וממשיכים הלאה למשל הבא, מבלי להבין את כוונת הקודם.

היכן מתרחשת התופעה? כאן ממש, וברגע זה.

עולמינו עולם הניסיונות הוא. הפיתיון אורב על כל פינה. כולנו מתרוצצים כעכברים במלכודת זהב קסומה. מגששים פה ושם, קונים, מוכרים, מתלהבים ומתאכזבים. מנסים שוב, מתעייפים, משקיעים קצת ושוב מוציאים את עצמינו בפנים. מי רודה בנו בפרך, מי מריץ אותנו ממקום למקום? ניתן לכנות אותן בשם 'חדשות'. אנשים אוהבים חדש, שונה, בלתי שגרתי. והדבר נכון בכל תחום.

הסיבה העיקרית, הגורמת לאנשים לרכוש דברים מיותרים למשל, הם השינויים. עיצוב חדשני, צורת הגשה בלתי מוכרת. לפעמים אפילו רק שם חדש, והצרכנים כבר צובאים על פתחי החנויות במסע קניות מחודש.

את השיג והשיח ברחובות מלבות החדשות המסעירות. כמותן יתכן והיו אמש ואשתקד. אך באורח פלא, בכל בוקר מחדש, מצליחה חדשה מסעירה נוספת לעורר את עניינם הרווי של המונים. המידע כשלעצמו אינו כה מרגש, כפי שניחוח החידוש המלווה אותו, עושה אותו לוהט ואפילו חיוני.

הסוד אחד הוא, שינוי! תוכל לרכוש את לבם של ההמונים בעזרת דבר מה שונה, כביכול מיוחד.

כאן טמון השקר הגדול בעולם. כאן טמון גם הסוד האמתי בתבל.

עולם, העלמה, ולבוש

בספרים הקדושים מובא שהעולם הזה נחשב לבוש לבורא. כבר במדרש מדייקים זאת מן הכתוב "עוטה אור כשלמה" ולאחר מכן "נוטה שמים כיריעה" – 'מכאן שנעטף הקב"ה באורה וברא העולם'. הדבר מבואר רבות בזוהר ובספרים קדמוניים. לבוש – שלא כמו מהות, נוטה מטבעו לשינויים. את השינויים הללו אנו חווים כל יום כאן בעולם. הכל מסביבנו מצוי בעיצומה של השתנות תמידית, ערב בוקר וצהרים. מזג האוויר משתנה ללא הרף, הקולות והמראות, הריחות והגוונים. על הדבר הזה אמר רשב"י בזהר הקדוש "לבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא" כלומר, הלבושים שלובש בורא עולם בבוקר, אינם אותם לבושים של הלילה. וכך גם בין יום לחברו. האריז"ל מרחיב על כך, ומעורר אותנו להשקיף קדימה יותר, ולהבין בקל וחומר איך גם העולמות העליונים וההנהגות הרוחניות, מצויות בכל שבריר רגע במצב אחר לגמרי. הכל מתחדש בכל שנייה, ואין רגע זהה לחברו. כשדוד המלך התבונן בתמונה המופלאה הזו, הוא ביקש בערגה "גל עיניי והביטה נפלאות…" שינויים מביאים להתפעלות, וזו הסיבה המדויקת לכך שהבריאה מצויה כל העת בתהליך של התחדשות ושינוי צורה.

כעת הבה נתבונן.

מאיזו סיבה לובש אדם בגד? על מנת להסתובב בין הבריות, כמובן. הלבוש נועד בעיקר לצורך הזולת. אדם מתעטף בבגד כדי 'להיראות' בפני אנשים אחרים. הלבוש הוא האופן בו מבקש הלובש לספר על עצמו. וזו הסיבה שהוא חשוב לנו כל כך. רבי יוחנן כינה את בגדיו 'מכבדותיה' – מכבדי. הלבוש אמור לכבד את הלובש, ואת המטרה הזו אמור העולם לממש. "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו" העולם נברא על מנת לכבד את בוראו. וזה בעצם מה שאנו עושים בשלושת התפלות כל יום. בפסוקי דזמרה אנחנו 'מספרים' על השי"ת שבחים נפלאים מתוך העולם הסובב אותנו. פסוקי תהילים מלאים בתיאורים מכל חלקי תבל, הבריאה – בשעה שיהודי משקיף דרכה על הבורא, נעשית לבוש כבוד להשם.

כך זה אמור להיות, ובכל זאת לא תמיד משמשת הססגוניות שבחוץ, אספקלריה להציץ ולהכיר את מי שמסתתר בפנים. לבגד עשויים להיות שני שימושים. להלביש או להסתיר. עולם מלשון העלם, כמו בגד גם הבריאה עשויה לספר על הבורא או חלילה להסתיר אותו. השאלה באיזה אופן משתמשים בה.

כשמדברים על הסתרה, מתכוונים לכך שנוכחות אלוקית מצויה ממש כאן, ובכל זאת גורמים סביבתיים כלשהם, מסתירים זאת מאיתנו. לגורמים הללו ניתן להעניק את השם 'שינויים'. שינוי עושה תמיד אנדרלמוסיה מסוימת. חברה בעלת מוניטין תחשוב יותר מפעם ופעמיים בטרם תבצע שינויים באריזה של מוצריה. כל משווק יודע את נפש הצרכנים. אנשים מחפשים את המוכר והאהוב, העטיפה המוכרת כמו גם סמל או זוטות שכאלו, עושים במוחו של צרכן את מה שהרבה צבע ועיצוב לא יוכלו לחולל. הסגנון המוכר משדר לתת המודע זיכרונות טובים שמובילים את הצרכן לרכוש שוב את המוצר הישן והטוב. שינוי קל ביותר עלול להרוס את הקשר הזה. וזה גם מה שאירע בשלב קדום בעולמינו.

קשר בין מוצר למקור

הראשון שהוציא דבר מהקשרו היה נחש הקדמוני בחטא עץ הדעת. כתוצאה מכך השתבש במידה חמורה הקשר בין המוצר למקור. כלומר, בין הבריאה למחוללה. נחש הקדמוני הצליח לדבר על ליבה של חווה מתוך שינויים. ראשית, הוא שינה מהציווי המקורי של השי"ת והוסיף כאילו נאסרה גם הנגיעה בעץ. מעבר לכך, הוא פיתה אותה להימשך אחרי החיצוניות, אחרי ה"נחמד למראה ותאווה לעיניים". הצבע והצורה גורמים התפעלות, ומכאן קצרה הדרך להתנתקות מהמקור והיצמדות לשוליים.

מאז חטא עץ הדעת, עטופה הבריאה במעטה ססגוני של שינויים. בספרים הקדושים הן נקראים 'היכלי התמורות'. כאן מרוכז מחסן הנשק הקטלני ביותר של היצר "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע" – החלפות, שינויים. חטא מלשון 'להחטיא' – להחמיץ מטרה. החטא הקדמון יצר מצב בו המציאות מחטיאה את המטרה. העולם שאמור להיות משל וסיפור על בורא עולם, הפך מציאות לעצמו. כעת הוא מסתיר במקום להלביש.

אולם כאן טמונה גם ההזדמנות הגדולה. שינויים, באותה מידה שהם עשויים לבלבל ולנתק קשר. כך הם גם עשויים לעורר, להפעים, ולגרום לנו לחפש משמעות. ישעיה הנביא מליץ בדבריו "אכן אתה א-ל מסתתר". הקב"ה מסתתר בבליל ססגוני של מאורעות וחידושים. את כל השינויים הללו הוא עושה במיוחד עבורנו – האנשים הקטנים שאמורים לזהות אותו מתחת לכל הלבושים. לדבר הזה קוראים להחזיר דברים להקשרם.

אם חטא עץ הדעת היה שיבוש הקשר בין הבריאה למחוללה. הרי שהתיקון אמור להיעשות בדיוק בכיוון ההפוך. ברגע בו יהודי מזהה השגחה ואמונה בתוך הבריאה, הרי הוא משיב את המוצר ליוצר הגדול. באופן זה עושים שימוש ראוי בשינויים. משתמשים בהם על מנת להתעורר ולחפש.   

אנו בעיצומה של תרבות החיצוניות. העולם מדגיש בעיקר את הלבוש וההופעה החיצוניות. סוגד לצבע ולהוט אחרי חדשות. במציאות שכזו, העולם מהווה הסתרה איומה. דווקא בעולם שכזה ממתינה הזדמנות מיוחדת במינה. להכיר מכאן את מי שאמר והיה העולם. התפעמות מחיצוניות מובילה לשוויון נפש כלפי הפנימיות. אך אם משקיפים על החיצוניות כמשל המלמד על נמשל פנימי יותר. ניתן להפוך את ההתפעלות והלהיטות החיצוניות, להתרגשות והתחדשות פנימית. 

 

 

 

המתקת הדינים – סודותיה של פרשת העקידה

בפרק הקודם (חסדים וגבורות – ההפכים המאוחדים ביקום) החילונו לדון בעניינם של החסדים והגבורות ומהותם, כעת ניגש בסייעתא דשמיא ללבן את המושג 'המתקת הדינים'.

מדי בוקר, תיכף לסדר ברכות השחר, ניגש יהודי להמתיק דינים בקריאת פרשת העקידה. כפי שנראה פרשה זו מלאה כוונות ורמזים המבטאים את התעצמות החסד על הגבורה, והכללת מידת הדין במידת הרחמים. לפיכך מקום של עיקר קבעה לה פרשת העקדה כמפתח של המתקה והמשכת רחמים בשערי כל יום. בענייני המתקה היו לצדיקים הנהגות נפלאות. מפורסמים צדיקים שנהגו לשחוט תרנגול זכר הנקרא 'גבר' באשמורת הבוקר מדי יום ביומו, כמנהג הנפוץ בערב יום הכיפורים. כוונת השחיטה אף היא על דרך המתקת הדינים. שחיטת הגבר המרמז על גבורות, מסוגלת להמתקת הגבורות בחסדים. לקמן נזכיר עוד עניינים העולים בקנה אחד.

מהי המתקה?

מיתוק הוא הפיכת המר למתוק, לאו דווקא במשמעות המדוברת של מתיקות, בעיקר כהכשרה לאכילה והנאה. כפי שמובא בספרים שטבעו של המלח 'למתק המאכל', כלומר לבטל מרירותו ולהביא בו טעם. גבורות היוצאות מכלל איזון מביאות כליה סביבן, ההמתקה היא 'ריסון' הדין והעמדתו בגבולות הרצויים לקיומו של עולם.

פניו של הדין – עוצב

מהו מצב של דין?

רמח"ל (קל"ח פתח נ"ב) מבאר זאת היטב: "טבע הדין – שלא להראות אחווה, אלא הכל עוצב ופנים זועפות. כי החסד ענינו ימין מקרבת, ואהבה – שהנמצאים עצמם כל אחד מתנהג באחווה עם חברו, כל אחד בפנים שוחקות זה לזה. והדין הוא השנאה והריחוק, וזעם הפנים, הכל בעוצב". אם רצונך לדעת מראה פניה של מידת הדין, עצבות – זו ההגדרה.

גבורות ודינים עלולים להתגבר בכל מציאות. במקום בזמן או באדם. צדיקים היודעים לעיין בהנהגת הספירות מסוגלים להבחין בדיוק על איזו מדרגה, מקום, או פרט בבריאה נגזר הדין (עי' ליק"מ סי' ה'). ההנהגה הרוחנית משליכה על ההנהגה החומרית. המשל הקרוב ביותר אל השכל היא 'נשמה עצבה' כלשון רמח"ל. עצבות היא פירוד. הגבורות מטבען נפרדות ולכן בשעת התגברות הדינים בנפש, גם אדם בעל כוחות נפש מיוחדים יחוש רפה וחדל אישים. מדוע? מפני שכוחות נפשו התפרדו כל אחד לעצמו. אין כוח מפרה ומעורר את חבירו, והנפש חשוכה.

וכך מלמד רמח"ל : "החסד גורם אהבה, ובה הנשמה מתלהטת בשמחה ומראה פנים שוחקות. והדין גורם השנאה והריחוק, והנשמה עציבה, ואינה מתלהטת, ונראה זעם הפנים". ברוחניות זו ממש המציאות בספירות העליונות: "ועל כן בהיות הספירות מדרגות הדין, שהם מרחיקות את הנבראים שלא להדבק בם, נגד זה אותם המדרגות עצמם עומדות כמו בעוצב, בלתי שמחה והתלהטות. אך בהיותם מדרגות חסד, שמביאות האהבה אל התחתונים, כנגד זה גוברת בהם השמחה וההתלהטות". כלומר יש כאן השפעת גומלין, בזמן בו הנבראים בלתי ראויים וכתוצאה מכך שולטת עליהם הנהגה של דין, וצינורות השפע מתרחקים מהם ונסוגים. כך גם הצינורות עצמם והספירות הממונות על ההשפעה לתחתונים – מפסידות את הארתן ושרויות כביכול בפירוד וחוסר הארה.

זהו דין, היאך תיעשה ההמתקה?

'המתקת הדינים' היא שם כולל למושג רחב מאוד המתפרס על פני נושאים שונים. המתקות עשויות להתבצע באופנים מגוונים. על ידי כוונה מיוחדת בשמות הקודש ושילובם של שמות דין (כגון: אלו-הים) עם שמות של חסד (כגון: הוי"ה). על ידי תפילה והזכרת שמות של חסד. על ידי פדיון, מחאת כפיים, ועוד. ידועים דברי הבעש"ט הקדוש שעיקרה של המתקת הדינים נעשית במחשבה אשר במוח. מפני הכלל המפורסם "אין הדין נמתק אלא בשורשו", שורש הדינים במוח, בבחינת 'בינה', לפיכך אף פעולת ההמתקה העיקרית תיעשה באמצעות המחשבה.

העקדה כאמצעי המתקה

פרשת העקדה מסוגלת במיוחד להמתקת הדינים. הפרשה עוסקת בשתי המידות שאבותינו הקדושים אברהם ויצחק היו מרכבה להן – החסד והדין. אברהם איש החסד, ולעומתו יצחק שמידתו יראה וגבורה בבחינת 'פחד יצחק'. מכיוון שמידתו של יצחק גבורה, ההכרח להמתיק אותה. ההמתקה נעשית על ידי 'עקידה' – החסד עוקד וקושר את הדין ומכניע אותו תחתיו. ואלו דבריו של רבי יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה (השער החמישי, הספירה השישית): "זהו סוד אל-הי אברהם אל-הי יצחק ואל-הי יעקב, ולא אמר ואלהי יצחק כמו שאמר 'ואלהי יעקב', כדי שלא תחלוק למידת יצחק גדולה וכדי שתהיה מידת פחד יצחק תחת חסד אברהם. וזהו סוד: 'וילכו שניהם יחדיו', שאין רשות למידת יצחק ללכת עד שמידת אברהם מלמדת זכות, שאלמלא כך היתה מידת יצחק מחרבת העולם. ותדע לך כי אברהם עקד את יצחק כדי שתהיה מידת יצחק עקודה יד ורגל וכבושה תחת מידת החסד".

המתבונן בפרשת העקדה על פי סידורי הכוונות מוצא איך כל תיבה בה עוסקת בשילוב הדין בחסד, ובהכנעת הגבורות תחת יד החסדים. וכך פותחת הכוונה בפרשה: "ויהי אחר הדברים האלה – הגבורות רצו להתמתק בחסדים ונתרוממו עם החסדים לאכללא אשא במיא". אברהם אבינו ההולך עם יצחק בנו, הם החסדים המוליכים לצידם את הגבורות כדי למתקם. ההמתקה מועילה לשני הצדדים. הדין של סטרא דיצחק נמתק, אף החסד מקבל תועלת. שאינו דומה חסד לבדו, נטול גבורה. לחסד שהשלים עצמו באמצעות הדין והגבורה. לכך נאמר "אברהם, אברהם" – אברהם ראשון בלתי שלם, חסדים לבדם. אברהם בתראה שלם, חסדים כלולים בגבורות, חסד מגולה (עי' סידור הכוונות לרבי שבתי, שער הכוונות תפילת השחר).