איך נעבור את הניקיונות לפסח עם השראה ובלי כעסים

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור חמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. חל מדאורייתא בכל תוקף אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

מה הבעיה בחמץ?

 

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים 'מוחין דגדלות ומוחין דקטנות'. מה זה מוחין? משכן הנשמה במוח, כך גם מבחינה פיזיולוגית. בהסתכלות חיצונית ניתן להבחין בשתי אפשרויות בלבד – חי או מת. מבחינה רוחנית מנת החיים מחולקת לאיכויות שונות. הגדרות אלו כלולות במושג 'גדלות וקטנות'. המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וגדולים.

במצב 'גדלות' המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה – היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטיות מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, היציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות. יש מקום לחשיבה 'חמוצה', עיונית וחוקרת. אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבינו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים:

זריזות ואטיות – מה עדיף?

 

הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת השם היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר: אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות – יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ודבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (ע"פ ליקוטי הלכות, פסח).

זהירות מחמץ – בפנימיות

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה 'גולמית', בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית ולפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך 'אווירא דהאי עלמא' נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים – לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, וכשבידינו תורה, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

חומרות, הקפדות ומתחים

 

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעתים כחששות רחוקות ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור  לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורים להתבצע מתוך רגיעות ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות וצעידה לקראת מטרה בהירה וברורה.

(ראה אור בעלון השבת 'קרוב אליך')

 

 

האם אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר?

אמונה נתפסת כניגודו של השכל ומזוהה בטעות עם דימויים כמו: פתי מאמין לכל דבר ונאיביות. השכל זוכה להקשרים מחמיאים יותר. אולם בהבנה פנימית האמונה והשכל הינם שני כוחות בנפש המעוגנים בשתי הנהגות רוחניות – השכל הוא משפיע, האמונה מקבלת ומכילה.

למעשה אלו שתי אספקלריות המשלימות זו את זו. על תמונת המציאות האמיתית ניתן להשקיף רק בהתבוננות משולבת מבעד לשתי העדשות. נסביר: לאמונה יש לכאורה חולשה – אנו מאמינים באמת ויודעים שזו האמת, אך כך טוענים גם הטועים המאמינים בשקר ורואים בו אמת. הפתי יעשה באמונה שימוש אווילי ויאמין לכל דבר. אך האם השכל חף מחולשות? הבה נראה: שכל הוא סוג של כישרון. השכל המבריק ביותר מוגבל עדיין. נמצא שההולך אחר שכלו אף הוא מאמין – מאמין לעצמו, על שלל ההשלכות הכרוכות בכך.

היהדות מבחינה בכך ומבססת את גישתה על שכל ואמונה יחדיו. שילוב זה קרוי בלשון הספרים הקדושים 'חיבור אמת ואמונה'. האמת הוא השכל. לא שכלי שלי, משום שמי יערוב לי שהוא אמיתי. הכוונה לחכמת התורה שאדם קונה באמצעות שכלו. אמונה ראויה היא זו שנסמכת על אמת, דהיינו על חכמת התורה שמקבלים מחכמי התורה.

על פי דרכנו אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר, לא מפני שהיא סותרת לשכל, אלא משום שמרחב המחייה שלה מתחיל מעבר לשכל. אפילו שכל תורני טוב עד מקום מסוים. באותו מקום, שם מתחילה האמונה לצמוח, כמו עלי הכותרת העולים מהגבעול שיוצא ועולה מתוך האגרטל.

היכן המקום בו נגמר השכל? רבי נחמן מלמד שאחרי כל ההשגות וההבנות, כאשר יהודי ניגש לקיום מצווה למעשה, עליו להשיל את השכל ולאמץ אמונה, דהיינו: לבצע את יהדותו הלכה למעשה לאור השכל – אך בחוויה והוויה של אמונה. בתמימות, בפשיטות, בנאמנות, מתוך שלימות פנימית של ילד המבקש לעשות רצון אביו.

(פורסם העלון השבת 'קרוב אליך')

קיצורי דרך ארוכים מדי – בין תפילה להשתדלות

הממציא הדגול ניצב זקוף גו, גאה ומדושן סיפוק על עמדתו, מציג בגאון את פרי המצאתו ונהנה ללהג ולהסביר אודותיה בפני כל צופה מזדמן. אין לדעת איך הצליחו הממציא ופרי גאונותו, להשתרבב אל תערוכת הפטנטים היוקרתית, אך הם היו שם ללא ספק והיוו מוקד אטרקטיבי מרתק. המצאת המאה –  בכל אופן לטענת ממציאה – אמורה למגר אחת ולתמיד את הופעתם הדוחה של חרקים מכל מין וזן "ולהשאיר לכם בית נקי מנמלים" כלשונו. בפעם המי-יודע-כמה, שינן בעל ההמצאה את הוראות ההפעלה בפני קהל מאזיניו המתבוסס בצחוקו:

"פשוט ביותר. אתם לוכדים את החרק, מאלצים אותו לפתוח פה, ואז משליכים את הגרגר הזעיר אל לועו הפעור. עניין של כמה רגעים עד שהוא נחנק למוות… זהו זה בעצם".

רק מאזין אחד קשה הבנה ונטול חוש הומור, ריסק את רוממות המעמד: "ואם החרק כבר בידי, מדוע שלא אמעך אותו ודי?"

"צודק לגמרי", התאושש הממציא ומלמל,  "בעצם, גם זה רעיון…"

קיצור דרך ארוך מדי

מה לעשות. לפעמים אנחנו בוחרים מרצון להתחכם ולעשות דרך ארוכה ונפתלת תוך התעלמות מוחלטת מהדרך הקלה, הפשוטה, והישירה יותר. הנה דוגמא:

כמה אנרגיות מזרימים בני אנוש בערוצי השתדלנות, הריצוי ומה שנקרא, קשרים?

המון, ללא ספק.

תעשיה ענפה רוחשת ומתפתחת סביב אותה מלאכת מחשבת הנקראת 'אורג', כלומר – יוצר קשרים. אנשים משקיעים את מיטב כישוריהם, ומגירים את לשד כוחותיהם, וממצים את תמצית כח החשיבה ומעוף היצירה שלהם עבור טוויתם של אותם חוטים דקים ודביקים היוצרים את אותם 'קשרים' נחשקים אשר עיני כל חי נשואות אליהם.

"ההוא… נו טוב, יש לו קשרים…" נוהגות הבריות להשיח כל אימת שאחד מאותם 'ההוא', מצליח להשיג דבר מה לפנים מן השורה ומחוץ לגדר החוק היבש. העסקונה בוחשת היטב בקדרת השתדלנות המהבילה, ולא בכדי. שתדלנות קוצרת פירות, וכדאיים הם אותם פירות להשקיע עבורם גם שנים ארוכות של אריגת קשרים עקרים, רבבות חיוכי חנופה, ומליצות אין מספר. בבוא העת- כך יודע כל עסקן מתחיל, תקצור השתדלנות את פירות העמל. השטח הנכסף יוקצה עבור בית הכנסת של הקהילה, הסכום הנדרש ישתחרר לטובת המטרה הנעלה, הפקיד הקשוח יתרכך, והחוקה תתגמש.

הקשרים והפרוטקציות הצועדות בעקבותיהם, תופסים מעמד כה איתן ומרכזי בחיי המין האנושי, שחוט של קסם משוך עליהם, ומשווה להם כמין הילת 'כל יכול'. אם רק תדע עם מי לדבר ועל איזה לב לפעול, את מי לרכוש, ועם מי להתיידד, כי אזי העולם כולו נתון בידך… הלוואי.

 

לפעמים אנחנו מתנהגים כמו אותו איש נחמד שנהג לגרד את אוזנו השמאלית בעזרת ידו הימנית. או כאותו נהג וותיק שהחליט לעלות מהשפלה ירושלימה, דרך הכביש המהיר המוביל צפונה. משם הוא עלה שוב על כביש אגרה שלקח אותו במהירות וללא עומסי תנועה אל מחוז חפצו. או בקיצור, עושים דרך עוקפת ארוכה ונפתלת, תוך התעלמות מופגנת מהדרך הישירה והפשוטה.

במה דברים אמורים – באופן בו אנו מנסים להתמודד עם המציאות.

החיים מפגישים אותנו עם צרכים רבים ומגוונים, בעיות ואתגרים. מפגש שכזה דורש מאיתנו להתמודד, למצוא פתרון. האדם, שעה שהוא נתקל בצורך קיומי, עומד על פרשת דרכים. אמור להחליט באיזו דרך יבחר, היכן ואיך יבקש את הפתרון. בנקודה הזו יוצאות שתי דרכים. דרך ההשגחה, הניסים והתפלה. ולעומתה דרך הטבע, ההשתדלות והשתדלנות.

בלקסיקון המונחים של כל אדם מאמין, שמור מקום חשוב וקדוש למושג 'תפלה'. אבל לא אצל כל אחד היא ממוקמת ברשימת המועדפים. אל התפלה מגיעים בדרך כלל בסוף, ככלות האכזבה והייאוש מכל האמצעים האחרים. אחרי שנעשו כל סוגי ההשתדלויות, ואחרי שנדברו הדברים על כל הליבות האנושיים. או אז, כשכלו כל הקיצין, אומרות הבריות 'זהו זה, אין יותר מה לעשות, רק תפלה…'

וזו תופעה מאוד מוזרה. משום שאם אנשים מאמינים אנחנו, מדוע זה ירדה לה דרך התפלה אל תחתית הרשימה. מדוע נחשבת האפשרות הזו כַברירה השנייה. לאמתו של דבר, יש כאן מאבק עמוק ביותר. מאבק בין טבע להשגחה.

טבע, השגחה, ומה שביניהם

העולם מבוסס על שתי הנהגות. טבע והשגחה. ובין שתי ההנהגות הללו מחלק הנברא את חייו והמציאות את קיומה. הטבע כולל את כל מה שאומרות הסטטיסטיקות, מבוסס על ההגיוני והאפשרי, המציאותי והמוחשי. מצד אחד הוא נראה מבטיח יותר, צפוי ונגיש. אך במבט מפוכח יותר מגלה עולם הטבע פנים אחרות לגמרי. הוא אכזרי.

אם יש לך, אתה קיים. אין לך – אינך. אם אירע כך חייב להיות כך וכך. ואם קרה מה שקרה, אין ברירה זו התוצאה. מי שמסר את חייו למחלקת הטבע, גזר על עצמו חיי אומללות ושיעבוד תמידי. הוא מבזבז את כוחותיו, מרצו והגיונו, רק על ריצוי ופיוס. מתהלך בעולם כסהרורי, משתדל להקדים את המציאות בצעד אחד. לדעת מראש מה יקרה, להבטיח את מקומו ברשימת ההצלחה. להתנגח עם האיומים, להדוף מתחרים, להיאבק על מקומו. ו..כן, בעיקר לדבר על ליבם של אנשים.

וישנה דרך אחרת. ישירה.

ידיים עליונות הלא מנהלות את המציאות, שולטות בטבע, מנהלות מלמעלה את המערכות כולן. והידיים הללו הן ידיו של בורא עולם. וניתן – אם לנסח זאת בפשטות, לפנות אליו ישירות, לבקש, להתחנן, ולהשיג תוצאות. לזאת ייקרא תפלה.

הדרכים הללו, ההשגחה (תפלה) והטבע (השתדלות), לא נולדו היום, ימיהם כימות עולם, ועל הצומת הזו עמדו אישים רבים למין ראשית ההיסטוריה ועד ימינו אנו. האדם בכל העיתים נדרש להחליט אנה מועדות פניו, לדרך התפלה, אם לדרך הטבעית. וההחלטה הזו הרת גורל היא.

המתפלל הראשון בהיסטוריה היה אדם הראשון. הבריאה שנבראה בששת ימי המעשה, היתה כמעט מושלמת עוד קודם שהופיע במרכזה האדם. היא היתה רק כמעט מושלמת, משום שפרט אחד בלבד חסר היה לה, תפילה. ואת הפרט הזה אמור להשלים האדם. המציאות של קודם בריאת אדם הראשון, היא מציאות מוכנה מאיליה. בורא עולם יצר אותה, הכין אותה, וייעד את משאביה עבור האדם. מאומה לא חסר במעשי בראשית, בששת ימי המעשה נברא עולם ומלואו בדבר השם, ובכל זאת, קודם שנברא האדם אומרת התורה "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" וכל כך מדוע –  "כי לא המטיר… ואדם אין לעבוד את האדמה". הבריאה מחכה לתפילתו של האדם. למעשה – אומר רש"י, עמדו הצמחים על פתח הקרקע כבר מיום שלישי, אך רק לאחר שבא אדם הראשון והתפלל עליהם, "ירדו הגשמים וצמחו האילנות והעשבים".

הנתונים כולם קיימים תמיד עוד טרם הופעתו של האדם. הכל קיים, חסר רק מישהו שיבקש על כך. בקשה זו הזמנה, ובשעה שהנברא מבקש מבוראו להשפיע, הרי הוא מזמין את הבורא לשכון בעולם.   וכאן מתרחש המפגש בין טבע להשגחה. טבע, זה לחיות את המציאות בלי לבקש עליה. השגחה, זה לקבל את המציאות מידיו של בורא עולם.

לבחור היכן לחיות

לאמתו של דבר, הבחירה ניתנה בידינו. באיזה עולם נבחר לחיות. בעולם המובן מאיליו, עולם הטבע, הסטטיסטיקות וההסתברויות. או בעולם הבלתי צפוי, הניסי והמפליא. אין זו רק שאלה של נקודת מבט, זו שאלת קיום. היכן אתה חי, בנס או בטבע.

חיי טבע הם כאלו בהם הריבונו-של-עולם שוכן רק בבית הכנסת. ואילו על התחומים האחרים, חולשים אחראיים אנושיים. כשכואב, הכתובת היא רופא. פרנסה קשורה לעבודה. עסקונה פותרת בעיות ביורוקרטיות, ובקיצור דרך עוקפת. חיים שכאלה מתנהלים בעיקר באמצעות אנשים, תלויים ועומדים על מילה אחת של פלוני, והחלטה של פלמוני. ויש לומר שאנחנו מבזבזים בכביש העוקף הזה, הרבה מהאנרגיות הטובות שלנו.

אבל גם בעולמו החומרני של האדם הטבעי ביותר מבליחות לא אחת קרני הוד של השגחה. הבעיה מתחילה כשדוחקים את רגליה של ההשגחה אל ההגדרה האטומה 'סיפורי השגחה'. כאילו נאמר, מקרים יוצאי דופן של השגחה. ההשגחה עשויה להיות 'אורחת' בשגרת חיים טבעית. אך היא יכולה גם להפוך לדייר קבוע, לבעלת בית על מכלול חיינו. אך לשם כך יש לפתוח בפניה דלת. לבקש.

האדם, בייחוד מכל שאר יצורי בראשית, מצויד ביכולת מיוחדת. הוא מסוגל לבקש. יש לו גם את הכלים לְרַצוֹת ולפייס. אך לפעמים היכולת הזו מבוזבזת על אוזניים זרות. נוטפת ונשפכת לריק על ליבותיהם של בני אדם שאינם יכולים לעשות הרבה יותר מלהנהן בחשיבות עם הראש. אדם ניחן ביכולת לעורר את רגשות הזולת, וזה חשוב. אך חשוב בעיקר להפנות את היכולת הזו לכתובת הישירה והמדויקת. לפתחו של בורא עולם.

 

 

חג זמן העתיד – סודותיו של חג הפורים

שושן הבירה, הממלכה הפרסית, שנת ג' שצ"ב.

אחשוורוש, העריץ זחוח הדעת שהשתלט על כס מלכות בבל בממון ובכח הזרוע, ואף הצליח להרחיב את גבולותיה על פני מאה עשרים ושבע מדינות – מקיים זה מחצית השנה סבב חינגאות בזבזניים ומנקרי עיניים. את תקופת החגיגות הוא מסיים במשתה בן שבעה ימים, מיוחד עבור תושבי עיר הבירה, שושן. הוא מבקש לנצל את ההזדמנות לפולחן אישיות. לשם כך גויסו כל אוצרותיו, חור כרפס ותכלת. גם כלי בית המקדש שהובאו על ידי נבוכדנצר, מוצגים לראווה. היהודים נקראים אף הם ליטול חלק בחגיגה. ההזמנה מתקבלת ברגשות מעורבים. היראים סולדים מהרעיון, מרדכי היהודי מסתובב ברחובות ומתחנן מהציבור להדיר רגליהם מסעודות ההוללות, אך החלשים בעם נוהים אל האולמות הנוצצים.

ההזמנה 'הנדיבה' ליטול חלק במשתה, הוצעה ליהודים במסגרת תוכניתו השטנית של המן הרשע. הוא ביקש לנצל את המצב השברירי, על מנת להכשיל את ההמון בסעודות טריפה. אך קודם לכן, מעט היסטוריה.

שבעים שנות גלות בבל לקראת סיום. אבות מספרים לבניהם על ימים יפים בצילו של מקדש. על ארץ ישראל ועל קדושת ירושלים. הסיפורים והזיכרונות עולים מתוך מגילות שנכתבו על ידי הגולים עצמם, הסבים הישישים שנפוצו בגולה בעקבות כיבוש נבוכדנצר. הם רשמו שם בכריכה אחת עם דמעות הגלות, את בשורת התקווה. חזון שבעים השנים של ירמיה הנביא. "כה אמר השם לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם…" הגלות עתידה להסתיים בסוף שבעים שנה.

המידע מעניין לא רק את הגולים הדוויים. מלכי בבל וחכמיה, אף הם מייחסים לו חשיבות עליונה, ועוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות. בלשאצר מחשב בטעות את שבעים השנים, כשחשבונו מורה על תפוגת התאריך הוא ממהר בלהיטות להוציא את כלי הקודש ולהציגם ביהירות במשתה פרוע. עוד באותו הלילה הוא נכבש בידי דריוש ונהרג.

על המצגת ההיסטורית הזו משקיף איש נוסף. מכשף אדיר ורב השפעה. המן הרשע. הוא עורך את חישוביו, בוחן את המצב על פי הנתונים שאגר ומגיע אל המסקנה. זו השעה המדויקת ביותר לפעולה. תוכניתו השטנית של המן הרשע יוצאת לדרך.

תוכניתו השטנית של המן

איזו מטרה משותפת מביאה את אחשוורוש ומקורבו המן, לרקום יחד תוכנית השמדה אכזרית עבור הנתינים היהודיים? האריז"ל פותח צוהר לעולמות הנסתרים שמאחורי סיפור המגילה.

סיפורה של מגילת אסתר מתרחש בשלהי גלות בבל. התקופה הזו מסוכנת במיוחד משום שזו תקופת מעבר בין גלות לגאולה. גלות, מבארים הספרים הקדושים, זו תרדמה. ובעובדה הזו הבחין גם המן הרשע, הטיעון המשכנע בו השתמש הוא, "ישנו עם אחד" דורשים חז"ל 'אלוקיהם ישן הוא'. המן ראה הנהגה של שינה. ואת הנתון הזה בדיוק הוא ביקש לנצל.

גאולה, היא יקיצה. נבואת ירמיה מבשרת מראש את הצפוי להיות. שבעים שנות הנהגת 'שינה' ולאחריהן בוא תבוא היקיצה. או אז יתהפך הגלגל והעם המדוכא והנבוך יתנער מחבלי הגלות, יסיר את קורי השינה, ויעמוד שוב על רגליו. המן ממש לא חיבב את הרעיון הזה.

הוא ידע. שינה היא עיתוי רגיש. מי ששרוי בשינה, ניתן להאריך את שנתו לנצח. צריך רק ללחוץ בנקודה הנכונה. המן יודע היטב את מיקומה של נקודת התורפה. כבר שנים רבות לפניו, עשה זאת סב סבו, עמלק.

 

כמעט אלף שנים קודם לכן, במדבריות המפרידים בין ארץ ישראל למצרים, צועד עם אחד שיצא לא מזמן מעבדות ארוכה לחירות. האימפריה המצרית צונחת לעומתם, הים נבקע עבורם. מן יורד להם מן השמים, עמוד אש וענן מפלסים להם דרך. אך איום אחד מחריד את השלווה, העם העמלקי. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריו, ואתה עייף ויגע". עמלק אינו מגיח מלפנים, מה פתאום. הוא נצמד מאחור, מזנב בנחשלים שהענן פולטם. זו אומנותו המיוחדת.

עמלק מסוגל לזהות נקודת חולשה, להדגיש אותה ולהעצים אותה למימדים מוחלטים. הוא מביט ביהודי החלוש וקובע באוזניו נחרצות 'אתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים'. זהו זה, כזה אתה! נא להכיר. אין צורך בהרבה יותר מזה. יהודי חלוש מוסר את שארית נשמתו מרצון לידיו היצוקות של האויב העמלקי. מה כבר נותר לו להפסיד.

המן צועד בעקבות סבו. הוא משקיף בעינו הרעה על העם היהודי האוחז בציפורניו את שארית נשמתו בתקוות הגאולה, ומחפש את נקודת החולשה. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". זו התמונה של כלל ישראל כפי שמציג אותה המן האגגי. הנתונים הללו אמיתיים לכאורה. אך כמו בכל תמונה, השאלה מאיזו זווית משקיפים עליה.

המן, מרכז את איומו אל הגוף. מהנשמה הוא מתעלם. משום שזהו בדיוק המצב בו שרוי כעת כלל ישראל, תרדמה. שינה אחת משישים במיתה, הגלות היא סף המוות. משום שבגלות, נשמת העם מסולקת, מה שנוכח כאן בעולם, הם הגופות לבדם. והגוף הרי מפוזר מפורד ונרדף בין העמים. הגוף עייף ויגע. אילו רק גוף יש כאן. המצב סופני.

משום כך, נדרשת כעת יקיצה. בשעה שהנשמה תשוב ותופיע בגוף, הוא שוב לא יהיה יותר עייף, מפוזר ומפורד. תהיה כאן גאולה. אך את היקיצה הזו מבקש המן למנוע. איך? פשוט מאוד, הוא ימוטט את העם הישן רגע בטרם תזרח בקרבו הנשמה.

עמלק – אומן הייאוש והחידלון, מסוגל לגרום לאדם לחשוב כאילו כלו כל הקיצין, דווקא ברגעי גלות האחרונים.

תרדמה – עיתוי פגיע

האדם יצור פגיע. אך הוא נעשה פגיע וחשוף לסכנה יותר, בזמן שינה. בשעת ערנות מפוקח הגוף על ידי המח, אדם ערני מסוגל להיות מודע למצבו ולסביבתו. הישן נתון רק לחסדי הסביבה.

שינה רוחנית זהה בסיכוניה לשינה גשמית. שינה רוחנית היא חיי גוף ללא נשמה. גוף ללא נשמה, חשוף לסכנות רוחניות באופן נורא. אדם ישן הוא מי שאיננו מודע לנוכחותה של נשמת חיים בקרבו, ואין הכוונה ליהודים טועים שאינם שומרי תורה ומצוות. הדברים נוגעים לכל מי שאיננו מודע באמת לתעצומות הנשמה האלוקית המפעמת בו. במצב שכזה, חווה האדם רק את גופו החומרי. חש את חולשותיו, כאביו, ציפיותיו ואכזבותיו. אדם שכזה שרוי בשינה עמוקה. ומישהו מנסה להפוך אותה חלילה, לשנת נצח.

עמלק, רודף את נשמות ישראל לאורך כל דפי ההיסטוריה. מלחמת עמלק נמסרת בירושה "מדור דור", בכל תקופה מופיע עמלק בלבוש חדש, ופועל כדרכו, בהעצמת נקודות החולשה. עמלק העכשווי איננו דווקא עם או רודן מסוים. עמלק שתול בפנים, בערוצי המחשבה האישיים ביותר. הוא מפנה את מאמציו למטרה אחת. לשכנע את היהודי המתנמנם, בחולשותיו ועייפותו. הוא לוחש באוזנו, כזה אתה.

פורים – יום שלא מהעולם הזה

הנס שלנו הוא פורים. בשושן העתיקה, ניצב מול מזימת המן הרשע, איש יהודי אחד ויחיד ושמו מרדכי. בשעה שהציבור כולו רופס בחרדת הערצה ואימה מול שיגעון הגדלות של המן. ניצב בטבורה של עיר יהודי אחד ויחיד ומכריז 'לא אכרע ולא אשתחווה'. בשום אופן לא אסכים להיכנע לחולשת הרגע. וההכרזה הזו, היא שמובילה בסייעתא דשמיא עצומה, את הסיפור כולו לקראת גאולה מופלאה.

פורים הוא חג האלמוות. הנס של פורים מיוחד, דווקא משום שהוא מופיע כאן, בתוך עולם החולין, בגוף הישן ובעיצומה של גלות. ומהסיבה הזו, אומר המהר"ל, ימי הפורים לא יתבטלו אף לעתיד לבוא. במדרש מובאת הסברה, כי חוץ מימי הפורים, גם יום הכיפורים לא יתבטל. שני המועדים הללו מיוחדים בכך שאינם שייכים לתחומי העולם הזה.

בשני המועדים הללו, מגיע גופו של העם היהודי לרגע הכיליון. ביום כיפור אלו העוונות ששוללות את זכות קיומו. בפורים זו גזירת המן הרשע שמבקשת להמיט עליו שואה. וכאן וגם כאן נדרשת זכות קיום מחודשת. מנת החיים הזו חייב להופיע מעולם נעלה יותר. כזה שאינו נתון לחוקי העולם הזה.

זו הסיבה, אומרים הספרים הקדושים, שפורים על שלל סגולותיו הנפלאות, נעוץ בעיצומם של ימי החולין. מופיע בתוך ימות השבוע ואף אינו מחולל סביבו כל התרחשות קודש מיוחדת. בשבת, אנו נלקחים לעולם אחר. קדושת שבת דורשת הכנה עצומה. טיפוס והעפלה ממדרגה למדרגה. ביום טוב, גם כן נדרשת עלייה, אפילו ימי חול המועד אינם ממש כאן. מלאכות שאינן גדר 'דבר האבד', אסורות. פורים לעומת זאת, מופיע ללא כל הכנה. אינו דורש מאומה, לא הימנעות ממלאכה ולא תוספת מיוחדת של תפלה.

וכל כך למה?

משום שכל הימים טובים מדברים אל הנשמה שבקרבנו. לשם כך יש להתעורר, לעמוד על הרגליים ולקבל את קדושת הימים מתוך ערנות החושים. פורים לעומת זאת, צולל כלפי מטה, נוגע בנקודת החולשה שלנו. בגוף הישן השכוח והבלתי מודע. פורים מדבר לאנשים שאינם יודעים אפילו מה בין מרדכי הצדיק להמן הרשע. הפורים הזה יש בכוחו להחדיר גם בגוף ישן את אור הנשמה. לגרום ליהודי להתעודד, לעמוד על רגליו ולהתריס כלפי אויביו העמלקיים 'לא אכרע ולא אשתחווה לאף חולשה'.

 

 

 

 

כל מה שמיותר – בחוץ

החיים הם מסע, והמילים הללו לא אמורות להפתיע את מי שעשה בהם כברת דרך. במסע כמו במסע הנופים משתנים, תווי השטח אף הוא אינו אחיד. פעם זו עליה תלולה, ופעם ירידה, ויש בהחלט גם מישור. הנופים כאמור משתנים, אך הנוסע גופו עשוי להישאר אותו הדבר בדיוק כפי שהתחיל את מסעו. להשתנות זו בחירה, ומי שמעניק את ההזדמנות לכך הם הנופים הנצפים על אם הדרך. נופים שנותרים רק מחוץ לזגוגית החלון, אינם מחוללים כל תמורה בנפש הנוסע פנימה. שינוי יכול להתרחש רק באמצעות חוויות ונופים החוצים את סף הזגוגית ומטביעים רישומם על הנפש. והשינוי יכול להיות לטוב וגם למוטב כמובן.

סיפר לי פעם יהודי שעשה את הדרך הארוכה מעולם החולין לעולמה של תשובה על המפגש הראשון שלו עם סוף העולם, ועל הגילוי המפעים שהכה בו דווקא שם, במקום הכי רחוק אליו הצליח להשליך את עצמו. הרבה לפני שהמזרח הרחוק הפך תחנת מעבר לכל צעיר מבולבל, עשה מיודענו את דרכו לשם, כבחור צעיר שביקש לברוח מהכל. לשכוח, לנטוש, להתרחק, לפרק לגורמים כל מוסכמה, ובקיצור לצאת מעצמו. אתם יודעים מה היתה המחשבה הראשונה שהכתה בו בשעה שנחת סוף כל סוף בסופו של עולם – פסגת חלומותיו. הוא עמד שם על צרור מיטלטליו, הביט סביבו משתומם, וחשב 'היי, אני שוב כאן, בדיוק אותו אחד שעזב לפני שלושים שעות טיסה את הארץ והבית, אותו אחד בדיוק…'

הגילוי הזה מפחיד, אולי אין פירוש חי ממנו למילותיו של נעים זמירות ישראל "ממך אליך אברח". בלתי אפשרי לברוח מהשם, וגם מהַעַצְמִי אי אפשר להימלט. אדם  יכול לעלות על מטוס ולהיזרק לנקודה הרחוקה ביותר על פני הגלובוס. להחליף אווירה, לשנות תלבושות, שפה, סביבה וכל מה ששייך להעלות על הדעת. אך פרט אחד ימשיך ללוות אותו, הוא עצמו. והצרה הצרורה היא, שכל אותן בעיות מהן ניסה הבורח להתחמק מצויות בדיוק שם, בצרור האישיות המתעקשת ללוות אותו. שינוי ניתן לחולל רק בפנים, החוץ הוא רק תפאורה.

למאי נפקא מינה

אם החיים הם מסע, הרי שהוא מתנהל באמצעות רכבת. אנו מביטים בתחנות החיים השונות אך לא בהכרח מעורים בהן. הנופים והמקומות השונים יכולים לשמש רק תמונת רקע מרשימה, אם לא נכניס אותם פנימה הם יישארו בחוץ. ואת הדרך הזו מן החוץ לפנים עושים צמד מילים 'נפקא מינה'. והנה דוגמה פשוטה. דיווח תנועה שגרתי: "מוקד התנועה מדווח על עומס תנועה בכביש מספר 85 בין צומד קדרים לעמיעד". מידע סתמי לגמרי, עד לרגע בו החלטנו נניח, על נסיעה דחופה לראש פינה. כעת, המידע הזה כבר מאוד נוגע לנו. מצאנו 'נפקא מינה'.

אין לדעת כמה יחידות מידע שכאלו חולפות לנו על סף האוזניים בכל יום, אך ללא ספק מדובר בהמון. העולם מלא במידע והמידע הזה מהדהד בחוצותיו ללא הרף. תשעים ותשע אחוזים ויותר, חולפים סמוך אלינו, על פי רוב כלל איננו חשים בהם, וטוב שכך – כל עוד אין זה נוגע לנו!

הבעיה היא שביחד עם הררי המידע הלא רלוונטי, נזנחים להם פריטים רבים שדווקא מאוד נוגעים לנו. חולפים על – יד, סמוך, קרוב, אך אינם נוגעים, אינם חודרים פנימה, וזה חבל מאוד. משום שהמידע הזה עשוי לפתוח בפנינו את הדלת אל הצעדים הבאים שאנו אמורים לעשות כאן בעולם. בנבואת התוכחה של ישעיהו נאמר "שמעו שמוע ואל-תבינו, וראו ראה ואל-תדעו. השמן לב-העם הזה, ואוזניו הכבד ועיניו השע…" האוזניים שומעות אך הלב שבפנים אינו מבין, העיניים צופות אך הדעת איננה קולטת את המראות. העולם מלא ברמזים, הקב"ה משגר בכל רגע רמזים ואותות כדי לכוון אותנו אליו, אך החושים כהים, וזו הסיבה לריחוק ולהסתרה.

מאידך, חומר מיותר דווקא מוצא את דרכו אל התודעה. תופס את הראש, מעמיס על הלב, רובץ על הכתפיים. אדם מסוגל ללקט בחציית רחוב בודד, מידע בכמויות שעלולות למוטט גם נפש חסונה. בחנות הוא שמע מה אירע בצפון אפגניסטן, בתחנת האוטובוס התוודע לפרשיה שהתפוצצה עם שחר בקהילה פלונית. כמה מטרים משם הוא נעשה שותף לדיון סוער בסוגיית שידוכיו של בן השכן, ובבית ממתין לו מידע טרי שנלקט על הספסל בגינת המשחקים. המידע הזה תופס מקום, אין ספק. כעת לך תכניס אל מחסן המחשבות הזה עוד רמזים של אמונה ובטחון….

הפריט שחסר לנו הוא כמובן, מסננת.

מח אנושי זקוק לפילטר, כזה שישאיר בחוץ את מה שאמור להישאר שם, ויכניס פנימה רק את מה שנוגע לנו באמת. ואם כך הדבר פשוט, על מפתן המח אמורה להתייצב שאלה אחת, נוקבת וכנה: 'למאי נפקא מינה' ובנוסח פחות תלמודי 'מה זה נוגע אלי'.

שאלה שכזו יכולה לחסוך לנו המון מידע מיותר, ובאותה מידה לעזור לנו לזהות בהררי המידע החיצוני את הפרטים החשובים לנו באמת.  מאורע שעלול היה להיזרק אל סל האשפה מירכתי התודעה, עשוי להתגלות לפתע כנוגע ביותר לחיינו האישיים. והגילויים הללו הם שיעשירו את האמונה שלנו, יעמיקו את הביטחון ואת ההרגשה בנוכחות השם.

להיות מעל 

אבל לפילטר הזה שמור תפקיד נוסף, לא פחות חשוב. להציב אותנו מעבר לאירועים, מעליהם. אדם עובר בחייו תחנות שונות ומשונות. לעיתים שגרתיות, לפעמים מפתיעות, נוחות יותר ונסבלות פחות, אם כל אחת מן התחנות הללו תשפיע על נפשו פנימה, הוא עשוי בשלב כלשהו למאוס במסע, או גרוע מכך, להשתגע.

להיות מעורב ונוכח זה הכרחי וחשוב, אך להיות מעורב יותר מדי, זה אסון. אדם מעורב מדי איננו מסוגל לשפוט את המציאות באור נכון. צילו של עצמו המוטל על תמונת המצב, מאפיל ומסתיר ממנו את המראה המדויק והנכון. על כך נאמר "אין חבוש מתיר עצמו" מי ששבוי יחד עם המציאות באותו הבור, איננו מסוגל לטפל במצב, הוא שקוע בו עד צוואר – מושפע וממילא לא משפיע.

רופא המעורב יתר על המידה בתחושתיו של המטופל, לא יוכל לטפל כראוי. הוא יזדהה כל כך עם הכאב, שלא יהיה מסוגל להתעלות ממנו ולטפל באופן מפוכח. באותה מידה אדם המזוהה יותר מדי עם כאביו והרגשותיו, אינו מסוגל לפעול מתוך שיקול הדעת, המעורבות משחדת, ובעיקר בכל מה שנוגע לעצמינו. מה לעשות.

התורה הקדושה היא שמעניקה לאדם את היכולת המופלאה להיות מעורב אך באותה מידה בלתי משועבד – למצבו האישי כמו גם למציאות בה הוא חי. המבט התורני מציב את האדם במיקום של שופט. המציאות נתונה בכל רגע לשיפוטו, אין הוא עיסה אחת עם המאורעות, מעורב בבליל של רגשות ותחושות, רק שופט.

משקפי השופט

אירע פעם ומרן החזון איש הזדמן לזירה של כמעט אסון. על חלון בקומה גבוהה במיוחד עמד זאטוט קטן בתנוחה מבהילה. הילד טיפס על הסורגים הנמוכים והתכופף כלפי מטה כשבכל רגע מאיים גופו הקטן לאבד שיווי משקל. בתמונה המבעיתה הזו הבחין בן לווייתו של החזון איש, הוא קפא על מקומו באימה, בוהה בילד ובמוחו טסות להן תמונות של אסון קרב ובא. החזון איש בשלוות נפש ובצלילות הדעת השיב אותו בין רגע אל המציאות ואל שיקול הדעת הנבון. הוא אמר לו בפשטות בהירה 'מה יש כבר בידינו לעשות. עלה איפה אל הקומה הנכונה, הקש על הדלת ודווח להורים על המצב…'

אין זה נכון להגדיר את הפעולה הזו כקור רוח. לא ולא! פעולה שכזו היא יישוב הדעת. מבט שכזה נרכש רק מתוך חיבור פנימי לנשמת התורה. התורה מציבה את לומדה במקום נפרד מעיסת ההתרחשויות. "זאת התורה, אדם", האדם באספקלריית התורה, הוא מרכז העולם ולא רק מרכיב הכלול במחירו הגלובלי של הגלובוס. אדם שכזה מסוגל להיות נוכח במציאות מבלי להיות מעורב בה.

 

אם נתבונן נגלה, שהמאורעות וההתמודדויות לא הם שמתישים אותנו, הפירוש שאנו מעניקים לכל אלו, הוא שעושה זאת לנו. פירוש יכול לקחת מאורע חיצוני פנימה, או להותירו בחוץ. ופרשנות היא מקצועו השני של כל בן אנוש. טלפון ממנהל הבנק מודיע לנו על מינוס חמור בחשבון וש'קים בסכנת החזרה – דיווח לא נעים לפי כל קנה מידה. אך המידע הזה עשוי להישאר במקומו הטבעי, מידע שיש לטפל בו, לא יותר! אך הוא עלול גם להפוך לפרשנות כלפי עצמינו, לחולל בנו פנימה שינוי. למשל לגרום לנו לחוש נחותי דרגה. לנטרל לנו את מצב הרוח. לזאת ייקרא, לקחת את הדברים פנימה. להיות מעורבים. במקרה הזה כמו במקרים רבים, מעורבות יתרה רק תקשה עלינו לפעול. כאן נדרשת גישה של שופט. אנו מוכרחים להציב כאן מחיצה ברורה, בין העַצְמִי, לבין אירועים הפוקדים אותו. והמחיצה הזו היא שוב, השאלה: 'האם זה נוגע לנו'.

האמונה מלמדת אותנו, ששום מאורע לא ממש נוגע אלינו. האירועים כולם, הנעימים ואלו שפחות, אמורים רק ללטש אותנו. כשמתפטרים מהמעורבות המיותרת, הרבה יותר כל להתמודד.

 

 

 

מפחד משינויים? מי שמאמין לא מפחד!

השמעתם מעודכם על פחד מפני שינויים?

ובכן, זוהי אחת הנכויות החמורות. שינויים עלולים להטיל עלינו פחד כה מצמית, שנעדיף לבלות את חיינו במקומות ובמצבים לא סימפתיים, רק כדי לחסוך מפגש עם שינוי מאיים.

החיים מורכבים מתנועות, והתנועות יוצרות בהכרח שינויים. "משנה מקום משנה מזל", פעמים שההצלחה והצמיחה תלויה בשינוי מקום. שיפור וייעול עצמי נובעים אף הם ממוכנות לעבור שינויים. מי שאינו מוכן לעבור את סף השינוי, לעולם לא יוכל לבצע ולו צעד אחד לפנים.

בחנויות המרכול העתיקות שבפאתי שכונות וותיקות, ניתן אולי עוד למצוא חנווני ישיש אחד – שריד לדור חנוונים שחלף זה מכבר משווקי העולם, האוחז בידיו בעקשנות של מי שהגיע לגבורות, עיפרון עבה עמו הוא מתעקש לערוך את החשבון לקהל לקוחותיו הממתין בחוסר סבלנות בתור. הישיש והעיפרון יכלו להתייעל אולי, ולהביא לחנות הקטנה קצב מהיר יותר שיתאים לאופי החיים בסביבה. אך לשם כך יש להיפרד מחפץ מוכר ואהוב שליווה את החיים זה שנים רבות. הדבקות בעיפרון אינה נובעת מתוך הערצה לכלי הפרימיטיבי והשביר. אף לא ממש מרגש נוסטלגי בריא. הדבקות בעיפרון – ברוב המקרים, נובעת מפחד סתום ונעלם. הפחד מפני שינויים. וכדאי הוא פחד זה, להקריב עבורו נוחות וחסכון בזמן ואנרגיות, ואולי אפילו לא מעט רווחים. צאו וראו כוחו של הרגל.

השינוי כמפתח להצלחה

השינוי מפחיד משום שהוא טומן בחובו את הלא נודע ואת חוסר הוודאות. על מנת לחולל בחיים האישיים שינוי- ויהי זה השינוי הטוב והמזמין ביותר, יש להסכים לנטוש מאחור הרגל קבוע ומוכר. הטבע האנושי מפתיע גם כאן בנטיותיו המוזרות. אדם עשוי להעדיף את המצב הכי פחות סימפתי, רק על מנת שלא להיקלע לחוסר וודאות. וזה מה שגורם לכל כך הרבה אנשים לקבור את שארית חייהם בבור ההרגלים הישנים והאומללים.

שינוי מכל סוג, מהווה סתירה חמורה לתחושת האמון. זו הסיבה שחברות ותאגידים לא ימהרו לערוך שינוי בצורת האריזה של המוצרים המוכרים – מה לא עושים על מנת לשמר את אמונו של קהל הלקוחות. שינוי עשוי לפגוע באמון, משום שהוא מערער את תחושת היציבות. מציאות קבועה נטולת אירועים חריגים ותופעות מבלתי מוכרות, יוצרת תחושת סביבה בטוחה ויציבה. שינוי מערער את היציבות הזו.

אך אם נכיר טוב יותר את השינוי. נגלה שדווקא אודות לתכונותיו המאיימות, הוא זה שעשוי לשמש מפתח לדלתות נעולות.

"מי ברא אלה"

באור כשדים, ערש פולחני האליל והעבודות הזרות. תחת שלטונו המאיים של נימרוד עובד האליל הקנאי. יושב לו נער קט, ובליבו רוגשת שאלה עצומה "מי ברא אלה". אברהם, בנו של תרח – מאמין אדוק בפסילים עשויי עץ ואבן, אינו מוצא מנוח בתפיסות העולם הרווחות. הצלמים והפסלים המרשימים הגודשים את בית אביו, אינם מניחים את דעתו בנוגע לסיבת קיום העולם. דבר מה, טמיר ונעלם צורב ברוחו הגדולה, תובע ממנו חיפוש עמוק ובלתי מתפשר.

אברהם אבינו, ראש וראשון למאמינים. הנברא עליו הציץ ונגלה בורא עולם בכבודו ובעצמו. הכיר את אלוקיו מתוך השינויים. הוא הצליח, מנקודת מבט בראשיתית לחלוטין, להסיר את הלוט מעל פניהם של העצמים החזקים והמרשימים בתבל, ולגלות מאחורי עוצמתם הטבעית את האחד והיחיד. ואת הגילוי המפעים הזה הוא חשף מתוך הסדקים שיצרו סביבו השינויים.

בתחילה, כשראה אברהם אבינו לראשונה את גלגל החמה הבוער ברקיע, סבר לתומו שזהו אדוני הארץ. השמש נראתה אז כמציאות אין בלתה. מחממת ומאירה לארץ וליושביה. מקיפה מלמעלה ומשקיפה על הכל. לפנות ערב נסדקה האמונה. הגלגל האדיר צנח אט אט אל שפולי הרקיע, מותיר אחריו חושך סמיך וצונן. על הליל האפל השתלט עד מהרה גלגל בוהק באור יקרות. הלבנה הציפה את מרחבי היקום בנוגהות אור. ואברהם סבר כעת שזהו בעל הבית בכבודו ובעצמו. גם האמונה הזו הופרכה מספר שעות מאוחר יותר, בעלות השחר. או אז, מתוך התבוננות וחיפוש, גילה אברהם אבינו את האדון היחיד. מי שהשינויים כולם סרים למשמעותו.

כמו אצל אבינו הראשון, גם בחייו הפרטיים של כל אדם, השינויים מהווים בסיס לא מבוטל לצמיחה והתקדמות. שינויים עשויים לערער תפיסות עולם מוטעות, לפתוח צהר לאמונה פנימית ואמיצה יותר. אך שינויים עלולים גם לבלבל ולהטעות. השאלה היא, האם מצאנו מעבר להם את האחד והיחיד, האדון והבעלים לכל התמורות והשינויים.

שני כדורים, פעמיים ביום

תקופת חילופי עונות נחשבת קשה ולא ממש נעימה. תחלואים שונים ומשונים פוקדים את העולם, אנשים נתפסים למצבי רוח מורכבים, והאווירה באופן כללי פחות יציבה. החולי הוא תוצאה של התערערות מצב יציב ובטוח. וכך קובעים חז"ל: שינוי – ויהיה זה אפילו שינוי לטובה, עלול לגרום לחולי ופגיעה. זו הסיבה שמעבר גם "מנווה הרעה לנווה הטובה" נחשב לפי המשנה להרעת תנאים. דוגמה מרתקת לכך אנו מוציאם בפסוק במשלי: "כל ימי עני רעים" שואלים על כך חז"ל 'והלא ישנם שבתות וימים טובים'. בימים אלו לא יתכן יהודי רעב. חזקה על יהודים טובים שלא יניחו לעני לבלות את ימי השבת והמועד ברעב ובחוסר. אלא מאי? אומרים חז"ל "שינוי ווסת תחילת חולי מעיים". גם כאן השינוי לטובה, אך התנאים עצמם נעשים גרועים יותר.

איך שומרים על יציבות בריאה גם בעיצומם של שינויים?

לאמתו של דבר כלל ישראל מחזיק ברשותו את התרופה הטובה והיעילה ביותר לשינויים מכל סוג. והוא אף מקפיד ליטול אותה פעמיים ביום. ערב וגם בוקר "פעמיים ביום שמע אומרים".

קריאת שמע, משפט המפתח של כל נשמה יהודית, נאמרת בכל יום פעמים. והפעמיים הללו מכוונות בדיוק אל הרגעים בהם מתחוללים בבריאה שינויים משמעותיים למדי. קריאת שמע של שחרית מיוסדת על הכתוב "יראוך עם שמש" ואילו זו של ערבית מבוססת על ההמשך "ולפני ירח דור דורים". לילה ויום מהווים שני עברי מתרס, נגדיים ומשונים זה מזה. פעמיים בכל יום אנו חווים את השינוי הזה. בשעה שהליל נמוג לעומת היום, ובשעה שהשמש נגנזת לטובת הירח. בפרק הזמן הזה, בו הופך העולם את עורו. עלולה להזדחל אל התודעה תחושת חוסר וודאות. התחושה הזו עלולה חלילה להפוך לפחד ואימה. אך התחושה הזו עשויה גם לפתוח צוהר להיכרות פנימית ועמוקה יותר עם בעל הבירה. משום כך, מנצלים כלל ישראל את התערערותה של מערכת הטבע ומכריזים "שמע ישראל…אחד". לאמור: השינויים כולם מתרחשים בבעלותו ובשליטתו המוחלטת של מי שאמר והיה העולם. האמונה, היא הקרקע היחידה המסוגלת לשאת ולסבול את השינויים והתמורות כולם.

 

'אמונת הייחוד' היא המפתח לחיי יציבות גם בתוככי עולם משתנה. האמונה היא המחנה המשותף היחיד המכיל בתוכו את כל תמורות הטבע בבריאה. ניתן לראות זאת בחוש. ארבע העונות למשל, נחשבות למרכיבי השוני הבולטים בעולם. בחורף העולם לובש ארשת חורפית, החורף משפיע על כל חלקי החיים, משנה את המאכלים, הלבושים, הפעילויות וההתרחשויות. הקיץ מנהל בתקופת כהונתו סדרי חיים שונים בתכלית. כך גם האביב והסתיו. וכל ההתרחשויות הללו, אינן מתקיימות כמה מטרים למעלה מגובה העננים. הקיץ והחורף, האביב והסתיו, אחד הם עבור נוסעי מטוסים. ללמדך, שהשינויים והתמורות אינם דבר מוחלט. מנקודת מבט גבוהה יותר, לא חשים בהם כל עיקר.

את נקודת המבט הזו בדיוק מקנה ליהודי, אמונתו. האמונה בכוחה להעפיל אל מעבר לשינויים ולתמורות. וממילא, גם מעל ומעבר לכל חולי ומכאוב, בלבול ופחד.

לא מפחדים משינויים

שינויים, כבר אמרנו, הם הבסיס לחיים ולצמיחה. אך האנושות ברובה מדשדשת באותה המשבצת, הפחד מפני שינויים חונק את רוחה.

הפחד, אם נתחקה אחר שורשיו, נובע מתחושת חוסר בטחון. ולכן, אמונה ובטחון ירפאו אותו. אדם חושש לשנות מקום עבודה, הרגלי אכילה, שינה או שגרת חיים כלשהי, רק מפני שהפחד מפני חוסר הוודאות מרתק אותו למקומו. אילו ידענו בבירור, שגם המקום הבלתי מוכר, מצוי בבעלותו המוחלטת של מי שמשגיח עלינו כאן, לא פחדנו כל עיקר.

האמונה הופכת את מחוזות החיים כולם, לאכסניה אחת מוגנת ובטוחה. האמונה האמיתית מכילה על כל השינויים רשות אחת אחידה.  המאמין מניח את עצמו ואת גורלו בידי השם. במקום זה לא פועלים השינויים מאומה. לא קור ולא חום, לא עוני ולא עושר. גם לא זקנה ועייפות. ממעוף הציפור, מסוגל היהודי הקטן להשקיף על חייו ועל השינויים הרבים האופפים אותם ונכפים עליו, להביט בהם ולצחוק. משום שלגבי האמונה והתכלית, השינויים אינם לא אמצעי להכיר את גדולת הבורא מזוויות מבט נוספות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שבת באמצע השבוע? הדרך היהודית לחירות מיידית

התרחשות מופלאה פוקדת את רחובותינו בכל יום שישי בשבוע.

במשך ששה ימים זורם סמבטיון העיסוקים בעוז. וביום השישי הזרם רק מתעצם. ככל שנוקפות השעות לקראת בין השמשות, מטפס מד הבהילות גבוה יותר. יהודים טובים גודשים את הרחובות, מתכוננים לקראת שבת, ואז ברגע אחד שובת הכל. הגוונים מתחלפים והעולם נכנס לקצב אחר. אז מה בעצם קורה ברגעים של בין השמשות?

הבה נעקוב אחרי ר' משה – אחד מאותם יהודים טובים המתרוצצים בשעת בוקר זו של יום שישי ברחובה של עיר. כעת הוא חוצה את הרחוב הסואן, בידיו שקיות גדושות, אחריו משתרכים/נגררים בקושי סיעת זאטוטים. לרגע נעלם בפתחה של חנות, במשנהו הוא שוב נע במהירות אל היעד הבא. מדי מספר רגעים, מעיף מבט בשעון, מציץ שוב בפתק מקומט שנשלף מכיס מקטורנו, נושך שפתיים, ומזדרז לקראת התחנה הבאה. ככלות סבב קניות לכבוד שבת קודש. מנחית ר' משה את צרורותיו בחדר המדרגות. זאטוטיו ישלימו את מלאכת ההעפלה עד לקומה השלישית.

בשעתיים הבאות, נצפה ר' משה. בבית הכנסת לקריאת שניים מקרא. במקווה לטבילה של ערב שבת. ובעוד אי אלו פינות ותחנות לסידור עניינים אחרונים. על פניו, נראה כעת ר' משה, כמי שלא רק רחיים תלויות לו על צווארו, אלא עולם ומלואו מונח על ראשו.

בשעה שצלילי ערב נוטים על הבתים והגגות, וגווני שקיעה צובעים את האופק בהוד. דבר פלא מתחולל בדמותו של ר' משה. כביכול הפך האיש הנבהל והנמהר, בריה חדשה. אך לפני שעה קלה, התרוצץ ברחובה של עיר, כמי שאינו מוצא מנוחה. ואילו כעת כולו אומר כבוד. לבוש בגדי שיראיין, פניו מפיקות זיו. שוב אין הוא ממהר לשום מקום, כבר לא דוחק בו השעון. אין ספק ר' משה הגיע לכתובת כלשהי, המקנה לו שלווה שמחה וסיפוק.

בין חול לשבת

המעבר החד והמפליא בין יום חול לשבת, מתרחש בעולמינו בכל שבוע מחדש. אך תמיד ייוותר פרק הזמן הזה, המפריד בין יום חול לשבת, טמיר ונעלם.

אין צורך להפליג בדברים, כל אחד מאיתנו חווה היטב בעולמו את ההבדל המודגש בין חיי השבת לחיי ימות חול. כולנו עוברים בכל בין השמשות של יום שישי, את סף החול והקודש. מאחור אנו נוטשים עולם שלם. עיסוקים, עבודות, עסקים והמון דאגות. בשבת, העולם סביבנו, עולם אחר הוא. שאם לא כן, איך יתכן שאנו מבלים בו באופן כה שונה.

על אותו הרחוב בו גיששנו את דרכנו במסע קניות עמוס חומריות, אנו צועדים שוב בשבת אך הפעם אין זה אלא פרוזדור עוטה הוד, המוביל בואכה בית הכנסת לקבלת שבת. על אותו השולחן בו סעדנו פת שחרית של ימי ראשון שני והלאה, נערכת כעת סעודת שבת. הבית לובש בגדי טרקלין, המלך יושב בראש, זמירות ותשבחות, דברי תורה ומעדני מלכים.

עד כאן פיוט.

לאמתו של דבר, אין זה פיוט. יהודי מאמין אינו מסוגל לראות את המשבצת השביעית בלוח השנה, כאחת מששת אחיותיה האחרות. כולנו יודעים בידיעה קדומה שיום השביעי משתייך לעולם אחר. וגם אנחנו, אנשי היומיום נעשים שונים באותו יום. מהו הסוד שאוצר בחובו בין השמשות של יום שישי?

עבודה זו מצווה!

"ששת ימים תעשה מלאכתך" הציווי הזה הושת עלינו מפי עליון, והוא מעט תמוה. הא ניחא המשכו של מקרא "ויום השביעי שבת להשם אלוקיך". שמירת שבת היא ציווי מעשרת הדברות. אך איזו מן מצווה זו, עשיית מלאכה בששת ימי החול.

אלא לומר לך, שעיסוקי ימי החול, גזירת עליון הם. העולם שלנו מורכב מזמן, והזמן מבוסס על ספירה של שבע. ששה ימים בחול, ויום אחד בקודש. ששת ימי החול הם זמן של עבודה. בששת הימים הללו כולנו, ללא יוצא מן הכלל. כל אדם בזירת חייו, בעבודתו, בלימודיו, ובסידוריו האישיים, עובד קשה. נכיר בכך או שלא, אנשים עובדים אנחנו, עמלים קשות בתיקונו של עולם. וכך מגלה רבינו האריז"ל. בכל יום מששת ימי המעשה עסוקים הנבראים בתיקונו של עולם. לכל יום מידה משלו, לכל יום תיקונים ועניינים שייכים במיוחד עבורו. הספרים הקדושים מרחיבים כל אחד בדרכו, במהותם של אותם עניינים הנוגעים לכל יום.

ההבנה הזו קובעת יסוד עצום. העבודות שאנחנו מְבַצעים כביכול לתועלת עצמית, או מכורח הנסיבות, בשום אופן אינן 'דבר הרשות'. מלאכה שעושה יהודי ביום חול, היא ציות לצו האלוקי "תעשה מלאכתך". ומי מוצא עניין בכל אותם סידורים פורמליים שאנו עושים כמעט בלי לשים לב. בבנק, במכולת, מול כיור עמוס כלים או בדרכים? בורא עולם, כמובן!

עיסוקי היומחול טומנים בחובם עניינים נשגבים, ומי שאינו מאמין בכך, מוסר את מחוזות חייו מרצון, לידי הטבע והמקרה. חס ושלום.

מי הבוס שלך?

כעת הבה נבין דבר נוסף. אנשים נוטים אולי לחשוב, כאילו בחרו בעצמם מרצונם החופשי או בהמלצת יועץ תעסוקה, את עבודתם. לא נכון! העבודות מוטלות עלינו מלמעלה, וכל מי שבילה תקופה כלשהי בשוק הפרנסות יחתום על כך בעיניים עצומות. העבודה לא בהכרח קשורה לכישורים, יכולות, העדפות, לימודים קודמים וכל השאר. העבודה כמו שידוך, מגיעה ממי שמזווג לאנשים את תפקידיהם בעולם הזה. ולכן, האדם עבד נרצע למלאכתו. אנוס לבצע אותה, אם לא כך, אזי באופן אחר. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו יוכרח למלא את תפקידו בעולם. מהסיבה הזו, אדם בימי החול, מנהל את חייו כעבד. על כורחו שקוע הוא בעבודות ועיסוקים. השאלה היא, עבד למי הוא. עבד לבוס קפדן, קהל לקוחות, ויתכן אפילו עבד לעצמו. או עבד למלכו של עולם.

עם ישראל, כך מובא בדברי חז"ל, נקראים לעיתים 'בנים' ולעיתים 'עבדים'. שתי ההגדרות הללו, מיוחסות – לפי הזהר הקדוש, לימות החול ושבת. בששת ימי החול, מתנהל העולם בהנהגת 'עבד'. ואילו בשבת מאירה בבריאה הנהגת ה'בן'.

בן ועבד, מאיר ה'ראשית חכמה', הן שתי השגות. העבד מבצע מטלות שמטיל עליו האדון. אין לו הרגשה או חיבור עם אדונו. הוא בסך הכל 'איש ביצוע'. לעומתו, ה'בן' "מחפש בגנזי אביו". בן הוא מי שחש את אביו מתוך הפעולות והמעשים.

וכאן אנחנו מגיעים לבין השמשות של יום השישי. ששה ימים פועלת הבריאה במתכונת 'עבד'. עבודה שחורה, בלי טעם ובלי הרגשה. חוסר מודעות למשמעות העבודה, זוהי עבדות!

בשבת, משתחררת הבריאה מכבלי עבדותה ומתרוממת לעולם החירות. המודעות וההשגה נוסקים כלפי מעלה, הנברא מבין שכל מה שנעשה כאן, נוגע לכבודו של מקום. ההבנה המופלאה הזו מרוממת אפילו עבד שחור למדרגת בן. המעבר הנפלא הזה מתרחש בבין השמשות של ערב שבת. אז פושט העבד את בגדי העבדות ולובש בגדי בן אהוב. זו הסיבה שפניו, ופני העולם שסביבו משתנות לחלוטין.

שבת וחול בנפש פנימה

השבת והחול מוכרים לנו בעיקר כזמנים שונים בלוח השנה. אך הרבה מעבר לכך הם מצויים בנפשנו פנימה. לכל אחד מאיתנו ישנם חלקי נפש משועבדים, כאלו שנמכרו כביכול לעבדות. אין אדם בלתי משועבד. כל מי שבא הנה על מנת לתקן ולשפר דבר מה, משועבד באופן מלא למסלול התיקונים האישי שלו. על השעבוד הזה מדובר בהרחבה בזהר הקדוש בפרשת יתרו. וכפי שאכן קושרים הספרים הקדושים את דיני העבד העברי לעולמו האישי של כל אדם. "שש שנים יעבוד" נאמר בעבד עברי, אך לא מעבר לכך. ולגבינו אנו, לא יתכן שנניח לחולין לכבוש את כל מחוזות חיינו. בשפה שגורה יותר, נכון שאנחנו מוכרחים לעבוד, להתפרנס, להתקיים, לחנך, להתחייב, והרשימה עוד ארוכה. אך חייב להיות לנו, בנפש פנימה, חדר שבתי אחד. ד' אמות של חירות נפש פנימית. לנקודה הזו קוראים 'שבת'. והיא ערובה לשפיות רוחנית.

אדם משועבד חי לא עבור עצמו. אך גרוע מכך, גם לא עבור אלוקיו. ומהסיבה הזו רוצעים את אוזנו של אותו עבד עברי שנקשר באהבת השעבוד והעבדות לאדוניו. אומרים לו 'יהודי איננו משועבד לשום גורם זר, מבלעדי הבורא יתברך'. מזכירים לו, ששעבוד לפרנסה, הוא גלות לא פחותה בהשלכותיה, מגלות מצרים הפרעונית.

את המילים הללו, חייב כל אדם להשמיע לעצמו, דווקא בעיצומם של ימי החול. נכון, אין ברירה ומכורח הנסיבות, אנו מוכרחים להשתעבד לעיסוקים שונים. אבל מותר לו לכל יהודי, לשַמֵר בנפשו פנימה פינה שבתית. מקום בתוך עצמו, שם אין הוא עבד, לא למנהל העבודה, לא למצבו הכלכלי, אף לא לשום גורם אחר מחייב. במקום הזה נקי הוא לאדוניו האמיתי. בן חורין הוא. בן אהוב לאביו שבשמים. המקום הזה הופך את העיסוקים הפשוטים והשגרתיים ביותר, למלאי משמעות ועניין. מי שמודע למשמעות מעשיו, איננו עבד. גם בעיצומה של עבודת כפיים קשה ומפרכת, בן חורין הוא. ממלא בסיפוק ושמחה את המטלות שהטיל עליו אביו האוהב.

 

 

 

בריא ושמא – שהספקות לא יהרסו את חיינו…

דממת הבית נקרעה בצלצול טלפון צורמני.

ר' מוישה נזעק לקראתו מהמם ונוהם "רגע, רגע…" כביכול אוזניים יש לו לכלי האלחוטי הזה. מחדר האורחים עולה לעומתו קול הרעייה "מוישה תזכור, לשמור על איפוק, אנחנו לא לחוצים, מאיר שומע עוד הצעות במקביל.."

"כן-כן" את ההוראות הללו הוא משנן כבר מראשית השבוע.

האברך ההוא, המכנה עצמו שדכן, שיהיה בריא. מותח את עצביהם ההוריים יתר על המידה. בשבוע שעבר הטיעון היה הנושא הכספי. אמש היתה זו סוגיית שמות המועמדים והמחותנים. לפני אמש? נו, כבר איננו זוכר. כללו של עניין, השדכן טרחן, לא מניח לרעיונות לרדת מן הפרק, וגם לא לעלות ממנו והלאה לגמר טוב יותר.

ממאירק'ה גופו הם משתדלים לחסוך עוגמת נפש וכסיסת ציפורניים מיותרת. אך הם, כבר הלבינו שערות ראשם. ובבית עוד שבעה צאצאים לפני פרק שידוכים ושדכנים. המתח הזה, יהיה או לא יהיה. יצא לפועל אם לאו. מטלטל אותם כמו בספינת מעפילים זערורית אל מול חופי הארץ הנחשקת. בינו לבין עצמו, אחת היא לו משפחת הרשקוביץ, גרינפלד או גימפל. הצעה יורדת, אחרת עולה תחתיה. סמינר פלוני, אלמוני או פלמוני. הטלטלות התקופות הללו במטוטלת השידוכין כמעט והביאו אותו לכדי מדת ההשתוות. אחת היא לו- כבר אמרנו, משפחות הרשקוביץ, גרינפלד או גימפל. אחת היא לו חתונה ב'הדר מלכות', 'כליל תפארת' או 'פאר'. דירה, חצי דירה, שליש או רביע. ובכל זאת מוצא עצמו ר' מוישה, נרגש כמו נער בר מצווה לקראת כל צליל טלפון.

את החברותא הקבועה בבוקר הוא ביטל בינתיים, הוציא עצמו מדעת לחופשת שידוכים. קשה עליו הריכוז כשבעיני רוחו עולה כל העת בבואתו של השדכן. כל ריטוט זימזום מכנף מקטרונו מעמידו על רגליו, דורך את עצביו. איזו בשורה נושאת בחובה שיחת הטלפון הבאה.

'אין כל נפקא מינה' חוזר ר' מוישה ומשנן לנוות ביתו בניגון של גמרא 'אם ההרשקוביצים יזכו, הגרינפלדים או מי שלא יהיה, אלעס איז באשערט' קולו מצטרד קמעא, איך ישכנע אם הוא גופו עודנו אינו משוכנע. כלומר משוכנע, אך לא רגוע, כלומר רגוע, אך מבולבל משהו, אולי לחוץ, שמא בהול, הוא עצמו אינו יודע…

*

החיים לפעמים כאילו נושרים לנו מבין האצבעות.

בעצם, אולי לא לפעמים, רק לעיתים תקופות יותר. ושמא ואולי אף יותר מכך, מפחיד לחשוב! נתחי חיים שלמים נושרים להם, מתמוססים מתפוגגים, נעלמים בין מרצפות ההווה. רגעים יקרים מפז, שעות קסומות, ימים, שבועות, חודשים. את האשמה ניתן להטיל על ראשיהם ועל כובעיהם הבוערים של גנבים רבים. אך כבר קבעו חז"ל "לאו עכברא גנב, חורא גנב…" החור הפעור בקיר ומשמש מפלט לעכבר השודד, הוא הוא אבי אבות כל השודדים והגנבים. ואם מדובר על חיינו האישיים, הרי שהחור האיום ביותר, זה המעלים מדי רגע גלקסיות שלמות של חיים שיכולים היו להיות עשירים ועתירי מעש ופועל, הוא הספק.

הספק הוא מין מציאות בלתי מציאותית, שכל כמה ניסיונות שנעשו להכחידה מן הארץ, עודנה חייה וקיימת, שרירה ותקיפה כמאז ומקדם. מופיעה בעונתה באורח קבוע ופוקדת מעונם של אנשים מכל הסוגים, המינים הגילאים והעיסוקים. הספק בשעת הופעתו מסוגל למוטט גם את היציבים והחסונים שבאנשים, להוציא את הרוח מהמפרשים, ולשתק כל פעילות. זהו אחד השטחים המתעתעים ביותר באתגר החיים.

הצד הבלתי נסבל של חוויית השהות במחיצת הספק הוא, העדר תחושת ההתמצאות וחוסר יציבות. כל עוד יודע האדם את אשר לפניו, הרי יש לו הגדרה לעצמו, מיקומו מוגדר, מצבו ברור, תפקידו מסויים. הוא מצוי בתוך כליו. ספק מנתץ את כל נקודות האחיזה הללו. אינך יודע מה ילד יום, מה תלד החלטה, ובמילים אחרות, איזו מציאות תאכלס את עצמך.

ספק כמפלט מפני מעש

הספק אח ורע הוא לחוסר מעש, או שמא אביו מולידו הוא.

ניסיתם לאמוד פעם כמה רגעי חיים מתפזרים להם תוך כדי התלבטויות. כמה אנרגיות ניגרות סתם כך והולכות לאיבוד בזמן אותו אנו משקיעים בדיונים עקרים על 'מה היה אילו', מתכתשים בינינו לבין עצמינו באפשרויות שונות, בצדדים ובצידי צדדים של ספקות והתלבטויות. מדובר ללא כל ספק בהמון.

הספק הוא מין פינה נידחת בה מוצאת עצלות הנפש מפלט. בבחינת 'עד שנחליט…' אדם עשוי לא לעשות מאומה משך שנים רק משום שלא החליט עדיין היכן ישקיע את כישוריו הנדירים. לאבד סכומי עתק בבזבוזים מזדמנים רק משום שטרם נמצאה לו ההשקעה המבטיחה ביותר בשוק ההון. כל אחד מאיתנו משוטט כביכול בגן עדן, כאדם הראשון. שומע שוב ושוב את קול ההשגחה קורא אחריו 'אייכה', אך הוא מתעלם, נחבא בבועת הספק 'סליחה, אבל עדיין אינני יודע בדיוק מה עלי לעשות'. המשפט הזה מתמלמל מפיותיהם של בני אדם כבר כמעט ששת אלפים שנה. המסתור בו אנו משכנים את עצלותינו הישנונית, הם 'עלה תאנה'. ובלשון הזהר הקדוש 'טרפין דאילנא'. הלבוש בו התלבש אבינו הראשון בשעה שקרא לעברו בורא עולם 'אייכה'. אותם עלים בהם נסתר האדם מפני קריאת בוראו – מגלים הספרים הקדושים, הם שורש ההסתרה בעולם. שאילולא צילו של העלה, לא היתה התודעה האנושית מוצאת לה מפלט מפני נוכחותו המוחלטת של הבורא. אחד מאותם עלי סתר מובהקים הוא ה'ספק'. אינני יודע מה לעשות, משמעו – פטור אני.

זהירות, רעל מסוכן

אל פינת הספק והתהייה, אנו עלולים להיקלע מסיבות שונות ומשונות. שמחות או פחות. אך תמיד הפינה הזו לא תהיה חלק ממעגל החיים. רוב רובם של האנשים מתקשים לתפקד באופן ראוי כל עוד מנקר בליבם ספק מהותי. ואת העובדה הזו יש מי שיודע לנצל היטב, ולאו דווקא בכיוון החיובי. עמלק כידוע, בגימטריא ספק, ולא בכדי. הספק משמש עבורו קרקע פוריה ודשנה. ספק הוא תחילתו של ריפיון, והריפיון שורש פורה ראש ליאוש, ומשם לתהום הנשייה.

ספק אולי מציג את עצמו כשה תמים ונבוך, אך הוא מסתיר בין כפליו רעל מסוכן של כפירה. בהירות זו הכרה במציאות השם. ולכן כל טשטוש בהכרה הזו, הרי הוא ספק. הספק לעולם לא מחציף פנים וחולק במפגיע. הוא רק מערער את יציבותה של הבהירות, מכה ביסודותיה, ומניח לה להתמוטט לבדה כמגדל קלפים ששמטו קלף אחד מאושיותיו.

שיהיה ברור, ספק אינו דבר שלילי, הפועל – יוצא – ממנו, הוא שעלול להיות איום ונורא.

את מלחמת עמלק מזמינה שאלת הספק "היש השם בקרבנו אם אין", אין זו כפירה, זהו פשוט ספק בהתגלמותו. והספק הזה עלול להוציא גם עובד השם מסור לפנסיה מוקדמת. רק משום שלא ברור לו כעת היכן הוא בדיוק בעולם.

להכניס אמונה בספק

אם הספק הוא ערעור אמונה, הרי שסם הרפואה הוא להכניס אל תוכו – גופו, אמונה. אך קודם לכן חשוב שנלמד דבר מה. ספק מעיקרו נעלה ונשגב יותר מבהירות. אדם מסופק שרוי במצב גבוה יותר מזה היודע את אשר לפניו. משום שמי שיודע ומכיר את מקומו, הרי הוא כאן באחד ממסלולי החיים. המסתפק לעומת זאת, מרחף מעל ומעבר לעולם, עדיין לא נחת כאן. וכך ממש סדר בריאת העולם.

ההתחלה היא 'תוהו ובהו'. תוהו – "לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם" (רש"י). התהיה קדמה לעולם, משום שהבריאה מתחילה כביכול מריק ומכלום, רק לאחר מכן מציירות עשרת המאמרות את האור והחושך הלילה והיום, היבשה והים. אך מתוך התוהו ודווקא מתוכו, עולה ומתחדדת הכרת ה'בוהו' – בו הוא ("מעשי השם" ועוד ספרים).

האדם כמו העולם עובר כל העת תהליכים של בריאה. כל התקדמות בסולם החיים, כל עיסוק חדש, בוודאי שכל שלב וכל פרק של התהוות וצמיחה דומה לבריאה חדשה. הבריאה הזו חייבת בהכרח לעבור את התוהו שלפני הבריאה. התהיה היא ההקדמה ההכרחית להתהוות. ולכן לפני כל התרחשות משמעותית בחיים, אנו מוצאים את עצמינו מתחבטים בספק. תוהים ונבוכים.

הספק עשוי לרומם אותנו לקראת פסגות חדשות. הוא שולל מאיתנו את הקרקע הבטוחה ופותח אותנו בפני עולמות חדשים. אך ספק עלול גם לגרום לאובדן. לדכדוך ובלבול. הפתרון הוא להכניס אל הספק עצמו את נוכחותו של הבורא. להביט אל התוהו והתהייה ולזהות שם 'בוהו' כאן בתוך הספק עצמו, מצוי בוודאי השם.

בעזרת עקרון שכזה ניתן לפתור כל ספק. לאו דווקא לקבל החלטה, אך בהחלט לפטור את הפלונטר ולהוציא מתוך הסבך את עצמינו לעת עתה. בכל ספק משחקים שני צדדים או יותר. וכעת, הבה ניישיר מבט אל הספק ונשאל 'ואז מה…' כלומר, נכון שאינני יודע מה יהיה ואיך יהיה, ומה עדיף, ואולי כך, ויתכן אחרת. אך אם בין כה וכה, גם פה וגם שם, וגם פה ושם יחד מצוי השם. ואם בכל צד ובכל פינה שאפנה, יש רצון השם. ואם אחת היא לו יתברך אם יהיה כך או כך, העיקר שנעשה בכל מצב את רצונו, הרי אין יותר ספק. כלומר הספק עודנו קיים אך אין זה נוגע מאומה לחיי שלי, לשלוותי ולבהירות הפנימית המנתבת אותי בכל רגע אל הפעולות הנכונות לזו השעה.

יהודי לא יכול אף פעם להסתפק, משום שבנוגע ליהדותו ואמונתו, תמיד יש תחת רגליו קרקע יציבה, אמונה, תורה ותפילה.

 

 

סוס ורכבו – לשלוט בכוח הדמיון

אומרים ששליש מחיינו חולפים מתוך שינה. אם ימי שנותינו שבעים-שמונים שנה, הרי שבין עשרים לשלושים שנה מתוכם אנו ישנים. ומה עם כל השאר? אל דאגה, תוחלת חיינו הנותרת חולפת על אשמורותינו כשאנו שרויים במצב מנומנם עד ישן עמוק. שינה תודעתית, כך נקרא לזה.

בני לווייתה הנאמנים של כל שינה טובה הם החלומות. אך החלומות כשלעצמם אינם תוחמים את זמני הביקור שלהם רק לשעות לילה ומצבי שינה, גם בהקיץ ובעיצומו של יום, הם מוצאים לעצמם דלת פתוחה אל תוככי המח וערוצי המחשבה. וכך עלול לקרות שאנשים ערניים בעליל, יבלו ימים ותקופות בתוך חלומות ארוכים ומרתקים. ברוכים הבאים לעולם הדמיון.

מה שמדהים במיוחד זו העובדה שאותם במאים שיצרו את מחזות הדמיון, יושבים גם ביציעים ומשמשים כצופים נלהבים במחזות אותן יצרו וטוו במו יד דמיונם הפורה. המעבר הבו זמני בין הכובעים השונים, של המחזאי והצופה, אינו פוגם באיכות הצפייה. אין מה לומר, עשינו עבודה טובה.

במה דברים אמורים?

באופן בו אנו רואים את העולם, יושביו, ואותנו עצמינו.

משקיפים או יוצרים

והיה אם נרד אל מרתפי ההכרה שלנו, נגלה איך חלק הארי של מצבור החוויות אותן חווינו כביכול במציאות, אינו אלא פרי דמיון. אין כוונתנו לומר שהדברים לא התרחשו במציאות, חלילה וחס. הדברים התרחשו לגמרי, רק בתוך תוכיותינו. כלומר, בחלל הגולגולת האישית שלנו, או שמא בכביש הארוך והנפתל המשתרע בין המח והלב. בצמתים ובעיקולים שבין רגשות ותחושות.

אדם על פי הרוב והנפוץ, אינו רואה מבעד לעיניים, אלא מתוך העיניים. משקיף על המציאות מתוך מחסן זיכרונות ודעות קדומות. וכאן מתרחש מחזה מיוחד במינו. העיניים קולטות פרטי מידע, מעבירות אל המח לצורכי עיבוד, הבנה והפנמה. המידע הזה אינו נקלע לחלל נקי וחף מכל, אדרבא, ברגע בו חוצה מחזה כלשהו את גלגל העין, ממתינה לו קבלת פנים ססגונית, פרי ידיו היצירתיות של כח הדמיון. אותו כח עליו עוד נרחיב בהמשך אי"ה, ניחן כבר אמרנו, בשלל כישורים, לעזרתו עומד אוסף בלתי נדלה של זיכרונות, והוא מצידו עושה בכל השלל שימוש נרחב. קרבנות שעשועיו הם פרטי המידע התמימים הנקלעים לתחומו. בין רגע הופכים הם מיחידות מידע סתמיות לבובות תאטרון.

התמחותו של הדמיון איננו מוגבל רק לתחום הראיה, הוא מסוגל 'להעשיר' כל מידע הנקלע אל המח מכל אחד מחמשת החושים. כך לדוגמה, קול סתמי שעולה לתומו מהאפרכסת, זוכה בניד עפעף ללבוש דמות וארשת. כח הדמיון עונד לו קלסתר מתאים, מצמיד לו תווית סטיגמתית, ולפעמים אף יוצר במיוחד עבורו 'היסטוריה' אישית ('זה בטח ההוא מהבנק…' 'כנראה שלחו אותו בגלל ש…').

דמיון עשוי לסייע לנו בתפירת והשלמת חלקי מידע חסרים. במעוף ויצירתיות, בגילוי תושייה ועוד. אך באותה מידה, כח הדמיון עלול להוליך אותנו שולל, וגרוע מכך, לגרום לנו לחיות במין בועה סתומה, בלתי קיימת לחלוטין. להשקיע בה, לבלות במחיצתה, ולגלות רק כשיהיה מאוחר מדי שאת כל נכסינו מסרנו במו ידינו לבועת סבון שהתמוססה אל החלל הריק.

למעשה, באופן כזה או אחר, כולנו נוטלים חלק כלשהו ביצירת דמיון אחת ענקית, מרתקת וססגונית ובלתי קיימת לחלוטין. שימו לב איך פועל דמיון לטוב ולמוטב. רובינו המוחלט לא ראה מימיו חיידק אמתי בגודל טבעי, מהסיבה הפשוטה שעיניים אנושיות אינן יכולות להבחין בזערוריותו. לאמתו של דבר, לא ראינו מן הסתם חידיקים גם מבעד לעדשת מיקרוסקופ. ובכל זאת, במקרים מסוימים אנחנו חשים במציאותם באופן מוחשי לגמרי. פוחדים מפניהם, ואף נוקטים בצעדים ממשיים להדברתם. החיידק בעצם, אינו אלא יחידת מידע, את כל השאר תרם באדיבותו כח המדמה. הוא הלביש לו עור גידים ועצמות והעניק לו צורה אימתנית.

במקרים אחרים, פיתוחיו המרשימים של הדמיון עובדים לרעתנו. כך קורה כשאנחנו מאבדים את שיקול הדעת הנכון, מול פיתויי אכילה, כסף וכל השאר. כך קורה כשאנחנו מוצאים את עצמינו נוהים ככבשים אחרי דעת קהל מקובלת בלא לבדוק עובדות לאשורן. וכך קורה כשאנחנו סבורים שמוצר מסוים יכול להקל על חיינו, ואפילו חשים בכך בבירור, בשעה שרק הדמיון משחק כאן את התפקידים כולם.

וכאן אנחנו מגיעים לקביעה השרירותית והמקוממת שהוצגה בפתיחת המאמר. דמיון זהה למצב שינה. ולכן, כל עוד הדמיון משרת אותנו יותר מהשכל, אנו שרויים בשינה עמוקה. אבל רגע, שינה אינה חייבת להיות שנת בלהות, ניתן לישון גם באופן ראוי וקדוש, ולחלום חלומות טובים, אם כבר אז למה לא.

לשם כך יש ללמוד איך להשתלט על כח הדמיון ולרתום אותו לתועלת.

שכל ודמיון – סוס ורוכבו

על מהותו של הדמיון, תכונותיו ומרכיביו, מרחיבים הרמב"ם, האריז"ל, ספר הברית ועוד. במילים ספורות, כח הדמיון המוכר גם כ'כח המדמה' הוא אחד מהכוחות השכליים היותר נמוכים שיש לנו. ולכן הוא מיוחס גם לבהמות. האדם נעלה מן החי בשכלו האלוקי, אך גם לאדם כמו לבהמה יש כח דמיוני. היכולת לדמות 'מלתא למלתא'. לחבר עניינים ולהעתיק דימויים, להכיר ולזהות, טמון בכח המדמה. המדמה הוא בעצם משרת השכל, משמש כמו גלגלים לנייד מידע ממקום למקום. וכך מסוגל הדמיון ליצור מציאויות שמעולם לא התרחשו בפועל. התכונות הללו מקנות לו יכולת להועיל, אך גם להזיק. ולכן, קובע הרמב"ם, המדמה הוא בסיס לכל פיתויו של יצר הרע. האריז"ל וצדיקים נוספים מלמדים איך ניתן לרתום את כח הדמיון הבהמי לתועלת האדם, ממש כמו סוס רכיבה.

הדוגמה  המוכרת ביותר הוא פתיל התכלת שבציצית. בטעם התכלת אומרים חז"ל (מנחות מ"ג) "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לאבן ספיר ואבן ספיר לכיסא הכבוד" מסע הדימויים הזה אמור להוביל את התודעה האנושית, מפתיל התכלת שבכנף הבגד ועד לא פחות מכיסא הכבוד.

כאן פועל הדמיון באופן חיובי.

הנביאים הקדושים רוממו את כח המדמה, קידשו אותו והעפילו באמצעותו אל עולם הנבואה (הרח"ו בשערי קדושה). המדמה שירת אותם למטרה נעלה. גם אנשים פשוטים מסוגלים ואמורים לרומם את עולם הדימויים והדמיון לצרכי גבוה. וכך כותב רבי אליהו דסלר בשם הסבא מקלם: "הנה היצר הרע יודע היטב סוד זה (של כח הדמיון והציור) וכל מלחמתו היא תמיד בציורים ודמיונות שבהם לוכד את לבו ולוכד אותנו ברשתו. לא נוכל להלחם נגדו כי אם בנשקו – דהיינו להרבות ציורים לצד הקדושה" (מכתב מאליהו חלק ד' 252).

לישון על הצד הנכון

באופן כללי ניתן לקבוע שהתודעה שלנו די מנומנמת, וזו לא רק בעיה אישית. הגלות בעצם הווייתה נקראת שינה. ובעובדה הזו נוכל להכיר רק אחרי היקיצה. אז "בשוב השם את שיבת ציון" נבין איך בעצם "היינו כחולמים". רק אז כשההכרה האמתית תזרח עלינו, כותב רבי צדוק הכהן, נבין איך כל ההתרחשויות המסעירות, המרתקות והנורא חשובות שליוו אותנו במשך כל תקופת הגלות, לא היו אלא חלום אחד גדול.

תרחישי חלום עשויים להיות מוחשיים אף יותר מאירועים ממשיים במציאות. לעורר בנו פחד, התלהבות וכל חוש אחר. אבל כוחם יפה רק עד רגע היקיצה. ניד עפעף אחד, והחלום המוחשי ביותר נאסף ללא שוב אל עולם הדמיון.

באופן זהה לחלוטין, עלולה המציאות לגייס את כל חושינו להתרחשויות סוערות ומרתקות. אנחנו עלולים להשקיע את מיטב כוחותינו בעניינים הנראים לפי שעה כחשובים וכאינם סובלי דיחוי. ואז, תקופת מה לאחר מכן, כשהעננים מתפזרים ותובנות חדשות זורחות במרחב, הבעירה מצטננת באחת, וקשה מאוד להבין מה היה דחוף כל כך, ועל איזה מזבח שפכנו את דמנו.

הדמיון הוא אומן הדרמה. מסוגל לגייס את משאבינו האנושיים עבור זוטות. וזה מה שעושה לנו הגלות. היא מציירת לנו מציאות כביכול מוחלטת. מאיימת עלינו, מעוררת את חושינו, ובסופו של דבר מתגלה כחלום אחד גדול. בעתיד, כשנקלוט את התמונה הזו "אז ימלא שחוק פינו", משום שזה באמת נורא מצחיק. אבל כבר היום, עם קצת 'זיכרון עלמא דאתי', ניתן לחייך ואולי להתייחס בקרירות שפויה מעט לעניינים ה'בוערים' ואינם-סובלי- דיחוי המבקשים לגזול מאיתנו את חיינו.

חולמי חלומות מתחלקים לשתי קבוצות. אלו היודעים שהם חולמים, ואלו שאינם יודעים זאת. מצבם של האחרונים מזכיר את דמדומי היקיצה. שעה שמסך החלום מתמוסס ונמוג לאיטו, והערנות מפציעה מבעד לערפילי התנומה. אז, כששוליו הענוגים של החלום מופשלים, והמציאות נחשפת מאחורי הקלעים, יכול הישן להבין כי ישן הוא, אם כי אין בדעתו להקיץ לגמרי. זו השעה בה פרעה מתהפך אל צידו השני תוך התמסרות מוחלטת אל ה"ויחלום שנית". זו גם התקופה האחרונה של שלהי גלות. כשניצוצי גאולה מפציעים באופק. בתקופה שכזו, אנו שרויים עדיין בעיצומו של חלום, אך יכולים כבר להיות לא לגמרי מעורבים בו. אנחנו מסוגלים גם לגייס את הדמיון לכיוון נכון יותר.

 

 

"הניחו לי להיות בלתי מובן" – סוד החלל הפנוי סביבך

אין לך אדם שאינו מעוניין להיות מובן. אין לך אדם שאינו מוכרח להסביר את עצמו. ואחרי ככלות הכל, הנכס היקר ביותר לנפש אדם היא דווקא היותו לא לחלוטין נהיר, לא לגמרי מובן. אדם מעוניין שיבינו אותו, ויתרה מכך, שיקבלו אותו כפי שהוא. במילים אחרות, שיסכימו עימו שיש בנפשו משהו מעבר לכל הסבר ופשר. מן המקום הנעלם הזה שואבת רוחו את מהותו, עצמיותו.

העולם הולך ונעשה מוגדר יותר. תופעות מתבררות, קשרים סמויים מתגלים בין מאורעות ומקרים. ולאנושות ניתנת פיסת הבנה כלשהי על המקום בו היא מבלה זה כמעט ששת אלפי שנים. לאמיתו של דבר, תחת כל טפח מציאות נהיר נחשפים אלפיים אמה סתומים ובלתי מושגים. ואם בענייני העולם כך, בסודן של הנפשות על אחת כמה וכמה.

חוקרים ומביני דבר צללו אל מעמקי הנפש, שירטטו קווים לתנודותיה, ויצרו טבלאות צפופות המתיימרות ללכוד בתוכן את הנפש על כל אגפיה. ואחרי כל זאת, נותרה התופעה האנושית עלומה, בלתי מובנת ומפתיעה. אין אדם המסוגל להעניק פירוש למהלך נפש, לנשמה יהודית על אחת כמה.

ההגדרות השונות שניתנו למבנה הנפש, נועדו לסייע לאנושות להכיר את עצמה טוב יותר. לטפל בבעיות ולהיחלץ מתסביכים. ההגדרות הללו עשויות אולי ללמד את התודעה פרק כלשהו בתורת הנפש, אך הן עצמן עלולות להוות איום לא פשוט על הנפש עצמה. אילו היה האדם מוגדר לחלוטין, מובן ונהיר, לא היה זה אדם, רק ייצור רובוטי מקובע. האדם חלק אלוק' ממעל, אלוקות איננה סובלת הגדרות. והחלק האלוקי הזה הוא שמתנגד בכל תוקף לכל ניסיון להפוך אותו נהיר ומובן לכל. האדם מטבעו מחבב את מחוזות נפשו הכמוסים, את היותו בלתי מובן. במקומות הללו הוא מבקש רק 'קבלו אותי, אל נא תתיימרו להבין אותי'.

הבקשה הזו מהדהדת בין אדם לחבירו, ובין הורה לצאצאיו. הבקשה הזו מתהלכת גם בחללו של עולם, בקשת הבורא מנבראיו 'קבלו אותי גם בשעה שאינכם מבינים אותי'.

למלא חלל פנוי

את תחושת חוסר ההבנה אנו מכירים היטב. ניתן לומר שההרגשה הזו אופפת אותנו בכל תחום. תמיד נפגוש בהכרח חלקי מציאות סתומים מן השכל. בין אדם לחבירו קושרת הבנה, אך יותר מכך קושרת ביניהם אי ההבנה. דווקא הפלא והבלתי מוסבר הוא שיוצר חיבור נעלה יותר שאינו תלוי בדבר. אף אדם אינו יכול להצהיר על שום בריה כי היא מוכרת לו לגמרי, מובנת לחלוטין. גם צאצאינו עצם מעצמינו אינם נהירים לנו. והתחושה הזו היא אחד הקניינים היותר חיוניים שיכול וצריך הורה להעניק לצאצאיו.

לשם הבנה יש צורך לצעוד אחורנית אל השורש. הבריאה, כפי שמלמדים הספרים הקדושים, מיוסדת על 'חלל פנוי'. בריאת העולמות הרוחניים והגשמיים מצויה בתוך 'ריק רוחני'. בורא עולם כביכול, פינה עצמו והניח לנבראים מקום. קודם ליצירת החלל הפנוי היתה המציאות כולה 'אור אין סוף', בורא עולם מילא את ההוויה כולה בנוכחותו. הצמצום הוא מחווה פלאי של נתינת מקום. כביכול נאמר לנו 'קחו מקום, תתבטאו'. אילולא הניח השי"ת חלל פנוי, לא היה לשום מציאות רוחנית או גשמית מקום להתגלות, להיות.

החלל הפנוי איפה, הוא הבסיס לכל הבריאה. בשפת הנפש, משמעותו של חלל פנוי היא, העדר השגה, חוסר הבנה. בדרך כלל איננו מחבבים כל עיקר את היותינו מוגבלים. בפרט לא את היותינו מוגבלי מנת מִשכַל. היינו מעדיפים להיות כל יכולים, יודעי כל ומביני כל. הפלא העצום הוא, שדווקא אי – ההבנה שלנו, היא שמקנה לנו את זכות הקיום. החלל הפנוי, החסרון והצורך למלאות אותו תמיד, הוא שמעניק לנו את זכות הקיום ואת משמעות החיים. דרך משל: אב המעוניין להעניק לבנו הקט תחושת אחריות, יבקש ממנו לשאת עבורו דבר מה. האב, כוחותיו במותניו, איננו נזקק לחסדי הזאטוט. הבקשה נועדה להעניק לילד 'מקום', להניח לו למלאות חלל כלשהו במעשה טוב ומועיל. האב פינה את עצמו, גרע מנוכחותו על מנת לאפשר לילד לבטא את עצמו. זהו חלל פנוי.

'תכלית הידיעה שלא נדע'

החלל הפנוי מצוי בעצם בכל מקום. כל מושג מוקף בבלתי מושג. העדר ההבנה מעניק להבנה עצמה את צורתה ואת אופיה. כמו הדף הלבן והאותיות השחורות. טקסט כתוב אמור להעביר מסר. כעת נשאל, מה מעביר את המסר, הדף הלבן או האותיות השחורות. התשובה הנכונה היא, שניהם גם יחד. אי אפשר לדף הלבן להסביר את עצמו משום שהוא ריק, חלל פנוי. אי אפשר להן לאותיות השחורות להסביר מאומה, משום שאילולא הריק לא היתה להן שום משמעות. אמור מעתה, החלל הריק המקיף את האותיות הוא שמעניק להן את צורתן.

האופן בו ברא השי"ת את עולמו הוא 'יש' ו'אין'. היש היא הידיעה, האין – אי ידיעה. שלא כפי שנדמה לנו, הפרטים שאינם ידועים לנו, אינם רק מספר 'פינות' אפלוליות של חוסר הבנה. העדר ההבנה הוא המקום בו אנו מצויים. התודעה שלנו שרויה כל כולה בתוך חוסר הבנה מוחלט. מעט ההבנות שרכשנו הם בדל המציאות אותה אנו חווים. אדם מאמין הוא האדם היודע שאיננו יודע. "תכלית הידיעה שלא נדע" ההשגה הנעלה ביותר היא 'אינני יודע מאומה'.

כדוגמה של מעלה כך גם למטה. בעולם הזה הוקצה עבור כל נפש 'מקום' רוחני. המקום הזה הוא חלל פנוי, מציאות שרק אתה תוכל למלאות את מהווייה. מקומו של כל אדם הוא ה'חלל הפנוי' המקיף את אישיותו. מהסיבה הזו מוקפת כל אישיות במעטה בלתי מובן. אילו יכולנו להבין את הזולת לגמרי, כי אזי שללנו ממנו לחלוטין את 'מקומו'.

להתקרב בלי לחנוק

כעת נוכל מעט להבין את האופן בו נוצר הקשר בין אדם לחבירו, ובין אדם לבוראו. ההתקשרות בין בני אדם בדרך האמונה והתורה מבוססת על התקרבות – התרחקות. מצד אחד מצווה התורה על אחווה וחיבור. דאגה לזולת, שימת לב לעניניו. מאידך היא מזהירה שלא לפלוש לצנעת הפרט. הלכות שכנים מלאים גדרי 'היזק ראיה', ושמירת גבולות בין בתים וחצרות. עם ישראל מיוחד ב"מה טובו אוהליך" – 'שאין פתחיהם מכוונים'. הסתירה הזו, בין התקרבות לשמירת מרחק, היא שיוצרת חיבור יהודי. אין זה רק טקט מנומס, זו קדושת הפרט. נשמה יהודית היא חלק אלוק' ממעל. ה'מקום' שהועיד עבורה בורא עולם, קודש הוא. פלישה למרחב הפרט, היא 'הריסה', חורבן מעשי בראשית.

באותו האופן אמור להתנהל גם קשר התודעה בין אדם לבוראו. השי"ת מושג ובלתי מושג. אמונה יהודית היא שילוב מופלא של הבנה והעדר הבנה. והאופן הנמלץ ביותר להמשיל את הפלא הזה הוא מבנה החומר ביקום.

כיום גם חכמי הטבע נחשפים לפלאי בראשית. אחד הפלאים המיוחדים הוא מבנה החומר הבסיסי ביותר, האטום. מבלי להכנס לפרטים ודקויות. כל חומר בבריאה, אפילו הדק והבלתי נראה, מורכב בסופו של דבר מחלקיקי חומר קטנים, אטומים. את האטום גופו מרכיבים שלל חלקיקים זעירים, אנרגיות וכוחות יסודיים, המקיימים בינם לבין עצמם מערכת יחסים פלאית של תנועה, סיבוב והשתלבות הדדית. למעשה, רובו של האטום אינו אלא 'ריק' – חלל פנוי. מה שאומר שרובו של היקום ריק, המציאות אותה אנו חווים נוצרת כביכול למראית עין, מתוך תנועה מתמדת של חלקיקים זעירים. במרכז האטום קיים 'גרעין', החלקיקים השונים מקיפים אותו במהירות עצומה, כך 'נוצר' החומר המוחש במציאות. הפלא הגדול באטום הוא ניגוד הכוחות שהוא מכיל. בין חלקיקי האטום מקשרים כוחות נגדיים של משיכה ודחייה. והם שיוצרים בתוכו את המבנה המופלא שלא חדל מלהתנועע וליצור בכל רגע נתון את המציאות.

אם נתבונן, נגלה בתודעה שלנו מבנה זהה. אי – הבנה הוא וואקום, וואקום יוצר אפקט שאיבה, ממגנט. התודעה האנושית מתמגנטת לבלתי מובן, נשאבת אל תוככי הבלתי ידוע. דבר ידוע אינו מעורר סקרנות, לא מושך. דבר מה שאיננו ידוע מושך בהחלט. החלל הפנוי מושך את הדעת, מושך ואיננו מרפה. אך גזירת עליון לא מניחה לה לפלוש אל מעבר למחיצה. 'אין מלכות נוגעת בחברתה' 'אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו' ובאותה מידה אין אדם יכול לעמוד על דעת זולתו לחלוטין. כמו מבנה האטום והאלקטרונים, גם התודעה המגששת סביבות החלל הפנוי, נכנסת למעגל, נשאבת לסיבוב תמידי. האנושות מצויה תמיד בתהליך תנועה, אנשים נפגשים ונפרדים, מתחברים ונסוגים. מבינים מעט ולא מבינים המון. צועדים יחד והולכים איש לדרכו. דרכים מצטלבות, משתלבות, נפרדות, כך נוצרים חיים.

כל עוד מניח האדם לזולתו, אינו מתימר לעלות על סודו. שומר את מרחק הכבוד הראוי, הרי שהתנועה הזו מחברת. מעשירה את הצדדים ואף שומרת את כל אחד בגבולו הרצוי והראוי.

באותה מידה, משוטטת התודעה האנושית כולה סביב הגרעין האלוקי. מנסה בכל דרך לעלות על סודו, נשאבת פנימה, ואינה יכולה לפסוע כמלא הנימה לפנים מהמחיצה שהציב בפניה הבורא. ההשתוקקות פנימה יחד עם הדחייה המוחלטת החוצה, הם שיוצרים את מעגל האמונה. תנועת הסיבוב, הריצה סביב ידיעת הבורא, יחד עם ההסכמה שאינני יכול להבין, הם שיוצרים את העיגול הפלאי, מעגל האמונה. "ואמונתך סביבותך".

האמונה באה לידי ביטוי בלהט מתון. להט פנימה – מחד. ומתינות שלא להרוס בהר – מאידך. הלהט והמתינות גורמים לנפש לסובב ולהקיף תמיד את אור השם.