ימי השובבי"ם – משמעות ועבודה פנימית

מפורסמים הם ימי השובבי"ם כמסוגלים לתשובה ותיקון נפש. בימים אלו גם אוזניים שאינן רגילות במושגי פנימיות וענייני קבלה, שומעות רבות על 'תיקוני נפש' וכדומה. ובכן ננסה להסיר קמעא מהלוט האופף את עומק המושג.

פשר סגולת שובבי"ם נעוץ במשמעות פרשיות השבוע הנקראות בימים אלו, ושורשיו מעמיקים פנימה, עד לחטא עץ הדעת טוב ורע.

בשבועות אלו קוראים בתורה את פרשיות שיעבוד מצרים ועד הגאולה. כפי המבואר בספרים, הקריאה מדי שבוע משפיעה על המציאות, מהותה ועניינה. לפיכך בצוותא עם אירועי הגלות הנקראים בתורה, אף אנו נפשות ישראל בהווה, יורדים בעקבות אבותינו מצרימה. ירידה זו, צורך עליה היא. שתיקונים נפלאים תלויים בה.

מצרים, מלמד רבינו האריז"ל, שימשה ככור היתוך להפקת זהב טהור. בשעה שדולים זהב ממעמקי האדמה הריהו מעורב פסולת וסיגים, במצב שכזה אינו ראוי לייעודו הנשגב. כדי להפיק ממנו חומר יקר ערך יש להפריד בין גופו של הזהב לסיגי הפסולת המעורבים בו. הפרדה זו נעשית בכבשן האש. שם צורפים את הזהב, הסיגים נפרדים והחומר הטהור מתגבש למקשה אחת של זהב נקי. פעולה שכזו נדרשה אף לנפשות ישראל שבאותו הדור. וכאן אנו באים לביאור המושג 'תיקון נפש'.

טהרת הנפש

האדם הינו הרכבה של חומר וצורה – גוף בשר ובתוכו מדרגות של נפש רוח ונשמה. הגוף החומרי משמש כקליפה לפרי, כרוך אחריו היצר הרע המבקש להמיתו. הטיה וסטייה מהקדושה מכתימה את הנפש היקרה בקלקול. נפש מוכתמת דומה למראה מלוכלכת. תפקידה של מראה להציג בבהירות מראות הניצבים לעומתה, ייעודה של הנפש לצייר בבהירות מראות של אמונה והשגות אלוקות מעולמות עליונים. כתם על הנפש זו מחיצה בפני ההשגה. ההפסד העיקרי בעטיו של עוון הוא, העדר הרגשה רוחנית וקרירות. זאת יש לתקן.

המשפיעים העיקריים על טהרתה ובהירותה של נפש הם לבושה. לבושים טהורים ונקיים מבטאים מצב רוחני טהור, קרבת השם, מציאות מתוקנת. לבושים מלוכלכים ח"ו מבטאים את ההיפך. כפי שהזהב המעורב בסיגים זקוק לצירוף וזיכוך, כך גם הנפש. גלות מצרים נועדה להעביר מנפשות ישראל פסולת וסיגים ותערובת טוב ורע. איך מתערבת נפש טוב ורע? החטא גורם. הקלקול הראשון בתבל היה חטא עץ הדעת של אדם הראשון. האכילה האסורה מהעץ ותוצאותיה הם שחוללו את התערובת הרוחנית והביאו לעולם נפשות שטוב ורע משמשים בהן בערבוביה. אותן נפשות יצאו לעולם ללא לבוש וכלי רוחני ראוי, הקליפה בלעה אותן והעניקה להן לבוש בלתי טהור. נדרשה כאן ירידה לכבשן אש על מנת להיטהר. להסיר את הבגדים הצואים ולהתלבש בבגדי ישע, לבושי נפש מתוקנים וראויים. זו היתה תכלית גלות מצרים.

הימים הללו מסוגלים לתשובה בכלל, ובפרט על עניינים שאין התשובה מועילה להם בדרך כלל (עי' זוהר ויחי רי"ט, א.), כגון קלקולים של השחתת הנפש. היפוכה של קדושה היא השחתה, בבחינת "כי השחית כל בשר את דרכו". מהי השחתה? בפשטות, הרס וחורבן. בכוונת הבריאה נאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" דהיינו, תכלית הבריאה להוות מקום יישוב. המשמעות הפנימית היא שתכלית בריאת העולם לשמש כלי להתגלות אלוקות. כלי זה נעשה באמצעות בני אדם הממשיכים אל חייהם, אל גופם ואל מציאותם, חיות אלוקית. שפע קודש. רוחניות. בשעה שאור רוחני נכנס בכלי גשמי – עולם נברא. מה עלול להחריב אותו? השחתה. פגיעה בכלי והמשכת שפע וחיות למקום הלא נכון. הקלקולים הללו נקראים "נגעי בני האדם". נגע הוא היפוכו של עֹנג. הנגעים פושים בעור, דהיינו בכלי ובלבוש, ומותירים את הפנימיות חשופה למזיקים וזיהומים. כך גם ברוחניות, ישנם קלקולים שפוגעים בלבוש ובכלי. האור נותר כביכול חסר כיסוי ושמירה, מזיקים נאחזים בו, הקליפות עוטות אותו. מכאן נבראים השדים הרוחות ומזיקי עלמא. אלו הם כוחות רוחניים חסרי לבוש טוב. הרע העניק להם לבוש. מכאן כל הפגעים הרעים ומכאן גם כל הניסיונות והנפילות. איך מתקנים?

תיקון קריאת שמע

תיקוני הנפש המסוגלים לימי השובבי"ם, מכוונים במיוחד לקלקולים הללו. עניינים רבים יש, חלקם כרוכים בתעניות אך עיקרם נוגעים אל הלב, הכוונה והתשוקה האמיתית לשוב ולהידבק בטוב מתוך שמחה. אך דווקא התיקון החשוב ביותר, פשוט הוא אילו רק תינתן בו מחשבה ויגיעה כלשהי – קריאת שמע שעל המיטה.

לתיקון הקלקולים הנזכרים דרושים שני עניינים: ראשית. להרוג את המזיקים, דהיינו אותם גופים רעים שהלבישה הקליפה על הנפשות הקדושות. שנית. לאסוף את הנפשות והכוחות הרוחניים שנפלו בקליפה, להשיבם אל הקדושה ולחדש כוחם בשכינה. שני התיקונים הללו הם בבחינת סור מרע ועשה טוב. בחזון הלילה שבנבואת זכריה על יהושע הכהן הגדול נאמר תחילה: "הסירו הבגדים הצואים מעליו" ולאחר מכן "ישימו צניף טהור על ראשו". תחילה הסרת הלבוש הרע, לאחר מכן הלבשה במחלצות של טוהר.

הזמן הראוי לעסוק בתיקון זה הוא דווקא קודם השינה, סימנך: "לא ישכב עד יאכל טרף", אלו אותן נפשות שנטרפו על ידי הקליפה ואנו נזהרים לשוב ולטרוף אותם אל הקדושה בטרם נפקיד את רוחנו ביד יוצרנו. קריאת שמע שעל המטה, כפי שמלמד האר"י, מסוגלת לכך.

בקריאת שמע יהודי אוחז בידיו חרב. בסוד "וחרב פיפיות בידם". חרב זו לוחמת בשעה שאנו הוגים בפה, בכוונה, ביגיעה את תיבות פרשיות קר"ש. מידי לילה, בקריאה אחת, מסוגל יהודי להרוג עד אלף וקכ"ה מזיקים, דכתיב: "ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך…". לאחר מכן, מתקיימת גם הבטחת קיבוץ נידחי ישראל, דהיינו אסיפת כוחות הנפש שנאבדו ופוזרו בחטאים, חידוש הנפש והבראתה. תיקון זה נעשה באמצעות השם הקדוש הרמוז בר"ת "חיל בלע ויקאנו" – חב"ו, זהו אחד משבעים ושניים שמות.

 

ספירת העומר – פשוט לספור בתמימות

אין נכס יקר יותר מזמן ואין דבר קל לאיבוד ממנו. הזמן ניתן לחכמים כמו לטיפשים, רק תמימות תשמור אותו.

התורה ניתנת על ההר, וכדי להגיע לשם אין צורך לכבוש פסגות. רק להתמקד בצעד אחד קטן. הצעד הקרוב, זה הסוד.

תחשבו על זה טוב. מכל הנכסים שיש לבני אדם – החשוב ביותר הוא הזמן.

בסופו של דבר הוא שהוביל את המושלים לכיסאם ואת העשירים להונם. הוא שהביא לחכמים את השכלתם ולזקנים את חכמת החיים. הוא שריפא את פצעי הכואבים וזימן הזדמנויות למאושרים שניצלו אותן היטב, והכל בסייעתא דשמיא.

הזמן הוא נכס עצום. דא עקא, לכולם יש זמן אך לאו כל אדם יודע איך להתנהג עימו.

***

לפעמים מתוך עצלות, מחמיצים הזדמנות ומבזבזים זמן יקר על הבלים. לעיתים זו דווקא הפזיזות שגונבת את הרווחים.

אדם אינו מוכן להמתין, הוא רוצה הכל כאן ועכשיו, חבל. ניצול הזמן זו מלאכת מחשבת הדורשת תבונה ויישוב הדעת. החכם עיניו בראשו. הוא מבין שלא רק מעשים ומאמצים יביאוהו למחוז חפצו, גם לזמן משקל חשוב.

אתה מבקש להשיג מטרה נחשקת אך היא רחוקה מאוד. החכם יאמר לעצמו 'אז מה. אעשה היום קצת, מחר אמשיך, בסוף אגיע בעזרת השם'. הטיפש מתעקש 'רוצה הכל היום'. חכם יודע לעשות בזמן שימוש נכון. קודם כל יש לו יעד, הוא מביט קדימה ויודע – לשם אני חותר. לאחר מכן יש לו אוצר, לתוכו הוא מכניס ממש קצת. כל יום צעד או שניים. כל פעם התקדמות. ברבות הימים המאמצים מצטברים והופכים להון.

סופרים צעדים

ניצול נכון של הזמן תלוי בהתייחסות נכונה לשני הקצוות שלו – העבר והעתיד.

מבחינת העתיד חייב להיות לנו יעד, לאן אנו שואפים ולקראת מה אנו צועדים. החכם יודע להסתכל נכון על העתיד. הוא לא נבהל מהר גבוה, הוא יודע שגם מאה קילומטרים מתחילים בצעד אחד שמוביל עוד צעד ועוד אחד. מי שאינו חכם, מביט על הפסגה הרחוקה ונבהל: לעולם לא אגיע לשם.

בנוגע לעבר, אסור לשכוח את הצעדים שנעשו. החכם יודע לראות לא רק את הדרך שלפניו, גם זו שמאחוריו חשובה בעיניו: התקדמתי, זכיתי, הספקתי, נושעתי, ישתבח שמו לעד!

זו היא למעשה ספירת העומר. אנחנו מכוונים אל התכלית שבשבועות אך לא מדלגים על אף צעד בדרך.

אנחנו בעיצומם של ימי הספירה הקדושים. הימים מסוגלים לתיקון הנפש, תיקון המידות ויציאה מהרגלים מיותרים. אנחנו משתוקקים לשינוי מבורך, אף שינוי אמיתי וטוב לא נעשה ברגע אחד, זה דורש זמן, וכדי לשנות דברים מהותיים חייבים לעשות שימוש נכון בזמן. ניצול הזמן מתחיל ב"ספירה" – לדעת לספור כל צעד קטן, לדעת להחשיב, להודות. ולזכור כמובן לאן אנו מייחלים להגיע.

היובל והחירות

אנו מצווים לספור "שבע שבתות תמימות". התמימות היא כאן מפתח חשוב ביותר.

התורה ניתנה על הר סיני, מי יעלה בהר השם? אם הקדושה נמצאת למעלה, ההצלחה שוכנת גבוה, התכלית רחוקה – איך נגיע לכל היעדים הנחשקים הללו?

חכמות וחשבונות בוודאי לא יובילו לשום מקום, המפתח הוא תמימות, וזה יסוד חשוב וחיוני ביותר בכל דברי רביז"ל. תמימות משמעותה גם שלימות. יש סוד כזה נפלא ומתוק, שגם בשעה שהינך במחצית הדרך, אפילו רק בתחילתה, תוכל לחיות עם המתיקות והבהירות של השלמות. התמים יודע להחשיב את הצעד האחד, את המעשה הקטן, ולמצוא בהם את התכלית ואת היעד הגדול. הוא מסוגל לשמוח באמת ובכנות עם כל פסיעה, מפני שהמעט הזה מחבר אותו אל הדבר השלם והגדול.

זה סוד הספירה. יהודים תמיד עסוקים בספירה. ששה ימי חול מובילים לשבת, שבוע ועוד שבוע הופכים לשנה. שבע שנים לשמיטה ושבע שמיטות ליובל, זוהי תמימות – שלימות. לספור שבע שבתות תמימות, משמעות הדבר היא, לספור אך לחבר כבר עכשיו את המספרים הקטנים אל תחושת השלמות. לספור אך לא להיות חצוי, או חלקי. להיות איש שלם כבר כעת. איך? תמימות. הייה תמים. אל תשאל מתי ואיך, ואל נא תקבע שלא ייתכן. הייה מרוכז ומחובר לרגע זה, למצווה אחת ויחידה המוטלת עליך בזו השעה, והחשב אותה כמו דבר שלם.

לא תמיד הספירה כל כך פשוטה. כסף קל לספור, אבל ישנם נכסים רוחניים יותר שקשה לאמוד ולהחשיב. אדם אינו יודע כמה שווה רגע של התאפקות. כמה חשוב מאמץ בעבודת השם, או מסירות נפש. אלו דברים יקרים מאוד וקלים לאיבוד. הימים הללו נועדו לספירה, עלינו להתאמץ להכניס אל המספר כל דבר טוב. לא לאבד בדרך נכסים.

בסופו של מסע מגיעים ליובל. היובל זו שנת החמישים, יום החמישים, שער החמישים של קדושה. כאן עולם החירות. משמעותה של החירות היא פדות מכל תחלואי ונגעי הזמן. הינך נעשה בן חורין מהמרדף אחרי ההון וההצלחה, ומהמנוסה התמידית מפני הפסדים ותבוסה.

החידוש הגדול הוא, שבספירת העומר כבר תוך כדי מסע, ובעיצומם של ארבעים ותשע הימים – מאיר על כל אחד ממש עכשיו, אור משער החמישים. בימות החול טועמים טעם שבת. בתוך היגיעה נמזגת תחושת חירות. כדי להשיג זאת, כל שעלינו לעשות הוא, פשוט לספור בתמימות.

פרשת בהעלותך – איפה מדליקים כאן את האור?

כוונת הלימוד החשובה ביותר היא – להאיר את המוח ולהאיר את המציאות באור התורה.

כל הבעיות והצרות שלנו מתחילות בתאורה. כשיש אור הכל טוב ונפלא, בחושך הכל מפחיד ורע. התורה הקדושה היא מקור האור הבלעדי, כל השאר חיקויים.

העולם מלא בניגודים שונים, מהם מורגשים יותר או פחות.

אור וחושך הם שני קצוות, אי אפשר לחוש אותם בידיים, אבל הם מורגשים היטב בהוויה כולה. אין דבר שמסוגל להשפיע על העולם באופן כה מוחלט כמו התאורה. שמים ליליים זרועי ירח וכוכבים זה דבר יפה, אבל אף אדם לא יסבול שהות בחושך מוחלט יותר מכמה רגעים. חושך זה עניין מאיים. אין חיים בחושך. ביום העולם פעיל. אנשים יוצאים לעבודתם, הולכים ומנהלים חיים. בלילה כולם נעלמים במעונותיהם, נרדמים.

אילולא המצאת התאורה המלאכותית, היו השווקים מתרוקנים עם שקיעה, כמו פעם. מה עשתה לנו התאורה המלאכותית? לכל היותר היא נגסה מממלכת הלילה כמה נתחים.

***

אילו יתבונן אדם בעצמו הוא יגלה שמאומה לא באמת חסר לו. אם יש חסרון, הרי זה שהתאורה לקויה. ובשעה שהחושך שולט – גם מה שיש לך, אין לך בעצם.

נתאר לעצמו אולם גדול, מפואר. מעוטר ביצירות פאר. מתקיים שם אירוע רב משתתפים. אילו יתרחש שם קצר ומערכת התאורה תקרוס, ברגע אחד המאורע כולו ייעלם. בחושך לא רואים תפאורה, הקירות כמו צללים ריקניים ומאיימים. אנשים נדמים כיצורים אימתניים. האוויר מחניק. הכל נגמר. מה חסר? רק אור!

כך זה בחיים. אדם מסתובב אפוף קדרות, יש לו המון-המון בעיות. צרות צרורות ממש. לא יודע מאיפה להתחיל לטפל בחייו המתפוררים. ר' יהודי, צדיק, אולי ננסה לחפש יחד את מתג התאורה הקרוב. אולי ננסה להדליק כאן את האור? כשחשוך לא רואים, וכשלא רואים הכל נראה נורא ואיום. נו, היכן הוא המתג, איפה משיגים אור?

מקור האור

התורה הקדושה היא אור, וממילא היא מקור חיים.

האור הגשמי מזין ומחייה את הבריאה. הכל גדל על אור. לא היה קיום ליצורי תבל ללא אור שמש. העצים, בעלי חיים, אנשים כמובן. מקורו של האור הגשמי כמו גם מקורו של הקיום כולו הוא אור התורה. אור הדעת.

כשאין הדעת מאירה, אדם שרוי בחושך. אם הוא הולך, דומה הוא לאיש הצועד בעצימת עיניים. וכשהעיניים עצומות האם זה פלא שיש צרות? גם עם כל הכוונות הטובות, בלי אור אי אפשר לבצע אפילו פעולות פשוטות. על אחת כמה וכמה שאין סיכוי לתקן את הנפש, לבחור בדרך נכונה, ולחסוך בטעויות.

ניתן לפתור את בעיית החושך באמצעות תאורה מלאכותית: קצת כסף, כבוד. פה ושם הנאות חולפות. אנשים בעולם שרויים באמת בחושך. חושך עבה וסמיך. מוחשי. אם אין להם תורה הם ינסו פתרונות מדומים. אבל שום דבר בעולם הזה לא באמת יכול לפתור את בעיית החושך. כשאין דעת, הכל חשוך!

בשבועות קיבלנו פתרון אמיתי. התורה הקדושה היא מקור האור. אור מקורי, אמיתי, לא מחזיר אור של השליות ודמיונות. בתורה יש מאור, יש בהירות. קיבלנו את התורה כדי להתקיים כאן בעולם. כדי שנצליח לראות קדימה וללכת בבטחה במשעולי החיים.

והנה הפלא ופלא – השמש זורחת ואנשים מתעקשים לכרוך על העיניים מטפחת שלא ליהנות מהאור. השי"ת מציע לעולם תורה ואומות העולם בזו אחר זו מסרבות בתוקף. מציעים לכם תאורה נפלאה, אור עיניים, ואתם מעדיפים להישאר עיוורים. לגשש באפילה.

אומות העולם דחו את מתנת התורה. הם באמת נשארו שם בחושך, מגששים את חייהם באפילה ומשתמשים בתאורה מלאכותית, לקויה וברת חלוף. כך נראים חייו של מי שהתורה אינה עבורו מקור של אור. אבל אנחנו קיבלנו תורה. קיבלנו קשר אל מקור האור, מתי נחליט ללחוץ על המתג? מתי נעלה את האור הבהיר הזה גם בחיינו, בבתינו?

כוונת הלימוד

זו אמורה להיות הכוונה האמיתית בלימוד התורה. לימוד תורה אמור לשמש כמקור אור לכל היום, לכל החיים. התורה הקדושה ירדה לכאן כדי לגרש חושך. יהודי ניגש ללימוד, לכל סוג של לימוד, כדי להעלות אור במוחו. לפקוח עיניים נכונות על העולם שסביבו. לצאת מהחושך ומכל הצרות והגזירות הקשורות בו, ולהתחיל לחיות.

זהו סוג אחר לגמרי של לימוד. סוג אחר של קשר עם התורה. דע לפני מי אתה לומד. דע מדוע הינך לומד. פרשת בהעלותך מלמדת על מצוות העלאת הנרות בבית המקדש. להעלות את הנרות – להדליק את שלהבת הלב שתהיה עולה מאליה. הדלקת נרות המנורה היא הארת המוח המאיר באמצעות שבעת קני המנורה, הם שבעת הנקבים שבראש.

כאשר הלימוד נעשה באופן שכזה, הוא הופך מקור של אור המקרין על כל המציאות. לומד תורה שכזה יביט על עצמו ועל סביבתו בתאורה בהירה. הוא יידע איך לקיים את התורה, כיוון שהתמונה בהירה. הוא יימנע מטעויות הנפוצות בקרב ההולכים בחושך. תורתו תאיר את עיניו בכל תחום בחיים. היא תעניק לו יישוב הדעת ושמחה. זוהי 'תורת חיים'.

פרשת בהעלותך – לסמן את המטרה

אנשים רבים יוצאים לדרכם בחיפוש אחר הצלחה. מעטים מאוד מגיעים לשם. רובם נתקעים, מתקררים ונושרים בעיצומו של מסע. הסיבה: מלכתחילה לא סומנה המטרה.

הם שניהם למדו באותו מקום. עשו שנים יחדיו בלימודים לקראת הכשרה מקצועית בתחום המורכב, וחלמו להצליח בענף המבטיח. ככלות שנות לימוד עמוסות, ועוד מספר שנים של התנסות בשטח, הם מצאו את עצמם בשתי קצוות. האחד מסודר לעילא ולעילא בתוך משרה נוצצת ששכרה נוסק לסכומים נאים, ושמה הטוב בצידה. האחר, מחפש עבודה נלאה, מגשש ללא הרף, מציע את עצמו למעבידים אין מספר, ועבודה של ממש, אין.

'מה לא עשיתי טוב, היכן נכשלתי' – ביקש החבר להבין. 'למדתי איתך יחד את כל רזי המקצוע, ובכל זאת אינני מצליח לממש את הלימודים'.

תאמר לי, בשיעורים הראשונים השתתפת?

'לא'

נו, מה תרצה. בחרת לוותר על שיעורי המבוא. בדיוק אז העבירו לנו את החומר שחסר לך, את התמונה הכללית. חידדו את המטרה, הבהירו את היעדים החשובים באמת, הנחילו לנו מבט מקצועי חד-עין על התחום ועל רזיו. שאר השיעורים עסקו רק בכלים השונים. חסרה לך הבנה בסיסית מאוד, חסר לך הכיוון הכללי.

***

מי בעולם אינו מחפש הצלחה. כולם מחפשים, אך לא כולם ממש מוצאים. רוב בני אדם יצאו אי פעם אל הדרך לקראת הצלחה כלשהי. חלקם עשו זאת על מנת להביא לביתם פרנסה בכבוד, אחרים כדי להשיג תהילה, הון ואושר. הצד השווה שבהם, שבנקודה כלשהי בדרכם הם נתקעו. לא הצליחו להמשיך ולהגשים את החלום.

בחיים, יש מצליחים ויש נכשלים. ואין זו רק תוצאה אקראית. על-פי-רוב, ההצלחה כרוכה בסימון ברור מאוד של מטרה. אנשים רבים יוצאים אל דרכם מתוך רצון להגיע ליעד כלשהו, אולם את אותו יעד נכסף ונחשק מעולם לא סימנו. צעדו, אך לא לקראת כיוון מסויים. התוצאה בדרך כלל, בהתאם. ההצלחה כרוכה ללא ספק בהכרה ברורה ובהירה של המטרה.

מה שלומדים בשיעור הראשון

את התורה ואת העבודה והאמונה, אנחנו אמורים לחפש לפחות כפי שבני אדם להוטים למצוא עבודה טובה ששכרה בצידה, ורווחיה נאים, וכל טובות שבעולם בצידה. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" – יהודי אמור לחפש את מטמוני התורה, להשיג את דרכיה, להגיע אל טעמה הנפלא, להרוות את צמאון נפשו התאבה במנעמיה. הרבה יוצאים אל הדרך הזו, הרבה מאוד. אך מעט מדי מגיעים. על כך אמר קהלת: "אדם אחד מאלף מצאתי" – 'בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה' (רש"י שם, וילקו"ש ירמיהו, ל"א).

לכל הנושרים במחצית, שליש, או רביע דרכם, יש סיבה אחת משותפת. הם אינם זוכרים או שמעולם לא שמעו את השיעור הראשון. אז, באותו שיעור הונחלה המטרה, הושרשה הכוונה הפנימית שחייבת לפעום לאורך כל הדרך לקראת המטרה. לתורה הקדושה יש תכלית, יש יעד, ומי שהמטרה הזו ניצבת כל העת לנוכח עיניו, הוא ורק הוא מסוגל כל העת לצעוד בכל מצב לקראת היעד הנחשק. לדלג על מכשולים ולמצוא בכל פעם פתרון ועצה, איך להתקדם עוד יותר לקראת ההצלחה האמיתית.

השיעור הראשון של כלל ישראל, מתומצת בדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנֹכי השם אלוקיך". שמענו אותו ממש כעת, בחג השבועות. זו המטרה. וסביב הכיוון הברור הזה, אמורה הנפש וכל כוחותיה להתרכז. ה'אנֹכי' הוא נקודת המרכז של עולמו הפנימי של כל יהודי. ומכאן ממש הוא אמור לכוון את עצמו כל העת לקראת המטרה. בכל פעולה, בכל דיבור ובכל מחשבה. ומתוך הדיבור הזה, מתוך נקודת המרכז הזו, שופעים ויוצאים כל דברי הצדיקים. על הנקודה הזו הם מדברים, על ה'אנֹכי השם', אהבת השם, יראת השם, התפעלות, נקודות טובות, חיות, דבקות. כל הגוונים הללו הם ביטויי הנשמה הפנימית אשר היא ורק היא מסוגלת לשמר את שלהבת ליבו של יהודי דולקת, בוערת, עולה מאליה. שואפת תמיד לקראת מטרה שיש בה ממש.

ומי שבליבו יוקדת נקודת ה'אנֹכי', שום רוח וסער של עולם הזה, אינה יכולה לו.

לב דולק

פרשת השבוע מוכתרת בשם 'בהעלותך', והדבר פלא. כל אותה העלאה עליה מצווה אהרן הכהן, אינה אלא פרט אחד מתוך מצוות הדלקת נרות המנורה הטהורה במקדש. כמו תאמר, בשעה שאתה עושה כך וכך, שים ליבך להקפיד על כך וכך. העלאת הנרות אל מול פני המנורה, וכפירוש רש"י "שתהא שלהבת עולה מאיליה", אינה אלא פרט בתוך עניין מנורה, ועל הפרט הזה נתקנה פרשה שלימה, מדוע.

אלא לומר לך.

כדי להדליק בעולם את נרות הנשמה, לגרום לנפש יהודית לדלוק חרף רוחות הפרצים של תעתועי הדימיון וההבל, נדרשת 'העלאת הנרות'. ה'בהעלותך' הוא המכוון. יודע אתה יהודי, מדוע יש בעולם כל כך הרבה יהודים כבויים, למרות ועל אף שהם לומדים, מתפללים, עושים מצוות. הסיבה פשוטה. חסר להם כיוון, חסרה להם ההכרה הבהירה לאן כל זה אמור להוביל. לאן המצוות, הלימוד, והמעשים הטובים, אמורים להמריא. כדי להצליח בדרכו, מוכרח היהודי להיות מכוון תמיד לקראת מעלה, להבין ולדעת שיש מטרה למעלה ממטרה ותכלית למעלה מתכלית. ועל כל זה לומדים אך ורק בשיעור הראשון "אנכי השם אלוקיך".

את השיעור הזה מעבירים לנו הצדיקים כל העת. הם המטיבים את הנרות, דואגים לכך שנשמותיהן של ישראל ידלקו ויעלו תמיד כלפי מעלה, נוכח פני המנורה הטהורה. על נר דולק מאיימת כל העת רוח נושבת. העולם הוא סתירה בפני חיפוש אמיתי, נושף על נר הנפש ומבקש לכבותו בטרם ינחל הצלחה אמיתית. הצדיקים בדיבוריהם הבוערים, בתורתם, בשיחותיהם, ובעצם מהותם, שומרים את שלהבת הנפש עולה מאליה. מזכירים לנו תמיד את השיעור הראשון – לא לשכוח, יש עוד הרבה לאן להגיע.

פרשת בהעלותך – לעבור את הקיץ בשלום

העולם שסביב מרתק ומלא עניין, בסערת העניינים הבוערים אנחנו פשוט מתפזרים ונאבדים. ויש דרך לשוב ולהתרכז גם באמצע הקיץ.

המשרה הנחשקת נעמה לרואה החשבון הטרי יותר מתלוש המשכורת בעצמו. המפעל הגדול, מאות העובדים, ובעיקר חדר הקפה. את המשרד האישי העדיף מה שפחות לאייש. במקום כה מרתק חבל לאבד זמן בין ספרות ומחברות. המסדרונות העמוסים, הרכילויות הפנימיות, סיפקו לרואה החשבון המון עניין. עבודתו המשמימה נדחתה מיום ליום. מדי פעם אילץ את עצמו לעיין בחומר, התאמץ להתרכז, ביצע מספר פעולות ומיהר להפסקת ריענון חדשה.

לקראת סיומו של החודש השלישי, התקבלה בקשת הדו"ח מהמשרדים הממשלתיים. רואה החשבון כמו נחת מהרקיע, אין באמתחתו אפילו מחצית עבודה. ביקש לדחות את המועד לתאריך האחרון הבא. בשבועות הבאים התרחשו במפעל מספר אירועים חריגים, הוא חש עצמו מעורב במדרגה ראשונה, לא יכל להרשות לעצמו להתרכז בעבודה.

במועד האחרון מופיע המנהל ומודיע כי יומיים נותרו להגשת החומר. הזמן לחוץ, והחומר מתגלה כבעייתי. ההזנחה הפכה אותו לחידה סתומה. ככלות מחצית יום של מאמץ עילאי, מצא עצמו רואה החשבון ללא מוצא. בצר לו נעמד על רגליו, תקע עיניו במחברת, והחל משנן את הספרות בקול גדול. פעם ועוד פעם, חצי שעה, שעה. הריכוז חזר אליו לאט. בערב קיבלו הנתונים צורה וסדר. המח התבהר ופתרון כלשהו החל מנצנץ באופק. בימים הבאים היה רואה החשבון מרוכז בעבודתו כפי שלא היה מעולם. החדשות הסוערות כבר לא עניינו אותו, גם הקפה נותר מיותם על השולחן. כל יישותו מרוכזת בחישוב מבריק שהולך ופותר את התסביך.

***

זה עתה פנינו לאחור מההר העשן, הקולות והברקים. ממרחק הזמן והמקום ניתן לראות בבהירות יותר את המעמד הגדול. חג העצרת, קבלת התורה, התחדשות הנשמה, כל אלו יכולים להיראות בבהירות יתרה דווקא מתוך אספקלריית הריחוק.

קיבלנו תורה, וכל יהודי מאמין בכך. התורה היא חיינו, וכל לב רוחש על כך. האוצר היהודי ששוכן כעת בקרבנו, צורב בדעת ומבקש בכל לשון 'שמרוני'. כל אחד מאיתנו זכה בוודאי להתחדשות פנימית נפלאה, בעלי נפש וזכות זכו אף להתרגשות והתעלות מיוחדת במינה. רישומי ההוד יכולים לפרנס עבודת השם של כמה חודשים לפחות, והתורה שקיבלנו היא תוחלת החיים לשנה הקרובה לכל הדעות.

דא עקא, העולם אליו אנו נקלעים בצאתנו מעם ההר, עולם קייצי הוא. אוויר נאה, מסביר פנים, חמימות של שמש ומרחבים של חומר. העולם נושף בעוז 'חופש'. הבריאה מזמינה לשוט ולטייל, להתבדר ברוח הקיץ ולהתאוורר. אל המציאות של אחרי שבועות אנו נפלטים על כורחנו. בחדרי המח והלב עוד שוקקת המתנה היקרה, האצורה חדר לפנים מחדר. נשמה חדשה, רגשי קודש, רצונות טמירים, רוח חדשה ודעת בהירה יותר. והגוף מצוי ברובו בעולם של חולין.

את העולם הזה אנחנו חווים בכל החושים. חדרי המח בהם עצורה הנשמה החדשה שאך עתה קיבלנו, פתוחים לכל ד' רוחות. חלונות הראש, העינים, האוזנים, החוטם והפה, פעורים ומקבלים מכל רוח המנשבת עליהן. האוזניים שומעות שיחות של חולין, חדשות לוהטות, שיחות ודיבורים. מעט לשון הרע מתובלת בשיח חברים. קורטוב ליצנות ודברים בטלים, ועוד אי אלו דברים שהעולם התחדש בהם. העיניים סופגות את גווני החומר והטבע. הנפש נמשכת מבעד לחלונות החושים, הריח האווירה וההרגשה, כל אלו חובטים על חלונות הדעת, והתורה שאך עתה ניתנה בנו בלהט מצטננת ושוקעת בשכחה.

ב'שבועות' האחרון קיבלנו את משרת חיינו. עבודה בחשיבות עליונה, לוח זמנים עמוס והמון סידורים קדושים וחשובים הנוגעים למלכות דקדושה. הקיץ שעוטף אותנו כעת עלול בהחלט להעסיק אותנו בכל שפעת רעיונותיו, להריץ אותנו יום ולילה בין חשק לדאגה, מתשוקה לתקווה נכזבת. בסופה של שנה אנו עלולים להימצא חלילה באותה נקודה. מרוקנים מכל זיכרון, והרבה קודם לפסיעה הראשונה.

מילים שמסוגלות לעורר מתרדמה

העולם שמחוץ למתן תורה מסוכן, והרפואה שלו ממתינה לנו בדיוק שם בקבלת התורה. התורה הקדושה מכילה את הכח להחזיר אותה תמיד אל נקודת ההתחלה בקבלת התורה. אל האור המופלא הזה קודם שעכרו אותו הימים והמאורעות.

התורה, מעבר לקדושתה ורוממותה היא ספר. ספר המורכב מאותיות ותיבות. כמו בכל ספר, גם את תורתנו הקדושה ניתן פשוט לקרוא. לומר ולבטא בפה מילים ומשפטים. כלל נקוט הוא בידינו שהקול מעורר את הכוונה. גם כשאורה של תורה נעלם, האותיות עודן מצויות בינינו. כל אחד יכול לבטא אותיות של תורה גם בלי מח גם בלי לב. החידוש הנפלא הוא, שהקריאה הפשוטה הזו, כשהיא נעשית בכח וחוזק, בצעקה והגברת הקול, מסוגלת לעורר את המח מתעלומותיו, להוליד את הדעת מחדש ולגרום לנו לעמוד שוב למרגלות ההר העשן, ולהאיר את הלב בחמימות קבלת תורה.

את הסוד הזה מגלה רביז"ל בתורה כ"א. שם הוא מבאר שכשהמוחין והדעת מצויים בהעלם ועיבור, צעקה בתורה ותפלה מסוגלת 'להוליד' אותם. בבחינת "ושמע צעקתנו יודע תעלומות" כלומר, כשהדעת והשכל אינם מאירים לנו, העצה היא, לצעוק אל השי"ת שהוא "יודע תעלומות", ורק הוא יודע היכן ואיך 'נעלמו' המוחין שלנו, וכשאנו צועקים הוא מאזין ומושיע.

כשהמח סתום ואטום, והלימוד נעדר חידוש וחיות, זוהי קטנות. הדרך ליציאה מקטנות והעלאת שלהבת הלב מחדש, הוא דיבור פשוט בקול ואפילו בצעקה בתורה או תפילה. הדיבורים והקולות שאנו צועקים גם מתוך חושך וחוסר עניין, בוקעים את מסכי האטימות והשכחה, יש מי שמאזין להם, ורק הוא יודע להשיב תעלומות.

שבעת הנרות – חלונות הנפש

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות הדלקת הנרות במנורה הטהורה שבבית המקדש. אהרון הכהן מצווה להעלות את הנרות "אל מול פני המנורה", ועל הפסוק הזה מגלה רביז"ל איך עלינו לקדש את שבעת הנרות, הלא המה נקבי הראש, העיניים, האוזניים, החוטם והפה, כך תעלה שלהבת הלב ותתגלה הארה שתתקן הכל.

המשכן של המח והדעת הוא בראש, החלונות דרכם מושפעת הדעת הם שבעת נקבי הראש. את הנקבים הללו המתייחסים לשבעת קני המנורה הטהורה יש לשמור מאוד. לכל נקב יש "עשה" ו"לא תעשה". העיניים אמורות לראות קדושה, ובאותה מידה להישמר מפני ראיית רע. כך גם בשמיעת האוזן ובריח החוטם ודיבור הפה.

עבודת העלאת שלהבת הנרות שייכת לכל יהודי בכל יום. כשמטיבים את נרות המח, כששומרים על הנקבים הללו ומשתדלים לעשות עמהם טוב, אזי שלהבת הלב, כלומר ההתלהבות ואש הקודש, עולה מאיליה ומרוממת את המעשים. התלהבות הלב פותחת צוהר לאמונה ויראה. זה מה שמתקן את המחשבה. כך נמצא את עצמנו עסוקים בעולם אחר לגמרי, רחוקים מסערות ובלבולים, דבוקים באמת ועסוקים רק בתכלית.

פרשת בהעלותך – התלהבות

העולם הולך ונוצר. הגלובוס הקטן שלנו מלא בחידושים, בכל רגע נתון נולדות כאן המצאות חדשות. מה שאמש נחשב לחידוש, נהפך היום לאנטיקה. הכל מסביב מתפתח, הכח יוצא אל הפועל בקצב מסחרר, ובמרכז ההתרחשות עומד האדם.

סביב לכל חידוש כרכרו מספר חודשים כמה אנשי מדע. את הדרך אל ההמצאה סללו אי אלו מוחות יגעים, חומרים משופרים, תרופות חדשות, מכשירים יעילים, כל אלו עשו דרכם אל השוק על גבי סרט נע של איברים פעילים. האוכלוסייה האנושית נעה כל העת, החלק האנושי שביקום לא יושב בטל. צא ולמד מרחובה של עיר, הבט רגע או שתיים מבעד לחלון (עדיף שלא) ותראה, כל זמן שהרגל מצויה בשוק התמונה תהיה מאוד רוחשת, דרכם של בני אדם שתמיד הם מתרוצצים, זה הולך וזה רץ, אחד מדבר בפה וחברו בתנועות ידיים. הצד השווה שבהם שבכולם פועם משהו.

ההתלהבות מניעה את הכל

אם ראית דבר מה רוחש, בהכרח שמשהו גורם לו. ספינה שטה על פני המים מעידה על רוח נושבת במפרשים, אור דולק במנורה מעיד על זרם חשמל בחוט המוליך, ואם ראית אדם פעיל ונמרץ, אין בכך ספק – משהו מלהיב אותו. בני אדם עושים הרבה דברים, בונים וסותרים, מדברים וחושבים, חולמים והוגים, יוצרים וממציאים. ומאחורי כל אותם מעשים דבר אחד עומד – התלהבות.

האדם והעולם שניהם יסודם בעפר, רובץ לו גוש העפר כאבן שאין לה הופכין, ואילולי אותה התלהבות שנכנסה באדם, דומה היה בן אנוש לתלולית עפר צבורה על גוש אדמה. העולם הזה כבד, קשה מאוד להזיז בו משהו, בכדי להפוך גוש עפר לצורה, זקוקים להמון התלהבות.

אם ההתלהבות עומדת ביסוד האדם, הרי שהיא מוכרחת להיות גם ביסוד העולם. בעשרה מאמרות נברא העולם, ובאותם עשרה הוא גם ממשיך ומתקיים. התורה הקדושה קדמה לעולם, כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, הוא הביט בתורה. הבריאה סובבת כל העת על צירה, מתפתחת ונוצרת, והרוח המנשבת במפרשיה היא – התורה.

האדם מעיקרו איננו אלא עפר מן האדמה, ובמצבים מסוימים הוא חוזר אל ההגדרה הזו. כשהוריד השי"ת נשמה בגוף הוא הכין להם כאן הרבה עבודה. העולם מלא בניסיונות, הטוב והרע מזדמנים לאדם בכל קרן רחוב, מוכרחים להיות ערניים. התורה לא רק שמגדירה את הטוב והרע, היא מעניקה גם את הכח לעמוד בניסיון הבחירה.

מתן תורה – כח לבחור בטוב

לא מזמן – כך לכל הפחות טוען לוח השנה, היה חג מתן תורה, כמדומה שקיבלנו אז משהו, כן, קיבלנו תורה. תורה חדשה לגמרי, כזו שמעולם עוד לא הופיעה כאן. הסיבוב הקרוב של מעגל השנה יפגיש אותנו עם הרבה זירות, ישמשו שם יחד טוב ורע, ואנחנו נצטרך לבחור תמיד את הטוב. התורה שמונחת לנו כעת ביד מכילה את כל העוצמות להן דרושה הנפש בכדי לעבור בשלום את הסיבוב הקרוב.

באותיות התורה הקדושה, צבורה אנרגיה אדירה, הכוחות כולם, אלו שמוכרים לנו ואלו שלו, שואבים את חיותם מאותיות התורה. לכל יהודי חלק בתורה, החלק הזה אמור להניע את כל אותם רמ"ח ושס"ה, לתת בהם את היכולת לצעוד נכון בתוך רמ"ח ושס"ה מצוות עשה ולא תעשה.

כולנו, כל היהודים הטובים שהילכו כאן על פני הגלובוס בשבועיים האחרונים, היינו כולנו גם בהר סיני, עמדנו למרגלות ההר שעה שמשה רבינו הוריד ממרומים את התורה, קיבלנו אותה ארוזה, לקחת הביתה. עברו חלפו להם ימים של לאחר שבועות, נשלמו זה מכבר ימי המילואים, ואנחנו עודנו מסתובבים אי שם בשבילים היוצאים מסיני, צועדים בין יום ראשון לשני, מהלכים בין שחרית מנחה וערבית, ובידינו חבילה ארוזה.

אנשים נאמנים אנחנו, ואת החבילה היקרה שקיבלנו בו' בסיוון אנחנו מחזיקים קרוב קרוב ללב, אוחזים חזק בשתי ידיים, נזהרים חלילה שלא לאבד. יושבת לה התורה הקדושה בחיקנו, הולכת איתנו לכל מקום, יש ואנו מסירים מעט את הלוט, מביטים בה מבעד לחריץ צר, מנידים ראש וממשיכים. נו באמת, בטח אנחנו לא חדשים בתחום, כל שנה עושים מסלול זהה, תמיד מגיעים הנה לאזור הר סיני בסביבות תחילת סיוון, תמיד בנקודה כלשהי מקבלים תורה, אז מה, זה לא דבר חדש. תמיד דיברו על כך במשפחה, החברה שלנו רגילה ללוקסוס הזה, התורה אצלנו ביד, אין צורך לערוך בקרת איכות, מעולם לא חשדנו באיש משה שייתן לנו ביד אריזה ריקה למשל, סומכים עליו, הוא נתן בטח את המילה האחרונה בשוק, כמו בכל השנים, ברוך השם.

הקב"ה עושה כל שנה משהו מאוד לא שגרתי. הוא פותח את המאגר הכי חסוי, המקום בו גנוזה התוכנית המקורית על – פיה נבראה, נוצרה, ונעשתה הבריאה כולה. שם באותו גנזך נעלם שמור הצופן ממנו הוטבעו העולמות כולם. הקודים האלוקיים הללו בהם הביט הבורא יתברך בכבודו ובעצמו קודם שברא את עולמו, אוגרים בתוכם את כח ההנעה של כל מה שהתרחש בעבר ושעתיד להיות. מתוך אותה מערכת אלוקית המכונה – אורייתא, יוצאים כל אותם חידושים שמחדש הבורא בעולמו ברוחניות וגשמיות בכל רגע. בכל שנה בו' בסיוון מוציא הקב"ה את התוכנית האלוקית שמאחורי כל חלקי הבריאה שעתידה להתקיים בשנה הקרובה, את מערכת הצפנים הזו הוא מוריד לכאן, ומעניק לכל אחד מאיתנו את החלק שלו באותה תוכנית.

שפע אלוקי – מקור ההתלהבות

משהשתתקו הקולות והברקים חדלו, עשינו שלושה צעדים אחורה, קדנו ביראה כלפי ההר, שבועות עבר אל האתמול ואנחנו המשכנו אל המחר. צועדים קדימה ועין מלווה אותנו מאחור, מה קורה עם האנשים הללו. מי שהעניק את מה שמונח לנו ביד יודע, אין צורך בהרבה סימנים, ברגע שיפתחו האנשים את האריזה הם יתחילו לצעוד בקצב של ריקוד.

צועד אדם האדם במשעולי חייו, על דרכו נערמים ניסיונות, קשיים, מניעות. צועד האיש ופיו שורק בנשיפה של מאמץ 'כמה אפשר להכביד על הבן – אדם, אין כאן איזו טעות, זה מסלול למטיבי לכת לא בשבילי…', לא רק תווי השטח קשה, האריזה ההיא מהר סיני גם היא מכבידה על הידיים. אז אולי הגיעה העת לפתוח את האריזה, להתחיל להשתמש פשוט עם מה שבפנים.

התורה אמורה להדליק אותנו, בדיוק לשם כך קיבלנו אותה. הלב פוגש את העולם כמות שהו, שם מתקבלות כל התחושות ממה שסביב, שם נערכת ההתמודדות האמיתית. למעלה, בראש עמוד השדרה שתול המח, הוא פועל בדיוק כמו תחנת כח, שפע אלוקי שזורם מלמעלה נכנס פנימה, מניעה את גלגלי המחשבה. כשהמחשבות הקדושות ממלאות את חלל הגולגולת, נוצר שם חום, החכמה היא דבר חם ומלא חיים. החמימות הזו יורדת אל הלב, מבעירה אותו. לב חם ונלהב מדלג בקלות על מהמורות, כשהמח מלא בקדושה, החיים שניבטים מבעד לזגוגיות העיניים נראים הרבה פחות מאיימים.

רבינו מדבר על זה בלקוטי מוהר"ן סימן כ"א, הוא מסביר שהכח שבתורה טמון פשוט בתוך המילים, כשמבטאים אותם בפה בקול, הם פועלים. הקדושה מצויה כבר בתוך המילים, אין צורך בהרבה פעולות, הכל טמון במה שיש לנו ביד, רק לפתוח את האריזה ולהתחיל להשתמש.

קדושת שבעת הנרות

כל יהודי מבקש לרוץ על מסלול החיים, בלי להיתקע בצמתים בלתי ברורים. כשהמנוע חם הגלגלים מתמודדים בקלות עם כל שטח, עליה כמו ירידה, סיבוב חד כמו כביש ישר. כל מי שנגע אי פעם בתורה, מכיר את זה, שצוללים לכמה שעות אל תוך מאגר החיים שבאותיות, כשיוצאים משם הכל נראה אחרת. הבעיה היא שיש לקחת בחשבון משהו נוסף.

בראש שלנו יש שבעה נקבים, זוג אחד לחוש הראיה, שניים נוספים לשמיעה, שתיים לריח ואחד לדיבור. שבעת הנקבים הללו מקשרים אותנו עם כל מה שסביב, הם קולטים מידע וגם משדרים. שבעת הנקבים כמו שבעה קנים של מנורה. אם יש בפנים שכל ידלקו שם נרות. העולם מלא ברוחות, הדיבור מוציא רוח, גם הראייה, השמיעה גם היא מלאה ברוח, כך גם הריח. מנשבות הרוחות בחללו של עולם, חולפות על הפתחים. פעמים שרוח שכזו חובטת באוזניים כמה רגעים והנר שבפנים מרצד בתזזית, קופץ ונתלה בפתיל הקטן, מבקש לשרוד עוד מעט.

כשעל שבעת הפתחים דולקות נרות, הרע שבחוץ נשרף ברגע. כשרוחות מכבות את הנרות העסק מתחיל להסתבך. יש לנו תורה היא מונחת כבר ביד, רק להסיר את העטיפה ולקרוא בקול. המילים מעלות את האש בפתילות, אם נניח למילים הקדושות לעלות על השפתיים, זה יקרה מעצמו. לנו נותר לשים קצת לב, לא כל רוח מוכרחת לבקר לנו באוזן, בעין, בחוטם ובפה.

האריזה ההיא מהר סיני, רק לפתוח אותה…

מה בין נר שבת לנר חנוכה

בשבת שבתוך החנוכה מאירים שני מיני נרות, אלו שתי הארות: נר שבת ונר חנוכה. סוגיה זו של נר שבת ונר חנוכה פותחת בפנינו צוהר לעניינו הנשגב של חנוכה. חג זה שלא נסדרה לו מסכת בפני עצמו, כלולה הסוגיה שלו בסוגיית נר שבת.

מה בין נר שבת לנר חנוכה?

אותו הדבר שביניהם הוא מהותו המרכזית של חנוכה. על מנת להבין עניינם של נרות החנוכייה יש להוסיף גרשיים לתיבה נ"ר. הגימטריה הזו שמספרה מאתיים וחמישים צופנת בקרבה שלושה ייחודים נשגבים, המפורסמים בשמם 'ייחוד נ"ר'. אלו הם שילובים של ששה שמות זה בזה. ג' שמות הוי-ה ולעומתם שמות אהי-ה, אלוקים, אדנ-י. הויה ראשונה משולבת באהי-ה, שנייה באלוקים, שלישית באדנ-י. בתורת הסוד שילובם של שמות מורה על חיבורן ואחדותן של הנהגות וספירות עליונות להאיר לארץ ולדרים עליה. הארות חג החנוכה צפונים בייחודים אלו.

ייחוד נ"ר מיוחד בכך שהוא מקיף את הקומה הרוחנית בשלמותה: ראש, תוך וסוף. שילוב שני השמות הראשונים מעורר ייחוד במדרגות המוחין, הראש והמחשבה. השילוב השני כנגד התעוררות קומת ההרגשה, המידות והלב. חיבור שני השמות האחרונים מורה על ייחוד בדרגת המעשה, הרגלים והעשייה.

הארה נשגבה ושמה נ"ר

בשבת, ביום טוב ובחנוכה מדליקים נרות. מהו נר?

נר הוא חיבור של כלי ואור. הלהבה נתפסת בפתילה ומאירה. זוהי מעין בבואה להתגלותה של הארה רוחנית. כעין נשמה המתקיימת בגוף. הארה שכזו היא נס בפני עצמו. וכאן ניכר חילוקו של נר חנוכה מנר שבת.

הנרות הללו, של שבת וחנוכה, שניהם מורים על ייחודים עליונים והמשכת קדושה. אולם בעוד ובשבת השכינה מתעלה אל העולמות העליונים ומקבלת שם את הארת הנ"ר – הרי שבחנוכה יורדת הארת נ"ר כלפי מטה, מתחת לעשרה טפחים, ומאירה לשכינה הקדושה במקום הארציות ובתחום ימי החול.  לפיכך אין הגבלה הלכתית לגובה הנחת והדלקת נרות השבת. מה שאין כן בנר החנוכה שאין להניחו למעלה מעשרים אמה. משום שמשם ולמעלה "לא שלטא ביה עינא". נר חנוכה צריך להאיר דווקא כאן בתוך גבול הארציות, במקום בו שולט המבט והארצי של אדם. בכך מתייחדת הארת החנוכה מכל חג ומועד.

במעגל השנה ישנם ימי חול, שבתות, חגים וזמנים. אין ימי החול כיום השבת. אין חג זהה לחברו. השינויים לפי עניין ההארות. לכל מועד הארה מיוחדת, ובכל זמן נמצאים אנו במקום רוחני אחר. למראית עין דירתנו של חול היא דירתנו של שבת. אך אין זה כך. ביום חול אנו כאן למטה, בשבת מיקומנו משתנה. העולמות עולים, המקום מתרומם, אנו שרויים למעלה ממקומנו הרגיל. גם חנוכה חג הוא, אך שונה.

חג החנוכה כאן הוא, ולא למעלה בעולמות עליונים. שמונת הימים הללו ימי חול הם, אפילו לא חולו של מועד. ובכל זאת עם רדת החשכה נוטל יהודי את חנוכייתו, שמנו, ופתילותיו. מברך ומדליק, ואור הגנוז יורד ממרומי מרומים, נוחת על פתח הבית ועל אדן החלון, ומפציע סביבו אור יקרות. חג זורח בנרותינו. זהו חידושו של חנוכה.

נר שבת דולק במרומים. במקום אליו אנו עולים אחרי הכנה ראויה. נר חנוכה דולק כאן. שניהם נרות. בשניהם מאירים ודולקים שלושה ייחודים נשגבים. ובכל זאת שבת מזמינה אותנו להתעלות לפסגתה. ואילו חנוכה יורד אלינו, מבקר אותנו במקומנו. משום כך מותרת ההנאה ועשיית השימוש באור נרות השבת, ואילו נרות חנוכה "אין לנו רשות להשתמש בהם". נר של שבת אינו דולק כאן, אין סכנה שהקליפות יאחזו וייהנו ממנו. נר החנוכה שרוי כאן, אילו תישלח יד ליהנות ממנו הנאה של חולין, עלולה הקליפה לינוק חלילה מאורו.

חנוכה – שבת במלבושי חולין

שמונת הנרות מזריחים את אור הנס המופלא. ומה היה אותו הנס? שנמצא פך קטן של שמן חתום בחותמו של כהן גדול. הסביבה מוכת טומאה. מעבר לחורבן הגופות מאיים על שארית ישראל חורבן בלתי נראה לעין – חורבן הטומאה. המציאות לאחר ניצחון בית חשמונאי, מציאות בלתי מוכשרת היא. הטהרה נעלמת והדרכים הרוחניות הרגילות שהיו מצויות בזמן הבית, אינן. בעיצומה של המהפכה מתגלה פך קטן של טוהר. הארת החנוכה יורדת למציאות שכזו. היא מביאה חג אל קרקעית הגלות. חנוכה הוא שבת בלבושי חולין. פלא!

על פי תורת הסוד, המנורה, נרותיה, וכל פרטיה, אפופים רזין עליאין: הכלי ובו השמן, הפתילה, שזירתה והשחלתה בנר. הדלקת האש והצתת הפתילה בלהבה. כל פרט מן הפרטים עמוס כוונות ועניינים. הינך מחזיק בידך את נר ה'שמש', מברך, ומשפיל ידך אל הנר. הרכנת היד ממשיכה בעקבותיה הארה עליונה ומתפיסה אותה בפתילה. זמן ההדלקה עם רדת הלילה. בזמן הזה 'יורדת' השכינה הקדושה אל העולמות הנמוכים. כוונתנו, להביא את ההארות הללו בעקבותיה, עד מקומה ממש.

כה נשגבת היא ההארה שאין ביכולתה להחזיק מעמד כאן באוויר העולם יותר מגבול "עד שתכלה רגל מן השוק". 'שוק' רומז לעולם העשייה. 'רגל' היא גימטרייה של שני השמות הקדושים בייחוד הראשון משלושת ייחודי נ"ר. ובכן, אותה מחצית השעה המסוגלת, היא פרק הזמן בו מאיר בעולם 'רשימו' מהארת נ"ר העליונה. עד שתכלה אותה רשימה של קדושה, זהו שיעור זמן הדלקת הנרות.

(עי' כוונת החנוכה בשער הכוונות, פרי עץ חיים שם, של"ה הק' מסכת תמיד, פרק תורה אור ה'. ליקו"ה או"ח שבת ו')

פרשת אמור – מה שחשוב באמת

'אמור' מלשון חשיבות, מפני שהעובדה שאנו יכולים לדבר לפני השם זה הכבוד הגדול ביותר.

המפתח לכל דבר ועניין נמצא בידיהם של אנשים בעלי קשרים, והם עושים המון כדי לטפח אותם. אבל מה זה לעומת הדבר הטבעי עימו נולדנו…

האם ידוע לכם על נושא כלשהו שלמען סידורו אין צורך בפרוטקציות וקשרים? בכל דבר ועניין תידרש תמיד למצוא את האיש שבידיו המפתח. האיש הזה מקושר בדרך כלל עם הגורמים הנכונים. יש לו מהלכים. הוא אדם חשוב, שמו הולך לפניו. יש בעולם לא מעט אנשים כאלה, הם מצויים בכל מקום, ארץ וקהילה. האנשים החשובים, יותר ופחות. ויש גם הרבה סוגים של חשיבויות.

***

שימו לב. הדבר הזה שהעולם כולו להוט להשיג, אנחנו נולדנו עם זה. בטבעי. בני אדם ממציאים מושגים של חשיבות ויוקרה, ואנחנו קיבלנו את הדבר האמיתי. השם יתברך בכבודו ובעצמו החשיב אותנו. מיליארדי בני אדם בעולם. מיליוני תרבויות שונות ומשונות. אין מספר עיסוקים עבודות ומקצועות, ומכל אלו בחר השי"ת להתייחס אלינו ורק אלינו. הוא בחר אותו להיות בניו הבכורים. המיוחדים. היחידים. ובאיזה אופן הוא מבטא זאת? "מי כהשם אלוקינו בכל קוראנו אליו", העובדה שניתנה לנו הרשות והאפשרות לפנות אליו, לדבר עימו, לבקש ישירות ממנו – זה גילוי חשיבות שאין למעלה ממנו. "אמור אל הכהנים" – "את השם האמרת והשם האמירך", 'אמירה' היא לשון דיבור ולשון חשיבות. כלומר היכולת להתפלל ולומר דיבורים כלפי שמיא, זו חשיבות שאין דומה לה.

ברומו של עולם

לכאורה, כאשר ברשותנו מינוי כה נחשק, היינו אמורים לחוש גאווה או לפחות התרוממות הרוח כלשהי. אתה האדם המוערך בתבל, ומי שקובע זאת אינו בריה שפלה מעולם הדמיון. השי"ת בכבודו ובעצמו קבע כך. אכן, התפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בה. זלזול. אנחנו מתקשים להעריך באמת את הדבר החשוב בעולם. תפילה היא הסוד הנסתר ביותר, נסתר אפילו מהמתפלל בעצמו. אדם עומד בתפילה ומתקשה להבין שלא לפני הקיר הוא ניצב, אלא לפני השם.

התפילה, כפי שמלמד רביז"ל, היא חרב. משיח צדקנו יכבוש באמצעותה לבד את כל המלחמות בכל העולם. החרב הזו מסוגלת לגרש מפנינו אויבים ומפריעים, היא תסלול דרך לכל מקום טוב. אבל החרב הזו נסתרת. גנוזה. אדם מתקשה לראות עולם של מעבר לטבע, והחרב זו כל מהותה מעל הטבע. מהיכן לוקחים חרב שכזו? היא מצויה אצל הגנרלים. יש צדיקים בעולם. אנשים שלמים, קדושים, נקיים. חרב התפילה תלויה בקדושה ולשם כך יש להתקרב לצדיקים. כך יצאנו ממצרים.

עם ישראל יוצא ממצרים בעקבות משה רבינו. הקדושה שלו, הפרישות המופלאה מכל ענייני העולם הזה, חכמת האמת שבקרבו, זה מה שמושך בעקבותיו את כלל ישראל. כולם נמשכים אל מקור האור. חפצים להתקרב. להידבק. הצדיק, משה רבינו, הכניס אותנו למ"ט ימי ספירה. כל יהודי ויהודי ספר יום אחר יום בדרך לקבל תורה. כי כאשר רואים בעיניים צדיקים. טועמים מעט מיישוב הדעת שלהם, מהבהירות השרויה במחיצתם – הלב נטהר. אז אדם מבחין בין אור לחושך ובין עיקר לטפל, וזה הרגע בו שבה לידיו החרב. חרב התפילה. זו השעה שהוא מתחיל להאמין באמת בניסים. להבין שאפשר ללכת אל מעל ומעבר לטבע. אפשר לפעול ולהיוושע. הוא מבין אז שיש מושגים אחרים לגמרי בחשיבות. ביוקרה. בכבוד. הוא נעשה חייל ובידו חרב של תפילה.

לדעת איך ללחום

החרב הזו דורשת מיומנות: "צריך לידע איך ללחום עם החרב" (ליקו"מ ב'). אנשים מנסים להתפלל ומתייאשים, הם טוענים 'אין לי דיבורים', 'לא יודע מה אומרים', 'אין לי לב'. יש כאן בעיה, כלי נשק דורש שליטה, לדעת איך לכוון ולקלוע אל המטרה. להצליח להוציא מהפה דיבורי אמת מכוונים, לדבר לעניין. מדוע אנחנו לא תמיד מסוגלים לעשות זאת? אולי מפני ששכחנו שיש משפט בעולם. אדם משוכנע שעולם כמנהגו נוהג. מהיכן יש לך לחם? קניתי. איך מגיע לריאותיך חמצן? נשמתי. התבלבלת, אין בעולם ובשום אופן אין, דבר קטן או גדול עיקרי או צדדי המגיע סתם-כך-באופן-טבעי, על כל פרט מתנהל משפט. אה, אז אנחנו עומדים בעצם בבית משפט, לפנינו שופט, גורלנו מסור בידיו. נכון! הגורל שלנו מונח על כף המאזנים ורק אחד יכול להשפיע עליו – שופט כל הארץ. עכשיו פתח פיך ודבר אליו. באוזניו. הוא יכול ברגע קט להטות את גורלך לטובה לברכה לישועה ולנחמה. זה תלוי רק בו, רק בו.

השופט הזה רוצה בכל מאודו לעזור לך, אבל הוא מוכרח את הדיבורים שלך. ניתנת לך הרשות וההזדמנות להשפיע באופן בלתי אמצעי על גזר הדין. אם לא נזנח את ההזדמנות הזו נוכל בעזרת השם לפעול גדולות ונצורות. עכשיו כבר ידוע לנו מהיכן מביאים דיבורים? מהמשפט, "יכלכל דבריו – במשפט". הימים ימי ספירת העומר. זו השעה להתאזר חיל ולעשות הכל כדי לפנות במהלך היום את אותה שעה יקרה מפז ופנינים. לסלק ממנה כל סוג של עיסוק חשוב ונחוץ ובהול. לקחת לידיים את החרב מתוך אמונת צדיקים, ולכלכל, לפרנס, ולהעשיר את הדיבורים שלנו, במשפט.

פרשת יתרו – קוראים לך, לא תבוא?

על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שמעו כולם. ובכל זאת רק אחד התקרב. מדוע דווקא יתרו שמע ובא?

חישבו על כך: אדם משוטט ומחפש לנפשו עצה. הוא זקוק לכך בצורה חיונית ממדרגה ראשונה. מענה שכזה עשוי לשנות את חייו ועתידו.

הוא אינו יודע אולם המענה מצוי ממש בסביבתו. בכתובת מסוימת ממתינה עבורו תשובה מדויקת. הוא אפילו שמע על כך ביותר מהזדמנות אחת. אפילו חשב פעם ופעמיים לגשת. ובכל זאת אין לו כל תוכנית לעשות זאת. מדוע? לא חבל?

העניין הוא כזה: פשוט קשה לו לגשת. הוא אינו מתחבר. חש בלתי רצוי. ניסה פעם להתדפק על הדלת ונענה בחוסר סבלנות. והעתיד? וההצלחה? והפתרונות? אה, מה לעשות. קשה לו.

***

כן, יתכן בהחלט שעתידו של אדם מונח על כף המאזניים של תחושת ריחוק או קירוב. המציאות עולה על כל דמיון. לכל אדם צרור של בעיות ומשאלות. הוא זקוק למענה ברוחניות ובגשמיות. למרבה הפלא התשובה מצויה ממש בהישג יד. ובכל זאת עלולים בני אדם להימצא מרחק נגיעה משערי גן עדן, ולהיוותר בחוץ. ליד. כמעט. וכל כך למה? רק בשל תחושת ריחוק.

למען האמת, זו לא תחושה, זו מידת הדין. נרחיב על כך.

המענה כאן

התורה הקדושה שניתנה לנו מכילה סמי מרפא עבור כל תחלואי הנפש. אך תתכן מאוד מציאות בה אדם ישוטט שנים סביב המאור שבתורה ויתעקש לא לגשת פנימה, והכל בשל טיעון עייף "אינני מרגיש מחובר".

נו, היכן כן תמצא עצה? בעולם הזה! והלא לא מצאת שם מאומה? "אמת, אבל את זה אני מבין. לכאן אני מתחבר. התורה רחוקה לי". הלזה ייקרא שיקול? אבוי.

אין זה אלא התלבשות של 'מידת הדין' המקטרגת ואינה מניחה לגשת אל הטוב הצפון. איננו מעלים על הדעת איך כל הטוב מצוי קרוב כל כך. איננו משערים כי אף אחד אינו מסוגל ואינו מעוניין למנוע אותו מאיתנו. רק גורם אחד עלול להפסיד לנו את התקווה והישועה – מחשבות מוכרות ביותר המקננות בנו בסתר: אני רחוק. איני ראוי. לא מרגיש. לא מתחבר…

אכן זו הנהגתו הפלאית של עולם. רובא דעלמא משוטטים סביב-סביב. מחפשים ומבקשים ובת קול מהדהדת ומכרזת היכן צפון הטוב האמיתי. את הכרוז כולם שומעים. ובכל זאת, מתי מעט נאותים להטות לקריאה אוזן. לעצור. להסכית. לקום. לגשת. המעטים הללו זכו במתנת חייהם. השאר עודם משוטטים ומתמיהים: היש בכלל מענה?!

מעשה שכזה אירע בפרשתנו. "וישמע יתרו" ובעקבות אותה שמועה קם לו אחד מגדולי וותיקי כוהני האליל, מי שמאחוריו שנים ארוכות והתנסויות לאין מספר בכל סוגי עבודות הגילולים – נדד מביתו, ודבק בכל נפשו ומאודו באלוקי העבריים, בנצחיות ובתכלית. זכה יתרו להסתפח אל נחלת השם, ואף להביא יחד עימו פרשה שלימה בתורה ולעוץ לכלל ישראל עצה שהפכה ליסוד ההוראה ולדרך בהתקרבות לצדיק.

איזו היא אותה שמועה מטלטלת שהצליחה לעורר כך את הכומר הישיש? דורשים חז"ל: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. השמועה שהרעידה כך את אמות הסיפים במעונו של יתרו סיפרה אודות המאורעות המפורסמים בתבל – קריעת הים ומלחמת עמלק!… וכי האירועים הללו לא היו נחלת הכלל? לא הדהדו בכל קצוות ארץ? נו, והיכן הם רבבות השומעים האחרים? מדוע לא באו בעקבות יתרו עוד רבבות גרים?! הרעיון פשוט, השמועה התפשטה בכל מקום, אך רק יתרו "שמע".

היכולת לשמוע

כך מתנהל העולם ממש. כך מתנהגת ההתקרבות להשם. רבים הם השומעים, מעטים שומעים באמת. משום שלאו כל אחד זוכה להניח לשמועה לשנות את חייו לטובה ולברכה. אלף סיבות יכולת לגרום לאוזניים לבלום את השמועה על סף המוח. מה אם-כן יכול לגרום לנו להתחיל לשמוע ולהיגאל? רצון! היכולת הזו בכוחה להבקיע אפילו קירות יצוקים.

אדם מחמיץ את שערי גן עדן בגין תחושת ניכור וריחוק. העצה מצויה אך הוא אינו מוצא עצמו בה. הישועה כאן אך הוא רואה בה רעיון זר. אך רצון אמיתי – אפילו קטן אך עיקש – יכול גם למחסום של ניכור.

הרצון מקורו בקומה הגבוהה ביותר בקדושה – במידות הרחמים העליונות. מהרצון העליון של בעל כל הרצונות, משם שופע ומשתלשל הרצון הקטן הזרוע בליבו של אדם. רצון לקדושה. רצון להתקרב. רצון בכל זאת. ויש זמן מיוחד שהכוח הזה מתחדש בנפש.

ט"ו בשבט נקבע על פי חז"ל כראש השנה לאילן. איזו מאורע מייחד את התאריך הזה? החנטה. במעמקיו של הגזע עולה כעת שרף. כוח ההתחדשות והצמיחה מופיע באילנות. גם בנו מתעוררת נקודה של התחדשות. יש לו לכל אדם כוח לרצות. אנחנו משתוקקים להתקרב, וכל רגע מחיינו רצוף רמזים וקריאות של התקרבות מאת השם. חסרה רק שמיעה נכונה, כזו שתהא מסוגלת לטלטל אותנו מהחוץ פנימה. המפתח הוא רצון. משם הסולם רק עולה בקודש מדרגה לדרגה: רוצים – שומעים – משברים ניכור, ומתקרבים. שוב רוצים – שומעים – משברים ריחוק, ומתקרבים.