איך נעבור את הניקיונות לפסח עם השראה ובלי כעסים

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור חמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. חל מדאורייתא בכל תוקף אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

מה הבעיה בחמץ?

 

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים 'מוחין דגדלות ומוחין דקטנות'. מה זה מוחין? משכן הנשמה במוח, כך גם מבחינה פיזיולוגית. בהסתכלות חיצונית ניתן להבחין בשתי אפשרויות בלבד – חי או מת. מבחינה רוחנית מנת החיים מחולקת לאיכויות שונות. הגדרות אלו כלולות במושג 'גדלות וקטנות'. המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וגדולים.

במצב 'גדלות' המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה – היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטיות מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, היציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות. יש מקום לחשיבה 'חמוצה', עיונית וחוקרת. אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבינו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים:

זריזות ואטיות – מה עדיף?

 

הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת השם היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר: אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות – יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ודבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (ע"פ ליקוטי הלכות, פסח).

זהירות מחמץ – בפנימיות

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה 'גולמית', בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית ולפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך 'אווירא דהאי עלמא' נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים – לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, וכשבידינו תורה, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

חומרות, הקפדות ומתחים

 

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעתים כחששות רחוקות ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור  לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורים להתבצע מתוך רגיעות ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות וצעידה לקראת מטרה בהירה וברורה.

(ראה אור בעלון השבת 'קרוב אליך')

 

 

התגלות אלוקית בין מטאטא למגב

פסח חג הגאולה. אורות גדולות שופעים ממרומים ודווקא הזמן הזה תופס אותנו טרודים כל כך. איך אוספים את האורות למרות הטרדות?

לכל מצווה יש נקודה פנימית, נקודת הכוונה. הנקודה הזו התגלתה ביציאת מצרים והיא חוזרת ומתגלה מדי שנה בשנה.

לא בכל יום נוחתים עלינו דברים גדולים, הזדמנויות גדולות באות לעיתים נדירות. אבל לא זו הבעיה האמתית, הצרה היא שגם כשמזדמנת הזדמנות של ממש דעתנו טרודה בזוטות. הרגעים הגדולים מסתתרים תחת מטר דאגות, הזמנים הנעלים חומקים כשאנו עייפים או מתוחים. עד שאנו מבינים את גודל השעה היא הופכת נחלת העבר. בפסח התחושה הזו קיימת ביתר עוז. החג הגדול הזה אפוף בכל כך הרבה טרדות, התרוצצויות ומסיחי דעת. ניקיונות, קניות, הכנות. מבינים שמאחורי המסך העמלני הזה מסתתר דבר מה, אולי אור של גאולה. ניסים. מוחין חדשים. יודעים שהשפעות גדולות יורדות אז לעולם, אבל למי יש פנאי לגשת פנימה. מה באמת יורד לעולם בפסח?

*

למעשה זה בדיוק מה שפסח מביא אלינו, התגלות. גילוי ההסתרה. פסח הוא חג חירותנו, יציאתנו ממצרים והיחלצותנו באופן ניסי ומופלא מתחת שיעבור יד פרעה ומצרים. החירות בעיקרה היא יציאה מהסתרה עמוקה להתגלות חדשה. בדרך כלל מבלה אדם חייו מאחורי מסך מבדיל של הסתרות והיסח הדעת. הנה דוגמה: אם נסתכל על הרחוב מה נראה? מדרכות וכבישים, בתים והמון אנשים. כולם נחפזים, ממהרים לכל מיני מקומות. לכל אחד דאגות וציפיות משל עצמו, הצד השוה – כולם רואים בעולם ומלואו חזות הכל. מנהלים את חייהם כאן ועכשיו. כל עיסוקיהם ממוקדים בבני אדם. טיפוח קשרים, חנופה וכדומה. אדם משוכנע שהכל מתרחש רק כאן, בין פלוני לאלמוני. את תשומת ליבו הוא מקדיש לאירועי השעה החולפת ולא מצליח להגביה מבטו מעט כלפי מעלה ולהשקיף על מה שמסתתר מאחורי כל אלה. מהי התמונה האמתית?

מה שהיה הוא שיהיה

ובכן, בעוד ארבעים שנה הרחובות ייראו כנראה זהים, יהיו שם אותם בתים כבישים ומדרכות, אבל האנשים שמתרוצצים היום לא יתהלכו שם אז, בעוד כמה שנים. כל מה שחשוב ובוער היום, אינו קיים בעוד שנים ספורות. מה שיתקיים לעד הוא הנצח וזה הדבר היחידי שמתרחש גם היום, כל השאר דמיון ואחיזת עיניים. יש רק השם יתברך בעולם והוא מסתתר בשפריר חביון, מאחורי כל מאורע ובכל דמות. הוא עושה את כל המעשים ומהווה את המציאות מאין ליש. את הגילוי המופלא הזה אנו מקבלים במתנה, בפסח.

ניסן הוא מועד מסוגל לגילוי הסתרות, אפילו הסתרה שבתוך ההסתרה. הגאולה של ניסן עתירה בניסים ומופתים מחוץ לדרך הטבע. הניסים הללו מתרחשים גם היום, והם מכוונים כולם כדי להבקיע את מסך ההסתרה שירד עלינו. זו מתנת שמים, אבל דווקא בשעה שגזרו ממרומים להעניק לנו אותה אנו טרודים, טרודים כל כך. אנחנו אולי עסוקים ומבולבלים אבל אין זה סותר את העובדה שבעיצומם של הימים הללו יורדת אלינו מתנה טובה, מתנת החירות. דברים גדולים באים לפעמים כשהם לבושים בבגדי הדיוטות. גם פסח בא אפוף בהסתרות. אבל החידוש הוא שמאחורי ובתוך כל הבהילות הזו מצויה בהחלט ובוודאי חירות. היא מסתתרת אך קיימת, עלינו לגשת פנימה ולגלותה.

זכר ליציאת מצרים   

חג הפסח וההכנות שקודמות לו צרובות בדעתו של כל יהודי בנועם ורצון. בבית של אבא ובבית סבא עשו את הפסח כהלכתו. דור אחר דור כולם עסוקים בביעור חמץ. הזמן הזה גדול מאין כמותו ומכיל הזדמנויות נדירות. ניתנת לנו הזכות להסיר את המסווה, לגרש מהמוח מסכים מבדילים, להציץ אל מעבר לפרגוד. הפלא הזה מתגשם בשעה שאנו עסוקים בביעור חמץ, בחיפוש אחרי הפירורים והגרגירים. כל פירור שהושלך מביתנו חילץ מליבנו עוד מחשבת חוץ ופיגול. עוד רפיון ידיים. אולי נדמה לנו כאילו הזמן הזה מבולבל ומתיש, לא עת לרעיונות הוד ואין פנאי לכוונות נעלות. טעות. אנחנו אולי טרודים אבל העובדה הזו איננה טורדת מאיתנו את האורות הגדולים. אדרבה, גם גאולת מצרים לא הופיעה בשעה נאותה ובעת שלווה. יצאנו בחיפזון כשהבצק טרם הספיק לטפוח. ללמדך שמגלות הנפש וצרותיה יוצאים כשאין פנאי להבין זאת.

יציאת מצרים כאמור, מסמלת את יציאתה לאור של נקודה כמוסה מאוד, נקודת היהדות. המצוות כולן הן זכר ליציאת מצרים. כלומר, זו הנקודה הפנימית המחייה ומזינה את כל יהדותנו. אנחנו עושים מעשים טובים, הוגים בתורה ומתפללים. אבל מהו הציר סביבו נעים כל המעשים הללו? זו למעשה השאלה המפרידה בין גלות לגאולה. אדם גולה או גאול ייראו כלפי חוץ זהים, רק מבט מעמיק יגלה לאן הפנים מועדות באמת. להיגאל זה לדעת אנה פני מועדות. אדם גאול חי את חייו אך ורק נוכח פני השם. אין לו עסק עם אנשים ואין לו תחרות עם הצלחות של אחרים. זו נקודת הכוונה השוכנת בפנימיותו של כל מעשה ובעומק נפשו של כל יהודי. בניסן נגאלנו – הוצאנו ממצרים באותות ובמופתים. בניסן עתידים גם להיגאל. זה כבר קורה, תנו דעתכם.

 

מה זה בעצם 'להיות שמח'?

שמעתי פעם שאלה נכונה: במה חטאה תפילת מנחה של פורים שנחרץ דינה להידרס ברגלי העליצות הפורימית. אפשר להוסיף: במה חטאה מגילת אסתר שעל קריאתה אחת בשנה מעיבים הדי נפצים וקול שאגת שיכורים. ובכלל, במה חטא היום הענק הזה שרוב תוכנו עלום מן העין ההמונית. יש לרגעים הגדולים טבע חמקמק, גם בשעה שהם נוכחים אין זו גושפנקא שאתה תהיה שם נוכח. אלא אם כן תתאמץ לבוא בסודם.

 *

שעת אחר-חצות של ליל שימורים. האוויר טעון ניחוחות אפיקומן ואותיות פורחות של הלל ונרצה. לא יום ולא לילה, אלו שעות של גדלות המוחין. חללו של עולם מוטל בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה. אליהו הנביא מדלג מבית לבית מלווה בהדים אחרונים של שירת 'חד גדיא'. צועד אני באחת מסמטאות פרבריה של בני ברק. קו גבול שקוף עובר כאן בין קודש לחול. לעומתי צועד צמד צלליות, זוג שיכורים צולע על הכביש. מאחוריהם, מבעד למפתנה של דירת קרקע, מהדהד קול זוועות. הדי אלכוהול מבעבעים משם. למפרע אני מבין שהתקיים שם ליל הסדר, הנוסח לא נהיר. לילות סדר בסגנון אומלל שכזה מתנחלים לצערנו במקומות שמשמעות ופנימיות גלתה מהם. עצוב.

פורים ברחובות קריה, פסיפס של מחזות מכל המקומות והזמנים. יש מחוזות שמשתקפת מהם בבואה של יום כיפורים. רוממות הרוח, געגועים, השתוקקות נטולת כפפות ומסכים מבדילים. אלו פינותיו הנהדרות של היום הזה. אבל יש גם פינות אחרות, נאות פחות. יהיו שיאמרו, זהו פורים. אבל לא נכון, קשה לסבול גסות רוח, בוודאי לא ביום עצום זה. קשה במיוחד להבין את אותם בני ישיבה שהופכים את עורם הישיבתי והופכים לכמה שעות להוללי חוצות. משום מה זה נעשה מקובל. מוזר.

התרגלנו לעיוותים מעוררי חמלה של חגי ישראל ברחוב החילוני. ליל הסדר של ארבעה בקבוקיוודקה. יום כיפור על אופניים. ל"ג בעומר כחגיגת מנגל. ויש המהדרין גם לשרוף חמץ יחד, בחבורה. מבעד לעיניים ברדיטשובאיות ניתן למצוא כאן אבנים טובות ומרגליות. אך כל זאת לא סותר את הכאב והחמלה. במידה מסוימת דומה שיום הפורים זוכה לגורל מעט זהה במחוזות מסוימים, גם אצלנו. חולפת על פניך סיעת שיכורים מגהקת ומגדפת, לא לשונם ולא לבושם מעידים על שייכותם לישיבה פלונית ואלמונית. ההתנהגות, תסלחו לי, גסה ודוחה. ואתה שואל את עצמך: אם זהו הסוד שמחלץ מתוכם היין, היכן הם מפקידים את הסוד בימים כתיקונם, ליד הסטנדר והשטייגען. יש כמובן את תשובת המשקל בדמותם של שתויים המלאים זיו ומפיקים נוגה. שיכורים ששכרותם מחלצת מהם פנימיות נהדרת. אבל המחזות האחרים, מטרידים.

התרת הרסן הפורימית זוכה לכתב הגנה בלתי נהיר. אפשר לומר כל מיני דברים, סבורני שהעניין די פשוט – זו עמרציות. אם לא יודעים מהי שמחה, כשפוגשים בה לראשונה בפורים ההתנהגות בהתאם. יש אנשים שמושג השמחה מהדהד על אוזניהם בצליל זר. פורים מפגיש אותם עם עניין אודותיו אולי שמעו, אך לא באמת. לא דיברו במחוזותיהם על שמחה, לא הסבירו למה זו עושה. ידיעותיהם אודותיה שוות ערך להשגותיהם של ממנגלי החורשה בל"ג בעומר על רשב"י,בערך. מושג בלתי נהיר דרכו שמעורר מבוכה: 'מה אני אמור להיות בפורים?' תוהה הצורב הצעיר בינו לבין יינו.'מתי זה נקרא להיות שמח?" מה אמור לקרות לי?'

אם תיגש ביום סתמי לאיש מן השורה ותציע לו להיות בשמחה, איך הוא יגיב? לפניך מספר אפשרויות: הוא ייעלב עד עמקי נשמתו "אני נראה לך מדוכא?!"יבדוק אם אינך מסתיר מאחוריך טרנזיט של נ-נח.יברר בעדינות אם לא קרה אצלכם משהו במשפחה. או יסתפק במבט מבהיר של "תגיד, מה הקשר?" שמחה היא תחום בלתי נלמד מכמה סיבות: א' הרוב סבורים שהיא מצויה בכיסם הקטן זה מכבר, וזו לא רבותא. ב' הנושא לא מספיק רציני. ג' התחום קשור למצבי חולשה לנושרים ולמקבצי נדבות.

אירע לשמחה מה שקרה למושגים יהודיים רבים בעולם החילוני – באין התייחסות מספקת אומצו משמעויות זרות. גם כאן, אם לא לומדים על שמחה במשקפיים יהודיות, לומדים עליה מבחוץ. פורים והעליצות הקשורה בשמו נפלו אפוא בין הכיסאות. הוא חל מדי שנה מחדש אבל לא יודעים איך לעכל אותו. מה שלא לומדים, אומר הפתגם, לא יודעים. מסתבר שהרבה מהאווירה הגסה שהשתחלה לפורים שלנו, נובעת ממבוכה. אם נושא השמחה ומקומה המרכזי בחיי הנפש, בתורה, ובעבודת הבורא היה נלמד יותר, אף לשמחת פורים היתה עדנה.

ההוגים קמעא בסוגיה יגלו שהשמחה אינה מצב מומלץ לצרכני אקשן, זהו האקלים המדויק ביותר לחיי עבודת השם. נביאים לא השיגו את נבואתם אלא באמצעות שמחה. צדיקים יגעו וטרחו להביא עצמם לידי שמחה. זה מזג האוויר הכי יהודי. הספרים הקדושים מלמדים שהשמחה היא קומה רוחנית שלימה המגדירה את מצב הקדושה ואת מקומה של הנפש, עד כדי כך שהיא המסמלת את ההבדל בין גלות לגאולה. שמחה היא הנושא הרציני ביותר בעולמו של יהודי. הבעיה שרוב בני אדם סבורים שהשמחה זה מכבר מונחת בכיסם. וזה לך האות: שמחה אמתית ופנימית נספגת בנפש ומזינה אותה ימים רבים, שמחה מדומה מתפוגגת עם הדי היין ומותירה אחריה איש תוהה ונבוך. כדאי לנו להשקיע וללמוד מעט יותר על המושג הרציני והמהותי כל כך העונה לשם, שמחה.

מי היה המן האגגי? לדמותו של ארכי-מכשף

חג הפורים משלב שמחה והודיה על ניצחון האויבים יחד עם הציווי המהדהד לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק תופסת מקום מרכזי ביום הגדול הזה, ממלאת מקום מהותי בתוכנו של החג, מלווה את כל קריאת המגילה, וקשורה מאוד למשתה ולשמחה. יש כאן נקודה פלאית: שתי מצוות לנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"מחֹה תמחה את זכר עמלק". מצד אחד זכירה ומאידך מחייה. וכי אין כאן סתירה – אם למחות מדוע לזכור, ואם לזכור איך יתקיים "מחה תמחה"?

יישוב הסתירה מזמין אותנו לסוגית הליבה של פורים – המן האגגי. דמותו מלווה אותנו לאורך כל יום הפורים ולפניו, וזו עובדה מפליאה. אין זה הצורר הראשון שקם עלינו, ואין זה החג היחיד שנקבע בעקבות היחלצות מידיו של צר ואויב. אבל בכל המקרים האחרים האויב הושמד ואנחנו קמנו ונתעודד. לא מצינו עניין מיוחד להזכיר שוב ושוב את האויב ולעורר את זכרו. דווקא כאן, כאשר בזרע עמלק עסקינן, אין אנו חדלים מלהזכיר את שמו. לא פחות מחמישים וארבעה פעמים במגילה, בשבח 'על הניסים', בשירות וההודיות ולאורך כל יום הפורים. אכן, בפורים עסוקים אנו בביטול קליפה שאינה דומה לאף סוג אחר של רוע. המלחמה הזו נושאת אופי שונה וייחודי וכדי לרדת למשמעותם של דברים עלינו ללמוד מיהי קליפת המן-עמלק.

המן העץ

הגמרא בחולין (קל"ט ע"ב) מתחקה אחר שורשיהם של שמות ואישים ודורשת "המן מן התורה מניין – המן העץ". מדוע חשוב לברר את מקור שמו, ומה הקשר לעץ הדעת? הרעיון כזה הוא: התורה הקדושה מבקשת מענה שיאפשר התמודדות מול כוחו הרע של המן הרשע. כידוע "זה לעומת זה עשה אלוקים" ולכל מדרגה של קדושה מקבילה בטומאה ולהיפך. כדי להתגבר על רשעות יש להציב לעומתה מדרגה של קדושה שתשמש מעין תשובת המשקל. לשם כך יש לזהות מאיזו מדרגה של קדושה משתלשלת קליפה זו. חכמים לומדים ששורש קליפת המן נעוצה בנקודה קדמונית מאוד, בעץ הדעת טוב ורע. משמעות הדבר, שההתמודדות מול המן-עמלק מתחילה לא בשושן הבירה, כי אם בגן עדן מקדם, במעידה האנושית הראשונה בעץ הדעת טוב ורע. כעת בידינו קצה חוט.

קליפת המן קשורה לעץ הדעת שמשמעותו עירוב בין טוב לרע. במרכזו של חטא עץ הדעת מצויה התלבטות. השם יתברך מצווה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל הנחש הקדמוני מחדיר לכאן ספק "אף כי אמר אלוקים…" (בראשית, ב) הוא מבלבל את הדעת בלמדנות של שקר, ובסופו של דבר "דחפה עד שנגעה". משמעות האכילה מעץ הדעת היא נטישת הבהירות המוחלטת של 'כולו טוב' ובחירה במציאות המעורבת המשלבת התלבטות מתמדת בין רע לטוב. באכילתו מהעץ בחר אדם להכיר במציאות המוטלת בספק, ומאז ועד היום מלווה את קיומנו הספק התמידי בין טוב לרע. בחינה זו קרויה קליפת נגה. היא איננה רע מוחלט, אך כל הרעות משתלשלים ממנה.

שורש ותוצאה

ההבדל בין קליפת נגה לשאר הקליפות זהה לחילוק בין שורש לתוצאה. כאשר מתבוננים על מציאות מקולקלת ניתן להסיק שהשלבים היותר גרועים אינם בהכרח מייצגים את השורש והסיבה, בדרך כלל זו התוצאה. השורש אינו נראה רע כל כך. אדרבה, בעיות גדולות מתחילות בשורש קטן וסמוי מן העין. כאשר הקלקול מוחשי והרע זועק לשמים, מדובר בשלבים הרבה יותר מאוחרים. באופן זה יש להבין את הגישה הנכונה להתמודדות עם קליפות. הדמות היותר אכזרית אינה בהכרח המסוכנת. לעיתים דווקא הרשעות המוצנעת והפחות מאיימת, מסוכנת יותר. היא מתעתעת. הבה נבין: ידוע שהקליפה יונקת מהקדושה, זאת משום שבאופן נחרץ אין לרוע קיום עצמאי. הוא איננו. הטוב הוא בעל הקיום האמתי, יש רק טוב. הרע מסוגל להתקיים רק מפני ששואב את קיומו מקצה הטוב. היכן שמסתיימת הקדושה מתחיל גבול הטומאה. הקליפה אוחזת בקצה ציפורן הקדושה ומשתלשלת כלפי מטה. במקום בו נדבקת הקליפה בסוף מדרגות הקדושה נמצאת קליפת נגה (רמח"ל בכ"מ). התיאור שלה הוא 'חציו טוב וחציו רע'. השילוב הזה בין טוב לרע, מעורר בלבול תמידי, אינך יודע – הלנו זה אם לצרינו. וזו בדיוק התכונה שמאפשרת לקליפה להשיג את קיומה מהקדושה. מפני שאיננה רע מוחלט ומשום שאי אפשר לקבוע בוודאות 'זה רע' – קשה מאוד לנתק את אחיזתה מהקדושה. הדרך היחידה לבטל את אותה קליפה היא באמצעות בירור. רק כאשר נצליח לגרום לטוב המעורב בקליפה להסתפח אל הקדושה, תתבטל ממילא מציאות הקליפה, משום שהלא כבר אמרנו שלרע לבדו אין קיום וכל מציאותו נשענת על עירוב טוב ורע (עי' עץ חיים שער מט, ד).

כעת אנו מסוגלים להבין מיהו המן – "המן העץ". "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד, כ), קליפת המן-עמלק מצויה בראש, כלומר בשלב הראשון של השתלשלות הרע מהטוב. מצד אחד זו הקליפה הקרובה ביותר לקדושה, מאידך היא הקשה והסבוכה מבין הקליפות.

בשונה משאר הקליפות, את נגה אי אפשר לכלות ולהכרית בדרך הרגילה, משום שהיא משולבת מטוב ורע. את הקליפה הזו יש לברר. במקביל, מכל אויבינו ושונאינו רק על עמלק מכריז הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלחמה, מדור-דור. אי אפשר לכלות את עמלק, יש להתגלגל עימו מדור דור ולבררו שוב ושוב. במלחמת עמלק כתוב "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר המלחמה לא הוכרעה, עמלק הוכנע אך לא הוכרע מפני שכדי לכלותו דרוש בירור אחר בירור. עד היכן שורשי הוא המאבק אנו למדים מדרשת חז"ל "אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק". תיקון העולם, הרוחני והגשמי, כרוך במחיית עמלק.

לזכור כדי לשכוח

כעת תתיישב התמיהה. מצוות זכירת מעשה עמלק לא רק שאינה סותרת את מצוות מחייתו – זו הדרך היחידה שתאפשר זאת. מדי שנה בשנה מתעוררת מחדש קליפת המן-עמלק, וזאת על מנת שנתאמץ לברר אותה מחדש ובכך נביא להתפוגגותה. אנו מזכירים את המן ומעלים את זכרו על ראש עליצותנו. אין לך פורים בלי המן, ואין מגילה ללא אחשוורוש. האזכור החוזר ונשנה מקיץ ומעורר מחדש את המקום הבלתי מבורר ממנו נפיק מחדש, גם השנה, את אורות הפורים. המן מעורר את הספק וההתלבטות, הוא מחזיר אותנו שוב ושוב אל רגעי בראשית של אכילת עץ הדעת טוב ורע, ובכך מכריח אותנו לשוב ולברר את תעתועי קליפת נגה.

לא בכדי פורצת השמחה ויוצאת דווקא בהזכרת השם 'המן'. "אין שמחה כהתרת הספקות" וכאשר יהודי בקריאת המגילה נתקל ביוצר כל הבלבולים והתהיות – "המן הרע הזה" – והוא כנגדו חובט ברגליו ומצהיר "מחה תמחה", הותרה פקעת הספק. אומר היהודי להמן-עמלק שבליבו: "יודע אני המן מן התורה מניין – מן העץ באת לכאן. אך אני שוב לא אשגה בפרי התעתוע. בריא לי כי רע אתה, וממך עצמך ניקח לעבוד את השם אלוקינו".

קליפת נגה – הטומאה מדמה את עצמה לקדושה כקוף בפני אדם. כשם שהקדושה מסודר כאילן קדוש, כך להבדיל מסודרות מדרגות הטומאה כאילן. לקליפה אין קיום עצמי וכל מציאותה היא שואבת מאחיזתה בקצה גבול הקדושה. ראש הקליפה אוחז בציפורן הקדושה, והבחינה הזו קרויה קליפת נגה. היא מעורבת טוב ורע ולפיכך קשה לזהותה. לאחר מכן משתלשלים מנגה כל הקליפות הטמאות. תיקונה של קליפת נגה הוא באמצעות בירורה – את הטוב מספחים אל הטוב והרע ממילא בטל ונאבד.

אילו נכתבה המגילה בידי עיתונאי…

אחדרשנדתא, עורכו הראשי של קלף העת הפרסי "שושניוז", כסס את קצה נוצת הכתיבה בעצבנות אופיינית. אחשורוש שקוע בבלגן אישי לא פשוט. סאגת ושתי שהתפוצצה השבוע עלולה בהחלט לגאול את מדור הרכילות מבצורת ארוכה. מאז השתלט המטורף על פרס ומדינות חבר העמים, חוץ ממשתאות ומסיבות ראווה, לא מספק המבצר ההזוי שהקים בפרברי שושן מאומה. הסיפור האחרון עם המלכה המודחת חייב להימצץ עד תום. את תענוג לעיסת הפרשייה המטונפת ישאיר לעצמו. כמו תמיד יקבל בשולי הדברים, סופר המלך – שמשי, את הזכות להגיב ולהיראות מגוחך עוד יותר.

יום שלישי במערכת "כתב-הדת" הוא עיתוי לחוץ במיוחד. בשעות הספורות של טרם הורדת החומר להעתקה, מוצא את עצמו עורכו הראשי של שבועון קהילת היראים לחוץ במיוחד. על תענוגיו של אחדרשנדתא מקלף העת המנואץ "שושניוז" הוא יכול רק לחלום. גם אם איננו מתיימר להתהדר בחותמת כשרות סנהדרינית, לוועדת הביקורת הקלילה שלו יש גבולות. פרשת הרכילות הססגונית לא תיגרס על גבי גיליונותיו, וחומר אחר מוכרח למלא את החסר. פרשנדתא ימחזר שוב את התחקיר הלעוס שהופיע ברעש גדול לפני שלוש שנים. תחת כותרת חדשה "הסייס שהפך למושל" הוא יחפור בעברו הלא מפואר של הרודן המטורף וימרח את השערותיו בדבר מוצאו של האיש לכדי רדיוס מקסימלי. עבור קולמוסו האישי הקצה העורך הנכבד את שטח ההפקר של הפוליטיקה הפנימית. העימותים בין ראש הסנהדרין לבכיר החדש בפרלמנט, המן. הוא מוכרח להיות נטרלי, ומשום כך תוצג עמדתו של מרדכי באיפוק אובייקטיבי. בכלל, הוא מעדיף להתעלם מהאיש, בשבועות האחרונים רק מהומות הוא עורר. הימים האחרונים לא שפעו עניין של ממש, החנופה החיננית שיעבדה את המדורים והטורים לריקוד 'מה יפית' מתחסד סביב אירועי שבעת הימים בארמון החורף המלכותי. קהילות הקודש שטפו את המערכת במודעות פאר, שוזרים זרי תהילה לראשו ושיגיונותיו של המושל.

לאנינות דעתו של העורך, מחאתו של מרדכי היוותה קוריוז מקסים בשבוע וחצי הראשונים. במחווה נדיר הוא פרגן לו אפילו עמוד שער. כשהשק והאפר הציגו עמדה בלתי מתפשרת, והסיפור כולו התחיל לקבל כיוון דתי מדי. קבע צוות העורכים ש"כתב-הדת" איננו פשקוויל, ופנה לאפיקים מאווררים יותר. המדורים הבאים התמקדו בתערוכת 'איגוד השפיות היהודיות' של חבל פרס, ובקולקציית הביגוד ההודי ששטף את שושן בעקבות פרויקט הסחר הפתוח שיזם אחשורוש.

*

מה בין מגילה לעיתון. על פניו כתב עת עתיק. ממצא היסטורי בן כמה אלפי שנים הסוקר עובדות ומציין תאריכים. אבל לא, המגילה היא סיפור של נס. לאמתו של דבר, המגילה עצמה היא עיקרו של נס. אילולא נכתבה מגילת אסתר, סאגת שושן עלולה היתה להסתיים בגורל טרגי זהה לזה שנחלו פרשיות רבות במירוץ ההיסטוריה. אילו נכתבו קורות ימי הפורים בידי עיתונאי או פרשן מדיני, התיעוד היה אולי ססגוני יותר. לעולם לא היינו מצליחים לחלץ ממנו בדל של נס.

פתגם עתיק שנאמר על ידי אמן בעל שאר רוח טוען, שהציור מצוי על יריעת הבד עוד קודם שנגעה בו יד הצייר. האומן צריך רק לגלות אותו, לנקות את המיותר ולהניח ליצירה להתגלות. מגילת אסתר כשמה כן היא, מגלה את המוסתר. התיאור הכרונולוגי של השתלשלות הדברים, מבודד את האירועים הרלוונטיים מהרקע הססגוני והתוסס, ומציג רק את המאורעות והאישים הנוגעים להתגלות ההשגחה הפרטית בבליל ההתרחשויות.

כותבי המגילה, לא רק שלא היו עיתונאים, מבחינה עיתונאית יש ביצירה הזו החמצה נדירה של כל מרכיבי האייטם האופייניים. בעיתונות הפרסית הקדומה, אם נרשה לעצמנו לצורך העניין להמציא אותה, העדשה התמקדה בנושאים הרבה יותר חושניים. הפסגה המשולשת בארמונה האישי של אסתר. דרישותיה המקוממות של אשת המלך שמוצאה לבד יכול להצית דמיון של כל פרשן מתחיל. כתבת פרופיל בעקבות הדחתו של המן האגגי, פאנל עצבני עם בניו הזועמים. ובשולי הדברים טור אישי של אדמתא או תרשיש. ומה דעתכם על תחקיר פולשני עם בני הרמכים והאחדרשפנים בנוגע לחומר המסווג שבמגילות הדחופות.

*

הסיפור של מגילת אסתר מתאר נס שבתוך הטבע. נס שכזה, מגלים הספרים הקדושים, גדול ופלאי הרבה יותר מנס גלוי שמשדד בדרכו את הטבע. יש לו נקודת חולשה אחת, הוא חמקמק. ניסים מתרחשים תמיד ובכל מקום. מגילות אסתר נכתבות כל יום על ידי רבבות סופרים. הנפשות הפועלות רושמות את מגילות הסתרים בקולמוס הנפש. ואילולא רוחה הסוערת של התקשורת, יכולים היינו להוסיף למדף הספרים היהודי, רבבות מגילות פלאים של השגחה ונסים.

כל אחד מאיתנו עיתונאי בפוטנציאל. סוקר אירועים וגם מדשדש בארבעים קבין של פרשנות. הבעיה התורשתית של העיתונאי שבפנים היא – העדר יכולתו לבודד אירועים. הוא נוטה לייחס לכל הנושאים השוליים רצינות תהומית. למרוח ראיונות נוטפות מלל וצבע על כל איוולת. בעודו מפריז בסיקור סביב העשן שיצרו התרחישים, מתפוגג לו סיפור המגילה עצמו.

מרדכי היהודי יחד עם אסתר המלכה. דמויות הנצח שמלוות כל יהודי מאמין במשל ונמשל. יכולות היו להיעלם בין רבבות אנשי חצר, לוביסטים, יחצני"ם ואחשדרפנים. את נס המגילה יכולים היו כותבי העתים להטמיע בביב מזוהם של רכילויות חצר ותחקירי עומק. כתבות פרופיל מרתקות וטורים מושחזים של בעלי לשון. נס שרוח הקודש רשמה את הדברים.

נס גדול עוד יותר יכול להתרחש בחיים האישיים שלנו. אם רק נפקח עיניים להשגחה.

 

 

עשרים וארבעה קישוטי השכינה – סודות מליל שבועות

כל פינות שאתה פונה בחג השבועות, נוגעות למידת המלכות. הספירה החותמת את שבע השבתות התמימות היא 'מלכות שבמלכות', בערב חג השבועות אנו עוסקים בתיקון ספירת מלכות שבמלכות, ובשבועות כל מעשינו סביב העלאת וטהרת השכינה הקדושה לקראת עת דודים וכלולות כנסת ישראל והקב"ה. זהו יום הילולת דוד המלך, ובו ביום אנו עוסקים במגילת רות, מגילת אמא של מלכות.

בליל שבועות נהוג לומר על פי קבלה את התיקון. על פי האריז"ל עיקרו של תיקון הם כ"ד ספרים של תנ"ך. המתבוננים בסידורי התיקונים יימצאו בסיום כל 'ספר' את כוונת כ"ד קישוטי כלה. הבה נרחיב קמעא את יריעת ההסבר אודות אותם 'קישוטים'. הכלה האמורה היא כמובן 'כנסת ישראל', או 'השכינה'. הכלה היא גם האמונה הטהורה, מלכות השם, ועוד ביטויים רבים לאין מספר. הכלל, שאותה כלה מפאת עצמה 'לית לה כלום', לפיכך יש לקשטה. הקישוט במהותו חיצוני למתקשט אך משווה לו נוי. כך גם האמונה, כל מהותה אומרת 'אין לי כלום', מצד עצמי אינני, ואם בורא כל עלמין בכל זאת בחר בי, חושק בקיומי ומשתוקק 'השמיעיני' – הרי זה מפני אותם קישוטים שהוא עצמו ענד לי.

מקובלנו שישנם כביכול עשרים וארבעה קישוטים של אמונה. המספר כ"ד קיים אצלנו בכמה וכמה עניינים: עשרים וארבע מתנות של כהונה. כ"ד ספרים. עשרים וארבע משמרות כהונה. כ"ד צירופים היוצאים משם אדנ-י, שם המלכות. ועוד. הקשר בין כ"ד הספרים לכ"ד קישוטי הכלה, מובא כבר במדרש (תנחומא כי תשא פרק ט"ז): "א"ר לוי אמר רשב"ל מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין כך ת"ח צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים". הקישוטים מטרתם לעורר כלפינו את הרצון העליון, ובמשך ליל שבועות אנו עוסקים לקשט את עצמנו ואת שכינת עוזו באותם תכשיטים שיעוררו עם שחר את הרצון העליון ואת אור הייחוד.

רבות הפליגו מאמרי הזוהר הקדוש במעלתם של הלומדים, שאינם נותנים תנומה לעפעפיהם משך כל אותו הלילה, ומקדישים את ערנותם לקישוטי האמונה הטהורה. לילה זה הוא ליל כלולות, ליל התקשרות והתייחדות. בלילה זה מכין כל יהודי את נפשו לקראת העמידה תחת החופה, לאחר שבעה שבועות תמימות של ספירה וציפייה, לחדש את ההתקשרות הנצחית עם השם יתברך ועם תורתו הנצחית.

 

 

 

 

מראה לבנת הספיר – על ספירת המלכות והופעתה בליל שבועות

ספירת המלכות אחרונה מעשר הספירות, היא הנמוכה ביניהם, והיא גם המתאחרת בתיקונה עד השבוע האחרון לספירה. המיוחד במידת המלכות הוא טבעה השונה מכל ספירה אחרת. בעוד ושבע ספירות הבניין נושאות כל אחת אופי ועניין אישי: חסד משמעותו השפעה, גבורה עניינה התגברות ומסירות נפש, וכן הלאה. הרי שהמלכות כל מהותה חוסר גוון, ביטול, 'לית לה מגרמה כלום'.

המלכות קרויה גם 'אספקלריא', דהיינו מעין 'מראה רוחנית'. מפני שהיא האחרונה והנמוכה מכל שאר הספירות – היא משקפת ומאירה לכולם ממטה למעלה. כלומר שכל הספירות העליונות מצטיירות בה. המשמעות הזו באה לידי ביטוי בכמה אופנים: בעוד ולכל אחת מהספירות יש ניקוד מיוחד לו, כמו ניקוד הסגול לספירת החסד. שבא בגבורה. חולם בתפארת. חיריק בנצח וכו' למלכות אין ניקוד מיוחד. במשמעותה הרוחנית המלכות מורה על ביטול הכנעה וקבלה. היא מייצגת את כוח המקבל בבריאה.

המלכות, בתרגום למידות הנפש היא האמונה. בזכותה מאפשר כביכול קיומה של המציאות, משום שרצונו יתברך בבריאת העולם היה לגלות מלכותו בעולם ואי אפשר לגלות את מציאות השם אלא באמצעות מידת המלכות שהלא נאמר 'אין מלך בלא עם', כלומר – על מנת שייקרא 'מלך' זקוק המושל לנתינים, כשם שהעשיר על מנת שייחשב ל'נדיב' דרושים לו עניים ונצרכים. מבחינה זו מידת המלכות, במקום שאתה מוצא את ענוותנותה, שם הינך מוצא את גדולתה וייחודיותה. זו המידה הנצרכת ביותר, היא נמשלה ללבנה החסרה אור עצמי, נאמר עליה כי 'לית לה מגרמה כלום' – אין לה מאומה מעצמה. דווקא חוסר האונים הזה הוא שמכשיר אותה להיות 'כלי' ובית קיבול להתגלות כבוד מלכותו יתברך.

רגל רביעי למרכבה

כמו לכל הספירות, גם למלכות יש בחינות שונות ותארים רבים. היא השכינה הקדושה, הקרויה 'מטרוניתא'. היא האמונה הפועמת בפנימיותו של כל יהודי. היא 'אם כל חי', מפאת העובדה שכל יצורי בראשית וכל הנבראים משתלשלים ממנה. המלכות גם מזוהה עם יסוד העפר דקדושה.

מי שכל הווייתו וקיומו הוקדשו למידת המלכות הוא דוד מלכא משיחא. בכל תהלוכותיו ובתווי חייו משתקפת מידת המלכות. הוא 'עדינו העצני' שסובל את שני ההפכים בנושא אחד – מתעדן כתולעת בלימודו ומתקשה כארז במלחמתו. גם במידת המלכות יש את שני הקצוות, ענווה ושררה. נאמר עליה בזוהר הקדוש 'תכלת, דאכלא כולא ושצי כולא', כלומר שמידת המלכות המיוחסת לתכלת, אוכלת ומכלה את כל החיצוניים והקליפות. מאידך היא תכלית הביטול והענווה. זו אכן מהותה של המלכות.  דוד המלך זכה ונעשה 'רגל רביעית' במרכבה. שלוש הרגליים מיוחסות לשלושה אבות, כנגד מידות חסד גבורה ותפארת, הרגל הרביעית היא האמונה. דהיינו כלי הקיבול להתגלותן של המידות העליונות. את הרגל הזו, כפי המובא בספרים, קנה דוד המלך לא ברגעי שיא ועזוז, אדרבה הוא זכה לה בשעה של קטנות מאין כמותה, תוך כדי מנוסה מפני אבשלום בנו המורד, כאשר הוא צועד יחף על הר הזיתים, ושמעי בן גרא יוצא לעומתו ומקללו קללה נמרצת והוא משיב ואומר: ה' אמר לו קלל. או אז זכה ונעשה רגל רביעית במרכבה. משום שכל מהותה של הרגל הרביעית היא זו – הכנעה, שפלות, יסוד העפר שבקדושה.

ספירת המלכות רמוזה באות ד', על שום דלותה ועניותה שאין לה מעצמה כלום. לד' זו יש גם משמעות של דלת, בית שער ומבוא. כי אין לבוא אל היכל המלך אלא באמצעות מידת האמונה. לפיכך נחשבת האמונה כדלת כניסה לכל דבר שבקדושה (עי' שערי אורה – שער הספירה העשירית).

שם הקודש המיוחס לספירת המלכות הוא 'אדנ-י'. השם הזה קרוי גם 'היכל המלך', על שום שהוא משמש כהיכל לשם הוי"ה ברוך הוא. דהיינו, שאין להזכיר את שם בן ארבע אותיות בעצמו, אלא בלבוש כינויו 'אדנ-י'. הלימוד מהכתוב "והוי"ה בהיכל קודשו הס מפניו כל הארץ" (חבקוק ב', כ'). ה"ס בגימטרייה אדנ-י, העולה אף הוא בגימטרייה 'היכל'. כלומר, שם אדנות הוא היכל ולבוש לשם הוי"ה ב"ה.

 

 

 

צדיק יסוד עולם – מי היא ספירת היסוד?

יסוד צדיק בשבעה נעלם,

אות ברית הוא לעולם,

מעין הברכה צדיק יסוד עולם,

צדיק אתה ה'.

היסוד היא הספירה השישית והאחרונה משש המידות בהם עסקנו בשבועות האחרונים. ספירת היסוד מיוחדת, אי אפשר לראותה רק כספירה שישית. מעבר להיותו ספירה, היסוד הוא כלליות כל הספירות מעליו, מעין 'סיכום' לכל צינורות השפע. לפיכך הוא מכונה 'כל'. בפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה" מרומז היסוד במילים "כי כל בשמים ובארץ" על שם היותו קושר שמים וארץ ומחבר בין עליונים לתחתונים. היסוד נחשב גם 'מוציא מכך אל הפועל'. פעולתו היא בגדר 'גמר מלאכה', משום שהשפע קודם השתלשלותו אל מידת היסוד, מצוי עדיין בגדר 'בכח'. כדי להוציא דבר מהכוח אל הפועל נדרשת פעולת היסוד. למשל: אדם מעוניין להעביר רעיון לזולתו, לשם כך עליו 'לצמצם' את עצמו. פעולה זו נוגעת לספירת היסוד. היסוד משפיע לספירת המלכות הנחשבת 'פועל', ובכך מוציא את הדברים מהכוח אל הפועל.

יסוד צדיק

אמרו חז"ל: "העולם על מה הוא עומד? על עמוד אחד שהוא 'צדיק', שנאמר וצדי"ק יסו"ד עולם" – כלומר, שאין לעולם קיום אלא באמצעות השפעות מידת היסוד. מידת היסוד כמו יסוד לבניין, העולם סמוך ונשען עליה. הכינוי 'צדיק' מיוחס לשלמות במידת היסוד. הגדרתו של הצדיק על פי הזוהר הקדוש היא, 'דאחיד בשמיא וארעא' – שאוחז ומאחד שמים וארץ. הצדיק חי כביכול כאן, אך ראשו בשמי-שמים. מנגד, הוא פועל במרומים וברכתו יורדת להחיות עם רב. זו משמעותו של השם 'א-ל שד-י' המיוחס ליסוד, "שממנו נמשך הכוח והשלימות והשפע והאצילות בשם הנקרא אדנ"י, עד שיאמר די" (שערי אורה, הספירה תשיעית). השפעה זו מבוטאת דווקא באמירה 'די', מפני שהשפע העליון עצום עד בלי גבול, והמקבל נצרך לומר די כדי שיהיה מסוגל לקלוט אותו.

יוסף הצדיק זכה והיה מרכבה למידת היסוד. הוא נוטר הברית שנתעלה והיה משנה למלך האוגר את השפע ומחלקו במידה לכל העם. הוא הצדיק שהשמש והירח ושנים עשר כוכבים הרומזים לחכמה ובינה ושש המידות התחתונות (שש כפול שניים – באור ישר ואור חוזר, עולה י"ב שבטי י-ה), משתחווים לו, דהיינו מרכינים עצמם כדי להשפיע באמצעותו.

צדיק, צדק, צדקה

סימן מובהק קשור בשמו של הצדיק – "וצדיק חונן ונותן" (תהלים לז, כא). הנתינה וההשפעה הם מהותו של היסוד, הצדיק הדבק ביסוד מיוחד בכוח הנתינה הבלתי מוגבלת. לנתינה זו משמעויות רבות, וכל עבודת הבורא סובבת סביב ההשתדלות להזמין את אותה השפעה לעולם. כבר למדנו על הקשר המיוחד בין ספירת היסוד למלכות. בכלליות היסוד הוא 'משפיע', והמלכות גדר 'מקבל'. ההתקשרות בין המשפיע למקבל הקרויה בלשון הזוהר 'ייחוד', נעשית באמצעות 'נתינה'. בעיני בשר נראה אולי כאילו עולם כמנהגו נוהג: עצים מלבלבים וארץ מעלה יבול, חיות ובהמות, ועוף יעופף. אין הדבר כן! כל פעימה של חיוניות באה לעולם באמצעות מידת היסוד המעניקה חיים למידת המלכות. המלכות מכונה 'ארץ החיים', אולם כינוי זה נכון רק בשעה שמידת היסוד משפיעה לה חיים. ספירת המלכות כשהיא שרויה בפני עצמה, ללא התקשרות עם מידת 'צדיק', קרויה 'צדק'. במצב זה נחשבת המלכות למדבר צחיח, נטול חיים: "בשעה שצדי"ק נפרד מצד"ק, ונשארת מידת צדק ריקנית, אז תקום להמית ולהשחית, לעקור ולשרש" (שם). כדי להציל ולרומם את המלכות ממצב 'צדק' יש להביא לה את השפעת היסוד, השפעה זו קרויה 'צדקה'. תוספת האות ה' מהפכת את 'צדק' ממשמעות של דין ומוות ח"ו לביטוי של טובה וברכה, בבחינת "וצדקה תציל ממוות" (משלי, ב).

במעשיו, כל יהודי משפיע על התקשרותם של מידת היסוד והמלכות, לטוב ולמוטב. מעשים טובים מביאים לידי התקשרות, ומעשים רעים לידי פירוד חלילה. על כך מזהירה התורה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים". החיים לעומת המוות, הם התקשרות לעומת פירוד, והאדם במעשיו אפילו במחשבותיו משפיע על שתי האפשרויות הללו. ממילא הוא הגוזר על עצמו ברכה או היפוכה, שכר ועונש.

אחד המעשים המשפיעים ביותר על התקשרות זו הוא מעשה הצדקה: "בוא וראה כמה היא סגולת הצדק"ה. כי כמו שהאדם עושה צדק"ה, כך ממשיך מידת צדי"ק במידת צד"ק ומביא חיים אל העולם ומציל אותם מן המוות. ואם את העולם הוא מציל מן המוות, כל שכן את עצמו" (שם).

גאולה ותפילה

כינוי נוסף קשור בשמו של היסוד – 'גואל'. במעשה בועז ורות, נחשב בועז ל'גואל'. גאולה זו היא לקיחת ספירת המלכות אל תחת חסותו של הגואל. המלכות קרויה 'ענייה ודלה', אין לה כלום מפאת עצמה והיסוד השוכן מעליה, זן ומפרנס אותה. על שום כך הוא קרוי 'גואל'. רות, אמה של מלכות, מבטאת את טבע המלכות הנצרכת לקבל את שפעה מאת הגואל. ספירה זו נצרכת בכל יום ובכל עת שיסמכו אותה, בסוד 'סוכת דוד הנופלת'. התפילה נחשבת מהדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. טבעה של המלכות שאם לא נסמוך אותה – תהייה נפולה חלילה. הסומך הוא היסוד. הצדיק. ייעודו של יהודי, לרומם את האמונה היא המלכות, 'לגאול' אותה ולהשיב לה את המלוכה על חייו. אחד מביטויה של אותה 'סמיכה' טמון בהלכה 'לסמוך גאולה לתפילה'. כה נשגב העניין עד שהגמרא מבטיחה "כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו". רבי עילאה מעיד על אחיו רבי ברונא, שאדם גדול הוא. מדוע? מפני שיום אחד עלה בידו לסמוך גאולה לתפילה ולא מש שחוק מפיו על אותו היום (ברכות ט:) הספרים מבארים, שעבודת סמיכת גאולה לתפילה קשה מאוד ודורשת הכנסת כל כוחות המחשבה והמעשה בכוונת התפילה, כדי להמשיך את הצינורות העליונים כראוי אל מידת המלכות. זו פשר שמחתו העצומה של רבי ברונא כשזכה לכך.

 

חג זמן העתיד – סודותיו של חג הפורים

שושן הבירה, הממלכה הפרסית, שנת ג' שצ"ב.

אחשוורוש, העריץ זחוח הדעת שהשתלט על כס מלכות בבל בממון ובכח הזרוע, ואף הצליח להרחיב את גבולותיה על פני מאה עשרים ושבע מדינות – מקיים זה מחצית השנה סבב חינגאות בזבזניים ומנקרי עיניים. את תקופת החגיגות הוא מסיים במשתה בן שבעה ימים, מיוחד עבור תושבי עיר הבירה, שושן. הוא מבקש לנצל את ההזדמנות לפולחן אישיות. לשם כך גויסו כל אוצרותיו, חור כרפס ותכלת. גם כלי בית המקדש שהובאו על ידי נבוכדנצר, מוצגים לראווה. היהודים נקראים אף הם ליטול חלק בחגיגה. ההזמנה מתקבלת ברגשות מעורבים. היראים סולדים מהרעיון, מרדכי היהודי מסתובב ברחובות ומתחנן מהציבור להדיר רגליהם מסעודות ההוללות, אך החלשים בעם נוהים אל האולמות הנוצצים.

ההזמנה 'הנדיבה' ליטול חלק במשתה, הוצעה ליהודים במסגרת תוכניתו השטנית של המן הרשע. הוא ביקש לנצל את המצב השברירי, על מנת להכשיל את ההמון בסעודות טריפה. אך קודם לכן, מעט היסטוריה.

שבעים שנות גלות בבל לקראת סיום. אבות מספרים לבניהם על ימים יפים בצילו של מקדש. על ארץ ישראל ועל קדושת ירושלים. הסיפורים והזיכרונות עולים מתוך מגילות שנכתבו על ידי הגולים עצמם, הסבים הישישים שנפוצו בגולה בעקבות כיבוש נבוכדנצר. הם רשמו שם בכריכה אחת עם דמעות הגלות, את בשורת התקווה. חזון שבעים השנים של ירמיה הנביא. "כה אמר השם לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם…" הגלות עתידה להסתיים בסוף שבעים שנה.

המידע מעניין לא רק את הגולים הדוויים. מלכי בבל וחכמיה, אף הם מייחסים לו חשיבות עליונה, ועוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות. בלשאצר מחשב בטעות את שבעים השנים, כשחשבונו מורה על תפוגת התאריך הוא ממהר בלהיטות להוציא את כלי הקודש ולהציגם ביהירות במשתה פרוע. עוד באותו הלילה הוא נכבש בידי דריוש ונהרג.

על המצגת ההיסטורית הזו משקיף איש נוסף. מכשף אדיר ורב השפעה. המן הרשע. הוא עורך את חישוביו, בוחן את המצב על פי הנתונים שאגר ומגיע אל המסקנה. זו השעה המדויקת ביותר לפעולה. תוכניתו השטנית של המן הרשע יוצאת לדרך.

תוכניתו השטנית של המן

איזו מטרה משותפת מביאה את אחשוורוש ומקורבו המן, לרקום יחד תוכנית השמדה אכזרית עבור הנתינים היהודיים? האריז"ל פותח צוהר לעולמות הנסתרים שמאחורי סיפור המגילה.

סיפורה של מגילת אסתר מתרחש בשלהי גלות בבל. התקופה הזו מסוכנת במיוחד משום שזו תקופת מעבר בין גלות לגאולה. גלות, מבארים הספרים הקדושים, זו תרדמה. ובעובדה הזו הבחין גם המן הרשע, הטיעון המשכנע בו השתמש הוא, "ישנו עם אחד" דורשים חז"ל 'אלוקיהם ישן הוא'. המן ראה הנהגה של שינה. ואת הנתון הזה בדיוק הוא ביקש לנצל.

גאולה, היא יקיצה. נבואת ירמיה מבשרת מראש את הצפוי להיות. שבעים שנות הנהגת 'שינה' ולאחריהן בוא תבוא היקיצה. או אז יתהפך הגלגל והעם המדוכא והנבוך יתנער מחבלי הגלות, יסיר את קורי השינה, ויעמוד שוב על רגליו. המן ממש לא חיבב את הרעיון הזה.

הוא ידע. שינה היא עיתוי רגיש. מי ששרוי בשינה, ניתן להאריך את שנתו לנצח. צריך רק ללחוץ בנקודה הנכונה. המן יודע היטב את מיקומה של נקודת התורפה. כבר שנים רבות לפניו, עשה זאת סב סבו, עמלק.

 

כמעט אלף שנים קודם לכן, במדבריות המפרידים בין ארץ ישראל למצרים, צועד עם אחד שיצא לא מזמן מעבדות ארוכה לחירות. האימפריה המצרית צונחת לעומתם, הים נבקע עבורם. מן יורד להם מן השמים, עמוד אש וענן מפלסים להם דרך. אך איום אחד מחריד את השלווה, העם העמלקי. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריו, ואתה עייף ויגע". עמלק אינו מגיח מלפנים, מה פתאום. הוא נצמד מאחור, מזנב בנחשלים שהענן פולטם. זו אומנותו המיוחדת.

עמלק מסוגל לזהות נקודת חולשה, להדגיש אותה ולהעצים אותה למימדים מוחלטים. הוא מביט ביהודי החלוש וקובע באוזניו נחרצות 'אתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים'. זהו זה, כזה אתה! נא להכיר. אין צורך בהרבה יותר מזה. יהודי חלוש מוסר את שארית נשמתו מרצון לידיו היצוקות של האויב העמלקי. מה כבר נותר לו להפסיד.

המן צועד בעקבות סבו. הוא משקיף בעינו הרעה על העם היהודי האוחז בציפורניו את שארית נשמתו בתקוות הגאולה, ומחפש את נקודת החולשה. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". זו התמונה של כלל ישראל כפי שמציג אותה המן האגגי. הנתונים הללו אמיתיים לכאורה. אך כמו בכל תמונה, השאלה מאיזו זווית משקיפים עליה.

המן, מרכז את איומו אל הגוף. מהנשמה הוא מתעלם. משום שזהו בדיוק המצב בו שרוי כעת כלל ישראל, תרדמה. שינה אחת משישים במיתה, הגלות היא סף המוות. משום שבגלות, נשמת העם מסולקת, מה שנוכח כאן בעולם, הם הגופות לבדם. והגוף הרי מפוזר מפורד ונרדף בין העמים. הגוף עייף ויגע. אילו רק גוף יש כאן. המצב סופני.

משום כך, נדרשת כעת יקיצה. בשעה שהנשמה תשוב ותופיע בגוף, הוא שוב לא יהיה יותר עייף, מפוזר ומפורד. תהיה כאן גאולה. אך את היקיצה הזו מבקש המן למנוע. איך? פשוט מאוד, הוא ימוטט את העם הישן רגע בטרם תזרח בקרבו הנשמה.

עמלק – אומן הייאוש והחידלון, מסוגל לגרום לאדם לחשוב כאילו כלו כל הקיצין, דווקא ברגעי גלות האחרונים.

תרדמה – עיתוי פגיע

האדם יצור פגיע. אך הוא נעשה פגיע וחשוף לסכנה יותר, בזמן שינה. בשעת ערנות מפוקח הגוף על ידי המח, אדם ערני מסוגל להיות מודע למצבו ולסביבתו. הישן נתון רק לחסדי הסביבה.

שינה רוחנית זהה בסיכוניה לשינה גשמית. שינה רוחנית היא חיי גוף ללא נשמה. גוף ללא נשמה, חשוף לסכנות רוחניות באופן נורא. אדם ישן הוא מי שאיננו מודע לנוכחותה של נשמת חיים בקרבו, ואין הכוונה ליהודים טועים שאינם שומרי תורה ומצוות. הדברים נוגעים לכל מי שאיננו מודע באמת לתעצומות הנשמה האלוקית המפעמת בו. במצב שכזה, חווה האדם רק את גופו החומרי. חש את חולשותיו, כאביו, ציפיותיו ואכזבותיו. אדם שכזה שרוי בשינה עמוקה. ומישהו מנסה להפוך אותה חלילה, לשנת נצח.

עמלק, רודף את נשמות ישראל לאורך כל דפי ההיסטוריה. מלחמת עמלק נמסרת בירושה "מדור דור", בכל תקופה מופיע עמלק בלבוש חדש, ופועל כדרכו, בהעצמת נקודות החולשה. עמלק העכשווי איננו דווקא עם או רודן מסוים. עמלק שתול בפנים, בערוצי המחשבה האישיים ביותר. הוא מפנה את מאמציו למטרה אחת. לשכנע את היהודי המתנמנם, בחולשותיו ועייפותו. הוא לוחש באוזנו, כזה אתה.

פורים – יום שלא מהעולם הזה

הנס שלנו הוא פורים. בשושן העתיקה, ניצב מול מזימת המן הרשע, איש יהודי אחד ויחיד ושמו מרדכי. בשעה שהציבור כולו רופס בחרדת הערצה ואימה מול שיגעון הגדלות של המן. ניצב בטבורה של עיר יהודי אחד ויחיד ומכריז 'לא אכרע ולא אשתחווה'. בשום אופן לא אסכים להיכנע לחולשת הרגע. וההכרזה הזו, היא שמובילה בסייעתא דשמיא עצומה, את הסיפור כולו לקראת גאולה מופלאה.

פורים הוא חג האלמוות. הנס של פורים מיוחד, דווקא משום שהוא מופיע כאן, בתוך עולם החולין, בגוף הישן ובעיצומה של גלות. ומהסיבה הזו, אומר המהר"ל, ימי הפורים לא יתבטלו אף לעתיד לבוא. במדרש מובאת הסברה, כי חוץ מימי הפורים, גם יום הכיפורים לא יתבטל. שני המועדים הללו מיוחדים בכך שאינם שייכים לתחומי העולם הזה.

בשני המועדים הללו, מגיע גופו של העם היהודי לרגע הכיליון. ביום כיפור אלו העוונות ששוללות את זכות קיומו. בפורים זו גזירת המן הרשע שמבקשת להמיט עליו שואה. וכאן וגם כאן נדרשת זכות קיום מחודשת. מנת החיים הזו חייב להופיע מעולם נעלה יותר. כזה שאינו נתון לחוקי העולם הזה.

זו הסיבה, אומרים הספרים הקדושים, שפורים על שלל סגולותיו הנפלאות, נעוץ בעיצומם של ימי החולין. מופיע בתוך ימות השבוע ואף אינו מחולל סביבו כל התרחשות קודש מיוחדת. בשבת, אנו נלקחים לעולם אחר. קדושת שבת דורשת הכנה עצומה. טיפוס והעפלה ממדרגה למדרגה. ביום טוב, גם כן נדרשת עלייה, אפילו ימי חול המועד אינם ממש כאן. מלאכות שאינן גדר 'דבר האבד', אסורות. פורים לעומת זאת, מופיע ללא כל הכנה. אינו דורש מאומה, לא הימנעות ממלאכה ולא תוספת מיוחדת של תפלה.

וכל כך למה?

משום שכל הימים טובים מדברים אל הנשמה שבקרבנו. לשם כך יש להתעורר, לעמוד על הרגליים ולקבל את קדושת הימים מתוך ערנות החושים. פורים לעומת זאת, צולל כלפי מטה, נוגע בנקודת החולשה שלנו. בגוף הישן השכוח והבלתי מודע. פורים מדבר לאנשים שאינם יודעים אפילו מה בין מרדכי הצדיק להמן הרשע. הפורים הזה יש בכוחו להחדיר גם בגוף ישן את אור הנשמה. לגרום ליהודי להתעודד, לעמוד על רגליו ולהתריס כלפי אויביו העמלקיים 'לא אכרע ולא אשתחווה לאף חולשה'.

 

 

 

 

זכור, אל תשכח! שיטות קבליות למיגור השכחה

בשלהי ברכת 'אהבת עולם', בתיבות "מארבע כנפות הארץ" אנו אוספים את ד' כנפות הציצית בידינו כנגד הלב. כנפי הציצית משולים לכנפות הארץ. 'ארץ' הוא כינויה של ספירת המלכות, נמצא שבזו השעה אנו אוספים ומחזיקים את האמונה השלימה בידינו ומצמידים אל הלב, משם היא תקבל הארה חדשה. הציצית מסוגלת לזיכרון כדכתיב "וראיתם – וזכרתם", לפיכך במקום זה אנו מעלים על ליבנו שלושה מתוך ארבעה זיכרונות: מתן תורה. מלחמת עמלק. מעשה מרים. יציאת מצרים. ארבעתם נזכרו בפירוש בתורה, והם רמוזים כאן באופן זה: מתן תורה במילים "ובנו בחרת… וקרבתנו מלכנו" מלחמת עמלק בתיבות "לשמך הגדול", שהלא שלמות שמו יתברך מותנית במחיית עמלק. זיכרון מרים בתיבות "להודות לך", מפני שהלשון הפה והשפתיים הם כלי הדיבור שיצר בנו השם יתברך כדי להודות לו ולא נשתמש בהם בסיפור לשון הרע ח"ו. את יציאת מצרים אנו מזכירים מאוחר יותר בפרשת ציצית (שער הכוונות – דרושי תפילת השחר דרוש א).

זכירת עמלק נוגעת לענייני דיומא לפיכך עליה נרחיב את הדיבור. ב' מצוות יש כאן, זכירה ומחייה. מצוות המחייה תתאפשר רק לאחר התגשמות שני התנאים הנזכרים בפסוק "והיה כי יניח", הם אינם קיימים עדיין, אולם מצוות הזכירה נהוגה כבר היום. כל יום. זה המקום וזו השעה לליבון מהות מצוות הזכירה. השורש ז.כ.ר מופיע בהטיותיו השונות בכל הקשור למלחמת עמלק או מצוות ימי הפורים: "זכור את אשר עשה לך עמלק". "תמחה את זכר עמלק". "והימים האלה נזכרים ונעשים". "וזכרם לא יסוף מזרעם", ועוד. הזכירה אם כן מצווה מדאורייתא, אך הזיכרון עצמו מה הוא?

להלן נבין שזיכרון – בהיבט הרוחני – הוא מושג של ממש. הזכירה אינה רק כישרון והשכחה איננה רק חולשה, השתיים הללו מגדירות דרגות רוחניות שונות. נבחן שלושה ביטויים של המושג זכירה ושכחה.

משפיע ומקבל

מלמד האריז"ל: "הזכירה בזכר והשכחה בנקבה". על הקשר שבין זכר לזיכרון מצביע כמובן השורש – ז.כ.ר. הזיכרון מיוחס לזכר גם מפאת היותו משפיע, זיכרון מתקשר להשפעה. מבחינה רוחנית זיכרון הוא יכולת השפעה, הזוכר – משפיע. הנקבה מקבלת, יכולת הקבלה קשורה לשכחה. על מנת להשפיע זקוק הזכר לשפע, הזיכרון אוצר במוחו של הזוכר את המידע, גם המשפיע מסוגל להשפיע בזכות יכולתו לאצור ברשותו שפע. לעומת זאת למקבל דרושה יכולת הפוכה – שכחה. לא במובנה השלילי, אלא במשמעותה המועילה. דווקא השכחה היא שתאפשר לו לקבל ולספוג את השפע. שכחה היא ריקוּת, כלי ריק יכיל שפע. כאשר המטרה היא לקבל, יש בשכחה ברכה. נמצא שהזכר והנקבה התברכו בכישורים המותאמים לתכליתם עלי אדמות. התואר זכר ונקבה על פי פנימיות, מתייחס לאופי נפשו של האדם. יש נפשות שבחינתן זכר ויש שבחינתן נקבה. בכוונות לימוד תורה מלמד האריז"ל שהסיבה שיש אדם שלומד אך אינו זוכר את לימודו עשויה להיות קשורה לכך שנפשו מעולם הנוקבא. תיקונו שילמד ויחזור וילמד ולא יתייאש מפני השכחה, ובכך הוא מתקן את שורש נפשו.

לאור הביאור הזה מובנת מצוות הזכירה בהקשר למלחמת עמלק. בשני אופנים עמלק פוגע בישראל, בקרירות ובמלחמה. נאמר עליו "אשר קרך בדרך ויזנב בך…" כלומר זהו כוח של קרירות הפוגע בעיקר בשולי המחנה, בנפשות החלושות וברגעים התשושים של היהודי. מעבר לכך עמלק הוא גם גדול הלוחמים בישראל. כנגד כן נצטווינו בשני ציוויים – לזכור את מעשיו ולמחות את זכרו. הסכנה הגדולה הגלומה בעמלק היא יכולתו לקרר. קרירות היא היפך הזיכרון, מפני שזיכרון הוא אמצעי התקשרות, הזוכר מקושר לדבר אותו הוא זוכר. קרירות היא ניתוק, ועמלק לוחם עם ישראל באמצעות ניתוקם ממקור חיותם. הוא מפעיל כלפיהם שכחה. לפיכך כלי המלחמה שלנו היא הזכירה.

גדלות וקטנות

הזכירה והשכחה מוצאים ביטוי נוסף ביחס לקטנות וגדלות. האריז"ל מלמד ששכחה נובעת ממוחין דקטנות. הקטנות מתישה את כוח הזיכרון, עד שאפילו הזכר ייפול לשכחה, בבחינת "תש כוחו כנקבה". תשות כוח בנידון דידן היא השכחה. כדי לזכות בזיכרון, מלמד האריז"ל, יש לדחות את הקטנות ולהביא תחתיה גדלות. משמעותה של דחיית הקטנות היא כך: כאשר אנו מדברים על גדלות וקטנות הכוונה היא לסוגים שונים של 'מוחין', המוח הוא השפע או מנת החיות הרוחנית שיש לנבראים הרוחניים. כעת נסביר ארבע נקודות:

א. קטנות וגדלות הינם שני סוגים של מוחין. מוחין אלה נכנסים מלמעלה ויורדים כלפי מטה – מהראש עד העקביים. הדבר דומה לאופן בו התבונה נכנסת באדם, תחילה נקלטת החכמה במוחו וראשו. לאחר מכן 'יורדות' התוֹבנוֹת ונכנסות בחדרי ליבו, מתבטאת בגופו ובמעשיו, עד שהופכות להרגל של ממש. בשלב זה החכמה התפשטה עד העקביים.

ב. כפי שגיל הילדות קודם לבגרות, כך הקטנות מופיעה בהנהגה הרוחנית לפני בוא הגדולות.

ג. אין דרך לצאת ממצב קטנות מבלי להמיר אותו בגדלות. הווי אומר: הדרך היחידה לסלק את הקטנות היא – לדחות אותה כלפי מטה. דבר זה יתאפשר רק באמצעות הבאת מוחין חדשים – מוחין של גדלות, אשר ייכנסו וידחו את הקטנות ממקומה כלפי מטה.

ד. הדחייה נעשית בשלבים ולא בבת אחת. מסעם של המוחין דקטנות נמשך לאורך שלוש תחנות – דעת תפארת ויסוד, שהם מחשבה דיבור ומעשה. קודם מסלקים את הקטנות מהמחשבה שבמוח ודוחים אותם את הגרון, משם ממשיכים ומסלקים את הקטנות והשכחה גם מהדיבור ולאחר מכן גם מהמעשים.

בכוונות הנוגעות ללימוד תורה מלמד האריז"ל שעל מנת שהלומד יהיה מסוגל להבין ולזכור את לימודו עליו לסלק את השכחה מהעולמות העליונים, וזאת על ידי שידחה את המוחין דקטנות מפני מוחין דגדלות. דחייה זו נעשית על ידי הבאת מוחין חדשים של גדלות. ככל שהגדלות נכנסת ויורדת פנימה, כך נדחית הקטנות מפניה ויורדת כלפי מטה. מוחי הקטנות הם שמות אלוקים, בשם זה מאה ועשרים צירופים. ככל שהקטנות נדחית כך היא מתמעטת – ממאה עשרים צירופים לשישים, ומשישים לשלושים וכן הלאה עד למצב השורשי המותיר את הקטנות כחמש אותיות שם אלוקים. פעולה זו של דחיית הקטנות נחשבת עבודה רוחנית גדולה ויחידי סגולה מסוגלים לה בשלמות. על דרגה שכזו נאמר במשנה "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

מכאן לימוד יסודי בעבודת הבורא. אין צורך ללחום בחולשה ולהתעמת עם הקטנות, צריך פשוט להביא פנימה גדלות. כאשר במוח תהיינה מחשבות גדולות וטובות, המחשבות הנפסדות והמחלישות תדחנה מעצמן.

פנים ואחור

אופן נוסף בו מוצאים הזיכרון והשכחה את ביטויים הוא המושג 'פנים ואחור'. כידוע, בהנהגה הרוחנית ניכרים שני מצבים עיקריים – פנים ואחור. גם כאן כמו ברעיונות הקודמים אנו מגלים שזיכרון ושכחה אינם רק תוצאה של כישורים מנטליים וכדומה, זו השתקפות של מצב רוחני. הבנה זו מיישבת את הקושיה המתבקשת: איך יתכן ציווי גורף 'לזכור ולא לשכוח', וכי לכולם כוח זיכרון שווה? אכן אנו מצווים לעמול ולהביא את עצמנו למצב הרוחני שיאפשר זכירה, ולהתרומם ממצבים נמוכים הגורמים לשכחה.

הקשר שבין זיכרון ושכחה למצבי פנים ואחור מתגלה בגימטריה של שמות פרצופי חכמה ובינה. שמה של החכמה הוא הוי"ה (מלא ביודין) ומספרו ע"ב. שם הבינה הוא אהי"ה (מלא ביודין) ומספרו קס"א, יחדיו הם עולים למניין 'זכור'. כאשר מחשבים את אחורי השמות הללו (חישוב אחור נעשה באופן של חזרה לאחור, כך: י, י"ה, יה"ו וכו') אחורי החכמה הם קפ"ד, ואחורי בינה קדמ"ת, יחדיו הם יוצרים את המילה 'תשכח'. על זה הזהיר הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק, לא תשכח".