כל נדרי – המהות הפנימית של עבודת יום הכיפורים

בס"ד

 

ביום הכיפורים אנו נדמים בכל הליכותינו לדרי מעלה – המלאכים: לובשים לבן, מתעטפים בטלית גם בלילה. מתנזרים מאכילה ושתייה, רחיצה, סיכה ונעילת סנדל. עומדים בתפילה ורגלינו רגל ישרה. הדמיון למלאכים אינו רק סמל, יום הכיפורים נוטל אותנו בכנפיו ובעצם משנה את מיקומנו. בני העולם הבא אנחנו. יום הכיפורים קשור בשמה של ספירת הבינה מכמה וכמה בחינות. הבינה קרויה גם 'עולם הבא' וביום הכיפורים אנו עולים לשם. את הקשר לספירת הבינה מבטאים היטב סמליו של היום הקדוש: חמשת העינויים. השופר. התרת נדרים. טלית לבנה. חמש תפילות.

העלייה אל העולם הבא הכרחית כדי לאפשר תיקון. תשובה היא אחת מאותם דברים שבריאתם קדמה לעולם. לפיכך גם יום הכיפורים יוצא כביכול ממחזור הזמן ושרוי למעלה ממעגל הימים השבועות והחודשים. משם, מהמקום שקדם לעולם ולא ירד אל מרוץ הזמן, ניתן לשוב לאחור או לכל נקודת זמן ולתקן גם אירועים שחלף זמנם. יציאתו של יום הכיפורים מתנועת הזמן הרגילה מתבטאת בהיותו בן יום אחד בלבד. שני מועדים אינם בטלים לעתיד לבוא, יום הכיפורים ופורים. שניהם מבני יום אחד, בבחינת "יום אחד הוא ייוודע להשם" (זכריה יד, ח). עובדה זו מלמדת על שייכות לעולם העתיד לבוא. בעולמנו הזמן מופיע בעיקר בספירה של שבע – שבוע, שמיטה, יובל. יום אחד הוא בחינת למעלה מן הזמן. כאשר הינך מצוי למעלה מן הזמן, אינך כבול לחוק ההתיישנות השכחה והזניחה. בידך לעשות תשובה.

מזון המלאכים

חמשת העינויים של יום הכיפורים מביאים אותנו להתנזרות מסוגים שונים של תזונה חומרית. הסיבה לכך משום שביום הזה אנו עולים למעלה ממקומנו וניזונים ממזון רוחני, כמו זה ממנו מתפרנסים העולמות העליונים. כמה וכמה דוגמאות יש לנו לעלייה שכרוכה בה התנתקות ממזון: משה רבינו בשעה שעלה למרום ושהה שם ארבעים יום, נאמר עליו "לחם אבירים אכל איש" ודרשו חז"ל "לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו" (יומא, עה.) ממזון זה ניזונו גם בני דור המדבר באכילת המן (זוהר, סא ע"ב). תענית יום הכיפורים איננה רק התנזרות – זו המרת סוג תזונה. ממה ניזונים אז? מהבל הפה. כדכתיב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם" – חיות האדם מבוססת על מזון חומרי אך יש מזון למעלה ממנו, 'מוצא פי השם', הבל פה. חמש התפילות שאנו מתפללים ביום הכיפורים ממלאים את מקומם של האכילה השתייה הסיכה והרחיצה. בתפילתנו אין בפינו אלא הבל פה, והוא המזון הרוחני.

המזון הזה קשור גם לקול שאנו מוציאים בתפילה. 'קול' הוא כינויו של השפע הפנימי וביום הכיפורים ניזונים משפע פנימי, שפע של מוחין. לפיכך "עינוי גימטרייה צו"ם שהיא גימטרייה מדויקת של קו"ל".

ביום של תענית כאשר הגוף מתנזר מתזונה חומרית הוא ניזון מהמוח. תזונה של מוחין היא תזונה פנימית, ביום הכיפורים ניזונים מפנימיות. זהו גם מזונם של המלאכים והוא זכור לנו מאברהם אבינו הטורח בסעודה עבור שלושת אורחיו שאינם אלא מלאכים. את האוכל המוגש להם הם אינם אוכלים, אלא שורפים בהבל פה. (עי' פרי עץ חיים – דרושי יוה"כ, ג). וכך לשונו הטהור של הרמ"ק המובא בשל"ה: "יום הכפורים אסור באכילה ובשתייה. סוד הזה הוא, לגלות עליהם עשרה שערי הבינה, והם מצד החסד שבה. והעניין, כי המזון נשפע אל התחתונים מצד החסד כאמרו, "הזן את העולם כלו בחן ובחסד". ולהראות שאין המזון היום מהחסד המתגלה שהוא הגשמי, אלא בחסד הנעלם למעלה שהוא מזון הנשמה, ובעשרה שעריה אנו ניזונים – לכך אסור באכילה ושתייה שהוא שפע מתייחס אל המידות התחתונות. אלא שפע העליון הדק, ואנו נזונין מזיו השכינה, כמלאכים בדקות".

בגדי לבן

תכונה מיוחדת במינה חופפת על היום העשירי בתשרי – עיצומו של יום מכפר. סגולת הטהרה הנדירה הזו קשורה בסיפור התאחדותן של שתי הספירות, בינה ומלכות. ספירת הבינה הלא היא השכינה הקדושה. שתי הספירות הללו קרויות 'אמהות' – מלכות נחשבת אימא תתאה, ואילו בינה 'אימא עילאה'. כמו אם רחומה שוכנת ספירת המלכות בתוכנו, קרובה אלינו, וממילא נושאת בתוצאות מעשינו. המשל הידוע במדרש מזמין את האם לבוא ולקנח את צואת בנה הסורר. השכינה הקדושה מושפעת יותר מכל ממצבנו הרוחני, מעשינו הטובים מקשטים אותה בבחינת "וככלה תעדה כליה", משובותינו פוגעות בה כביכול, והנביא ישעיהו אומר (נ, א) "בפשעכם שולחה אמכם".

לעומת המלכות נחשבת הבינה 'אימא עילאה'. הבינה היא אם כל המידות, מקומה למעלה מספירת החסד וכל שבע הספירות הנמוכות יוצאות ונאצלות ממנה. מתוקף כך הבינה קודמת לכל מציאות, היא השורש ממנה הכל נובע. נמצא שמלכות היא אימם של התחתונים, בני האדם ודרי מטה. בינה היא אימה של מלכות – אם העליונים. כאשר רצונה של 'אימא תתאה' לרחוץ את בניה מכתמי חטאיהם היא מבקשת למעשה להחליף בגדי שני (מוכתמים מאדמומיות החטא) בבגדי לבן (מלובנים ומטוהרים). החטאים מלבישים כביכול את ספירת המלכות באדמומיות, הטהרה היא הלובן. כדי לטהר את בניה ולהמיר אדמומיות בלובן, עולה ספירת המלכות ומתאחדת בספירת הבינה, ואז שתי האימהות – תתאה ועילאה מהפכות יחד בזכויותיהן של ישראל, לקיים "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". על שם התעסקותן המשותפת של שתי האימהות, בינה ומלכות, בכפרת ישראל – קרוי היום הזה בלשון רבים 'כיפורים' (שערי אורה, שער השמיני).

התרת נדרים

כתר קשרו לו ליום הכיפורים בראשו בנוסח התרת הנדרים מרטיט נימי הנפש – 'כל נדרי'. מנהג זה נשזר בסדרו של יום לא במקרה, ולא כסמך בעלמא. הנדר והתרתו מצויים במהותו של היום הקדוש. כבר הזכרנו שעניינו של היום בספירת הבינה, בספירה זו תלוי הנדר. שם בלבד אף ניתן להתירו.

מורינו האריז"ל מלמד שהנדר והשבועה הם ספירות בינה ומלכות. נדרים בבינה ושבועות במלכות. שבועה מלשון שבע, רמז לספירת המלכות השביעית  והאחרונה לשבע המידות. הנדר מצוי למעלה משבע הספירות, כמו ספירת הבינה העומדת למעלה מראש כל המידות. הנדר מפליא פלאות, אדם נוטל חפץ כלשהו שאין לגביו כל איסור או היתר, דבר הרשות, ומחיל עליו איסור מדאורייתא. הוא נודר למשל שלא יאכל מאכל פלוני ו'ממציא' כביכול מצווה חדשה. יכולת זו אכן מתאפשרת בשל מקומו הנשגב של הנדר. האיש הנודר נוטל חפץ או מעשה ומרומם אותם לעולם הבינה – עולם הבא, משם  ניתן להחיל יחס איסור מדאורייתא. החכם מתיר הנדר נצרך אף הוא לעלות לשם, אל המציאות הקודמת לעולם, ולהתיר את קשרי הנדר. ביום הכיפורים עולים כלל ישראל אל עולם הנדר, משם הם מבקשים להתיר כל מיני נדרים וקשרים, לבטל דינים ולהשתחרר מכבלי עוונות והרגלים פסולים ומיותרים. במקביל הם מייחלים שכשם שבבית דין של מטה הותרו נדרים, אף בבית דין של מעלה יותר הנדר, נדר הגלות הפירוד הריחוק. אז ישוב המלך להיכלו. האיש הנודד אל ביתו. יתחדש בעולמנו יחודא שלים בשם כל ישראל.

אימא עילאה, אימא תתאה – הכינוי 'אם' מיוחס לשתי ספירות, בינה ומלכות. ככלל, בשפת הפנימיות כינויים כמו אב ואם מתארים את מקומה של אותה בחינה ביחס לבחינות אחרות הנאצלות, מקבלות, מושפעות או משפיעות עליה וממנה. הבינה היא אם המידות הלא הן ספירות חג"ת נהי"מ. לפיכך תחשב 'אימא עילאה'. מלכות היא אם התחתונים. אנו קרויים 'בנים' לשכינה. מפאת מקומה העליון אין הדינים מגיעים אל אימא עילאה, אדרבה אצלה הם ממותקים ומבוטלים. לפיכך כפרת העוונות, התרת נדרים, וחירות קשורים תמיד בעולם הבינה.

כוונות ספירת העומר

כוונות ספירת העומר מיוסדות על כמה אפיקים, אנו נתייחס לשניים היותר בולטים – 'הבאת מוחין' ו'התפשטות החסדים'. להבנת הדברים אלינו לשוב למצרים, משם הלא החל מסע הספירה לעומר. הגלות, כפי שכבר הספקנו להבחין במאמרים קודמים, מושפעת בעיקר מגלות פנימית. משמעותה, חוסר בפרנסה רוחנית לנשמה. הפרנסה האמורה נובעת מהמוח, שם משכנה של החיות. ובמוח שרויים המוחין. והמוחין הם שלושה – חכמה בינה ודעת. ישנם שני סוגים של פרנסות, הווי אומר: שני נושאים שונים שהופכים את החיים לבעלי תוכן חי. האחד מוגדר 'התפשטות המוחין' והשני 'התפשטות החסדים והגבורות'. בגלות נפגעה קומתנו הרוחנית בכמה מישורים; נמנעו מאיתנו המוחין, וגם חדלו להתפשט בנו החסדים והגבורות (הסבר להלן). רק נציין שההגדרה 'מוחין' מתייחסת למצב הרוחניות, או בתרגום פשוט, לרמתנו הרוחנית המושפעת מדרגת המוחין המופיעים בנו. וכאן עלינו להציג את סדר דרגות המוחין.

במוחין ישנם שני מצבים – גדלות וקטנות. זו הגדרה כללית משום שכל אחד מהמצבים מורכב מפרטים רבים. שני מערכות אלו קיימות בשני דרגות א' וב'. ואם כן יש 'קטנות וגדלות ראשון', ו'קטנות וגדלות שני'. מעין בית ועליה על גבי בית ועליה. החלוקה הכפולה הזו קשורה למקום המוצא של המוחין, ובקצירת האומר נזכיר שכל מוח מגיע ממקור מסוים בדרכו למקום מסוים. הקטנות והגדלות מגיעים מפרצופי 'אבא ואמא', כאשר המדרגה הראשונה מקורה ממדרגה נמוכה יותר ואילו השנייה מגיעה ממדרגה גבוהה ממנה.

המקום אליו אנו ממשיכים את המוחין הוא 'זעיר אנפין', זהו הפרצוף אליו אנו מיוחסים. באמצעות פרצוף זה מנהיג האין סוף ב"ה את העולם הזה. אלו כביכול פנים קטנות המשקפות את הפנים הגדולות. משום שהעולם הזה מצומצם ומכיל בצמצומו את רצון השם הגדול לאין שיעור. לא לחינם קרויים החכמה והבינה 'אבא ואימא' הם משמשים מעין 'הורים' לזעיר אנפין ולשכינה הקדושה. ההגדרה 'הורים' בדרך קבלה, מבטאת את צורת הקשר והיחס השורר בין הנהגות שונות. מדרגה העליונה מחברתה נחשבת סיבה המולידה מתוכה הנהגה נמוכה יותר. למעשה לא רק מולידה, אף מזינה וממשיכה לה תמיד את החיות הרוחנית הנצרכת. ולכן את המוחין והשפע קודש תקבל הנהגת 'זעיר אנפין' מאבא ואימא.

ארבעה שלבים של בגרות רוחנית

הזכרנו ארבע מדרגות מוחין – קטנות וגדלות א' וקטנות וגדלות ב'. הבהרנו גם מהיכן הם באים ואנה הם הולכים. זו השעה להרחיב מעט אודות המושגים עצמם.

אדם מתבגר בשלבים המוצאים ביטוי באיבריו וחומר גופו, וכמובן גם במוחו ושכלו. בתהליך הגדילה ישנן שתי תופעות: צמיחה מקטנות לגדלות, ונסיגה. בכל תהליך גדילה אמיתי נוטלות חלקן גם  'הנפילות'. לדוגמה, ילד נכנס לגן הוא גדל ומתקדם עד לגיל בו יוכנס לתלמוד תורה. כעת הוא שוב קטן, בכיתה א'. בהמשך יעפיל מכיתה לכיתה עד שישלים את חוק לימודיו ויעבור לישיבה, כעת הוא שוב בתחילת דרכו.. הגדילה ברוחניות נמדדת במדרגות המוחין המואצלות על האדם. אנו עושים שימוש רב במונחים כמו "הגדלת פרצוף", והכוונה היא להנהגה הרוחנית המסוימת שהתעלתה וקיבלה מוחין גדולים יותר. חיוני לציין שההגדלה הזו מתרחשת במקביל; למעלה בהנהגות העליונות המושפעות ממעשינו, ולמטה כאן. כתגמול על הגדלת ההנהגה הרוחנית גם נפש האדם גדלה מקטנות לגדלות. תהליך זה כאמור, מורכב גם ממה שנדמה כנסיגות לאחור. וכך אנו מוצאים את סולם הצמיחה הרוחנית בנוי מקטנות ראשונה ולאחריה גדלות ראשון, ושוב קטנות שני ולאחריה גדלות שני.

נציין רק הבדל אחד בין קטנות ראשונה לשניה. הקטנות הראשונה כשמה כן היא, קטנות. משמעותה בעבודת הבורא – עשיית המצוות כקטן, ללא הבנה והרגשה פנימית. הקטן מסוגל לקלוט ולחקות פעולות. בפעולות יש כמובן גם מוח, אבל אין זה מוח עצמאי, כלומר הרגשה אישית, הנובעת מעצמו וקושרתו בעבותות אישיותו אל המעשה. קטנות שניה אף היא 'קטנות', אלא שבאה לאחר גדלות. זו קטנות מתוך ידיעה של 'אינני יודע'. ישנן שתי אי-ידיעות; הקטן אינו יודע באמת כלל וכלל, עד שאינו יודע שיש משהו לדעת. הגדול שהוא קטן, יודע שיש מה לדעת אך הוא אינו יודע. זו קטנות ממותקת.

התפשטות החסדים

העניין השני בתיקונו אנו עסוקים בספירת העומר הוא  'התפשטות החסדים'. המוח השלישי – 'דעת' – מורכב מחסדים וגבורות. מייחדת אותו העובדה שהוא מקשר בין ראש לגוף. בדרך כלל כוחות ההשכלה שבראש אינם בהכרח מקושרים עם מידות הלב. וכך קורה שאנו חשים את המציאות ופועלים בה באמצעות המידות, אך מבינים אותה עם המוח. הדעת היא כוח ההשכלה שמקיים 'דיבור' ממשי עם המידות. כדכתיב "ובדעת חדרים ימלאו", באילו חדרים מדובר? חדרי הדעת הם המידות. בדרך הרמיזה נציין שהמילה חד"ר היא ר"ת חסד, דין ורחמים. שש המידות מתחלקות כידוע בין שלוש האפשרויות, החסד הדין והרחמים.

הדעת שרויה במוח אך אמורה להתפשט ולהזין את המידות שבגוף. ניתן להמשיל התפשטות זו לחלוקת חומרי המזון בתאי הגוף – החי או הצומח. כידוע קיומו של גוף חי תלוי באיזון הנכון בין חום לקור, ובהשוואה לענייני הנהגה רוחנית, את האיזון יוצרת התפשטות החסדים והגבורות. בגלות, מסיבות שהתבארו במקומן, נמנעה התפשטות זו, המעין כביכול יבש ואל הגוף ירדו רק 'לבושי' החסדים והגבורות. כעת בימי הספירה אנו פועלים להשבת התפשטות מימי הדעת במידות. בכתבים מבואר שמספרם של החסדים והגבורות שבמוח הוא חמש – חמישה חסדים וחמישה גבורות. לאמתו של עניין אלו שבעה: חמישה, ועוד שניים. אחד כולל ואחד כללותו של הכולל. ובאופן פשוט יותר: מכיוון ששורשם של שבע הספירות חג"ת נהי"ם במוח הדעת, יימצאו גם בה כנגדם שבעה חסדים וגבורות. לכל אורך שבעה שבועות הספירה עושה הדעת את דרכה, ממקורה שבמוח אל חדרי המידות. מ"ט ימי העומר משקפים אפוא את מסעו של מוח הדעת מהראש אל המידות שבגוף. מסע זה מצוין בסידורים בשילובי המידות המופיעות בסמוך לספירה של כל יום, "חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכהנה. מה בעצם מציינת הגדרה זו?

נרחיב קמעא. אמרנו שבדעת ישנם חסדים וגבורות, הרחבנו שמספרם שבע, "שבעה ושבעה מוצקות" – שבעה חסדים ושבע גבורות. זה המקום לציין שלמעשה ישנם שבע מערכות של חסדים וגבורות שכל אחת מהן מונה שבעה פרטים. המערכת הראשונה היא 'חסד' שבחסדים, והיא מורכבת משבעה חסדים פרטיים (חג"ת נהי"ם), השנייה היא 'גבורה' שבחסדים, אף היא מורכבת מכל שבעת הפרטים. וכן הלאה. תקופת העומר משקפת את המבנה הזה בעצם: שבעה שבועות ובכל אחד מהם שבעה ימים. אנו נתייחס אם כן לשבועות ולימים כאל שתי מערכות המשולבות זו בזו. כאשר בכל שבוע מופיעים כל שבעת השבועות בזעיר אנפין. למשל: שבוע א' הוא חסד, יום א' הוא חסד שבחסד, יום ב' גבורה שבחסד, וכן הלאה.

"חסד שבחסד" או "מלכות שבחסד"?

מכיוון שהחסדים נובעים ממוח הדעת השוכן מעל המידות, מובן שכאשר תתחדש השפעת החסדים הם יופיעו מלמעלה – מכיוון הראש. ואם כך הרי שהחסד הראשון שינבע ביום הראשון של ספירת העומר מהמוח אל המידות אמור להיות השביעי והנמוך שבכולם – 'מלכות שבחסד'. מדוע אם כן הספירה של יום א' היא "חסד שבחסד"?

להבנת העניין נקדיש כמה מילים לתיאור סדר התפשטות החסדים. בשבוע הראשון כאמור נכנס החסד הראשון משבעה החסדים, בכל יום חלק אחד ממנו, ממטה למעלה. כלומר, אם הבנו שהחסד הראשון שבחסדי הדעת מונה שבעה חלקים כנגד חג"ת נהי"ם, אזי נבין שביום ראשון של שבוע ראשון אנו עסוקים בחלק ה'מלכות' של 'חסד'. ביום שני ב'יסוד', בשלישי ב'הוד' ובשביעי ב'חסד' שהוא החלק הראשון מהשבעת חלקי החסד. כל זה מבחינת זהותו של החסד הנכנס. אולם אם נשים לב למקום אליו הוא נכנס ולצורת ההתפשטות שלו, הרי נבחין שהחסד שנכנס ביום הראשון של השבוע בספירת החסד, יגיע לייעדו רק ביום השביעי. משום שהיעד הוא להוריד כל אחד משבעה חסדי הדעת אל הספירה המקבילה שלו בגוף. וכך 'מלכות שבחסד' שנכנסה ביום א' בספירת חסד, תנדוד ביום ב' לגבורה, וביום ג' לתפארת, רק ביום השביעי כאשר ייכנס 'חסד שבחסד' – תנוח 'מלכות שבחסד' במקומה שבספירת המלכות. נמצא שההגדרה "חסד שבחסד" או "גבורה שבחסד" מציינת את מסעו של החסד הראשון שנכנס בתחילת השבוע, ההולך ונדחה מיום ליום, מחדר לחדר עד הגיעו אל מקומו. ביום הראשון נכנס החסד התחתון שבין חסדי מערכת 'חסד' לספירת 'חסד', ולכן זהו "חסד שבחסד". ביום השני ימשיך החסד הזה את מסעו וירד לשכון בספירת הגבורה, ובינתיים ייכנס חלק נוסף של מערכת 'חסד' לספירת חסד, אבל אנחנו נציין את המקום אליו נדחה כעת החסד של אמש, דהיינו "גבורה שבחסד" – ספירת גבורה מקבלת כעת את אור החסד. ביום השלישי ייכנס חלק שלישי של מערכת חסד בצינורות הגוף, אולם אנו נציין את החדר אליו הוכנס החסד הראשון הנ"ל כלומר "תפארת שבחסד" – ספירת התפארת מכילה כעת את אור החסד. יש בצורת ההגדרה הזו לימוד חשוב: עיקר העבודה היא להספיג את האור בפנימיות, ולא רק להביא אורות חדשים פנימה. ולמעלה מזה, עיקר הפעולה של הבאת אורות חדשים נועדה 'לדחות' ולהפנים יותר ויותר את האורות הוותיקים.

(ע"פ שעה"כ דרושי פסח, פרע"ח  – ספירת העומר)

התפשטות החסדים – מוח הדעת מכיל 'חסדים וגבורות'. אלו שני כוחות יסודיים בבריאה – כמשל הקור והחום, ההשפעה והצמצום. החסדים מתפשטים ויוצאים ממוח הדעת אל הגוף, כלומר מזינים את המידות ומביאים אותן למזג השווה ולאיזון. בגלות, כאשר השפע הרוחני מסתלק, גם נמנעת מהגוף השפעת החסדים. כחלק מכוונות ספירת העומר אנו פועלים להשבתם של החסדים להתפשט ולהאיר בגוף ובמידות.

שוב פעם פסח – הורתו ולידתו של פסח שני

בס"ד

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר, ט.).

בפסוקים אלו מתוארת לכאורה בריאתה של 'תורה חדשה', והעניין רוחש פלאות. מתי ואיך נוצרה מצוות 'פסח שני'? אין דוגמתה בכל מצווה אחרת. מעולם לא שמענו על איש שזכה ליום כיפורים משל עצמו רק משום שלא היה מוכן מספיק לקראת יום הכיפורים המקורי. במיוחד כאשר מבינים שפסח הוא חג הגאולה והיציאה ממצרים. הגאולה אירעה בתאריך מסוים, ברצון השם, בניסי ניסים. כדי לזכות לאכול מקרבן החירות – קרבן פסח, נדרשו האוכלים לעמוד בתנאים שנאמרו בפירוש במצוות השם. והנה באים להם האנשים שהיו טמאים ובדרך רחוקה וטענה בפיהם: "למה נגרע?!"

שאלתם מופרכת מעיקרה לכאורה. וכי מה תבקשו? והלא החמצתם את הפסח, העיתוי חלף עבר. האם תצפו שתינתן עבורכם תורה חדשה? 'תורה חדשה' – כלשון הזו נוקט האור החיים הקדוש.

מתתא לעילא ומעילא לתתא

להבנת העניין עלינו לשוח אודות מהותם של פסח ראשון ושני. על עניינם ועל ההבדלים שבין שני הפסחים עומד מאמר הזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (קנ"ב ע"ב), תמצית הרעיון כך:

קדושת פסח ראשון היא בגדר "מתתא לעילא", לעומת זאת קדושתו של פסח שני חלה בבחינת "מעילא לתתא". בפסח ראשון הגאולה והאורות שופעים מכוח אתערותא דלעילא, כלומר השם יתברך מביא אותנו אליו, אל קדושתו שלו. על דרך הכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". פסח שני נברא מתוך אתערותא דלתתא, דווקא מחמת תחושת הריחוק, הטומאה והסיאוב, מתעורר האדם ומזמין את הקדושה לשרות עליו. על הנהגה זו נאמר (ישעיה נז): "אשכון את דכא ושפל רוח" שמוריד את קדושתו אל השפל והנמוך. כאן למעשה החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב יורדת אלינו מלמעלה כדי להעלות אותנו 'מתתא לעילא', בסדר המדרגות הנכון. לפיכך במתן תורה צווינו לבל נעלה בהר ולבל ניגע אפילו בקצהו. מפני שהלא "מי יעלה בהר ה'", רק משה רבינו ראוי לעלות בהר. משום שכאשר נמסרת תורה משמים, היא ניתנת באופן ובצורה הדורשת מאיתנו להיות ראויים לה. לאו כל אחד ראוי, כך פועלת ההנהגה בתורה שבכתב.

הנהגה זו מלווה אותנו מפסח ראשון שבט"ו בניסן, עד פסח שני שבי"ד אייר. ולכל אורך שלושים הימים הללו נמשכת הארה של אתערותא דלעילא. משום כך הספיק מלאי המצות עד יום למחרת פסח שני, ובט"ו באייר אזלו המצות והחל לרדת מן. השינוי בסוגי המזונות מסמל היטב את שינוי ההנהגה אודותיו שחנו. המצות מאכל שמימי הן, אור עליון, קדושה היורדת מלמעלה. הן מבטאות את האמירה "והביא אתכם אלי" – ארומם אתכם. המן יורד מהשמים אבל מקבל את טעמי העולם הזה וכל אחד טועם בו טעמים כאשר יחפוץ. בפסח שני פוסקת ההנהגה הראשונה ומתחילה הנהגה חדשה, כאן יורדת למעשה תורה חדשה משמים. את התורה הראשונה הוריד משה רבינו, מההר אל העם. הגאולה שעל פי תורת הנגלה מציבה תנאים, על פיה אין מקום לטמאים ורחוקים בסיפור הגאולה. התורה החדשה באה מהעם אל משה, הם מעוררים והם קוראים לו להביא לעולם תורה חדשה שתרחיב את שערי הגאולה גם למחוזות של טמאי נפש וההולכים בדרך רחוקה.

מכאן תשובה לתמיהה – מהיכן באה לפתע מצווה חדשה. ואם יש מקום במצוות הפסח גם לטמאים ורחוקים מדוע לא צווה על כך משה מלכתחילה בתוך מצוות הפסח? אלא שאכן עד שלא נשמעה צעקת הטמאים והרחוקים "למה נגרע", לא היתה מצווה שכזו. הצעקה בראה תורה חדשה. תורה שבעל פה. (ע"פ פרי צדיק – מאמרי פסח שני).

טמאי הנפש ובדרך רחוקה

כדאי לשים לב משום שיש כאן משמעות הפוכה. התעוררות שבאה מלמעלה משפיעה על הנפש בצורה של "מתתא לעילא" – כלומר גורמת לעלייה תמידית בדרך הרגילה, דברים מתחילים למטה ועולים למעלה. זו ההנהגה של הזמנים בהם הקדוש ברוך הוא משפיע אור מלמעלה ואנו נדרשים להכשיר עצמנו לקבלת השפע, כדי לעלות בכוחו ממטה למעלה. אולם מי שלא זכה יידרש לצפות להנהגה שנייה, היא תנוע "מעילא לתתא", כלומר נאלצו לשוב לקראתך כדי לאסוף אותך. אין ספק שההנהגה הראשונה עדיפה, וכדברי הזוהר הקדוש המקיים פסח בזמנו "סליק ולא נחית" – עולה ממטה למעלה ואינו יורד, משום שמעלין בקודש ואין מורידין. לעומתו הנצרך לפסח שני "נחית ולא סליק", הוא יורד, כלומר השפע יורד אך אינו יכול לגרום לעליה שאינה פוסקת.

מי הם אלו שלא היו ראויים לקיים את מצוות פסח הראשון? השל"ה הקדוש לומד שמדובר כאן על שני סוגים של ריחוק. יש מרוחק מצד מציאותו אך אינו רחוק באמת מגבול הקדושה. ויש מרוחק שמעשיו גזרו עליו להימצא הרחק מהקדושה. הלשון "טמא לנפש" מדייקת – לנפש הוא טמא אך לא טמאוהו מלמעלה להיות מרוחק מגבול הקדושה. ויש גם "או בדרך רחוקה" שמפאת מעשיו נתרחק מגבול הקדושה וטמאוהו משמים להידחות מהקודש (ע"פ של"ה הק', תורה אור).

וכך אכן מתפרש לשון הכתוב "איש-איש כי יהיה טמא", כפל התואר 'איש', כותב הזוהר הקדוש, מתייחס לאיש שראוי להיקרא איש אך טימא את עצמו והפסיד את הקדושה העליונה. מפני שאיש הוא אכן תואר של אדם ראוי. משה רבינו קרוי "האיש משה", "איש יהודי" היה גם בשושן הבירה, והוא מרדכי. גם יהושע מתואר "איש אשר רוח בו". לעומת זאת עשיו קרוי גם בכפל הלשון "איש יודע ציד, איש שדה". התואר איש מורה אפוא על המסוגלות להתחבר אל השורש הטהור, אולם איש-איש מבטא במקרה דנן את החמצת השורש הטוב. איש שיכול היה… אבל החמיץ. כדרך שנאמר על עשיו, "איש יודע…" אבל אינו אלא "איש שדה" – בחוץ. בדרך הדרש נוכל להוסיף כי התואר 'איש' מרמז על התקשרות אל השורש, השורש הטוב או היפוכו. משום שהאותיות א.י.ש כוללות את כל סדר ההשתלשלות, מהאות א' – אלופו של עולם, ועד האות ש', אחת לפני אחרונה שבאותיות.

ניסן ואייר כשתי הנהגות

פסח ראשון חל בניסן והשני באייר, והעניין מתקשר עם תכניהם המהותיים של החודשים הללו. ניסן  בספירת המלכות ואילו אייר ביסוד. מזלו של ניסן 'טלה' ושל אייר 'שור'. שור הוא סמלו ועניינו של יוסף, בסוד "בכור שורו הדר לו", ויוסף כידוע הוא יסוד. השור מורה אם כן על מידת היסוד המשפיע כמו "יוסף המשביר". מזל טלה שבניסן קשור לספירת המלכות שדימויה הוא "כרחל לפני גוזזיה" רחל – כבשה. הטלה עניינו ביטול והכנעה, וזה קשור מאוד לאופן בו הופיעה הגאולה בפסח ראשון. בניסן נגאלנו מכוח רצון עליון, כשלעצמנו כטלה היינו. באייר לעומת זאת, אנו נגאלים מתוך התאמצות. מתוך מחאה של "למה נגרע", זהו חלקו של השור המסמל את ספירת היסוד המתעוררת מצד עצמה.

תקופת האביב מורכבת מהחודשים ניסן אייר וסיוון. כמו בכל חלוקה לשלושה, חודשים אלו מייצגים את שלושת הקווים – ימין שמאל ואמצע. ניסן הוא חודש ראשון מחודשי שנת התורה וראשון לתקופת האביב, בחינתו חסד. אייר שני לתקופה בחינתו גבורה. והדברים נושקים לאמור לעייל: בניסן נגאלנו מכוח יד ימין, "ימין מקרבת". באייר נגאלנו בשנית, לא מצד החסד, אדרבה מצד הדין של "שמאל דוחה". איך "שמאל דוחה" תבשרנו גאולה? אלא שזהו עניינו של פסח שני: יש גאולה שנובעת מכוח החסד, מצד ימין. אבל גאולה שכזו איננה בידינו, היא מתעוררת רק מתוקף אהבת השם ורצונו לעשות חסד עימנו. אולם טבעו של החסד שהוא יכול לסייע רק למכשיר עצמו לקבל את אורו. בשעת הקרבת הפסח של ניסן נמצאו בכלל ישראל יהודים שגם לאחר כל הניסים והנפלאות לא היו מסוגלים לקבל את רוב הטובה. אלו היו טמאי הנפש וההולכים בדרך רחוקה. לפעמים אי אפשר לקרב את המרוחקים באמצעות יד ימין, תועיל לעיתים רק השמאל. הריחוק מסוגל לקרב. משום שרק כאשר יחוש הטמא והמרוחק את דחייתו החוצה, יתעורר וידחק עצמו פנימה. אז תתעורר עבורו מידת היסוד, המסוגלת לרדת למטה. לפיכך פסח שני חל באייר שעניינו גבורה.

ההבחנה הזו רמוזה גם בצירופי שמותם של חודשי ניסן ואייר. צירופו של ניסן הוא שם הוי"ה כסדרו, והוא רמוז בראשי תיבות הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". משמעתו מורה גם כן על האמור: מתחיל בשמים ומסיים בארץ. כהגדרת הזוהר הקדוש, שפסח ראשון נובע מלמעלה – מהשמים. זו גאולה שניתנת לנו כמתנה משמים. לעומת זאת צירופו של אייר יוצא מהפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידוע". בשני התיבות האחרונות מתחלף הצירוף הטבעי והאות ה' הרומזת כידוע למלכות, מתחלפת עם האות ו' המיוחסת ליסוד. כלומר המשפיע והמקבל מתחלפים, והמקבל מקדים את המשפיע. זו אתערותא דלתתא. וכך גם משמעות הפסוק (ירמיה ט) "יתהלל המתהלל" – קודם תתעורר אתה האדם להלל, אחר כך תזכה ל"השכל וידוע".

אתערותא דלעילא/ דלתתא – ביחסי משפיע ומקבל המשקפים את כל דרכי ההנהגה הרוחנית קיימות שתי תנועות: האחת מלמעלה למטה והשנייה ממטה למעלה. בעיתות רצון יורד שפע ברצון השם ומשפיע למטה. בזמנים שכאלה אין השפע ניתן לפי זכות המקבל, רק ברצון עליון. כשאין עת רצון נדרשת התעוררות מלמטה. המקבל נדרש לעורר את הנותן, וזו אתערותא דלתתא.

 

'קדושים' – אתה קרוב, עוד תגיע רחוק!

מצוות ספירת העומר מתייחסת לימים שחלפו, למרות שהציפייה נתונה לימים שיבואו, מדוע?

'קדושים תהיו' זו דרישת שלימות מוחלטת. אך יש לזכור: השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים. כדי להשיגה יש לאגור כל תזוזה טובה, כל התחלה חדשה. לספור לעומר.

יש זמן שקוראים לך לשוב בחזרה. כן, יש זמן כזה והוא מפציע גם לאחר שחלפו זמנים רבים שלא נקראת לבוא פנימה, או לא דימית לחוש כך. הדלת שנראתה נעולה – נפתחת, ואתה שישבת בחוץ, מוזמן להתרומם ולצעוד אל היכל המלך. ואז מתברר כי זקוקים לך, ממתינים לתפקיד החיוני שרק אתה תוכל למלאות.

אלו הם הימים, ימי ספירת העומר.

אנו נקראים לשוב פנימה. אין זה משנה מהיכן מאיפה וממתי. בני ישראל הצועדים כעת במדבר בדרכם אל הר סיני, באים מהריחוק הרחוק ביותר שיעלה על הדעת. וגם אנו, שבים כל אחד מריחוקו הפרטי, מהרפתקאותיו טלטוליו ומסעותיו. דלת גדולה של חסד ורחמים נפתחת לרווחה. ניסים ונפלאות מבצבצים מאחורי מסך של הסתרה. מקרבים אותנו.

וזו הארה עצומה. הרשימו אדיר ונורא, יש לשמר אותו עמוק בלב.

*

אם רצונך להנציח את הרגעים הנשגבים הללו – ספור אותם. מצוות ספירת העומר מלווה אותנו מרגע הגאולה ועד מעמד הר סיני. המצווה הזו היא כלי קיבול לאור הגאולה.

היה לנו ליל הסדר של הוד נורא, כעת אנו עמלים להפקיד אותו במקום המשתמר, באוצר של ארבעים ותשעה חדרים והיכלות. תקופת ספירת העומר מסוגלת להפיכת אור חד-פעמי לכדי מציאות ממשית נצחית שתעטוף אותנו כל השנה.

לספור הווה

אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה, אבל המספר מתייחס לימים שחלפו, לא לנותרים.

הסיבה לכך היא מהותה של כוונת הספירה. זו אינה רק עבודה של ציפייה למה שיבוא, זו הדרך להשיג בכל יום את מה שיש. להפוך הבזק אור למציאות מוארת. לעשות מהרהור תשובה דרך של תשובה. לחולל מרצון טוב התחלה חדשה. לעשות מצעד קטן של קדושה, מסע של גאולת הנפש.

איך עושים זאת? לשם כך יש לדעת לספור.

בשתי דרכים ניתן לספור. אפשר לספור את הימים שנותרו עד לרגע הגדול, ולייחל שהימים החוצצים בינתיים יחלפו מהר. דהיינו להתעלם מהווה ולצפות לעתיד. אך אפשר לספור כל יום חולף, לחוש בקיומו, להודות עליו ולהחשיב את נוכחותו.

שתי הדרכים הללו הם שני אופנים של חיים. הינך מעוניין להשיג דבר מה, מצפה ומייחל. איך בכוונתך לגשת לשם, אל הרצון והשאיפה? אם תמשיך לראות את שאיפותיך הרחק באופק, מן הסתם הם יישארו שם לעולם. מחוץ להישג יד. אך אם תטרח לאחוז בינתיים בקצה החבל, להתקדם. בסופו של דבר האופק יגיע אליך או אתה אליו.

"קדושים תהיו" מצווה התורה הקדושה בפרשת השבוע. היו קדושים! ציווי נפלא.

איה היא הקדושה? מן הסתם הרחק, אי שם. גבוה. נשגב. נאצל. זו אמת, הקדושה גבוהה ונאצלת אבל הפסוק מצווה בפשטות: אנשים היו קדושים. בן אדם הייה קדוש. וההשוואה מבהילה "כי קדוש אני", השי"ת קדוש הוא ואף אתה הידבק בו והייה קדוש.

ובכן, לו רק יגלו לנו היכן יש סולם כזה המתוח בין ארץ לשמים, ונעלה. הסולם ישנו! וארבעים ותשעה שלבים קבועים בו. סולם של ספירת העומר. הדרך היחידה המובילה בין ארץ – והכוונה לכל מיקום על פני או תחת כדור הארץ – ועד לשמי שמים. הנתיב היחיד עובר דרך ספירת העומר.

'לספור' משמעות הדבר היא, לאגור. לצבור. הספירה לעומר שואפת לגבוה והנעלה בתבל, ויחד עם זאת אינה זונחת אף את היום הראשון, השני, השלישי. הימים הקטנים והרגעים הראשוניים הם חלק בלתי נפרד מנתיב הספירה. אדם מתגעגע לתורה שבשמים ובינתיים מעייניו נתונים ליום אחד בודד בחוליה ארוכה של ארבעים ותשעה ימי ציפייה. יהודי שואף לתיקון מידות, ולעת עתה סופר ברצינות מלאה פרט יחיד ובודד, למשל 'חסד שבחסד'. היום אני נותן דעתי על הפרט הזה, עליו בלבד, והוא חשוב בעיניי לא פחות מהשאיפה להשיג את הכלל הגדול.

הייה קדוש

זוהי דרכה של קדושה, צעד ועוד צעד. אין דרך אחרת לשמר את אור הגאולה.

בפסח נקראנו לשוב פנימה. כל אחד הוזמן מהיכן שנשכח או אבד או נרדם. לכל יהודי נפתחה דלת. לכולם.

הארה הזו היא נס שלא מן העולם הזה. זו הסיבה שבקלות עלולים לאבד אותה. מהר מאוד החיים מוחקים את שאריות החג. אוזניים יהודיות שזכו לקלוט את הקריאה, מוכרחות לעשות משהו כדי להנציח את הרגע הגדול. להשאיר את הדלת פתוחה.

הדרך היא ספירה. להתחיל לספור כל תזוזה קלה אל הכיוון הנכסף. להתחיל עם זה כבר היום. בזה הרגע. דע לך שהתנועה הזערורית לכיוון הקדושה היא-היא בשר מבשרה של השאיפה העליונה ביותר שלך. השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים, מאין מספר תנועות ותזוזות טובות. מרבבות התחלות והתחדשויות. כל צעד נוטל חלק בהיווצרותו של מסע. מי שלא הגיע, וויתר כנראה על צעדים קטנים, זנח חוליות בשרשרת הגאולה. אסור לנו להפסיד, חייבים לספור.

(אחרי מות – קדושים) כל יום, יום כיפור

אנשים אינם מכונות מהונדסות. כל אדם שוגה, וכל אחד טועה. היש דרך לתקן את אשר עוללנו לעצמינו?! כל יום, גם היום?!

אילולא היכולת לוותר, מה היינו עושים. איך היינו מתקיימים ללא האפשרות לבקש לעיתים בפשטות, סלח לי?!

מטבעו, אדם אינו מכונה הפועלת לפי דפוסי עבודה מקובעים ומדוייקים. כל אדם עשוי לעיתים לטעות ולשגות: עובד מועסק במשרה חשובה. מפקידים בידיו אחריות רצינית. ויהי היום ובחוסר שימת לב, שגה, ובטעות אנוש יצר תקלה שגרמה הפסד לעסק. לכאורה, נחתם גורלו. הוא יפוטר על אתר ויאבד את פת לחמו. הוא נואש ומחפש דרך לתקן, היש סיכוי? בהחלט! גש אל הבוס, דבר על ליבו, השתדל לפייס אותו ולהתנצל. מן הסתם כשיראה את רצינותך ואת הבעת החרטה, יסכים גם הוא לבוא לקראתך וליישר הדורים.

היכולת לסלוח

העולם עומד על היכולת לסלוח ולהתפשר. בין אדם לחבריו. האדם בביתו. שותפים. בכל מקום עלולות להתרחש תקלות, ועשויים להתגלע חילוקי דעות. אך כל בר דעת מבין, שאי אפשר לקיים חיים מתוקנים מבלי להיות מסוגלים להתפשר. החובה הזו מוטלת על כל אחד מהצדדים. לבוא זה לקראת זה, לוותר, להתנצל וגם לסלוח. תמיד ניתן להתפשר ולאחות קרעים. אך לשם כך נדרשת רצינות והיא מוכרחת להתגלות באמצעות דיבורים. ככל שיושקע מאמץ בדיבורים והסברה, כך תושג התפייסות עמוקה יותר. כל מקרה לגופו; לעיתים נדרשת שיחת הבהרה פשוטה, ולפעמים זקוקים הצדדים ליותר מכך. הכלל פשוט: כל קרע ניתן לאיחוי, אך יש להשקיע בכך, בעיקר בדיבור.

הדברים נכונים גם ובעיקר לקשר שבין אדם לבוראו ותכליתו עלי אדמות. ההתקשרות שלנו עם השי"ת ועם תורתו הקדושה – נצחית היא. אולם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן, על מה עולם עומד? על הסליחה והמחילה. כי לא לחינם נקרא השי"ת נושא עוון ופשע, רחום וחנון.

זו האמת. מאחורי הקלעים, בפנימיות, ממתינה עבור כל אדם – גם החוטא והשוגה ביותר – סליחתו הרחמנית של השי"ת. זוהי הסיבה לקיום החיים וזהו עצם המציאות. אך האמת הזו כמובן, איננה מוצגת כלפי חוץ. משום שלא יתכן לקיים עולם רק על מדת הוותרנות. ניקח לדוגמה את מנהל העבודה. גם אם ליבו רך כחמאה, אף פעם לא יוכל להרשות לעצמו להציג בפני עובדיו פני וותרן. שאם כן, אף אחד לא יבצע את המוטל עליו כראוי. הנהגה דורשת תוקף ותובענות מסוימת. ואת הפנים הללו מציגה כלפינו ההנהגה הרגילה של המציאות היומיומית. ואז מגיע יום כיפור ופעם אחת בשנה, מתגלה לעיני כל האמת. כהן גדול נכנס לפני ולפנים, ופועל סליחה ישועה ורחמים, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.." כולם אז מבינים שאבינו הוא אב הרחמן, המבקש לעשות כל נשמה יהודית זכה וצחה, נקייה ומטהורת מכל רבב. לאמיתו של דבר, הרצון הזה והרחמנות, מצויה שם תמיד. שאילולא היא, לא יכולנו לשרוד ולו יום אחד ממעמסות הקלקולים. אולם יום אחד בשנה, ביום הכיפורים, היא מאירה בשלמותה לכל אחד ואחד.

מכאן מתחילים

הסליחה היא למעשה יסוד האמונה ושורש קרבת השם. משום שכל מידת ההתעוררות להתעלות בקודש, ללמוד, להתפלל ולהיטהר, עומדת על יסוד אחד – עד כמה הינך חש רצוי אצל השם וקרוב אליו. אילו תתגנב חלילה אל הלב מחשבה של החמצה וייאוש, תחושת ריחוק ואובדן, מהיכן נוכל לשאוב כוח לעבודת הבורא? רק במצב בו העבר ומשוגותיו אינו משפיע על המציאות ועל ההווה, יתכן להתרומם ולהתקדש. על כוחה העצום של התשובה בכל עת, מובא בתנא דבי אליהו (פרק ה'): "… אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה… וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים, וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושימש חכמים. אפילו נגזרו עליו מאה גזירות, הקב"ה מעבירן הימנו…"

האמונה והידיעה הזו, היא איפה התנאי לקיום מצוות "קדושים תהיו". משום שאילולא זאת, המחשבות שקועות כל כולן בעבר, ובייאוש מפני העתיד לבוא. רק ביטחון מוחלט ברחמי השם ומוכנותו לקבל את בקשת הסליחה שלנו, יביאו אותו לפרשת קדושים.

פועלים עבורך

האמת הכמוסה של הסליחה והכפרה, כרוכה בתורה עם עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. רבי נתן מלמד מתוך דרשת חז"ל המפורסמת על "יקרה היא מפנינים" – יותר מזה שנכנס לפני ולפנים. עד כמה מעלתו של תלמיד חכם נשגבה אף יותר משל כהן גדול. משום שמעלת הצדיקים המופלגים הוא כעניין מדרגות הקודש בהם עוסק כהן גדול ביום כיפור. שהם עולים ופועלים סליחה ורחמים רבים, ועוד יותר גדול כוחם, שהם פועלים זאת תמיד, בכל זמן בו אדם מקדיש את עצמו לעיסוק בתשובה ומפרש שיחתו לפני השם יתברך באמת, הם מעוררים עליו את רחמי היום הקדוש, ואת הסליחה האינסופית.

בכוחו של רבינו הקדוש, יכול כל אדם להשיג מחילה והתחדשות בכל זמן. לשם כך אנו נדרשים בסך הכל לגשת אל השי"ת ובפשטות לבקש סליחה. אך המעוניינים להשיג קרבה של ממש, להיות בכלל "קדושים תהיו", נדרשים כמובן להקדיש לכך זמן באופן קבוע מדי יום. לעסוק בתורה הקדושה, בספרי הצדיקים, ולהקצות זמן קבוע להתבודד, להתפלל ולפייס. לבקש ולהתחנן לזכות להכניס את כל מידות הנפש אל הקודש פנימה, לרסן, לתקן, לשפר, בדיוק כמו שאמור לעשות מי שמעוניין להשיג קרבה.

זהו הכלל החשוב ביותר לימי הספירה. מהעבר ומאורעותיו אין להתבלבל כלל! רק לבקש את הטהרה, ולספור את הימים בציפייה ואמונה שנתקבל בוודאי באהבה וברצון.

 

 

גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.

'אחרי מות' 'קדושים' – ההפרעות נבראו לטובתך

אף אחד אינו אוהב לבלום בעיצומה התקדמות, ודווקא שם צצות ההפרעות והמניעות. כשמתקרבים אל הנחשק

ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו, מול עצמו לא מול חבריו המצליחים. לא סופרים את אמש, אלא את היום. בעבודת השם הכל מתרחש היום.

כולנו מכירים את התחושה הזו – משתוקקים להשיג דבר מה, חולמים עליו ומייחלים להגשמתו והנה לפתע נראה כאילו הוא כאן, כמעט. כל החושים נדרכים אז ונלפתים סביב הנחשק, שלא ייעלם כלעומת שבא. שיתגשם כבר. אם יבוא אז אי מי ויגנוז את החלום, ידחה אותו, ידחה אותנו – איך נרגיש? איום ונורא. יהיה לנו קשה מאוד להכיל את הדיחוי, מי שימנע מאתנו את התגשמות החלום ייחשב בעינינו לאויב, לאחד שאינו חפץ בטובתנו.

החשק אוצר בחובו כוחות אדירים. כשהוא נאחז בדבר מה, קשה מאוד להפריד ולהרפות. החיים מלאי ציפיות, תמיד יש חלומות שממתינים להגשמה. לפעמים נוצר חלון הזדמנות ונדמה כאילו הכל בהישג יד, ואז השמש שוקעת. ההבטחות נסוגות ואנחנו שואלים אז את עצמנו, בשביל מה?! למה כיזבו לנו? מדוע הבטיחו? זו שאלה קרובה לכפירה. הלב מתמלא טרוניה ומשהו בתוכו מזמזם בשקט "אתה רואה, רוצים ברעתך…" ברגעים הללו אדם עלול לשכוח את החסדים הנפלאים המקיפים את עולמו, את הישועות שליווהו עד הלום, את הרחמים שניחמוהו על כל צעד ושעל. ברגע זה יש לו שאלה, יש לו טענה – מדוע מפריעים לי להשיג את האושר!

*

זה מה שמתחולל בעם ישראל בתקופה הזו. יצאנו ממצרים באותות ומופתים הכל התנהל כשורה. שמש ההשגחה זרחה לנו, טיפסנו מעלה-מעלה, הכי מתבקש לכאורה שהתנועה הזו רק תתעצם. באותו חיפזון ובאותה זריזות נעפיל גם על הר סיני, נקבל תורה, נהיה מושלמים. אבל לא, לפתע בלימה. "תספרו חמישים יום", התנועה נעצרת קרוב מאוד להר סיני, מכאן והלאה תספרו, יום אחר יום. כל כך השתוקקנו לתורה ולטהרה, הנה אנו קרובים, מדוע מונעים מאיתנו את הגישה אל הנחשק למשך חמישים יום?

הכנה למתנה

השאלות הללו מהדהדות בנו כאמור, בכל פעם שנוצר עיכוב בדרך אל האושר ואל הכיסופים. והסיבה לטרוניה היא חוסר הבנה שלנו בטיב מושא הכיסופים. כלומר, איננו מבינים באמת למה אנו מצפים. שאילו הבינונו, לא היינו רוטנים. אילו הבנו היינו מסכימים שהעיכובים והמניעות לא נוצרו לרעתנו – אדרבה עבורנו הם נבראו. בלעדיהם לא נוכל להשיג את מבוקשנו. הדבר שאנו נחשקים אליו, החלום אליו אנו מתגעגעים, דורש אחריות כבירה. אין זו סתם מתנה בעלמא. אנחנו משתוקקים לקבל את הנכס המשמעותי ביותר בתבל, את תורת השם. החזקתו של נכס שכזה ברשות היחיד דורשת אחריות מיוחדת במינה. ולפני שיגישו לנו את המתנה בוחנים אותנו האם בכוחנו להחזיק מעמד בגודל האחריות. אנו מתעתדים לקבל לידיים את היכולת הנשגבה ביותר – המסוגלות להתחבר ולהתקשר ישירות אל השם. להיות עימו בקשר של קיימא, לעובדו בלבב שלם. אלו הם סודות מדינה ואוצרות רוזנים. הנכסים הנדירים הללו חייבים להימצא בידיים אחראיות, והשם יתברך לפני שיעניק את המתנה, מוכרח כביכול לבחון אותנו האם נתאים לגודל המשימה.

המבחן מתמקד בנו דווקא בעת שכזו, ברגעים מעוכבים ודחויים. כשנדמה כאילו קצו כל הקיצין. מדוע? משום שהתורה הקדושה חייבת להינתן על גבי קרקע יציבה. יהדות חייבת להתבסס על יסודות יצוקים שלא יזועו לעולם. גם אם יעבור עלי מה, אני על משמרתי אעמודה, אתייצבה. יסוד הנפש של יהודי צריך לינוק מההחלטה שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אדע בוודאי שהשם יתברך איתי עמי ואצלי. ההחלטה האיתנה הזו תייצב את קומתנו בכל מצב אליו ניקלע, ותגרום לנו לקבל את התורה הקדושה עם זוג ידיים אחראיות. ידיים של אמונה, של קביעות, של עקשנות טובה לחפש ולמצוא בכל מצב את רצון השם.

ספירה – המתנה

ממתינים. באופק מתקרבת קבלת התורה. כולנו מייחלים לזכות לתורה חדשה, תורתו של משיח. תורה של עבודת השם ויראת שמים. תורה שמתחדשת ומחדשת את כל סביבתה בכל עת ורגע. את התורה הזו אנו אמורים לזכות ולקבל כבר השנה. אך לשם כך עלינו לשאת בשמחה ובדומיה את תקופת הציפייה. בימים הללו אנחנו סופרים לעומר. הספירה הזו החולשת על פני ארבעים ותשעה יום, מורכבת ממספר נקודות חשובות: קודם כל הכנעה וביטול, בבחינת "מאכל בהמה". לאחר מכן, ספירה והתמקדות בפרטים הקטנים. סגולה נפלאה להינצל ממשברים וייסורי נפש – להחליט שלא איכפת לי כלל. לא מגיע לי כלום. כל מה שאני מקבל מגיע מאוצר מתנת חינם. כל אשר מוטל עלי הוא לדבר, לפתוח פה, לספור את היום הזה ועוד יום.

הספירה אמורה להתמקד 'בכם', כדכתיב "וספרתם לכם" – לכם ולא לאחרים. כל כך מפתה להתבונן במעשיהם של אחרים, לקנא ולהתעניין בהצלחותיו של הזולת וכישלונותיו. עבודת ספירת העומר היא לחיות עם הנקודה הפרטית המאירה בי. לחפש את האלוקות שבקרבי. לאסוף ולספור כל דבר טוב שאירע עימי ואצלי. ספירת העומר צועדת מיום ליום. היום כך וכך ומחר כך וכך. אין יום דומה לחבירו ואין שעה זהה לרעותה. עליך לזכור שכל רגע יצירה בפני עצמה. כל יום הוא ספירה מיוחדת.

 

 

חודש ניסן – תנועה מתוך בלימה

האם נגזר עלינו לחיות תמיד בין רצון להפרעה? אם כן, כדאי אולי ללמוד משהו חדש על מניעות.

אנשים סבורים שרוחניות זו עליה והתרוממות בלבד, ולא היא! רוחניות אמיתית זו צעידה בתוך הפרעות ועליה מתוך ירידות. כמו מנגנון השעון.

אנשים בעולם עסוקים כל אחד בענייניו. רצונך לידע מה מניע אותם, מה גורם להם לזוז ולהתקדם לפעול ולהתמיד? חפש אי שם בתוך כל עיסוק את הסיבה שבהכרח מצויה שם. אין זה משנה איך ייקראו לה, היא תמיד תהיה סוג מסוים של מגנט. כוח משיכה.

יתכן שהעיסוק מצא אי פעם חן בעיניו, תיתכן סיבה אחרת. העיקר יש כאן כוח משיכה. הדבר קל וחומר בעיסוקים הדורשים מאמץ רב יותר. אנשים לומדים מקצוע משך שנים, מחרפים נפש בעבודות פרך, מתאמצים לעמוד בדרישות גבוהות – לא לחינם. סיבה כלשהי מושכת אותם.

*

ברוחניות זהו יסוד חיוני. עמלי תורה מחוברים בעבותות ליגיעתם בזכות כוח המושך בנפשם: זכו לטעום פעם מתיקות אמיתית של תורה. לחוש משהו מגדולתה של החכמה העצומה. אנשים רודפים להשיג עבודת הבורא, תפילה ודבקות – משום שהם יודעים מן הסתם דבר מה שאין העולם הרדום יודע עדיין. היסוד הוא כוח משיכה.

ניצבים אנו על מפתן חודש ניסן. כאן טמון מגנט רוחני סביבו נע עם ישראל מדי שנה אל נקודת ההתחלה. בראשית. המגנט הנפלא הזה דלה אותנו בימים ההם ממ"ט שערים של טומאה. הוא מוכרח היה להיות בעל כושר משיכה עצום, שכן במצבנו הירוד כל אור חלש יותר לא היה מסוגל לגאול אותנו. יציאת מצרים גילתה בתוכנו הרגשה מחודשת באבהותו של בורא עולם. יש לנו אב רחום. ניסן מחדש מדי שנה את התגלית הזו, המגנט שואב אותנו מסוף שנה להתחלה חדשה.

למשוך את המכריח

כאן המקום להבחין: לכל אדם כוח מושך המעורר אותו להשיג מעלות טובות ויעדים מבורכים. לעומת זאת יש את "הכוח המכריח", אלו המניעות המרתקות אותו אל הקרקע באילוצים שונים.

יש לך אדם שכוח המושך שבו כה חזק שהוא מדלג על פני המכריחים ודבק במטרה, מתאמץ ומנצח. אך האם באמת די בכך? האם ניתן לפתור את מאבק האיתנים בין כוח 'המושך' ל'מכריח' באמצעות התגברות גרידא? כן, תיתכן הצלחה לפרק זמן. לא לאורך זמן, בוודאי שלא לנצח. אדרבה, כמידת התשוקה להשיג דבר מה – המניעות וההפרעות מייאשות יותר. לא מעט גיבורים שניצחו את הקושי בזרוע, נפלו ברבות הימים ונואשו אף מלהשיג את הדברים הפעוטים יותר. את המאבק בין כוח המושך למכריח בלתי אפשר להכריע רק בכוח. טמון כאן עניין רחב הרבה יותר. הוא כרוך בהמצאה נפלאה מימים קדמונים – השעון.

אי פעם כאשר ביקשו לדעת את השעה לא רק על פי השמש או גרגרי חול, הומצא השעון. מה יש בו? מחוגים כמובן, וספרות מאחת עד שתיים עשרה. מה חסר עדיין? מספרים יש, מחוגים גם כן. השאלה מי יניע את המחוגים על פני המספרים בקצב הנכון. באין אנרגיה חשמלית נדרשו קדמונינו למצוא כוח הנעה מזן אחר.

ההמצאה התגלמה בדמותו של קפיץ. הוא סייע למגוון ייעודים – מהנעת מוכנות ענק ועד יצירת סיבובם של מחוגי השעון. הקפיץ חולל נפלאות אך גורלו שלו כלל לא היה פשוט. לא היה זה אלא חוט מתכת קטן ישר שתנועות סיבוביות עיקמו את צורתו וליפפו אותו על כורחו לכדי סליל. החוט מעולם לא הסתגל למצבו החדש ושאף תמיד להתיישר כאוות רצונו. כאן הוסיפו הממציאים צער על צערו וריתקו אותו לגלגל שיניים. רק צעד אחד הותר לו לעשות אל עבר החופש. לאחר מכן צעד נוסף. פעימות, פעימות. גלגל השיניים מחובר היה לגלגל נוסף שהניע בעקבותיו עוד גלגל ועוד. החוט נע לאיטו אל חירותו, ובינתיים הניע את הגלגל שהזיז את שאר הגלגלים, מכוחם חגו המחוגים ויצרו את השעון.

מורה השעות הנפלא אינו אלא פרי המאבק בין שאיפת הקפיץ להתיישר לבין המוגבלות שגלגל השיניים כופה עליו. עיקר גדול למדנו כאן: הכוח המכריח והמונע חיוני לקיום העולם ולהצלחת הנפש בדיוק כמו כוח המושך. תפקידנו אינו לסלק את המונע, התכלית היא לרתום אותו עצמו לעבודת השם. אילו שאיפתנו תהיה רק למגר את העצלות לסלק את הקשיים, להשמיד את המונעים – אולי ננצח לעת עתה. אך תמיד ניוותר מועדים לפורעות וחולשה. הדרך היחידה להשיג חירות נפש היא להכניס את כוח המשיכה אל המונע בעצמו, לעשות ממנו כלי לעבודת הבורא.

בניסן עתידין להיגאל

כמו מחוגי השעון, גם בנו מתנהל מאבק בין כוחות סותרים. אדם המבורך בשכל ישר מבין: עלי רק לעשות צעדים קטנים. להימשך אל השם בתוך המניעות, לנוע בנקודות טובות. לעשות התחלות חדשות. כל תנועה שאעשה כלפי מעלה, אף אם ירבצו עליה טונות של חומריות וכבידות, מניעה את המחוגים, עושה נחת רוח עצומה למעלה.

נכנסים לחודש הגאולה. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. תיכף נקרא בהגדה על ניסי יציאת מצרים. עין בעין נראה השגחה, איך מופיע לפתע כוח משיכה עליון נורא ומושך בחבלי הנפשות אל חירות הנפש והדרור.

סיפור פלאי זה על איזה רקע הוא מופיע? גלות, נכון. דהיינו, כל התגלות גדולת השם של יציאת מצרים לא נעשתה אלא בזכות הרקע של מצרים. כוח המכריח הנכנע לכוח המושך בעבותות הנפש. הגשמיות הקורסת למרגלות האמונה. כל אלו הם-הם גילוי האמונה. אנשים סבורים שרוחניות זו עליה של קפיצת הדרך. מה פתאום, רוחניות אמיתית זה התגלות מתוך הסתרה. הימשכות מתוך מניעה. כך יוצרים מתוך זמן חומרי ומגושם -זמן רוחני. נצחי.

צרעת הנפש ורפואתה

(מתוך 'עלה לתרופה' תשע"ד)

פעם, לרכילות ולשון הרע היו תוצאות מיידיות – צרעת. גם היום יש לכך תוצאות, בנפש פנימה.

יציאה מחוץ למחנה היא טהרתו של המצורע. בפסח כולנו יוצאים מהמחנות, החדשות והרעשים, ודבקים בנקיות של מצה.

הנוסעים בערבות אוקראינה פוגשים במציאות מרתקת. בדרכם הם חולפים דרך ערים גדולות, נוסעים על פני כבישים סלולים בשבעה נתיבים סואנים. מצידי הדרך בניינים רבי קומות כמו בערים הגדולות בעולם. כלי רכב חדישים נעים סביבם במהירות, ארץ דוהרת לקראת קידמה. והנה, שניים-שלושה קילומטרים מהמטרופולין על אם הדרך כפר קטן. שביל סלול מתערובת עפר ואבני רחוב שבורות. בקתות מסוככות חציר. באר בחצר. תרנגולים וברווזים. התחבורה על סוס ועגלה, והאזרחים חיים עוד לפני מאתיים שנה. שוכני הכפרים הללו מתגוררים בבקתותיהם מרחק רבע שעת נסיעה מהעיר הדוהרת, אך הם אינם יודעים על כך מאומה. יתכן ששמעו על העיר, אבל בחייהם העתיקים והישנוניים לא חוללה הידיעה הזו כל רעש והתפעלות. עוד מאה שנה הם יתגוררו שם, בצל ההמולה. ולא יסתקרנו אפילו להציץ על העולם הגדול.

*

ימים גדולים באים אלינו. הם מצויים כבר במרחק נגיעה. הספרים הקדושים מכבירים בדיבורים אודות קדושת הזמן, סגולותיו ונפלאותיו. ממש כאן קרוב נפתח שולחן גדול של ליל הסדר, אורות עצומים עתידים לרדת עלינו ולהשפיע לכל נפש גאולה וחירות. לעומת זאת אדם עלול להימצא שם ממש סמוך ונראה אך לא לשמוע כלום, לא לחוש מאומה. החג על שפעת אורותיו חולף סמוך לאוזן, והאדם ישן. מהו הגורם לאותה חירשות שתוקפת אותנו לעיתים? אלו צלילים מסוימים ששמענו ולא הבחנו במה שהם חוללו בנו. יש לכך תרופה.

תרופה ושמה 'פסח'

סקרנות היא טבע אנושי חזק, אנשים אוהבים לשמוע ולהיות מעורים בהתרחשויות. האוזניים כל הזמן קולטות מידע, קצת רכילות, חדשות, מידע מיותר. הקולות הללו נכנסות לאוזן, יורדות אל הלב ומחמיצות אותו קמעא. האדם אינו מבחין. בינו לבין עצמו הוא תמה, נו מה, אז שמעתי כמה מילים. נו, מה כבר אירע?! הוא אינו מבחין אולם התמורה כבר מתחוללת בו. הלב כבד, המוח מבולבל, הרבה דברים מיותרים משוטטים בתוכו. ויש מצבים קשים יותר, הוא שומע דיבורים שנוגעים לו. המחשבות מטרידות אותו והופכות למרכז עולמו. זו חירשות רוחנית. הנפש אטומה והקולות האמתיים אינם מצליחים לחדור את מסך ההסתרה.

בזמן שבית המקדש היה קיים אי אפשר היה להידרדר יותר מדי. אדם דיבר לשון הרע, האזין לרכילות – ולפתע צרעת פורחת בעור בשרו. הנגע הזה מריץ אותו אל הכהן שמעורר אותו: ר' יהודי הבט להיכן הגעת. התעורר. אחוז עצמך! הוא מוסגר מחוץ למחנה ועורך חשבון נפש. נוטש את רוח הסערה. מתבודד במשך שבוע ימים ומנקה את נפשו מחמץ. טהרתו תלויה בציפורים חיות טהורות המובאות לבית המקדש. שם, הוא יכול לפתח שוב את יכולת ההבחנה בין הצליל טהור לטמא. נגינת הלווים אמני הניגון הטוב, קושרת את נפשו לגעגועים קדושים, מעוררת את ליבו לתשובה. האטימות מסתלקת והנפש קמה לתחייה.

צרעת הנפש ורפואתה

כיום לאחר חורבן הבית, צרעת העור כבר איננה, ובכל זאת היא קיימת, אמנם לא בעור ובבשר רק בלב פנימה. אם יש בנו קרירות ואדישות כלפי דברים שבקדושה. אם איננו מצליחים לחוש ערגה וגעגועים לקדושת הימים הטובים. אם שורה עלינו כבידות ועצלות – אלו נגעי צרעת הנפש. העולם מלא ברוח סערה, היא חודרת לכל פינה וזו נגינתו של מנגן רשע. התוצאה היא כבידות, עצבות, עצלות. התחושות הללו יכולות לעורר אותנו להבחין היכן אנו. לעצור ולחפש טהרה.

פסח הוא רפואה נפלאה לצרעת הנפש. ביציאת מצרים הוציאנו השי"ת מכבידות הצרעת. נחלצנו ממצב בהמי של שיעבוד לרוח סערה ובלבול החושים, וזכינו לחירות נפש. אנו עסוקים כעת בהיטהרות. נפרדים מסערת העולם הזה. יוצאים מחוץ למחנה. מתנתקים מחימוץ המחשבה. משליכים מרשותנו כל דבר מיותר וזר ומתחברים לרוח טובה ולניגון של קדושה. המצוות הרבות שאנו טרודים כעת בקיומן, פועלות כסמי מרפא לנפש. גם העיסוק בהלכות החג עתיר סגולות נפלאות כנגד צרעת. כפי שמלמד רביז"ל, התיקון המומלץ למי שנכשל בניגונו של המנגן הלא כשר הוא לימוד תורה שבעל פה, לשמה. בפסח המצוות סובבות ברובן סביב הפה, פה-סח. גורסים מילים קדושות לרוב. אוכלים מצה שכולה אלוקות, שותים יין של מוחין קדושים. אלו תרופות לנגעי הנפש.

הדברים הגדולים מצויים ממש סמוך אלינו, כל שנותר הוא – להטות אוזן. להתייחס ברצינות לבשורת הימים ולא להניח לסערת העולם להשתיק את הקולות האמתיים. הימים שיבואו מסוגלים להוציא גם את מי ששקע עמוק ברעש, לחלצו, ולהשיבו אל המנגינה הטהורה ואל צלילי הנפש של התקרבות, קלילות וחיוניות. בניסן עתידים להיגאל!

שביעי של פסח – כשאינך מסוגל, עושים זאת עבורך

עד לשפת הים יציאת מצרים מתנהלת באותות ומופתים, ולפתע הכל נעלם. מדוע? משום שכאן נמתח הרקע לנס היותר גדול.

ברגע שאינך מסוגל לפעול בעצמך ניסים ונפלאות, מתערב הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו בחוקי העולמות העליונים ויוצר עבורך ניסים וישועות.

ביציאת מצרים אירעו כמה וכמה אירועים חשובים שהדהדו בכל תבל. היו עשרת המכות, והיה ליל שימורים. היתה יציאה ביד רמה והיו אותות ומופתים. מאוחר יותר גם התקיים מעמד נורא הוד למרגלות הר סיני. אבל קודם לכן, על שפת ים סוף, התקיים מעמד נוסף. הוא היה שונה בתכלית. ליוו אותו פחד וחרדה ואימת מוות. על שפת הים הולחנה באורח נס שירת הים, אבל על שפת אותו ים מעט קודם לכן, ניצב עם שלם וכמעט היה משוכנע שכאן תהא קבורתו. מחיצי מצרים מאחור, או מגלי הים מלפנים. ואז נקרע הים ובני ישראל צלחו אותו בשלום.

*

נס קריעת ים סוף מוצא אותנו במצב מאוד לא ניסי. העם חרד נפחד ומבוהל. נשמעות בקרבו קריאות לשוב מצרימה. עולות טענות על מדוע הובאנו הנה כדי למות במדבר וכדומה. משה רבינו צועק בתפילה ונענה "מה תצעק אלי", אין הזמן כשר לצעקה ותפילה, "דבר אל בני ישראל ויסעו…" וזה בדיוק הרקע להתגלותו של אחד הניסים הנסתרים והנעלמים מאז ומעולם. על מאמר "מה תצעק אלי" ידועים דברי הזוהר הקדוש "בעתיקא תליה מילתא". בנקודה הזו בדיוק נמסרת שרביט ההנהגה, מהנגלה אל הנסתר. מהמשפט אל הרחמים המוחלטים. מכל מה שניתן להבנה ולהשתדלות אל מה שמעל ומעבר. כאשר הים נבקע ובני ישראל חוצים אותו בבטחה כשהמים להם חומה מימין ומשמאל, הנס מתעצם שבעתיים בשל העובדה שלא יכול היה להתרחש כאן נס. עם ישראל שרוי בקטנות, ומתוך קטנות המוחין אי אפשר לפעול ישועות וניסים.

מה תצעק – דבר

נס קריעת הים מופיע אפוא במסגרת בלתי אפשרית. וזו המשמעות המופלאה מאחורי המאמר האלוקי "מה תצעק אלי – בעתיקא תליא מילתא". יש מצבים שעל פי אמות מידה רוחניות וגשמיות אינם מאפשרים התרחשות של ניסים, במצב שכזה היינו על שפת הים. עם ישראל שרוי בקטנות ובזמן שכזה אי אפשר לפעול מאומה. ואז הדהד בעולם גילוי נפלא, במילים שלנו הוא יישמע כך:

ברגע שאין בך יכולת לפעול בעצמך ניסים ונפלאות. בזמן שאתה אינך ראוי ואינך זכאי לנס ובכל זאת אתה משתוקק, ובעצם מוכרח, להיוושע. בזמן כזה מתערב הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו בחוקי העולמות העליונים ויוצר עבורך את הישועה בלי להתחשב במצבך הבלתי כשיר.

הרעיון הזה צופן סודות טמירים, אך על פי פשוטו הוא מסכם ואומר שיש פעמים שהייחודים העליונים מתעוררים דווקא על ידי הבלתי ראויים והבלתי כשירים. יש מצבים שאת הפעולה הטובה יגרום דווקא הנחש, הכוח שמופקד על הרע ועל הפך הניסים. מצב נדיר שכזה אירע על שפת ים סוף. למעשה, רמזים להנהגה פלאית שכזו מתנוצצים כבר קודם לכן, למשה רבינו במחזה הסנה. כאשר השי"ת מתגלה למשה לראשונה בסנה ומבקשו ללכת בשליחותו לגאול את ישראל, הוא ממאן מפני שהוא יודע שיש ביניהם כאלו שקלקלו והתדרדרו כל כך עד שאין בידו כוח לעוררם ולהאיר בדעתם את אור הגאולה. לכן מצווה עליו השי"ת להשליך מידו את המטה, על הקרקע הופך המטה לנחש. בכך הוא מבקש להראות לו עד היכן מגיע כוח הבחירה ובאיזו סכנה מצויים המון העם. המטה מבטא את כוח הבחירה, ניתן להטות לימין או לשמאל. ההטיות הללו עלולות להפוך לנחש – לירידות עצומות ח"ו. לאחר מכן הוא מצווה עליו לאוחזו בכפו והנה הנחש חוזר ולובש דמות מטה. בכך מורה לו השם יתברך כי בכוחו להפך אפילו את המצבים הנחשיים והמקולקלים ביותר, לטוב. מהנחש ייעשה מטה שבכוחו יתרחשו ניסים ונפלאות. בסנה התגלה שהצדיקים מסוגלים להשתמש בירידות היותר קשות כדי לעורר את הניסים היותר גדולים.

בעתיקא תליא מילתא

התרחשות שכזו אירעה על שפת הים. הנפשות שנאספו על גדות ים סוף היו רדופות. הנרדפים הם בדרך כלל חלושי הכוח והרפויים. זהו בדיוק מצבן של נפשות אחרית הדורות. כולנו נרדפים על צווארינו מיצרים רעים, פחדים, גלויות וכל רכב פרעה רכבו ופרשיו. במצב שכזה, כאשר הינך נרדף וטרוף דעת, קשה להתפלל. בעצם אין דרך לפעול ישועות, שהלא אין לך מוח. מאין יבוא עזרינו? לא מכאן, מעתיקא. "בעתיקא תליא מילתא" – תקוותינו בעת הזו תלויה אך ורק ברצון השם. כאשר הנחש מתגבר, מישהו מלמעלה נוטל לידיו את המושכות וגוזר "יהי נס", ויהי נס.

עלינו מוטלת בזמנים שכאלה מצוות השתיקה. "והמשכיל בעת ההיא ידום", אין זה זמן לדיבורים, בוודאי לא לשאלות וקושיות. "כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁעֲלֵיהֶם נִתְנַבְּאוּ בַּפְּסוּקִים הללו. צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶה עַתָּה בָּעוֹלָם וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל, רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת השם, עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַהשם יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי וְכוּ' חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִּבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִלְשׁוֹנִי".

(ע"פ ליקו"ה או"ח, נט"י לסעודה ובציעת הפת, ו)