לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

צו – לשרוף את הכבדות באש ההתלהבות

בס"ד

כל מה שהמן רוצה זה להשיג ממך הרהור אחד של עבודה זרה, דהיינו רגע של חלישות הדעת והתקררות. ומרדכי לא יכרע.

מלחמת המחשבות היא מלחמה תמידית, והתרופה היא 'אש תמיד', תתלהב, ההתלהבות שורפת מחשבות רעות ומחלישות.

 

המלחמה הרוחנית שמתקיימת תמיד, בכל שעה וללא הרף, היא מלחמת המחשבות. לזירה זו תתאים המילה 'תמיד', תמיד מתרחשים שם מאבקים. מחשבות יכולות להציק ולהתיש יותר מכל מטרד חיצוני, אולם הנורא מכל הוא שאדם יכול, לא עלינו, לעבוד עבודה זרה במחשבה.

הרהור עבודה זרה נשמע כמו משהו ששייך לתקופה הצלבנית, כמו ניסיונות של יהודים המתגלגלים בהודו ובכוש, מה לנו ולניסיונות פרימיטיביים שכאלה?

 

*

 

רבנו מתאר הרהורי עבודה זרה כעניין יומיומי ממש: 'היינו מה שמתחיל להתפלל בדבקות או מתבודד את עצמו, ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל ממדרגתו' (ליקו"מ סימן ק"ח). הפסקת באמצע, הצטננה התלהבותך – זהירות, חשש עבודה זרה. כל נפילה, מבהיר רבינו, מקורה בקלקול האמונה וכשהאמונה מתקלקלת משמע הצד שכנגד התגבר.  עבודה זרה היא צרתה של האמונה, כשזו קמה זו נופלת ולהיפך.

 

במגילה אנו שומעים כמדי שנה על צורר היהודים המן הרשע ועל גחמותיו. מה ביקש המן האגגי? מה רצה מהיהודים שמהודו ועד כוש?

 

לא יכרע

 

חז"ל מספרים שהמן עשה עצמו עבודה זרה ותבע מכולם לכרוע ולהשתחוות  לו, מלבד מרדכי היהודי שנקרא כך על שם יהדותו המודגשת והמצעקת, איש ככל הנראה לא ההין להתייצב מולו. המן הרשע מזרע עמלק והאומה הזו נחשבת הסכנה הקיומית המאיימת ביותר על ישראל, המן יודע  מה הוא רוצה, הוא ממוקד בניסיונו להשיג ממך דבר אחד בלבד- הרהור עבודה זרה. לשם כך הוא משוטט בחוצות שושן הבירה ודורש: תכירו בי, תאבדו עשתונות, תגיעו לידי התפעלות.

 

הרהורי הלב של עבודה זרה הם מה שהעולם סבורים לכנות בשם 'רגעי חולשה'. נכנסת לעבודת ה', אמרת כמה מילים של תפילה בהתלהבות, התחלת ללמוד מתוך תחושת שמחה ושייכות, והנה ענן בא. משב צונן פולש לירכתי מוחך, התלהבותך דועכת קמעא, אתה לועג לעצמך – נו, מה חשבת שאתה משה רבינו? שוב לעפרך. מה אירע? כנראה המן חלף על פניך. מאומה הוא לא דורש המן הרע הזה, אלא שתכרע לפניו ותשתחווה. אל תתאמץ לכרוע ולכוף כאגמון ראשך, די לו להמן בנפשך המשתופפת, המשתטחת, המתרפסת. חלישות הדעת שלך סוגדת להמן, וכהני העבודה זרה מקלסים ואומרים שלא היה מי שעבדהּ לזו יפה מחלישות דעתך, שכך היא עבודתה.

 

 

ההרהור הצונן והציני הזה, הרגע שמזג אוויר סגריר חודר לליבך הטהור – הוא הרגע בו אתה בן התקופה הנאורה ניצב לנוכח פולחן האישיות של המן הרשע ומסתכן בתואר 'עובד עבודה זרה'. חולי הקרירות שכיח ונפוץ, אנשים רגילים להתלונן על קרירות ברוחניות, אל תדמה בנפשך שזו קרירות ותו לו, הווי אומר סתם התקררתי. קרירות היא קלקול אמונה, דהיינו מחשבת עבודה זרה. למה כל כך חשוב לדעת זאת? מפני שכאן המפתח להתחממות. קודם כל תבין שהרגע הצונן הוא לא סתם חולשה אלא חלישות הדעת שהאחראי עליו ישירות הוא צורר היהודים, המן הרשע שרוצה להעביר אותך מן העולם. זו עבודה זרה. צלם. הזדעזעת? אשריך, איש יהודי אתה.

 

לשרוף מחשבות

 

אין 'צו' אלא לשון זירוז. הזריזות והעצלות הם מד חום למצב רוחני, הכהנים שבבית המקדש הצטיינו בזריזות יתרה, כהנים זריזים הם. עצלות היא היפוכה של הקדושה, הטומאה עצלה היא ונסרכת על העפר, שפופה ועצובה. האמונה ניכרת מתוך זריזות שמחה חיוניות, הרהורי קרירות וחלישות הדעת משפיעים באופן מובהק על התנועות החיצוניות שנעשות לאות וכבידות.

 

מאי הרפואה לחולי הכבדות והעצלות? שריפה. דינה של עבודה זרה בשריפה וביטול, וכיוון שהעצלות והכבדות וחלישות הדעת הם תולדה של הרהורי עבודה זרה, הרפואה היא בשריפה. פרשתנו פותחת במצוות קרבן העולה שסגולתו שהוא מכפר על הרהור הלב. יש כאן פליאה: הפרשה פותחת במצוות קרבן העולה, אולם מיד בפסוק שלאחר מכן היא ממשיכה למצוות תרומת הדשן. הרמת הדשן מתבצעת בסוף, אחרי גמר העבודה, כאשר הסתיימה העלאת הקרבנות וצריכים לפנות את השיריים השרופים מעל גבי המזבח, עוד לא פתחה התורה במצוות העולה וכבר היא מדברת מפינוי הדשן? אלא שלימוד גדול כאן:

 

בעבודת הקרבנות, אומרת לך התורה, העיקר להגיע אל הדשן השרוף. זה גם מה שמודד את מעלת הקרבן, ככל שחלקים רבים יותר מהקרבן מגיעים אל העפר ואפר, גדלה מעלתו. העולה היא קרבן של חסרון כיס, הוא אינו מותיר מאום בידי בעליו, 'כליל תוקטר', לפיכך קרבן משובח הוא. לב יהודי הוא מזבח, ועל המזבח אנו מצווים להבעיר 'אש תמיד', האש התמידית היא התשובה היחידה למלחמה התמידית – מלחמת המחשבות המתישות והמחלישות. איך מבעירים אש? עם חסרון כיס, וויתור, מסירות נפש. כל יהודי יכול למסור נפש גם מבלי להישרף בלהב אש. להתלהב זה למסור נפש, תעשה כאילו אתה מתלהב. האש הופכת את הקרבן לריח ניחוח, וההתלהבות הופכת גם את הגשמיות שלנו לנחת רוח. העצבות והעצלות יכולות גם הן להפוך לקרבן עולה, כשנשרוף אותן באש של התלהבות.

 

 

 

גילופין – מושגים סותרים שלעולם לא יסתדרו ביחד, וביינה של תורת מוהר"ן, בגילופין, הם מתיישבים

בס"ד

 

ידיעה ובחירה

אם ישנם שניים המבטאים יותר מכל את אפס היכולת לדור בכפיפה אחת, אלו כמובן הידיעה והבחירה. קושיא מפורסמת מונעת מהם להתוועד יחד. רבי נחמן מציע לוותר על הניסיונות ליישב את הקושיה מפני שחוסר היכולת לתרץ זו גופא הסיבה שעדיין בעלי בחירה אנחנו.

הידיעה והבחירה מיוצגות על ידי שני המאורות הגדולים, חמה ולבנה.

על חמה נאמר 'שמש ידע מבואו' ועל אותו משקל אומרים חז"ל 'ירח לא ידע מבואו'.

השמש מבטאת את הידיעה המוחלטת הצופה על הכל ולעולם אינה מתעמעמת, הירח שאורה עיתים מלא עיתים חסר, מגלמת את הידיעה האנושית החסרה והמקוטעת, ידיעה שכזו מאפשרת בחירה בין טוב לרע. כיום אי אפשר לשני המלכים הללו לשמש יחד, אולם לעתיד נאמר 'ולילה כיום יאיר', או אז יתאפשר הדבר.

הידיעה והבחירה הם למעשה שני שכלים שאינם יכולים להיכנס יחד בתפיסת שכלנו הקט, ניתן להמשיל אותם לעיגול בתוך עיגול. את חיינו אנו חווים מתוך תפיסת שכלנו, ושכל זה מוגבל בקוטרו של העיגול הפנימי, הידיעה מקיפה אותו מבחוץ, אדם שיגיע לשם, כותב רבי נחמן, יתבטל מאנושיותו ויהפוך למלאך. בחירתו תתבטל ותתמזג עם הידיעה.

הידיעה והבחירה מיוצגות בבהירות על ידי גיבורי נס פורים. הידיעה מתגלמת בדמותו של מרדכי בבחינת 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה'. אסתר מייצגת את הבחירה כתוצאה מהסתרה. מרדכי נמצא בחוץ, הוא יודע כל מה שנעשה. אסתר שרויה בפנים, בבית אחשוורוש. היא איננה 'יודעת' היא מתמודדת עם אפשרות הבחירה. מרדכי ואסתר משלימים יחד את התמונה המשותפת של נס הפורים. המגילה מספרת את סיפור הנס משני עבריו, ממבט הידיעה וגם מתוך הבחירה. לפיכך חייב איניש לבסומי בפוריא עד שיעלה ויבוא אל מקום בו מתאחדות ידיעה ובחירה, בגילופין.

לב נשבר ושמחה

השמחה בהגדרתה החיצונית היא חיוך רחב צחוק משוחרר ועיניים זורחות. פרצוף שכזה ממש יתקשה לדור בכפיפה אחת עם פנים רציניות ועיניים בכוּיוֹת שמספרות על לב נשבר. אבל צדיקים הצביעו על הלב נשבר כמפתח או אתחלתא לשמחה. הפרצוף העליז לא בהכרח שייך לאיש שמח, פעמים שהוא רק צמוד לפניו של ליצן עצוב. שמחה אינה הוללות ולב נשבר איננו עצבות. העצב הוא נרגנות וכעס, לב נשבר הוא ילד מתחטא לפני אביו, נפש מפייסת. גם העצבות וגם הליצנות פועלות מבלי לב, ליצנות היא צחוק הכסיל ועצבות היא בכי של אטימות לב. השמחה ושברון הלב שתיהן נובעות מלב פעיל. רבי נחמן שהפליג מאוד במעלת השמחה היה כשלעצמו בעל שברון לב בעל בכי ופניו רציניות. הוא ביקש מאנשיו שלא לחקות את מראהו החיצוני שכן הוא כצאצא לדוד המלך שמשפחתו נוטה אל הלב הנשבר, יכול להחזיק בשברון לב מבלי ליפול לעצב, אנשים פשוטים יתקשו לשמור על הגבול הדק, לפיכך ראוי להם להיות שמחים כפשוטו.

 

חכמה וטיפשות

יש בין האנשים חכמים וטיפשים, קשה עד מאוד לגשר בין הפערים החברתיים. חכמים אוהבים חכמים וטיפשים מסתדרים עם בני סוגם. אבל, אומרים צדיקים, לא תמיד חכמה להיות חכם, לעיתים החכם יהיה דווקא זה שיצליח להיות בלתי חכם לחלוטין.

מי שמסמלת בנאמנות את העדר החכמה היא הבהמה, ובמלאכת המשכן כתוב 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה' כותב על כך רבי נחמן: 'חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה', וכפי שאומר דוד המלך 'בהמות הייתי עימך'. לבהמיות דו פרצופים, הגסות והתאוותנות ומנגד התמימות והפשטות המוחלטת. הבהמיות הראויה היא ההגדרה האחרונה, ואדרבה – למעלה מן החכמה היא היכולת להיות, על אף חכמתך, איש פשוט לגמרי. על איש שכזה נאמר 'אדם ובהמה תושיע' ודרשו חז"ל: אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. אדם המסוגל להתאחד עם תמימותה של בהמה, ייוושע בוודאי.

קנאות ואהבה

'עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה' – הפסוק הזה מחזיק בשני קצותיו של עניין אחד, מצד אחד אהבה ובצד השני קנאה. הקנאה נובעת מתוך אהבה, והאהבה נשמרת על ידי הקנאה.

תוכחתו של השי"ת לעצמו ישראל נמשלת לקנאת הבעל לאשתו 'אל תיסתרי'. רוח קנאות זו נובעת כמובן מחמת תוקף האהבה, שמי שאינו אוהב אינו מקנא, וכדברי הזהר 'כָּל רְחִימוּתָא דְּלָא קָשִׁיר עִמָּהּ קִנְאָה לָאו רְחִימוּתָא רְחִימוּ'.

בעבודת הבורא שתי הכוחות יפרו זה את זה. עבודה אמיתית לא תוכל להישען רק על אהבה, משום שהאהבה עלולה בנקל להפוך לבגידה ועריקה. יהודי חי בין שתי הקצוות, הוא אוהב את ה' ואהבתו תוכח דווקא לכשיזדמן לו ניסיון של אהבה זרה, כאוהב נאמן הוא בוודאי יהדוף את פיתויי היצר ברוח קנאה ובחמת זעם. רתיחה זו פניה פני שנאה אבל ליבה לב אוהב.

זקן ויניק

הזקנה והינקות ממוקמות בשני קצות החיים, שאם הינך גדל אתה בהכרח מתקדם לזקנתך, ובאותה מידה מתרחק בהכרח מינקותך, עד שאנו אומרים שכל הזקנים זקנים הם, רק משום שהפליגו מאוד והתרחקו מילדותם.

בסיפורי מעשיות מתאר רבי נחמן דמות בלתי אפשרית המגלמת בו זמנית זקנה וינקות, זהו הקבצן העיוור שטוען: 'ואני זקן מאד, ועדין אני יניק לגמרי, ולא התחלתי עדין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד'.

דוד המלך ביטא אפשרות זו בסגנון חייו. מצד אחד הגיע לזקנה, מאידך תמיד חי בבחינת 'אני היום ילידיתיך'. מלכתחילה לא היו לו לדוד המלך חיים, אמור היה למות במעי אימו כנפל. אדה"ר העניק לו במתנה שבעים שנים, אבל הוא כשלעצמו המשיך להיות נפל, נופל מדי לילה אל מותו וקם עם שחר מופתע למצוא עצמו בין החיים.

משיח קרוי בגמרא 'בר נפלי' – בן הנפל. כדי לגלם את ייעודו של הגואל, אישיותו של משיח מוכרח שתהיה מתחדשת ללא הרף, שלא תירתע מכל מה שעבר עלינו ועליה עד היום. אישיות זו תשאב את חיוניותה דווקא מן הנפילות, דהיינו מהיותה נפל שכלל לא החל לחיות למרות שהוא זקן מופלג.

(פורסם ב'קרוב אליך' שבת ויקרא – זכור, אדר ב' תשע"ו)

איזה אף היה להמן הרשע?

בס"ד

אין לך היום פעוט דרדק ותינוק של בית רבן שאינו יודע ומכיר היטב את קלסתרונו של האיש המבוקש ביותר בקריאת מגילה – איש צר ואויב המן הרע הזה. וכי אפשר לטעות בו, באיש שופע גיחוך זה, שאפו מעוקם ויוצא כנגדו כמרזב, כרסו משתפלת עד ברכיו, ואוזניו אוזני חמור נוער. מכירים הזאטוטים גם את זרש המרשעת, גם עשר בניהם של הזוג ההיתולי פרשנדתא ויזתא והאחים, כולם ניכרים וידועים בציבור. לא רק הילדים מכירים אותם, גם אנחנו המבוגרים, ומהיכן? אולי מהקומיקס.

 

תחום ההמחשה התפתח עד מאוד בתקופתנו, בבחינת אכשרא דרא והיו עיניך רואות את קדמוניך, ויש בכך ברכה מרובה. למעשה לא מהיום נברא התחום, את המלאכה עשו פעם ציירים וגחמותיהם מעטרות עד ימינו את גוויליהן של אי אלו מגילות אומנותיות או שערי ספרים מושקעים. וכשלא היה צייר, היו המלמד הדרדקי והגננת, הם אילפונו בינה ואף הוסיפו נופך חשוב בתיאור מדוקדק לדמויותיהם של גיבורי עברנו המפואר. יש גיבורים עם זקן לבן ויש דומים לבדואים מהמדבר, יש מבעיתים אדירי הבשן, ויש משעשעים אדומי חוטם ומעוקמי אוזן, המן זרש בניהם ויועציהם זכו משום מה בקו ההיתולי.

 

המחשה היא בהחלט כלי חינוכי נהדר, חשוב מאין כמותו, ובדור שלנו עם שלל האופציות הטכנולוגיות מדובר בקפיצת דרך משמעותית שמצליחה להנגיש חומרים לימודיים חמורי סבר ומעורפלי הבנה למעיינים לבקיאים וגם להמון העם. אבל לכלי הזה יש גם השלכות נוספות, הרבה סטריאוטיפים שגויים שהתנחלו בתודעתנו אי פעם אי שם, מקורם בהמחשה שטחית או עמארצית. במי האשמה – במלמד, בגננת, בקומיקס? מי קדם למי, מי למד ממי? מעניין.

 

המן למשל, למתעניינים, ממש לא היה איש מעוות ובוודאי שלא שוטה, האריז"ל מתאר אותו כמכשף עצום, אסטרולוג, ומדבריו עולה שיד היתה לו גם בסודות קבליים ובאירועים רוחניים. אילולא כן לא היה הנס של פורים גדול כל כך. זרש לדוגמה, כבר ידועה לנו מחז"ל כשקולה כנגד שס"ה יועציו של בעלה. פרעה אגב, גם הוא, למרות קומתו הננסית וצורתו מעוררת החמלה המעוגנת אכן בגמרא, היה מלומד גדול כפי שעולה מתיאורי חז"ל, גם הוא היה אסטרולוג, מאגיסט, וגאון.

 

הסיפור הזה מחזיר אותנו לסוגיית שכתוב ההיסטוריה – מקצוע אהוב וחיוני. אנחנו נוטים לשכתב פרקי היסטוריה עלומים ולהשלים מידע חסר על פי מה שנראה לעניות דעתנו. כלומר, יוצא שהבור מתמלא מחולייתו – החורים החסרים במידע מוזנים על ידי חוסר הידיעה. מכיוון שאינני יודע הרי אני יודע משהו שנדמה לי שאני יודע מכיוון שאיני יודע. ההמחשה במקרה הזה מעניקה משנה תוקף למידע או לדימוי המומצא וכך הולכת ונרקמת אגדה, וכך נולד לו מחדש המן הרשע.

 

מסובך? בואו נתקדם. מה באמת כל כך רע בהמן עם אף אדום ועקום ואוזני פרג? הבעיה אכן פחות מציקה לעבר, אבל משליכה בהחלט על ההווה. סיפורי התורה לבד מסודותיהם הטמירים מכילים גם ובעיקר מוסר השכל, מעין אספקלריא להביט בעדה על המתחולל ולחיות את חיינו מתוך תובנות מאירועים קודמים. ומכיוון שההמן'ים שקמים עלינו היום אינם דומים להמן המגוחך מהמגילה, קשה לזהותם. ובאותה מידה להבדיל בין טהור לטמא, גם מרדכי היהודי ואסתר המלכה קשים לזיהוי. מרדכי מהקומיקס והצדיקים של הסיפורים צחורי זקן הם, הילה זוהרת רודפת אחריהם ומצביעה – הנה, הנה האיש הנכון, הצודק, האמיתי. אבל מרדכי של שושן הבירה לא זכה להילה הוזהרת ועל פי חז"ל גם חבריו מאנשי כנסת הגדולה לא הכירו לגמרי בייחודיותו לדורות. גם אסתר, בל נשכח, המשיכה את חייה בבית אחשוורוש אחרי שכולנו גלגלנו את המגילה והלכנו להלביש את הזאטוטה בתחפושת נהדרת של אסתר זוהרת מאושר ושלווה.

 

ועכשיו איפכא מסתברא. הן אמת שתיאורי הקומיקס אינם הולמים את המציאות האמיתית, אבל הם כן משרתים מטרה חינוכית צודקת. אחרי הכל הדמות הצחורה של מרדכי והזוהר הנוצץ של אסתר מבטאים את הפנימיות שהתחבאה מתחת למראה החיצוני של אירועי שושן הבירה. וכשאנחנו מנסים להעביר לילדינו את ההרגשה באישיותם של צדיק ורשע, אין מנוס משימוש בשכתוב ההיסטוריה, לפחות במידה סבירה.

 

נניח אם כן לילדים החביבים. מה איתנו. הילד גדל אבל מרדכי ואסתר נשארים ילדים, גם בהמן ובזרש לא התחולל כל שינוי, ולמען האמת העולם המומחש הפנימי שלנו תקוע כולו אי שם בשנות הגן והלגו. ופה כבר מדובר בסוג של מחדל. אנחנו עדיין די משוכנעים שפעם היה הכל אחרת, שושן מהציורים כאילו מזמינה אל סמטאותיה המסתוריות סדרה מסעירה של ניסים ונפלאות, הרחוב שלנו שעדיין לא צויר ועוטר בפעלולים גרפיים מדהימים, הוא בכלל לא משכנע, ואיך יבואו לכאן ניסים?

 

בפורים כולם מתירים לעצמם לעטות על אישיותם הנכבדה לבושים זרים ומשונים. לפעמים, בין כוס שלישי לרביעי, יש ואדם אומר לעצמו או שאחרים אומרים לו 'הי, זה דווקא מתאים'. הלבוש עושה את האדם וגם קובע את גורלו ותדמיתו עלי אדמות. הלבוש החיצוני גם מקבע את תדמיתם של רוב הלימודים שאנחנו לומדים. פורים הוא יום של התגלות. הגילוי בא מבפנים, מהמקום שמרשה לעצמו לחשוב על דברים ידועים ומוכרים מכיוון חדש. להיות מופתע, להעלות על הדעת מחשבות חדשות שאולי מתאים לי כל מיני דברים טובים שעד היום סבור הייתי כי אינם עבורי, לא בשבילי, לא בגילי, לא עכשיו. בפורים תחשוב על זה שוב, עם כובע אדום ונוצה כחולה אולי יתאים לך לעשות בחיים התחלה חדשה.

(פורסם ב'בקהילה' אדר ב תשע"ו)

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

פרשת פקודי – היכן קולטים הארת הרצון?

 

בס"ד

המעמד אינו חורץ גורלות, לעני כמו לעשיר סיכויים שווים לזכות לקרבת אלוקים. המצרך החיוני באמת הוא רצון.

 הצדיק נוהג לדבר בשתי לשונות בו זמנית, באחת לדרי מעלה ובאחרת לשוכני מטה. שפתו הכפולה היא דעתו הגדולה.

פרשיות התורה האחרונות עוסקות במלאכת המשכן בתבנית כליו בקומתו ובהקמתו. חכמה רבה נדרשה למלאכה וכל העוסקים בה אכן זכו לשפע חכמת לב ותבונה. עם זאת ככלות המלאכה, על ההקמה עצמה הופקד משה רבינו לבדו. הקמת המשכן כרוכה בשפע עליון מאוד של דעת, דעתם של צדיקים מופלגים, דעת כה נשגבה שיש בה כדי לחבר עליונים ותחתונים. הדעת הזו היא נס הקיום שלנו היום, בכל יום ממש.

*

בני אדם חולקים מעמדות שונים ועל פי רוב משוכנעים כי המעמד חורץ גורלות ומשפיע על מי שאתה תהיה ועד כמה תזכה. זו כמובן טעות מוחלטת. ניקח לדוגמה את שני הקצוות היותר קיצוניים – עשיר ועני, לשניהם באופן שווה יש את כל הסיבות להיות הכי קרובים להשי"ת, ודווקא בשל מצבם. העני מחמת שברון ליבו קרוב מאוד לה' ותפילתו רצויה ומקובלת למעלה לפני כל התפילות. 'אשכון את דכא' כלומר, אם הינך למטה, משמע עליך לחוש כי אצלך ה' עימך ואיתך ממש. מנגד העשיר, בזכות עושרו אמור בוודאי להימצא קרוב מאוד לה', שורשה הרוחני של העשירות גבוה ונשגב מאוד, וראוי היה באמת שאדם שיש לו עשירות וכל טוב יהיה מקורב מאוד להשי"ת.

כלליות העולמות

עינינו הרואות כמובן את ההיפך. העניות מסוגלת להעביר חלילה את העני על דעתו ועל דעת קונו, והעשירות לא בהכרח מביאה את הגביר לידי קרבת אלוקים. המעמד אם כן אינו מבטיח דבר, הוא לא יתרון ולא חיסרון. הבעיה כמו גם המעלה תלויות בעניין אחר – בחיבור שבין שני העולמות. המצרך הרוחני החיוני ביותר הוא הרצון. איש מאיתנו אינו מסוגל להניע אצבע ללא רצון, וכשהוא רוצה הוא מסוגל בסייעתא דשמיא גם להניע טחנת כוח. הרצון הוא הפרנסה של הנפש, הוא מחייה ומזין מצמיח ומניע. הרצון הוא הארה, 'הארת הרצון'. וכמו בכל מה שקשור להארות, כדי שהרצון יאיר דרושים לו תנאים נאותים. הרצון מאיר כששני עולמות מתחברים, עולם עליון ועולם תחתון.

נבין זאת מהדוגמה ההפוכה: היכן אנו מאבדים את החשק? הרצון מתפוגג בקצוות, בקצה העליון או בתחתון. הצלחה ועלייה עלולות להביא לידי זחיחות הדעת שסופו אובדן הרצון – יש לי הכל, אני יודע הכל, ממילא אין לי שום רצון. ירידות וקשיים עשויים בוודאי להביא להפסד הרצון. המיואש והמדוכדך מאבד בראש ובראשונה את הרצון. אין זה משנה אם כן מי אתה והיכן אתה, למעלה או למטה בניסיון העוני או בעושר, תמיד הינך בסכנת הייאוש ואובדן הרצון. מי שבידיו לייצר רצונות אצל כל אחד הוא רק זה שיהיה מסוגל לדבר בשתי לשונות בבת אחת. בשפה אחת ידבר אל העשיר ובשפה אחרת ישוחח עם העני מדעת.

הצדיק הגדול שפה עשירה לו, והוא מדבר בכמה וכמה לשונות בבת אחת. לדרי מעלה הוא מספר עד כמה גדול ה' ועד כמה הם קטנים ולא התחילו כלל לחיות. לקטנים הוא מספר עד כמה הם חשובים ונחשבים, ואיך אצלם ממש מצוי ה' ואשרי חלקם ממש. השפה הכפולה הזו פונה לא רק לשני טיפוסים, פעמים שהיא דוברת אל אותו אדם ממש ואומרת לו בבת אחת שני דברים – לא התחלת כלל ואינך יודע כלום אבל אשריך מאוד כי ה' איתך ואצלך ונהנה מאוד מעבודתך. שני הכתובות אליהן ממוענים הדיבורים ההפוכים הללו הם למעשה שתי בחינות שנקראות 'בן ותלמיד'. המטרה העליונה של הצדיק, כפי שמלמד רבינו ז"ל, היא לכלול את השניים הללו יחד ולגרום להם לשוחח זה עם זה. שהתלמיד יקבל קמעא מהבן והבן יקבל מעט מהתלמיד.

נס פורים

המשכן שפרשתנו עסוקה בהקמתו היווה מקום להתוועדותן של שתי הבחינות, בן ותלמיד, לפיכך בו ודווקא בו מורגשת באופן כה גלוי ונפלא הארת הרצון. המשכן האיר לכל יהודי שני השגות גם יחד, הוא יכול היה לראות עד כמה ה' קרוב אליו ושרוי בתוכו, והוא גם ראה שם והבין שמימיו עוד לא התחיל לעבוד את בוראו. המראה הכפול הזה הביא אותו לידי הארת הרצון.

זהו גם פשרו של נס פורים. כבר כעת אנו שואפים ומתפללים לזכות לאותה הארה הקרויה על שם צדיקיה – הארת מרדכי ואסתר. משמעותה של ההארה היא דעת עליונה ונשגבה, דעת שיש בה כדי להפר עצת המן. הדעת הזו מורכבת ממה שנראה כתרתי דסתרי: מרדכי הוא צדיק דר מעלה, מור דרור ובשמים ראש. אסתר היא הסתרה שבתוך ההסתרה. מי שמאזין מעט לסגנונו ולדיבוריו של הצדיק שומע תמיד את מרדכי ואסתר. הדעת של רבינו משוחחת עימנו בלשון כפולה: אומרים לך שלא התחלת ואינך יודע כלל ובה בשעה מראים לך בחוש שהנה-הנה ה' יתברך כאן עימך ואצלך ואשריך. השילוב המופלא הזה רק הוא לבדו יכול לעורר בלב כל אדם ובכל מצב את להט הרצון, ורק הוא מסוגל לשכנע אותנו כי באמת ותמיד ה' רוצה בנו ומצוי עימנו.

(ע"פ ליקו"ת ז', וליקו"ה שבת ג)

 

חנוכה על פי סוד – נרות מעתיד לבוא

בס"ד

ניצוצי אורה ונתיבי כוונה בסודם של נרות החנוכה

חנוכה מיוחד מכל ימים טובים, לא בשל עליותיו הנשגבות, אדרבה אין לחנוכה עליות על פני שבת ויום טוב והוא נטוע על אדמות ימי החולין. בכל שמונת ימי החנוכה מלאכה מותרת, ורק לעת ערב עולים השלהבות בנרות ומתקדש חג. ייסדוהו חכמים ומכל הימים טובים הוא ופורים לבדם לא יתבטלו לעתיד לבוא. נשתדל במסגרת זו להאיר קמעא כמה מפינותיו של חג רווי אורות וחידושים זה.

*

אחד המושגים הבולטים בכוונות חנוכה ומייחדים אותו על פני אחיו זו העובדה שהוא משקף מציאות שתיתכן רק לעתיד לבוא, אז יהיה אור הלבנה כאור החמה. בחנוכה מחד גיסא הכל נעשה בתחום ימי החול, מאידך דווקא על הרקע החוּלי הזה מופיעה בבואה מחזון העתיד – המאורות משתווים. כשאנו אומרים 'מאורות' הכוונה למשפיע והמקבל ובסוגיה דנן אלו פרצופי 'יעקב ורחל'. אנו מציגים בזאת מושג קבלי מובהק ולהלן עם מבוא דרך הדרוש, יופשטו המושגים ויתקרבו אי"ה אל השכל. בכתבים, אחת ההבחנות שמייחדות את חנוכה זו העבודה שבעוד ובימי חול קיימא לן 'איהו בנצח ואיהי בהוד' הרי שבחנוכה שניהם במידת ההוד, וכפועל יוצא מכך היא איננה נצרכת לו ומקבלת את השפע בזכות עצמה[1]. עד כאן לשון סתומה, הבה נבאר:

בימי החול הפרצוף המשפיע (יעקב) נשען על מידת הנצח ואילו המקבל (השכינה) נשען על ההוד. שתי המידות הללו, הנצח וההוד, הם הרגלין של הרוחניות. אך בעוד רגל ימין באיתנה, רגל שמאל תשושה ופגומה. מציאות זו מחייבת שהשכינה הנשענת על מידת ההוד תהיה תלויה בבחינת יעקב הנאחז בנצח – הוא מקבל את השפע עבורו ועבורה ומעביר אליה את חלקה. זו תלות, והיא משתקפת בבחינות רבות, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מהשמש, וכך גם בבחינות רבות אחרות המיוחסות למידת מלכות שהן טפלות וחסרות עצמאות, דוגמת האמונה והתפילה שבני אדם מזלזלים בה.

ימי הלל והודיה

חנוכה מביא חידוש לעולם, והחידושיות הזו משלבת שתי עובדות יוצאות דופן: א'. ניתנת עצמאות למידת מלכות והיא אינה תלויה במישהו אלא מקבלת את השפעותיה לבדה ב'. מבלי לעלות או להכין איזו הכנה, מקבלת השכינה את כל האורות העליונים במקומה, למטה. בחנוכה אין עליות, הקטן נשאר במקומו והגדול יורד אליו ומגשים במקומו הנמוך את כל ההתרחשויות העליונות[2]. שתי ההבחנות הללו יבוארו להלן ושתיהן יחד גלומות במהות המייחדת את חג החנוכה – הלל והודיה. ימי החנוכה נתקנו כדי להודות ולהלל[3], להלן נראה עד כמה חידושית ועתידנית היא עבודת ההודיה. כדי להיכנס בעוביים של דברים שוב נשוב אל העובדות הפשוטות, סיפור נס חנוכה.

ניסי חנוכה מתרחשים בשלהי תקופת בית שני. בשונה משאר גאולות, דוגמת גאולת מצרים ואפילו נס פורים, ניסי חנוכה לא פדו אותנו ממוות לחיים ובעצם רישומם לכאורה כבר אינו ניכר היום. היוונים ביקשו להשמיד רוחניות. שלא כהמן שנתן עיניו בגופים וביקש למנוע את בניית בית שני, בימי מלכות יוון הרשעה עמד בית המקדש על תילו אלא שהיה מחולל, היו יהודים אלא שרבים מתייוונים. הנס התלבש בפך שמן זית זך חתום בחותמו של כהן גדול שדלק שמונה ימים. גם אלמלא הנס כעבור שמונה ימים ניתן היה להפיק שמן זית בטהרה. ובכל זאת חנוכה נחוג גם היום וזכרו לא יסוף גם לעתיד לבוא. ואכן כל סגנונו של נס פך השמן מבטא כוונה עמוקה יותר המתייחסת לעתיד לבוא יותר מאשר נס לשעתו. בעיצומם של ימי בית שני מופסקת העבודה והמקדש מחולל, ואז מתחוללים ניסים והעבודה מתחדשת רק כדי להיפסק שוב כעבור כמה דורות בחורבן בית שני.

אכן נס פך השמן הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה. הנס הזה אמור ללוות את עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות שלאחר בית שני, עד שיתכן לומר שכל ההפרעה הזו של מלכות יוון הרשעה, לא באה אלא כדי להצדיק את הופעת אותו פך שמן שנושא בחובו בשורה – שפה מחודשת בעבודת הבורא. הצרות של תקופת מלכות יוון הן רקע להתגלות אור חדש, המצב הזה הוא שמאפשר לאור הגנוז לחדור מזמן עתיד לבוא ולהבליח בתוך תקופת ההווה. ומהו אותו אור גנוז ונפלא? עבודת ההודיה.

'הודי נהפך עלי'

כדי להבין זאת עלינו לשוב אחורנית, אל הרגע בו נפגמה מידת ההוד באותו ליל נורא שעושה יעקב אבינו במעבר יבוק בהיאבקו עם שרו של עשיו. ידוע לנו שהמאבק הניטש קשור לא רק ליעקב אבינו, בעיקר לגורל צאצאיו ולגלויות העתידות לבוא. בסוף הלילה משכשלו ניסיונותיו לנצח את יעקב נוגע המלאך בכף ירכו "ותקע כף ירך יעקב". הפגיעה בכף הירך מכוונת אל הדורות האחרונים[4] הירודים. שרו של עשיו מבקש לפגוע ביעקב ונוכח כי בו עצמו לא יוכל לפגוע מפני שנצח ישראל לא ישקר, מידתו של יעקב 'אמת', ואי אפשר להסיט ממנה מלא הנימה. ובכן הוא מפנה את נשקו לעבר צאצאיו כשהוא מבקש לנתק את 'יוצאי ירכו' מגופו הקדוש, למנוע ממנו את ההמשכיות ואת היכולת להעתיק את עניינו לדורות הבאים. כף הירך הפגועה מבטאת את החלשתה של רגל שמאל[5] – מידת הוד, והיא הופכת פניה ותחת היותה 'הוד' הרי היא 'דווה' בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" כנאמר "כל היום דווה". הפגיעה בכף הירך מתנכלת בעצם לכל תחום החינוך והיכולת להאציל את המשכיות כלל ישראל מדור לדור, ובפרט לדורות העקבתא, ועוד נשוב לזאת.

אולם יש לשים לב למילותיו של המלאך המנוצח "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשיו ותוכל". כעת קונה יעקב אבינו מדרגה נשגבה יותר ועולה מבחינת 'יעקב' המיוחסת אל הרגליים והעקביים לבחינת 'ישראל' – לי ראש. בשמו החדש מוצפן גם הכוח בעזרתו ניצח יעקב אבינו את שרו של עשיו. אחד מצירופיה של התיבה 'ישראל' על פי כוונות[6] הוא שר-אלי. כוח ההודיה והשירה לא-ל חיי, הוא הכוח באמצעותו מתעצם יעקב כנגד המלאך. מידה זו מאפיינת את יעקב המקטין עצמו ושמח בחלקו ומודה ואומר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". הכוח הזה אף יעמוד לעזרת צאצאיו כאשר יידרשו לאחוז הלאה בקשרי המלחמה עם עשיו, כי 'מיניה וביה אבא ליזל ביה נרגא', באותו מידה בה ביקש המלאך לפגוע, מידת ההוד, בה גופא טמון כוחו של יעקב לנצח את עשיו – על ידי הלל והודיה.

מידת ההוד נותרה בחולשתה משך שנים ודורות עד לתקופת מתתיהו כהן גדול שנחלץ לתיקונה, כדלהלן. במה מתבטאת חולשתה של מידת ההוד? הפגיעה ברגל שמאל יוצרת תלות, שמאל נסמכת בימין ואין לה קיום בפני עצמה. מצב זה משפיע גם על רגל ימין על דרך 'בהדי הוצא לקי כרבא' – הכרוב, שכנו של הקוץ, לוקה יחד עימו. תלותה של מידת ההוד בנצח משקפת את כלל המציאות של שית אלפי שנין כאשר הלבנה טפלה לחמה והשכינה בבחינת 'סוכת דוד הנופלת' שצריכים לסומכה – "סמכוני בעשישות רפדוני בתפוחים". תלות זו, אם נשׂוח בשפת עבודה, מתבטאת בעובדה שאין לה להודיה קיום בזכות עצמה. ההודיה נגררת אחר הניצוח. כשיש ניצחון, הצלחה, הרווחה – באה הודיה. אבל אין לך אדם המסוגל לערוך הלל והודיה לשם הודיה, ולא על מנת לצאת ידי חובת תודה או כדי להשיג את מבוקשו להבא. ההודיה נשענת אפוא על שאר חלקי התפילה שעיקרם, כאמור לעיל, בקשה למילוי חסרונות וכדומה. מצב זה משתקף בבואה בתוך בבואה בבחינות שונות המאפיינות את זמן ההווה לעומת העתיד לבוא.

עבודת יהודה המכבי

כאן אנו שבים אל אחד משני המושגים שהוזכרו בפתח דברנו – 'הוא בנצח והיא בהוד'. הזכרנו את היסוד שבימות החול פרצוף 'יעקב' עומד במידת נצח ומלכות מצויה במידת ההוד. למעשה כאן המקום גורם והעובדה שהשכינה ניצבת במידת ההוד, היא הנותנת שאין לה למידת מלכות עצמאות והיא נצרכת לקבל את אורותיה מפרצוף 'יעקב' העומד בנצח ומקבל שם את אורותיו ואורותיה. בחנוכה מתרחש עניין נפלא – ניתנת למידת מלכות עצמאות ובמקום לקבל את השפעותיה דרך מידת הנצח, היא תקבלם במקומה, במידת ההוד. מצב זה מתאפשר בזכות פעולתם הרוממה של החשמונאים הקדושים. מתתיהו ובניו תיקנו את מידת ההוד ובכך אפשרו לה להיחלץ מצליעתה ולקנות עצמאות. מתתיהו ויהודה המכב"י אחריו נקטו בדרך ההודיה, הם נאחזו במידת ההוד[7] שהיא ענף מספירת הגבורה ועניינה התגברות במלחמה בעזוז (גבורה) הנובע מתוך הכרת והודאה באפסיות כוחי (הוד) והודיה לה'. אל קרבותיו וניצחונותיו הבלתי אפשריים יוצא יהודה כשבפיו צעקת 'מי כמוך באלים ה", הודיה על לשונו וחרב פיפיות בידיו. ההנהגה הזו מרפאת את מידת ההוד הצולעת על ירכה ומעניקה להודיה כוח עצמי, בלתי תלוי בניצחון וכדומה, רק הודיה לשם הודיה. במידה זו, למעשה, התאזרו כל הנצחנים המופלאים דוגמת דוד המלך שייסד ספר תהילים ואכן היה אחוז במידת ההוד[8], ובמלחמותיו השיג אחור אויבים רבים למעלה מכוח אנושי. ולכן היו כל הגאולות והפדיות עד השתא באמצעות מידת ההוד[9].

על פי כל הנאמר עד כה, מקבל חג החנוכה מימד של עתיד לבא. הימים הללו, שמונה במספר, אינם מצליחים להיתחם בגבולי זמן עולם הזה המושתת על הספרה שבע, והם בולטים יוצאים אל העתיד לבוא. אנו חוגגים את נס פך השמן לא על שם הישועה שאירעה בימי חשמונאי בלבד, בעיקר בשל הבשורה שהיא נושאת לגבי העתיד. חנוכה מאיר את האור הגנוז, והכוונה שהוא מבשר את הגאולה העתידית, את התגשמות השוואת אור הלבנה לאור החמה, ואת שאר הבשורות המסתעפות מכך. לפיכך שפתו של חנוכה שונה, זו שפת עתיד לבוא. אז נמיר לשוננו מעיסוק בחסרונות ומילוי מאווים – לשפת הלל ותודה לשם הלל ותודה. ההודיה היא שפת הנצח, שפה שאינה תלויה בדבר, זו השפה שתסגל האנושות לעתיד, והיום אנו מתרגלים בה מדין חינוך. וכאן משתלבת משמעותו החינוכית של חנוכה.

השם 'חנוכה' מתייחס לחנוכת המזבח, ובספרים הקדושים נידון רבות ההקשר לעניין חינוך. מצוות חינוך מוטלת על האב כלפי בנו שהגיע לגיל חינוך. כלומר, הילד עודנו פטור מן המצוות אולם האב כבר מחויב לחנכו, דהיינו להוריד אליו, אל גילו הבלתי מחויב, מציאות מגילאי חיוב. המתחנך מקדים את המאוחר ונוהג מנהג גדול חרף היותו קטן ופטור. ניתן להתייחס לכל תקופת הגלות כאל 'מקום פטור', אין לנו בית מקדש והמצב הוא 'קטנות המוחין', מדין המציאות אנו מופקעים מכל מושגי העתיד לבוא, בוודאי ששפת ההלל והתודה רחוקה מאיתנו. והנה באו ימי החנוכה וכל עיקרם לא בא אלא להרגיל אותנו בהלל ותודה, ללמד את לשוננו שפת עתיד לבוא. אמת, מדין המציאות קטנים אנו ורחוקים מתודעת תודה והודיה, אולם אנו עושים זאת מדין חינוך. חובת חינוך חלה על הגדולים להזהיר את הקטנים. לפיכך זו תקנת חכמים, חג מדרבנן. צדיקים מדמים את חנוכה למצוות ביקור חולים[10], חולה זוכה למבקרים רמי דרג. יורדים אליו ומאירים לו פנים אף על פי שכל עצמו אינו אלא חולה דווי ובלתי כשיר. כן אנחנו לעת הזאת חולים בחולי הגלות וחכמים מורידים אלינו הארות גדולות מעתיד לבוא, הארות של שפת התודה וההודיה.

חג מדין חינוך

ביטוי למצוות חינוך המאפיינת את חג החנוכה ומצוותיו אנו מוצאים בצורת סידור המנורה בפתח. הסדר הוא שכאשר אדם נכנס בפתח תהיה המזוזה מימינו והמנורה משמאלו. את הפתח מחלקים לשלושה חלקים  – מזוזה קבועה בשליש עליון והחנוכייה בשליש התחתון, למטה מעשרה טפחים ולא פחות משלושה, והרמזים נפלאים: קומת אדם, כידוע, נחלקת לשלושה חלקים, כל חלק כנגד ג' טפחים, יחדיו הם תשעה טפחים כנגד תשע ספירות (מלבד כתר או מלכות). ג' טפחים עליונים הם שלושת המוחין – שם קבועה המזוזה, יש בה פרשיות והיא מייצגת את המוח והדעת, את עולמו הרוחני של האיש הנכנס לביתו. גופו ניצב בתווך, בין שני השלישים. ואילו למטה, ממראה מותניו וכלפי רגליו, מקיפים את האדם צאצאיו, הדורות הבאים 'יוצאי ירכו', שם מתחילה מצוות חינוך. עליו להאציל מדעתו אל ילדיו, להוריד אליהם את האור. לפיכך שם מונחת המנורה, למטה מעשרה טפחים, באזור המייצג את הקטנות ואת מקומו של החניך. המחנך צריך להשפיל את ידו ולהוריד באמצעות נר השמש את האורות העליונים עד למטה, להדליק את המנורה ולהאיר אל קטנות הדעת ואל אזורי הגלות אור מעתיד לבוא. בכוונות האריז"ל מוזכרת גם השפלת היד בדרך להעלאת השלהבת בנרות שיש לכוון אז 'להוריד' אורות עליונים אל החנוכייה. בפעולה זו מיתקנת כף הירך הפגועה. שרו של עשיו מנסה לנתק את הירך מהגוף, לגרום לענפים לנשור מהאילן, לפגום ביוצאי הירך ולנתק את החניכים מהמחנכים. להפריד את תקופת הגלות מהאור דלעתיד. בהשפלת היד אנו הופכים למחנכים, יורדים אל עולמו של המתחנך ומורידים אליו מציאות מעולם התיקון. אור הגנוז.

כל הרעיון הזה מתגלם בעבודת ההודיה, ומכאן אמירה לתחום החינוך בימינו. מכת הדור היא החינוך, תופעות הנשירה וניתוק הילדים ממסורת ההורים. פעמים רבות ההורה כשלעצמו מואר ומאיר, אבל בניו ליבם בל עימו. יש לזכור ששרו של עשיו מניח ליעקב, הוא מתמקד בכף הירך, באי היכולת להעביר את נקודת האמת שבליבך אל הדורות הבאים. הדרך היחידה לחבר בין הירך לגוף, בין הצאצאים להורים, זו עבודת ההודיה. אם ההוד נוטה להיות דווי, עלינו לאמץ את דרכי החשמונאים מרפאי מידת ההוד. להרגיל ולחנך לתודה והודיה. ככל שננחיל יותר גישה של הודיה על פני שפת חסרונות ותלונות, נזכה בעז"ה לחבר את יוצאי הירך אל הגוף הקדוש.

לפיכך ההודיה תלויה בכריעה, "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים", ומי שאינו כורע במודים שדרתו נהפכת לנחש לאחר שבע שנים[11]. הכריעה משפילה את הראש לכיוון הרגלים, מחברת את המחנך (הראש והמוחין) אל החניך שבכף הירך. בתנועת הכריעה אנו ממשיכים את תקופת עתיד לבוא אל מחשכי הגלות, מורידים אורות של שבת אל ימי החולין.

 

——————————-המושג ועומקו———————————

'חנוכה בהוד'

החגים מיוחסים לספירות, כל חג לספירה מסוימת שהוא מייצג אותה, וענייניו כלולים באותה בחינה; פסח בחסד ושבועות בתפארת, ראש השנה במידת גבורה, סוכות ביסוד ושמיני עצרת במלכות, חנוכה ופורים – נצח והוד[12].

בנוגע לחנוכה גופו ישנן שמועות מהופכות, לפעמים הוא מיוחס להוד ופעמים שהוא בנצח. בעיקר ידוע ייחוסו להוד[13]. לפיכך שמונה ימים בחנוכה כנגד הוד שהיא מידה שמינית.

לעצם ייחוס מועדים לספירות ההסבר הוא שהרוחניות פועלת על פי עשר הנהגות כלליות הנחשבות 'לבושים' כלומר אמצעים בהם מתלבש אור האינסוף ב"ה כדי להנהיג את עולמו. הספירות משולות לגוונים, או נוכל לומר אופנים שונים של הנהגה שכולם מונהגים על ידי אחד ויחיד יתברך שמו.

ייחוסם של חנוכה ופורים לנצח והוד מתאים לתקופה בה הופיעו על יריעת דברי הימים, שני חגים אלו מתקנת חכמים ונקבעו לרגל מאורעות שאירעו לנו בדורות של גלות כאשר כנסת ישראל שרויה ברגלי הקדושה.

לכן ניתן גם להבין מדוע הייחוסים מתחלפים בין נצח להוד ולהיפך. ספירות נצח והוד לעומת חסד וגבורה, נכללים זה בזה. וכפי שניתן ללמוד מלשון פתיחת אליהו; הזרועות מפורטות כל אחת לעצמה, יד ימין חסד ויד שמאל גבורה. אולם הרגליים כלולות בלשון אחת 'נצח והוד תרין שוקין'. הידיים מסוגלות לפעול כל אחת לעצמה, חסד לבדו וגבורה לבדה. יש להן גם פעולה משותפת והתכללות לכשירצו. אולם הרגליים תלויות זו בזו, אי אפשר לבצע את פעולת הרגליים – הליכה, בלעדי שימוש בשתיהן יחדיו. לפיכך אף חנוכה ופורים יצעדו יחדיו, ועניין משותף להן, להודות ולהלל.

ולגופו של בירור – האם חנוכה בנצח או בהוד. מעניינת הגדרתו של הרמח"ל[14]: חנוכה בנצח והתיקון בהוד. כלומר עלינו להבדיל בין המידה ממנה יונק חנוכה את סגולותיו לבין הפעולה שנעשתה בחנוכה והמידה שתוקנה בו.

ייחוסו של חנוכה לנצח משתקף מכל זוויותיו, הנס כולו מתגלגל באמצעות פך של שמן, שמן מייצג את ספירת חכמה שהנצח הוא ענף שלה. ניסי החנוכה הם הניצחונות במלחמה, לפיכך הוא תלוי בספירת הנצח. אמנם מה שתוקן בחנוכה הוא ההוד, בזכות עבודתם הרוממה של החשמונאים ובראשם מתתיהו כהן גדול ויהודה המכבי אחריו, תוקנה מידת ההוד מפגימותה ולפיכך הימים נחגגים בשימת דגש על הלל והודיה.

 

 

[1] שעה"כ, חנוכה. פרע"ח דרושי חנוכה.

[2] שם.

[3] כנוסח 'על הניסים'.

[4] מדרש רבה, וישלח – פרשה ע"ז. ובספה"ק בכ"מ.

[5] רמ"ק, פרדס רימונים ש' י"ז פרק א'.

[6] שעה"כ – קריאת שמע.

[7] עמק המלך שער י"ז, פרק י"ז. מחברת הקודש – שער חנוכה.

[8] דו"ד בגימטרייה הו"ד עם המילה, ראה: פרדס רימונים ש' י"ז פרק ד'.

[9] 'מחברת הקודש', שם.

[10] ליקו"ה, או"ח – השכמת הבוקר ד'.

[11] בב"ק ט"ז.

[12] שעה"כ דרושי יו"ט, ופרדס ש' כ"א, פ' ח'.

[13] ראה, של"ה תורה אור פרק מגילה בשם כנפי יונה

[14] 'קיצור הכוונות'.

מתי זו תחפושת ומתי זה באמת?

בס"ד

המגיד הבלתי נשכח, הגאון רבי שמשון דוד פנקוס זצ"ל היה מתבל את מוסריו בסיפורים, המיוחדים שבהם הם סיפורים שאירעו לו ועימו. זכורני שהיה מספר על תמונה מימי ילדותו בארה"ב. בשכנתו התגוררה משפחה חסידית. אבי המשפחה עבד למחייתו כנהג משאית גדולה – עניין שאינו יוצר מגדר הרגיל במחוזות ההם, חרדי לכל דבר ונוהג על משאית. מתוקף מלאכתו כמתבקש, היה לבוש סרבל עבודה מגושם וכל דמותו אומרת חולין. הפאות הוצנעו מגולגלות מאחורי האוזן, ופניו המזיעות הוסתרו תחת כובע קסקט. יצא השכם בבוקר למשאיתו וקילומטריו האינסופיים, ושב לאחר שקיעה עייף ומתנשף. אך בימי שישי אחר הצהריים היתה חוזרת על עצמה התרחשות מדהימה, כנער לא יכול ר' שמשון לרדת לסוף פִשרה.

מדי יום שישי מעט קודם השקיעה, נפתחת דלת השכנים ובעדה יוצאים, כצועדים לקראת תהלוכה, אב ושבעת ילדיו. האב דומה לאדמו"ר, פאותיו סדורות לצדעיו, מסולסלות בחן. זקנו עשוי היטב, יורד על פי מידותיו כזקנו של מגיד מישרים. השטריימל שעל ראשו תפארת שבתפארת, וכל כולו נתון בתוך קפוטה פרחונית, מגורטלת באבנט רחב שקצותיו עשויים נימים, נימים. כנ"ל נעליו, כנ"ל תבנית דמות ילדיו. מלך בגדוד. "תמיד אמרתי לעצמי" מתוודה רבי שמשון "שהאיש מתנהג בצביעות. בבוקר היה פועל שחור, אפרו-אמריקאני, מסורבל בסרבל ומוכתם בכתמי שמן מנוע שרוף. והנה בין רגע החליף דמותו, ירד וטבל עלה ונסתפג, והריהו מתחזה לאדמו"ר".

את התובנה שהאירה את עיניו ברבות הימים, חלק הרב פינקוס עם מאזיניו ברוב רגש: "עד שהבנתי, גאר פארקערט! ההיפך הוא הנכון. במשך השבוע, בסרבל העבודה ועל כיסא המשאית המקפץ, הוא היה מתחזה. בשבת שב לדמותו הטבעית – – – "

 

יושב היה רבי נחמן מברסלב זיע"א בסעודת פורים בצוותא עם תלמידים, והנה נכנס אל הטרקלין בדחן מבדחני העיר כשהוא לבוש בגדי לבן, ומראהו כרבי לעדת חסידים. פיזז וכרכר, יצא ולאחר רגעים נכנס וכעת היה עטוי מלבושי כומר שחורים. התבטא אז מוהר"ן ואמר: הנה, פעם מלאך ופעם גלח (כומר). כלומר אכן כך, יהודי מסוגל לנוע בין שתי ההגדרות היותר קיצוניות, ובבחירה טובה בין רגע יהיה מלאך, ולהפך – להפך.

 

המעבר החריף בין הקצוות היותר קיצוניות כמו כומר ומלאך, מעורר לכאורה תמיהה. בעולם הזה הכל מתנהל בתהליכים. אדם חסר השכלה אינו הופך בין רגע למומחה בעל דיפלומה בתחום, הדרך לשם תימשך זה מה ותעבור דרך תהליכים שונים. אבל התפיסה הזו מפריעה מאוד את הכניסה לעולמו של יום הכיפורים, שאין לך יום משדד תהליכים כהיום הזה. בהתקדש היום כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו 'עבריינים' ממש, עוטים על עצמם בגדי לבן, מתעטפים בטלית כחסידים שבפרושים, חולצים מנעליהם ונדמים לכהן גדול משרת.

חציית קווים זו מתרחשת בבת אחת בכל העולם. גם במקומות רחוקים ונידחים, יהודים שאינם רואים פני בית הכנסת משך כל ימות השנה יתייצבו שם וישתלבו במחול הלבן כימים ימימה. במבט אנושי-שטחי יש כאן חשד לאחיזת עיניים. מה, זו תחפושת? יש כאן תופעה מעניינית ושווה לערוך ניסוי קצר: כמה זמן וכמה הוכחות יידרשו כדי לשכנע אותנו על איש מסוים, ידוע במעלליו, שעשה תשובה וחולל תמורה משמעותית בחייו? וכמה זמן יידרש כדי שנשתכנע שפלוני, המוחזק אדם כשר, נפל לשאול תחתיות? התשובה חד משמעית, נקל להפסיד חזקת כשרות וקשה מאוד להשתחרר מחזקת פסול. על פניו המסקנה נראית מתבקשת והגיונית, וזאת משום שבתפיסה הבסיסית של רובינו הרע הוא מושכל ראשון. אנחנו מיישמים את רעיון "כבדהו וחשדהו" בהיפוך אתוון – קודם כל חושדים. וכאן נכנסת תורת הצדיקים ומלמדת איך לומדים נשמה יהודית:

יהודי הוא קודם כל טוב מוחלט, צדיק גמור, אור הגנוז. אל ההגדרה הטבעית תמיד קל יותר לשוב, אבל מישהו צריך כנראה לעמול קשות לשכנע אותנו שאכן כך הם פני הדברים. אנחנו חיים במציאות ובחברה מאוד מקטלגת. לא שמים לב איך אט-אט עוטים עלינו לבושים ותלבושות. באמת איש מאיתנו כמעט אינו באמת בן חורין ממחויבות לתחפושות. אדם נולד כאשר מטה הבחירה בידו, רק הוא לבדו יכריע בכל רגע נתון מי הוא ומה הוא – מלאך או גלח, צדיק או בלייעל. אבל החברה ממהרת להנציח את צעדיו: הנה הוא בחור מתמיד, אוי גיוועלד! הוא 'פתוח'. הנה, הנה הוא בן עליה. נו שויין, הוא כבר יהיה עסקן. זה, פשש… גדול הדור הבא. ההוא, עזוב אינך מכיר את אבא שלו?! כל המשפחה שלו ככה. עוד לפני שאנחנו מדברים על איסורי רכילות ולשון הרע, יש כאן כוח הרס עוצמתי במיוחד. התחפושות כל כך משכנעות שאין איש שם על לב להבחין באדם הקבור תחתיהן.

בין כיפורים לפורים מפרידה כ' הדמיון. ואולי בכ' הזו ובדמיון הנלווה אליה, נעוץ סודו הגדול של היום. ביום הזה שהוקדש לעבודת התשובה יש לשוב לפורים ולהיזכר בתחפושות. הכל תחפושות, כל הדימויים והקליפות החיצוניות. ביום הזה יהודי לובש לבן, זהו גוון נטול גוון. והוא נעשה מטוהר לא רק בעבירות וחטאים – גם ובעיקר מדימויים ותלבושות. חף ממסכות ונקי לאלוקיו.

(התפרסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

יום כיפור – תרכיז יהודי

בס"ד

אם להתאים כותרת ליום הכיפורים כנראה שזהו – היום המרוכז בשנה. נאמר עליו "יום אחד ייוודע לה'". יום בודד זה, כמובא בשם צדיקים, כביכול 'נשלף' על ידי הקב"ה מתוך מעגל השנה. את היום הזה, הוא אמר, אני לוקח לעצמי. זהו תרכיז כל הימים. לא בו שולט השטן. ניתנת חירות אמתית לאדם ולעולם. בדרך כלל אנו כבולים לעבר ולמה שעוללנו בו ולו, ומכיוון שיום הכיפורים נבדל, ממילא לא מעיק עליו העבר.

מהי שאיפתנו ביום הכיפורים?

על פי פשוטו היום מוקדש לתשובה. אך למעשה ההיפך הוא הנכון – ביום זה התשובה מוקדשת לאדם. "עיצומו של יום מכפר", במהותו יום הכיפורים שייך לעולם הבינה הנחשב 'עולם התשובה'. בדרך כלל התשובה נמצאת מאיתנו והלאה, ואנו חותרים אליה. יום הכיפורים הוא עצמו תשובה, והוא נברא עבורך, לאפשר לך לשוב למקומך ולמהותך, דהיינו – לאלוקיך.

איך מגשימים אותו?

כיוון שאמרנו שגדולתו של כיפורים היא היותו מרוכז בתכלית, מובן שהגשמתו קשורה לריכוז. רוב עוונותינו נובעים מהתפזרות; יש לנו זמן רב מדי – לכן לא נזדרז לשוב בתשובה. יש הרבה אנשים סביבנו – לא דחוף שנעורר את עצמנו. יש הרבה דברים הדרושים תיקון – קשה לנו להחליט במה להתמקד. ביום הכיפורים אין שום דבר הרבה, יש רק יום אחד. אדם אחד. מקום אחד. זוהי משמעותו של 'כובד ראש'; הטל את מלא כובד משקלך האישי בנקודה אחת, ובמעשה אחד. אולי במילה אחת שכתובה במחזור.

(פורסם – עלון 'קרוב אליך')