על שעשועים ועל קדושה – ימי השובבי"ם

במגרש החנייה דמם על שמריו רכב יוקרה. אמש נרכש מהיצרן, היום קוּלף מהניילונים. ביום נכנס בשעריו בעליו, דשן ומעונג. בלילה נכנס תחת אגזוזו חתול. התכרבל ונרדם. שניים נהנים מאוטו אחד, איש וחתול. אין האיש יודע את נפש החתול, ואין החתול מכיר נפש בעל האגזוז. זה דר בבית וזה בפח.  אחד ממין מדבר והאחר ממשפחת חי.

ההיתכנות לסוג חלוקת צרכנות שכזו משעשעת וסבירה בכל תחום שיעלה על הדעת. אנחנו חיים יחד בעולם אחד כמה וכמה מדרגות בעלי חיים. נושמים חמצן אחד. רואים מרחב אחד. מתמודדים מול סכנות משותפות ובכל זאת חיים בגלקסיות שונות ורחוקות שנות אור. איש וחתול עשויים לחלוק ביניהם צרכנות משותפת במוצר אחד. זה דר ברכב פנימה, וזה שוכן תחת גחונו. האם הצרכנות הזו אכן משותפת? בוודאי שלא. גם בני אדם מתקיימים רק למראית עין במרחב אחד, למעשה הם לא תמיד ולא בהכרח חולקים קיום משותף. איש ואיש חיים בחסות פריטים זהים ומוצרים אחידים, זה מתגורר בעליה, וזה מצטנף תחת המרזב. האחד צרכן ממין אדם, אחר לוקק אשפתות.

מה יודע חתול על כלי הרכב תחתיו איווה לו משכן? מה הוא יודע על ייעודו. על אביזריו. מה הוא כבר מסוגל לדעת על הביצועים שניתן להפיק ממנו? מה יודע אדם על הרקיע תחתיו הוא מהלך, מלהג, מתרוצץ וצופר בעוז? מה מסוגל הוא לדעת על החפצים השרויים בהישג ידו. על ייעודם האמיתי, על מה שניתן להפיק מהם? זה וזה שווים בידיעתם שאינם יודעים מאומה.

***

אנחנו חיים כאן סוגים שונים של בני אדם וזנים שונים של בעלי חיים. מבדיל בינינו בעיקר אופי הצרכנות. האופן בו אנו בוחרים לנצל את אביזרי העולם הזה מגדיר את קיומנו. צורת שימוש גבוהה מעידה על השתייכות לסוג קיום נעלה יותר. הנכס שזוכה לצורות השימוש המרובות ביותר הוא הזמן: שעה חולפת על פני השעון משרתת בו בזמן את מיליארדי אזרחי הגלובוס. בכל פינה נעשה בה שימוש אחר לגמרי. כאן היא מכילה פעלתנות ושם מניבה שיחה מרתקת. במקום כלשהו היא מורטת עצבים. ובמצב אחר מייחלים שלא תיגמר. חמש דקות בודדות עשויות להיאמד במיליונים – עבור מי שמנצל אותן לעשיית הון. הן עלולות גם להימכר בפרוטות או להיזרק באשפתות במעונו של מי שהן רק מורטות את עצביו או משעממות אותו. כללו של דבר, כולם חוסים תחת אותם אביזרים, זה כאדם וזה כחתול. 

אינך יכול להתרעם על חתול שאינו מתפעל מסגולותיו של הרכב הגוחן מעליו. לגבי דידו אין נפקותא בין הצטנפות תחת גרסה חדשה של שברולט להשתכנות בצל סוברו אברכים צולעת. אחת היא לו שנת ייצור 1990 או 2014, הגג אותו גג, הצל אותו צל, ואם המנוע עודנו חם מה טוב ומה נעים. מאדם היית מצפה להתייחסות מחמיאה יותר.

יש ציפייה שכזו מאיתנו להכרה גבוהה יותר בתכליתם של חפצים הסובבים אותנו. קל וחומר להכרה נעלה יותר בערכינו שלנו. ערכה של אישיותנו, חשיבותה של נוכחותנו, שוויה של מחשבה אחת החולפת במוחנו. אנו חוסים ממילא בצל מחשבות, המוחות כולם חושבים ללא הרף. העיניים רואות. האוזניים שומעות. הפיות מלהגים. אפשר להצטנף בתוך הגוף ולהשתהות תחת מחשבות שבמוח ברמה חתולית. הווי אומר, חיים כדי שלא למות. מתגוננים מפני סכנות. דואגים למזון ומתגרדים כשמגרד. אפשר גם להיות אדם.

 *

זו אחת ממשמעויותיה של הקריאה "שובו בנים שובבים". השובבות גורמת לנו להתרוצץ סביב אביזרים שווי הון, להשתעשע בהם אך להיוותר שם בחוץ, ברמת השעשוע. שובבות זה נחמד וחביב, השאלה מי הינך ובמה בחרת להשתעשע. איש שפוי אינו מגלגל סיגריה בשטר של מאה דולר.

בימים אלו מעלים על נס את ההתחזקות בענייני קדושה. מהי קדושה? זו התייחסות מכבדת לחפצים שווי ערך. שימוש מעריך. מימוש. אנחנו שרויים בעולם שובב. האנושות מתנהגת לעיתים כילד מפונק שהשפע הטריף את דעתו. יותר מדי אביזרים ממלאים את החלל. יותר מדי מוצרים מעמיסים על המדף. יותר מדי גורם תמיד לירידת ערך. כך יורדת נפש למצרים. הגלות היא זילות. לפעמים דווקא שפע מביא רעב. התיקון הוא התקדשות. הצליל מרתיע? להתקדש, כלומר להתנזר? זו טעות. קדושה איננה נזירות, קדושה היא קודם כל בגרות. ההכרה מבגרת. ככל שנכיר יותר את המציאות ואת שוויה הרוחני, כך יקל עלינו לרומם את אופי הצרכנות שלנו. להתקדש מתוך רחבות הדעת.

אנחנו שרויים במאבק מול פיתויים וגזירות. אביזרים קטנים ומתוחכמים חושפים טלפיים של טורפים. הלבוש במלחמה הזו הוא שעשוע. גוזרי הגזירות משתעשעים בגורל מתוך ליצנות יותר מאשר חפצים לעקור. רובן של המעידות הרוחניות מתרחשות על גבול השעשוע והשובבות. דווקא משום היותנו ציבור בוגר הרואה בעולם ובתכליתו ייעד עליון, אנו זהירים יותר בצרכנות, שקולים ומדודים. איננו נזירים כי אם בוגרים. 

הגישה הזו נכונה גם ובעיקר להכרה בערכו של יהודי באשר הוא, קודם כל ערכו של יהודי בעיני עצמו. שובבות מוזילה עצמה בעיני בעליה. יש שובבות במעשים וישנה שובבות בהתייחסות לעצמי. נער פוחז הוא קודם כל בן אדם שערכו חשוב בעיניו כמשובה פורחת. החיסון היעיל ביותר לנגף המעידות הרוחניות, הנשירות והרפיונות היא בראש ובראשונה, הכרה חדשה לגמרי בשווי. יהודי המודע לערך יהדותו. מכיר בגדלות רגעיו. יודע את סגולותיו – יהודי חסון הוא.  

פרשת וארא – התיקון לא קשה – רק תאמין

האם ישועה אמורה להיות מובנת, הגיונית? לאו. אך לשם כך אנו מוכרחים להאמין ולציית

כל הדרכים טובות וכל התיקונים נפלאים. אך הדגש חייב להיות על המרשם שהעניק הרופא. כאשר נהיה חזקים בתיקוניו של הצדיק, ישתלבו בשמחה עוד עצות והנהגות יקרות.

חולה מתייסר במחלה מסתורית. רופאים ומרפאים פקדו את מעונו, שיערו השערות, חיוו דעות, ורשמו מרשמים – והמחלה עודנה מקננת בעוז. באחד הימים הופיע רופא ששמו הולך לפניו כמי שחקר את המחלה מכל צדדיה. הוא בחן את מצב החולה, רשם תרופות והבטיח: 'מלא אחר ההוראות, ותבריא'. רפרף החולה במרשם ועיווה את פניו: "זהו, לזלף טיפות בכוס של מים? למחלה כמו זו תרופה כה פשוטה?! לא יתכן! שמעתי מאות חוות דעת. יודע אני את חומרת המצב. טיפות לא יעזרו כאן". והידידים מדברים על ליבו: רצונך לחיות – ציית להוראות. לא הבנתך ולא ההיגיון יצילו את חייך. ציית וחייה.

***

מה עושה אדם הנדרש למצוא פתרון למצוקה? מתייעץ.

אכן, נטילת עצה היא צעד ראשון לבקשת פתרון. אלא שכאן ממש מתחיל בלבול גדול. כמניין הפרצופים כן מספר העצות והדעות. אליבא דאמת לא הרבה עצות ישנן, אלא עצה אחת בלבד העונה באמת לגופו של עניין. מכל היועצים רק מי שהבין באמת את העניין מחזיק ברשותו פתרון ממשי.

מכלל הדברים הינך למד שאין ההצלחה תלויה בתחבולות רבות ואיסוף דעות ורעיונות. ההצלחה מתגשמת אצל מי שבוחר לעשות את שלו. להתמקד במה שבאמת נוגע להצלחתו ובשום אופן לא להתפעל ממעשיהם של אחרים. וזאת להווי ידוע: התפעלות יתרה רק מחטיאה את המטרה. כל אחד זקוק לרפואת נפש ולנצח במלחמותיו שלו. עצה יש ויש, פשוטה וקרובה אל הלב. רק יש להיות נאמן, להתמיד, לציית ולקיים. ברבות הימים תצמח הישועה.

מקוצר רוח

אם בכל העניינים אדם נצרך לעצה, בנוגע לישועת הנפש והצלחתה הנצחית – העצה נצרכת על אחת כמה וכמה. דרכים רבות ישנן, כולם אהובים וברורים, אך בסופו של דבר אנו נדרשים לפתרון. כאן לא יעזרו ידיעות ולא יועיל ההיגיון, מה שחשוב הוא – עצה. רפואה לנפש. מה שפועל – הוא חיוני.

ויש עצות! אך דבר אחד עלול לגרום לנו להחמיץ אותן, קוצר רוח.

עם ישראל שרוי בגלות קשה. כורע תחת הנטל. לפתע מגיח בשמי הגלות מנהיג, הוא מבשר ואומר 'גאולה'. לכאורה אל הרגע הזה ייחלנו, לבשורת הגאולה, לחירות. אך לא, אין זה כה פשוט. התגובה היא "ולא שמעו". מדוע? "מקוצר רוח ומעבודה קשה". מה עושה קוצר רוח לנפש? אי אמון. וכשאדם משוכנע שאין למצבו פתרון – הוא גזר על עצמו עבדות עולמים.

קוצר רוח הוא ראש המפסידים והמקלקלים כל בשורה טובה. ישועות וניסים שופעים עלינו. רפואות והצלחות מורעפים ממרומים. לכל גלות יש גאולה. ולכל חולי ישנה תרופה. חבי נא כמעט רגע, ישועתך עוד תופיע. אלא מאי? עד להשלמת גילוי הישועה הסכנה אורבת. אדם עלול לקבל בידיו תרופה קלה ומתוקה לתחלואיו, ובכל זאת הוא מחליט להיוותר שרוי באותו המצב, כשהוא משוכנע 'לא, אין סיכוי. למצבי לא נמצאה תרופה'.

הטעות משתרשת מתחכום: נדמה לו לאדם על פי הגיונו הגלותי שגאולתו תלויה בתנאים שונים. התשובה רחוקה בעיניו ומסתתרת מאחורי הר מאיים של קבלות מפליגות וייסורים. הוא משוכנע שהתנאי הוא לא להיכשל בשום פנים. לכבוש יעדים. להוכיח יכולת. אך לא, רופא הנפשות נותן דווקא מרשם פשוט. משה רבינו מבשר: 'השם יתברך מבקש לגאול אתכם. כפי שאתם. תיכף ומיד'. ואתם אנא מכם רק תאמינו והיו מוכנים להיגאל.

מוכן להיגאל?

התמורה התחוללה על-ידי אותות ומופתים. המכות המופלאות שהכה השם במצרים הם תיקון כללי, גבורה אלוקית החובטת במלכות הרשעה על כל קומותיה. יד השם מתגלית ובחמלת אין קץ על הבנים השבויים, מכה את מוסדות הכפירה הרשעות והאליליות, על ימין ועל שמאל.

כך בדיוק מופיעה גם הישועה הפרטית, ההשגחה מנערת מעליך את עלוקות הנפש. מכה את הרע ותחתיו מפציעה מחדש, בהירה ומאירה, ההכרה "וידעתם כי אני השם". זוהי התכלית – להביא אותך לקרבת השם. לחזק את נפשך בתפילה. לחדש בקרבך אמונה. למען התכלית הזו מוטט השם יתברך לעינינו את ממלכת מצרים.

כדי להיגאל ולהיחלץ מכל תלאות הנפש, אף מגלויות ומשוגות שהסתבכו ונעשו להרגל, אין צורך להיות גיבור. ממצרים הוציאונו מלמעלה, לא אנו הוצאנו את עצמינו. וכך גם בכל גלות.

דבר אחד הננו נדרשים: לאחוז היטב ביד את האמונה! להאמין בבשורה. להאמין בדבר השם הניתן ביד הצדיקים. להאמין גם בשעה שהפתרון נדמה יותר מדי פשוט. העבודות הקשות והסיגופים, אומר רבינו, נצרכים רק מפני שאין בנו די אמונה שגם בסיבה קלה ניגאל.

כל דרך של תיקון נפש, וכל השתדלות בקדושה – טובה היא וראויה. עניינים רבים מובאים בתיקוני השובבי"ם. אך אנו זקוקים לחבל הצלה שישתלשל וירד אל מצבינו ומשם יחלצנו. לשם כך מוכרחים מרשם מדויק, מיוחד, מכוון לנו ואלינו.

הרפואות של הצדיקים מתוקות הן ויקרות. אם מצייתים להם, מוצאים גם את הדרך לשלב תמיד עוד ועוד עניינים יקרים. אך העיקר שלא יהיה חסר – המרשם הפרטי שלי. העצה המתאימה לנפשי. ההוראה שנתן הרופא הגדול. כאשר בזה נהיה עקשנים וחזקים, ישולבו גם שאר עצות ועניינים, בצורה אמתית ומועילה.

 

ימי השובבי"ם – משמעות ועבודה פנימית

מפורסמים הם ימי השובבי"ם כמסוגלים לתשובה ותיקון נפש. בימים אלו גם אוזניים שאינן רגילות במושגי פנימיות וענייני קבלה, שומעות רבות על 'תיקוני נפש' וכדומה. ובכן ננסה להסיר קמעא מהלוט האופף את עומק המושג.

פשר סגולת שובבי"ם נעוץ במשמעות פרשיות השבוע הנקראות בימים אלו, ושורשיו מעמיקים פנימה, עד לחטא עץ הדעת טוב ורע.

בשבועות אלו קוראים בתורה את פרשיות שיעבוד מצרים ועד הגאולה. כפי המבואר בספרים, הקריאה מדי שבוע משפיעה על המציאות, מהותה ועניינה. לפיכך בצוותא עם אירועי הגלות הנקראים בתורה, אף אנו נפשות ישראל בהווה, יורדים בעקבות אבותינו מצרימה. ירידה זו, צורך עליה היא. שתיקונים נפלאים תלויים בה.

מצרים, מלמד רבינו האריז"ל, שימשה ככור היתוך להפקת זהב טהור. בשעה שדולים זהב ממעמקי האדמה הריהו מעורב פסולת וסיגים, במצב שכזה אינו ראוי לייעודו הנשגב. כדי להפיק ממנו חומר יקר ערך יש להפריד בין גופו של הזהב לסיגי הפסולת המעורבים בו. הפרדה זו נעשית בכבשן האש. שם צורפים את הזהב, הסיגים נפרדים והחומר הטהור מתגבש למקשה אחת של זהב נקי. פעולה שכזו נדרשה אף לנפשות ישראל שבאותו הדור. וכאן אנו באים לביאור המושג 'תיקון נפש'.

טהרת הנפש

האדם הינו הרכבה של חומר וצורה – גוף בשר ובתוכו מדרגות של נפש רוח ונשמה. הגוף החומרי משמש כקליפה לפרי, כרוך אחריו היצר הרע המבקש להמיתו. הטיה וסטייה מהקדושה מכתימה את הנפש היקרה בקלקול. נפש מוכתמת דומה למראה מלוכלכת. תפקידה של מראה להציג בבהירות מראות הניצבים לעומתה, ייעודה של הנפש לצייר בבהירות מראות של אמונה והשגות אלוקות מעולמות עליונים. כתם על הנפש זו מחיצה בפני ההשגה. ההפסד העיקרי בעטיו של עוון הוא, העדר הרגשה רוחנית וקרירות. זאת יש לתקן.

המשפיעים העיקריים על טהרתה ובהירותה של נפש הם לבושה. לבושים טהורים ונקיים מבטאים מצב רוחני טהור, קרבת השם, מציאות מתוקנת. לבושים מלוכלכים ח"ו מבטאים את ההיפך. כפי שהזהב המעורב בסיגים זקוק לצירוף וזיכוך, כך גם הנפש. גלות מצרים נועדה להעביר מנפשות ישראל פסולת וסיגים ותערובת טוב ורע. איך מתערבת נפש טוב ורע? החטא גורם. הקלקול הראשון בתבל היה חטא עץ הדעת של אדם הראשון. האכילה האסורה מהעץ ותוצאותיה הם שחוללו את התערובת הרוחנית והביאו לעולם נפשות שטוב ורע משמשים בהן בערבוביה. אותן נפשות יצאו לעולם ללא לבוש וכלי רוחני ראוי, הקליפה בלעה אותן והעניקה להן לבוש בלתי טהור. נדרשה כאן ירידה לכבשן אש על מנת להיטהר. להסיר את הבגדים הצואים ולהתלבש בבגדי ישע, לבושי נפש מתוקנים וראויים. זו היתה תכלית גלות מצרים.

הימים הללו מסוגלים לתשובה בכלל, ובפרט על עניינים שאין התשובה מועילה להם בדרך כלל (עי' זוהר ויחי רי"ט, א.), כגון קלקולים של השחתת הנפש. היפוכה של קדושה היא השחתה, בבחינת "כי השחית כל בשר את דרכו". מהי השחתה? בפשטות, הרס וחורבן. בכוונת הבריאה נאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" דהיינו, תכלית הבריאה להוות מקום יישוב. המשמעות הפנימית היא שתכלית בריאת העולם לשמש כלי להתגלות אלוקות. כלי זה נעשה באמצעות בני אדם הממשיכים אל חייהם, אל גופם ואל מציאותם, חיות אלוקית. שפע קודש. רוחניות. בשעה שאור רוחני נכנס בכלי גשמי – עולם נברא. מה עלול להחריב אותו? השחתה. פגיעה בכלי והמשכת שפע וחיות למקום הלא נכון. הקלקולים הללו נקראים "נגעי בני האדם". נגע הוא היפוכו של עֹנג. הנגעים פושים בעור, דהיינו בכלי ובלבוש, ומותירים את הפנימיות חשופה למזיקים וזיהומים. כך גם ברוחניות, ישנם קלקולים שפוגעים בלבוש ובכלי. האור נותר כביכול חסר כיסוי ושמירה, מזיקים נאחזים בו, הקליפות עוטות אותו. מכאן נבראים השדים הרוחות ומזיקי עלמא. אלו הם כוחות רוחניים חסרי לבוש טוב. הרע העניק להם לבוש. מכאן כל הפגעים הרעים ומכאן גם כל הניסיונות והנפילות. איך מתקנים?

תיקון קריאת שמע

תיקוני הנפש המסוגלים לימי השובבי"ם, מכוונים במיוחד לקלקולים הללו. עניינים רבים יש, חלקם כרוכים בתעניות אך עיקרם נוגעים אל הלב, הכוונה והתשוקה האמיתית לשוב ולהידבק בטוב מתוך שמחה. אך דווקא התיקון החשוב ביותר, פשוט הוא אילו רק תינתן בו מחשבה ויגיעה כלשהי – קריאת שמע שעל המיטה.

לתיקון הקלקולים הנזכרים דרושים שני עניינים: ראשית. להרוג את המזיקים, דהיינו אותם גופים רעים שהלבישה הקליפה על הנפשות הקדושות. שנית. לאסוף את הנפשות והכוחות הרוחניים שנפלו בקליפה, להשיבם אל הקדושה ולחדש כוחם בשכינה. שני התיקונים הללו הם בבחינת סור מרע ועשה טוב. בחזון הלילה שבנבואת זכריה על יהושע הכהן הגדול נאמר תחילה: "הסירו הבגדים הצואים מעליו" ולאחר מכן "ישימו צניף טהור על ראשו". תחילה הסרת הלבוש הרע, לאחר מכן הלבשה במחלצות של טוהר.

הזמן הראוי לעסוק בתיקון זה הוא דווקא קודם השינה, סימנך: "לא ישכב עד יאכל טרף", אלו אותן נפשות שנטרפו על ידי הקליפה ואנו נזהרים לשוב ולטרוף אותם אל הקדושה בטרם נפקיד את רוחנו ביד יוצרנו. קריאת שמע שעל המטה, כפי שמלמד האר"י, מסוגלת לכך.

בקריאת שמע יהודי אוחז בידיו חרב. בסוד "וחרב פיפיות בידם". חרב זו לוחמת בשעה שאנו הוגים בפה, בכוונה, ביגיעה את תיבות פרשיות קר"ש. מידי לילה, בקריאה אחת, מסוגל יהודי להרוג עד אלף וקכ"ה מזיקים, דכתיב: "ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך…". לאחר מכן, מתקיימת גם הבטחת קיבוץ נידחי ישראל, דהיינו אסיפת כוחות הנפש שנאבדו ופוזרו בחטאים, חידוש הנפש והבראתה. תיקון זה נעשה באמצעות השם הקדוש הרמוז בר"ת "חיל בלע ויקאנו" – חב"ו, זהו אחד משבעים ושניים שמות.