פרשת נשא – תמיד מדבר לה', תמיד מנצח

 

בס"ד

 

הנשק החשוב ביותר במערכה מצוי בפה, הדיבור יכריע את המלחמה לניצחון או מפלה, ובמילה אחת 'למנצח'.

דוד המלך שושבין חתונת שבועות, כדי שניגש בשמחה לחופה עלינו ללמוד ממנו איך שומרים על ברית עם ה' באמצעות השפתיים.

 

בפרשיות השבוע האחרונות העוסקות במסעות המדבר נקראים שוב ושוב המתפקדים ומתייצבים לעבודה ולמניין 'יוצאי צבא'. רבי נתן עומד על כך ומציין שהתואר הזה מדגיש את הגדרתו של איש הישראלי – חייל במערכה. המדבר הוא שטח אימונים והיעד הוא כיבוש הארץ, במובן הפרטי והאישי אנחנו מתכוננים לקראת כיבוש נחלתנו בגבולות הקדושה. החיים הם מלחמה או שטח אימונים והתפקיד הוא דרגה, ואני יוצא צבא. מהו העניין המשמעותי ביותר בקרב יוצאי צבא? הדעה נוטה לומר – כלי נשק, ציוד צבאי, מדים וטכסיסי המלחמה, הכל נכון, אבל מה שישפיע ויכריע את המערכה יותר מכל הוא הדיבור. הוא המפקד בגדוד.

 

*

הלוחם והמנצח הגדול שגילה זאת ואף הנחיל את לימודו לדורות הוא דוד מלכא משיחא. חייו של דוד המלך מורכבים משני קצוות שהחיבור ביניהם בלתי אפשרי – מצד אחד, ניסיונות קשיים מעברים ומלחמות, ומאידך הוא נוחל תמיד ניצחונות. עוד לפני שנברא אין לו חיים עד שאדה"ר תורם לו את שבעים שנותיו, על ילדותו הוא מספר 'מוזר הייתי לאחיי', כל ימיו מלחמות וגם מבית אין מנוחה בנו מורד בו ושימי בן גרא מקלל. אבל דוד המלך הוא המנצח הגדול, בכל המלחמות ובשאר הזירות, גם בניין בית המקדש שנבנה אמנם לא בימיו, נזקף לזכותו ועל שמו. איך יתכן שידוך שכזה, בין המִסכנוּת התמידית לכאורה לניצחונות כה מרשימים? את התשובה רשם דוד המלך בספרו, ספר התהילים.

 

למנצח

 

רוב מזמורי התהילים פותחים במילה 'למנצח', לאמור – הפרק הזה כתוב ומוקדש לאיש הזה שבוודאי ובעזרת ה' ינצח. ואין זה משנה כמה תלאות ובכיות וזעקות וכאב יסופרו בו, אני פותח ואומר שהוא שייך למנצח. הדיבור הוא חרב פיפיות, החוטא שהתורה מחמירה עימו ביותר ומפלילה אותו בתהליך מקוצר ומיידי הוא המסית והמדיח. כל מעשה ההדחה מסתכם מעקימת שפתיים, דיבור, אבל כוחו של הדיבור הרע והמחליש הרסני כל כך שאין להתמהמה בעניינו, הוא מסוכן. מידה טובה מרובה וכשהדיבור מתייצב לימין הקדושה וההצלחה הוא מנחיל ניצחונות חרף כל הסיכויים.

 

דוד המלך אבי מלכות משיח מלמד אותנו לאחוז לא רק בחרב וחנית, קודם לכן הוא מלמד פרק בשירה, שיעור בדיבור, אומנות לחימה בפה ושפתיים. סגנון המלחמה הזה שמור למשיח שהוא יכבוש כל מלחמותיו אך ורק באמצעות הדיבור והתפילה (ליקו"מ סימן ב'), ולכן פותח דוד את רוב מזמוריו באמירה 'למנצח'. המנצח על פי פשוטו של מקרא הוא הלוי שמנצח על כלי השיר, וגם הפירוש הזה יתאים כאן: המנצח על כלי שיר קובע ומכריע אנה יכלו כל המנגנים והכלים, יעלו או ירדו, יעודדו או יעציבו. הדיבור הוא המנצח הגדול על תזמורת הנפש, כל מיני כלים יש באדם, מידות ומאורעות שונות ומשונות, אם אנחנו מתרגלים לדבר לה' ולדבר לעצמנו דיבורים של חיזוק אמונה התגברות והתכוונות על התכלית, כל מאורעותינו יפיקו בסופו של יום מנגינה שמחה, שיר וזמר.

 

נשא

 

מצוידים בכלי נשקו של דוד המלך אנו שבים לפרשתנו, פרשת נשוא. התורה מצווה לשאת את ראשם של בני לוי. הלווים הם נושאי תפקיד ומבחינה זו כולנו לווים, אנשים שהושת עליהם תפקיד, זה גם מה שהופך אותנו ליוצאי צבא ולאנשי מלחמה, והעיקר החשוב ביותר בין אנשי צבא הוא סוד 'למנצח', וכפי שכותב רבי נתן: 'צְּרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר בָּזֶה בְּנִצָּחוֹן גָּדוֹל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹחֵם מִלְחָמָה שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְאַבֵּד אֶת לְבָבוֹ. וְיֵשׁ בֵּין שָרֵי הַמִּלְחָמָה כַּמָּה לִמּוּדִים עַל זֶה לְחַזֵּק אֶת לֵב אַנְשֵׁי הַחַיִל בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה שֶׁלֹּא יְאַבְּדוּ לְבָבָם. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הוּא בְּעִנְיָן זֶה שֶׁצְּרִיכִין לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת מְאֹד וְלֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁאֵיךְ שֶׁהִיא יֵשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַדִּבּוּר מְאֹד מְאֹד, כִּי עִקַּר הַנִּצָּחוֹן עַל יְדֵי הַדִּבּוּר.

 

לימוד זה עיקרי וחשוב במיוחד לקראת חג מתן תורתנו, חג השבועות שהוא יומא דהילולא של דוד מלכא משיחא. אנו מתכוננים לקראת קבלת התורה, השמחה רבה והחדווה עצומה. כנסת ישראל באה בברית עם קודשא בריך הוא, אך לצד השמחה והחדווה מקנן החשש שהלא זו קבלת התחייבות עצומה ומי יערוב לנו שנעמוד בכך. הלימוד של דוד המלך יכול לאפשר לנו לגשת אל החופה בשמחה אמתית ומתוך ידיעה שאיך שהוא אני בוודאי אהיה עם ה' בברית, ספר התהילים ערב לכך. כי גם ייתכנו נפילות בתחום הקיום והשמירה על שטר הכתובה הלא היא התורה, הרי פינו תמיד ברשותנו, ואם לכל הפחות נקבל על עצמנו לא לחדול מלדבר, ובכל מצב בטוב או במוטב נדבר ולא נרפה, הברית עם ה' תישמר ולעולם לא יינתק החוט המקשר. כנגד חמשה חומשי תורה כתב דוד המלך חמשה חומשי תהילים, לומר לך אם אינך מצליח לקיים, לכל הפחות תדבר על זה. על כל אות בתורה כתוב אתה אות של תפילה.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח – ברכות הראיה וברכות פרטיות הלכה ה).

 

 

 

ספירת מלכות – מהות ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת מלכות – שרירים באמונה

חידה:

מהו הדבר שמי שאין לו מסוגל להעניק לזה שיש לו.

במילים אחרות:

מה מסוגל לתרום הקטן לגדול, הבלתי מסוגל למסוגל, העני לעשיר?

 

אפשרות אחת קיימת והיא תתאים לכל הדוגמאות: המקבל יכול להעניק למשפיע דבר אחד – לסמוך עליו.

 

נוכל להבין זאת מהיכרות אישית עם תחושה מאוד אנושית. אנחנו הולכים עם ילדנו הקט לטיול, הילד חושש ואנחנו מרגיעים, הוא לא נרגע. זה מציק לנו, מדוע? באופן מופלא החלש יכול להכות את החזק ולרוקן את כוחותיו דווקא בכך שאינו מוכן לקבל ממנו, או לסמוך עליו. בעל תפקיד, אחראי, איש סמכות שהציבור מביע כלפי חוסר אמון יאבד את בטחונו העצמי ואפילו את כישרונו. במקרה הזה דווקא ההישענות היא שמטעינה את המִשעָן כוחות.

 

הרעיון הזה הוא פירושו הפשוט של פסוק מפורש הקורא לנו 'תנו עוז לאלוקים', היתכן?! הנברא נקרא להעניק עזוז וגבורה לבוראו? אכן כן, והנתינה הזו משתייכת למושג רוחני רחב ששמו הקבלי הוא 'העלאת מ"ן'. מבלי להתייחס למשמעות הפרטנית נציין רק שפעולה זו תמומש על ידי מסירות נפש או הרפיה, וכדי להבין זאת נצטרך לכתוב כמה מילים על ספירת המלכות, הספירה של השבוע הזה.

 

מלכות היא הספירה האחרונה והתחתונה ביותר, מהסיבה הזו היא גם הכי קרובה אלינו. עובדה זו מחשיבה אותה שער אל הרוחניות, וזה קשור גם לתיאורה כ'אספקלריא' – דהיינו אמצעי אופטי רוחני דרכו צופים הרואים, נביאים וצדיקים, בחזיונות נבואיים או השגות אלוקות וכיוצא באלו.

 

אחד מתיאוריה המובהקים של מלכות היא הכלום, או כלשון הזהר 'לית לה מגרמא כלום' – אין לה מעצמה כלום, כמו הלבנה שאורה אינו עצמי, ואדרבה היא חשוכה, תאורתה נובעת מעמידתה לנוכח השמש והחזרת אור החמה היא אור הלבנה.

 

הבחנה זו הופכת למשל יסודי ביותר בקבלה חסידות ורוחניות, האמונה היא השתקפות של כל מה שיוצג כנגדה, לפיכך המאמין האמתי יוכל 'לראות' מחזות מראות והתרחשויות שאינן ניתנות לצפייה בחושי בשר ודם, האמונה כשמציבים אותה מול דברים אמתיים אך בלתי נראים, תסייע לאדם להתגבר על תפיסתו האנושית והמוגבלת ולהתחבר לכל מה שמעל ומעבר ליכולתו השגרתית להבין ולראות.

 

אמרנו שהאמונה או ספירת מלכות מצטיינת בהיותה 'כלום', התכונה הזו הופכת אותה למקבל הטוב ביותר. שכן בעוד ואת כשירותו של המשפיע להשפיע מודדים על פי התוכן שהוא נושא בכליו, הרי שאת מסוגלותו של הכלי להכיל ולקבל בוחנים לפי ריקנותו. המלא אינו מסוגל להכיל מאומה, הריק הוא המקבל המוכשר ביותר.

 

וכאן אנו שבים לרעיון בו פתחנו.

 

במציאות וביקום יש שניים – משפיע ומקבל, ובמשל אלו זכר ונקבה. אבל אין לראות את תפקידו של המקבל כפאסיבי, מחוסר מעש. המשפיע נתון מבחינה מסוימת בהחלטתו או רצונו של המקבל לקבל. וזו עבודתו העיקרית של המקבל – להיות מוכן לקבל ולסמוך על המשפיע.

נתרגם זאת למעשה. אנחנו מדברים על ספירת מלכות שהיא האמונה. כל יהודי נולד עם נקודת אמונה בלתי ניתנת למחיקה, אך עד כמה תהיה האמונה נוכחת בנפשו וכמה ניסים השגחות ונפלאות היא תחולל בחייו – זאת יקבע כל אחד כפי מידת ההשקעה שהוא יקדיש לפיתוחה וטיפוחה של האמונה.

האמונה דומה לשריר. ספורטאים עמלים על בניית שרירים, הם עושים זאת בהפעלות התנגדות על השריר, מכבידים עליו והוא עומד באתגר ותוך כדי כך מתפתח. אמונה מתפתחת כשנשענים עליה, מי שאמונתו חלשה רפויה ולא מספיק אמיצה, ככל הנראה מעולם לא נשען עליה באמת, אם איננו סומכים על הילד הוא לא יהפוך לבא סמכא ולאחראי.

אמונה גדלה ככל שנשענים עליה. יש הישענות על ידי מסירות נפש, מוסרי הנפש משליכים עצמם בזרועות האמונה ובכך מעניקים כביכול כוחות לשכינה. הצורה השנייה היא הרפיה והישענות על אמונה מתוך בטחון.

הוא אשר אמרנו 'תנו עוז לאלוקים' – תנו כוחות לאמונה, איך? סמכו עליה.

 

ספירת היסוד – מהות ועבודה למעשה

 

בס"ד

ספירת היסוד – ניצול משאבים

אומרים על הדור שלנו שהוא דור של שפע, וזה נכון גם בתחום הידע, גם בכישורים יכולות והזדמנויות, וגם בשפע חומרי. כאן גם האתגר הענק של בן דורנו – איפה משיגים רגע של ישוב הדעת, ואיך חוסכים את כל שאר הרגעים של פיזור הנפש?

הסיפור הזה קשור ישירות לתחום המפורסם בשמו 'קדושה', הצליל מזכיר לנו אולי אנשים נשגבים שמתגוררים על הר, אבל האמת הרבה יותר קרובה אלינו – קדושה היא האקלים הכי מתאים לעשייה, הגשמה עצמית והגשמה בכלל.

קדושה היא היכולת להיות מכוון ומדויק גם כשיש לי הרבה מאוד שפע. נסביר: האנושות באופן גס מתחלקת בין עשירים לעניים, לשניהם יש צרות, לעניים אין כסף ולעשירים אין מה לעשות איתו, או מדויק יותר – אין ישוב הדעת מה לעשות איתו.

 

זה בעצם הסיפור של כולנו, לפעמים אנחנו עניים ולפעמים עשירים. או שאין לנו חשק, אנרגיה, התלהבות וזמן, או שיש לנו מכל אלה בבת אחת המון, ואז הצרה היא פיזור הנפש, ובשפה פשוטה 'לא-יודע-מה-עושים-עם-זה'. איך שומרים את כל הטוב שנפל עליי – הכישרון, השמחה, ההתלהבות או החשק ומולידים ממנו דבר בר קיימא, פעולה משמעותית, התנהגות טובה? בקיצור ניצול נכון של משאבי גוף ונפש.

 

הנוסחא שעונה על כך היא קדושה.

 

הקדושה קשורה לספירת היסוד שתפקידה הוא להוציא מכוח לפועל, כל צינורות השפע מתנקזים ליסוד שאמור להפוך את תוכנם לחיים חדשים. מי שגילם בשלמות את המידה הזו היה יוסף הצדיק שבתבונה רוחנית ובקדושתו האישית הצליח לכלכל את כל מצרים בשבע שנות הרעב. אילולא הוא היו שבע שנות השובע מתפזרות ומתבזבזות על מותרות והתפנקות מיותרת, והמצרים המדושנים לא היו שורדים את שנת הרעב הראשונה, יוסף לא היה סתם כלכלן מופלא – הוא היה יוסף הצדיק, 'צדיק' הוא כינויה של מידת היסוד.

 

תכל'ס, מה זה אומר להיות קדוש?

 

הקדושה האמיתית, זו שתתאים לנו ותהפוך אותנו לכלכלני חיים ומשאבי נפש, מתחילה בפרטים הקטנים, כאשר את שימת הלב מומלץ להקדיש לשני פולטי משאבים מרכזיים – הפה והעיניים.

 

הדיבור הוא התפוקה האנושית המובהקת ביותר, ולכן מפתה מאוד לפזר את תוכנו, להשתעשע בו וגם להוכיח את שנינותנו באמצעותו. אופס, מוקש! הדיבור, כפי שמלמדים הצדיקים, הוא משאב עצום, זה הדלק של הנפש שלנו, אם הוא מוכנס לתוך מילים נכונות, מדויקות טובות ובונות – נהדר, מצד שני דיבורים מיותרים ורעים לא רק שאינם מועילים, הם גם מפזרים את הנפש, שורפים כוחות ומבלבלים בעיקר אותנו. את הדיבור, כמו כל כישרון, כדאי מאוד ללטש, לדייק ולכוון למטרות בונות. אם נתייחס לדיבור כאל הוצאה כספית, נעשה אותו בוודאי טוב יותר, מושקע יותר והוא בוודאי יניב תוצאות מבורכות. איש קדוש הוא אדם שבמילים ספורות מסוגל להעביר מסרים ברורים, לעודד פעולות טובות ולחולל נפלאות אצלו ואצל סביבתו.

 

העיניים הם אוצר משאבים נוסף. העיניים לא רק רואות – הן מקשרות. כאשר אנו מאפשרים להן לנוע ולטייל סתם כך, הן עשויות לקשור אותנו ליותר מדי דברים, מתכון בדוק לפיזור נפש אכזבות והתמודדויות מיותרות.  עיניים הם חלונות הנפש, להיכן שאנו נשגרים אותן לשם אנו שולחים את הנפש. הסתכלות במה שאינו שלנו, או במה שאיננו רוצים שיהיה חלק מאיתנו – פוגעת בשלוות הנפש וביכולת הדיוק שלנו. לפעמים עצִימת עיניים משמעותה העֲצָמת העיניים.

 

 

 

 

 

ספירת ההוד – מהותה ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת הוד – תיקון נקודות החולשה

הנצח וההוד הולכים יחדיו דוגמת שתי הרגליים שפעולתן – ההליכה, תיעשה יחד. בפתיחת אליהו הם נקראים 'תרין שוקין' ונחשבים כאבר התלוי מחוץ לגוף. הגוף הם חסד גבורה תפארת והרגליים שייכות בדרך כלל למה שמחוץ לאדם, למטה ממנו ואל הדורות הבאים אחריו.

מהבחינה הזו נחשבים הנצח וההוד לשני שלוחים המבצעים את שליחויותיהן של הספירות העליונות, וזה גם פשר שם הקודש המיוחד להן, כל ספירה מיוחסת לשם משמות הקודש, הנצח וההוד חולקים ביניהם את השם 'צבא-ות', אודות כך כותב רבי יוסף ג'קטליה 'מהם נמשכין כל צבאות העולם, עליונים ותחתונים למיניהם, ומהם נמשכים כל מלחמות העולם (שערי אורה).

 

הנצח וההוד הם גם מקום העצה שמקורה בכליות כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א.) 'כליות יועצות'. העצה והתושייה היא גם הכלי החיוני ביותר לכל מנהיג ומדריך המוביל את חניכיו וצאן מרעיתו בעקבות עצותיו. ההדרכה קשורה לרגליים וכמו שכותב רש"י על 'העם אשר ברגליך' – ההולכים אחר עצתך.

ההוד היא רגל שמאל, הרגל החלשה. חולשתה נובעת מקרבתה אל החיצוניים, לפיכך ההוד נחשבת נקודת החולשה – היא עלולה להתחלף מהוד לדוה, בסוד 'כל היום דווה', או כמו שכתוב 'הודי נהפך למשחית'. ההיפוך הוא תוצאה של 'יניקת הקליפות', הכוחות החיצוניים שמבקשים תמיד פרצה וסדק לשאוב חיות מהקדושה, נאחזים בעיקר במדרגות הנמוכות, ההוד היא המדרגה הרוחנית היותר נמוכה וזו הסיבה שהיא סובלת יותר מהיפוכים דוגמת הוד-דווה. לפיכך חיוני ביותר לאמץ את הצד הנכון והמכוון של מידת ההוד, כדי לחסנה מפני יניקה והתהפכות.

 

הביטוי המובהק ביותר של ההוד הנכון והראוי זו ההודיה. הודיה נובעת מתוך הודאה דהיינו הכנעה והכרה בחוסר יכולת, המודה בחולשתו מסוגל להכיר במיטיבו ואף להתמלא רגשי הודיה והכרת הטוב. הכריעה ב'מודים' מבטאת כניעה ביטול הכרה והודיה, כך מהפכים את חולשתה של ההוד לנקודת הזדקפות והתרוממות הרוח.  תיקון נוסף לתחלואי ההוד היא השמחה והריקוד:

 

ברגליים כאמור יש נקודת התורפה, הן נוגעות בקרקע וניגפות במהמורותיה. הריקוד מרומם את הרגליים, מנתק אותן מהעפר ומאפשר להן לדלג על פני הקושי. בריקוד מתממש מה שנאמר אצל יעקב (בראשית כ"ט, א) 'וישא יעקב רגליו' וכדברי רש"י נשא ליבו את רגליו, רוח הלב אמורה להתפשט בכל קומת הנפש וכשהיא מצליחה להתרחב עד הרגליים, כל מציאות האדם מתרוממת ומתרחקת מהחיצוניים שהם המקום החלש והניגף.

 

הנצח וההוד הם גם מקור הנבואה, במדרגות אלו מלביש השי"ת את התגלויותיו שנועדו להדריך את שוכני הארץ. שתי המדרגות הללו הם למעשה האופן בו מתגלה הקב"ה בעולם ובתוך המציאות, ההתלבשות הזו מופיע גם בחייו של האדם הפשוט, לא רק הנביא, כרמזים סיבות ונסיבות. לכן תיקונה של מידת ההוד יתבטא אף בשימת לב לרמזים השגחה פרטית והקשבה לדבר ה' שהבריאה משדרת תמיד לאדם המאמין.

 

פעולה מתקנת נוספת הנוגעת למידת ההוד היא עזרה וסיוע למי שאין לו, בעיקר על ידי נתינת הלוואה משום שממונו של אדם 'מעמידו על רגליו' (פסחים קי"ט.), והעני או מי שזקוק לממון יש להעמידו על רגליו. נותן ההלוואה או המשפיע על זולתו ומסייע לו להתייצב בפרנסתו מתקן את ההוד מפני פשיטת 'רגל' במובנה הגשמי והרוחני גם יחד.

 

 

 

ספירת תפארת – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

תפארת – למצוא את האמצע

התפארת שלישית משש המידות, ועשירית מעשר הספירות. בזוהר הקדוש היא מכונה רבות 'עמודא דאמצעיתא' – עמוד האמצעי, משום שזו אחת מספירות קו האמצע. הספירות מתחלקות לימין שמאל ואמצע שהם החסד הדין והרחמים. ישנן ספירות שמבטאות את החסד וההשפעה ויש שמשמעותן דין וצמצום. התפארת היא אחת ממידות האמצע, דוגמת כתר או דעת יסוד ומלכות.

מי שייצג את המידה הזו בשלמות הוא יעקב אבינו שמידתו אמת. כצאצא לאברהם ויצחק הנוטים לחסד ולדין, יעקב הכריע ביניהם כשאימץ בעבודתו הרוחנית את האמצע. לפיכך נאמר עליו שהיה 'יושב אוהלים' – שני אוהלים, חסד ודין, שהוא שילב ומיזג  ביניהם (שערי אורה ה', ז')

כאשר חז"ל מכוונים לדרך המועדפת בעבודת ה' ובכלל הם מצביעים על 'תפארת', וכדברי המשנה (אבות פרק ב' משנה א'): 'רבי אומר איזוהי דרך ישרה שבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. מדברי הראשונים, רמב"ם ורבינו יונה משמע שהכוונה לדרך הממוצעת.

עדיפותו של האמצע היא גם בשל קרבתו היתרה לדיוק ולשלמות. יעקב נקרא 'בכיר האבות', וזאת משום ש'מטתו שלימה', בעוד ואברהם הוליד מלבד יצחק את ישמעאל, ויצחק מלבד יעקב הוליד את עשיו הרי שליעקב נולדו י"ב שבטים קדושים וטהורים, בלי פסולת. צדיקים מלמדים שלכל צד פן פסול – מפסולת החסד יצאו האהבות הרעות, ומפסולת הדין נבראו הפחדים השטותיים או האכזריות. קו האמצע נקרא 'אמת' משום שהוא נוטל מכל צד רק את הנכון והמדויק, לפעולה זו קוראים 'משפט'.

לספירות קו האמצע יש מאפיין נוסף וזו יכולתן לעלות למעלה ממקומן הטבעי, וכאן מעלה נוספת ליעקב אבינו שנחלתו 'נחלה בלי מיצרים': "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח ע"ב).

ובגישה מעשית:

הבחירה מאפשרת לנו לברור תמיד בין מידת החסד לדין, ולהחליט באיזו מהן לנקוט בכל הזדמנות. תפקידו העיקרי של יהודי להיות שופט, או כדברי המשנה 'לבור לו דרך'. זו מלאכה יומיומית, הברירה תמידית ויש בה דיוקים לאין סוף. מי שמסגל דרך זו, נחלתו בלי מיצרים, משום שהוא לומד לעשות את הטוב בכל מצב, גם בחסד וגם בדין. נקודת האמת מושגת לא בימין ולא בשמאל, כי אם מתוך שקלא וטריא בין הימין השמאל, הדין והחסד.

 

 

 

ספירת גבורה – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

גבורה – צמצום לצורך השפעה

ספירת הגבורה חמישית מעשר ספירות, שנייה משש מידות, וניצבת בקו השמאלי לעומת החסד שמימין. החסד והגבורה מתוארים כשתי ידיים של השפעה, ובפתיחת אליהו נקראת הגבורה 'דרועא שמאלא' – היא יד השמאלית. בעוד מימי החסד שוטפים עד אין קץ, הגבורה מופקדת מהשמאל לצמצום השפע והגבלתו כמידת יכולת הקיבול. גבורה היא גם האש לעומת המים – מים יורדים ואש עולה כלפי מעלה.

כאן למעשה מתייצבים האש והמים כשתי מגמות קוטביות – המים הם השפע היורד על האדם מלעילא, ללא מגע יד אדם. האש היא האמצעי היחיד שיכול להפוך את תנועת המים ממטה כלפי מעלה. על גבי האש יהפכו המים לאדים שישאפו כלפי מעלה. עבודתו של הנברא היא להמיר השפעות של מים בנתינות של אש. פעולה זו תיעשה על ידי התגברות, התאמצות או כל סוג ומידה של מסירות נפש.

בנוגע לאופן בריאת העולם דורשים חז"ל שבתחילה ביקש ה' לברוא אותו בדין, ראה שאינו מתקיים עמד ושיתף עימו רחמים. זה פשרם של שלושים ושתיים שמות אלהי"ם המשולבים בפסוקי מעשי בראשית שהם ל"ב נתיבות חכמה ועניינם דין ומשפט. על אודות ההווה אמינה לברוא עולם במידת הדין כותב רבי נתן מברסלב שמחשבה זו ביטאה חסד חידושי וגדול יותר מהחסד שמנהיג את עולמנו כיום. הנהגה על פי דין היא לכתחילה ומתאימה למסוגלים לה, ואולם מחמת שאי אנו יכולים לסבול רוב טובה, אולצה הטובה להתמתן בדיעבד במידת הרחמים.

הגבורה מייצגת את הצפון. זהו הצד המגביל אך באופן פלאי דווקא אל הצד הזה יש לפנות כדי להביא שפע, וכדברי חז"ל "הרוצה להעשיר – יצפין". ההסבר נפלא: בשעה שאדם מבקש שפע מכל סוג, מידת החסד הממונה על השפעה מורידה עבורו כל טוב. אך בשעה שההשפעה מגיעה אל גבול הצפון מתעוררת מידת הדין ודורשת לוודא את זכאותו של המבקש, ואבוי אם נזדקק לאישור שכזה. ומפני שחוק אלוקי קובע שהשפעה לעולם לא תשוב עוד למעלה לאחר ירידתה, לפיכך הצפון עשיר בשפע שנבלם בדרכו מטה, ומכאן שמו 'צפון' מפני שהוא צוֹפן אוצרות שפע. כעת, הרוצה להעשיר עליו להצפין דהיינו להשלים עם מידת צפון שלא תמנע ממנו את מבוקשו (שערי אורה, שם). על כך נאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). אל צד הצפון נוטה אם כן הדין, גם יצר הרע קרוי 'צפוני' "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל כ'), וכדי לכפר ולהמתיק את צד הצפון, החטאת נשחטת בצפון.

ובגישה מעשית:

הגבורה והצמצום מוכרחים כאמור לעולם, אלא שיש להמתיק את הדין ולהשתמש לתועלת: לכבוש כעס ולנתב התלהבות לצורך גבוה. להגביל כדי להכיל ולצמצם כדי להאיר. מלבד זאת מן הראוי 'להצפין' כדי להתיידד ולהשלים עם מידת הדין, וזאת על ידי שאדם 'עושה דין למטה' ובכך מונע דין למעלה. כלומר מתרגל לשפוט את עצמו ולשוחח על ענייניו מול בורא עולם. סגולה לגילוי אוצרות רוח וגשם.

 

ספירת חסד, מהות ועבודה מעשית

בס"ד

חסד – נתינה ורִאשוֹנִיוּת

ספירת החסד רביעית מכלל עשר הספירות, אך ראשונה מבין שבע המידות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו ומבלי שיחייבוהו, שכן פעולה טובה אשר נדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד אלא השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראשון ופועל מעצמו.

מי שמסמל בדמותו את החסד הוא אבינו הראשון אברהם, שבכל הליכותיו ניכרת ראשוניות וחסידות. אברהם זכה בה מתוקף עבודתו הרוחנית לאחר "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

אברהם הוא גם הנברא היחיד שנחלץ מהחוק הרוחני הקובע 'מי הקדימני ואשלם לו', כלומר מי מסוגל לעשות צעד עצמאי באמת, ולתת לבורא משהו קודם שקיבל. ולדוגמא – מי קבע לי מזוזה קודם שנתתי לו בית? באברהם כתוב 'אשר התהלכתי לפניו', כלומר עשיתי כביכול צעד אחד לפני שקיבלתי. זהו חסיד אמתי – לא מחכה, יוצא לדרך, גם מחפש, ממילא מגלה.

מידת החסד משולה למים, וכפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא' – יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

ובגישה מעשית:

החסד משמעותו ראשוניות, שתתבטא בשני אופנים עיקריים: א'. יוזמה, לעשות חסד היינו ליזום עשיית חסד ולא להמתין להפעלה מבחוץ. ב'. אומץ ותעוזה לחפש ולבקש, לא להסתפק בקיים ובשגרתי, ולא לסמוך על ההמוניות וצעידה אחר העדר.

מידת החסד נוטה לגוון הכסף שמשמעותו נגזרת מאותיותיו – כיסופים, רצונות והשתוקקות. בעולם מייחסים חשיבות מועטת לכיסופים, יותר מקובל להתמקד בתוצאות. לעתיד לבוא תהיה ההנהגה בסימן הזהב, לגבי הגאולה העתידית נאמר בנביא (ישעיהו נ"ב, ג) 'ולא בכסף תגאלו', צדיקים דרשו מכאן שלעתיד לא תהיה ההנהגה בסימן הכסף אלא בסוד הזהב. מה בין זה לזה? הכסף הנוטה אל הלבנוניות ומבטא הנהגה על פי חסד, ואילו הזהב האדמומי מייצג הנהגה על פי דין, לזכאים בלבד.

היום בכל אופן ההנהגה בסוד הכסף, דהיינו כיסופים. זו הנהגה על פיה גם אם אינך יכול לצאת ידי חובתך עלי אדמות, לכל הפחות השקע עצמך ברצונות וכיסופים. הפוך את 'נהמא דכיסופא' ואת בושת האינו-מסוגל למאגר בלתי נדלה של כסף וכיסופים.

גם בידי אברהם אבינו לא היתה תורה סודרה לקיימה, הוא השקיע עצמו ברצונות להגשים את הרצון העליון, וכיסופיו הם ששרטטו את התורה שקיבלו צאצאיו לבסוף (ע"פ רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות, ע"פ תורה ל"א בליקוטי מוהר"ן).

 

כוונות ספירת העומר

כוונות ספירת העומר מיוסדות על כמה אפיקים, אנו נתייחס לשניים היותר בולטים – 'הבאת מוחין' ו'התפשטות החסדים'. להבנת הדברים אלינו לשוב למצרים, משם הלא החל מסע הספירה לעומר. הגלות, כפי שכבר הספקנו להבחין במאמרים קודמים, מושפעת בעיקר מגלות פנימית. משמעותה, חוסר בפרנסה רוחנית לנשמה. הפרנסה האמורה נובעת מהמוח, שם משכנה של החיות. ובמוח שרויים המוחין. והמוחין הם שלושה – חכמה בינה ודעת. ישנם שני סוגים של פרנסות, הווי אומר: שני נושאים שונים שהופכים את החיים לבעלי תוכן חי. האחד מוגדר 'התפשטות המוחין' והשני 'התפשטות החסדים והגבורות'. בגלות נפגעה קומתנו הרוחנית בכמה מישורים; נמנעו מאיתנו המוחין, וגם חדלו להתפשט בנו החסדים והגבורות (הסבר להלן). רק נציין שההגדרה 'מוחין' מתייחסת למצב הרוחניות, או בתרגום פשוט, לרמתנו הרוחנית המושפעת מדרגת המוחין המופיעים בנו. וכאן עלינו להציג את סדר דרגות המוחין.

במוחין ישנם שני מצבים – גדלות וקטנות. זו הגדרה כללית משום שכל אחד מהמצבים מורכב מפרטים רבים. שני מערכות אלו קיימות בשני דרגות א' וב'. ואם כן יש 'קטנות וגדלות ראשון', ו'קטנות וגדלות שני'. מעין בית ועליה על גבי בית ועליה. החלוקה הכפולה הזו קשורה למקום המוצא של המוחין, ובקצירת האומר נזכיר שכל מוח מגיע ממקור מסוים בדרכו למקום מסוים. הקטנות והגדלות מגיעים מפרצופי 'אבא ואמא', כאשר המדרגה הראשונה מקורה ממדרגה נמוכה יותר ואילו השנייה מגיעה ממדרגה גבוהה ממנה.

המקום אליו אנו ממשיכים את המוחין הוא 'זעיר אנפין', זהו הפרצוף אליו אנו מיוחסים. באמצעות פרצוף זה מנהיג האין סוף ב"ה את העולם הזה. אלו כביכול פנים קטנות המשקפות את הפנים הגדולות. משום שהעולם הזה מצומצם ומכיל בצמצומו את רצון השם הגדול לאין שיעור. לא לחינם קרויים החכמה והבינה 'אבא ואימא' הם משמשים מעין 'הורים' לזעיר אנפין ולשכינה הקדושה. ההגדרה 'הורים' בדרך קבלה, מבטאת את צורת הקשר והיחס השורר בין הנהגות שונות. מדרגה העליונה מחברתה נחשבת סיבה המולידה מתוכה הנהגה נמוכה יותר. למעשה לא רק מולידה, אף מזינה וממשיכה לה תמיד את החיות הרוחנית הנצרכת. ולכן את המוחין והשפע קודש תקבל הנהגת 'זעיר אנפין' מאבא ואימא.

ארבעה שלבים של בגרות רוחנית

הזכרנו ארבע מדרגות מוחין – קטנות וגדלות א' וקטנות וגדלות ב'. הבהרנו גם מהיכן הם באים ואנה הם הולכים. זו השעה להרחיב מעט אודות המושגים עצמם.

אדם מתבגר בשלבים המוצאים ביטוי באיבריו וחומר גופו, וכמובן גם במוחו ושכלו. בתהליך הגדילה ישנן שתי תופעות: צמיחה מקטנות לגדלות, ונסיגה. בכל תהליך גדילה אמיתי נוטלות חלקן גם  'הנפילות'. לדוגמה, ילד נכנס לגן הוא גדל ומתקדם עד לגיל בו יוכנס לתלמוד תורה. כעת הוא שוב קטן, בכיתה א'. בהמשך יעפיל מכיתה לכיתה עד שישלים את חוק לימודיו ויעבור לישיבה, כעת הוא שוב בתחילת דרכו.. הגדילה ברוחניות נמדדת במדרגות המוחין המואצלות על האדם. אנו עושים שימוש רב במונחים כמו "הגדלת פרצוף", והכוונה היא להנהגה הרוחנית המסוימת שהתעלתה וקיבלה מוחין גדולים יותר. חיוני לציין שההגדלה הזו מתרחשת במקביל; למעלה בהנהגות העליונות המושפעות ממעשינו, ולמטה כאן. כתגמול על הגדלת ההנהגה הרוחנית גם נפש האדם גדלה מקטנות לגדלות. תהליך זה כאמור, מורכב גם ממה שנדמה כנסיגות לאחור. וכך אנו מוצאים את סולם הצמיחה הרוחנית בנוי מקטנות ראשונה ולאחריה גדלות ראשון, ושוב קטנות שני ולאחריה גדלות שני.

נציין רק הבדל אחד בין קטנות ראשונה לשניה. הקטנות הראשונה כשמה כן היא, קטנות. משמעותה בעבודת הבורא – עשיית המצוות כקטן, ללא הבנה והרגשה פנימית. הקטן מסוגל לקלוט ולחקות פעולות. בפעולות יש כמובן גם מוח, אבל אין זה מוח עצמאי, כלומר הרגשה אישית, הנובעת מעצמו וקושרתו בעבותות אישיותו אל המעשה. קטנות שניה אף היא 'קטנות', אלא שבאה לאחר גדלות. זו קטנות מתוך ידיעה של 'אינני יודע'. ישנן שתי אי-ידיעות; הקטן אינו יודע באמת כלל וכלל, עד שאינו יודע שיש משהו לדעת. הגדול שהוא קטן, יודע שיש מה לדעת אך הוא אינו יודע. זו קטנות ממותקת.

התפשטות החסדים

העניין השני בתיקונו אנו עסוקים בספירת העומר הוא  'התפשטות החסדים'. המוח השלישי – 'דעת' – מורכב מחסדים וגבורות. מייחדת אותו העובדה שהוא מקשר בין ראש לגוף. בדרך כלל כוחות ההשכלה שבראש אינם בהכרח מקושרים עם מידות הלב. וכך קורה שאנו חשים את המציאות ופועלים בה באמצעות המידות, אך מבינים אותה עם המוח. הדעת היא כוח ההשכלה שמקיים 'דיבור' ממשי עם המידות. כדכתיב "ובדעת חדרים ימלאו", באילו חדרים מדובר? חדרי הדעת הם המידות. בדרך הרמיזה נציין שהמילה חד"ר היא ר"ת חסד, דין ורחמים. שש המידות מתחלקות כידוע בין שלוש האפשרויות, החסד הדין והרחמים.

הדעת שרויה במוח אך אמורה להתפשט ולהזין את המידות שבגוף. ניתן להמשיל התפשטות זו לחלוקת חומרי המזון בתאי הגוף – החי או הצומח. כידוע קיומו של גוף חי תלוי באיזון הנכון בין חום לקור, ובהשוואה לענייני הנהגה רוחנית, את האיזון יוצרת התפשטות החסדים והגבורות. בגלות, מסיבות שהתבארו במקומן, נמנעה התפשטות זו, המעין כביכול יבש ואל הגוף ירדו רק 'לבושי' החסדים והגבורות. כעת בימי הספירה אנו פועלים להשבת התפשטות מימי הדעת במידות. בכתבים מבואר שמספרם של החסדים והגבורות שבמוח הוא חמש – חמישה חסדים וחמישה גבורות. לאמתו של עניין אלו שבעה: חמישה, ועוד שניים. אחד כולל ואחד כללותו של הכולל. ובאופן פשוט יותר: מכיוון ששורשם של שבע הספירות חג"ת נהי"ם במוח הדעת, יימצאו גם בה כנגדם שבעה חסדים וגבורות. לכל אורך שבעה שבועות הספירה עושה הדעת את דרכה, ממקורה שבמוח אל חדרי המידות. מ"ט ימי העומר משקפים אפוא את מסעו של מוח הדעת מהראש אל המידות שבגוף. מסע זה מצוין בסידורים בשילובי המידות המופיעות בסמוך לספירה של כל יום, "חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכהנה. מה בעצם מציינת הגדרה זו?

נרחיב קמעא. אמרנו שבדעת ישנם חסדים וגבורות, הרחבנו שמספרם שבע, "שבעה ושבעה מוצקות" – שבעה חסדים ושבע גבורות. זה המקום לציין שלמעשה ישנם שבע מערכות של חסדים וגבורות שכל אחת מהן מונה שבעה פרטים. המערכת הראשונה היא 'חסד' שבחסדים, והיא מורכבת משבעה חסדים פרטיים (חג"ת נהי"ם), השנייה היא 'גבורה' שבחסדים, אף היא מורכבת מכל שבעת הפרטים. וכן הלאה. תקופת העומר משקפת את המבנה הזה בעצם: שבעה שבועות ובכל אחד מהם שבעה ימים. אנו נתייחס אם כן לשבועות ולימים כאל שתי מערכות המשולבות זו בזו. כאשר בכל שבוע מופיעים כל שבעת השבועות בזעיר אנפין. למשל: שבוע א' הוא חסד, יום א' הוא חסד שבחסד, יום ב' גבורה שבחסד, וכן הלאה.

"חסד שבחסד" או "מלכות שבחסד"?

מכיוון שהחסדים נובעים ממוח הדעת השוכן מעל המידות, מובן שכאשר תתחדש השפעת החסדים הם יופיעו מלמעלה – מכיוון הראש. ואם כך הרי שהחסד הראשון שינבע ביום הראשון של ספירת העומר מהמוח אל המידות אמור להיות השביעי והנמוך שבכולם – 'מלכות שבחסד'. מדוע אם כן הספירה של יום א' היא "חסד שבחסד"?

להבנת העניין נקדיש כמה מילים לתיאור סדר התפשטות החסדים. בשבוע הראשון כאמור נכנס החסד הראשון משבעה החסדים, בכל יום חלק אחד ממנו, ממטה למעלה. כלומר, אם הבנו שהחסד הראשון שבחסדי הדעת מונה שבעה חלקים כנגד חג"ת נהי"ם, אזי נבין שביום ראשון של שבוע ראשון אנו עסוקים בחלק ה'מלכות' של 'חסד'. ביום שני ב'יסוד', בשלישי ב'הוד' ובשביעי ב'חסד' שהוא החלק הראשון מהשבעת חלקי החסד. כל זה מבחינת זהותו של החסד הנכנס. אולם אם נשים לב למקום אליו הוא נכנס ולצורת ההתפשטות שלו, הרי נבחין שהחסד שנכנס ביום הראשון של השבוע בספירת החסד, יגיע לייעדו רק ביום השביעי. משום שהיעד הוא להוריד כל אחד משבעה חסדי הדעת אל הספירה המקבילה שלו בגוף. וכך 'מלכות שבחסד' שנכנסה ביום א' בספירת חסד, תנדוד ביום ב' לגבורה, וביום ג' לתפארת, רק ביום השביעי כאשר ייכנס 'חסד שבחסד' – תנוח 'מלכות שבחסד' במקומה שבספירת המלכות. נמצא שההגדרה "חסד שבחסד" או "גבורה שבחסד" מציינת את מסעו של החסד הראשון שנכנס בתחילת השבוע, ההולך ונדחה מיום ליום, מחדר לחדר עד הגיעו אל מקומו. ביום הראשון נכנס החסד התחתון שבין חסדי מערכת 'חסד' לספירת 'חסד', ולכן זהו "חסד שבחסד". ביום השני ימשיך החסד הזה את מסעו וירד לשכון בספירת הגבורה, ובינתיים ייכנס חלק נוסף של מערכת 'חסד' לספירת חסד, אבל אנחנו נציין את המקום אליו נדחה כעת החסד של אמש, דהיינו "גבורה שבחסד" – ספירת גבורה מקבלת כעת את אור החסד. ביום השלישי ייכנס חלק שלישי של מערכת חסד בצינורות הגוף, אולם אנו נציין את החדר אליו הוכנס החסד הראשון הנ"ל כלומר "תפארת שבחסד" – ספירת התפארת מכילה כעת את אור החסד. יש בצורת ההגדרה הזו לימוד חשוב: עיקר העבודה היא להספיג את האור בפנימיות, ולא רק להביא אורות חדשים פנימה. ולמעלה מזה, עיקר הפעולה של הבאת אורות חדשים נועדה 'לדחות' ולהפנים יותר ויותר את האורות הוותיקים.

(ע"פ שעה"כ דרושי פסח, פרע"ח  – ספירת העומר)

התפשטות החסדים – מוח הדעת מכיל 'חסדים וגבורות'. אלו שני כוחות יסודיים בבריאה – כמשל הקור והחום, ההשפעה והצמצום. החסדים מתפשטים ויוצאים ממוח הדעת אל הגוף, כלומר מזינים את המידות ומביאים אותן למזג השווה ולאיזון. בגלות, כאשר השפע הרוחני מסתלק, גם נמנעת מהגוף השפעת החסדים. כחלק מכוונות ספירת העומר אנו פועלים להשבתם של החסדים להתפשט ולהאיר בגוף ובמידות.

'קדושים' – אתה קרוב, עוד תגיע רחוק!

מצוות ספירת העומר מתייחסת לימים שחלפו, למרות שהציפייה נתונה לימים שיבואו, מדוע?

'קדושים תהיו' זו דרישת שלימות מוחלטת. אך יש לזכור: השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים. כדי להשיגה יש לאגור כל תזוזה טובה, כל התחלה חדשה. לספור לעומר.

יש זמן שקוראים לך לשוב בחזרה. כן, יש זמן כזה והוא מפציע גם לאחר שחלפו זמנים רבים שלא נקראת לבוא פנימה, או לא דימית לחוש כך. הדלת שנראתה נעולה – נפתחת, ואתה שישבת בחוץ, מוזמן להתרומם ולצעוד אל היכל המלך. ואז מתברר כי זקוקים לך, ממתינים לתפקיד החיוני שרק אתה תוכל למלאות.

אלו הם הימים, ימי ספירת העומר.

אנו נקראים לשוב פנימה. אין זה משנה מהיכן מאיפה וממתי. בני ישראל הצועדים כעת במדבר בדרכם אל הר סיני, באים מהריחוק הרחוק ביותר שיעלה על הדעת. וגם אנו, שבים כל אחד מריחוקו הפרטי, מהרפתקאותיו טלטוליו ומסעותיו. דלת גדולה של חסד ורחמים נפתחת לרווחה. ניסים ונפלאות מבצבצים מאחורי מסך של הסתרה. מקרבים אותנו.

וזו הארה עצומה. הרשימו אדיר ונורא, יש לשמר אותו עמוק בלב.

*

אם רצונך להנציח את הרגעים הנשגבים הללו – ספור אותם. מצוות ספירת העומר מלווה אותנו מרגע הגאולה ועד מעמד הר סיני. המצווה הזו היא כלי קיבול לאור הגאולה.

היה לנו ליל הסדר של הוד נורא, כעת אנו עמלים להפקיד אותו במקום המשתמר, באוצר של ארבעים ותשעה חדרים והיכלות. תקופת ספירת העומר מסוגלת להפיכת אור חד-פעמי לכדי מציאות ממשית נצחית שתעטוף אותנו כל השנה.

לספור הווה

אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה, אבל המספר מתייחס לימים שחלפו, לא לנותרים.

הסיבה לכך היא מהותה של כוונת הספירה. זו אינה רק עבודה של ציפייה למה שיבוא, זו הדרך להשיג בכל יום את מה שיש. להפוך הבזק אור למציאות מוארת. לעשות מהרהור תשובה דרך של תשובה. לחולל מרצון טוב התחלה חדשה. לעשות מצעד קטן של קדושה, מסע של גאולת הנפש.

איך עושים זאת? לשם כך יש לדעת לספור.

בשתי דרכים ניתן לספור. אפשר לספור את הימים שנותרו עד לרגע הגדול, ולייחל שהימים החוצצים בינתיים יחלפו מהר. דהיינו להתעלם מהווה ולצפות לעתיד. אך אפשר לספור כל יום חולף, לחוש בקיומו, להודות עליו ולהחשיב את נוכחותו.

שתי הדרכים הללו הם שני אופנים של חיים. הינך מעוניין להשיג דבר מה, מצפה ומייחל. איך בכוונתך לגשת לשם, אל הרצון והשאיפה? אם תמשיך לראות את שאיפותיך הרחק באופק, מן הסתם הם יישארו שם לעולם. מחוץ להישג יד. אך אם תטרח לאחוז בינתיים בקצה החבל, להתקדם. בסופו של דבר האופק יגיע אליך או אתה אליו.

"קדושים תהיו" מצווה התורה הקדושה בפרשת השבוע. היו קדושים! ציווי נפלא.

איה היא הקדושה? מן הסתם הרחק, אי שם. גבוה. נשגב. נאצל. זו אמת, הקדושה גבוהה ונאצלת אבל הפסוק מצווה בפשטות: אנשים היו קדושים. בן אדם הייה קדוש. וההשוואה מבהילה "כי קדוש אני", השי"ת קדוש הוא ואף אתה הידבק בו והייה קדוש.

ובכן, לו רק יגלו לנו היכן יש סולם כזה המתוח בין ארץ לשמים, ונעלה. הסולם ישנו! וארבעים ותשעה שלבים קבועים בו. סולם של ספירת העומר. הדרך היחידה המובילה בין ארץ – והכוונה לכל מיקום על פני או תחת כדור הארץ – ועד לשמי שמים. הנתיב היחיד עובר דרך ספירת העומר.

'לספור' משמעות הדבר היא, לאגור. לצבור. הספירה לעומר שואפת לגבוה והנעלה בתבל, ויחד עם זאת אינה זונחת אף את היום הראשון, השני, השלישי. הימים הקטנים והרגעים הראשוניים הם חלק בלתי נפרד מנתיב הספירה. אדם מתגעגע לתורה שבשמים ובינתיים מעייניו נתונים ליום אחד בודד בחוליה ארוכה של ארבעים ותשעה ימי ציפייה. יהודי שואף לתיקון מידות, ולעת עתה סופר ברצינות מלאה פרט יחיד ובודד, למשל 'חסד שבחסד'. היום אני נותן דעתי על הפרט הזה, עליו בלבד, והוא חשוב בעיניי לא פחות מהשאיפה להשיג את הכלל הגדול.

הייה קדוש

זוהי דרכה של קדושה, צעד ועוד צעד. אין דרך אחרת לשמר את אור הגאולה.

בפסח נקראנו לשוב פנימה. כל אחד הוזמן מהיכן שנשכח או אבד או נרדם. לכל יהודי נפתחה דלת. לכולם.

הארה הזו היא נס שלא מן העולם הזה. זו הסיבה שבקלות עלולים לאבד אותה. מהר מאוד החיים מוחקים את שאריות החג. אוזניים יהודיות שזכו לקלוט את הקריאה, מוכרחות לעשות משהו כדי להנציח את הרגע הגדול. להשאיר את הדלת פתוחה.

הדרך היא ספירה. להתחיל לספור כל תזוזה קלה אל הכיוון הנכסף. להתחיל עם זה כבר היום. בזה הרגע. דע לך שהתנועה הזערורית לכיוון הקדושה היא-היא בשר מבשרה של השאיפה העליונה ביותר שלך. השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים, מאין מספר תנועות ותזוזות טובות. מרבבות התחלות והתחדשויות. כל צעד נוטל חלק בהיווצרותו של מסע. מי שלא הגיע, וויתר כנראה על צעדים קטנים, זנח חוליות בשרשרת הגאולה. אסור לנו להפסיד, חייבים לספור.

גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.