פרשת בשלח – חוצים את הגשר הצר עם ניגון

אנשים שואפים להצלחה, אך לא תמיד מוכנים מספיק כדי להחזיק בה לאורך זמן. אחרי הפסגה אורב המדרון, יש להתכונן לקראתו כראוי.

שנים של ציפיות ומאמצים הניבו פירות, הוא הפך לאגדה. לחניו הנפלאים הושמעו בכל שמחה, והבריות נהנו משירתו המיוחדת. הוא חש כמי שהגשים חלום של שנים. ואז החלו לבצבץ קשיים שונים ומשונים. אך מעבר לכל החלו להשתלט עליו חרדות. הוא מצא את עצמו מהרהר בכך שמעולם, גם בימים הקשים של פעם, לא חווה פחדים שכאלו. דווקא כעת לאור ההצלחה, החרדה מפני כישלון שולטת עליו יותר מאי פעם. מצב רוחו אילץ אותו לשקול ביטול אירוע חשוב שאמור להשפיע מאוד על עתידו המזהיר.

ימים ספורים לפני מועד האירוע, פגש בחבר. הם שוחחו על הקשיים של היום והעלו זיכרונות מהתמודדויות שחוו בעבר. הידיד הזכיר לו איך בעיצומן של תקופות קשות במיוחד, נהגו לעזוב הכל, לחדול ממחשבות מיותרות ולהכניס את הראש והלב לניגונים של אמונה וביטחון. בסופו של דבר הקשיים חלפו והם המשיכו הלאה. הוא סבור שהוא יודע כעת איך לצלוח את התקופה הזו.

***

מה יכול להיות גרוע יותר מכישלון? מעידה לאחר הצלחה גרועה הרבה יותר!  מי שחווה תקופת ציפייה להצלחה כלשהי, כשיגיע לבסוף אל הפסגה הנחשקת, אורבת לו שם סכנה לא פשוטה – הירידה. בלי הכנה ראויה מראש, זה עלול להסתיים בריסוק עצמות. מעידה שבאה לאחר הצלחה, עלולה לערער בבת אחת את כל הבניין שנבנה בעמל, אדם עלול לחשוב כאילו אין סיכוי להחזיק בהצלחה לאורך זמן.

מצבים שכאלו עשויים להופיע לאחר כל סוג של הצלחה, ברוחניות או בגשמיות. אדם יגע וטרח בעבודה עצמית, זכה והתחיל לראות פירות בעמלו, החל לכבוש מידה ולרכוש הרגל טוב. אך כעת, אם רצונו להגיע אל היעד ואל השלמות, הוא מוכרח להתכונן לכך שלפתע פתאום עלולים לבצבץ מחדש ניסיונות וקשיים שנדמה כאילו נעלמו זה מכבר. הניסיונות הללו עלולים להופיע שוב ולעורר מחדש מחשבות ורעיונות של רפיון וייאוש. וכך עלול לעבור יום ועוד יום. אדם עוזב התחלות טובות, ושוכח להמשיך ולהשקיע במה שנבנה בעמל. האם זה מוכרח להתנהל כך? בוודאי שלא! אם מאמינים שניתן להתמיד ולהצליח, ומכינים את הדרך מראש, ניתן לעבור גם גשר צר בשלום. איך עושים זאת?

על שפת הים

הבה נראה; כבר היו דברים מעולם. עברנו מסלול שכזה ביציאת מצרים. לאחר שנות גלות ועבודות פרך במ"ט שערי טומאה, הגיעה עת גאולה, יצאנו מעבדות לחירות באותות ומופתים מופלאים. והנה אך חלפו להם מספר ימי חירות, ולפתע הופיע שוב ניסיון קשה של אמונה. בני ישראל על שפת הים רואים לפתע את מצרים רודף אחריהם. נקל לצייר את הפחד, את השבר. דווקא כעת לאחר שטעמו גאולה וחירות, הפחדים והזוועות מן העבר מבצבצים שוב, ומאיימים להפיל את הנפש מאיגרא רמא לזרועות הייאוש. אך ראו זה פלא. דווקא שם, על שפת הים ובצל הפחד, הופיעה עלינו יד השם ביתר שאת, נבקע הים, ולרגלינו נסללה דרך חדשה, לימוד עצום לדורות איך לעבור את הגשר הצר. הפחד לא בא אלא כדי להכין את ליבינו וללמד אותנו איך לעבור בשלום גשר צר ללא פחד ומורא.

שם על שפת הים שמענו את העצה "דבר אל העם ויסעו" "השם ילחם לכם ואתם תחרישון" – נאמר לנו לציית וללכת בכוחה של אמונה, להיכנס לתוך הים, לקפוץ פנימה לשיר של אמונה והודיה. ובעניין המחשבות והפחדים? פשוט לשתוק, תחרישון, לבטל את השכל. נראה כאילו מצרים רודפים, מאיימים, לוחמים – מה פתאום, אין כאן כלום אך ורק ציווי שמימי להיכנס אל הים ולצאת בשלום מצידו השני עם שירה חדשה. התבקשנו לזכור זאת לדורות. לחרוט היטב בזיכרון שמי שגאלנו ממצרים באותות ומופתים, הוא זה שגם הניח לשונאי נפשנו לדלוק אחרינו ולזרות בנו בהלת מוות, מדוע? משום שהוא רוצה לשמוע מאיתנו ניגון ושיר של אמונה המסוגל להבקיע דרך בים ולהעביר אותנו גם על גשר צר.

קפיצה לתוך האמונה

כל אדם במצבים שכאלו מוכרח לזכור זאת; מי שעזר לך עד הלום, לא שכח ממך. עליך רק להתחבא בתוך אמונה פשוטה. אמונה בהשם ובמשה עבדו. עליך לציית ולקפוץ אל הים פנימה, לתורה ותפילה הודיה ותקווה – משום שכך תגרום לבקיעתו. את הקפיצה הזו לתוך המלחמה ולנוכח האיום המוחשי, יש לעשות מתוך אמונה וידיעה ברורה שהמלחמה הזו להשם ולא לנו! ואם כן מה לך נבהל מהופעות חוזרות ונשנות של יצר הרע. את המלחמה עורך בורא עולם, יש לה תכלית נעלמת שקרובה לבא. וכל זה יתקיים כשננהג באופן של  "ואתם תחרישון" – תחריש לפחדים ותשתוק, רק קפוץ לים והניצחון קרוב לבא. כך תעבור הכל ותגיע אל הפסגה האמיתית, לנצח ולכבוש ולהחזיק בהצלחה נצחית. כמו בשעת קריעת ים סוף הדומה להנהגת ימות המשיח.

להצליח זה טוב ונפלא, אך המכה בפטיש זה להתמיד ולדבוק בעקשנות גם כשנראה כאילו נכשלנו. עלינו להתגבר ולא לאבד חלילה את היום הזה, את השעה היקרה הזו, רק להמשיך, לקפוץ לתוך ניגון האמונה, לזכור את החסדים שהיו ומה שעוד יהיה ולעבור הכל בשלום. מי שזכה להבין את הרעיון הזה, קנה את חירותו הנצחית.

את  ט"ו בשבט קבעו חז"ל כראש השנה לאילנות, ובכך גילו לנו דרך לעבור גשר צר. משום שדווקא כעת בשלהי חורף שעה שהעצים יבשים, מתגלה בעצם, שממש עכשיו מתחילה בפנימיותם חנטה והתחדשות. האדם משול לעץ השדה, וגם לבלובו והצלחתו נעשים דווקא בתקופות יובש וחידלון.  כאשר נוטלים את פירות העץ, מברכים עליהם ומודים על הניסים של פריחת הפרי ויבול הארץ ומתפללים להצלחתו, עוברים כך את השלב המשמעותי ביותר לקראת פריחה חדשה, וכך גם האדם בזמניו הרגישים, אמור להתחבא בזרועות האמונה ומשם לצאת ולפרוח בשירה חדשה.

 

 

 

 

 

פרשת בשלח – שירה חדשה שבחו גאולים

יענק'ל אברך ממוצע היה, עד ליום בו החליט דודו העשיר, להפוך אותו לאיש אמיד. הדוד לא הסתפק בהבטחות, ותקופה קצרה לאחר שמכתבו המפתיע בצבץ תחת לדלת, הופיע גם הוא בכבודו ובעצמו. במוחו החריף, קלט יענק'ל את סודות המסחר, ובתקופה קצרה נהירין היו לפניו שבילי המקח וממכר כסמטאות עירו. משנוכח הדוד, שבר סמכא לפניו, העביר לידיו את סמכויות העסק. יענק'ל הפך לסוחר של ממש, קנה ומכר והגדיל רכוש, שמו הטוב הילך לפניו בעולם המסחר.

ואז, בעיצומה של התנופה, הסתבכו לפתע העניינים. טעות קטנה בחישוב, זמן גורלי עד שהובחנה הטעות, וכבר דהר כדור החובות במורד הר ההצלחה התלול. יענק'ל הבין שנקלע למצוקה אמיתית, כברירה אחרונה החליט לפנות לעזרת דודו העשיר.

בחלומותיו הגרועים לא חלם להיתקל במענה שכזה. בין לילה הפך הדוד הנדיב לאיש זר. אימת פשיטת הרגל לא הניחה לו להתפלש בביצת העלבון, הוא ידע, אם לא יימצא הפתרון, חייו אינם חיים. בצר לו פנה לבית הכנסת ופתח ספר תהילים. כעבור שעה בבכי ותפלה מלב נשבר, שב למשרדו. מחשבותיו התבהרו, והנתונים הצטרפו כעת לתמונה בהירה הרבה יותר. עיון נוסף בחישובים פתח לפניו דרך חדשה, ישרה ומפוכחת הרבה יותר. כעבור תקופה קצרה שב העסק למסלולו היציב.

המכתב שקידם את פניו באותו בוקר, ניתץ את חייו במכה אחת. מנהל הבנק הודיע שם חד משמעית על מצב בלתי נסבל. המחאות חזרו, וסכומים אדירים שהתגלו כבלתי קיימים, לא רק שבלעו את חשבונו, גם את הבנק הם סיבכו באופן משמעותי. הוא דרש התייצבות מיידית בלשכה. יענק'ל צעד אל הבנק בברכיים כושלות. בדמיונו נפרד כבר מהכל, מהבית, מהרכוש, מהמעמד, וכמעט שגם מהחיים.

על סף לשכת המנהל עמד יענק'ל משפשף את עיניו בתמהון, התמונה נראתה הזויה בהחלט. אם עיניו אינן משטות בו, הרי שדודו העשיר יושב שם ממתיק דברים עם המנהל. 'שלום עליכם ר' יענק'ל' הריע המנהל בקול צוהל, 'בואו היכנסו'. יענק'ל כבר משוכנע היה שדעתו נטרפה מחמת צער, 'מה למען השם מתרחש כאן' – מלמל לעצמו. 'שב שב יקירי' הניח הדוד יד מעודדת על כתפו, 'תיכף תבין הכל'…

'רציתי שתלמד כמה דברים' סיים הדוד את דבריו המפתיעים. 'ראשית, ידעתי שכל עוד לא תכניס את ראשך בנבכי המסחר, לעולם לא תהיה סוחר. שום דבר לא יכול היה לגרום לך לפתוח אפיקים חדשים, וללמוד את משמעות המשא ומתן, כמו פשיטת רגל. רק כך מימשת באמת את כל מה שלמדת. שנית, רציתי שתבין שמסחר עושים מתוך קור רוח. כמו שכעת למדת להכיר שאני כאן תמיד, עומד ותומך, מודע לכל ומונח היטב בעניינים. וכעת יודע אתה שלשווא דאגת. כך תמיד בכל מצב שתקלע אליו, תדע, שבמסחר אין מקום לפחד. עליך להתרכז בנתונים שלפניך, הפחד רק מפריע לך לייצב את המצב, צעד קדימה מתוך אמונה ובטחון…'

 

סיפורי גאולת מצרים מעוררים התפעלות עצומה. בפעם היחידה בהיסטוריה הסיר הבורא את הלוט לגמרי מעל פני העולם הטבעי, וגילה שהכל מתנהל תמיד בהשגחה וניסים. ביציאת מצרים חשף השי"ת את ידו הגדולה, והראה לעמו פנים של חסד ורחמים, הנהגה מופלאה זו הגיעה לשיאה בקריעת ים סוף, השי"ת אחז אז את הטבע על כל חוקיו, וקימט אותו עבור עמו החביב. הוא הפגיש את הטבע עם ההשגחה, והראה לכולם מי כאן בעל הבית. עד לרגע שקרסו חומות המים על צבא מצרים, עוד שאג אליל הטבע 'ארדוף אשיג', השי"ת נתן לו לבטא את כוחו עד כלות, ואז הופיע באחת הנס, והטבע התפורר לאבק דק.

ובכל זאת אי אפשר שלא לתמוה. אם החליט הבורא לבטל עבור עם ישראל את כל חוקי הטבע, ולהוציא אותם מתחת ממשלת מצרים. וכי לא יכול היה לחסוך מהם את הפחד הנורא שחוו עד לרגע קריעת הים. הלא עד שלא ראו ישראל את גופות המצרים ורכושם על שפת הים, עוד לא בטוחים היו שאכן ניצלו. יכולים היינו להבין שישנם זמנים של הסתרה, ואז מכסה הבורא את עין ההשגחה ומניח לפחד לשלוט בעולם בכדי לנסות את ישראל. אך ביציאת מצרים הייתה ההנהגה דווקא של התגלות החסד והרחמים, ומה מקום יש לה להסתרה שכזו בעיצומה של גאולה פלאית וגלויה כל כך.

 

קריעת הים – להכניס את האורות למציאות החיים

אכן כן, ביציאת מצרים האירו עלינו מוחין נוראים, היינו באורות, הקיפו אותנו עננים של כבוד, והגאולה האירה את מלא האופק. אך עדיין בלתי אפשרי היה שנחיה את הגאולה במציאות בה אנו חיים היום. בכדי שיציאת מצרים תהיה נצחית ותחדור לעומק עולם המעשה, מוכרחים היינו לעבור את ים סוף.

בקריעת ים סוף התרחשו כמה דברים. ראשית היתה זו קריעת ים החכמה, כלומר – על הים נבקעו מעיינות החכמה והפכו למשהו מציאותי, הפחד והאימה שתקפו אותנו שם על שפת הים, כשמאחור דהרו אדירי כוחות הגוף, ומלפנים הראה הים פנים של זעף, האימה הזו הכריחה את עם ישראל להפוך את המוחין והאורות של יציאת מצרים לכסף מזומן. רק אז נקרע ים החכמה וחדר אל מציאות החיים. כי רק אז חווינו מהו פחד ואיך גם שם נמצא השם.

אז גם למדנו, שבשום מצב אסור לאבד עשתונות, משום שמאחורי הקלעים נמצא תמיד השי"ת, והוא זה שתכנן את כל ההצגה הזו. יש לו מטרה ברורה, הוא מעוניין שאנו נפתח באמת את שבילי השכל, נכניס את הראש בתורה שקיבלנו, ונתחיל להשתמש עם כל זה למעשה. ואת זה – הוא יודע, לא נוכל לעשות בלי לחוות מהו פחד, ומהו סוף. כי בכדי להפוך את התורה למשהו מוחשי וקיים, מוכרחים להכניס את המחשבה בסוגיית האמונה. זה לא רעיון או ווארט נאה, זו סוגיה שנלמדת על הבשר החי.

אך היום אנו כבר יודעים, שאת ים החיים צריכים לצלוח מתוך שמחה, ובשיר הלל והודאה. כי השי"ת לא רק שמושיע לבסוף, אלא הוא בעצמו זה שמלווה אותנו במבואות האפלים, הוא ולא אחר.

 

קריעת ים ההסתרה

הפחד על שפת הים דורש מאיתנו להעמיק ולחשוב, להתבונן ולחפש עצה ודרך בספרי הצדיקים. נכון. אבל איך יתכן בכלל שנבין משהו מדבריהם הקדושים, איך נוכל לפתוח בכלל את סוגיית האמונה, הלא אין לנו דעת, אנו בגלות והסתרה.

התשובה נעוצה בסוד קריעת ים סוף, כפי שאיך שמסביר זאת רביז"ל (ליקו"ת סי' ח'). בגלות מצרים היו רבבות נפשות ישראל וניצוצות הקדושה, בלועים ושבויים בקרבה של הקליפה. זה מה שגרם שלא היתה להם דעת, ולכן הם גם לא היו מסוגלים להתפלל תפילה ראויה.

רבינו מגלה שיש צדיק בעל כח גדול, שיש לו בחינת 'מטה עוז', כלומר – כח של עזות דקדושה, עימו הוא מסוגל לכפר ולמחול עוונות. עם הכח הזה הוציא משה את ישראל מתוך קליפת מצרים, הוא תחב כביכול את מטהו בגרונה של מצרים, והכריח אותה להקיא את כל הטוב של נפשות ישראל שבלעה.

זה מה שאירע בקריעת הים. קודם לכן לא היו ישראל מסוגלים לחצות את הים, ההסתרה היתה מוחלטת. ואז קרע משה את ים ההסתרה, ואנו מצאנו בו דרך. ואז חזרה גם הדעת שהיתה עד כה בלועה במעי מצרים להאיר, ואנו מסוגלים היינו לשמוע תוכחה ראויה, כלומר – לקבל מחשבות טובות ונכונות, ולהתעורר באופן נכון לתשובה.

כך קורה גם אצל כל אדם, העוונות יוצרים הסתרה, והקליפה בולעת את הדעת עד שבלתי אפשרי למצוא דרך בים המחשבות הרעות. הצדיק שיש לו מטה עוז, מכפר ומתקן את העוונות, וקורע במטה עוזו את מסך ההסתרה, וכך מחזיר לאדם את דעתו, ופותח לו דרך בים המחשבות והבלבולים. זה מה שקורה באומן בקיבוץ הקדוש, לכן חשוב כל כך לנסוע לשם בראש השנה.

ובבחינה מסוימת יש משהו מזה גם כעת בט"ו בשבט, בר"ה לאילן. כעת חונטים האילנות ומתחדשים. כי הנפשות והניצוצות מתחילות להיכנס בפירות. וכל זה נעשה בכח המטה עוז של הצדיק, הקורע את בטן הקליפה, ורבבות ניצוצות קדושים יוצאים משם בקול רינה ושירה, והם מתעלים ונכנסים בפירות ומתחילים להיתקן.

ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן, אך גם יום התחדשות עבורנו. שנתחיל להאמין בפעולה העצומה של כל ברכה ופעולה טובה, ונחדש את עבודת העלאת חלקי הטוב שבבריאה. כשרואים את ההתחדשות שיש בפירות נזכרים בפעולה שעושה עימנו הצדיק, המחלץ את נפשנו מבטן הקליפות והרע, ופותח לנו דרך בים ההסתרה. כעת כשנשמע את פרשת קריעת הים, נרגיש באמת איך גם אנו חוצים אותו בשיר וקול תודה.

פרשת יתרו – קוראים לך, לא תבוא?

על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שמעו כולם. ובכל זאת רק אחד התקרב. מדוע דווקא יתרו שמע ובא?

חישבו על כך: אדם משוטט ומחפש לנפשו עצה. הוא זקוק לכך בצורה חיונית ממדרגה ראשונה. מענה שכזה עשוי לשנות את חייו ועתידו.

הוא אינו יודע אולם המענה מצוי ממש בסביבתו. בכתובת מסוימת ממתינה עבורו תשובה מדויקת. הוא אפילו שמע על כך ביותר מהזדמנות אחת. אפילו חשב פעם ופעמיים לגשת. ובכל זאת אין לו כל תוכנית לעשות זאת. מדוע? לא חבל?

העניין הוא כזה: פשוט קשה לו לגשת. הוא אינו מתחבר. חש בלתי רצוי. ניסה פעם להתדפק על הדלת ונענה בחוסר סבלנות. והעתיד? וההצלחה? והפתרונות? אה, מה לעשות. קשה לו.

***

כן, יתכן בהחלט שעתידו של אדם מונח על כף המאזניים של תחושת ריחוק או קירוב. המציאות עולה על כל דמיון. לכל אדם צרור של בעיות ומשאלות. הוא זקוק למענה ברוחניות ובגשמיות. למרבה הפלא התשובה מצויה ממש בהישג יד. ובכל זאת עלולים בני אדם להימצא מרחק נגיעה משערי גן עדן, ולהיוותר בחוץ. ליד. כמעט. וכל כך למה? רק בשל תחושת ריחוק.

למען האמת, זו לא תחושה, זו מידת הדין. נרחיב על כך.

המענה כאן

התורה הקדושה שניתנה לנו מכילה סמי מרפא עבור כל תחלואי הנפש. אך תתכן מאוד מציאות בה אדם ישוטט שנים סביב המאור שבתורה ויתעקש לא לגשת פנימה, והכל בשל טיעון עייף "אינני מרגיש מחובר".

נו, היכן כן תמצא עצה? בעולם הזה! והלא לא מצאת שם מאומה? "אמת, אבל את זה אני מבין. לכאן אני מתחבר. התורה רחוקה לי". הלזה ייקרא שיקול? אבוי.

אין זה אלא התלבשות של 'מידת הדין' המקטרגת ואינה מניחה לגשת אל הטוב הצפון. איננו מעלים על הדעת איך כל הטוב מצוי קרוב כל כך. איננו משערים כי אף אחד אינו מסוגל ואינו מעוניין למנוע אותו מאיתנו. רק גורם אחד עלול להפסיד לנו את התקווה והישועה – מחשבות מוכרות ביותר המקננות בנו בסתר: אני רחוק. איני ראוי. לא מרגיש. לא מתחבר…

אכן זו הנהגתו הפלאית של עולם. רובא דעלמא משוטטים סביב-סביב. מחפשים ומבקשים ובת קול מהדהדת ומכרזת היכן צפון הטוב האמיתי. את הכרוז כולם שומעים. ובכל זאת, מתי מעט נאותים להטות לקריאה אוזן. לעצור. להסכית. לקום. לגשת. המעטים הללו זכו במתנת חייהם. השאר עודם משוטטים ומתמיהים: היש בכלל מענה?!

מעשה שכזה אירע בפרשתנו. "וישמע יתרו" ובעקבות אותה שמועה קם לו אחד מגדולי וותיקי כוהני האליל, מי שמאחוריו שנים ארוכות והתנסויות לאין מספר בכל סוגי עבודות הגילולים – נדד מביתו, ודבק בכל נפשו ומאודו באלוקי העבריים, בנצחיות ובתכלית. זכה יתרו להסתפח אל נחלת השם, ואף להביא יחד עימו פרשה שלימה בתורה ולעוץ לכלל ישראל עצה שהפכה ליסוד ההוראה ולדרך בהתקרבות לצדיק.

איזו היא אותה שמועה מטלטלת שהצליחה לעורר כך את הכומר הישיש? דורשים חז"ל: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. השמועה שהרעידה כך את אמות הסיפים במעונו של יתרו סיפרה אודות המאורעות המפורסמים בתבל – קריעת הים ומלחמת עמלק!… וכי האירועים הללו לא היו נחלת הכלל? לא הדהדו בכל קצוות ארץ? נו, והיכן הם רבבות השומעים האחרים? מדוע לא באו בעקבות יתרו עוד רבבות גרים?! הרעיון פשוט, השמועה התפשטה בכל מקום, אך רק יתרו "שמע".

היכולת לשמוע

כך מתנהל העולם ממש. כך מתנהגת ההתקרבות להשם. רבים הם השומעים, מעטים שומעים באמת. משום שלאו כל אחד זוכה להניח לשמועה לשנות את חייו לטובה ולברכה. אלף סיבות יכולת לגרום לאוזניים לבלום את השמועה על סף המוח. מה אם-כן יכול לגרום לנו להתחיל לשמוע ולהיגאל? רצון! היכולת הזו בכוחה להבקיע אפילו קירות יצוקים.

אדם מחמיץ את שערי גן עדן בגין תחושת ניכור וריחוק. העצה מצויה אך הוא אינו מוצא עצמו בה. הישועה כאן אך הוא רואה בה רעיון זר. אך רצון אמיתי – אפילו קטן אך עיקש – יכול גם למחסום של ניכור.

הרצון מקורו בקומה הגבוהה ביותר בקדושה – במידות הרחמים העליונות. מהרצון העליון של בעל כל הרצונות, משם שופע ומשתלשל הרצון הקטן הזרוע בליבו של אדם. רצון לקדושה. רצון להתקרב. רצון בכל זאת. ויש זמן מיוחד שהכוח הזה מתחדש בנפש.

ט"ו בשבט נקבע על פי חז"ל כראש השנה לאילן. איזו מאורע מייחד את התאריך הזה? החנטה. במעמקיו של הגזע עולה כעת שרף. כוח ההתחדשות והצמיחה מופיע באילנות. גם בנו מתעוררת נקודה של התחדשות. יש לו לכל אדם כוח לרצות. אנחנו משתוקקים להתקרב, וכל רגע מחיינו רצוף רמזים וקריאות של התקרבות מאת השם. חסרה רק שמיעה נכונה, כזו שתהא מסוגלת לטלטל אותנו מהחוץ פנימה. המפתח הוא רצון. משם הסולם רק עולה בקודש מדרגה לדרגה: רוצים – שומעים – משברים ניכור, ומתקרבים. שוב רוצים – שומעים – משברים ריחוק, ומתקרבים.