איפה הוא חסר לנו, בית מקדש?

 

בתקופה זו עולים על מפתן הזיכרון יחד החורבן והבניין, מזכירים את ירושלים בבניינה, בחורבנה, ובתקווה לבניינה השלם בקרוב ממש. בעומק הלב, תוך כדי התמודדות עם מועקת שלושת שבועות האבל, שואל יהודי את עצמו, "ובכן, איפה חסר לי בית מקדש?"

באמת, היכן הוא חסר לנו, בחיים, בפרנסה, ואפילו איפה הוא חסר לנו בעבודת ה'?

במילים אחרות אנחנו שואלים – מה נתן לנו בית המקדש שאין לנו היום.

בכמה מתורותיו מלמד רבינו ז"ל על ההשפעה המיוחדת שהיתה לבית המקדש על רוחו של כל אדם. כדוגמה הוא מזכיר פסוק המתאר את בית המקדש "מחמד עיניכם" – העיניים שלכם. מדוע עיניים? העיניים מאירות את עולמנו ומאפשרות היכרות עם העולם, למעשה הן מהוות חלק ניכר בתשתית התודעה שלנו. בית המקדש היה העיניים של הנשמה שמסוגלת היתה באמצעותו לראות רוחניות ולחוות את הקשר האישי עם בורא עולם, כשהיה לנו בית מקדש היו לנו עיניים.

גם היום יש לנו עיניים, אבל העיניים שרואות היטב אנשים נוף וחומר, עיוורות כמעט לגמרי ממראות של רוחניות ונשמה, את נופי הלב הרגש והשכל הרשתית מחמיצה…

הבעיה היא שקשה ואולי אף בלתי אפשרי שנבחין באובדן הזה, שכן כמעט ולא התנסינו בכישרון ראיה שכזה, נולדנו לעולם עיוור.

מבחינה רוחנית, אנחנו עיוורים מלידה!

לאמתו של דבר, ניתן לראות את החורבן כשלל תופעות ומאורעות, אך ניתן גם להעמיק יותר ולהבין את האובדן העיקרי המסתתר מאחורי כל אלו. רבי נתן מדגיש זאת בפירושו לאחד ממדרשי החורבן הסתומים על פי יסודות מאמר "בראשית, לעיני כל ישראל".

גלות היא לקות ראיה. אנחנו מוצאים זאת בצרות הכלל – האופן בו 'נראים' יראי השם בעיני העולם, הצורה בה מתייחסים לקדושת לימוד התורה. הראיה מדגישה את העיקר ומעמעמת את הטפל, וכשהראיה לקויה, העיקר נדחק אל הצד והטפל מרקד במרכז. וכך הרשעות והכסילות מרימים ראש, והענווה והצדקות מצטנעות באפילה.

גם בעולמו האישי מתחולל באדם חורבן שהוא פועל יוצא מראיה לקויה. אי אפשר לנהוג מבלי לראות ובלתי אפשרי לנווט את הנפש או ללטש את מידותיה מבלי לקבל את התמונה הנכונה. העיניים בגלות רואות או רע מוחלט או טוב מוגזם. ואם כך, הצורך הדחוף ביותר בחיינו הוא, זוג עיניים בריאות.

וכאן אנו נוגעים בנשמת חייה של המציאות, רוח אפה של היהדות ושל כל יהודי פרטי, וביסוד קיומו של כל עולם החומר, ארבע היסודות וכל חוקי הטבע – הצדיק.

"כִּי יֵשׁ צַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַחֵן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁזֶּה הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר נִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁזֶּה הַצַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִתְפַּרְסֵם וְנִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם, אֲזַי נִפְתָּחִין הָעֵינַיִם שֶׁל הָעוֹלָם. שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּכְלָל בְּזֶה הַחֵן הָאֱמֶת שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הַחֵן וְהַיֹּפִי שֶׁל הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְקָרֵב אֵלָיו וְנִכְלָל בּוֹ, נִפְתָּחִין עֵינָיו וְיָכוֹל לִרְאוֹת, וְהָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ" (ליקו"מ תורה ס"ז, בדילוג).

 

החן הפאר והיופי של העולם, דהיינו אור הצדיק, הוא כוח הראייה העולמי והאישי, וכשבעולם ניכר אותו חן פאר ויופי, אזי כל מי שנכלל בזה החן יכול לראות. את היכולת הזו הביא בית המקדש לעולם ולכל יהודי ויהודי בתקופת המקדש. היכולת הזו – כפי המבואר בתורה הזו – מושגת גם על ידי התגלות עניינו של הצדיק בעולם.

החורבן מבחינתנו ובשפת העכשווית מבטא בעיקר בחוסר הרגשה בצדיק, דהיינו אי יכולתו של העולם 'להבין' את יופיו של הצדיק, את המיוחד והנפלא שבתורתו ואת הענוג והמתוק שבחיי עבודת ה', התבודדות, שמחה התקשרות לצדיקים, תפילה וכו'.

הצדיק הוא יסוד קיומו של כל העולם: "וכל מי שנכלל בהפאר וההידור והאמת שלו, הוא מסתכל בכל המידות הנמשכין מהד' יסודות, דהיינו שמתחיל להסתכל על עצמו לשוב להשם יתברך…" וכאשר העניין הזה נסתר ובלתי מורגש, עין לעולם עיניים, אין לאף אחד עיניים, ממילא אין דרך, נמצא שאנחנו תקועים בפקק ארוך של גלות…

הגאולה לעומת זאת היא פקיחת עיניים. היכולת להסתכל על עצמך בעין ברורה ולהבחין בין טוב לרע, לראות בכל דבר את החן האמיתי, לקבל הרגשה בקדושה ולהצליח להבחין גם בדרוש תיקון – היכולת הזו היא גאולת הפרט, וכך גם תתרחש גאולת הכלל, שהלא אם הראייה הכללית תתבהר, החורבן ייעלם. הטוב יודגש והרע יסתלק או יתוקן, העיקר יהיה בראש והטפל ישמש לו ככסא. החורבן, שעיקרו מבול של דעות והיפוך יוצרות, ייהפך לבניין של טוב, יופי ופאר.

נשאלת השאלה – איך מרפאים את העיניים?

דמעות הן טיפות המרפא הפלאיות. הבכייה על החורבן גונזת בחובה את כוח הבניין.

זו הסיבה שהאבלות על חורבן ירושלים קשורה מאוד בדמעות. הדמעות בנושא הזה אינן רק התפרצות טבעית של רגש. רבינו מלמד שהבכי הזה כשהוא נעשה באופן הנכון, לא מתוך ייאוש אלא מתוך געגוע ותקווה – בכי שכזה רוחץ את העיניים ומחזיר להם את כח הראייה. ולכן מבטיחים לנו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא רק בעתיד, עכשיו! בכל יום ומתוך כל דמעה של אבל, ניתן לשקם חלקי ראיה אבודים ושכוחים. וזו המטרה המרכזית של האבלות. לתקן, לרפא, להחזיר עטרה ליושנה.

ט' באב – אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ

נטפי נחמה והתנוצצות גאולה בענייני ט' באב

לידת משיח בט' באב

ביום תשעה באב נחרב הבית ובו ביום, כפי שמספרים חז"ל, גם נולדה נשמת גואל צדק (ירושלמי, ברכות פ"ב ה"ד). החורבן והגאולה שכנים, ואדרבה הגלות עצמה מעוברת באור הגאולה שעתיד להיוולד ולצאת ממנה. הגעגוע למשיח והייחול להופעתו מתוארים בספרים הקדושים גם ובעיקר כתקווה ללידת נשמת משיח, בהבנה פנימית משיח ותקופתו הם אור שצריך להתגלות ולכל התגלות קודמת תקופה של הסתרה. ההתכסות משמשת כעין תקופת עיבור ולפיכך 'עיבור' מלשון עברה וזעם (ברכות כ"ט: 'בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה'), כלומר בתוך העברה והזעם של מאורעות הגלות ובתוך כל המעברים שעוברים על ישראל מסתתר אור הגאולה שעתיד להיוולד. גם בצליל המילה 'גלות' זועקת ברמזיה ההתגלות שמתכוננת להפציע.

לאור זאת ממתיקים צדיקים טעם מדוע דווקא ביום המר והנמהר בשנה, יום ט' באב, נולדת נשמת משיח. הם מסבירים כך: על מנת לפעול ולהביא לעולם דבר חדש נדרשת השתוקקות, פעולה שנעשית בלא חשק לא תניב תוצאות ממשיות. והנה הגלות לכאורה מחלישה את כוחותינו, מרחיקה וגורמת לכאורה לאפס כוח, ומתעוררת בלב קושיה – איך מתוך חוסר מעש שכזה, באפס כוח וחדלות מעשים יופיע כאן אור חדש כל כך שיהיה בכוחו להמיר חוקי עולם ולשנות את פני המציאות ולגאול את כל נשמות ישראל. השאלה הזו יכולה להיות מנוסחת גם כלפי לידת משיח, איך יתכן שלאחר כל כך הרבה שנים של ירידת הדורות, כאשר כל התקופות הזוהרות והגדולות מאחורינו, תיתכן לידתה של נשמה כה גדולה כנשמת משיח?

והתשובה תינתן בדרך אדרבה. הריחוק והחולשה מציינים את מצבנו לעת עתה, אבל מאידך בתקופה זו ממש מתעצמים הכיסופים העולמיים להתקרבות לה' להתגלות אור חדש לפדות וגאולה, יותר מאי פעם. הריחוק מעורר חשק רב יותר גם אם הוא איננו ניכר עדיין. השתוקקות זו בכוחה לפעול התגלות של אור חדש וגאולה, ו'פתאום יבוא אדון אל היכלו'. ועל זו הדרך, דווקא ביום ט' באב המציין את החורבן וההתרחקות, מתעוררת מטבע הדברים השתוקקות יתרה, ובכוחה לפעול לידתה של נשמת משיח (ראה בני יששכר, מאמרי תמוז אב, מאמר ג').

ביצה וגלגל שחוזר בעולם

כחלק ממנהגי האבלות של תשעה באב נהוגה בסעודה מפסקת אכילתה של הביצה. בצורתה הסגלגלה רומזת הביצה לאבלים רמיזה של תקווה, לאמור – עוד יתהפך הגלגל לטובה.

ההיפוך הוא סוד גדול, חז"ל מציינים שתשעה באב קרוי 'מועד' והוא עתיד להפוך לנו למועד כפשוטו. ההיפוך קשור ליציאה ממצב למצב באופן היותר קוטבי, נס פורים היה בגדר 'ונהפוך', וכך גם לעתיד תתהפך כל המציאות ויתחולל שינוי מן הקצה אל הקצה, כדכתיב 'כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה".

ההתהפכות רומזת לעניין נשגב ויסוד גדול. על חורבן וקלקול אפשר להסתכל בשני אופנים – לומר למשל שהבניין אינו קיים כי הוא נחרב, והאדם מת כי הוא כבר לא חי, ואנכי בשפל המדרגה כיוון שנפלתי. ויש מבט אחר, מואר: חורבן היינו בניין הפוך, וכל שיש לעשות הוא להפוך בחזרה. גלות היא גאולה רק בהיפוך. קינות הם תיקון ורק האותיות מהופכות. רשע הוא היפוכו של צדיק, דהיינו ברגע שיהרהר תשובה בליבו יכול שיהיה צדיק (קידושין מ"ט: הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק, מקודשת שמא הרהר תשובה בליבו).

וזאת רומזת לנו הביצה. גלגל הוא שחוזר בעולם, חורבן הוא היפוכו של הבניין, וכשם שכל העולם מתגלגל והזמן מתגלגל, מעגל השנה מתגלגל וכל הנשמות מתגלגלות, הרי אם הגעת עד לכאן – הינך יושב על הקרקע בקוטב הנמוך ביותר, משמע ברגע זה הינך מכוון בדיוק כנגד הקוטב העליון, תכלית העלייה. כדי להיות שם למעלה נדרש רק היפוך, וההיפוך עניין של רגע 'פתאום יבוא אדון', רק אל תיטוש את הגלגל. מר לך? אמור קינות כי כבר כעת הינך מחזיק בידך תיקו"ן למצבך.

עניין תשעה באב שחל להיות בשבת ודברי השו"ע שמעלה אדם על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

בשנה זו חל יום תשעה באב בשבת וצדיקים מציינים שיש בכך משום המתקת דינים. השידוך בין שבת ליום החורבן מחולל תמורה מיוחדת במשמעותו של החורבן וממציא הזדמנות מיוחדת לגאולה. העניין יומתק על דברי השו"ע בנוגע לסעודה מפסקת בשבת 'מעלה אדם על שולחנו אפילו כסעודת שלמה המלך בעת מלכותו' (או"ח, סימן תקנ"ב). יש כאן רמיזה:

תקופת מלכותו של שלמה המלך נחשבת נדירה מכל היבט, גם על פי המציאות החומרית שהתגשמה אז בארץ ישראל ובירושלים שהפכה בירת העולם, ויתרה מזו במשמעותה הפנימית שכפסע היה בינה לגאולה שלימה.
שלמה בן דוד המלך היה האדם הקרוב ביותר לתואר 'משיח', כבנו הישיר של דוד שמשיח ייצא מחלציו וכמי שזכה שבימיו יבנה בית המקדש. חכמתו של שלמה היתה חכמה אלוקית והיא שהביאה את כל ממלכות תבל לשחר לפתחו, מלכות זו ביטאה באופן היותר מושלם את מלכות ה' עד שכתוב בו 'וישב שלמה על כסא ה', ובימיו 'קיימא סיהרא באשלמותא' כלומר מצב זה נשק ממש למציאות שתתממש רק לעתיד לבוא אז יושלם הכסא ותתמלא הלבנה מחסרונה.
גדולת שלמה ותקופתו לא נבעה רק מגדולה אנושית של מנהיג דגול, בעיקר היתה זו מעלתו הרוחנית שהביאתו לשלמות בלתי מצויה בחכמה בינה ודעת.

הדעת משקפת יותר מכל את מעמדה ומצבה של הרוחניות המתנדנדת בין גלות לגאולה. 'מי שיש בו דעה' אומרים חז"ל 'כאילו נבנה בית המקדש בימיו'. בבחינת אם דעת קנית מה חסרת. הגלות ושפל המדרגה הם תוצאות קטנות הדעת.

שלימות הדעת שונה מכל סוג של שלמות שכלית ותבונית, שכן שלימות זו תתאפשר בעקבות חיבור מלא בין מוח ללב, ככל שהשכלים והמוחין יבואו לידי ביטוי בלב ובמציאות כך תשיג הדעת שלימות יתרה.

בזמן בית המקדש האירו בעולם מוחין נפלאים, אבל הם לא נשארו רק כשכליים והבנות נשגבות אלא התבטאו בפשטות בחוויית החיים גופא כפשוטו, ובהתגלות זו היו ישראל עולים לחזות ג' פעמים בשנה, 'לראות' וגם 'להיראות' ולהשתקף עם כל הווייתם הנפשית ואף הגופנית בתוך האור הזה. החורבן חולל נתק בין מוח ללב, בין המוחין לגוף ששקע בגלות עמוקה.

האבלות היא פעולה של השלכת המוחין, ההתאבלות על כל הלכותיה ומנהגיה היא כעין הסרת הנזר והעטרה, חליצת תפילין, התפלשות באפרים, הוויתור על המוחין והשלכת ההשגות באים לעורר את הלב ומתוך הבכייה לזכות לשדך שוב בין המוח והלב.

כאשר חל תשעה באב בשבת עניין זה נעשה ביתר שאת. השבת היא זמן מחוץ לחורבן. בכל מהותה מבטאת השבת את שלמות הדעת, הסעודות אינן אכילה גרידא אלא תזונה של שכל ומוחין כמובא ומבואר רבות בכתבים, איסור המלאכה והחיוב בהתענגות הם האופן שאנו מתאימים עצמנו ליום שכולו שבת יום ששולטת בו הנהגה עתידית, הנהגה שבימי שלמה היתה תמידית גם בימי החול. לפיכך מעלה אדם על שולחנו בשבת זו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. והרמיזה מדוייקת ומכוונת (מיוסד ע"פ פרי צדיק – דברים, אות ט"ז).

פרשת נשא – תמיד מדבר לה', תמיד מנצח

 

בס"ד

 

הנשק החשוב ביותר במערכה מצוי בפה, הדיבור יכריע את המלחמה לניצחון או מפלה, ובמילה אחת 'למנצח'.

דוד המלך שושבין חתונת שבועות, כדי שניגש בשמחה לחופה עלינו ללמוד ממנו איך שומרים על ברית עם ה' באמצעות השפתיים.

 

בפרשיות השבוע האחרונות העוסקות במסעות המדבר נקראים שוב ושוב המתפקדים ומתייצבים לעבודה ולמניין 'יוצאי צבא'. רבי נתן עומד על כך ומציין שהתואר הזה מדגיש את הגדרתו של איש הישראלי – חייל במערכה. המדבר הוא שטח אימונים והיעד הוא כיבוש הארץ, במובן הפרטי והאישי אנחנו מתכוננים לקראת כיבוש נחלתנו בגבולות הקדושה. החיים הם מלחמה או שטח אימונים והתפקיד הוא דרגה, ואני יוצא צבא. מהו העניין המשמעותי ביותר בקרב יוצאי צבא? הדעה נוטה לומר – כלי נשק, ציוד צבאי, מדים וטכסיסי המלחמה, הכל נכון, אבל מה שישפיע ויכריע את המערכה יותר מכל הוא הדיבור. הוא המפקד בגדוד.

 

*

הלוחם והמנצח הגדול שגילה זאת ואף הנחיל את לימודו לדורות הוא דוד מלכא משיחא. חייו של דוד המלך מורכבים משני קצוות שהחיבור ביניהם בלתי אפשרי – מצד אחד, ניסיונות קשיים מעברים ומלחמות, ומאידך הוא נוחל תמיד ניצחונות. עוד לפני שנברא אין לו חיים עד שאדה"ר תורם לו את שבעים שנותיו, על ילדותו הוא מספר 'מוזר הייתי לאחיי', כל ימיו מלחמות וגם מבית אין מנוחה בנו מורד בו ושימי בן גרא מקלל. אבל דוד המלך הוא המנצח הגדול, בכל המלחמות ובשאר הזירות, גם בניין בית המקדש שנבנה אמנם לא בימיו, נזקף לזכותו ועל שמו. איך יתכן שידוך שכזה, בין המִסכנוּת התמידית לכאורה לניצחונות כה מרשימים? את התשובה רשם דוד המלך בספרו, ספר התהילים.

 

למנצח

 

רוב מזמורי התהילים פותחים במילה 'למנצח', לאמור – הפרק הזה כתוב ומוקדש לאיש הזה שבוודאי ובעזרת ה' ינצח. ואין זה משנה כמה תלאות ובכיות וזעקות וכאב יסופרו בו, אני פותח ואומר שהוא שייך למנצח. הדיבור הוא חרב פיפיות, החוטא שהתורה מחמירה עימו ביותר ומפלילה אותו בתהליך מקוצר ומיידי הוא המסית והמדיח. כל מעשה ההדחה מסתכם מעקימת שפתיים, דיבור, אבל כוחו של הדיבור הרע והמחליש הרסני כל כך שאין להתמהמה בעניינו, הוא מסוכן. מידה טובה מרובה וכשהדיבור מתייצב לימין הקדושה וההצלחה הוא מנחיל ניצחונות חרף כל הסיכויים.

 

דוד המלך אבי מלכות משיח מלמד אותנו לאחוז לא רק בחרב וחנית, קודם לכן הוא מלמד פרק בשירה, שיעור בדיבור, אומנות לחימה בפה ושפתיים. סגנון המלחמה הזה שמור למשיח שהוא יכבוש כל מלחמותיו אך ורק באמצעות הדיבור והתפילה (ליקו"מ סימן ב'), ולכן פותח דוד את רוב מזמוריו באמירה 'למנצח'. המנצח על פי פשוטו של מקרא הוא הלוי שמנצח על כלי השיר, וגם הפירוש הזה יתאים כאן: המנצח על כלי שיר קובע ומכריע אנה יכלו כל המנגנים והכלים, יעלו או ירדו, יעודדו או יעציבו. הדיבור הוא המנצח הגדול על תזמורת הנפש, כל מיני כלים יש באדם, מידות ומאורעות שונות ומשונות, אם אנחנו מתרגלים לדבר לה' ולדבר לעצמנו דיבורים של חיזוק אמונה התגברות והתכוונות על התכלית, כל מאורעותינו יפיקו בסופו של יום מנגינה שמחה, שיר וזמר.

 

נשא

 

מצוידים בכלי נשקו של דוד המלך אנו שבים לפרשתנו, פרשת נשוא. התורה מצווה לשאת את ראשם של בני לוי. הלווים הם נושאי תפקיד ומבחינה זו כולנו לווים, אנשים שהושת עליהם תפקיד, זה גם מה שהופך אותנו ליוצאי צבא ולאנשי מלחמה, והעיקר החשוב ביותר בין אנשי צבא הוא סוד 'למנצח', וכפי שכותב רבי נתן: 'צְּרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר בָּזֶה בְּנִצָּחוֹן גָּדוֹל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹחֵם מִלְחָמָה שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְאַבֵּד אֶת לְבָבוֹ. וְיֵשׁ בֵּין שָרֵי הַמִּלְחָמָה כַּמָּה לִמּוּדִים עַל זֶה לְחַזֵּק אֶת לֵב אַנְשֵׁי הַחַיִל בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה שֶׁלֹּא יְאַבְּדוּ לְבָבָם. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הוּא בְּעִנְיָן זֶה שֶׁצְּרִיכִין לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת מְאֹד וְלֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁאֵיךְ שֶׁהִיא יֵשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַדִּבּוּר מְאֹד מְאֹד, כִּי עִקַּר הַנִּצָּחוֹן עַל יְדֵי הַדִּבּוּר.

 

לימוד זה עיקרי וחשוב במיוחד לקראת חג מתן תורתנו, חג השבועות שהוא יומא דהילולא של דוד מלכא משיחא. אנו מתכוננים לקראת קבלת התורה, השמחה רבה והחדווה עצומה. כנסת ישראל באה בברית עם קודשא בריך הוא, אך לצד השמחה והחדווה מקנן החשש שהלא זו קבלת התחייבות עצומה ומי יערוב לנו שנעמוד בכך. הלימוד של דוד המלך יכול לאפשר לנו לגשת אל החופה בשמחה אמתית ומתוך ידיעה שאיך שהוא אני בוודאי אהיה עם ה' בברית, ספר התהילים ערב לכך. כי גם ייתכנו נפילות בתחום הקיום והשמירה על שטר הכתובה הלא היא התורה, הרי פינו תמיד ברשותנו, ואם לכל הפחות נקבל על עצמנו לא לחדול מלדבר, ובכל מצב בטוב או במוטב נדבר ולא נרפה, הברית עם ה' תישמר ולעולם לא יינתק החוט המקשר. כנגד חמשה חומשי תורה כתב דוד המלך חמשה חומשי תהילים, לומר לך אם אינך מצליח לקיים, לכל הפחות תדבר על זה. על כל אות בתורה כתוב אתה אות של תפילה.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח – ברכות הראיה וברכות פרטיות הלכה ה).

 

 

 

ספירת מלכות – מהות ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת מלכות – שרירים באמונה

חידה:

מהו הדבר שמי שאין לו מסוגל להעניק לזה שיש לו.

במילים אחרות:

מה מסוגל לתרום הקטן לגדול, הבלתי מסוגל למסוגל, העני לעשיר?

 

אפשרות אחת קיימת והיא תתאים לכל הדוגמאות: המקבל יכול להעניק למשפיע דבר אחד – לסמוך עליו.

 

נוכל להבין זאת מהיכרות אישית עם תחושה מאוד אנושית. אנחנו הולכים עם ילדנו הקט לטיול, הילד חושש ואנחנו מרגיעים, הוא לא נרגע. זה מציק לנו, מדוע? באופן מופלא החלש יכול להכות את החזק ולרוקן את כוחותיו דווקא בכך שאינו מוכן לקבל ממנו, או לסמוך עליו. בעל תפקיד, אחראי, איש סמכות שהציבור מביע כלפי חוסר אמון יאבד את בטחונו העצמי ואפילו את כישרונו. במקרה הזה דווקא ההישענות היא שמטעינה את המִשעָן כוחות.

 

הרעיון הזה הוא פירושו הפשוט של פסוק מפורש הקורא לנו 'תנו עוז לאלוקים', היתכן?! הנברא נקרא להעניק עזוז וגבורה לבוראו? אכן כן, והנתינה הזו משתייכת למושג רוחני רחב ששמו הקבלי הוא 'העלאת מ"ן'. מבלי להתייחס למשמעות הפרטנית נציין רק שפעולה זו תמומש על ידי מסירות נפש או הרפיה, וכדי להבין זאת נצטרך לכתוב כמה מילים על ספירת המלכות, הספירה של השבוע הזה.

 

מלכות היא הספירה האחרונה והתחתונה ביותר, מהסיבה הזו היא גם הכי קרובה אלינו. עובדה זו מחשיבה אותה שער אל הרוחניות, וזה קשור גם לתיאורה כ'אספקלריא' – דהיינו אמצעי אופטי רוחני דרכו צופים הרואים, נביאים וצדיקים, בחזיונות נבואיים או השגות אלוקות וכיוצא באלו.

 

אחד מתיאוריה המובהקים של מלכות היא הכלום, או כלשון הזהר 'לית לה מגרמא כלום' – אין לה מעצמה כלום, כמו הלבנה שאורה אינו עצמי, ואדרבה היא חשוכה, תאורתה נובעת מעמידתה לנוכח השמש והחזרת אור החמה היא אור הלבנה.

 

הבחנה זו הופכת למשל יסודי ביותר בקבלה חסידות ורוחניות, האמונה היא השתקפות של כל מה שיוצג כנגדה, לפיכך המאמין האמתי יוכל 'לראות' מחזות מראות והתרחשויות שאינן ניתנות לצפייה בחושי בשר ודם, האמונה כשמציבים אותה מול דברים אמתיים אך בלתי נראים, תסייע לאדם להתגבר על תפיסתו האנושית והמוגבלת ולהתחבר לכל מה שמעל ומעבר ליכולתו השגרתית להבין ולראות.

 

אמרנו שהאמונה או ספירת מלכות מצטיינת בהיותה 'כלום', התכונה הזו הופכת אותה למקבל הטוב ביותר. שכן בעוד ואת כשירותו של המשפיע להשפיע מודדים על פי התוכן שהוא נושא בכליו, הרי שאת מסוגלותו של הכלי להכיל ולקבל בוחנים לפי ריקנותו. המלא אינו מסוגל להכיל מאומה, הריק הוא המקבל המוכשר ביותר.

 

וכאן אנו שבים לרעיון בו פתחנו.

 

במציאות וביקום יש שניים – משפיע ומקבל, ובמשל אלו זכר ונקבה. אבל אין לראות את תפקידו של המקבל כפאסיבי, מחוסר מעש. המשפיע נתון מבחינה מסוימת בהחלטתו או רצונו של המקבל לקבל. וזו עבודתו העיקרית של המקבל – להיות מוכן לקבל ולסמוך על המשפיע.

נתרגם זאת למעשה. אנחנו מדברים על ספירת מלכות שהיא האמונה. כל יהודי נולד עם נקודת אמונה בלתי ניתנת למחיקה, אך עד כמה תהיה האמונה נוכחת בנפשו וכמה ניסים השגחות ונפלאות היא תחולל בחייו – זאת יקבע כל אחד כפי מידת ההשקעה שהוא יקדיש לפיתוחה וטיפוחה של האמונה.

האמונה דומה לשריר. ספורטאים עמלים על בניית שרירים, הם עושים זאת בהפעלות התנגדות על השריר, מכבידים עליו והוא עומד באתגר ותוך כדי כך מתפתח. אמונה מתפתחת כשנשענים עליה, מי שאמונתו חלשה רפויה ולא מספיק אמיצה, ככל הנראה מעולם לא נשען עליה באמת, אם איננו סומכים על הילד הוא לא יהפוך לבא סמכא ולאחראי.

אמונה גדלה ככל שנשענים עליה. יש הישענות על ידי מסירות נפש, מוסרי הנפש משליכים עצמם בזרועות האמונה ובכך מעניקים כביכול כוחות לשכינה. הצורה השנייה היא הרפיה והישענות על אמונה מתוך בטחון.

הוא אשר אמרנו 'תנו עוז לאלוקים' – תנו כוחות לאמונה, איך? סמכו עליה.

 

ספירת היסוד – מהות ועבודה למעשה

 

בס"ד

ספירת היסוד – ניצול משאבים

אומרים על הדור שלנו שהוא דור של שפע, וזה נכון גם בתחום הידע, גם בכישורים יכולות והזדמנויות, וגם בשפע חומרי. כאן גם האתגר הענק של בן דורנו – איפה משיגים רגע של ישוב הדעת, ואיך חוסכים את כל שאר הרגעים של פיזור הנפש?

הסיפור הזה קשור ישירות לתחום המפורסם בשמו 'קדושה', הצליל מזכיר לנו אולי אנשים נשגבים שמתגוררים על הר, אבל האמת הרבה יותר קרובה אלינו – קדושה היא האקלים הכי מתאים לעשייה, הגשמה עצמית והגשמה בכלל.

קדושה היא היכולת להיות מכוון ומדויק גם כשיש לי הרבה מאוד שפע. נסביר: האנושות באופן גס מתחלקת בין עשירים לעניים, לשניהם יש צרות, לעניים אין כסף ולעשירים אין מה לעשות איתו, או מדויק יותר – אין ישוב הדעת מה לעשות איתו.

 

זה בעצם הסיפור של כולנו, לפעמים אנחנו עניים ולפעמים עשירים. או שאין לנו חשק, אנרגיה, התלהבות וזמן, או שיש לנו מכל אלה בבת אחת המון, ואז הצרה היא פיזור הנפש, ובשפה פשוטה 'לא-יודע-מה-עושים-עם-זה'. איך שומרים את כל הטוב שנפל עליי – הכישרון, השמחה, ההתלהבות או החשק ומולידים ממנו דבר בר קיימא, פעולה משמעותית, התנהגות טובה? בקיצור ניצול נכון של משאבי גוף ונפש.

 

הנוסחא שעונה על כך היא קדושה.

 

הקדושה קשורה לספירת היסוד שתפקידה הוא להוציא מכוח לפועל, כל צינורות השפע מתנקזים ליסוד שאמור להפוך את תוכנם לחיים חדשים. מי שגילם בשלמות את המידה הזו היה יוסף הצדיק שבתבונה רוחנית ובקדושתו האישית הצליח לכלכל את כל מצרים בשבע שנות הרעב. אילולא הוא היו שבע שנות השובע מתפזרות ומתבזבזות על מותרות והתפנקות מיותרת, והמצרים המדושנים לא היו שורדים את שנת הרעב הראשונה, יוסף לא היה סתם כלכלן מופלא – הוא היה יוסף הצדיק, 'צדיק' הוא כינויה של מידת היסוד.

 

תכל'ס, מה זה אומר להיות קדוש?

 

הקדושה האמיתית, זו שתתאים לנו ותהפוך אותנו לכלכלני חיים ומשאבי נפש, מתחילה בפרטים הקטנים, כאשר את שימת הלב מומלץ להקדיש לשני פולטי משאבים מרכזיים – הפה והעיניים.

 

הדיבור הוא התפוקה האנושית המובהקת ביותר, ולכן מפתה מאוד לפזר את תוכנו, להשתעשע בו וגם להוכיח את שנינותנו באמצעותו. אופס, מוקש! הדיבור, כפי שמלמדים הצדיקים, הוא משאב עצום, זה הדלק של הנפש שלנו, אם הוא מוכנס לתוך מילים נכונות, מדויקות טובות ובונות – נהדר, מצד שני דיבורים מיותרים ורעים לא רק שאינם מועילים, הם גם מפזרים את הנפש, שורפים כוחות ומבלבלים בעיקר אותנו. את הדיבור, כמו כל כישרון, כדאי מאוד ללטש, לדייק ולכוון למטרות בונות. אם נתייחס לדיבור כאל הוצאה כספית, נעשה אותו בוודאי טוב יותר, מושקע יותר והוא בוודאי יניב תוצאות מבורכות. איש קדוש הוא אדם שבמילים ספורות מסוגל להעביר מסרים ברורים, לעודד פעולות טובות ולחולל נפלאות אצלו ואצל סביבתו.

 

העיניים הם אוצר משאבים נוסף. העיניים לא רק רואות – הן מקשרות. כאשר אנו מאפשרים להן לנוע ולטייל סתם כך, הן עשויות לקשור אותנו ליותר מדי דברים, מתכון בדוק לפיזור נפש אכזבות והתמודדויות מיותרות.  עיניים הם חלונות הנפש, להיכן שאנו נשגרים אותן לשם אנו שולחים את הנפש. הסתכלות במה שאינו שלנו, או במה שאיננו רוצים שיהיה חלק מאיתנו – פוגעת בשלוות הנפש וביכולת הדיוק שלנו. לפעמים עצִימת עיניים משמעותה העֲצָמת העיניים.

 

 

 

 

 

ספירת ההוד – מהותה ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת הוד – תיקון נקודות החולשה

הנצח וההוד הולכים יחדיו דוגמת שתי הרגליים שפעולתן – ההליכה, תיעשה יחד. בפתיחת אליהו הם נקראים 'תרין שוקין' ונחשבים כאבר התלוי מחוץ לגוף. הגוף הם חסד גבורה תפארת והרגליים שייכות בדרך כלל למה שמחוץ לאדם, למטה ממנו ואל הדורות הבאים אחריו.

מהבחינה הזו נחשבים הנצח וההוד לשני שלוחים המבצעים את שליחויותיהן של הספירות העליונות, וזה גם פשר שם הקודש המיוחד להן, כל ספירה מיוחסת לשם משמות הקודש, הנצח וההוד חולקים ביניהם את השם 'צבא-ות', אודות כך כותב רבי יוסף ג'קטליה 'מהם נמשכין כל צבאות העולם, עליונים ותחתונים למיניהם, ומהם נמשכים כל מלחמות העולם (שערי אורה).

 

הנצח וההוד הם גם מקום העצה שמקורה בכליות כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א.) 'כליות יועצות'. העצה והתושייה היא גם הכלי החיוני ביותר לכל מנהיג ומדריך המוביל את חניכיו וצאן מרעיתו בעקבות עצותיו. ההדרכה קשורה לרגליים וכמו שכותב רש"י על 'העם אשר ברגליך' – ההולכים אחר עצתך.

ההוד היא רגל שמאל, הרגל החלשה. חולשתה נובעת מקרבתה אל החיצוניים, לפיכך ההוד נחשבת נקודת החולשה – היא עלולה להתחלף מהוד לדוה, בסוד 'כל היום דווה', או כמו שכתוב 'הודי נהפך למשחית'. ההיפוך הוא תוצאה של 'יניקת הקליפות', הכוחות החיצוניים שמבקשים תמיד פרצה וסדק לשאוב חיות מהקדושה, נאחזים בעיקר במדרגות הנמוכות, ההוד היא המדרגה הרוחנית היותר נמוכה וזו הסיבה שהיא סובלת יותר מהיפוכים דוגמת הוד-דווה. לפיכך חיוני ביותר לאמץ את הצד הנכון והמכוון של מידת ההוד, כדי לחסנה מפני יניקה והתהפכות.

 

הביטוי המובהק ביותר של ההוד הנכון והראוי זו ההודיה. הודיה נובעת מתוך הודאה דהיינו הכנעה והכרה בחוסר יכולת, המודה בחולשתו מסוגל להכיר במיטיבו ואף להתמלא רגשי הודיה והכרת הטוב. הכריעה ב'מודים' מבטאת כניעה ביטול הכרה והודיה, כך מהפכים את חולשתה של ההוד לנקודת הזדקפות והתרוממות הרוח.  תיקון נוסף לתחלואי ההוד היא השמחה והריקוד:

 

ברגליים כאמור יש נקודת התורפה, הן נוגעות בקרקע וניגפות במהמורותיה. הריקוד מרומם את הרגליים, מנתק אותן מהעפר ומאפשר להן לדלג על פני הקושי. בריקוד מתממש מה שנאמר אצל יעקב (בראשית כ"ט, א) 'וישא יעקב רגליו' וכדברי רש"י נשא ליבו את רגליו, רוח הלב אמורה להתפשט בכל קומת הנפש וכשהיא מצליחה להתרחב עד הרגליים, כל מציאות האדם מתרוממת ומתרחקת מהחיצוניים שהם המקום החלש והניגף.

 

הנצח וההוד הם גם מקור הנבואה, במדרגות אלו מלביש השי"ת את התגלויותיו שנועדו להדריך את שוכני הארץ. שתי המדרגות הללו הם למעשה האופן בו מתגלה הקב"ה בעולם ובתוך המציאות, ההתלבשות הזו מופיע גם בחייו של האדם הפשוט, לא רק הנביא, כרמזים סיבות ונסיבות. לכן תיקונה של מידת ההוד יתבטא אף בשימת לב לרמזים השגחה פרטית והקשבה לדבר ה' שהבריאה משדרת תמיד לאדם המאמין.

 

פעולה מתקנת נוספת הנוגעת למידת ההוד היא עזרה וסיוע למי שאין לו, בעיקר על ידי נתינת הלוואה משום שממונו של אדם 'מעמידו על רגליו' (פסחים קי"ט.), והעני או מי שזקוק לממון יש להעמידו על רגליו. נותן ההלוואה או המשפיע על זולתו ומסייע לו להתייצב בפרנסתו מתקן את ההוד מפני פשיטת 'רגל' במובנה הגשמי והרוחני גם יחד.

 

 

 

ספירת תפארת – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

תפארת – למצוא את האמצע

התפארת שלישית משש המידות, ועשירית מעשר הספירות. בזוהר הקדוש היא מכונה רבות 'עמודא דאמצעיתא' – עמוד האמצעי, משום שזו אחת מספירות קו האמצע. הספירות מתחלקות לימין שמאל ואמצע שהם החסד הדין והרחמים. ישנן ספירות שמבטאות את החסד וההשפעה ויש שמשמעותן דין וצמצום. התפארת היא אחת ממידות האמצע, דוגמת כתר או דעת יסוד ומלכות.

מי שייצג את המידה הזו בשלמות הוא יעקב אבינו שמידתו אמת. כצאצא לאברהם ויצחק הנוטים לחסד ולדין, יעקב הכריע ביניהם כשאימץ בעבודתו הרוחנית את האמצע. לפיכך נאמר עליו שהיה 'יושב אוהלים' – שני אוהלים, חסד ודין, שהוא שילב ומיזג  ביניהם (שערי אורה ה', ז')

כאשר חז"ל מכוונים לדרך המועדפת בעבודת ה' ובכלל הם מצביעים על 'תפארת', וכדברי המשנה (אבות פרק ב' משנה א'): 'רבי אומר איזוהי דרך ישרה שבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. מדברי הראשונים, רמב"ם ורבינו יונה משמע שהכוונה לדרך הממוצעת.

עדיפותו של האמצע היא גם בשל קרבתו היתרה לדיוק ולשלמות. יעקב נקרא 'בכיר האבות', וזאת משום ש'מטתו שלימה', בעוד ואברהם הוליד מלבד יצחק את ישמעאל, ויצחק מלבד יעקב הוליד את עשיו הרי שליעקב נולדו י"ב שבטים קדושים וטהורים, בלי פסולת. צדיקים מלמדים שלכל צד פן פסול – מפסולת החסד יצאו האהבות הרעות, ומפסולת הדין נבראו הפחדים השטותיים או האכזריות. קו האמצע נקרא 'אמת' משום שהוא נוטל מכל צד רק את הנכון והמדויק, לפעולה זו קוראים 'משפט'.

לספירות קו האמצע יש מאפיין נוסף וזו יכולתן לעלות למעלה ממקומן הטבעי, וכאן מעלה נוספת ליעקב אבינו שנחלתו 'נחלה בלי מיצרים': "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח ע"ב).

ובגישה מעשית:

הבחירה מאפשרת לנו לברור תמיד בין מידת החסד לדין, ולהחליט באיזו מהן לנקוט בכל הזדמנות. תפקידו העיקרי של יהודי להיות שופט, או כדברי המשנה 'לבור לו דרך'. זו מלאכה יומיומית, הברירה תמידית ויש בה דיוקים לאין סוף. מי שמסגל דרך זו, נחלתו בלי מיצרים, משום שהוא לומד לעשות את הטוב בכל מצב, גם בחסד וגם בדין. נקודת האמת מושגת לא בימין ולא בשמאל, כי אם מתוך שקלא וטריא בין הימין השמאל, הדין והחסד.

 

 

 

ספירת גבורה – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

גבורה – צמצום לצורך השפעה

ספירת הגבורה חמישית מעשר ספירות, שנייה משש מידות, וניצבת בקו השמאלי לעומת החסד שמימין. החסד והגבורה מתוארים כשתי ידיים של השפעה, ובפתיחת אליהו נקראת הגבורה 'דרועא שמאלא' – היא יד השמאלית. בעוד מימי החסד שוטפים עד אין קץ, הגבורה מופקדת מהשמאל לצמצום השפע והגבלתו כמידת יכולת הקיבול. גבורה היא גם האש לעומת המים – מים יורדים ואש עולה כלפי מעלה.

כאן למעשה מתייצבים האש והמים כשתי מגמות קוטביות – המים הם השפע היורד על האדם מלעילא, ללא מגע יד אדם. האש היא האמצעי היחיד שיכול להפוך את תנועת המים ממטה כלפי מעלה. על גבי האש יהפכו המים לאדים שישאפו כלפי מעלה. עבודתו של הנברא היא להמיר השפעות של מים בנתינות של אש. פעולה זו תיעשה על ידי התגברות, התאמצות או כל סוג ומידה של מסירות נפש.

בנוגע לאופן בריאת העולם דורשים חז"ל שבתחילה ביקש ה' לברוא אותו בדין, ראה שאינו מתקיים עמד ושיתף עימו רחמים. זה פשרם של שלושים ושתיים שמות אלהי"ם המשולבים בפסוקי מעשי בראשית שהם ל"ב נתיבות חכמה ועניינם דין ומשפט. על אודות ההווה אמינה לברוא עולם במידת הדין כותב רבי נתן מברסלב שמחשבה זו ביטאה חסד חידושי וגדול יותר מהחסד שמנהיג את עולמנו כיום. הנהגה על פי דין היא לכתחילה ומתאימה למסוגלים לה, ואולם מחמת שאי אנו יכולים לסבול רוב טובה, אולצה הטובה להתמתן בדיעבד במידת הרחמים.

הגבורה מייצגת את הצפון. זהו הצד המגביל אך באופן פלאי דווקא אל הצד הזה יש לפנות כדי להביא שפע, וכדברי חז"ל "הרוצה להעשיר – יצפין". ההסבר נפלא: בשעה שאדם מבקש שפע מכל סוג, מידת החסד הממונה על השפעה מורידה עבורו כל טוב. אך בשעה שההשפעה מגיעה אל גבול הצפון מתעוררת מידת הדין ודורשת לוודא את זכאותו של המבקש, ואבוי אם נזדקק לאישור שכזה. ומפני שחוק אלוקי קובע שהשפעה לעולם לא תשוב עוד למעלה לאחר ירידתה, לפיכך הצפון עשיר בשפע שנבלם בדרכו מטה, ומכאן שמו 'צפון' מפני שהוא צוֹפן אוצרות שפע. כעת, הרוצה להעשיר עליו להצפין דהיינו להשלים עם מידת צפון שלא תמנע ממנו את מבוקשו (שערי אורה, שם). על כך נאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). אל צד הצפון נוטה אם כן הדין, גם יצר הרע קרוי 'צפוני' "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל כ'), וכדי לכפר ולהמתיק את צד הצפון, החטאת נשחטת בצפון.

ובגישה מעשית:

הגבורה והצמצום מוכרחים כאמור לעולם, אלא שיש להמתיק את הדין ולהשתמש לתועלת: לכבוש כעס ולנתב התלהבות לצורך גבוה. להגביל כדי להכיל ולצמצם כדי להאיר. מלבד זאת מן הראוי 'להצפין' כדי להתיידד ולהשלים עם מידת הדין, וזאת על ידי שאדם 'עושה דין למטה' ובכך מונע דין למעלה. כלומר מתרגל לשפוט את עצמו ולשוחח על ענייניו מול בורא עולם. סגולה לגילוי אוצרות רוח וגשם.

 

ספירת חסד, מהות ועבודה מעשית

בס"ד

חסד – נתינה ורִאשוֹנִיוּת

ספירת החסד רביעית מכלל עשר הספירות, אך ראשונה מבין שבע המידות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו ומבלי שיחייבוהו, שכן פעולה טובה אשר נדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד אלא השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראשון ופועל מעצמו.

מי שמסמל בדמותו את החסד הוא אבינו הראשון אברהם, שבכל הליכותיו ניכרת ראשוניות וחסידות. אברהם זכה בה מתוקף עבודתו הרוחנית לאחר "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

אברהם הוא גם הנברא היחיד שנחלץ מהחוק הרוחני הקובע 'מי הקדימני ואשלם לו', כלומר מי מסוגל לעשות צעד עצמאי באמת, ולתת לבורא משהו קודם שקיבל. ולדוגמא – מי קבע לי מזוזה קודם שנתתי לו בית? באברהם כתוב 'אשר התהלכתי לפניו', כלומר עשיתי כביכול צעד אחד לפני שקיבלתי. זהו חסיד אמתי – לא מחכה, יוצא לדרך, גם מחפש, ממילא מגלה.

מידת החסד משולה למים, וכפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא' – יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

ובגישה מעשית:

החסד משמעותו ראשוניות, שתתבטא בשני אופנים עיקריים: א'. יוזמה, לעשות חסד היינו ליזום עשיית חסד ולא להמתין להפעלה מבחוץ. ב'. אומץ ותעוזה לחפש ולבקש, לא להסתפק בקיים ובשגרתי, ולא לסמוך על ההמוניות וצעידה אחר העדר.

מידת החסד נוטה לגוון הכסף שמשמעותו נגזרת מאותיותיו – כיסופים, רצונות והשתוקקות. בעולם מייחסים חשיבות מועטת לכיסופים, יותר מקובל להתמקד בתוצאות. לעתיד לבוא תהיה ההנהגה בסימן הזהב, לגבי הגאולה העתידית נאמר בנביא (ישעיהו נ"ב, ג) 'ולא בכסף תגאלו', צדיקים דרשו מכאן שלעתיד לא תהיה ההנהגה בסימן הכסף אלא בסוד הזהב. מה בין זה לזה? הכסף הנוטה אל הלבנוניות ומבטא הנהגה על פי חסד, ואילו הזהב האדמומי מייצג הנהגה על פי דין, לזכאים בלבד.

היום בכל אופן ההנהגה בסוד הכסף, דהיינו כיסופים. זו הנהגה על פיה גם אם אינך יכול לצאת ידי חובתך עלי אדמות, לכל הפחות השקע עצמך ברצונות וכיסופים. הפוך את 'נהמא דכיסופא' ואת בושת האינו-מסוגל למאגר בלתי נדלה של כסף וכיסופים.

גם בידי אברהם אבינו לא היתה תורה סודרה לקיימה, הוא השקיע עצמו ברצונות להגשים את הרצון העליון, וכיסופיו הם ששרטטו את התורה שקיבלו צאצאיו לבסוף (ע"פ רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות, ע"פ תורה ל"א בליקוטי מוהר"ן).

 

סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.