ניצחנו, כעת נכריז מלחמה

למי יש כוח להילחם ללא הרף? מלחמות הן עניין מעייף ומתיש. אי אפשר לשרוד אותן לאורך זמן. עבודת השם זו מלחמה תמידית, היא אינה מתישה אם אין בלבך קושיה.

בפרשת 'פרה' אצור כוח עצום של טהרה. קריאתה מסוגלת להתחדשות, זה הזמן לשוב באמת אל האמונה ולהפוך את סיפור המגילה, לסיפור אישי.

מלחמות הן עניין מתיש, למי יש כוח וסבלנות להימצא תמיד באזור מלחמה? עמים מוכנים להילחם למען חירותם רק מפני שבאופק מצפה רגיעה, נחלה בלי מיצרים. מאבקים אינם מזג אוויר הגון לכינון חיים. מי שמצוי במלחמה מתמדת – נשחק. כאשר החושים דרוכים ללא הרף, העצבים מתרופפים. המוח נחלש. יכולת ההישרדות נפגעת ועוד הרבה קודם לכן נמוגה לה שמחת החיים. מי מוכן להקים את ביתו בשטח אש, מי מסוגל? בסופו של מאבק כל בני אנוש מייחלים לשלווה, אף כי מלחמות מלוות את כל גלגולי ההיסטוריה, אין אדם שמוצא בהן את תכלית קיומו.

*

לאור הדברים האמורים מתעצמת השאלה הבאה: איזו מין מלחמה היא מלחמת עמלק. בתורתנו הקדושה נאמר כי השם יתברך בכבודו ובעצמו הכריז עליו מלחמה מדור-דור. כלומר תמיד. כל הנכנס בשערי עבודת השם מבין את תרגום המונח 'עמלק' כשלל המעיקים על הנפש היהודית. כולם יודעים מתי מלחמה זו החלה – בגיל שלוש עשרה – עת נכנס בגוף יצר לב האדם הרע מנעוריו, אך אין איש יודע אימתי תסתיים, והאם יש לה, למלחמת עמלק זו תאריך סיום באופק כלשהו. כעת אמרו נא: הייתכן לנהל כך חיים?!

מלחמה לה'

במלחמתו עם עמלק נאמר על יהושע "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר, מלחמה זו לא הוכרעה. את עמלק לא כילו ולא השמידו, רק החלישו. המשמעות מבוארת בדברי מוהר"ת פעמים אין מספר ומשם עולה שאכן את עמלק אי אפשר להשמיד – זו מלחמה להשם. עלינו מוטלת חובת המלחמה. לאחוז בחרב ולחתוך שוב ושוב את ראשי גיבוריו. להחליש את האויב המר. להכות בו. השאלה עימה פתחנו, שאלת תכלית המלחמה, נשאלת שוב ושוב. הנה חלף עבר הפורים. משמעותו מפורסמת: ביום זה לחמנו בעמלק ומיגרנוהו. לכאורה אין אנו צפויים לראותו יותר עד עולם, שהלא מחינו את זכרו. אבל אין זה כך. המלחמה עודנה בעיצומה. אם כן למה זה אנחנו? הבה נבין יסוד נפלא:

מה כל כך בלתי אפשרי במלחמה תמידית? החולשה מן הסתם. אין כוח, כמה אפשר. זו בדיוק הנקודה. האם יודעים אנו מאין נובעת תשות הכוח, החולשה, השחיקה? העייפות הזו נובעת ממקום אחד – חוסר טהרה. היכן שיש טהרה יש כוח, הטומאה מחלישה. טומאה זה קושיות, שאלות, תמיהות. הקושיות מתישות. מצד עצמו מסוגל יהודי לאחוז בחרב המלחמה לאורך כל ימיו עלי אדמות. אדרבה, המלחמה היא תוחלת החיים האמתיים. יהודי אמתי מצוי תמיד בבירור, ליבון, חיפוש וערגה, לדבר הזה קוראים מלחמה. התשישות תופסת אותו בשעות חולשה, לפתע מתנחלת אל הלב קושיה: מדוע עובר עלי? מפני מה איני מצליח? מי אמר שאי פעם אשתנה לטובה? הספקות הללו מכרסמות תחת יסודות הנפש והחולשה ניכרת מיד. תחת עובד השם נלהב הינך מגלה לפתע איש מסוכסך בתוך תוכו, אכול חששות, מיואש מרוב התקוות. מסכים עם חולשותיו. כנוע. מניף דגל לבן.

לפיכך שער הכניסה לעבודת הבורא היא הטהרה. לתחום בית המקדש אין להיכנס מבלי טהרת אפר פרה, מדוע? מפני שבמקום הזה מתנהלים החיים במלא עוזם, כל משב רוח של קושי וכבדות מזיק. אי אפשר לסבול כאן סרך של קושיה, ספק, בלבול, חשש. בבית הזה עובדים את השם ללא לאות. אין מכירים כאן במושג עייפות. אין תשות ואין חלישות. כולם זריזים שמחים יודעים את תכליתם, אינם מתעכבים על שום דבר. רצונך לבוא בשערי המקדש, להיכנס לעבודת הבורא? היטהר נא. הזה על עצמך אפר פרה. מה הסגולה? הרעיון נפלא:

המתקת הדינים

הפרה היא תשובה להתגברות הדינים. מהותם של הדינים צפון במספר פ"ר. כאשר מוסיפים עליו את האות ה' – שורש הדין, נעשית המתקה. זה עתה יצאנו את ימי הפורים הקדושים. גם בפורים התעסקנו בתיקונם של הדינים. פורים מלשון פירורים, וזו בדיוק הדרך בה ריפאונו מאחיזת הדינים. בבחינת "אתה פוררת בעוזך ים", בפורים פוררנו את תוקף הדין, עמלק כבר אינו הגיבור הגדול הלופת בצווארנו. פוררנוהו. אפילו אם הוא קיים, החלשנוהו. כעת הגיעה השעה לצעד הבא. "אחר פורים" מגלה רבינו "קורין פרשת פרה". מפורים נעשית פרה. רוח טהרה מנשבת בעולם, פרשת פרה מגלה את באר הטהרה וזה הזמן וזו השעה לרכון  ולדלות מלא חופניים טהרה והתחדשות.

אנו בתקופה שבין פורים לפסח. הימים מלאי סגולה. זה עתה ראינו בחוש איך אין בעולם כלום מלבד נוכחות אלוקית מוחלטת, השגחה וניסים. המגילה גוללה את סיפור האמת. מה שנראה מלכתחילה כתהליכים מדיניים, חילופי שלטון, אישים בכירים, מקושרים ואנשי חצר, מתגבש לכדי מגילה אחת שכל הווייתה נס אלוקי. מאחורי כל הפרצופים אין אלא כוח אחד של צדיק, מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כשהגילוי הזה בצקלוננו נלך לקראת גאולתנו השלימה, גאולה שאין אחריה גלות בפסח הבא עלינו לטובה.

 

 

 

 

האנשים ששווים קנאה…

(הרהורי הספד אחר מיטתו של הרב שיק זצ"ל)

קנאה אינה חוויה פשוטה, היא קשה, כשאול. אבל יש קנאה ראויה ומשובחת, קנאת סופרים. מושׂאי קנאה ראויים אלו מייצרים לאורך חייהם לא מעט הזדמנויות מעוררות קנאה עבור סביבתם. אבל אין תחנה בה הם ראויים לקנאה גדולה יותר כמו בשעת פטירתם מן העולם. אדם יכול לרשום לעצמו הישגים מרשמים אבל מי יבטיח לו שמחר לא יבוא גל ויחפה עליהם. הוא עלול לשגות, להזיד, לקלקל ולהשחית. לא חסרים אנשים שמוטטו את הישגיהם במו ידם. ובכן במה ובמי יש כאן להתקנאות?

הדברים שונים כשמדובר בתחנה הסופית. מי שיורד שם מרכבת החיים אל רציף הנצחיות כשהוא עמוס נכסים משמעותיים, עשה זאת. שווה לקנא בו. חישבו על זה: אין צורך לספר לאף אחד כמה מתעתע העולם שלנו, כמה מבלבל הוא. האפשרויות להחמיץ את תוכנו האמיתי רבות ממספר ימינו עלי אדמות. כל עוד אנחנו כאן לא נדע מה כדאי ועל מה חבל. מה הועיל לנו ומה הזיק. האיש שאנו היום עלול להיות אויבינו של יום המחר. אנחנו שומעים אנשים רבים שסופדים לעצמם בעודם חיים על הישגים והצלחות, כשהם מתעלמים מהעובדה שכל אלו עשויים להתגלות בעוד שנה-שנתיים ככשלים מזהירים. וכבר הרונו חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

*

השבוע צעדתי יחד עם אלפי מלווים אחר מיטתו של אחד המיוחדים שבמזכי הרבים, הרב החסיד ר' אליעזר שלמה שיק זצ"ל, מנהיג קהילת 'היכל הקודש' של חסידי ברסלב בעיר יבנאל ובחו"ל. בעיניי, התחושה שרבים חלקו שם היא קנאת סופרים צרופה. קנאה באיש שלא חדל לרגע לייצר נכסים עבור הנצחיות. מאות חיבורים, אלף קונטרסים, עשרות אלפי מכתבי חיזוק ואמונה, תלמידים, והמוני יהודים שקיבלו מפועלו חיזוק ממשי ביהדותם בדרך כזו או אחרת. כל זאת מלבד עבודתו הרוחנית האישית כמסורת חסידי ברסלב מדורות, והספקיו המדהימים בתורה, בתפילה, ובמעשים טובים. חושבני שעל סוג זה של אנשים, לבעל-דבר נותר רק לחרוק שיניים כצאתם מעולמו. הוא הפסיד אותם, בגדול.

הרב שיק השתייך לזן אנושי נדיר העושה את צעדיו בעולם כסוחר, לא כמו תייר. הוא היה כאן כדי לעשות ביזנס אמיתי ולא כדי הצטלם. אנשים מסוג זה לא תמיד יוצאים טוב בתמונות והעיתונים בקלות יחמיצו אותם. אבל סיכוייהם שלהם להחמיץ את העולם נמוכים יותר.

 *

הרהורים אלו מחזירים אותי אל עולמינו. עולם שרובו דברים בטלים, מיעוטו דברים נצרכים, וכולו ניסיונות. אין זו מסקנה מייאשת, זוהי הכרת פני המציאות. הלא תסכימו, כמה קל ללעוס את תוחלת החיים על כלום. כמה פשוט להרוג שעות ולהשמיד ימים שלמים. כמה נוח להיקבר חי תחת עיי רכילות לשון הרע ודברים בטלים. כמה אנשים חיים כאן רק מכוח האינרציה, חדשות האתמול הביאום הלום וחדשות היום יהדפום למחר. כמה קל להשליך את חיילי המשחק לפח וחסל. אבל בזמן שמתנת החיים מתמסמסת לה בפטפוטי מקוואות, יש אנשים שגומאים מרחקים. חוטפים מכל הבא ליד וגונבים את דעתו של יצר הרע שוב ושוב. אם הם מעוררים בכם קנאה, יופי! הניחו לה לנגוס בכם בכל פה. זה בריא.

אמר מוהר"ן: "רווח העולם הזה אין לשער". רבות מדובר על סכנות העולם, על פיתוייו וניסיונותיו, אבל הלא כל אלו לא נבראו אלא כדי להסיע דעתנו מהאוצרות שמתגלגלות למרגלותינו בכל רגע. זו גישה מאוד נדירה בסביבה האקטואלית שלנו. אתם יודעים, יש כל כך הרבה על מה לעורר ועל מה להתריע. הצד שכנגד הקדושה עובד שעות נוספות ומפיל חללים מדי יום ממש. אבל תרופה אחת תפטור אותנו מדרשות רבות – תעסוקה בעיקר עדיפה על פני הדברת הטפל. אין לך עיסוק מרפא ומושיע – רוחנית וגשמית – כמו עיסוק אינטנסיבי בגריפת רווחים נצחיים. ההיגיון הבריא טוען זאת: אנו חיים בין כה וכה, על כורחנו אפשר לומר. הנכסים האמתיים שימלאו את מחסני הנצח שלנו עוברים דרך ידינו ממילא. מתפללים, לומדים, עושים חסדים, מפרנסים. מה עוד נשאר? רק להיות טרודים בטוב הזה. להיתקף בולמוס בטוב, לגלות עוד תיאבון. חטוף ואכול, ציוונו חכמים, חטוף ושתה.

 *

גם על כך חשבתי בעקבות המיטה. יום המיתה סובל תופעה מעניינת. כולם יודעים על קיומו, מלווים מכרים וידידים אל פתחו, ובכל זאת כמעט ולא הוגים בו עצמו. הסיבה מתקבלת על הדעת, המוות מהלך אימים על האדם המצוי והמוח מצווה להתעלם מקיומו. לאמתו של דבר, המוות נעשה מפלצתי ככל שהעולם ושיחו נעשים ממשיים יותר. המוות הלא ייקח את כל הדברים הארעיים לקבורה, ומי שאין בו מלבד ארעיות מאומה, אמור לחשוש מפניו.

הדברים חשובים במיוחד לעת הזאת. העולם מטעה תמיד, בערבי בחירות על אחת כמה. הדברים הבטלים ניחנו בכושר שכנוע יוצא דופן, הם מצליחים להציג את עצמם כנחוצים כל כך וכמעט אין מי שיעמוד בפניהם. באוויר פושה תחושת נחיצות לכלות ולהפסיד את הזמן, לפורר ולזרות לרוח. זו השעה בה מומלץ לחי אשר עודנו כאן לתת אל ליבו את העובדה הבאה: העולם הוא מסוע, נע תמיד מדלת הכניסה אל דלת היציאה. לאורך המסלול הזה יש כל כך הרבה מה לעשות כדי לצאת מכאן הכי טוב שאפשר, לא חבל?