משפטים – האור הגנוז אצלך

בס"ד

 

האור הגנוז צפון לצדיקים ולמתבודדים. במקום שיהודי עורך לעצמו משפט ויורד לפרטיו הקטנים, גם האלוקים ניצב שם, להאיר לו.

הסודות הגדולים ביותר, האור הגנוז והתורה של לעתיד לבוא, מופיעים בתוך גילוי קטן שיהודי מגלה את ה' יתברך איתו עימו ואצלו.

 

פרשתנו ממוקמת במקום נורא הוד, בין שני חלקיו של תיאור שמימי ממעמד הר סיני ומתן תורה, אבל היא כשלעצמה פשוטה ולמראית אין כלל לא שמימית. בעיצומו של מעמד הר סיני עוצרת התורה ומתחילה לדבר על הדברים הכי אנושיים ופשוטים: מריבות של בין אדם לחברו, נזקי שכנים, הוציא מרפסת בלי רישיון, לקח לי הרס לי, מגיע לי – איך כל זה נכנס בין 'וירד ה' על הר סיני' (יתרו י"ט, כ) לבין 'ויעל משה אל הר האלוקים' (משפטים כד, יג)?

ובכן, כאן ממש מוצפנים סודות התורה והאור הגנוז.

*

מה צריך לעשות מי שחשקה נפשו לגשת אל סודות התורה ולטעום מן האור הגנוז? ההוראות מופיעות בתורה ט"ו שבליקוטי מוהר"ן והדברים מסתכמים בסעיף אחד – להרבות בהתבודדות ולשפוט את עצמו בכל עת על כל מעשיו ועסקיו אם כך ראוי להתנהג (ליקוטי עצות – התבודדות). זו הדרכה ברורה מאוד לחיים יהודיים ראויים ולהתנהגות נאותה בין אדם לחברו, אבל איפה זורח כאן אור גנוז וסודות תורה שיתגלו לעתיד?

אור הגנוז

האור הגנוז הוא אורו של היום הראשון שזרח בעולם והוצפן כדי לא לאפשר לרשעים להיות ניזונים ממנו ולנצלו לרעה. ההארה שמורה עבור הצדיקים ולעתיד לבוא. סגולותיו של האור הקדמון, על פי מאמר הגמרא הן: שאדם צופה בו ומביט מסוף העולם ועד סופו. רשע כשמאיר לו, מה הוא אומר: נהדר, עכשיו אפשר להשיג עוד קצת גשמיות. אבל האור הגנוז נברא כדי לאפשר לאדם להביט אפילו דרך הגשמיות ולראות בכל מקום את ה', היינו לראות מסוף העולם – מקצה החומר והגשמיות, ועד סופו – עד החלק אלוק' ממעל שבאותו גוש עפר מעופר.

 

התחום שעשוי להיראות הכי פחות רוחני ובוודאי שלא קשור לעתיד לבוא, הוא השטח שבין אדם לחברו כמו גם שאר סעיפיו של חלק חושן משפט שבשולחן ערוך. זו תורה של פרטים קטנים ולעיתים גם של אנשים קטנים שמעוללים תעלולים, גונבים ומרמים ולוטשים עינם לממון חבריהם. אבל בדיוק בשטח הזה מוצפנים הסודות הכמוסים של האור הגנוז. כותב רבי נתן: "אֲפִלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת עֲמֻקִּים וְרָזִין גְּדוֹלִים מְאֹד עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, וְכֻלָּם בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן לְמַעַן יֵיטִיב לָנוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ וְטוֹב". בהקדמתו לליקוטי הלכות מציין מוהרנ"ת שעל פי ההקדמות המבוארות בספריו "יוּכַל כָּל אָדָם לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל מֵרָחוֹק גְּדֻלּוֹת נוֹרְאוֹת וְנִפְלְאוֹת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְכָל דִּין וְדִין מִפְּרָטֵי הַמִּצְוָה, וַאֲפִלּוּ הַדִּינִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַמְבֹאָרִים בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט, אֲשֶׁר אֵין אִישׁ שָֹם עַל לֵב לְהָבִין מֵהֶם רְמָזִים וּדְרָכִים לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ".

חושן משפט הוא גם מה שבין האדם לעצמו. ההתבודדות היא עצה עליונה וגדולה מן הכל, אבל היא נרקמת במקום שגרתי ופשוט עד מאוד. ההתבודדות דומה מאוד ל'חושן משפט' – עשויה  מפרטים קטנים ומפשפשת במעשים של יום-יום. להתבודד זה לדבר עם השי"ת על מה שעבר עליי היום, בפשטות. איך התנהגתי ומה עשיתי, והיכן אני בעולם. היכן כאן הסוד?

סודות התורה

מדברים על סודות התורה, מהו הסוד הכי שמור בעולם? למען האמת נוכחותו של ה' כאן בעולם הזה, היא העניין היותר סודי ובלתי ידוע, וגם הנשמה שלך. העובדה שהשם יתברך נמצא בכל דבר ממש ובכל רגע ובכל מצב ומציאות, גם השגרתית ביותר – היא סוד. אחד המקומות האחרונים שאנשים מצפים לגלות בו את ה', אלו העניינים הקטנוניים כביכול שבין אדם לחברו: 'זה עניין שלי איתו, מה הקשר להשם?!' גיוואעלד הנה הסוד הכי גנוז. כשהאיר האור הגנוז בעולם, אדם ידע נאמנה שבכל דבר ממש יש ה', אפילו בתוך ההרגשות היומיומיות והמחשבות שאני עצמי איני מצליח להבחין בהן, לפיכך יכול היה להביט באור ולראות מסוף העולם ועד סופו. אבל האור הוצפן מפני הרשעים שאינם מחפשים את ה', והוא שמור לצדיקים ולמתבודדים שמחפשים אמונה ואלוקות בכל דבר.

 

בפרשת השבוע, בין עליה להר סיני לעלייה השמיימה, יורדת התורה ומגלה היכן באמת השמים ואיפה הגבהים. גובה הוא מידת הקרבה לה'. הר סיני נמוך מכל ההרים סביבותיו, הוא נבחר מחמת ענוותנותו, וענווה אמיתית היא ההסכמה להיות היכן שהשם יתברך הניח אותי ולחפש בפינצטה עוד רצון של ה' כדי למלא אותו בשמחה ובהתלהבות. בנוגע למצווה להגיש לפני הדיינים כל ריב ומבוכה נאמר "עד האלוקים יבוא דבר שניהם", לומר לך שהבעיה הכי גדולה בין אדם לחברו זו לא עצם המריבה וחילוק הדעות, אלא העובדה שכרגע, מרוב התנצחות נלהבת עם החבר, אינך מצליח לראות ולמצוא כאן את ה'. ובכן, עד האלוקים יבוא דבר שניכם. הדיינים נקראים 'אלוקים' על שום שבאמצעותם אתה תגלה את האלוקות שניצבת שם, אצל הדיינים ואצלך ממש גם בתוקף הוויכוח והקטנות.

 

 

 

 

בשלח – אל תאמר בלבולים, תגיד בירורים

בס"ד

אבותינו הלכו מ"ב מסעות במדבר, אנחנו עושים לפעמים ארבעים ושניים קילומטרים של טלטולי נפש מתוך הכורסא.

 גם אם אתה סתם מבולבל ותועה, כיוון שפנימיות כוונתך היא ארץ ישראל, כל מה שעובר עליך הוא הדרך לארץ ישראל.

 

מצב בלתי נסבל הוא מצב בלתי נהיר. אנו מחפשים בדרך כלל פירוש והסבר מניח דעת למצבים אליהם נקלענו – מה מעשיי כאן והאם למישהו, בשמים או בארץ, תצמח איזו תועלת מהיותי פה. מצב שאינו עונה על הדרישות הללו נקרא מן הסתם – בלבול. והיכן המקום היותר מועד לבלבולים? טלטולי דרך. בביתו ובמקומו אדם יודע פחות או יותר היכן הוא ומה מעשיו, הדרכים על כל מה שכרוך בהן מביאות מהר יותר לידי בלבול ומבוכה. על אחת כמה וכמה כשטועים בדרך.

*

פרשת השבוע מכניסה אותנו למצב שכזה, ולפרק זמן ארוך מאוד. זה עתה יצאנו ממצרים והגלות לכאורה מאחורינו, אך אבוי ואויה, מי יודע אם לא נפלנו מן הפח אל הפחת. "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" – בעדשה של פרעה אנו נצפים מבולבלים עד מאוד, סבים על עקבותינו וחגים במעגל סגור מבלי יעד. המדבר עתיד לשמש לנו אכסניה בארבעים שנה הבאות, עבור דור שלם יהי זה גם בית קברות, עוד נשגה פה ונטעה בכל מיני טעויות, וכל זה אמור היה מלכתחילה להיות תחילתה של צעידה מהירה לקראת ארץ ישראל. המסע במדבר, כשעוקבים אחריו בחוסר הבנה, עשוי להיראות כבזבוז זמן משווע; כבר יצאת ממצרים, ובמקום להתנחל בארץ ישראל הקדושה הינך מכלה ארבעים שנה  – תוחלת חיים שלימה, במדבר. גיעוואלד, לא?

הולכים ומתבררים

אנו יודעים שארבעים שנות המדבר באו כעונש על חטא המרגלים, אבל לעונש יש הרי מטרה, עונש הוא הזדמנות חוזרת ודרך חדשה לתקן את שהתקלקל. ארץ ישראל כידוע היא אחד מהדברים שהשגתם כרוכה בייסורים. זו הסיבה, כותב רבי נתן, שההגעה לארץ ישראל כרוכה בטלטולים רבים והתעכבויות שונות ומשונות, הייסורים הללו סוללים את הדרך לארץ ישראל. כאן מקומו של לימוד יסודי ביותר, במילים ספורות הוא מסתכם כך: תדע שהדרך ארוכה, וכך בדיוק היא אמורה להיות.

אבל זה רק חציו הראשון של הלימוד, החצי השני מלמד שהאריכות היא לא רק כורח המציאות ופועל יוצא של תוואי שטח ותנאי דרך, האריכות היא-היא הדרך לארץ ישראל, לקדושה, לתכלית.

כדי לבוא לארץ ישראל, כותב רבי נתן וכוונתו גם לכל דבר טוב שאנו מעוניינים להשיג, מוכרחים לברר את המדמה. הסיבה הכי מובהקת להיותנו כאן על פני האדמה היא – לברר ולהתברר. וזה כלל גדול מאוד בעבודת הבורא: שום דבר ואף אישיות שנמצאים כאן בעולם, אינם מתוקנים, כולם זקוקים לבירור. איך מבררים? השאלה כמעט מיותרת, חשוב יותר לשאול איך לא מפריעים לזה לקרות. נסביר: העולם מתברר כל העת, וגם אתה. הבט סביבך, העולם מלא בהתרחשויות, חייך מוקפים אינספור אירועים והתהוויות, אתה מאמין שהכל מתנהל בהשגחה פרטית. מי שהיית אמש אינו מי שהינך היום. אדם מתברר תמיד, כל עוד הוא מאמין בקיומו של תהליך בירור. בירור האמונה, מלמד רבינו, נעשה על ידי הליכה. איך מנפים קמח? מטילים אותו בנפה ומרקידים, כל עוד הידיים מרקידות, הגרגירים יתבררו מאיליהם. אף אנו נתונים בכברה, מרקידים אותנו, מטלטלים ממקום למקום, מ"ב מסעות חולפים עוברים תחת רגלינו והטלטול עצמו יוצר בירור, האמונה מתבהרת והדמיון נושר פיסות-פיסות. העיקר, אל תחדל מלרקוד.

מסע במדבר

אבותינו הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו עושים מ"ב מסעות בתוך הבית. פעמים שאדם עושה ביום אחד ועל כורסא אחת, כמה עשרות קילומטרים של תהיות וטלטולי נפש. אם אתה מאמין שאין זה מסע לחינם, הבלבולים עצמם הם-הם הבירורים. אדם מבולבל, אפשר לשער, מתקשה להבין מה הוא עושה והיכן הוא נמצא, וגם עובדה זו, שאינך יודע מה ולמה ולשם מה, איננה גורעת ממך להיות חלק מתהליך הבירור. וכפי שכותב רבי נתן: "כי בכל מקום שבאים לשם בעת שעוסקים בהדרך של ארץ ישראל, ושם בכל מקום ומקום יש בלבולים של בלבול המדמה… מאחר שפנימיות תכלית כוונתו שהולך בכל אלו המקומות הכל היא בשביל לבוא לארץ ישראל על ידי זה הוא מברר בכל מקום ומקום ניצוצי האמונה… ועל כן בכל פסיעה ופסיעה שהולך בשביל הנסיעה לארץ ישראל או לשאר דבר שבקדושה ובפרט להתקרב לצדיק אמתי אזי בכל פסיעה ופסיעה הוא מברר המדמה בכל מקום שדורך שם מאחר שכוונתו בשביל ארץ ישראל שמשם עיקר ברור המדמה.  ועל כן על פי רוב צרך לסבב הדרך הרבה, הכל כפי מה שצריך לברר המדמה כפי שורש נשמתו וכפי מעשיו שעשה בגלגול זה ובגלגולים אחרים".

כיוון שמגמת פניך היא ארץ ישראל, קדושה, התקרבות, ממילא כל פסיעה ופסיעה שאתה עושה בדרך לשם, גם אם הפסיעה הזו כשלעצמה טועה אולי ולמראית עין אף מרחיקה אותך מהיעד, למען האמת עצם העובדה שהינך פוסע ועושה עוד צעד, זוהי דרכך שלך לארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה או"ח ברכת הריח והודאה ד')

להכיר שאינך מכיר

בס"ד

אם אתה מעוניין להכיר את ה', עליך לקבל  שדווקא כשההשגחה 'מאכזבת', קיבלת תמונה מדויקת יותר של מציאות ה'.

 דווקא כשנדמה לך שאתה יודע שאינך רצוי אצל ה', עליך לקבל שאינך יודע כלום, ולהיזרק לגמרי על רחמי ה'.

 פרשת השבוע נכנסת לעיצומו של דין ודברים בין הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, בסוף הפרשה הקודמת נטענה הטענה הקשה 'למה הרעותה ולמה זה שלחתני', והתשובה האלוקית – "אתה תראה". לאחר ההבטחה הזו פותחת פרשתנו בדיבור קשה שיש בו תוכחה: "אני ה'" אומר לו השי"ת למשה, וזו התגלות מיוחדת שאיש לפניך לא זכה לה באופן שכזה, גם לא אבות העולם. ואיש מהם לא שאל את ששאלת אתה, ולכולם היו שאלות רבות שביקשו להישאל. הדיון הזה נוגע מאוד לכל מה שקורה סביבנו ואיתנו.

*

שמותיו של ה' תופסים מקום רב בפרשות הללו, במראה הסנה שואל משה מה יענה לבני ישראל כשיבקשו לדעת את שמו של מי ששלח אותו אליהם, והקב"ה מגלה את השם אהי"ה אשר אהי"ה. בפרשת השבוע מוזכרים  השמות שהתגלו לאברהם יצחק ויעקב ולעומתם שם הוי"ה שהתייחד אך ורק למשה. מתוך השיג והשיח הזה שבין ה' למשה אנו למדים על עניינם המרכזי של צדיקים בחייהם דהיינו – הכרת שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

שמותיו של ה'

ההשתדלות בהכרת שמותיו של הקדוש ברוך כלול בניסיון העולמי לפענח את האמת – מה באמת קורה כאן. להגדרה אמת יש יכולת תעתוע, שכן תמיד כאשר נדמה כאילו כבר הבנת מהי האמת, משהו לא מסתדר ואתה נשאר עם שאלה גדולה, ובדרך כלל השאלה היא על ה': 'היה נדמה לי שהכל מסתדר, ראיתי השגחות וניסים, והנה לפתע פתאום הכל מתקלקל. המהלך משתנה ואני מפסיד…' כאן צומחת השאלה – היכן בורא עולם? שאלה מעין זו הצליחה להתגנב אפילו לשיחתו של נאמן הבית, גדול הנביאים משה רבינו – 'למה הרעותה'. גרמו לכך הקנטורים וקוצר הרוח של עם ישראל, ומתוך חלישות דעת נוראה הקשה משה את הקושיה שאנחנו לא מפסיקים להיכשל בה – למה נעשה לי רע יותר?

המלכודת הזו מפילה דווקא את הטובים, נכשלים בה אנשים שמחפשים את ה', נדמה להם שכבר מצאו והנה אכזבה. וכך מלמד רביז"ל: אם אתה באמת מעוניין ומוכן להכיר את ה', עליך לקבל את העובדה שדווקא כאשר ההשגחה 'מאכזבת' ולא מסתדרת עם מה שעבד היטב עד היום, בדיוק ברגע זה קיבלת תמונה מדויקת יותר של מציאות ה'. אל דאגה גם היא תתקלקל, כדי שניתן יהיה להגיש לך תמונה אמתית יותר. מי שמעוניין להימצא בהיכרות אישית הקב"ה, צריך להיות נכון לגלות אלף פעמים שכל מה שחשב שידע והכיר עדיין לא היה כל האמת. כלפי מה דברים אמורים:

 

ידוע שהחילוק בין הצדיקים ובין אדם לחבירו הוא בהיכרותו של כל אחד מהם עם ה'. והכלי באמצעותו ניתנת לאדם האפשרות לעמוד בקשר עם האלוקות קרוי 'השערה'. כדכתיב "נודע בשערים בעלה" ונאמר בזהר (ח"א דף ק"ג ע"ב): כל חד כפום מה דמשער בליביה. כלומר, כל צדיק וכל אדם כפי עבודתו יש לו 'שיעורים' דהיינו מידות וכלים בליבו ובדעתו באמצעותם הוא מכיר את השי"ת. אבל כל ההיכרויות הללו אינן אלא השערות – לא שאין בהם ממש, אלא שאלו שערים והשערות שכפי השגתך כך אתה יודע את ה'. אחרי כל ההשערות עליך לזכור שכבר ברגע הבא עשויה להפתיע אותך התגלות אלוקית גבוהה יותר שתפריך לכאורה את השערותיך, ותראה לך שעדיין לא ידעת מה באמת רצון ה'. ורק אז יש סיכוי שתכוון לרצונו באמת.

לא יודע כלום

זו התגלית של פרשתנו. משה רבינו זוכה להכיר את ה' בשמו המיוחד כפי שלא זכה לכך איש מעולם, אבל הגילוי היותר גדול מסתתר בתוכחה שנרמזת שם. לצד הגילוי וההיכרות עם שם משמותיו של ה' יש להכיל את הגילוי היותר גדול והוא – שאינך יודע מאום. התגלית הזו מכשירה את הקרקע לקראת ניסיון גדול מאוד שמצפה לו בחטא העגל. שם, כאשר כל החושים יטענו בתוקף שה' כועס ואין סיכויים למחילה, מחליט משה רבינו לפרוץ אל הרגע הכועס הזה ולהתעקש להשיג את רחמי ה' היותר גדולים, ובכל מחיר. את הפעולה הזו שכללה הפקרה עצמית מוחלטת, יכול היה משה רבינו לעשות לא מפני שהבין את רצון ה', אלא משום שידע בתכלית הידיעה שכלל אינו יודע מהו רצון ה', עד כדי כך שאסור לו בשום אופן להאמין למה שנדמה ומתקבל על הדעת, ואדרבה זו השעה לזרוק עצמו ולהשליך יהבו על רצונו הנעלם של ה', ולכוון לשם – אל מה שמעל ומעבר לכל היגיון – את חיצי ההשתדלות והתחינה. ומהמקום הזה שאי אפשר להשיגו בשום תמונה הביא לנו משה רבינו מחילה וסליחה ותקווה לדורי דורות. מכאן חינוך חשוב: דווקא בשעה שהגיונך משוכנע שנמאסת בעיני ה', דווקא ברגע שכל ההסתברויות מוכיחות שלא תהיינה שוב תקוות, זו השעה להבין שהשם גדול מהשערותיך ונשגב מבינתך. הִזרק אפוא עליו ואל תסמוך על קטנות תפיסתך, ואז תשיג תמונה חדשה באמת של גדלות ה'.

 

(ע"פ ליקו"ה יו"ד הלכות שבועות ב')

ויחי – כאן בונים שמחה

בס"ד

אין אדם שאינו מאחל לעצמו להימצא בשמחה, אם אפשר – תמיד. ובכל זאת עדיין השמחה נדירה, חמקמקה. הבעיה נעוצה בגישה שלנו לנושא השמחה.

בכל העולם יודעים לצטט את אמירותיו המפורסמות של רבינו הקדוש בדבר השמחה. מעלתה, סגולותיה, והחיוב להיות בשמחה תמיד. שימת לב פחותה מוקדשת ללימוד נוסף, חשוב מאין כמותו, שהנחיל לנו רבינו. הוא לימד אותנו שאת השמחה יש לבנות – ההפך המוחלט מהתפיסה המקובלת. העולם תופסים את השמחה כאווירה, הווי אומר: מציאות קיימת שכדאי ומומלץ להימצא בה. חובבי השמחה או חרדי הדיכאון יבקשו לשהות במחיצת אנשים שמחים ובמקומות חגיגיים.

הרבי מלמד שיש כאן סוג מסוים של השליה: "כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה וייסורים נסתלקין מן הצד… כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד". כשאתה שמח ידידי, המקומות הלא שמחים דואגים להימלט מהשטח. מה הבעיה?

שמחה מסוג זה היא סוג מסוים של בריחה. רוב העולם מנסה לברוח. להימלט מהדאגות, לברוח מחרדות, לנוס מפני הדיכאונות. לכל אחד דרך מילוט משל עצמו. כל עוד אנחנו מסתמכים על מצב שמח ועל אווירה, עדיין לא טעמנו באמת טעמה של שמחה. אנשים מבלבלים בטעות בין שמחה למצב שמח. מה ההבדל בעצם? העניין הוא כזה. מצב שמח הוא מקום בו שרויה שמחה. אבל כדי להשיג את השמחה בעצמה, יש להימצא  במקום בו מייצרים שמחה, והוא לא נראה תמיד שמח ומבדח כל כך. כשאתה שמח זה נפלא, אומר רבינו, "אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם – כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹּמְחָה וְהַחֶדְווָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה".

אומרים לנו דבר כזה: המקום השמח והאווירה הם רק חצי שמחה. החצי השני והמשלים, איננו כאן. היכן הוא? במקום האחרון שתעלה על דעתך. נכון, בפינות האפלות הללו. אלו שהוסתרו כעת היטב תחת החיוך והצחוק, בצל הרעש והריקודים. הפינות הקודרות שהינך יודע היטב אימתי בדעתם לצוץ שוב – ברגע שתשוב הביתה, אל השקט נטול היסח הדעת, הן יופיעו. הדאגות, האכזבות, העצבויות. החצי החסר מהשמחה שרוי שם. לפיכך מלמדים אותנו שאת השמחה האמיתית עלינו לבנות. שמחה לעולם אינה יכולה לבוא מן המוכן. היא חייבת להיבראות כל יום מחדש. לפי שהיא מתפזרת בגלות כל פעם מחדש. השמחה היא יצירה אישית לגמרי של כל נפש לפי עניינה. אתר הבנייה מצוי היכן שמסתתרים הפחדים הגדולים שלנו, העצב והדאגה.

רבינו הוא רבי שתובע מאיתנו לחיות, תמיד לחיות, כלומר לעבוד. כשהוא מצווה להיות תמיד בשמחה, כוונתו שעלינו לחפש איך להמיר ולהפוך כל רגע וכל פרט בחיינו לשמחה. אין מקום על פני תבל בו שוררת שמחה תמידית. אין אווירה כזו ואין מזג אוויר שכזה. השמחה התמידית מורכבת מאינספור מצבי רוח שונים ומשונים. מעליות וירידות. מגלויות וגאולות. מהתחלות חדשות ומעידות ישנות. מאנשים שמפריעים ומאלו שעוזרים. מאכזבות דאגות ותקוות. כל החומרים הללו נערמים יחדיו במקום הקרוי 'היכלי התמורות'. בתחתית ההוויה שם שרויים הבלבול והטשטוש. ההיפוך והמבוכה. זה המקום שמצליח בכל פעם מחדש לתעתע בנו ולבלבל את ישוב הדעת שכבר השגנו. זה המקום שממיר טוב ברע, עיקר בטפל, מתוק במר. היעוד הנשגב ביותר של כל יהודי הוא – לברר את המקום הזה. לחלץ ממנו את יהדותו וקדושתו, את שמחתו.

כעת כבר לא יקשה מדוע דווקא במצרים נאמר על יעקב אבינו 'ויחי'. קיים הבדל יסודי מאוד בינינו לבין הצדיקים. אנחנו מחבבים מקומות שמחים. מעדיפים אווירה נאותה. צדיקים מחפשים מקומות חשוכים כדי להאיר אותם. הם מחפשים לתקן עולם, ולא לקבל אותו מן המוכן. במצרים, כותב הזוהר הקדוש, חי יעקב אבינו את עיקר חייו. היו אלו שבע עשרה שנות שמחה ונחת. הפליאה כמובן עצומה: דווקא במצרים הטמאה והמשוקצת ימצא הצדיק מנוחה ושמחה? והתמיה מתרחבת עוד יותר כשמתבוננים על דרכי ההשגחה השוזרות את האירועים בשרשרת, ומובילות בזה אחר זה את יוסף הצדיק ובעקבותיו אחד עשר אחיו הקדושים ובראשם יעקב אבינו לקבוע את דירתם במצרים.

לכאורה, מרכז העניינים הרוחניים מצוי בארץ ישראל. שם המקום, שם הקדושה, שם הכל. והנה מגוללות אותנו הפרשות האחרונות צעד אחר צעד עד תחתית תבל, מצרים. במקום הזה אנו עתידים לבלות בשבועות הקרובים, בגלות ובשעבוד. רבי נתן מסביר את עומק הרעיון:

הירידה למצרים היא צעידה לקראת גאולה. כלומר? הגאולה קיימת אמנם אך לעת עתה היא מפוזרת אי שם בהיכלי התמורות. בעקבות חטא אדם הראשון ושאר קלקולי הדורות הפסדנו את שלוות הנפש, את גאולת הנפש. הכל מעורב בטוב ורע, מהופך בהיכלי התמורות. התוצאה היא עצבות. כדי להיגאל יש לברר את התמורות והבירור הזה נעשה באמצעות שמחה.

עצבות היא גלות, וגלות זה המקום בו מייצרים גאולה. מאי משמע 'מייצרים'? הכוונה פשוטה – גאולה נוצרת כאשר הופכים רע וחושפים מאחוריו טוב שהתהפך.

כולנו מתמודדים עם עצב ודכדוך, קטנות המוחין ושאר כינויים. זו האווירה. אם נחפש אווירה אחרת אולי נמצא, אולי לא. אבל שמחה לא מחפשים באווירה, לנקודת השמחה יש לגשת כמו אל חיפוש הגאולה. כמו לתיקון העולם. כמו לגאולת הנפש. רק לכשנתרצה להיגאל, ונסכים לחפש את גאולתנו בתוך ההיפוכים והבלבולים העוברים עלינו, תפקחנה עינינו ונראה שהיא כאן, זה מכבר. הגאולה.

 

 

 

ויחי – תגליות מרעישות במצרים

בס"ד

את כל המקומות הנידחים ברא ה', ובכל השכחות ותהומות הנשייה אין שום דבר חוץ מאלוקות, איך אתה מעז להתייאש?!

אם נתבונן נגלה שהמעשים הטובים באמת צמחו באדמה הענייה של גלות הנפש, "כי הפרני ה' בארץ עוניי".

פרשת השבוע נפרדת מבחיר האבות שכולנו נקראים על שמו 'בני ישראל'. קודם הסתלקותו מזמן אליו יעקב אבינו את יוסף ומצהיר על החשבתם של שני נכדיו, מנשה ואפרים, במניין השבטים "כראובן ושמעון יהיו לי". הרגעים הללו לצד מיטת יעקב אבינו קודם הסתלקותו, מטביעים את חותמם של בני יוסף בכל הדורות העתידיים. "בך יברך ישראל", בכל הדורות הבאים ינחילו הורים את ברכת אבינו הזקן לבניהם אחריהם באמצעות אפרים ומנשה לאמור "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". הדבר פלא, מכל השבטים הקדושים בני יעקב, נבחרים דווקא שני הנכדים שנולדו במקום היותר נמוך בעולם, במצרים ערוות הארץ, לשמש מטבע ברכה לדורות עולם, אכן דברים בגו.

 

*

כאשר יעקב משקיף על נכדיו מתוך עיניו שכבדו מזוקן, הוא נרתע לפתע, "מי אלה", דהיינו מי אלה שאינם ראויים לברכה. עיני החומר של הסב הזקן אינן רואות, ומתוך עיני הרוח הוא רואה נשמות ודורות שיבואו בעקבות הנכדים. הוא צופה בירבעם בן נבט ואחאב שייצאו מאפרים ויהוא ובניו שעתידים לצאת ממנשה, הם אינם כדאיים לקבל ברכה (עי' רבינו בחיי, בראשית מ"ח).  ויוסף עונה "בניי הם". דהיינו, אבא אני נמצא במצרים שנים רבות מאוד, ובכל המקומות בהם נאלצתי לשהות לא נחתי לרגע, יגעתי ומצאתי ואלו תגליותיי – מנשה ואפרים.

נשני אלוקים

מלמד רבי נתן שמנשה ואפרים הם ב' השגות. כל הגלויות נקראות על שם מצרים, וכל הצדיקים נקראים על שם יוסף הצדיק, ובארץ עוניו הוליד יוסף הצדיק שני בנים, מנשה ואפרים. את שמותיהם הוא העניק להם מתוך עבודתו הרוחנית. מנשה הוא תגלית אחת, אפרים תגלית שנייה, ושתיהן יחד הם אמצעי ההישרדות האלמותי בגלות הארוכה. מנשה על שום "כי נשני אלוקים את כל עמלי", ואפרים על שם "כי הפרני אלוקים בארץ עוניי". כשירד יוסף למצרים הוא היה בודד, והסכנה הגדולה ביותר בבדידות היא ההשליה שאכן בודד אתה. במצרים, דהיינו במעברי וייסורי הנפש אדם משוכנע שהוא בודד, איש מלבדו לא עבר שם, ודי במחשבה זו להפיל לשאול תחתיות. אבל יוסף הצדיק היה שם לפני כולנו, וכפי שרבי נתן מודיע ומפרסם בשם רבינו, שנדע כי על כל הצדיקים עבר מה שעבר, וגם אם נקלעת למשעול צר שנראה כאילו לא עבר בו איש מעולם, דע לך שהצדיקים היו שם לפניך, והכי חשוב – הם גילו אפילו כאן את השם יתברך.

 

יוסף הצדיק ידע שדווקא מול פרעה ומיליוני מצרים עובדי אלילים, אין כל דרך אחרת מלבד חיפוש עיקש אחר נוכחות אלוקית. הוא שינן לעצמו תמיד שהשם יתברך בוודאי כאן איתי עימי ואצלי. חיפושיו אחר השם יתברך כללו את כל התהומות והמדורים של שאול תחתית. תגליותיו של יוסף הצדיק מרעישות והן מסתכמות בשתי בחינות; קודם כל הוא גילה שהשם יתברך נמצא אפילו בתהום הנשייה, כלומר? הרגע הזה שאדם מבין שככל הנראה שכחו אותו. יש זמנים של קושי חורקים שיניים וממשיכים, מקווים לטוב. אבל חולפות תקופות ואדם פתאום אומר לעצמו: על מה אני בונה? אולי פשוט נשכחתי. אני איש קטן שמא נפלתי בין הכיסאות, מי יודע אם יעבור עלי ככה כל החיים. החשש הזה מסוגל לבזבז כוחות נפש של שנה שלימה לפחות. גם יוסף הצדיק היה שם, ויצא והצהיר גיליתי "כי נשני אלוקים את כל עמלי". אומר יוסף הצדיק: הבנתי שעד שאתה מחפש איפה ה' בתוך החושך הזה, תאמר לעצמך מי מלבדו ברא את החושך הזה. הפינות השכוחות והרגעים הנידחים? זה הוא יתברך בעצמו. השכחה והנשייה? אין עוד מלבדו. את התגלית הזו קרא יוסף בשם 'מנשה'.

הפרני אלוקים

התגלית השנייה היא, שבסופו של דבר מתברר שהאדמה הפורייה ביותר, זו שהצמיחה את כל מעשיי הטובים וההתחלות החדשות, והתשובה שבאה מעומק הלב, ובכן את חלקת האדמה הזו מצאתי בארץ עוניי, במצרים, בחושך. הזמנים היותר פוריים בעבודת ה' בוקעים מתוך הרגעים היותר עניים, משום ששם אתה מוצא את הנקודות הטובות ואת ההשגחות הנפלאות שה' יתברך זורע לך בחצרך האחורית. לתגלית הזו קרא יוסף 'אפרים', דווקא כאן הפרו והרבו אותי.

הוא אשר אומר יוסף לאביו: אל נא תירתע מהנכדים הרשעים שאתה רואה שם בדורות הבאים, משום שאני כבר גיליתי שאין מקום רחוק ואין נשמות נשכחות. לכל רגע יש תפקיד ולכל נפש יש משימה בקדושה. תברך אותם, גם את מנשה וגם את אפרים. ויעקב אבינו מתרצה "קחם נא אלי ואברכם". וכשהסב הגדול מברך את נכדיו הוא לא רק מרעיף ברכות ואיחולים, יעקב אבינו קובע את הברכה ומפקיד אותה לדורות עולם בשתי הדמויות של מנשה ואפרים, לומר לך שאם רצונך להיות מבורך חפש את הברכה בתוך תהומות הנשייה ובארצות העוני. אל תתפתה להאמין למחשבה ששכחו אותך מפני שאתה שכחה בעצמה בורא ממש עכשיו, ה' יתברך, והוא שם.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח תחומין ו')

 

 

 

 

וישב – כמה קל להחמיץ את העיקר…

במבט של דורות אנחנו לא מבינים את האחים של יוסף, השבטים הקדושים, ההורים של עם ישראל – איך הם עושים דבר כזה?! למכור את יוסף!!

היום אנחנו גם יודעים את מה שיוסף אומר להם כעבור עשרים ושתיים שנה, כשהם שוב נפגשים "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" – הכל היה לטובה, בהשגחה.

אבל הלימוד נותר בעינו. לפעמים מרוב שיקולים נכונים משמיטים את העיקר, מאבדים את הנקודה החשובה ביותר.

מידתו של יוסף היא יסוד. היסוד קבור באדמה, לא רואים אותו. הכל עומד עליו אבל אותו עצמו לא רואים.

ליסוד יש תכונה שהוא מפריע. מערער על השלווה, מוכיח, וזה מה שגורם לאחים הקדושים לשגות בדין. יוסף מוכיח אותם לא נותן להם לישון. יוסף נקרא 'בעל החלומות'. החלומות שלו מרגיזים את האחים.

אנחנו מדברים על האחים כמשל, כמובן שאין לנו השגה בבניו הקדושים של יעקב אבינו. אבל האחים מבטאים את כל מידות הנפש, את כל התוכן שיש בנו. ויש אח אחד שונה מכולם, הוא יוסף. יש לו חלומות. יש לו שאיפות. הוא רואה עולם אחר שהאחים אינם מסוגלים לראות, והוא מדבר משם. והשפה שלו מוזרה ומטרידה. מדוע?

מפני שבעולם רגילים לדבר על מה שכבר יש ולא על רצונות. אנשים אוהבים שקט, אוהבים לישון.

יוסף מלשון תוספת, אימו רחל קראה לו כך על שם 'יוסף לי ה' בן אחר'. בדרך כלל כשילד נולד מרגישים שביעה, לפחות לתקופה מסוימת. אבל כשיוסף נולד – נולד צימאון באה התעוררות, כי זו בדיוק הנקודה של יוסף.

הכוח הזה מצוי בכל אחד מאיתנו, קוראים לו נקודת צדיק ויש בכל אדם נקודה כזו. זה החלק שיכול להנביט מתוכנו דברים חדשים לגמרי, הוא לא מוגבל ויש לו כושר הנהגה, ולכן הוא תמיד נמצא שם ומעורר. לא תמיד אנחנו שומעים אותו נכון. במקום לשמוע אותו אומר 'אתה שייך ליותר מזה' אנחנו שומעים 'אתה לא מספיק טוב'. במקום לשמוע 'אסור לך לוותר על החלקים החלשים שבך' אנחנו שומעים אותו מאשים אותו בדיכוי והתאכזרות.

יוסף הצדיק הוא הנקודה הפנימית שהכי הרבה מאמינה בנו, ובמיוחד לשם כך היא צוידה בעקשנות ובקנאות שאינה יודעת פשרות. זו הנקודה שגרמה ליהודים להישאר נאמנים ליהדותם בכל מצב אפשרי ופחות אפשרי, וזו גם הנקודה שעוררה יהודים רחוקים להתקרב בחזרה. זו נקודה שאינה יודעת מנוח, והיא משלמת על כך מחיר אישי כבד; לא פעם היא נשלחת לגלות ולמאסר. מנסים להעלים אותה, להסתיר אותה, למכור אותה…

וכשאתה מוכר את יוסף לא התפטרת ממנו – אדרבה מהר מאוד תמצא עצמך במצרים, בגלות.

הרבה פעמים אנחנו נתקלים בהתראות וקולות שקוראים לנו להתעורר, לא לוותר, לחלום, לרצות יותר. אנחנו מזלזלים ואומרים 'הנה הוא שוב בעל החלומות הלזה…' זה מפריע לנו, החלום. בגלל שהוא לא מסכים להיכנע והוא דורש את שלו.

ואם אנחנו לא מקשיבים לנקודת הצדיק שבנו, יורדים למצרים ושם כבר מוכרחים להקשיב כי יש רעב בארץ ואם לא תחפש אוכל – תמות. אי אפשר יותר להסכים להישאר במקום אחד, אתה חייב למצוא פרנסה, חיות, חשק. ולכן יש גלות ורעב כדי לגרום לך ללכת לצדיק ולחפש אוכל…

וזה הסוד של נר חנוכה. אנחנו מדליקים היום לפי שיטת בית הלל שאומרים 'מוסיף והולך', וההתחלה היא בנר אחד בסך הכל. שתי ההבחנות הללו תלויות זו בזו. כדי להיות מוסיף והולך אתה מוכרח ללמוד להתחיל בדברים קטנים, לרדת למטה.

יש ליוסף הצדיק שתי תכונות בולטות:

. הוא מוכיח את אחיו ותובע שלמות ועליה מתמדת

  1. הוא לא מוותר על אף נפש, וקנאי לכבודם של בני השפחות.

שתי התכונות הללו תלויות זו בזו: היכולת להיות מוסיף והולך מתחילה במסוגלות לרדת למטה ולהחשיב כל פרט, לייקר כל נקודה טובה ולהודות עליה.

שתי ההבחנות הללו מופיעות בנרות החנוכה: הם אינם שוקטים על שמריהם ובכל יום מתקדמים בעוד צעד, ומאידך ההתחלה היא נר אחד, קטן ודקיק.

זו התכונה של יסוד – ככל שהוא נעוץ עמוק יותר באדמה, כך הוא מאפשר להצמיח עליו בניין גבוה וענק עוד יותר. ככל שנסכים להעמיק יותר, לכבד את האנשים הפשוטים ולייקר את הרגעים החלשים של חיינו – למצוא גם בהם את ה' וממילא נימצא תמיד במצב של 'מוסיף והולך'.

וישב – העיקר, מוסיף והולך

בס"ד

יוסף, איש אינו יורד לסוף דעתו. הוא גם הכי נמוך וגם הכי גבוה. קנאי לכבודם של הקטנים ותובע את שלמות הגדולים.

צדקות מבלי התחדשות אינה טובה. אל לך לשקוט על שמריך אפילו עם שמן זית. עדיף להיות מוסיף והולך, ולו בשעווה פשוטה.

עוד רבות נשמע על יוסף הצדיק, אולם כבר עם כניסתו מתחוללים סביב הצדיק הזה מהומות. יוסף בן שבע עשרה שנה והנה קופץ עליו רוגזם של הגדולים ממנו. הוא חולם על גדולות ונצורות, מוכיח את אחיו הקדושים ומקנא לכבודם ומעמדם של בני השפחות, עד שאחיו מבקשים להמיתו. יוסף הוא כל מה שמעל ומעבר, איש אינו יורד לסוף דעתו. הוא עולה למעלה מכל מה שמקובל ורגיל, ויורד למטה ממה שמסוגלים להכיל. מצד אחד הוא בעל מוסר תובעני, מאידך ענוותן ומשתלב בין בני השפחות. מי אתה, קנאי או מקרב רחוקים? בעל מוסר זעוף או מחזק חייכן?

*

כל עניינו של יוסף תוספת קדושה. הוא מטריד עליונים ותחתונים. לגדולים והטובים מוכיח שלא התחילו, לקטנים מפריע להתערסל בעצלות וייאוש. יוסף מאסף את כולם, מוסיף ומוכיח שוב ושוב שאין לך סוף. וכאן משתלבות יחד שתי התכונות המנוגדות לכאורה. יוסף המוכיח והתובעני הוא גופא יוסף המעודד והמחזק. התביעות של הצדיק אינן חבטות גרידא של בעל מוסר כמשמעו, זו אמונה עמוקה מאוד בקדושת נשמתו של כל יהודי. הצדיק רואה בכל רגע ורגע עד היכן, עד היכן מיתמרת נקודתך הטובה ועולה. כאן מתאחדים יעקב ויוסף: 'תיתן אמת ליעקב' – צדיקים דוגמת יעקב אבינו רואים את האמת כפי שהיא. אבל אילו היו משתפים בה את העולם, השומעים היו מאבדים עשתונות. בליבו של כל צדיק אמתי יש ש"י עולמות, כמה סיכויים יש להמון העם לבקר שם?

יעקב – יוסף

לפיכך יש צדיקים בחינת 'יוסף'. "אלה תולדות יעקב – יוסף", כל תולדותיו של יעקב, אומר המדרש, ובעצם כל גלגוליו והסיבה בעטייה גלה לבית לבן ועבד שם עשרים שנה, הכל מתנקז אל הולדת יוסף. משנולד יוסף קם יעקב ועוזב את בית לבן. עד בוא יוסף אין לו ליעקב אבינו אלא את ליבו הגדול, שם גנוזה האמת, אבל מי מלבדו מסוגל לקבל זאת? יוסף מידתו יסוד ועניינו השפעה. יוסף הוא המשביר, אומנותו להוריד את האמת – מבלי לגרוע כהוא זה מאמיתותה – לכל נפש ולכל מצב.

הוא אשר דיברנו, ההזדהות עם בני השפחות והתובענות שאינה יודעת פשרות, עניין אחד הן. אין אצל הצדיקים קטן מדי, כפי שאין גדול מדי. אמת אינה יכולה להיות קטנה או גדולה. היצורים הכי זעירים כמו גם איתני עולם, לא יעיבו או יעממו מהאמת; היא יודעת להצטמצם ולהתמקד במעשה טוב פעוט שבפעוטות, בכוחה גם להתרחב ולמלא עולמי עולמות. איזה כלי יש לך? מברר הצדיק יוסף. אמזוג לך אלוקות כפי שיעור כלי הקיבול שלך.

הסוגיה הזו ניצבת בראש מעיינותיהם של צדיקי הדורות – השאלה איך ובאילו אמצעים תואר האמת לבני אנוש. סביב ציר זה, כפי שמלמד רבי נתן, נרקמת הפלוגתא בין בית שמאי ובית הלל. שניהם מעוניינים לקרב, להאיר, אלא שבית שמאי גורסים 'פוחת והולך' ובית הלל נוקטים 'מוסיף והולך'. תלמידי שמאי שואפים להציג בראש ובראשונה את האמת כפי שהיא. ליבם בוער להסב את תשומת ליבך לתמונה הזו. מה שהם מבקשים לומר, אילו היו לנו הכלים להכיל, זו בשורה של אור. אבל לא כל השומעים מבינים, אולי מתי מעט. לשיטת שמאי יש להאיר תיכף ומיד את כל שמונת הנרות, להציג את האמת כפי שהיא, תלמידים מובחרים יבינו, מאוחר יותר נרד אל העולם, נפחית מהאור ונגיע גם לכל השאר. בית הלל חרדים לשלום ההמון, אם תדליק תיכף את כל האורות רוב העם יברח, יתרסק, מי יישאר עד שתמעיט עבורו את האור? לפיכך, נוקטים תלמידי הלל הזקן, נתחיל בנר אחד, נוסיף למחר עוד נר, עדי יאירו שמונת הנרות.

מוסיף והולך

הגישה הזו מקפיצה על יוסף הצדיק את רוגזם של האחים הקדושים. הם קנאים לשלום האור, איך אתה מעז לוותר, מי התיר לך לקרב את הבלתי ראוי הזה?! גם יוסף קנאי. הוא מקנא לכבודה של כל נשמה יהודית. אף הוא שואל: היעלה על הדעת להפסיד את היהודי התשוש והאינסופי הזה?!

שיטת מוסיף והולך לא בלבד שעושה חסד עם החלושים והקטנים, היא זו שמשמרת תנועה תמידית של תוספת קדושה. אם תיאות להתחיל בנר אחד, תהיה תמיד מוסיף והולך. יהודי מוכרח להימצא תמיד בתנועה של הוספה, וזה מה שמחולל את ההבדל התהומי בין צדקות גרידא להתחדשות. יוסף הצדיק שונה מכל אחיו בשל היותו איש מתחדש. הזקנה, אומר רבינו, אינה טובה. זקן אינו טוב, אף אם צדיק וחסיד הוא, זקן אינו טוב. הרעיון הזה מוצא ביטוי נפלא בהלכות חנוכה. אם אין לו לאדם די מעות ולפניו שתי ברירות, להדליק נר אחד משמן זית זך או לרכוש באותו סכום כמה נרות כמנהג המהדרין – הכי עדיף. מוטב שתהיה מוסיף והולך בנרות שעווה פשוטים מלהיות שוקט על שמריך בשמן זית זך (עי' משנ"ב סי' תרע"א ס"ק ז).

(ע"פ ליקו"ה או"ח – השכמת הבוקר ד)

'תולדות' – לחיות לצד עשיו, להישאר יעקב

בס"ד

השפעה חברתית היא עניין חזק מאוד, לא רק אצל ילדים – גם מבוגרים מושפעים מחברה, לטוב ולמוטב. יעקב אבינו מלמד אותנו איך לצחוק על כל העולם תוך כדי שאתה 'עושה לו חשבון' ומתנהג בדרך ארץ. וזה לימוד גדול…

בפרשתנו מופיע שם פועל חדש "ויעתר", כשהפסוק מתאר את התפילות של יצחק ורבקה לזכות בבנים הוא כותב "ויעטר יצחק לה' לנוכח אשתו".

בגמרא מובא על כך:

"אמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִיקִים כְּעֶתֶר? לוֹמַר לְךָ, מַה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת".

כלומר, לפי ההגדרה החז"לית מה שמייחד את תפילת הצדיקים זו היכולת להפוך את ההנהגה העליונה ממידת דין למידת רחמים.

היכולת להשפיע על ההנהגה העליונה נובעת ממיומנות פנימית יותר, להזיז את עצמך ממידה אחת למידה שנייה, למשל: להפוך כעס לרחמים ועקשנות להכנעה. לא לכל אחד יש את היכולת הזו…

*

אנחנו מדברים על מידות ובעצם כל הפרשיות האחרונות עוסקות במידות. האבות הקדושים מחפשים את ה' מתוך המידות שלהם; אברהם הוא איש החסד, יצחק הוא פחד ויראת שמים, ויעקב זו התפארת שמשלבת.

כל אחד מהאבות עובד על המידה שלו, לברר אותה ולהפוך אותה לצלולה יותר. יצחק אבינו עמל כל ימיו להמתיק את היראה ולרכך את הפחד.

כפי שמסופר בפרשה יצחק מתפלל ומבקש לזכות בפרי בטן, לשם כך הוא נאלץ להעתיר, כלומר להפוך את המידות מדין לרחמים. מלמד רבי נתן מברסלב: שכדי שיתאפשר ליצחק להוליד ילדים הוא מוכרח לעשות מהפך פנימי, בדי אן אי של הנשמה שלו.

משום שיש לקדוש ברוך הוא שתי הנהגות – משפט וצדקה. המשפט שייך לצד הדינים והצמצומים והצדקה לצד של הרחמים וההשפעות. המידה של יצחק היא יראה, דין, פחד. מצד שורש הנשמה שלו יצחק רחוק מאוד מכל המושג 'לעורר רחמים' או להתחנן לישועה. וכשהוא מנסה להתפלל ולעורר רחמים הוא ממש מהפך את עצמו מצד לצד, מדין לרחמים.

כתוצאה מהתפילה הזו, שמתהפכת מצד לצד, רבקה נפקדת בשני ילדים בבת אחת – יש לה תאומים. וכל אחד מהם שונה מחברו לגמרי – יעקב ועשיו.

יעקב הוא חסד ועשיו הוא דין.

יעקב הוא עולם הבא ועשיו עולם הזה.

יעקב מתמקד בפנימיות ועשיו במעשים חיצוניים.

ויש כאן לימוד חשוב מאוד:

אנחנו משוכנעים בדרך כלל שאצל צדיקים הכל תמיד ברור ואין שאלות. הם באים ממשפחה טובה ומסביבה נקייה ושמורה. הם לא התחככו עם חברים רעים ולא נתקלו בתופעות שליליות. אבל בכל הפרשיות האחרונות ההנחה הזו מופרכת, הנה:

אברהם הוליד את ישמעאל, ועם האח הזה יצחק נאלץ לחלוק בית משותף. במעי רבקה מתרוצצים שני בנים, אחד מחפש תורה והשני מתעניין בעבודה זרה. ודווקא יעקב, הבחיר שבאבות, מקבל שומר ראש צמוד בדמותו של עשיו. הוא מלווה אותו עוד לפני שבא לאוויר העולם ובמשך שנים ארוכות גם לאחר מכן.

המסקנה היא שככל שהדברים מתבררים הם נעשים קרובים יותר.

ככל שהצדיק גדול יותר כך הוא קרוב יותר לרשעים ולאלו שמתנגדים אליו. וככל שהוא קרוב יותר לרשעים כך הוא יותר רחוק מהם.

ההתמודדות הזו בין צדיק לרשע, ובין חושך לאור, עוברת בירושה מאב לבן, ובאופן כללי היא מגדירה את המאבק שלנו הנצחי, בין האפשרות להעדיף את העולם הבא על פני הבחירה בעולם הזה, או להיפך.

העולם הזה והעולם הבא קרובים מאוד, ממש כמו יעקב ועשיו התאומים שחולקים הריון משותף. אבל ככל שהם קרובים כך הם רחוקים יותר.

אי אפשר להפריד ביניהם, כי הפתח לעולם הבא נמצא בעולם הזה. ולכן אתה מוכרח תמיד את העולם הזה לצידך. את עשיו אחיו, את ההפרעות שמלוות את חייך.

*

בהמשך הפרשה יעקב מלמד אותנו לימוד גדול. הוא עושה מעשה נועז כדי להשיג עבור צאצאיו את הברכות של יצחק. לשם כך הוא מתחפש לעשיו ולובש את מלבושיו. יצחק שחושד בו מציין כי "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".

יעקב אבינו לובש את בגדי עשיו כי הוא יודע שהגישה לעולם הזה נמצאת בידיים של אח שלו, עשיו. אבל לרגע אחד הוא לא מתבלבל, ברור לו שגם כאשר הוא עובד בבגדי העבודה של עשיו, ויורד לעולם הזה – הקול שלו, הפנימיות, נשארת נקייה. קול של יעקב אבינו.

וזה לימוד גדול מאוד: הכל בעולם הזה קרוב מאוד וככל שאתה מתקדם בתהליך ליטוש הנפש ובירור הנקודה שלך, הטוב והרע ממש דבוקים זה בזה. העולמות מתקרבים אבל ההבדלים מתחדדים. חשוב מאוד לזכור שני דברים:

  1. שכל עוד אתה חי, עשיו הוא אח שלך והעולם הזה מתנשף לצידך.
  2. שגם כשאתה לובש בגדים של עשיו, אתה בעצמך עדיין יעקב.

שבת שלום ומבורך!

'תולדות' – לגנוב את הגנב בעצמו!

בס"ד

החושך הגנב הכי גדול, בבת אחת מעלים אנשים וחפצים, עצים ובתים. כשחשוך לא רואים כלום, צריך אור.

לפעמים אין ברירה אלא ללבוש את מלבושי עשו, להתחפש לחושך רק כדי להצביע ולומר, גם כאן נמצא ה'.

הדמות השלילית של הפרשה היא עשו, מתאים לו כל מעשה לא הגון. הדמות החיובית היא יעקב, איש תם וצדיק. מתרחשת בפרשתנו גניבה, ברכותיו של יצחק נלקחות במרמה והמעשה מיוחס ליעקב אבינו. הדבר מפליא, איך מעשה כזה עולה בקנה אחד עם הבכיר שבאבות, התמים והאמתי כל כך? חז"ל מספרים על כופר אחד שטען לרבן גמליאל: "אלקיכם גנב הוא, שהפיל תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו" (סנהדרין, לט.), ביתו של אותו אפיקורוס השיבה לו תשובה ניצחת. גניבה היא מלאכתם של הגרועים מבין הפושעים, אבל היא גם אומנותם של צדיקים עליונים – הגניבה דקדושה כמובן.

*

הגנב, אומרים חז"ל, עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. זו הסיבה שהוא שפל בזוי וגרוע מהרבה פושעים אחרים. יש לו אמירה מתריסה, כאילו אם אנשים אינם רואים גם מלמעלה לא מבחינים, חלילה. גם ברוחניות מתרחשות גניבות; גונבים לאדם את מוחו, את ליבו, את תפילתו… איך גונבים תפילה? בחסות החשיכה. בתורה ט' מתאר רבינו ז"ל מצב בו אדם נקלע בתפילתו לחושך, ואף על פי שישנם פתחי יציאה, החושך מעלים אותם ואינו מאפשר למצוא הפתח. יש לחושך שורש קדום, הוא נובע מהחלל הפנוי. בספרים הקדושים מובא שכאשר ביקש השי"ת לברוא את העולמות הוא עשה חלל פנוי מאור, ושם נאצלו ונבראו העולמות התחתונים. החלל הזה לא יכול להיות פנוי משום שקיימא לן "לית אתר פנוי מינך". אלא מאי – הוא נדמה לכזה, וזו בדיוק הגניבה. הקב"ה א-ל מסתתר, נחבא, כביכול מעלים עין. מכאן נברא החושך ובחסות האפילה מוצאים הגנבים מקום מסתור, בינתיים.

ככל שאדם ישר ותמים יותר כך הוא נבוך עוד יותר מול ארכי-שודד וגנב הבא במחתרת. אבל בפרשת השבוע הכל אחרת; יעקב אבינו "איש תם יושב אהלים", ודווקא הוא מכל העולם חי בצילו של אח רמאי ומבלה שנים רבות במחיצת הדוֹד 'לבן' שאינו אלא גדול הרמאים והשקרנים. ולא רק שיעקב צולח זאת בשלום, הוא אף עושה על חשבונם רווחים עצומים; גונב את הברכה וקונה את הבכורה. ומבית לבן הוא מחלץ ארבע אמהות קדושות וי"ב שבטים.

כי אשב בחושך

רבינו מדבר על אחד המבואות היותר אפלים בתפילה – החושך. הצרה היא שהחושך מתחיל לדבר, הוא אומר: "הקשב לי, אני רואה אותך ואומר לך שאין מה לחפש פה. אין כאן משמעות ולא כוונות ולא אור ולא כלום. כלך לך, אולי מחר יהיה משהו…" מתפללים רבים נוטים להאמין לו כי החושך מאוד משכנע. אבל האמת היא שממש כאן נמצא השי"ת. על הנקודה הזו ניטשת מלחמת חורמה. החושך הוא המאורה בה מוצאים מסתור כל הפחדים והבהלות, הקליפות והחולשות. החושך הוא הגנב הכי גדול. כשחשוך לא רואים כלום. החושך הזה גונב לנו פעם תפילה חמימה ופעם התבודדות מתוקה, פה הוא שודד דף גמרא ושם עושק מעשה טוב. יעקב אבינו פגש בחושך הזה ויכול לו. רוב ימיו חייה בצל החושך וניצח אותו. מה הסוד שלו?

אבינו יעקב גזל את החנית מיד המצרי, הוא אמר לחושך: "אתה רמאי?! אני גדול ממך ברמאות! אתה גנב – אף אני גנב. איך גונבים את הגנב? הולכים למערה בה מוחבאים אוצרותיו הגנובים, וגונבים לו את החושך! אומרים לו – אינך קיים, גם בך מסתתר ה'. אין חושך, אין אופל, לילה כיום יאיר. אבל כדי לעשות זאת יש צורך בדיבור אחד של אמת. במקום לחפש כל הזמן את מה שנאבד לנו, עדיף למצוא תיכף ומיד את מתג התאורה.

להתחפש לחושך

כעת מובן מדוע נאלץ יעקב אבינו להשיג את הברכות ברמייה. מתנהל כאן מאבק קיומי ומהותי ששורשיו עתיקים מאוד. בכל הפרשיות הללו אנחנו פוגשים טוב ורע זה לצד זה; לאברהם יש בן ישמעאל, ויצחק נאלץ לחלוק עימו בית ומשפחה משותפת. ליצחק יש את עשיו ויעקב נאלץ להיות אחיו התאום. לבן ובתואל הם ה'משפוּחֶה' של רבקה אמנו שסובלת שני הלאומים בקרבה. המאבק מגיע לשיאו כששני האחים, יעקב ועשיו, חולקים ביניהם את העולמות – העולם הזה לעשו ועולם הבא ליעקב. אבל עשו הרשע מעוניין להשתלט על כל המציאות, כדי שאם תאלץ אי פעם לצאת מאוהל יעקב כדי להתפרנס למשל, תיפול בחלקו של עשו. כדי שלא תאמין שיש דרך הגיונית לחיות כאן ולהישאר ירא ושלם.

מבקש יעקב אבינו ללמד את צאצאיו לדורות איך מתנהגים עם הדוד עשו: לפעמים אין ברירה אלא ללבוש את מלבושי עשו, להתחפש לחושך רק כדי להצביע ולומר, גם כאן נמצא ה'. אתה צריך להסכים להיות בתוך "הידיים ידי עשו", בתוך החוסר אמת שנכפה עליך, במציאות לא הכי שלימה ולא האמת לאמתה, ומשם דייקא להתעקש ולומר "הקול קול יעקב". גם בתוך הלבושים הללו יש ה' בקרבי.

(ע"פ ליקו"ה חו"מ – גניבה ג')

חיי שרה – עבד המלך אני

בס"ד

גזירת העבדות מלווה אותנו מחטא עץ הדעת, ואם נקנסה עלינו עבדות – עדיף שנעשה זאת בבית מלך אמתי.

בכל אדם יש מלך וגם עבד, המטרה להשליט את המלך על העבד, את הנשמה על הגוף ואת החירות על העבדות.

פרשת השבוע קרויה על שם החיים. הכל חי בפרשה הזו, גם המוות, גם חלקות קבר, אף הזקנה – זו שרוב בני אדם יראים מפניה, גם היא שופעת חיים בפרשתנו. אברהם אבינו, שרה אימנו, אלו הם האנשים שיודעים איך לחיות ובכך הם מוציאים עצמם מגורלם של רוב בני אנוש, שכן רוב בני העולם אינם רשאים לחיות; מאז שקולל אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" וחווה בקללת הצער, אין לאדם מנוחה, הוא עבד. עבדות וזקנה, זקנה ומוות, מוות ועיצבון, כל אלו קשורים זה בזה כבשלשלת. האדם משועבד לאדמה, כלומר לכוח המדמה שמוליך אותו כעבד היוצא בקולר ומכריח אותו לא לחיות את היום, לא לחיות בכלל.

*

אברהם אבינו מחפש מקום קבורה. מערת המכפלה היא חלקת קבר, קבורים שם לעת עתה אדם הראשון וחווה אם כל חי. אבל בינתיים הקבר הזה אינו אלא מערה נידחת בקצה חצרו של עפרון החתי. איש אינו יודע את ערכה ורק מי שחושיו מסוגלים להרגיש בניחוח גם עדן העולה משם, יהיה מוכן לשלם עבורה ארבע מאות שקל כסף. מערת המכפלה היא מקום קבורה, אבל אין זה מקום המוות. אדרבה, החיים מפכים שם. כה חיוני המקום הזה עד שתיכף אחרי שאברהם קונה אותו הכתוב מעיד עליו "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".

המלך והעבד

במחיצת אברהם אבינו הכל חי, גם הניסיונות והקשיים. ולכן אם רק תבוא עימו במגע, תקום אף אתה לתחייה. את הלימוד הזה מעביר לנו אליעזר עבד אברהם. האיש הזה סובל כמה וכמה כינויים; פעם הוא "זקן ביתו" – תלמיד חכם הדולה ומשקה מתורת רבו, פעם הוא "המושל בכל אשר לו", ויש שהוא רק "עבד" ותו לא. העבדות של אליעזר, כפי שמובא בספרים, היא שארית מפיתויי נחש הקדמוני, זוהמת הנחש זה ארס של עבדות והשרידים דבקים בכל בני המין האנושי. רק האבות הקדושים מצליחים לזכך עצמם, להיחלץ מהזוהמה ולהוציא את צאצאיהם לחירות. אבל אליעזר הוא עבד כנעני, לא מיוחס ולא חוטר מגזע תרשישים. וכל ימיו משתדל אליעזר לדבוק בחירות הזו שיש אצל אדונו אברהם. וכי אפשר להידבק? והלא "אין ארור דבק בברוך?!" אמת, אבל יש לנו עוד מימרא: "המחובר לטהור – טהור". אי אפשר להידבק בשכינה מפני שהיא אש אוכלה, אבל בתלמידי חכמים אפשר להידבק. הארור לא יידבק בברוך, להידבק אי אפשר – להתחבר אפשר גם אפשר, אם תסכים להיות עבד. וכך אומר לעצמו אליעזר: אני הלא עבד וזה גורלי, לכל הפחות אעשה זאת בביתו של אברהם אבינו, הברוך.

לכל אדם שני גורלות, הוא ברוך ויש בו שרידים של 'ארור', שאריות מנחש הקדמוני. שני הצדדים הללו נקראים "מלך ועבד", בסיפורי מעשיות (מעשה י"א) מספר רביז"ל על בן מלך ובן שפחה שהוחלפו, על ייסוריהם ותהפוכותיהם ועל דרכו של בן המלך לכיסאו, והכרת בן השפחה במעמדו האמתי. זהו סיפורו של כל אחד מאיתנו. אתה בן המלך אבל חילוף קדמון גורם לך לחלוק את חייך עם בן השפחה, ולא זו בלבד – גם שמותיכם מהופכים; הוא המלך ואתה עושה הכל כדי להשביע את רצונו. האסון הראשון שאירע לצאצאי אדם וחווה – שנחש הטיל בהם זוהמה, האסון השני שהם נוטים להתבלבל בין מי הם ומיהי הזוהמה.

בזיעת אפיך

ויש דרך להיחלץ מהגורל; הגוף, כותב מוהרנ"ת, הוא בחינת עבד, והנשמה היא בן של מלך. את נשמת החיים שבאפנו נפח בנו השי"ת ומאן דנפח מדיליה נפח. דא עקא שדרך אותו חוטם עלולה הנשמה לפרוח מרוב שעבוד של "בזיעת אפיך". לפיכך, ומכיוון שהגזירה להזיע ולהתייגע כבר נגזרה, עצה טובה קא משמע לן; אם להזיע ולהתייגע, לכל הפחות נעשה זאת במעונו של המלך. אצל אדון בן חורין. זהו למעשה העניין של שימוש תלמידי חכמים והתקשרות לצדיקים.

בפרשת השבוע אליעזר זוכה בסופו של דבר בתואר 'ברוך'. בעיצומה של השליחות למציאת זיווגו של בן אדונו, יצחק, אומר לו לבן "בא ברוך ה'" וזו בשורה שמימית על היחלצותו מכלל ארור וכניסתו לבחינת ברוך (רח"ו, כתבים). כל זמן שהעולם הזה עודנו מעיק ומטריד, כל עוד אנחנו מרגישים בחלקים הלא מבורכים בחיינו, כל אימת שאנו רודפים אחרי משהו שאינו בר השגה רק מפני שהתמכרנו – מסתמא נותרו בנו חלקים שיש להכניסם לכלל 'ברוך'. זה ייעשה תוך כדי מילוי משימות פשוטות במעונו של אברהם אבינו; יהדות פשוט, מצוות מעשיות. צא לשדה שוב ושוב, חפש את ה' והתעקש לבקש את עזרתו על כל צעד ושעל. הייה נכון להיות עבד העובד גם כשלא מאיר לו, גם כשלא מצליח לו, וגם כשכן. ככל שתרבה לשמש כעבד אצל מלך אמתי, כך תדבק בך החירות וישובו לתחייה הרגליך המלכותיים.

(ע"פ: ליקו"ה, ספר תורה ד', ברכת השחר ג')

פורסם בעלה לתרופה תשע"ו