צו – לשרוף את הכבדות באש ההתלהבות

בס"ד

כל מה שהמן רוצה זה להשיג ממך הרהור אחד של עבודה זרה, דהיינו רגע של חלישות הדעת והתקררות. ומרדכי לא יכרע.

מלחמת המחשבות היא מלחמה תמידית, והתרופה היא 'אש תמיד', תתלהב, ההתלהבות שורפת מחשבות רעות ומחלישות.

 

המלחמה הרוחנית שמתקיימת תמיד, בכל שעה וללא הרף, היא מלחמת המחשבות. לזירה זו תתאים המילה 'תמיד', תמיד מתרחשים שם מאבקים. מחשבות יכולות להציק ולהתיש יותר מכל מטרד חיצוני, אולם הנורא מכל הוא שאדם יכול, לא עלינו, לעבוד עבודה זרה במחשבה.

הרהור עבודה זרה נשמע כמו משהו ששייך לתקופה הצלבנית, כמו ניסיונות של יהודים המתגלגלים בהודו ובכוש, מה לנו ולניסיונות פרימיטיביים שכאלה?

 

*

 

רבנו מתאר הרהורי עבודה זרה כעניין יומיומי ממש: 'היינו מה שמתחיל להתפלל בדבקות או מתבודד את עצמו, ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל ממדרגתו' (ליקו"מ סימן ק"ח). הפסקת באמצע, הצטננה התלהבותך – זהירות, חשש עבודה זרה. כל נפילה, מבהיר רבינו, מקורה בקלקול האמונה וכשהאמונה מתקלקלת משמע הצד שכנגד התגבר.  עבודה זרה היא צרתה של האמונה, כשזו קמה זו נופלת ולהיפך.

 

במגילה אנו שומעים כמדי שנה על צורר היהודים המן הרשע ועל גחמותיו. מה ביקש המן האגגי? מה רצה מהיהודים שמהודו ועד כוש?

 

לא יכרע

 

חז"ל מספרים שהמן עשה עצמו עבודה זרה ותבע מכולם לכרוע ולהשתחוות  לו, מלבד מרדכי היהודי שנקרא כך על שם יהדותו המודגשת והמצעקת, איש ככל הנראה לא ההין להתייצב מולו. המן הרשע מזרע עמלק והאומה הזו נחשבת הסכנה הקיומית המאיימת ביותר על ישראל, המן יודע  מה הוא רוצה, הוא ממוקד בניסיונו להשיג ממך דבר אחד בלבד- הרהור עבודה זרה. לשם כך הוא משוטט בחוצות שושן הבירה ודורש: תכירו בי, תאבדו עשתונות, תגיעו לידי התפעלות.

 

הרהורי הלב של עבודה זרה הם מה שהעולם סבורים לכנות בשם 'רגעי חולשה'. נכנסת לעבודת ה', אמרת כמה מילים של תפילה בהתלהבות, התחלת ללמוד מתוך תחושת שמחה ושייכות, והנה ענן בא. משב צונן פולש לירכתי מוחך, התלהבותך דועכת קמעא, אתה לועג לעצמך – נו, מה חשבת שאתה משה רבינו? שוב לעפרך. מה אירע? כנראה המן חלף על פניך. מאומה הוא לא דורש המן הרע הזה, אלא שתכרע לפניו ותשתחווה. אל תתאמץ לכרוע ולכוף כאגמון ראשך, די לו להמן בנפשך המשתופפת, המשתטחת, המתרפסת. חלישות הדעת שלך סוגדת להמן, וכהני העבודה זרה מקלסים ואומרים שלא היה מי שעבדהּ לזו יפה מחלישות דעתך, שכך היא עבודתה.

 

 

ההרהור הצונן והציני הזה, הרגע שמזג אוויר סגריר חודר לליבך הטהור – הוא הרגע בו אתה בן התקופה הנאורה ניצב לנוכח פולחן האישיות של המן הרשע ומסתכן בתואר 'עובד עבודה זרה'. חולי הקרירות שכיח ונפוץ, אנשים רגילים להתלונן על קרירות ברוחניות, אל תדמה בנפשך שזו קרירות ותו לו, הווי אומר סתם התקררתי. קרירות היא קלקול אמונה, דהיינו מחשבת עבודה זרה. למה כל כך חשוב לדעת זאת? מפני שכאן המפתח להתחממות. קודם כל תבין שהרגע הצונן הוא לא סתם חולשה אלא חלישות הדעת שהאחראי עליו ישירות הוא צורר היהודים, המן הרשע שרוצה להעביר אותך מן העולם. זו עבודה זרה. צלם. הזדעזעת? אשריך, איש יהודי אתה.

 

לשרוף מחשבות

 

אין 'צו' אלא לשון זירוז. הזריזות והעצלות הם מד חום למצב רוחני, הכהנים שבבית המקדש הצטיינו בזריזות יתרה, כהנים זריזים הם. עצלות היא היפוכה של הקדושה, הטומאה עצלה היא ונסרכת על העפר, שפופה ועצובה. האמונה ניכרת מתוך זריזות שמחה חיוניות, הרהורי קרירות וחלישות הדעת משפיעים באופן מובהק על התנועות החיצוניות שנעשות לאות וכבידות.

 

מאי הרפואה לחולי הכבדות והעצלות? שריפה. דינה של עבודה זרה בשריפה וביטול, וכיוון שהעצלות והכבדות וחלישות הדעת הם תולדה של הרהורי עבודה זרה, הרפואה היא בשריפה. פרשתנו פותחת במצוות קרבן העולה שסגולתו שהוא מכפר על הרהור הלב. יש כאן פליאה: הפרשה פותחת במצוות קרבן העולה, אולם מיד בפסוק שלאחר מכן היא ממשיכה למצוות תרומת הדשן. הרמת הדשן מתבצעת בסוף, אחרי גמר העבודה, כאשר הסתיימה העלאת הקרבנות וצריכים לפנות את השיריים השרופים מעל גבי המזבח, עוד לא פתחה התורה במצוות העולה וכבר היא מדברת מפינוי הדשן? אלא שלימוד גדול כאן:

 

בעבודת הקרבנות, אומרת לך התורה, העיקר להגיע אל הדשן השרוף. זה גם מה שמודד את מעלת הקרבן, ככל שחלקים רבים יותר מהקרבן מגיעים אל העפר ואפר, גדלה מעלתו. העולה היא קרבן של חסרון כיס, הוא אינו מותיר מאום בידי בעליו, 'כליל תוקטר', לפיכך קרבן משובח הוא. לב יהודי הוא מזבח, ועל המזבח אנו מצווים להבעיר 'אש תמיד', האש התמידית היא התשובה היחידה למלחמה התמידית – מלחמת המחשבות המתישות והמחלישות. איך מבעירים אש? עם חסרון כיס, וויתור, מסירות נפש. כל יהודי יכול למסור נפש גם מבלי להישרף בלהב אש. להתלהב זה למסור נפש, תעשה כאילו אתה מתלהב. האש הופכת את הקרבן לריח ניחוח, וההתלהבות הופכת גם את הגשמיות שלנו לנחת רוח. העצבות והעצלות יכולות גם הן להפוך לקרבן עולה, כשנשרוף אותן באש של התלהבות.

 

 

 

גילופין – מושגים סותרים שלעולם לא יסתדרו ביחד, וביינה של תורת מוהר"ן, בגילופין, הם מתיישבים

בס"ד

 

ידיעה ובחירה

אם ישנם שניים המבטאים יותר מכל את אפס היכולת לדור בכפיפה אחת, אלו כמובן הידיעה והבחירה. קושיא מפורסמת מונעת מהם להתוועד יחד. רבי נחמן מציע לוותר על הניסיונות ליישב את הקושיה מפני שחוסר היכולת לתרץ זו גופא הסיבה שעדיין בעלי בחירה אנחנו.

הידיעה והבחירה מיוצגות על ידי שני המאורות הגדולים, חמה ולבנה.

על חמה נאמר 'שמש ידע מבואו' ועל אותו משקל אומרים חז"ל 'ירח לא ידע מבואו'.

השמש מבטאת את הידיעה המוחלטת הצופה על הכל ולעולם אינה מתעמעמת, הירח שאורה עיתים מלא עיתים חסר, מגלמת את הידיעה האנושית החסרה והמקוטעת, ידיעה שכזו מאפשרת בחירה בין טוב לרע. כיום אי אפשר לשני המלכים הללו לשמש יחד, אולם לעתיד נאמר 'ולילה כיום יאיר', או אז יתאפשר הדבר.

הידיעה והבחירה הם למעשה שני שכלים שאינם יכולים להיכנס יחד בתפיסת שכלנו הקט, ניתן להמשיל אותם לעיגול בתוך עיגול. את חיינו אנו חווים מתוך תפיסת שכלנו, ושכל זה מוגבל בקוטרו של העיגול הפנימי, הידיעה מקיפה אותו מבחוץ, אדם שיגיע לשם, כותב רבי נחמן, יתבטל מאנושיותו ויהפוך למלאך. בחירתו תתבטל ותתמזג עם הידיעה.

הידיעה והבחירה מיוצגות בבהירות על ידי גיבורי נס פורים. הידיעה מתגלמת בדמותו של מרדכי בבחינת 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה'. אסתר מייצגת את הבחירה כתוצאה מהסתרה. מרדכי נמצא בחוץ, הוא יודע כל מה שנעשה. אסתר שרויה בפנים, בבית אחשוורוש. היא איננה 'יודעת' היא מתמודדת עם אפשרות הבחירה. מרדכי ואסתר משלימים יחד את התמונה המשותפת של נס הפורים. המגילה מספרת את סיפור הנס משני עבריו, ממבט הידיעה וגם מתוך הבחירה. לפיכך חייב איניש לבסומי בפוריא עד שיעלה ויבוא אל מקום בו מתאחדות ידיעה ובחירה, בגילופין.

לב נשבר ושמחה

השמחה בהגדרתה החיצונית היא חיוך רחב צחוק משוחרר ועיניים זורחות. פרצוף שכזה ממש יתקשה לדור בכפיפה אחת עם פנים רציניות ועיניים בכוּיוֹת שמספרות על לב נשבר. אבל צדיקים הצביעו על הלב נשבר כמפתח או אתחלתא לשמחה. הפרצוף העליז לא בהכרח שייך לאיש שמח, פעמים שהוא רק צמוד לפניו של ליצן עצוב. שמחה אינה הוללות ולב נשבר איננו עצבות. העצב הוא נרגנות וכעס, לב נשבר הוא ילד מתחטא לפני אביו, נפש מפייסת. גם העצבות וגם הליצנות פועלות מבלי לב, ליצנות היא צחוק הכסיל ועצבות היא בכי של אטימות לב. השמחה ושברון הלב שתיהן נובעות מלב פעיל. רבי נחמן שהפליג מאוד במעלת השמחה היה כשלעצמו בעל שברון לב בעל בכי ופניו רציניות. הוא ביקש מאנשיו שלא לחקות את מראהו החיצוני שכן הוא כצאצא לדוד המלך שמשפחתו נוטה אל הלב הנשבר, יכול להחזיק בשברון לב מבלי ליפול לעצב, אנשים פשוטים יתקשו לשמור על הגבול הדק, לפיכך ראוי להם להיות שמחים כפשוטו.

 

חכמה וטיפשות

יש בין האנשים חכמים וטיפשים, קשה עד מאוד לגשר בין הפערים החברתיים. חכמים אוהבים חכמים וטיפשים מסתדרים עם בני סוגם. אבל, אומרים צדיקים, לא תמיד חכמה להיות חכם, לעיתים החכם יהיה דווקא זה שיצליח להיות בלתי חכם לחלוטין.

מי שמסמלת בנאמנות את העדר החכמה היא הבהמה, ובמלאכת המשכן כתוב 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה' כותב על כך רבי נחמן: 'חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה', וכפי שאומר דוד המלך 'בהמות הייתי עימך'. לבהמיות דו פרצופים, הגסות והתאוותנות ומנגד התמימות והפשטות המוחלטת. הבהמיות הראויה היא ההגדרה האחרונה, ואדרבה – למעלה מן החכמה היא היכולת להיות, על אף חכמתך, איש פשוט לגמרי. על איש שכזה נאמר 'אדם ובהמה תושיע' ודרשו חז"ל: אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. אדם המסוגל להתאחד עם תמימותה של בהמה, ייוושע בוודאי.

קנאות ואהבה

'עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה' – הפסוק הזה מחזיק בשני קצותיו של עניין אחד, מצד אחד אהבה ובצד השני קנאה. הקנאה נובעת מתוך אהבה, והאהבה נשמרת על ידי הקנאה.

תוכחתו של השי"ת לעצמו ישראל נמשלת לקנאת הבעל לאשתו 'אל תיסתרי'. רוח קנאות זו נובעת כמובן מחמת תוקף האהבה, שמי שאינו אוהב אינו מקנא, וכדברי הזהר 'כָּל רְחִימוּתָא דְּלָא קָשִׁיר עִמָּהּ קִנְאָה לָאו רְחִימוּתָא רְחִימוּ'.

בעבודת הבורא שתי הכוחות יפרו זה את זה. עבודה אמיתית לא תוכל להישען רק על אהבה, משום שהאהבה עלולה בנקל להפוך לבגידה ועריקה. יהודי חי בין שתי הקצוות, הוא אוהב את ה' ואהבתו תוכח דווקא לכשיזדמן לו ניסיון של אהבה זרה, כאוהב נאמן הוא בוודאי יהדוף את פיתויי היצר ברוח קנאה ובחמת זעם. רתיחה זו פניה פני שנאה אבל ליבה לב אוהב.

זקן ויניק

הזקנה והינקות ממוקמות בשני קצות החיים, שאם הינך גדל אתה בהכרח מתקדם לזקנתך, ובאותה מידה מתרחק בהכרח מינקותך, עד שאנו אומרים שכל הזקנים זקנים הם, רק משום שהפליגו מאוד והתרחקו מילדותם.

בסיפורי מעשיות מתאר רבי נחמן דמות בלתי אפשרית המגלמת בו זמנית זקנה וינקות, זהו הקבצן העיוור שטוען: 'ואני זקן מאד, ועדין אני יניק לגמרי, ולא התחלתי עדין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד'.

דוד המלך ביטא אפשרות זו בסגנון חייו. מצד אחד הגיע לזקנה, מאידך תמיד חי בבחינת 'אני היום ילידיתיך'. מלכתחילה לא היו לו לדוד המלך חיים, אמור היה למות במעי אימו כנפל. אדה"ר העניק לו במתנה שבעים שנים, אבל הוא כשלעצמו המשיך להיות נפל, נופל מדי לילה אל מותו וקם עם שחר מופתע למצוא עצמו בין החיים.

משיח קרוי בגמרא 'בר נפלי' – בן הנפל. כדי לגלם את ייעודו של הגואל, אישיותו של משיח מוכרח שתהיה מתחדשת ללא הרף, שלא תירתע מכל מה שעבר עלינו ועליה עד היום. אישיות זו תשאב את חיוניותה דווקא מן הנפילות, דהיינו מהיותה נפל שכלל לא החל לחיות למרות שהוא זקן מופלג.

(פורסם ב'קרוב אליך' שבת ויקרא – זכור, אדר ב' תשע"ו)

ויקרא – אחד מיני אֶלֶף

בס"ד

הא' הזעירה של ויקרא מלמדת איך מחזירים אלף אורות אבודים באמצעות אלף אחת זעירה, נקודה אחת של טוב.

 תינוקות לומדים תורה בהבל פה שאין בו חטא, זהו חמצן נקי מזיכרונות של חטאים וכישלונות, וכל אחד זקוק לאוויר הזה.

הספר אליו נכנסנו השבוע הוא אמנם שלישי לחמשה חומשי תורה, אך בבחינה מסוימת ראשון הוא, שכן תינוקות של בית רבן מתחילים את לימודם בו, בפרשת ויקרא, פרשת הקרבנות (ליקו"מ סימן רפ"ב). הפרשה פותחת בקריאה, קריאה הפונה אמנם למשה רבינו אך מכוונת לכל אחד ואחד מישראל. חז"ל אומרים לנו שבכל יום ויום בת קול יוצאת מחורב ומהדהדת בעולם, בת הקול הזו, כפי שמלמדים הצדיקים, פונהַ לכל אחד ואחד באופן של התעוררות פנימית, געגוע, השתוקקות טובה, וכיוצא. וצריך להטות אוזן ולשמוע.

*

נשאלת השאלה: והלא משה רבינו התוועד עם השי"ת לא פעם ולא פעמיים, ומה מיוחד בציוויים אלו שהתורה מציינת  באופן מיוחד 'ויקרא אל משה'? הרמז מסתתר בא' הזעירה התלויה בסוף המילה 'ויקרא'. הפעם פונה הדיבור האלוקי אל משה במדרגת כל אחד ואחד. הדיבור הזה מדבר מתוך הא' הקטנה, והקול יוצא מאוהל מועד.

אלף זעירה

אלף הזעירה הזו בחינת מועט המחזיק את המרובה היא, שכן לימודים גדולים מאוד תלויים בה, ולימודים אלו נצרכים במיוחד עתה, לאחר חטא העגל. עד שלא נכשלו ישראל בעגל לא היתה קטנות בעולם, הקדושה היתה קדושה, היהודי היה נשמה מוארת ומוכתרת בשני כתרים, ועל משה רבינו זרחו אלף אורות. חטא העגל שלל מישראל את הכתרים וממשה נחסרו אלף אורות, אורות חסרים אלו מוחזרים למשה רבינו בשבת קודש והוא בעינו הטובה נותנם לישראל (כמובאר בכוונות 'ישמח משה').

הקריאה הזו היוצאת מאוהל מועד מורה למשה ומלמדת אותו איך מחזירים אורות שנכבו ואיך בונים קדושה גם לאחר שאיבדנו הכל.

הא' הזעירה היא למעשה כל מה שנותר לנו לאחר שהפסדנו הכל. אֶלֶף אורות נכבו בעקבות החטא, לא נותרה אלא אָלֶף זעירה, אור אחד, קלוש וקטן. ומתוך האור הבודד הזה, המבליח בקושי מתוך החלל הענק שהותירו לאחריהן אלף האורות המסולקים, בוקע הדיבור העליון אל משה ומלמד אותו איך מחזירים אלף אורות כשבידך בקושי אור אחד, נקודה טובה.

מכאן ואילך, מורה הקדוש ברוך הוא לעבדו נאמן ביתו, כל הקדושה, כל היהדות, כל הטוב של העולם, מתחיל מנקודת האפס, מלימוד זכות. 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף' – מליץ מיני אלף היינו תשע מאות תשעים ותשע מקטרגים, למול אלו מתייצב לצד הטוב מליץ אחד, אפס סיכויים? להיפך. השי"ת מצמצם את דיבורו אל אותו אחד מיני אלף ומשם הוא מדבר אל משה ומורה לו לחפש מעתה והלאה את האלף הזעירה הזו התלויה בהכרח בסופו של כל יהודי, יהיה זה מי שיהיה, נקודה אחת טובה תימצא בו בהכרח. המליץ האחד הזה הוא צינור להעברת דיבור אלוקי, האָלֶף הזעירה הזו, אומר השם למשה, אם תרצה, בהטיה קלה של הניקוד והנה היא אֶלֶף, אלף אורות.

הדיבור יוצא כאמור מאוהל מועד, האוהל מבטא צורת עבודת ה' לאחר העגל, כשיש עליות וירידות. האוהל שומר את האורות חרף כל השינויים – בזמן קטנות האוהל מזכיר שעוד יבואו מועדים מאירים, ואת האורות הוא נוצר לזמנים כבויים.

אין בו חטא

הא' הזעירה של ויקרא היא גם החומר ממנו הוקם המשכן, נקודה קטנה של טוב גנוז, אָלֶף מתוך אֶלֶף. בתורה 'אזמרה' מלמד רבינו ז"ל שהצדיק היודע לקבץ את נקודות הטוב מכל אחד מישראל הוא בונה מכל אותן נקודות משכן, מהמשכן הזה מקבלים תינוקות של בית רבן את אותו הבל פה נדיר שאין בו חטא.

הקריאה של 'ויקרא' היא תמצית טהורה של חינוך יהודי. הא' הזעירה קוראת לכל יהודי ויהודי ומחנכת אותו איך נכנסים בצורה נכונה לעבודת ה' – כמו תינוקות של בית רבן. יש להם, לתינוקות טהורי לבב אלו, סם מיוחד, הבל פה שאין בו חטא, דהיינו – לימודם אינו עכור במחשבות על כישלונות וחטאים ובספקות לגבי מה שטומן עבורם העתיד. הילד צועד על נייר חלק, וכל יהודי המעוניין להיכנס מחדש לעבודת הבורא, להצלחת הנשמה, לגן עדן, מוכרח להשיג את החמצן הנקי הזה. ההבל הנקי מחטא מנשב במשכן שבונה משה, והמשכן כאמור נבנה מהמון אותיות אָלֶף זעירות, מנקודות טובות שעוד ישנן גם לאחר החטא. החידוש הגדול של ויקרא הוא שגם לאחר החטא עדיין מנשבת במשכן הבל פה שאין בו חטא. והקריאה הזו מלחשת על אוזנו של כל אחד מאיתנו: דע לך שגם לאחר כל סוג של שגיאה ואובדן אורות, גם לאחר שמעדת והזדקנת בטעויות, עדיין נותרה ברשותך ללא ספק אלף זעירה, מליץ אחד שאינו נרתע גם מתשע מאות תשעים ותשע קטרוגים, ובאותו מליץ זעיר מנשב עדיין הבל פיך שאין בו חטא. האזן לו, התמקד בו, נשום ממנו מלא ריאותיך והתחל מהיום לעבוד את ה' כפי יכולתך, אבל במטותא – עשה זאת באווירה נקייה ממחשבות מכשילות וחרדות הורסות. תינוק אתה לכשתרצה.

(ע"פ ליקו"מ סימן רפ"ב, ליקו"ה או"ח תחומין ו')

רשמי מסע מז'יבוז' – אומן

בס"ד

מדינת אוקראינה לעולם אינה יוצאת מגדרה לקראת איש, גם לא לקראת אלו המבקשים לתור אותה ומוכנים עבור כך לפרנס קמעא את שווקיה סוחריה ונהגיה. באתם לתייר אצלינו? בעייתכם.

ואולי הרקע הזה נשתל שם מלכתחילה רק כדי להעצים את הניגודיות המפליאה השוררת באותם איי קודש הצפים על פני הישימון הזה, מז'יבוז' ברדיטשוב אומן פולנאה שיפיטובקה וכו' וכו'. האיים הצפים הללו שייכים בכלל לארץ ישראל, לקדושתה, לרוחניותה, לאווירה, ובינתיים הם רועים שם.    עבור מי שהרגיל עצמו להיטען במטעני הרוח, המחוזות הללו ישמשו תחנות אנרגיה שהוא יהיה מוכרח לפקוד אותן מעת לעת. מרתק להיווכח שוב ושוב איך דווקא מה שנראה כאילו מדשדש אי שם בנוסטלגיה עתיקה, נותר בעצם אחת הפינות האחרונות הרלוונטיות לדורנו. שם, הרחק מבהלת השוק שאנו חיים בו, מוצאת הנשמה את חלקיה השפויים, הטבעיים כל כך.

שבתי משם בראשית השבוע לאחר מסע קצר עם קבוצה מגוונת של חברים קשובים ומקשיבים. במסעות הללו שובים את ליבי שניים – הצדיקים שציוניהם הקדושים לא רק שאינם מצבות אבן בבתי קברות, אלא דירה לרוח חייה שמסוגלת להקיץ לתחייה גם שוכני עפר כמונו, אישים מיוגעים מאחרית הדורות. ומנגד אני מוקסם מהצדיקים הקטנים, כלומר האנשים הפשוטים שבשעה שהם פוקדים את ציוני הצדיקים, הם עצמם מתגלים כסוג מיוחד של צדיקים. אלישע איש האלוקים החיה פעמים מתים, פעם אחת בחייו ופעם נוספת במותו, כאשר הושלכה לקברו גוויית המת, 'וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו'. כה חיוני הוא הצדיק שאף עצמותיו שבקברו מחיות מתים הן.

בנסיעה מתרחשים כל מיני דברים שאין השעה מניחה להן להתרחש בשום הזדמנות אחרת. הטלטול מפרק מסכות וממוסס שגרות וזו הזדמנות נפלאה לחשוף פנימיות אחרת. הדברים אקטואליים במיוחד לקראת ימי הפורים והתחפושות. שוב ושוב אני בא לכלל הכרה שכל הבריות שסביבנו ואנו בכללם, חובשי מסכות הן – ולא בלשון שלילית. תיאר זאת היטב אחד ממשתתפי המסע שסיכם את רישומיו ברישא ובסיפא של הנסיעה: כשאתה פוגש את הקבוצה בטרמינל, אתה אומר לעצמך, מי זה הבנאדם הזה עם התיק על הגב? הוא נראה עייף. המבט נודד לחבר הבא, אינך מכיר אותו, הוא מגרד בראש, זהו, עבורך זה כל האדם. הבא בתור  – בחור צעיר תזזיתי לטעמך, עד כאן הגיעו עיני הרנטגן שלך. וכן הלאה וכן הלאה. כעבור יומיים, הספקתם בינתיים להיטלטל ביחד אי אלו קילומטרים על שברי אספלט. להתחשב אחד בחברו לסירוגין. להירדם, להתעורר, להחליף מילה בהוויות של רוחניות או במילי דעלמא, להתבדח ולפהק. עכשיו האדם שראית בנמל התעופה על שם בן גוריון כבר אינו קיים, תחתיו קם לתחייה עולם מלא. יש כאן אדם עם מטען פנימי בלעדי, עם הדגשות ייחודיות, שימת לב אישית, נקודות טובות. וכדאי הוא הגילוי הזה כדי להרחיק עבורו נדוד.

משום מה ובכוונת מכוון לוהקו לקבוצתנו שני טיפוסים שלא תאמו בשום צורה את המגוון האנושי עבורו תוכנן המסע. לא הרקע ולא המנטליות, ובעצם שום דבר. מלכתחילה היו חששות ובמפגש ראשון שאלנו את עצמנו מה הם עושים פה. בסופו של מסע ואחרי כל מיני חיבורים אנושיים בלתי מצופים שהתרחשו, נוכחנו שוב ובצורה מדהימה ביותר עד כמה איננו יודעים מאומה על אף יהודי. הצמד הזה תרם את חלקו הייחודי לכל אחד מהמשתתפים. אחד מהם, בחור שחזותו החיצונית משייכת אותו אוטומטית לזן הקרוי צ'חצ'ח, עורר פעמיים את תשומת לב הקבוצה לעניינים הלכתיים שאיש לא היה מעלה בדעתו לברר. רעהו, קוצני ופזיז למראה, התגלה כטיפוס מבריק ואמיתי באופן נוגע ללב.

השגרה חזקה מכל חוויה, ובתור נוסע מתמיד אני יודע זאת ועודי שם בין מז'יבוז' לאומן. תפילתי בהזדמנויות אלו היא שמשהו מן הבהירות יצליח בכל זאת להילוות אלי גם בכניסתי אל הכרך הגדול. הפעם אני נוטל עימי תובנה נוספת, נקודה פשוטה אבל עמוקה עד מאוד, מדהים אבל מי שניסח אותה היה מיודענו הצ'חצ'ח דלעיל. לבקשתי, הוא סיכם את הצידה הרוחנית שאגר במשך המסע בהגדרה הישירה הזו: 'לא היו לי אורות', הוא מסכם בכנות, 'אבל הבנתי שמהיום כל דבר שאני עושה, מניח תפילין, מתפלל, עושה מצווה או אפילו כל דבר, אני חייב שבדבר הזה תיכנס נקודה של חיות. לא להניח לשום פעולה שתהיה סתם בלי לחלוחיות, בכל דבר להתעקש שתיכנס טיפה חיות אמיתית'. ואם לזה ידידיי, לא קוראים 'אורות', אז מה זה אור?

והנה ברשותכם מחשבה שכל אחד רשאי לשאת עימו לכל מקום: כל יהודי שחי ונושם סביבנו הוא לגמרי לא מה שנראה לנו. אף אדם הוא לא 'הנמוך ההוא', או 'המצחיק ההוא', או 'השמנמן ההוא'. כולנו, גם מי שאנו סבורים כאילו מכירים אנו משכבר הזמנים, ובכן כולנו סודות וצפנים אלוקיים. על פי רוב מצפה אותנו שכבה אטומה של שגרתיות רשמית בגווני אפור, התחפושת מאיימת ולכן איש לא יעז לגשת ולהציע לנו לקלף את המסכות. למען האמת השכבה האטומה דקיקה מאוד וניתנת להסרה באמצעים פשוטים, כמו דיבור והארת פנים. כמה דקות של אמונה בטוב הגנוז בזולת הקפוא, ועוד כמה דקות של דיבורים חמים ופשוטים, ורוב האגוזים נפתחים. למה זה חשוב אתם שואלים? ובכן, תפצחו ותיווכחו.

 

 

 

פרשת פקודי – היכן קולטים הארת הרצון?

 

בס"ד

המעמד אינו חורץ גורלות, לעני כמו לעשיר סיכויים שווים לזכות לקרבת אלוקים. המצרך החיוני באמת הוא רצון.

 הצדיק נוהג לדבר בשתי לשונות בו זמנית, באחת לדרי מעלה ובאחרת לשוכני מטה. שפתו הכפולה היא דעתו הגדולה.

פרשיות התורה האחרונות עוסקות במלאכת המשכן בתבנית כליו בקומתו ובהקמתו. חכמה רבה נדרשה למלאכה וכל העוסקים בה אכן זכו לשפע חכמת לב ותבונה. עם זאת ככלות המלאכה, על ההקמה עצמה הופקד משה רבינו לבדו. הקמת המשכן כרוכה בשפע עליון מאוד של דעת, דעתם של צדיקים מופלגים, דעת כה נשגבה שיש בה כדי לחבר עליונים ותחתונים. הדעת הזו היא נס הקיום שלנו היום, בכל יום ממש.

*

בני אדם חולקים מעמדות שונים ועל פי רוב משוכנעים כי המעמד חורץ גורלות ומשפיע על מי שאתה תהיה ועד כמה תזכה. זו כמובן טעות מוחלטת. ניקח לדוגמה את שני הקצוות היותר קיצוניים – עשיר ועני, לשניהם באופן שווה יש את כל הסיבות להיות הכי קרובים להשי"ת, ודווקא בשל מצבם. העני מחמת שברון ליבו קרוב מאוד לה' ותפילתו רצויה ומקובלת למעלה לפני כל התפילות. 'אשכון את דכא' כלומר, אם הינך למטה, משמע עליך לחוש כי אצלך ה' עימך ואיתך ממש. מנגד העשיר, בזכות עושרו אמור בוודאי להימצא קרוב מאוד לה', שורשה הרוחני של העשירות גבוה ונשגב מאוד, וראוי היה באמת שאדם שיש לו עשירות וכל טוב יהיה מקורב מאוד להשי"ת.

כלליות העולמות

עינינו הרואות כמובן את ההיפך. העניות מסוגלת להעביר חלילה את העני על דעתו ועל דעת קונו, והעשירות לא בהכרח מביאה את הגביר לידי קרבת אלוקים. המעמד אם כן אינו מבטיח דבר, הוא לא יתרון ולא חיסרון. הבעיה כמו גם המעלה תלויות בעניין אחר – בחיבור שבין שני העולמות. המצרך הרוחני החיוני ביותר הוא הרצון. איש מאיתנו אינו מסוגל להניע אצבע ללא רצון, וכשהוא רוצה הוא מסוגל בסייעתא דשמיא גם להניע טחנת כוח. הרצון הוא הפרנסה של הנפש, הוא מחייה ומזין מצמיח ומניע. הרצון הוא הארה, 'הארת הרצון'. וכמו בכל מה שקשור להארות, כדי שהרצון יאיר דרושים לו תנאים נאותים. הרצון מאיר כששני עולמות מתחברים, עולם עליון ועולם תחתון.

נבין זאת מהדוגמה ההפוכה: היכן אנו מאבדים את החשק? הרצון מתפוגג בקצוות, בקצה העליון או בתחתון. הצלחה ועלייה עלולות להביא לידי זחיחות הדעת שסופו אובדן הרצון – יש לי הכל, אני יודע הכל, ממילא אין לי שום רצון. ירידות וקשיים עשויים בוודאי להביא להפסד הרצון. המיואש והמדוכדך מאבד בראש ובראשונה את הרצון. אין זה משנה אם כן מי אתה והיכן אתה, למעלה או למטה בניסיון העוני או בעושר, תמיד הינך בסכנת הייאוש ואובדן הרצון. מי שבידיו לייצר רצונות אצל כל אחד הוא רק זה שיהיה מסוגל לדבר בשתי לשונות בבת אחת. בשפה אחת ידבר אל העשיר ובשפה אחרת ישוחח עם העני מדעת.

הצדיק הגדול שפה עשירה לו, והוא מדבר בכמה וכמה לשונות בבת אחת. לדרי מעלה הוא מספר עד כמה גדול ה' ועד כמה הם קטנים ולא התחילו כלל לחיות. לקטנים הוא מספר עד כמה הם חשובים ונחשבים, ואיך אצלם ממש מצוי ה' ואשרי חלקם ממש. השפה הכפולה הזו פונה לא רק לשני טיפוסים, פעמים שהיא דוברת אל אותו אדם ממש ואומרת לו בבת אחת שני דברים – לא התחלת כלל ואינך יודע כלום אבל אשריך מאוד כי ה' איתך ואצלך ונהנה מאוד מעבודתך. שני הכתובות אליהן ממוענים הדיבורים ההפוכים הללו הם למעשה שתי בחינות שנקראות 'בן ותלמיד'. המטרה העליונה של הצדיק, כפי שמלמד רבינו ז"ל, היא לכלול את השניים הללו יחד ולגרום להם לשוחח זה עם זה. שהתלמיד יקבל קמעא מהבן והבן יקבל מעט מהתלמיד.

נס פורים

המשכן שפרשתנו עסוקה בהקמתו היווה מקום להתוועדותן של שתי הבחינות, בן ותלמיד, לפיכך בו ודווקא בו מורגשת באופן כה גלוי ונפלא הארת הרצון. המשכן האיר לכל יהודי שני השגות גם יחד, הוא יכול היה לראות עד כמה ה' קרוב אליו ושרוי בתוכו, והוא גם ראה שם והבין שמימיו עוד לא התחיל לעבוד את בוראו. המראה הכפול הזה הביא אותו לידי הארת הרצון.

זהו גם פשרו של נס פורים. כבר כעת אנו שואפים ומתפללים לזכות לאותה הארה הקרויה על שם צדיקיה – הארת מרדכי ואסתר. משמעותה של ההארה היא דעת עליונה ונשגבה, דעת שיש בה כדי להפר עצת המן. הדעת הזו מורכבת ממה שנראה כתרתי דסתרי: מרדכי הוא צדיק דר מעלה, מור דרור ובשמים ראש. אסתר היא הסתרה שבתוך ההסתרה. מי שמאזין מעט לסגנונו ולדיבוריו של הצדיק שומע תמיד את מרדכי ואסתר. הדעת של רבינו משוחחת עימנו בלשון כפולה: אומרים לך שלא התחלת ואינך יודע כלל ובה בשעה מראים לך בחוש שהנה-הנה ה' יתברך כאן עימך ואצלך ואשריך. השילוב המופלא הזה רק הוא לבדו יכול לעורר בלב כל אדם ובכל מצב את להט הרצון, ורק הוא מסוגל לשכנע אותנו כי באמת ותמיד ה' רוצה בנו ומצוי עימנו.

(ע"פ ליקו"ת ז', וליקו"ה שבת ג)

 

מליץ יושר – הגל השלישי של המחלוקת כנגד חסידי ברסלב בראי עיתון 'המליץ'.

(פורסם במגזין 'ניצוצות' – אדר א' תשע"ו)

בס"ד

"והנה אבן גדולה כברק עופפת ותטבע במצח חסיד בראסלאווער ויפול ארצה ויתעלף, והנה אבן אחרת מכף קולע הושלכה על ארון הקודש ותנפץ את דלתיו לשבבים"

מליץ יושר

ימים רוויי תלאה מצה ומריבה בגל עכור של מחלוקת על משיח ה' ותלמידיו כמעט שלא הותירו טביעת אצבע בכתובים. בעוד ומאורעות רדיפות המחלוקת בזמן רביה"ק ומהרנ"ת מצאו ביטויים במכתבי מוהרנ"ת וזיכרונותיו, הרי שאירועי הימים בימי חיי רבי נחמן מטולטשין ניחנים בעיקר בשתיקת הכתב ובדומיית הזיכרונות. בתקופה השותקת הזו, באין משמיע קולו מבפנים, מגלגלת יד ההשגחה אל מוקד ההתרחשויות, העיר אומן בימי ראש השנה, יד כותבת מבחוץ, ששומע את בליל השמועות אודות חסידי ברסלב והמצווה המוזרה לרודפם ולהומם, הוא אינו מאמין ומחליט לבחון את הדברים מקרוב, הכי קרוב שאפשר. לקראת ראש השנה של שנת תרכ"ד הוא עושה דרכו לעיר אומן, שוהה במקום ומתעד את האירועים. את רישומיו המזועזעים הוא מחליט לפרסם על גבי גיליונותיו של אחד מכתבי העת הנפוצים בתקופה זו ברוסיה – 'המליץ'.  בזהירות הנדרשת ובתבונה, לאחר כמאה וחמישים ושתיים שנה מערכת 'ניצוצות' מביאה בפני הקוראים את דברי הימים בתקופה זו. * ימי התלאות.

 

"הָיוּ כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים שֶׁחָשְׁבוּ אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁעִנְיַן רַבֵּנוּ עוֹמֵד לְהִפָּסֵק חָלִילָה, כְּמוֹ בְּעֵת הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּזְמַן מוֹהַרְנַ"ת זַ"ל, וְכֵן בִּזְמַנּוֹ שֶׁל רַבִּי נַחְמָן מִטּוֹלְטְשִׁין, וְכֵן כְּשֶׁעָלוּ הַקּוֹמוֹנִיסְטִים לַשִּׁלְטוֹן וְאָמְרוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתָּפֵס כְּחָסִיד בְּרֶסְלֶב יֵהָרֵג, וְכֵן אַחַר מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּכְחֲדוּ רֹב רֻבָּם שֶׁל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, הֵן בְּרוּסְיָא וְהֵן בְּפּוֹלַנְיָא, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן דִּבּוּרוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ שֶׁהִבְטִיחַ וְאָמַר הָאֵשׁ שֶׁלִּי תּוּקַד עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ קַיָּם וְעוֹמֵד וּמִתְחַדֵּשׁ בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, מִבְּלִי הָבֵן (שיח שרפי קודש ה – תנב)".

חסידות ברסלב הינה תופעה יהודית-רוחנית היסטורית, שעצם קיומה מערער על אי אלו מיסודות ההיגיון, ועובדת התפתחותה והתפשטותה על פני תבל מעידה כאלף עדים על נס עילאי הנופח באפה נשמת חיים. תלאות מתלאות שונות פקדו את דברי ימיה, וכל מיני הרפתקאי עדו על נושאי דגלה ומוסרי אבוקתה מדור לדור. את דבר הנס הברסלבאי מפרסמת בעיקר המחלוקת שנטפלה אליה מאז ימי ינקות ולא נטשה אף ברבות ימיה. גל אחר גל עשויה המחלוקת, מתעוררת- שורפת- דועכת וחוזר חלילה. דור דור ודורשיו דור דור ומעוררי פולמוסיו ומחרחרי ריבות בשעריו. שלושה גלים עיקריים של מחלוקת, מרים ממוות וקשים מנשוא, מונה ברסלב בדברי ימיה. ראשון בימי רבינו הקדוש, שני בימי גדול תלמידיו מוהרנ"ת, ושלישי בימי נושא דליו של התלמיד הגדול – רבי נחמן מטולטשין. עתה באנו בדברים על האחרון שבהם.

חשוב להבדיל בין הגלים, לא ראי הגל הראשון כראי השני ולא שניהם כראי השלישי הנבדל מכולם ואף קשה מהם בבחינה מסוימת. את הגל הראשון בימי רבינו ז"ל מעוררים מנהיגים גדולים, אנשים בעלי מעלה כשלעצמם אלא שטעו מרה. החיצים מכוונים בעיקר אל הבעל כוח בעצמו, והוא מתייצב בפניהם וסופג את החיצים כעמוד הענן אשר לפני המחנה. הגל השני קשה מן הראשון לפי שהדור ופרנסיו ירודים יותר, אל הגל הזה מסתפחים אנשים ריקים, בעלי ריב ומדון ומצטרפים למסע ההצקות כל ארחי פרחי ואוהבי מסה ומריבה. גל זה מכוון בעיקר כלפי מוהרנ"ת אולם גם חוג אנשיו סובלים חרפת ביזיונות, מלשינות נישול מקורות פרנסה, נזקי רכוש וגוף וסכנת נפשות. בשיאה מובילה המחלוקת למאסרו של רבי נתן ואף לגירושו למשך שלוש שנים מחוץ לביתו ועירו, אובדן אוצר כתבים ועוד פורענויות. על היקף הפגיעה באנשים ניתן ללמוד מהעובדה שבשיאו של הגל העכור נטשו את מוהרנ"ת רוב מקורביו – לפחות למראית עין, ולא נשארו עימו אלא חמשה תלמידים, כרבי עקיבא לאחר מגיפת ימי העומר. על השפעתה הנוראה של מחלוקת זו גם לאחר דעיכתה, מתבטא ראב"ן בעדות נוראה:  "רובם ככולם מהקיבוץ שבברסלב לא היה ביכולת להחזירם לעבודתם גם אחרי כשעזר השי"ת למוהרנ"ת והניח לו מכל אויביו מסביב" (ימי התלאות עמ' כ'). כל כך קשים מאורעות הימים האלה שאפילו כותבי דברי הימים מחוץ לכותלי בית מדרשינו טוענים כי המחלוקת כנגד חסידי ברסלב והפגיעות בהן 'עלו באכזריותם על כל רדיפות החסידים בידי מתנגדיהם במאה הקודמת לזו'.

הגל השלישי מתנפל על חסידי ברסלב בראשית שנות ה-כ' של המאה הקודמת, ומכמה היבטים הוא קשה מכל קודמיו. ראשית, האירועים מתרחשים כעשרים שנה לאחר הסתלקות התלמיד הגדול, מוהרנ"ת. מצבה של החסידות בכללה זקוק לישועה, ההשכלה עושה שמות מצד אחד וירידת הדורות ושכחת תורת הבעל שם טוב הקדוש מאידך. ברסלב כשלעצמה נאחזת בציפורניה, דלה באנשים וענייה באמצעים, רק רוחה הגדולה מסוככת על אי אלו האנשים שבחרו להם את הבעל תפילה למלך ויצאו אחריו מחוץ ליישוב. בעת הזאת המשׂרה נתונה בעיקרה על שכמו של איש אחד, הלא הוא רבי נחמן טולטשינער – נושא דלייו וכליו של מוהרנ"ת. הרועים זה מכבר נאספו והזאבים לוטשים עיניים אל שארית הצאן. גל הרדיפות הזה מונהג בעיקרו על ידי אנשים קלים שבקלים, ריקים ופוחזים תאבי ממון ושלטון שאינם בוחלים בשום אמצעים להשיג תאוותם. ועובדה זו תורמת בהחלט לאופי המאורעות שמקבלים בגל הזה צורה בוטה ושפלה עוד יותר.

את מדורת המחלוקת מציתים כמה מוקדים עיקריים שהמשמעותית ביניהן מתרכזת בעיר אומן סביב התאספות אנשי שלומנו בציונו של רבינו הקדוש בימי ראש השנה. נספחים ומשפיעים על כך מוקדי הצקות ועלילות נוספים. זו מציאות שלא תיאמן, בן דורנו יתקשה לציירה אף בדמיונו הפרוע.

 

את העורבים ציוותי

בנקודה מצערת ורבת מבוכה זו, מסמנת המחלוקת כנגד חסידי ברסלב, לא רק את קו השפל היותר נמוך של ההידרדרות המוסרית – אף גם את התגלמותה של שכחת התורה, הלא היא תורת הבעש"ט ותלמידיו הקדושים שבכמה חצרות ואצל אי אלו אישים התרוקנה מתכניה הרוממים והפכה קרדום לחפור בו בורות ריקים אין בם מים, רק נחשי מריבה ועקרבים. אכן כן, זו בבואתה של גסות הרוח, קטנות הדעת וכסילות הלב. כלפי חוץ מתהדרים אותם מחרחרי ריבים בשמונה בגדים, ואין תחת האצטלה מאום מדעת הצדיקים הקדושים, רק בריונות, זחיחות הדעת ושנאת האחר.

והנה דווקא על רקע עכור זה מזדקפת קומתם של חסידי ברסלב הדוויים והסחופים. זה להם שני דורות מהסתלקות הרועה הגדול, באין הנהגה אדמורי"ת ואפס כסף בכיסים, בלתי קשרים ומהלכים בחלונות הגבוהים, ועם שפע עניות ודלדול סך הנפשות, בכל זאת הרוח גברה על שלטון הפחד. הדעת היתמרה מעל עביות הלב. הקומץ נותר דבק באמונתו, בעבודתו, בתורתו ובטוהר מידותיו, ואף השביח והצמיח ענפים אף סיפח מקורבים חדשים. לעומתם, המתנגדים שמנו בשעתם המון בתי אב ואלפי חסידים לא הותירו בעולם שם ושארית.

נפלאת ממנו העובדה שדווקא ימים רוויי תלאה מצה ומריבה אלו כמעט שלא הותירו עבורנו טביעת אצבע בכתובים. בעוד ומאורעות הגל השני והראשון תועדו או למצער מצאו ביטויים במכתבי מוהרנ"ת וזיכרונותיו, הרי שאירועי הגל השלישי ניחנים בעיקר בשתיקת הכתב ובדומיית הזיכרונות. בימים האלה אין יד כותבת בברסלב, עזרא הסופר הסתלק מזה שני עשורים, וכל הידוע לנו מהימים הללו ומאורעותיהם מסתכם דרך כלל בכמה פסקאות קצרות, פזורות, שאינן משקפות מאום מהמתחולל באמת.

מה פלאית היא אם כן העובדה שדווקא אל התקופה השותקת הזו, באין משמיע קולו מבפנים, מגלגלת יד ההשגחה אל מוקד ההתרחשויות, העיר אומן בימי ראש השנה, יד כותבת מבחוץ, ועוד בדמותו של 'משכיל' – האישיות היותר רחוקה מהווייתם של חסידי ברסלב ומעולמם. אפשר יש כאן בחינת "ואת העורבים ציוויתי לכלכלך". משכיל זה, בן העיר טשהערין ויתכן שאף צאצא לאב חסיד ברסלב לפנים, שומע את בליל השמועות אודות חסידי ברסלב והמצווה המוזרה לרודפם ולהומם, אינו מאמין ומחליט לבחון את הדברים מקרוב, הכי קרוב שאפשר. לקראת ראש השנה של שנת תרכ"ד הוא עושה דרכו לעיר אומן, שוהה במקום ומתעד את האירועים. את רישומיו המזועזעים הוא מחליט לפרסם על גבי גיליונותיו של אחד מכתבי העת המשכיליים הנפוצים בתקופה זו ברוסיה – 'המליץ'.

 

וכך בדיוק לפני כמאה חמישים ושתיים שנה מופיעים להם בדפיו הפנמיים של 'המליץ' בזה אחר זה, במשך שלושה שבועות, סדרת מאמרים הנושאים את הכותרת 'חסידי בראסלאוו ועיר אומן'. המאמרים רואים אור בתאריכים י"ח אדר א' (בעמודים 107-106) תרכ"ד, כ"ה אדר א' (בעמודים 128-126) וב' באדר ב' (עמודים140-141). הכותב שומר על אנונימיות ומסתפק בראשי התיבות א"ת. זהותו עלומה רק זאת אנו יודעים כי מושבו בעיר טשהערין.

עלינו להתייחס לתיעוד זה בזהירות ובפקחות הנדרשת. בכל זאת הכותב אינו נמנה על קהל יראי ה', ועדיין לגבי התיאורים הענייניים אין ספק כי הם מתארים התרחשויות אמתיות אותן ראה הכותב בזמן אמת והביאם כהווייתם. די בעובדה שהדברים מתפרסמים שבוע אחר שבוע בכתב עת מרכזי ונחשב כל כך, ואינם מופרכים על ידי אי מי, כדי ללמדך על אמיתותם. חשוב לשים לב להערת העורך, המכנה עצמו אר"ז, המופיעה בסיום הפרק השלישי והאחרון. הוא מתנצל על שהדברים מתפרסמים באיחור רב – כחמשה ירחים לאחר שהגיעו לשולחנו, ומנמק זאת בכך שמאחר והדברים כה חמורים נאלצה המערכת לבחון האם אמת נכון הדבר, רק משהתברר ללא כל ספק שהדברים כנים ואמתיים, הרשתה לעצמה מערכת העיתון לפרסמם.

זו כמובן התנסחות דיפלומטית שמבקשת להותיר על הקורא את הרושם הרצוי. מאחורי חמשת הירחים הללו מסתתרת אמת מעט שונה. מלכתחילה העדיף העורך להימנע מפרסום הדברים וזאת בשל המהומות שהם עתידים לעורר. אר"ז מעדיף לקבור את מכתביו של א.ת עמוק בגנזכי המערכת, וכשהסופר מטשהערין מבין זאת הוא משגר אליו התרעה ברורה לאמור – באם לא יתפרסמו הדברים הוא יתרגמם לרוסית ויפרסמם באופן עצמאי בצירוף ההערה כי 'המליץ' העדיף להתעלם מעובדות לא נעימות ולתרום את חלקו בחיפוי על מעשי רשע. האיום פועל את פעולתו, 'המליץ' נכנע ומפרסם את הכתבות שאכן מחוללות מהומה רבתי ואף תורמת בעקיפין להתעניינותם של משכילים נוספים בברסלב וענייניה.

 

חסידי בראסלאוו ועיר אומאן

קורא נכבד הלא קראת את ספר דברי הימים לבני ישראל מני אז הוגלה מעלה אדמתו ועד היום הזה, ויודע אתה את כל התלאה אשר מצאתהו בימי הביניים (מיטטעאלטער) ימי חושך ואפלה, הימים אשר כל גוי ואדם יחד הלוך הלכו אל האיוולת ויאמרו אליה פה אחד לכי מלכי עלינו. במלאכות הסכלות, היא חקקה חקקי –אוון ומכתביה עמל כתבו לתת את יהודא לשמצה וישראל לבז ולמשסה ואין אומר השב הה! מי ייתן ותשתכחנה העתים האלה, לא תזכרנה ולא תפקדנה ולא תעלינה על לב לעולם. רעים היו הימים ההם ימי חורבן בית מקדשנו, שאז גורל כל גוי ולאום גם לישראל נפל לחבל, וגם עליו עבר כוס, ממנו ימצה ישבת כל עם ועם כי יעלה הכורת עליו ולקח מידו את ממשלתו המדינית וחיה: לא כן בימי הביניים, כי חשוב חשבו העמים מזימת איוולת להשמיד את היהודים ודתם מעל פני האדמה, ובאכזריות חמה מכוסה בשמלת יראת ד' התנפלו עליהם להכחיד להם שם ושארית תחת כל השמים, לאמר ד' שלחנו לנקום נקמות בעוברי רצונו.

באמצעות פתיחה רווית ארכאיות זו מבקש הכותב להדגים לקוראיו לאלו מחוזות רחוקים וחשוכים עתידה ליטול אותו ההתרחשויות המדווחות להלן. בעיניו, פעולות איבה דוגמת אלו אותן פגש באומן כלפי חסידי ברסלב, מתאימות ושייכות לימי הביניים, ומזכירות עד כאב את חורבן הבית ואולי את הפוגרומים שבוצעו בתקופות חשוכות על ידי גויים נבערים.

אך הקורא בספר כל הדברים האלה יוכל לשכוח לרגעים את אשר קורא, ועני עמו ועמלו לא יזכור יצא החוצה… יתענג על הדר פרי הציוויליזציון [הקִדמה] אשר זה לא כביר זרעה זרועיה ותעש קציר כמו נטע, ועיניו תראינה את המחזה הזה הגדול ונפלא ועצמותיו תגלנה… לא כן האיש אשר היה באומאן הוא לא יוכל לשכוח את תלאות ישראל בימים עברו, כל שמחה כל עונג, אין כח בידם לשרש מלבו זכרון עמל יהודא עניו ומרודו בימי קדם, ניצבים ניצבים הם חיים וקיימים לנגד עיניו תמיד, ומנהמת לב יקרא: הלעולמים אהה! הלנצח חוסן האיוולת ואם תקפה לדור דורים? הלנצח תאכל חרבה בשר חללים ומדם נקיים תרווה עד בלי ירח?!-

לפני שהוא פותח בתיאור המחזה 'הנורא ומרגיז נפש', כהגדרתו, מקדים הכותב ומתאר את חסידי ברסלב עצמם כאנשים יראים ושלמים המקפידים על קלה כחמורה ומתלבשים כדרך כל החסידים במלבושים ארוכים, אשר אין כל סיבה נראית לעין מדוע זה יירדפו על ידי אחיהם, החסידים והיראים לכאורה. דגש מיוחד מושׂם על העובדה שחסידי ברסלב "מאמינים בצדיקי הדור אמונה בלי מיצרים" – ואם כן גדלה התמיהה שבעתיים; הם אינם מתנגדים, אינם משכילים, אינם סוטים ימין ושמאל מהתורה וצדיקים הדור, מה היא אפוא העילה לרדיפות?!

מחזה נורא מרגיז נפש משבר עצמות ומבהיל הרוח יראה האדם בעיר הזאת בראשית כל שנה ושנה: וראה אנשים הולכים ורגלי אדם להמה, מלבושיהם סרוחים על רגליהם [ארוכים כדרך החסידים, ד.ג], פאת זקנם יורד על פי מידתם ופאת ראשם לא יקיפו, ירחצו ידיהם עת טמאים הם, ערב ובקר ישפכו שיחם לפני א-ל השמים, וכי תדבר עם אחד מהם שנים ושלש מלין וידעת ובחנת כי שלמים האנשים האלה עם תורתנו הכתובה והמסורה, לא יטו ימין ושמאל מכל דברי הש"ע, ונוסף לזה המה מאמינים בצדיקי הדור אמונה בלי מצרים: פתאום – והנה עדת נערים ילדי פשע עוטרים אותם מכל עבריהם וגם המה מזרע היהודים, ועפרו בעפר לעומתם והשליכו עליכם אבנים, וקראו עליהם בקול בראסליוויר כלבים! נחמנטשיקים!

 

פוגרום בקלויז

התמונה הבאה לקוחה כביכול מתוך תיאור אוטנטי של 'פוגרום'; השלכת אבנים וחפצים שיש בהם כדי להמית, רגימת בית הכנסת בבליסטראות וחילול הקודש נורא ואיום כאשר האבנים פוגעות בארון הקודש ומנפצות את דלתו! כל זאת נעשה מתוך טירוף חושים וניסיון מוכח להרוג ולחבל בכל קנה מידה אפשרי. אלא שהפוגרום הזה, לחרדת ותדהמת הכותב, אינו מבוצע על ידי פלוגת קוזאקים או סיעת 'שקצים' מקומית, הפורעים הם יהודים, חסידים למראית עין…

בראות האומללים האלה כי אל עקרבים הם הולכים ונגד פניהם רעה, והחישו מפלט למו אל בית מדרשם והחזיקו בקרנותיו לחסות מזרם מטר אבנים וכדורי מות אשר ירה יירו בזעף אף ובחמה שפוכה: אך גם אל המזבח הזה יגיח האויב בזרוע נטויה ובמורא גדול, חלוני הבית ישבר לרסיסים, וכל כליו ינפץ בלי חמלה – עוד אתה מחריש משתאה לדעת מה זאת וכל מה זה, והנה אבן גדולה כברק עופפת ותטבע במצח חסיד בראסלאווער ויפול ארצה ויתעלף – על הדבר הזה הנך זועף וחמתך כאש ניתכת, והנה אבן אחרת מכף קולע הושלכה על ארון הקודש ותנפץ את דלתיו לשבבים!

 כל זאת אתה רואה, ועיניך תחשכנה מראות, לבך עליך הומה וברכיך כושלות ומפיך בלי רצון יתרוצצו מלים אהה ד'! מה זאת? אנה אנכי עומד? מה שם האדמה אשר אנכי עומד עליה? ומה השנה בה אראה כזאת?-

בארץ רוסלאנד אתה, והעיר עיר אומאן, והשנה שנת התרכ"ג, 1863 למספר העמים, ואתה דע לך:

להשיב לך דבר על שאלתך מה זאת? הייתי מוכרח לספר לך מעשיות וספורים ארוכים מארץ מדה: אולם יען כי אין נפשי לחבר ספר כי אם לכתוב מאמר במכתב – עתי, ע"כ הנני להגיד לך בקיצור מלין, פשר דבר הזר אשר ראית, הטה אוזנך ושמע.

להלן הולך הכותב ופורט את השתלשלות גלגולי המחלוקות על שלושת גליה, בתקופת רבינו ז"ל, בימי מוהרנ"ת וכעת בפעם השלישית. אנו מדלגים ומזכירים רק עיקרי דברים.

איש היה בעיר בראסלוב אשר במחוז פאדאליען זה כששים שנה, ושמו רבי נחמן והיה האיש ההוא מקובל וחסיד וגם נכד הבעש"ט, ושמו נודע לתהילה בפי תושבי אוקראינה ההולכים בדרכי החסידות ויתלקטו אליו אנשים רבים לשמוע מפיו תורה כמשפט אחינו בארץ הזאת עד היום הזה רבים מגדולי – רבי – החסידים אהבוהו ויטו אליו חסד, ואחדים מהם שנאוהו בלבם ודיברו עליו מרורות…

ברבות הימים ויספח אליו איש צעיר לימים, לו יד ושם בתלמוד ובחכמת הקבלה, הרב רבי נתן מעיר נעמרוב, והוא היה הראשון אשר הואיל באר את תורות רבו ולמצוא בכל מילה והגה היוצא מפיו סודות עמוקים, והוא החל לכתוב אותם על ספר ולחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל ע"י הדפוס, והינם מלאים פירושים ורמזים על מקרא ותלמוד בדרך הקבלה החדשה ככל המון הספרים אשר נתחברו מרבי החסידים זה כמאה שנה.

ויקם ד' אויב על רבי נחמן את היהודי – המכונה… אשר שפך עליו כל גלי חמתו ויתנהו כאחד הריקים והפוחזים, ואת עדת חסידיו הבטיח נאמנה כי כל המדבר סרה על רבי נחמן והנלווים אליו, ישלח ידיו בספריהם ויקרעם לגזרים, בגן עדן תהיה מנוחתו: ומי שיכה אותם, וירדפם עד חרמה וישבר להם מטה לחם, משנה עדן יירש ושכרו עין לא ראתה אלוקים זולתך…

בהמשך מגלה הכותב את דעתו כי אין בכוונתו להתערב בפרטי המחלוקת ולהכריע בין הצדדים, הוא משתדל להותיר רושם ניטראלי ומדגיש את התמקדותו בעובדות ובאשר ראו עיניו.

אין מגמתי הפעם להתחקות אחר שרשי רגבי המסה והמריבה… ואין את נפשי להכריע בין שתי הדעות…

ניכר שהוא גם חושש להביע דעתו בעניין…

לא פה המקום ולא זאת העת לחוות את דעתי על הדבר הגדול הזה אשר יש בכוחו להעלות עלי ועל 'המליץ' את כל גלי מי השנאה והמשטמה מבלי שיועיל מאומה: אך זאת אגיד, כי דבר ברור הוא שאין עליו מערערין שדברי… הכו שורש בלב חסידיו אשר האמינו בו, ולא אחרו למלאות פקודותיו ככתבם וכלשונם גדפו, חרפו עקבות הבראסליווער- חסידים, נתנום לשמצה בקמיהם, ספריהם שרפו רמסו ברגלים, ויקרעום בלי חמלה, וגם על עצמם ובשרם שלחו ידיהם, ויכו את הבראסליווער מכה בלתי סרה, וירעו להם ככל אשר השיגה ידם.

הוא מתאר את תקופת השקט שלאחר הסתלקות רבינו הקדוש ומות החולק כ'שקט שלפני הסערה':

…ותשקוט הארץ כמעט וחמת המריבה שככה: ויהיו חסידי שאר הרביס עוינים את חסידי בראסלוב כמקדם ויהיו בעיניהם כעוברי תורה ומינים, אך ידם לא שלחו בהם –

אולם הדומיה הזאת הייתה נוראה מאוד, דמיונה, כשקט מלחמה (וואפפענ-שטילשטאנד)… ואז תפרוץ המלחמה בשטף אף ולהב אשר אוכלה…

 

בקטע הבא הכותב מתאר את מצבם ומספרם של אנשי שלומנו וכוחם היחסי של הרודף והנרדף:

חסידי בראסלוב היו עוד מעטים במספרם ולא עצרו כח לעמוד נגד ההמון הרב מחסידים אחרים אשר אמרו לבלעם חיים: אך בעת השקט והדומיה התאספו אליהם מעט מעט אנשים רבים ויהיו לאגודה אחת אשר לא במהרה תנתק. ומורדי אור, אוהבי ריב ומדון, מצאו תואנה למו להפיח גחלת אש השנאה אשר כמעט עממה – ואוהבי שלום התברכו בלבבם כי כבר כבה ונדעכה – לחדש ימי המלחמה כקדם ולהכות את הארץ חרם. כי ציווה רבי נחמן את שומרי בריתו ועדותיו בטרם מותו, לבוא בכל ר"ה ור"ה אשר באומאן ולהתפלל מזמורי תהלים ותפילות ובקשות, וע"י זה יוכל להצילם מדינה של גיהינום, ואמר בזה הלשון "כל מי שיגיד על קברי תהלים ותחנות וועל איך איהם בייא די פאות ארויסשלעפין פינ'ם-גיהנם" ובדבר הזה מצאו האנשים תואנה להתגולל ולהתנפל על הבראסלויווער מנער ועד זקן טף ונשים, ובראשם בחור שר צבא יצא הרב …*)

במאמר המוסגר כאן בשולי הגיליון מציין הכותב את ששמע כי מאחורי מחלוקת זו אין – כטענת החולקים – עניין מהותי כלשהו, אלא דברים אחרים אותם הוא רומז בלשון הנקייה 'דברים יותר חומריים', אלא שהוא מתיירא להיכוות בגחלת.

בנקודה זו מתוארת התקופה שלאחר הסתלקות מוהרנ"ת ופטירת החולק, והתפרצותו של גל המחלוקת השלישי שמתפרץ לאחר הסתלקות 'המיוחד שבתלמידי רבי נחמן' הוא מוהרנ"ת, ופטירתו של החולק אשר חסידיו "אם רבים או רובם שכחו אותו ואת דבריו הטובים אך יזכרו ולא ישכחו לנקום ולנטור את הבראסליווער ולהבזותם ולהכריעם לטבח", כלשונו וכהגדרתו.

וזולת זה קמו לעתים מזומנים אנשים המכונים בשם יהודים- טובים,  -אשר משנאה פרטית או מתאווה להתדמות לאלה אשר בפי העם בשם גדולים ואיתני ארץ יכונו, או מחפצם להשאיר להם שם וזכר בתולדות הבראסליווער, או מסיבות אחרות יותר עמוקות ויותר נעלמות – ויפיחו אש השנאה, וישפכו שמן וזפת על תבערת הריב, ויזרעו זרע קנאה ומשטמה על תלמי לב העם, תחת אשר היה להם לקרבם ולעשות מהם אגודה אחת לחשוב מחשבה אחת ודברים אחדים לטובת הכלל.

דברי שנאה ומשטמה כאלה שמענו לא אחת ולא שתים יוצאים מפי הרב מ… ומפי הרב מ… ומגמת שניהם להכחיד את הבראסליווער מעל פני אדמת אוקריינא, לשרש שרשם הפורה, לפי דבריהם איוולת וריק… גם תמה אני אם יש הצדקה לאנשים האלה להוכיח איוולת הבראסליווער על פניהם, אם יאמרו אל הברסליווער טולו קוץ מבין עיניכם, הלא יענו המה ויגידו: הסירו הקיסם מבין עיניכם! [הציטוט כמובן שגוי קמעא, כוונתו למאמר חז"ל (בבא בתרא דף ט"ו ע"ב)  "אומר לו טול קיסם מבין עיניך – אומר לו טול קורה מבין עיניך, אמר לו אמר לו כספך היה לסיגים – אמר לו סבאך מהול במים", ד.ג].

להלן פורט הכותב את היחס כלפי חסידי ברסלב ומבחין בשלושה סוגים שונים; המתנערים ממעשים נלוזים אלה ומוחים בפורעים. המחזיקים במחלוקת והפורעים הנבערים. הנמנעים אך שואבים הנאה מרובה מהמתרחש.

יושבי אומאן ושאר העירות אשר נמצאו שמה חסידי בראסלוב ייפרדו והיו לשלשה מפלגות בייחוסם אל אלה האחרונים: 1) המשכילים על דבר חכמה וכל אשר חננו ד' דעת להבין טוב ורע, המה יקראו בגרון ומכאב לב יזעקו על השערורייה הזאת להכות ולרדוף באף אנשים עברים מאחינו, אך על דבר דעותיהם כי שונות המה ובשם תורתנו הקדושה… ידרשו אהבה לכל אדם יהי מה.

 

שלוש כתות בשונאים

בשולי הגיליון מנסה הכותב לזהות את סיבת השנאה כלפי חסידי ברסלב, בהגדרה דלהלן: עיקר שנוי דעותיהם של הבראסליווער הוא אך בלתי תתם אמון בצדיקי הדור החיים עמנו היום, ומאמינים אמונה חזקה בר' נחמן כי היה איש אלוקים נורא ודברי תורתו סודות עמוקים ונפלאים משכל אנוש, ושומרים את פקודותיו, למרות כל המכות והרדיפות והחרפות אשר ישביעום החסידים האחרים.

 2) הבוערים בעם, אנשים ריקים ופוחזים ונערים שובבים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם הם המה המשליכים את האבנים, המעפרים בעפר, המכים את הבראסליווער מכת בלתי סרה בהתאספם יחד בכל ר"ה ור"ה לחנן עפר ר' נחמן. האנשים האלה המדקדקים במצות כחוט השערה, וגם ממצות שאדם דש בעקביו לא הניחו ידיהם, המקבילים פני רבם לבקרים, האנשים האלה ישברו את חלונות בית המדרש אשר הבארסליווער מתפללים שמה בראש השנה יעשו כל מלאכה האסורה ביום החג אך למען הכעיס את הבראסלויווער ולעשות להם רעה לא ידעו שחרה: 3) שאר יושבי העיר אשר גם בתוכם נמצאו אנשים אשר רע בעיניהם המעשה לראות את הבראסליווער נגשים ונענים תחת יד לוחציהם ומעניהם חנם. אך רובם והמה המתחסדים, תכלית שנאה ישנאו את הבראסליווער בליבם, מדברים עליהם מרורות יבדו ויחפו עליהם דברים אשר לא כן, ותמיד כל היום מספרים ספורים ומעשיות מהצדיקים שכבר מתו וגם מהחיים אשר חיים עדנה, איך צוו ומצווים להשמיד את הבארסלויווער, ולתיתם לשמצה בקמיהם; איך הבטיחו את המכים והרודפים אותם עולם הבא וגן עדן. והבערים בעם… כשמעם את הדברים האלה המראים באצבע דרך קרובה וישרה אל פתח הגן אשר בעדן, יחישו וימהרו לכלות חמתם בהבראסליווע האומללים וקונים עולמם בשעה אחת.

 והאנשים המספרים את המעשיות הנוראות, עומדים מרחוק שמחים וטובי לב, ומתענגים למראה עיניהם איך האמת מכה את השקר ביד חזקה ובזרוע נטויה, ונותנים תודה לד' "שהחיים וקיימם והגיעם לזמן הזה" שגם עמי-הארצים ואנשים פשוטים – אנכי מעתיק את דבריהם כצורתם – ידעו דבר ד' ומקנאים לשמו ולזכרו המחולל בפי הזדים והרשעים, ולא רק בפיהם ובשפתם, כי אם בידם ובאגרופם יהללו את ד'.

אין אנו מתכוונים לקבל את דברי הכותב כתורה מסיני, למרות שהעובדות ככל הנראה מדויקות ואינן נוטות לגוזמה. אך עדיין דעותיו רחוקות מאוד מעולמנו והן משתרבבות תחת קולמוסו, לפיכך נמנענו מלהביא את כל הדברים שאין בהם תועלת או מידע עובדתי לעניינו. בכל זאת כדאי לשים לב לזעזוע, שמובע בזאת בכנות, מאשר ראו עיניו.

כאשר הנני רואה את המחזה הנורא הזה, איך אנשים כמונו מוכים ונענים באכזריות חמה בחוצות עיר רבתי, בידי נערים שובבים ואנשים ריקים ופוחזים על לא חמס עשו, וכל יושבי העיר למקטנם ועד גדולם עומדים ורואים ומתענגים למראה עיניהם: אז יעביר זכרוני לנגד עיני את בתי התיאטראות ההם ברומא אשר בתוכם היו כלואים זאבי ערב שואגים לטרף וחיות רעות ודורסות צמאות לדם, וגם אנשים עברים אשר נשבו במלחמה ויגלו לעיר רומא – ועל כי חפץ יושבי רומא אשר התאספו לראות מחזות נעימות מדשני עצם ומשמחי רוח, שלחו החיות הטורפות חפשי מכלאם והמה התנפלו בשצף קצף על היהודים האומללים טרפו, רמסו וישסעו אותם כשסע את הגדי, ותהי המלחמה כבדה ונוראה מאוד, וכל ההמון הרב מחא כף ויריע בקול רנה ושמחה בהולך בחליל.

ואתם קודחי אש המריבה ומאזרי זיקות השנאה תזכירו אותי את נערא [ככה"נ הכוונה לנירון קיסר ד.ג] קיסר רומי, אשר על פי מצוותו הציתו אשר בכל פינות עיר רומא למען תעל על מוקדה השמים, והוא עמד מרחוק, עיניו שבעו ממראה בתים גדולים אשר היו למפלה ואזניו קשובות קול יללה ואנקת חללים אשר אהב סלה!

 אין מגמתי בזה לדבר על לב הבוערים בעם המכים את הבאסליווער, כי עם לא בינות הוא על כן לא ירחם על אדם, ואת דברי לא יבין ולא ישמע. אך עם אלה המתהללים בשם חסידים, ויתברכו בלבבם כי אך אותם חנן ד' דעה והשכל ואמונתם טהורה, ואת הבראסלליווער הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חכמה… עם אלה האנשים משפטים אדבר, לכו נא ונוכחה!

הכותב מטיח בפני מחזיקי המחלוקת את תמיהתו – במה נפלאת אמונתכם שלכם ברבותכם, מאמונתם של חסידי ברסלב ברבם שלהם. מדוע אמונתו של חסיד ברסלב נחשבת לדעתכם כפירה ועבודת אלילים ואמונתכם שלכם, קדושה ומקודשת, אף בשעה שאינה מעוגנת בהיגיון שכל או דבר הלכה?! דבריו, אף כי כנים הם, נגועים בארס של השכלה וזלזול במנהגי הצדיקים, ואף שלא הודה בכך ולא הזכיר זאת בפירוש, אין לנו צורך בהעתקת כל לשונותיו ואנו מדלגים בזאת לשלהי הדברים.

אל נא יעלה על לבבכם כי באתי להזכירכם את עוונות אמונתכם בצדיקים וקדושים, ואל נא תחשבו עלי רעה כי מגמתי להבזותכם על אשר תתנו אמון בדברים אשר לא יאמנו ולא ולהדיחכם בזה מדרכיכם… אך אל נא תכה את רעך! גם לו לב כמוך, חכם בעיניו גם הוא! וכי תכנו, אל תאמר בלבבך כי הטיבות לעשות, אל תחשוב מחשבת פיגול כי שכרך איתך פעולתך מאת ד' אל תבקש שכר כפנחס בעשותך מעשי זמרי! דע, כי ד' מטיב לטובים ולישרים, ולמטים עקלקלותם נכונו ימי חושך וצרה! דע, בהניפך את ידך על רעך, רשע אתה, וכאשר קום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.

טשערין בחודש השביעי תרכ"ד

א"ת"

בתחתית הגיליון מופיעה הערתו של העורך, 'ארז'.

חקרנו ודרשנו היטב זה חמשה ירחים, והנה לדאבון נפשנו אמת נכון הדבר, וע"כ לא יכולנו לעבור על חוק שמנו לנו לבלי נשוא פנים במקום שיש חילול השם והשפלת כבוד ישראל. ונקוה כי דברי הכותב הכתובים באהבה וברגשות נפש יעשו פרי וישמח בלנו לשמוע כי חדל הרוגז בין הכתות השונות וגר בראסליווער עם יתר החסידים ואמונה שלמה נוהגת בם.  

שלושת המאמרים הנוגים הללו לא הניבו פרקי המשך, הסופר מטשהערין גם לא הגשים את הבטחתו להרחיב את היריעה על חסידי ברסלב ודרכם המיוחדת, ובכל זאת דבריו שעוררו הדים רבים, הביאו כמה מהמשכילים הבולטים בתקופה זו להתעניינות מסוימת בחסידי ברסלב ובאגדת הקיבוץ באומן. כעבור שנה לערך, בשנת תרכ"ו, שב הסופר מטשהערין ומדווח מעל דפי המליץ על התרחשויות מסעירות שאירעו בחצרות חסידיות של החולקים על ברסלב, ובד בבד עם מריבה שפרצה בין שתיים מהחצרות העוינות דעכה קמעא מסורת הרדיפות השנתיות שחוו חסידי ברסלב באומן מדי שנה בסביבת ימי הקיבוץ הקדוש בראש השנה.

בפרק זה עד כמה שעצוב הוא ויותר מכך מתמיה ומסעיר נפש, מבטא באופן בהיר את נס נצחיותה של הרוח דקדושה על פני רוחות הזמן. רוחו של הרשע, לימד אותנו רבינו ז"ל, גדולה בשעתו ומסוגלת לבלוע אף צדיק ממנו, אולם רוחו של הצדיק השלם אף סוערת וגדולה ממנה, אלא שיש לו לצדיק כלים להכיל את הרוח, והאנשים המקושרים לצדיק, גם אם יחרשו על גבם בכל העוּלים והשוורים, וגם אם תסער סביבם הרוח, אין הם ניזוקים ממנה אלא מתחשלים והולכים.

נפלא הדבר שמכל אירועי הימים ההם, מי שנסער ויצא מגדרו אלו המשכילים – אנשי השווקים והחוצות. חסידי ברסלב כשלעצמם לא נסערו יתר על המידה, אלא התמידו בעבודתם, בתבערתם וברוחם שאי אפשר לנצחה.

(בעריכת המאמר נעזרתי בחומרים מתוך מאמרו של דוד אסף 'עוד לא נשקט הריב חינם').

כי תשא – מה עושים ביום מעונן?

בס"ד

(עלה לתרופה)

 

חטא העגל והשלכותיו האיומות אירע בעקבות מזג אוויר, יום מעונן וטעויות בחישוב. אילו ידענו מה נחבא בענן, לא היינו טועים.

 

מאחורי השאלות הקשות לא מסתתרים מוקשים – נחבאת שם הדרך שתובילנו ליעד, רק קצת סבלנות, תנו לערפל להתפזר.

 

האדם עשוי היה להיות היצור הכי מיותר בבריאה – מכל צד אפשרי: מלמעלה, מלאכים ושרפים עושים את תפקידים באמונה ובהתלהבות ואין בהם כל דופי. מלמטה, כל היצורים הנחותים ממנו, עושים תפקידם באמונה ולא מחזיקים טיבותא לנפשם, והאדם בקושי משרך רגליים ועד שהוא מבצע מטלה אחת הוא כבר דורש שכר בזה ובבא.

אלא מאי –  האדם מסוגל לבחור להיטיב או להרע, עד כדי כך מוחלטת יכולת זו, שאפילו ה' יתברך אין בידו כביכול לבטלה, 'לא בשמים היא', ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'.

 

*

 

התורה לא בשמים היא, אכן – אבל משם היא באה, כדי לקבל תורה עלה משה השמיימה, וכדי לקיימה הוא ירד למטה. וכאן אירע מה שאירע. חטא העגל שמעסיק אותנו יחד עם פרשיות המשכן. בחטא העגל שהעיב על קבלת התורה מסתתר אחד הלימודים החשובים על מהותה של האמונה:

 

מצד אחד האמונה היא הכוח החזק והמוחלט שמסוגל לגרום לאיש פשוט לחולל נפלאות, לראות ניסים, לכבוש יצרים ולהעפיל לפסגות. האמונה הצמיחה את כל האילנות הטובים והמעשים המשובחים, את כל ההתחלות הטובות ואת כל סוגי מסירות הנפש. מאידך, האמונה נוחה לאבד, ונוטה להיעלם. אמש האמנת, היום ירחם ה'. למעשה, כפי שמלמד רבינו, האמונה לא נאבדת – היא מתבררת. מה שנעלם כביכול זו האמונה שכבר התבררה, ותיכף אתה מקבל ליד אמונה חדשה, ישירות ממכרה האמונה, אמונה גולמית שאיש לא הסיר את סיגיה ולא ליקט את פזוריה, ורק אתה תוכל להחיותה ולהקימה עד שתהיה לאותו כוח דוחף, חזק, ומרנין נפש.

 

בא שש

 

זה פשרו של מאורע חטא העגל. משה רבינו עלה למרום לקבל תורה, ובעלייתו ציווה לנו תאריך מתי ישוב וייראה על פני האדמה. המחשבות על עגל ועבודה זרה החלו כאשר ראה העם 'כי בושש משה', ודרשו חז"ל כי בא שש, הגיעה השעה השישית ומשה אמר שיבוא קודם שעה שישית, אלא שאותו יום, יום המעונן היה, הראות הלקויה הטעתה את העם ותעלוליו של השטן הצליחו, עם ישראל נהה אחרי העגל.

 

העניין הזה תמוה מאוד, איך יתכן שאנשים שראו את ה' עין בעין ירחיקו לכת עד כדי כך בטעותם, רק בעקבות מזג אוויר ערפילי? מבהיר רבי נתן: היום המעונן הוא לא רק מזג אוויר, זהו מזג האמונה. הענן הוא הדבר הזה שאתה צריך היום בדיוק לברר, העניין הזה שבתוכו מסתתרת נקודת האמונה החדשה שנוגעת לקיומך היום הזה, ומיועדת להיכנס אל חייך במהלך השעות הבאות. אנחנו מרבים לחוות מזגי אוויר שונים, כל הזמן הם משתנים, פעם צלול ופעם עכור. הנה לפני שעות ספורות הסתלק הענן ולעיניך נגלתה תמונה של השגחה פרטית, הכביש התיישר לקראתך כסרגל ונתיבי התנועה הבהיקו בניקיונם, גם שלטי דרך מאירי עיניים בישרוך על התקדמותך לקראת יעדיך הנחשקים. והנה אבוי אללי לי, לפתע פתאום ירד הענן וכיסה את עין הארץ. האוויר התמלא סימני שאלה, ספקות, חרדות, מחשבות של איך הגעתי לכאן. מה אירע? הגיעה אמונה חדשה, גולמית, היא באה בעב הענן.

 

מי שאמונים על בירור האמונה, כותב רבי נתן, אלו הצדיקים הגדולים, צדיקי הדורות. הם נקראים צדיקי הדורות על שום שייכותם המאוד עקרונית לדורות. בכל דור, דהיינו בכל תקופת דורות, חייב להימצא צדיק שבידיו לברר ולהבהיר את האמונה בהתאם לאותו דור. בדורו של משה היה זה משה רבנו. דא עקא שאותו רגעים מעורפלים היה משה במרום, מעל לתחומי הבחירה, הרחק מאווירו העכיר של עולם הזה. וכשמשה איננו, הסכנה איומה ונוראה. עם ישראל שגו בעגל. נשאלת השאלה, מה הם היו אמורים לעשות?

 

שם האלוקים

 

ובכן, כשעם ישראל מוותר על משה ובוחר בעגל הם אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרים'. הי, אתם בדרך לארץ ישראל, על מנהיג וויתרתם, כעת גם על היעד? וזה בדיוק העניין: כשאתה צועד ופתאום נקלע לערפל, יש שאלות והמון דברים לא מסתדרים, עדיין שום דבר רע לא אירע. הבעיה היא כשמצליחים לשכנע אותך במילה הבאה – 'סתם', הכל היה סתם ולחינם, בעצם אין כאן כלום, אין יעד אין מדריך, אין לי מה לחפש פה. ולכן העם בוחר לשוב למצרים. כדי לחזור למצרים לא צריכים את משה, עגל יעשה זאת בעגלה ובזמן קריב. יש את הרגעים הללו שאדם מחליט ליפול. כן הוא בוחר ליפול. את הערפל הוא לא הזמין אבל את הנסיגה כן. מי ביקש ממך למצוא פתרון ולהמציא יעד? היעד אחי היקר, לא השתנה למרות הערפל. ערפל לא מוחק כבישים הוא רק מסתיר אותם. האמונה בה', האמונה בצדיקים, האמונה בעצמך, כל אלו תלויים ועומדים בידיעה שהערפל אינו מסתיר קיר – הוא מסתיר את המשך הדרך, הווי אומר ההמשך, ההצלחה, הישועה, כל אלו בלולים בערפל אשר שם האלוקים. שב כאן, בערפל, והנח לו להתפוגג עד שיבוא משה ותורת אמת.

 

(ע"פ ליקו"ה ברכת הריח ד')

 

 

דור הצעצועים

בס"ד

(בעקבות מיטתו של הרבי מערלוי זצ"ל, פורסם בבקהילה תשע"ו)

דמות הוד נעקרה השבוע מנוף אומתנו, ולמעשה מנופו של עולם. לצערי אינני כותב את הדברים כיודעו וכמכירו של האי גברא רבא קדישא, כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל, אדרבה הדברים נכתבים על ידי אחד מאותם רבים שלא זכו להיכרות אישית עימו ובכל זאת חשו השבוע בהסתלקותו. כשאילנות גדולים נעקרים, דשאים שלמרגלותיהם נרעדים ומוכים בסנוורי חמה. ממה הזדעזענו? חושבני, יותר משזו דמותו וצדקותו שאין צורך לומר עד כמה חבל שאיבדנוה – הרי שזה החבל שקשר, עד יום שני לפנות בוקר, את דורנו עם דורות קודמים שנגדעו זה מכבר, וניתק בסערה.

רבים מהמספידים הנרגשים העלו השבוע את זכרו של הסב מרנא החתם סופר זי"ע, מי שעיצב וחולל דמות יהודית ייחודית שפיעמה בעוז משך מאות בשנים, בחוג קהילות וישיבות החתם סופר, והיתה למעין שבט בפני עצמו מי"ב שבטי י-ה. יחד עם פטירתו של האדמו"ר נסתלקה שוב יהדות הונגריה המעטירה, שאך לפני מעט יותר מיובל נגדעה כמעט לחלוטין תחת גרזן הכורת בסוף שנות השואה האיומות. לזכרה של אותה הסתלקות, דממו באורח נדיר ולמשך יום תמים, כל נושאי השיחה והבחישה הרגילים במחוזותינו והציבור החרדי נזכר שהוא מסוגל למצוא עניין רב גם במה שנעלה וחיוני יותר מפוליטיקה ורכילויות שגרה.

 

המספד הגדול הזה מלמד אולי על הדבר שעדיין מבדל אותנו מכל המגרשים שנושקים כמעט לגמרי למגרש שלנו. מתברר שעדיין יש בנו כמיהה עזה לדברים גדולים ולאנשים גדולים. עמוק בלב אנחנו מרגישים, גם אם לא תמיד מיישרים קו עם התחושה, שיש בחיים דברים אמתיים ראויים להערכה ולהשתוקקות. אפשר שזו הנקודה שעוד מייחדת אותנו מכל התופעות שמצטמחות סביבנו ובתוכנו. דורנו דור צעיר, וחלקים רבים מזמנו מונחים בתוך ארגז חול, הרבה עיסוק בזוטות, המון הזדקקות לקטנות. שעשועים ידבר דורנו, משחקים וסמיילים עליזים. צדיקים ממשילים את הרדיפה אחר תאוות לעיסוקיו של תינוק בצעצועיו. כשהוא שקוע בבובותיו, הפעוט מוצא בהן עולם ומלאו. הוא בשום אופן לא יסכים שנזלזל בדובי המעוך וחסר העין שלא ימוש מידו יומם וליל, ואל נא תסתכנו בהיעלבותו בעקבות התייחסותכם הצוננת ליצירות פאר שחולל בפלסטלינה. עולם הוא עניין של הגדרה, וכל אדם חי בעולם שעיניו מצליחות או מוכנות לראות, שכן עבורו העולם הזה אכן עולם ומלאו. אבל, כותב מוהר"ן מברסלב, יש דבר אחד שמסוגל לשלוף גם תינוק ממשחקיו ובבת אחת – אימא. התינוק הזה שעד לפני רגע התמסר בכל חושיו לפריטים זערוריים של פליימוביל, ברגע שעיניו התינוקיות רואות את אימו, הוא משליך את צעצועיו ושועט באחת אל זרועותיה של אימא. האם שבמשל היא דמותו של צדיק.

הרבה אנשים טובים מנסים לדבר אל הדור שלנו, בכל מיני צורות ובכל מיני שפות. מהם עדינים ומהם אגרסיביים. חלקם נביאי חסד ואחרים נביאי זעם ואיומים. אנשים טובים ושוחרי רצון טוב עושים טובה לבן דורנו קטן הדעת, מתכופפים אליו בחמלה ומנסים להסביר לו שיש עולם גדול בחוץ, גדול ויפה, ובעיקר אמיתי. בן דורנו מגביה עין אחת עגולה ומעורפלת ומבטו זולג עדיין אל המסך המרצד בין אצבעותיו, 'נו', הוא נושף באפס רוח, 'מה אומר?'. והאנשים הטובים מכעכעים בגרון וחושבים מהר מה אומרים במצב כזה.

 

קשה מאוד עד בלתי אפשרי לנתק ילדים מצעצועים, אבל את המבוגרים קשה עוד יותר. ניסיונות הניתוק מניבים תוצאות ספורות ודור הילדים שלנו ממשיך לדבוק בצעצועיו לאהבה. את מה שלא יעשו מאה מוכיחים בשער תעשה אימא אחת על מפתן דלת חדר המשחקים. עוד לא הומצא המשחק שיתמודד על לב התינוק מול זרועותיה של אימא. מדוע? מה יש לאימא שאין בכל הצעצועים? זה לא איזה עניין מרתק או סיפור מושך לב. כדי לזכות בלב תינוקה אימא טובה לא צריכה להמציא המצאות ולגייס רעיונות ה' יודע מהיכן. היא רק צריכה להיות אימא, כפשוטו. כל דבר נמשך לשורשו, כותב מוהר"ן, ושורש התינוק אצל אימו.

כל דבר נמשך לשורשו – יסוד שמדובר כבר ברמב"ם, אולי כאן גלולת המרפא של דורנו. עד שמשקיעים אנרגיות בניסיונות נואשים לנתק את דורנו הילדותי מצעצועיו באמצעי מניעה חשובים בהחלט, כדאי לתת גם דעת על הפן הזה, הציעו לדור הזה חיבור אל השורש ויש סיכויים שהוא יזנח את ההבל.

אימא היא גם דמות מחברת בין עולמות. מצד עצמה שייכת לעולמם של הגדולים, ומצד אימהותה בעיני תינוקה היא בת עולמו שלו, חברותא למשחקיו ואוזן קשבת לגרגוריו. המאפיין הזה מבטא היטב את דמותם של צדיקים וגדולים בישראל. ענקי רוח שעם היותם אזרחיה של מדינת הגדולים, משוטטים במרחבי רקיע, יחד עם זאת היו מסוגלים להתחבר לצרתו וקטנות דעתו של כל איש מישראל, וכשאתה אח שלו חבר שלו ושותף לעולמו, הוא מוכן עבור גדלותך להשליך מידיו גם את צעצועיו המקודשים ביותר.

אין ספק שמהבחינה הזו גדולה האבידה שבעתיים. הסתלקה ממפתן דורנו עוד דמות שהיוותה עבור אנשים רבים סיבה מוצדקת להשליך, לפחות מדי פעם, אי אלו צעצועים וזוטות.

 

 

מתי תרשה לעצמך לשמוח

בס"ד

(נכתב בעקבות אסון קו 402 – אדר א' תשע"ו, פורסם בבקהילה)

שבוע לא פשוט חלף עלינו, לא פשוט כלל ועיקר. חבלים נפלו לנו, חבלי משיח – יש לקוות, והם לא היו נעימים. צדיקים מלמדים אותנו שהמטרה העליונה של כל מה שמתחולל סביבנו ואיתנו היא להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך אותו מצב, להזמין ולהכניס אותו, לתת לו מקום בחיינו.

התיאור היותר הולם למצבנו הוא 'חושך', באפילה לא יעזרו חכמות וכל בני אדם שווים. בתוך חלל אפל הפרצופים נמחקים וכולם הופכים לצלליות. הדעות והידיעות לא יעזרו פה ובוודאי שלא שאר מעלות שני אדם מתברכים בהן. בחושך אנחנו נאלצים לגשש, גדול כקטן, ולמשש באצבעות חשופות אחר מתג חשמל או מקור אור. אבל החושך גם מחלץ מאיתנו את כוחות החיפוש היותר עקשניים ואת תעצומות האומץ, כשחשוך אנחנו באמת ובתמים משתוקקים לאור, וזו אולי הנקודה החיובית והמאירה של זמני חושך.

כמה שהמאורע הזה עצוב עד דכדוכה של נפש, עדיין הימים הם ימי אדר המוקדשים לשמחה והשבחתה. ודווקא על הרקע הזה ניתנת הזדמנות מיוחדת להבין בצורה מעט שונה את עניין השמחה. אנחנו תופסים את השמחה כבת לוויה טבעית לדברים משמחים, הווי אומר השמחה היא מזג האוויר השורר במצבים מסוימים המצדיקים שמחה. היריעה קצרה מכדי להעלות את כל הראיות שסותרות הנחה שגויה זו. נסתפק במשל קצר:

אדם נוהג ברכבו בבוקרו של יום רביעי סתמי בדרכו לעבודה. הכל מתנהל כשורה, מצב רוחו שפיר ובירור קצר מגלה שהאיש בעל משפחה מצוינת, פרנסתו מצויה, בריאותו איתנה, סביבתו אוהדת, רכבו חדיש, הכל טוב. האם הוא מתכוון לאור זאת לפצוח בריקוד? ממש לא. מדוע? למה כן בעצם?!

שניות ספורות לאחר מכן הוא מפספס כתם שמן על הכביש, ההגה נתקף תזזית והרכב דוהר בטירוף אל גדר הבטיחות השברירית, צליל מחליא של חריקת בלמים וריח חרור של צמיגים משופשפים מלווה את צלילתו במורד שולי הדרך. הוא פוקח עיניים מבוהלות ומוצא את עצמו הפוך על צידו בתוך שרידיו המנותצים של הרכב. איכשהו מפלס את דרכו מבעד לחלון מרוסק, עומד על גל המתכת ולא מאמין למראה עיניו… אני בריא ושלם.

'אבא, תודה!'

שימו לב, הבנאדם רוקד! מה קורה כאן?

לפני רגעים ספורים הכל היה תקין והתנהל כשורה. היה בוקר נאה, היתה משפחה נפלאה, בריאות איתנה, עבודה מכניסה ורכב חדיש, בכל זאת לא מצאת סיבה לרקוד, בוודאי לא התכוונת לשאוג כמו בעל תשובה באורות. עכשיו על חורבות רכבך המרוסק ולו"ז שהתבטל ועוד אי אלו בעיות הכרוכות בנסיבות, אתה מאושר?!

לומר לך שההקשר בין סיבות לשמחה קיים במוח בלבד. השמחה היא המציאות הבסיסית ביותר, ולראיה הבט על הילדים הקטנים ושמחתם הטבעית חסרת הנימוקים. אין סיבות לשמחה, היא קיימת עוד קודם שהן חישבו להיבראות, אלא שאנחנו על דעת עצמנו יצרנו תנאים וסעיפים מצדיקי שמחה, ועד שלא ימולאו כל התנאים לא ניאות לשחרר אותה מכלאה. אין אדם שלא מעוניין להיות שמח ומאושר, אבל מעטים הם שיתירו לשמחה לפרוץ מהם ואל תוכם. רק כשכמעט לוקחים לך את הכל אתה מבין שיש לך הכל, ובאופן נדיר הינך מתיר לעצמך להתמלא באושר רק על עצמם היותך.

ואי אפשר בלי ווארט: חודש אדר הוקדש לריבוי בשמחה, שמא מפני שהמן כמעט לקח לנו את הכל. בשגרה היהודית לא יעלה על דעתנו לשמוח בהיותנו יהודים ובמעשים טובים וקטנים. כשמישהו ממחיש לך איך ברגע קטון הינך עלול לאבד אפילו את הפעוט והפשוט, אתה מסוגל לרקוד גם לצליליו של מיתר חורק ונקודה טובה אחת בסל.

 

והנה זווית נוספת של אור מתוך חושך. לפעמים ההבחנה בנוגהות האור מתאפשרת בבהירות יתרה על רקע אפוף חושך. ליל התאונה היה עבור אנשים רבים ללילה לבן, ולא במשמעותו הצחורה. האוטובוס המפולח ואיבריו המדממים העלו שוב מחזות זוועה מתאי זיכרון שאנו מעדיפים להותיר רדומים. התמונות והקולות יחד עם הזיכרונות הקשים מפיגועי ההתאבדות והאוטובוסים המפויחים, ובראשם קו שתיים שתמונותיו הצטלבו עם הצילומים שהגיעו בערב זה מכביש ירושלים בני ברק. אבל במקביל העלו גלי ההרס מחזה נוסף – מראות של חסד, חסד של אמת וחסד כפשוטו, עם החיים ועם המתים. בשעות הקשות הללו הערבות ההדדית שפועמת כל כך חזק בעורקי הציבור שלנו, נראתה במלא עוזה ותפארתה. היו שם קרבנות והיה דם והיו אנשים שאינם קשורים לקרבנות ולא למשפחות ובכל זאת הם בוססו בדם עד עלות השחר. למחרת במקום אחר בארץ, ולהבדיל בין דם לדם, התגודדו אנשים אחרים סביב אסון פרטי מעורר סקרנות ועניין. גם הם לא היו קשורים באופן ישיר לאסון לבעליו או למשפחתו. הם גם לא באו כדי להתבוסס הדם, הם היו שם כדי לרקוד עליו, לצלם ולמצוץ ממנו עבור צרכני תקשורת תאבי גירויי עונג מוזר. אולמרט וכניסתו לכלא אינם זירת אסון, ובכל זאת עבור מי שהיה בכבודו של עולם ויורד כעת על תא הכלא מדבר באסון הפרטי, ומן הסתם זורם בעורקיו גם דם. לא ראוי להסמיך את הפרשיות זו לזו אלא כדי ללמד – ללמד על ההבדל העצום בין הנפשות המתגודדות סביב צרת הזולת, ומה שזירות האסון עושות להן פה ושם.

 

 

תרומה – אין הפרעות בעבודת הבורא

בס"ד

המשכן הוקם מחומרים שיצרו את עגל הזהב, ללמדך שמכל דבר אפשר לעשות עבודת ה'.

 כל ההפרעות והמניעות קשורות למילה 'לי', וכשמוותרים עליה הקשיים והאילוצים יירתמו כולם לקרב ולא לרחק.

 

האדם הוא סיפור מאוד נוגע ללב, רוצה מאוד גבוה ואנוס להיות מאוד נמוך. על פי הרוב הוא כמעט אף פעם איננו היכן שהוא נכסף להיות. הנשמה שייכת לשמים ודירתה בגוף עפר. האדם דומה למי שמצוי הרחק מביתו, מתכנן לשוב אליו ובדרך לא דרך מוצא את עצמו מאריך שוב ושוב את שהותו בנכר ואת גלגוליו בדרכים הרחוקות.

הצרה משותפת לכולם והיא המציאות, אנחנו מלופפים בסיבות ונסיבות מכריחות אותנו להימצא כאן, להשתהות עוד ועוד, להתבטל ולראות את הארץ המובטחת רק מרחוק. למציאות הזו קוראים כח המכריח. דהיינו הכח שמכריח אותנו בניגוד לרצוננו. רבים וטובים ניסו להילחם בו, בכח החזק ורב הוותק הלזה. מעטים יכלו לו – מתי מעט. כוח המכריח חזק מהאדם שאם לא כן היתה הנשמה פורחת מגופו מרוב כיסופים.

*

כוח המכריח אכן יעיל ונצרך לקיום העולם ולקיומה של נשמה בגוף, אבל אל לנו לשכוח שהוא מקור כל ההפרעות וההסתות. מוכרח להימצא לכך פתרון והוא ניתן בפרשת השבוע – המשכן.

מצוות הקמת המשכן ניתנה לנו כתשובה ותיקון לחטא העגל. הווי אומר תפקידו של המשכן להבטיח שלא תשנה נפילה מעין זו. חטא העגל מתאר בצורה היותר בוטה את ההרס שמסוגל לחולל כח המכריח. בפיתויי דברים ובחזיונות שווא מצליח הבעל דבר להסית את עיניהם של ישראל מאלוקיהם וממנהיגם. עגל זהב, גולם עשוי מתכות, שואב אליו את כל מעיניהם וגעגועיהם של ישראל שהיו מוקדשים עד אמש להשי"ת ולמשה נביאו. הם שבים מאחרי המקום ומבקשים נתנה ראש ונשובה מצרימה, פחד.

השוכן עימם

המשכן הוא משכון, מעתה ואילך הקב"ה קובע את מקומו בתוך ובקרב ישראל, שוכן עימם בכל מצב אפילו בתוך טומאתם. אבל החידוש הגדול של המשכן הוא שזו שגרירות מוחשית של 'כוח המושך' – הכוח הנגדי והיחידי שמסוגל לעמוד כנגד כוחות מכריחים. המשכן הוא מגנט אלוקי רב עוצמה שתפקידו לשאוב אליו כל העת את כל נפשות ישראל ולהשאירן בקרבתו, גם כאשר הסביבה מלאה אילוצים וכוחות מכריחים. מאילו חומרים עשוי מגנט פלאי זה? צא ובדוק איזה חומרים שמשו ליציקת העגל המתעתע.

 

המשכן הוקם באופן זהה ומאותם חומרים ששמשו, ירחם ה', ליצירת עגל הזהב. גם שם היתה התנדבות רבתי, גם כאן מרימים תרומה ומתנדבים. שם הובאו זהב כסף ותכשיטים, וגם כאן מוזמנים כולם להביא 'זהב כסף ונחושת'. אכן כן, את כוח המושך מייצרים מהחומרים המשמשים את כוח המכריח. עבודת ה' אפשר לחלץ מכל מצב, אם רק מבססים אותה על יסוד העפר.

 

הכוח המכריח, דהיינו המציאות החומרית על שלל אילוציה חוקיה ושגרותיה, הינה תוצאה של שבירת כלים. כל מה ששוכן כאן על פני האדמה בא מלעילא ובעקבות ריבוי אור וחסרון בכלים נפלו האורות הגדולים והפכו לחבלי שווא וכבלי קסם הקושרים את הנפש בעבותות של חומר לקרקעית חייו. אומר השי"ת למשה רבינו: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' – תאמר להם בבקשה במקום להתעמת עם כל הקשיים והכבדות, פשוט קחו לי תרומה. קחו את כל מה שמאלץ מכריח ומדביק אתכם לאדמה, ותנו לי. וראו זה פלא – המכריח יהפוך לפתע למושך. איך? איך מוסרים לה' את כל ההפרעות והבלבולים?

וייקחו לי  

 

התשובה מוצפנת בלשון 'וייקחו'. בתורה ע' שבליקוטי מוהר"ן, מלמד רבינו ז"ל על קיומם של שני הכוחות, המכריח והמושך. נאמר שם שכוח המושך הוא בחינת עפר של אדמת קודש. האדמה מושכת אליה את כל היקום, הכל מונח על האדמה, שם השורש. יסוד העפר בקדושה זו מידת השפלות והענווה, זו מידתם של הצדיקים המופלגים שאין להם ישות, הם עפר ואפר, רגבים של אדמת קודש, ביטול. צדיק שכזה הופך מגנט לאור אלוקי, הוא מושך אליו אור עליון, צדיקים הם משכן של ה'.

 

כאשר מצווה הקב"ה למשה לבקש מישראל 'וייקחו', הוא לא אומר 'ויתנו'. אל תהיה נדיב מכיסך שלך, אל תוציא את הארנק, רק תן להשי"ת חתיכה של שפלות מעצמך. אל תיתן – קח, תזכור שכל מה שהינך נותן לקוח מה'. אם הבנת זאת, הרי שמטת את הקרקע מתחת היסוד הבעייתי ביותר – יסוד היש, כוח המכריח. כל ההפרעות והמניעות וההכבדות שואבות את קיומן מאותן תכשיטים שממלאים את כיסך, ממטילי הזהב שבחדרי משכיותך. הכסף והזהב אינם בעיה, עשירות איננה עבירה והחומריות היא לא באמת המניעה, הבעיה היא שאתה טרוד מאוד, ומאוד מפוחד, ודואג עד בלי די. ומי שגורם לך להיות טרוד כל כך הוא צירוף האותיות 'לי', המחשבות שלנו על עצמנו – הם הכוח שמכריח אותנו לשוטט זמן רב כל כך רחוק מהמקום אליו נכספה וגם כלתה רוחנו. ובכן, קח נא את אותו 'לי', ותנהו לי. נכון שכעת קל יותר?

 

המשכן הוא יצירה של המעטה עצמית. כדי להקים את המשכן כל אחד החסיר מעצמו משהו, ועל השטח שנוצר מכל הוויתורים מתנוסס משכן שמושך את המוח והלב בכל מצב בחזרה לה'.