דברים חזון – לחיות עם חזון גדול

בס"ד

את הכוח לרדוף אותנו ולערער על זכויותינו וקדושתנו, מקבלים הגויים מהספקות שלנו, ומחוסר אמונה.

קושי, עוני וצער הם רק מצבים חולפים אבל החזון הוא עניין נצחי, ליהודי יש כוח לחזות גאולה.

בפרשה משה רבינו מוכיח את ישראל במילים 'אחד עשר יום מחורב' והוא מונה והולך את כל התלאות והסיבוכים שנגרמו בעטיים של חטאי דור המדבר. התארכות המסע במדבר הוא סוג של גלות, וכאן משתקפים גם כל שאר הגלויות, וכל התלאות והייסורים שעוברים כיום על כל אחד ואחד. בתוך דברי התוכחה הללו מתבהר גם הסיבה המרכזית של כל מאורעות הגלות, הכללית והפרטית – הכל תלוי ונובע מחוסר אמונה.

*

על הפסוק 'אחד עשר יום חורב' כותב רש"י: אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה.

המסע לארץ ישראל יכול היה להימשך זמן קצר ביותר, הוא התארך עד ארבעים שנה והכל בשל חטא העגל והמרגלים. שני החטאים הללו היו תולדה של ספקות באמונה, שאלות על ה' ועל הצדיק, והתלבטויות שאינן במקומן.

בלי ספקות!

כשמדברים על חוסר אמונה נדמה שהסכנה הגדולה ביותר היא כפירה ורעיונות של היפך האמונה, אבל באמת אין לך דבר קשה לאמונה כמו הספק. לא כפירה, רק ספק כלשהו שמנקר בלב. הספקות והחששות שוללת מאיתנו את ארץ ישראל ומרחיקות אותנו מהאמונה.

למעשה, כל גזירת הגלות לא נבראה אלא מכוח ספק, שבשעה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לזרעו את ארץ ישראל הוא שאל 'במה אדע כי ארשנה', ועבור השאלה הזו, כפי שאומרים חז"ל, נקנסה על בניו גזירת הגלות. זה לא עונש כמו שזו תוצאה. אם הינך שואל 'במה אדע' משמע אתה מסופק אם תקבל, הספק שלנו מחזק את הביטחון שלהם. אם אתה מסופק עד כמה הינך שייך לה' ולטוב, מישהו אחר בטוח שאתה שייך אליו, ח"ו.

בימים אלה אנו אבלים על החורבן ומתגעגעים לגאולה, בגלותנו אנחנו נאנקים תחת עול שיעבוד גלויות, סובלים רדיפות, מגורשים ומתגלגלים בנכר, גם ברוחניות אין לאדם מקום, היצר מציק ומטריד בפיתוייו ושולל ממנו שלוות נפש ויישוב הדעת, לאחר מכן הוא גם עולה ומקטרג ומערער על זכויותיו היהודיות. באופן זה גם מתנהגים כלפינו אומות העולם שמערערים מאז ומעולם על ייחודיותנו על היותנו עם נבחר לה', ובעיקר על ארץ ישראל. וכל הגלויות הללו מקבלים כוח מחוסר האמונה שלנו.

מהיכן יש לגוי כוח לערער על מעמדו הנבחר של היהודי, מאיפה מקבלים האומות כוח לרדוף את עם ישראל, מניין יש להם כוח לאחוז בארץ ישראל? את התעוזה שלו להתריס מולנו שאין לנו חלק ונחלה בארץ ישראל ובבית המקדש, נובעת מחוסר האמונה שלנו. הוא הדין בנוגע לגלות הנפש. אנחנו מרבים להתאונן על ניסיונות וקשיים ועל יצר הרע עז פנים שמרשה לעצמו לגרש אותנו ממקומות שכבר אחזנו בהם, מעיז להכשיל אותנו שוב ושוב וגם לקרוא ערער על הישגים שזכינו בהם משנים קדמוניות, מאיפה הוא שואב את החוצפה הזו?

החוצפה שלו היא הצד השני של הספקות שלנו. בכל מקום שאתה מסופק בו, יש מישהו אחר ששואב משם בטחון. כל המעידות שלנו במדבר בדרך לארץ ישראל קשורות לחוסר בטחון ולספקות. או שאיננו בטוחים שהארץ טובה עבורנו, או שאנו מתלבטים האם עוד ישוב אלינו משה וינהיג אותנו, הספקות מאריכים את הדרך לארץ ישראל וגורמים לדור שלם למות לפני שיזכה לראות את הארץ.

שבת חזון

השבוע מפטירים בחזון. החזון הוא צוהר התקווה בתוך בית סוהר של גלות. ייסורים, צער, עניות ודחק, כל אלו הם מצבים וכל אדם נקלע בחייו למצבים שונים. למעשה כל הגלות היא מצב שנקלענו אליו, אבל מצב הוא רק מציאות מסוימת בזמן נתון. לעת עתה צר לי, עכשיו כואב, בינתיים חסר לי. הגאולה, כך אנו מאמינים ויודעים, כבר מוכנה לבוא. יש גאולה, יש פתרונות, לכל מצב וגם הקשה והמסובך ביותר, יש מוצא ועצה טובה, השאלה איך נחזיק מעמד עד שנגיע לשם. 'חזון' משיב על כך.

הנבואה החזיקה את כלל ישראל דורי דורות, עד היום אנו נשענים על נבואות טובות ובשורות של גאולה שמסרו לנו נביאי ה' מדורות קודמים. הנבואה מתעלה מעל המצב הנוכחי ומביאה בשורה מזמנים אחרים, מהשמים ומההשגחה העליונה שמלווה את כל צעדינו.

כל יהודי חייב לחיות עם חזון גדול, חזון של גאולה ופדות, של בשורות טובות ישועות ונחמות. ישראל, כמו שנאמר בגמרא, אם אינם נביאים בני נביאים הם. הנבואה היא כישרון יהודי, ובכוחו של אותו כישרון לחפות על חולשות אחרות שנגרמות לנו בגלותנו. הנביאים הקדושים היו מסוגלים להתרומם כלפי מעלה ולשמוע דבר ה', או לראות חזיונות, יהודי פשוט יכול להתנבא מתוך האמונה הפשוטה שלו. אמונה היא זוג עיניים, ואם מסביב רואים רק קושי וכאב, נוטל היהודי את זוג עיניו היהודיות, עיניי האמונה, ומשקיף הרחק אל מעבר להרי החושך באור הגאולה.

השעה ששייכת לה' יתברך

בס"ד

בימים הללו מזכירים רבות את נושא הגלות והגאולה וגם סוגיית הנופש והחופש מצטרפת לדיון, יש קשר בין הנושאים. הא בהא תליא.

עם ישראל ידע תקופות שונות של גלות וגאולה, ואלו אינם רק פרקי זמן שונים אלא מאפיין מובהק למהות היהודית. שלא כאומות אחרות, עם ישראל מגיב מבחינה גופנית בהתאם למצבו הרוחני, אם משהו בפנים לא בסדר לא תתכן מציאות חיצונית תקינה. הגלות הראשונה היתה במצרים, לאחר מכן יצאנו לדרך ארוכה לעבר ארץ ישראל. הארץ הקדושה היא ביטוי גיאוגרפי לגאולה. כלומר, החיים האמתיים בארץ ישראל הם חיי גאולה, לקראת חיים שכאלו צעד עם ישראל. אבל המסע במדבר התמשך הרבה מעבר למצופה והכל בעקבות אירועים שונים שהשפיעו עליו ומתחו אותו על פני ארבעים שנה!

רוב האירועים הללו קשורים בתלונות.

פעם 'מי מריבה' – רוצים מים, ופעם לא מסתפקים בלחם שהורעף משמיים, רוצים בשר. פעם אלו המרגלים שיש להם השגות על הארץ הטובה. כל החטאים הללו קשורים בתלונות וחוסר שביעות רצון, והתוצאה – ארבעים שנה במדבר ומותו של דור שלם מחוץ לגבולות הארץ. מהיכן כן זה נובע?

חוסר שביעות רצון אינו קשור למה שיש או אין, ההתמרמרות מצויה בפנים והמציאות רק מסייעת לה להתנקז החוצה. ההתמרמרות היא גלות. בתוך כל אדם יש חלק גלותי והוא שממרר את חייו וגורם לו לחוש תמיד לא במקום, לא מרוצה, ולא מספיק.

התלונות האריכו את המסע במדבר ומתחו את הגלות, אבל לאו דווקא בעונש, זו היתה תוצאה. אינך מסוגל להיות מרוצה כאן? אם כן לא תהיה מרוצה בשום מקום אחר, גם לא בגן עדן! בשביל מה לך ארץ ישראל?

ארבעים שנה במדבר ומ"ב מסעות לימדו אותנו להיות מרוצים.

סיומו של המסע במדבר והכניסה לארץ ישראל מצוינים בתורה הקדושה כהגעה אל 'המנוחה ואל הנחלה'. ארץ ישראל ובית המקדש הם קרקע ובסיס רוחני לחיי גאולה, הביטוי שלהם בנפש פנימה היא שלווה ויישוב הדעת. להיכנס לארץ, מבחינה פנימית, היינו למצוא את מקומי בעולם, להיות שמח ומאושר בחלקי שנתן לי ה', להצליח להרגיש תחת השגחה עליונה. לראות את ה' אצלי עימי ואיתי. זו קדושתה של ארץ ישראל.

דיברנו על להיותם מרוצים ויש לנושא הזה מהות פנימית רחבה הרבה יותר. חוסר שביעות רצון והעדר שלווה, טלטלה ובלבול הדעת, אלו רק סימנים לגלות, גלות הנפש וגלות כללית. התיקון לכל המצבים הללו צריך לבוא מבפנים, אנחנו זקוקים לגאולה, והגאולה היא דעת.

הפסוק אומר "לכן גלה עמי מבלי דעת" – הגלות היא תוצאה של חוסר דעת. וכך גם מתואר חיזיון אחרית הימים "ומלאה הארץ דעה את השם". התגלות הדעת היא חלק בלתי נפרד ממציאות הגאולה באחרית הימים. חיזיון נוסף מעתיד לבוא מתאר את האיש "תחת גפנו ותחת תאנתו", נשמע קסום, אבל יש כאן הרבה מעבר לזה.

לעתיד לבוא יתרחש דבר נפלא, אנשים ינפשו תחת גפנם ותחת תאנתם שלהם, הדשא של השכן כבר לא יהיה ירוק יותר. כאשר אדם מסוגל למצוא מנוהה בחלקו שלו ובגורלו, הריהו בן חורין. פטור מהצורך לערוך מסעות במדבר כדי למצוא לעצמו מקום, בן חורין מההכרח לשוטט ולהיטלטל, הכל נמצא היכן שהשם יתברך הניח אותו, יש לו הכל ומאומה לא חסר לו.

לזאת ייקרא 'ישוב הדעת'.

אם יש דעת יש חירות, ואין לך נופש טוב מזה. איך מגיעים לישוב הדעת?

רבינו הקדוש לימד אותנו את עצת ההתבודדות. אצל אנ"ש נהגו לכנות את העצה הזו 'ישוב הדעת'. בתוך עולם אפוף דעות ועצות רעיונות ופלפולים, המצרך הזה נדיר מאוד. הצורך בישוב הדעת חיוני יותר מתמיד, בגשמיות וברוחניות, במיוחד עבור מי שמעוניין לנפוש קמעא לפני שתחול השנה הבאה עלינו לטובה.

בתקופה זו עוסקים רבות בנושא גלות וגאולה וגם בענייני נפישה והתאווררות, הדברים קשורים זה לזה. כבני אדם הצורך שלנו לנפוש ולנוח מובן, אבל אם מתבוננים מוצאים שדווקא בתקופה זו וסביב הנושא הזה יש כל כך הרבה חוסר מנוחה בלבול והתרוצצות מתישה, והדבר אומר דרשני.

יש כאן רמיזה מדויקת מאוד שמכוונת אותנו לשים לב לגלות שבנפש ולצורך שלנו להיגאל. כל מקום שאין בו ישוב הדעת חסרה שם גאולה, וכל מקום שאין בו גאולה דרוש שם יישוב הדעת. מה שהעולם רחוקים מה' יתברך, אומר רבינו ז"ל, הוא מחמת שאין להם יישוב הדעת. זו גם הסיבה שאין לאדם מנוחה, אין לו מקום בעולם, אין סיפוק ואין רגע רגוע של שובע ורצון.

כל העולם מדברים על גאולה מזכירים את הגלות, נאנחים בכאב, וממשיכים להתרוצץ עם גלגל הזמן וגלגוליו השונים. המפתח לגאולה נמצא כאן ולא רק לעתיד לבוא, המפתח נמצא ביד שלנו, בתוך עשרים וארבע השעות של היום יש שעה אחת שאינה שייכת לעולם הזה ואיננה שלנו, זו השעה של השם יתברך, שעה של ישוב הדעת. אם נדע להשאיר את השעה הזו בידיים של ה', דהיינו להקדיש אותה לשיחה של בינו לבין קונו, לדבר לשוח לספר לבקש לצעוק לשתוק להודות ואפילו לחזור על אותו דיבור שוב ושוב ושוב, הרי השארנו לעצמנו פתח של גאולה.

 

 

מסעי – להתעורר מחלום הגלות

 

יהודי מוכרח מדי יום לסבול קצת, צער קטן טלטולים קטנים, העיקר לא להתלונן. עוד טלטול קטן – עוד קצת אמונה.

הגלות נבראה כדי שנצא ממקומנו ונגלה את מה שהיה נסתר מאיתנו, גלינו כדי לקנות דעת ולהגדיל אמונה.

קשר מיוחד שורר בין תקופת ימי בין המצרים למסעות המדבר. אנו מזכירים את הצרות והגלויות שעיקרן טלטול וחוסר מנוחה. צערו הגדול ביותר של האיש הגולה שאין מנוח לכף רגלו. צדיקים שערכו גלויות לתיקון הנפש הקפידו לא ללון במקום יותר מלילה אחד. חוסר מנוחה מסב לאדם סבל רב, וגם כאשר הוא נח אין מנוחתו מנוחה. מטבעו אדם מתקשר לסביבתו, מכה בה שורשים, מתחבר לאנשים ולומד את מנהגי המקום, כל מעבר דירה הוא סוג של עקירה, ובני ישראל במדבר עוקרים את דירתם ארבעים ושתיים פעמים במשך ארבעים שנה. זו גלות והיא סוללת דרך לארץ ישראל. גם הימים הללו, ימי בין המצרים, סוללים את הדרך לגאולה ולמנוחת הנפש.

*

אף אדם אינו אוהב שמטרידים אותו, דהיינו שמטלטלים אותו ממקומו ומתוכניותיו. הטלטול הוא גלות אבל בחיים אי אפשר בלי קצת גלות ומעט ייסורים. על כל אדם עוברים כל מיני דברים שאינם לרוחו ובניגוד לרצונו וכל עניין שכזה מסב לו צער וייסורים. הייסורים הללו לא הורגים ומי שזוכה הם גם יובילו אותו אל מנוחה ואל הנחלה, השאלה איך מקבלים אותם, את הייסורים והטלטולים.

גולים כדי לגלות

עם ישראל יצא ממצרים אבל עדיין לא נגאל לגמרי, ארבעים שנות המדבר המשיכו בבחינה מסוימת את גלות מצרים, אין מנוחה ואין נחלה, רק בכניסתם לארץ נגאלו ישראל. אבל הטלטולים הללו סללו את הדרך לארץ ועל פי פנימיות אנו יודעים שהם היו רצופים קדושה וניסים. היה לחם מן השמים, היו מים מבארה של מרים וענני כבוד והיו ארבעים ושניים מסעות שרומזים לדברים עליונים. הטלטולים הללו השלימו מסע, וכאן השוני הגדול.

הגלות היא תוצאה של חסרון דעת, כדכתיב 'לכן גלה עמי מבלי דעת' כשאין דעת יוצאים לגלות. גלות מלשון 'גילוי', עליך לגלות משהו שנסתר ממך ובעקבות כך אינך מוצא את המנוחה והנחלה במקומך, כדי למצוא מנוחה וגאולה הינך אנוס להיטלטל ולחפש את מה שיתכן שמצוי אצלך ואינך יודע. גם על פי פשוטו הסיבה שאדם מטלטל עצמו ונוסע ממקום למקום קשורה לחסרונות – נוסעים לשם למצוא את מה שחסר כאן. הצדיקים מלמדים אותנו שכל החסרונות מצויים רק בדעת, אילו היתה דעתנו שלימה לא חסרנו מאומה, וממילא גם לא היינו נזקקים לטלטל עצמנו ממקום למקום.

אבל הטלטולים אינם רק עונש, הם מסכת תיקונים והחיים של כולנו מסכתות של תיקונים. בתוך מסע התיקונים הזה הכי חשוב להיזהר מתלונות. כאן הניסיון הגדול. תלונות וקנטורים מוצאים את האדם מהתיקון ועושים את הסבל לעניין מיותר, וכשאין מוכנים לסבול מעט, אומר רבינו, סובלים הרבה.

המסעות נבראו כדי לתקן פגם אמונה, את הסוד הזה מלמד רבינו מהלשון 'אלה' שהוזכרה במעשה העגל וגם במסעות המדבר, 'אלה מסעי' כנגד 'אלה אלוקיך ישראל'. כל סוג של טלטול שנקנס על אדם מוציא אותו משלוותו עוקר אותו ממקומו ומטריד את מנוחתו, זה מצער אבל באותה מידה גם עשוי להיות מורה דרך מופלא לגאולה. אחת הסיבות המובהקות לחוסר למידה ואי קניית דעת היא עמידה במקום, תרדמה. הנוחות לא תמיד מעידה על גאולה ונפישה, לפעמים מדובר במאסר. אדם מתקשה להגדיל את דעתו ולקנות רחבות מוחין מפני שהוא רגיל לחשוב ולהתנהג כך וכך. ההרגל נעשה טבע וכל חייו מתנהלים על פי טבע עד שאין שם, בחייו הקבועים, שום פתח תקווה לגאולת הנפש ולהרגלים טובים יותר.

חטא הקיבעון

כל חטא העגל התגלגל בעקבות הרגל שכזה. משה רבינו עלה השמיימה ולפי חישוב מוטעה הוא לא שב במועד, מה עושים? מציאות בלתי מתוכננת, על מצב כזה עדיין לא למדנו, לא הכינו אותנו איך מתמודדים. את הפרצה הזו מנצלים שטן וערב רב, הם מסיתים את העם ליצוק את האלוקות וההשגחה לתוך תבנית ברזל. עגל זהב, השגחה צפויה שהנהגותיה ידועות מראש. כמה פעמים אנחנו שוגים בעגל הזה?

אדם מוכן לצפות לישועה, אבל שתבוא במועד ובאופן הצפוי. אדם מוכן להאמין בהשגחה, אבל שלא יסיטו לי את הצלחת, שלא ייגעו בתוכניותיי. התבנית הזו עושה את עבודת ה' ואת האמונה הקדושה לעבודה זרה. משום שכאשר אינך מקבל את מה שביקשת מהכיוון הצפוי, ההשגחה נראית זרה. מהיכן באה, מאיפה נחתו עליי המאורעות האלה?

החטא הזה מאריך את הגלות, מפני שאדם לא יכול להיגאל בלי דעת. חסרון הדעת מריץ אותנו ממקום למקום מותיר אותנו חסרי בית ונעדרי מנוחה, ואת החטאים הללו באה הטלטלה לכפר. המסעות מטלטלות אותנו שוב ושוב ובכל טלטלה, אם מקבלים אותה באהבה, נופלת עוד מחשבה קטנה של אמונה עוד רעיון של השגחה. כן, גם כאן אפשר למצוא את ה'. אכן גם כך צריך ואפשר לעבוד את ה'. כל צער וכל טלטלה קטנה יכולים להיות כלי לדעת גדולה.

 

מטות – בוודאי אפשר לתקן!

 

שני צדדים למטבע הנדר – האיסור וההתר, וחז"ל מוצאים את פתח ההיתר דווקא מהפסוק שאומר 'לא יחל'.

ליהודי יש כוח להקים נדר, וזה מצביע על כוחו להקים גם את עצמו. תיקון חצות מסתיים בהתנערות מעפר וקימה.

פרשת מטות באה לאחר אירועים קשים וגורליים שאיימו על קיומו של עם ישראל; מדיין ומואב, קללת בלעם ועצותיו הרעות שהביאו למעשה שיטים והמכשולים החמורים בערבות מואב. ודווקא בשל גורליותם של האירועים מלאות פרשיות אלו במסירות נפש ועמידה על נפשנו. פנחס בן אלעזר מקנא קנאת ה' במעשה זמרי ומסיר חרון אף מישראל, ובפרשתנו נוקמים בני ישראל את נקמת ה' מיד המדיינים ואת בלעם בן בעור הורגים בחרב. כל העניינים הללו מתקשרים ביחד במהותה של מצוות הנדרים.

*

שני צדדים למטבע הנדר, האיסור וההיתר. על פניו נראה שמצוות נדרים עוסקת רק באיסור 'לאסור איסר על נפשו', אבל חז"ל לומדים דווקא מהמילים שמציינות עד כמה מוחלט הוא הנדר ובלתי הפיך, את צד ההיתר. 'לא יחל דברו' אומרת התורה, וחכמים דורשים 'הוא אינו מוחל דברו, אחר עושה דברו חולין, ואיזה זה – זה החכם שהוא מתיר לו את נדרו' (ירושלמי, חגיגה פ"א דף ע"ו).

לעמוד בניסיון

מצוות נדרים מלמדת אפוא על שני כוחות נפלאים שיש ליהודי, שניהם נצרכים מאוד בפרט כשהוא ניצב נוכח סכנות וניסיונות. ראשית עצם היכולת לאסור איסר, לנדור. רוב רובן של הניסיונות מתעוררים בתחום דברי הרשות, שטח זה הוא בחינת רשות הרבים ושם אדם נהפך לאיש המוני, אחד מתוך רבבות, וכאשר הינך רק אחד מיני רבים ממילא מתרופפת תחושת האחריות וההכרה בכך שבשבילי נברא העולם. והעולם כן נברא עבורך.

נדר הוא כוח יהודי, אין לגוי את היכולת הזו, אבל יהודי יכול לקחת דבר רשות ולהחיל כלפיו איסור מוחלט מדאורייתא. היכולת הזו קשורה ומשפיעה מאוד גם על ההכרה הגבוהה של 'בשבילי נברא העולם', על פי רוב אדם נוטה לתפוס את מקומו בעולם כצופה מן הצד, מה אני כבר מסוגל להועיל?! וכך גם כאשר הניסיונות מתדפקים על דלתו, הוא סבור עדיין 'מה אני מסוגל לעשות?!', פנחס המופיע על פי המדרש זו הפרשה השלישית ברציפות, לאחר שהרג את זמרי וזכה לכהונה וכעת גם הכה את בלעם בחרב, הוא היהודי שחי תמיד בהרגשת 'בשבילי נברא העולם', כלומר איני חייב להיכנע לחולשת הדור לעייפות ולייאוש, יש בכוחי להועיל בס"ד. לנדור נדר, היינו לגשת אל הניסיון בהרגשה ואמונה שאפשר לעמוד בו, בעזרת ה'.

הלימוד השני החיוני כל כך הוא שתמיד אפשר לתקן. נדר הוא דבר מוחלט, ואנשים רבים נופלים רק בגלל שהמציאות שלהם נראית מוחלטת כל כך. הטוב משום מה נראה תלוי ועומד, גם כשטוב לו אדם מתלבט, להאמין בטוב או לחכות עוד קצת אולי יהיה שוב פעם רע. הטעויות והקלקולים נתפסים כעובדות מוחלטות שאי אפשר לשנותן, ומכאן הייאוש. באה מצוות נדרים ואומרת, שמעת מה אומרת התורה? 'לא יחל דברו', שים לב, באים חז"ל ואומרים 'הבט הצידה, כאן מסתתר פתח חרטה. אתה יכול לתקן, חכם מפר'.

המדרש (רבה, פרשה מ"ג, סימן ד') מפליא לציין עד היכן מגיע כוחו של אותו 'חכם' המפר נדרים, הוא מספר על דין ודברים תורני הלכתי שמתנהל בין הקב"ה למשה רבינו כדי להתיר את הנדר שיאפשר לכפר לישראל על עוון העגל, בסופו של דבר מפר משה את נדרו של הקב"ה כדכתיב 'ויחל משה'.

למצוא פתח

את הלימודים הללו, לימודי ה'אפשר לתקן', מתאמצים הצדיקים כל כך ללמד אותנו. רבינו שואג בקול גדול שאין שום ייאוש, ורבי נתן משנן ללא הרף עד היכן עד היכן מגיעה כוחו של האפשר לתקן. ויתרה מזו, הפתח וההיתר מסתתר בתוך האיסור, אין דבר שאי אפשר לתקן והמילה 'אסור' מציינת שיש אופן אחר, טהור וכשר, שמותר. הריחוק לא בא לדחות אלא להצביע על ששם יש פתח, ולשם כך יש לגשת אל החכם.

הצדיקים נקראים גם חכמים, במיוחד בהקשר להתרת נדרים והמתקת דינים (כמובן מתורה ח' 'ואיש חכם יכפרנה'). תורת ההתחזקות של רבינו כמו כל דיבורי התקווה של רבי נתן, אינן סיסמאות, זוהי חכמה אלוקית עמוקה. כשם שהחכם הבקי בהלכות נדרים יודע למצוא את הפתח, גם הצדיקים המופלאים החכמים ברצון ה', יודעים למצוא עבור כל אחד את הפתחים שכבר נמצאים עכשיו בתוך מצבו האומלל ואף בתוך הצרות שהוא גרם לעצמו, ובתוך כך הטעויות ובתי הכלא שהוא אזק שם את נפשו. כי אין איסור שאין בתוכו פתח אל ההיתר.

שני העניינים הללו נוגעים מאוד לתקופה זו.

בימי בין המצרים אנו חשים נזופים, הצד המסוכן של הנזיפה הוא הריחוק, ואם הנוזף הוא אב הרחמן הדבר האחרון שהוא מעוניין להשיג בנזיפתו זה התרחקותו של הבן היקיר. הגערה היא קריאה לחזור.

פרשת הנדרים מלמדת עד היכן מגיע כוחו של יהודי, הוא מסוגל להתגבר, להקים נדר, כלומר הוא בוודאי יכול גם להקים את עצמו. האבלות כרוכה בישיבה לארץ וגם בקימה ממנה. בתיקון חצות הקינות נאמרות מעם הרצפה ובחליצת מנעלים, אבל מסיימים ב'התנערי מעפר קומי', וכאן מתנערים וקמים.

 

שלח – יש לך אמונה, אל תקושש

בס"ד

 

אדם אוהב לקבל תוכנית מסודרת, מסלול ולו"ז מדויק, אבל כשהיעד הוא התכלית האמיתית, הכללים הרגילים אינם פועלים.

אין דרך לראות מראש את מסלול ההשגחה הייחודי שעל כל אחד לעבור בדרכו אל ארץ ישראל שלו. צריך להיכנס.

יש לנו לא מעט שאלות על מה שקורה ועתיד לקרות לנו, אלו שאלות שמתעוררות בדרך, כאשר הינך יודע על יעד אך עדיין אינך שם ואתה מחכה ומתקדם ושוב ממתין ועושה עוד צעד. בכל תהליך שכזה חוסר הוודאות מציק מאוד. אנשים מתקשים לסבול דקות ספורות של המתנה מבלי שידעו כמה זמן היא תימשך. ובעיקר אדם רוצה להבין, תסבירו לי מה עובר עלי, מה קורה איתי ואיך זה פועל. איננו מסתפקים בבשורה שיהיה טוב, אנחנו מוכרחים לדעת איך יהיה טוב, לצייר את התהליך בעיניים, לעכל אותו. נירגע רק לכשנבין בהיגיון ועל פי הניסיון מדוע הדבר המסוים הזה יעזור לי ולמה הדרך הזו תוביל אותי ליעד הנכון.

*

כל זאת טוב ומתקבל בענייני העולם הזה ויעדיו, בדרך לארץ ישראל הרצון להבין ולמצוא היגיון הוא מכשול גדול, עד כדי כך שהוא עלול להאריך נוראות דרך שאמורה היתה להיות קצרה ישרה ופשוטה. הארכת הדרך וסיבוכה הם עניין שקורה לנו כל יום כמעט, בעטיה של העקשנות הטבעית שלנו להבין ולראות כבר עכשיו איך מה שעובר עליי מוביל באופן הגיוני ומתיישב על הלב להיכן שפניי מועדות. הנטייה העקשנית הזו מפריעה לנו לגשת בקלות יתרה למה שמגיע לנו והוכן במיוחד עבורנו.

לא רצו להאמין

העניין הזה מומחש בצורה כואבת עד מאוד בפרשתנו, פרשת שלח. המרגלים שבני ישראל מתעקשים לשלוח לתור את הארץ לפניהם, הופכים לחוסמי הגישה אל הארץ ובגינם מאחרת ירושת הארץ בארבעים שנה ונגזרת גזירת החורבן. הקלקול במעשה המרגלים, כפי מה שמלמדים חז"ל, לא החל בדרכם חזרה – ההתחלה היתה פגומה ומבשרת רעות, ולמדים זאת מהלשון 'שלח לך' כלומר המרגלים הללו יוצאים לשליחות מיותרת מבחינת השי"ת, ואם רצונך שלח אתה אותם לרצונך. את דברי ה' למשה במלואם מביא רש"י 'אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות'.

את בשורת ירושת הארץ אנחנו מקבלים משנים קדמוניות, היא הובטחה לאברהם אבינו וליוותה אותנו מאז ועד היציאה ממצרים, כעת ההבטחה קמה לתחייה, הולכים ומתקרבים אל המקום המובטח. ההבטחה מבשרת על ארץ טובה שכן נאמר לנו 'העלה אתכם מעֹני מצרים', אתם מגיעים משפל המדרגה וממקום שאין למטה ממנו והארץ טובה היא, לשם מה לשלוח מרגלים?

המרגלים הם ביטוי לחוסר אמונה בהבטחת ה' ובמידה שווה זו עדות על חוסר אמונה בעצמינו. רבי נתן מרחיב על כך ומסביר: ארץ ישראל היא האמונה, ובנוגע לאמונה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בשני אופנים הפוכים כביכול – הוא משתדל בתחבולות ובדרכים שונות עם כל אחד ואחד לקרבו לאמונתו בכל מיני השגחות נפלאות, אך יחד עם זאת כל ההתרחשות הזו מוסתרת בחוק רוחני ושמו 'בחירה'. גם לסיפור השגחה מפעים שאי אפשר לטעות בו מתלווה אפשרות נוספת, מקום לטעות בו. בעולם הזה ניתן לפרש כל דבר בדרכים שונות, והכל תלוי בך בנאדם. המרגלים יצאו לשליחותם כדי לא למצוא את ארץ ישראל, והסיבות לכך מובאות בחז"ל. הכלל שכבר בהליכתם הם שבו, כדכתיב 'וילכו ויבואו' (וראה רש"י). יתרה מזו, השליחות גופא נבעה מתוך חסרון אמונה, הטלת ספק, עם ישראל שולח את המרגלים 'לחפור את הארץ' לחקור ולחפור בתוך ההבטחה של ה', לבחון אותה ולבדוק, זו כניסה גרועה מאוד למקום כמו ארץ ישראל.

לחסוך מסע מיותר

החקירות נובעות לא רק מאמונה לקויה בה' – זו גם חלישות דעת ונמיכות רוח אישית. אדם לא מאמין בעצמו, עושה צעד לא כדי לצעוד אלא כדי לבחון, אצליח? אולי לא? כך לא נכנסים לארץ ישראל.

אנחנו מורגלים לבקש תוכניה ולעכל כל מהלך באמצעות ההיגיון, אבל ברוחניות אמונה ועבודת ה' זה מכשול. למעשה אין כל דרך הגיונית שמובילה אותנו אל המקומות האמתיים אליהם אנו אמורים להגיע. ההתעקשות להבין ולחקור את מה שיוביל אותנו אל ה', כותב רבי נתן, הורסת לנו את הדבר שאנו מעוניינים להשיג. ולכן מתארכת הדרך, הרבה דברים יכולים היינו להשיג בקלות, לגשת ולהיות שם, החקירות וההיסוסים האריכו את הדרך. אדם מקבל מתנה מה' אבל הוא מתעקש להבין איך יתכן שהוא הקטן קיבל מתנה כזו, לא מוכן לפתוח את העטיפה את שתתיישב דעתו שאכן כן זו מתנה אמיתית, וכשאין ברירה נאלצת ההשגחה להאריך לו את הדרך, אולי אחרי כמה וכמה תלאות ונדודים, לפעמים רק אחרי כמה גלגולים יסכים האיש לקבל את המתנה, להתחבר לאמת ולחיות את יהדותו הנגישה והפשוטה כל כך.

בשלהי הפרשה מוזכר מחלל השבת הראשון – המקושש, ויש כאן רמיזה: שבת כמו ארץ ישראל הם גילוי האמונה, לשבת צריך להיכנס ולא לצאת באמצע כדי להשלים את החסר. אל תחלל את האמונה, אל תצא לקושש. גם אם נדמה לך שאינך ראוי, קבל את העובדה ששבת היום לה'.

(ע"פ ליקו"ה יו"ד שבועות ב')

בהעלותך – להיות אדם מואר

בס"ד

 

התקשרות לצדיקים צריכה להיראות כהליכה בחושך בעקבות אדם המחזיק פנס,  בחושך אתה חסיד מושבע שלו.

 

כדי להיות מואר צריך בעיקר לא להפריע לאור, לא להוסיף גם לא לגרוע, רק להניח לו לשרות ולהתרחב.

 

המילה 'אור' משמשת לתיאור רוחניות, אורות עליונים, אור אין סוף, אור השכל, הרוחניות מתוארת כאור והסיבה מפני שאור הוא הדבר היחיד שלמרות היותו מורגש ביותר אין לו ממשות. האור יספיק למאה כמו לאחד, והאור מטבעו יתפשט ויזרח לכל פינה ובלבד שלא ישימו בפניו מחסום. אבל לאור יש גם חולשה – קל מאוד להסתיר אותו, להטות אותו ולהטיל באמצעותו צליליות כהות על הסביבה.

 

*

 

עיסוקם המרכזי של צדיקים הוא להאיר. הכל קיים אבל החושך רובץ ומסתיר את השבילים ואת האותיות והמילים. הצדיק לא כותב תורה חדשה, הוא שופך אור על הישנה. האותיות מקבלות צורה והמילים מתחברות. הלימודים של הצדיקים שונים, שכן הם אינם בהכרח ממציאים חדשות, בעיקר הם שופכים אור על הקיים ועל הידוע המפורסם והמובן כביכול. עניינים רבים ביהדותו ורוחניותו של אדם טושטשו והסתבכו רק בגלל החושך, תורת הצדיקים מבהירה את החשוך ומחזירה לתחייה את מה שכל כך פשוט. זו הסיבה שהתקשרות לצדיקים מתבטאת בעיקר בהליכה לאורם, מאי משמע ללכת לאורם?

 

התקשרות לאור

 

מי שנאלץ אי פעם לפסוע בשבילי הרים ובמשעולים צרים ומסוכנים בעלטה, לבטח יבין. השביל קיים ויש לך רגליים בריאות וחזקות, אבל בעיה קטנה – צעד אחד שגוי מוביל לתהום או אפילו רק מכניס אותך למבוי סתום. מישהו לצידך מצויד בפנס, ברגע זה אתה חסיד מובהק שלו. לא עושה צעד בלעדיו. דבק בו, נצמד לפסיעותיו. אינך רואה כלום אפילו לא את פניו, אבל כרגע הוא האור שלך, הוא הסיכוי היחיד שתצא מכאן בשלום.

 

כדי להתקשר לצדיקים לא צריך להיות גאון או איש נלהב, את ההתלהבות כופה על המקושר האמיתי המציאות, ולכן די שנהייה מציאותיים, דהיינו להתבונן סביב ולהודות במה שכולא עלמא רואים – שהעולם הזה הוא גשר צר מאוד, צר מאוד! ועוד משהו – הוא חשוך, חשוך מאוד! וכשמישהו מואר צועד לפניי ואומר 'העיקר לא לפחד כלל', האם עליי לחקור אותו או להיצמד לפנס?

 

 

האור של ה' מאיר תמיד ומתפשט בכל העולמות ואם חשוך הרי זה מפני שמישהו חוסם בגופו את האור. העולם הזה הוא חושך והגופים האנושיים הם חשיכה, החושך בולע את קרני האור, והבריה הכי בולענית בעולם היא האדם ששואף לקרבו כל סוג של אור. לא רק מזון, גם כסף, ולא רק כסף גם כבוד הוא רוצה, ולא רק כבוד, גם רוחניות הוא צריך. האנושות עלולה להיות חור שחור שבולע הכל. אדם שרק ניזון מהאור, אוסף ואוגר וצובר, הופך לסוג של מחסום. חשוך סביבו, חשוך לו. צדיקים הם אותם אנשים שכל אור שירד אליהם הפך נחלת הכלל, הוחזר לה' באור חוזר, הועבר לאחרים כתרומה, כמילה טובה, כהכרת הטוב. לפיכך הצדיק הוא אור.

 

אבל הצדיק לא יכול לפעול לבד, הוא מוכרח תלמידים שיקבלו את אורו ויאירו, ידלו וישקו, ינחילו את תורתו. ובמקום שיש אור גדול הניסיון קשה יותר. בנקל אפשר לשנות את האור, רק תעמוד מולו וכבר צלליתך מצטיירת למרחקים, מתארכת עד אין קץ. וכאן מתגלה מעלתו המיוחדת של אהרן הכהן. האיש שהעלה את הנרות מבלי לשנות.

 

שלא שִנה

 

אהרן הכהן, כפי שכותב רש"י, בסוף הפרשה הקודמת כיוון שנוכח לראות שלא נטל חלק בחנוכת הנשיאים, חלשה דעתו. התורה מונה באריכות את קרבנותיהם של שנים עשר נשיאים לי"ב שבטים ורק מקומו של אהרן ושבטו נפקד. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות' (רש"י במדבר פרק ח, ב), ולפיכך נסמכה לפרשת חנוכת הנשיאים פרשת העלאת הנרות. כולם הביאו וכולם חידשו וחנכו, אבל אתה מביא את האור. בלי אור אין מאומה, וכשיש אור הכל מקבל פנים חדשות.

 

כעבור שלושה פסוקים מציינת התורה שוב את אהרן, 'ויעש כן אהרן', ופירש רש"י להגיד שבחו שלא שינה. זהו השבח החשוב ביותר שאפשר לומר על תלמיד וזו הוראה והארה נפלאה לכל מי שמעוניין לזכות בהתקשרות לצדיקים.

 

כדי להיות מואר די לך שתימצא בסביבתו של מישהו שמחזיק ברשותו תאורה, המחובר לטהור – טהור. לא מבקשים ממך דווקא חידושים וחדשות, מה שכן מבקשים הוא 'במטותא, אל תשנה'. הצדיקים מאירים והחכמה הכי גדולה במקום חשוך היא ללכת בעקבות הצועד המואר, צעד צעד. אנחנו עלולים לנסות לשנות לטובה או לרעה, אבל את האור אסור לשנות לשום צד. כשחשוך לנו החיזוקים של הצדיק נראים לפעמים טובים מדי, מאירים עד מאוד, אנשים מתפתים לצנן התלהבות ולהטיל צללית על האור. הנח לאור, תן לו להנחות את דרכך. או לפעמים קל להתפתות להוסיף על האור, לעשות יותר טוב מהמקור. גם זו טעות, כדי להיות מואר צריך רק להניח לאור להתפשט ולשרות עליך, אל תוסיף אל תגרע, יהיו אורות.

 

פרשת נשא – תמיד מדבר לה', תמיד מנצח

 

בס"ד

 

הנשק החשוב ביותר במערכה מצוי בפה, הדיבור יכריע את המלחמה לניצחון או מפלה, ובמילה אחת 'למנצח'.

דוד המלך שושבין חתונת שבועות, כדי שניגש בשמחה לחופה עלינו ללמוד ממנו איך שומרים על ברית עם ה' באמצעות השפתיים.

 

בפרשיות השבוע האחרונות העוסקות במסעות המדבר נקראים שוב ושוב המתפקדים ומתייצבים לעבודה ולמניין 'יוצאי צבא'. רבי נתן עומד על כך ומציין שהתואר הזה מדגיש את הגדרתו של איש הישראלי – חייל במערכה. המדבר הוא שטח אימונים והיעד הוא כיבוש הארץ, במובן הפרטי והאישי אנחנו מתכוננים לקראת כיבוש נחלתנו בגבולות הקדושה. החיים הם מלחמה או שטח אימונים והתפקיד הוא דרגה, ואני יוצא צבא. מהו העניין המשמעותי ביותר בקרב יוצאי צבא? הדעה נוטה לומר – כלי נשק, ציוד צבאי, מדים וטכסיסי המלחמה, הכל נכון, אבל מה שישפיע ויכריע את המערכה יותר מכל הוא הדיבור. הוא המפקד בגדוד.

 

*

הלוחם והמנצח הגדול שגילה זאת ואף הנחיל את לימודו לדורות הוא דוד מלכא משיחא. חייו של דוד המלך מורכבים משני קצוות שהחיבור ביניהם בלתי אפשרי – מצד אחד, ניסיונות קשיים מעברים ומלחמות, ומאידך הוא נוחל תמיד ניצחונות. עוד לפני שנברא אין לו חיים עד שאדה"ר תורם לו את שבעים שנותיו, על ילדותו הוא מספר 'מוזר הייתי לאחיי', כל ימיו מלחמות וגם מבית אין מנוחה בנו מורד בו ושימי בן גרא מקלל. אבל דוד המלך הוא המנצח הגדול, בכל המלחמות ובשאר הזירות, גם בניין בית המקדש שנבנה אמנם לא בימיו, נזקף לזכותו ועל שמו. איך יתכן שידוך שכזה, בין המִסכנוּת התמידית לכאורה לניצחונות כה מרשימים? את התשובה רשם דוד המלך בספרו, ספר התהילים.

 

למנצח

 

רוב מזמורי התהילים פותחים במילה 'למנצח', לאמור – הפרק הזה כתוב ומוקדש לאיש הזה שבוודאי ובעזרת ה' ינצח. ואין זה משנה כמה תלאות ובכיות וזעקות וכאב יסופרו בו, אני פותח ואומר שהוא שייך למנצח. הדיבור הוא חרב פיפיות, החוטא שהתורה מחמירה עימו ביותר ומפלילה אותו בתהליך מקוצר ומיידי הוא המסית והמדיח. כל מעשה ההדחה מסתכם מעקימת שפתיים, דיבור, אבל כוחו של הדיבור הרע והמחליש הרסני כל כך שאין להתמהמה בעניינו, הוא מסוכן. מידה טובה מרובה וכשהדיבור מתייצב לימין הקדושה וההצלחה הוא מנחיל ניצחונות חרף כל הסיכויים.

 

דוד המלך אבי מלכות משיח מלמד אותנו לאחוז לא רק בחרב וחנית, קודם לכן הוא מלמד פרק בשירה, שיעור בדיבור, אומנות לחימה בפה ושפתיים. סגנון המלחמה הזה שמור למשיח שהוא יכבוש כל מלחמותיו אך ורק באמצעות הדיבור והתפילה (ליקו"מ סימן ב'), ולכן פותח דוד את רוב מזמוריו באמירה 'למנצח'. המנצח על פי פשוטו של מקרא הוא הלוי שמנצח על כלי השיר, וגם הפירוש הזה יתאים כאן: המנצח על כלי שיר קובע ומכריע אנה יכלו כל המנגנים והכלים, יעלו או ירדו, יעודדו או יעציבו. הדיבור הוא המנצח הגדול על תזמורת הנפש, כל מיני כלים יש באדם, מידות ומאורעות שונות ומשונות, אם אנחנו מתרגלים לדבר לה' ולדבר לעצמנו דיבורים של חיזוק אמונה התגברות והתכוונות על התכלית, כל מאורעותינו יפיקו בסופו של יום מנגינה שמחה, שיר וזמר.

 

נשא

 

מצוידים בכלי נשקו של דוד המלך אנו שבים לפרשתנו, פרשת נשוא. התורה מצווה לשאת את ראשם של בני לוי. הלווים הם נושאי תפקיד ומבחינה זו כולנו לווים, אנשים שהושת עליהם תפקיד, זה גם מה שהופך אותנו ליוצאי צבא ולאנשי מלחמה, והעיקר החשוב ביותר בין אנשי צבא הוא סוד 'למנצח', וכפי שכותב רבי נתן: 'צְּרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר בָּזֶה בְּנִצָּחוֹן גָּדוֹל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹחֵם מִלְחָמָה שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְאַבֵּד אֶת לְבָבוֹ. וְיֵשׁ בֵּין שָרֵי הַמִּלְחָמָה כַּמָּה לִמּוּדִים עַל זֶה לְחַזֵּק אֶת לֵב אַנְשֵׁי הַחַיִל בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה שֶׁלֹּא יְאַבְּדוּ לְבָבָם. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הוּא בְּעִנְיָן זֶה שֶׁצְּרִיכִין לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת מְאֹד וְלֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁאֵיךְ שֶׁהִיא יֵשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַדִּבּוּר מְאֹד מְאֹד, כִּי עִקַּר הַנִּצָּחוֹן עַל יְדֵי הַדִּבּוּר.

 

לימוד זה עיקרי וחשוב במיוחד לקראת חג מתן תורתנו, חג השבועות שהוא יומא דהילולא של דוד מלכא משיחא. אנו מתכוננים לקראת קבלת התורה, השמחה רבה והחדווה עצומה. כנסת ישראל באה בברית עם קודשא בריך הוא, אך לצד השמחה והחדווה מקנן החשש שהלא זו קבלת התחייבות עצומה ומי יערוב לנו שנעמוד בכך. הלימוד של דוד המלך יכול לאפשר לנו לגשת אל החופה בשמחה אמתית ומתוך ידיעה שאיך שהוא אני בוודאי אהיה עם ה' בברית, ספר התהילים ערב לכך. כי גם ייתכנו נפילות בתחום הקיום והשמירה על שטר הכתובה הלא היא התורה, הרי פינו תמיד ברשותנו, ואם לכל הפחות נקבל על עצמנו לא לחדול מלדבר, ובכל מצב בטוב או במוטב נדבר ולא נרפה, הברית עם ה' תישמר ולעולם לא יינתק החוט המקשר. כנגד חמשה חומשי תורה כתב דוד המלך חמשה חומשי תהילים, לומר לך אם אינך מצליח לקיים, לכל הפחות תדבר על זה. על כל אות בתורה כתוב אתה אות של תפילה.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח – ברכות הראיה וברכות פרטיות הלכה ה).

 

 

 

לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

תזריע ופרשת החודש – מתי שתסכים יהיה לך טוב

בס"ד

תהליך היטהרות דומה להרתחת מים במטרה לקבל משקה צלול. כאשר הפסולת צפה – אתה בכיוון.

 להיגאל זה להסכים להכיר בהיותי עבד, החירות והרפואה עוברים דרך מסכת נגעים. והעיקר 'והובא אל הכהן'. 

 

אחד החסדים היותר גדולים שנגמלים עם האדם הוא הזכות להיות מודע למצבו. לפעמים אדם יודע שרע לו אבל כל עוד הוא לא יודע שיכול להיות גם טוב – מצבו חסר מוצא. סבור הוא שטוב לו, דהיינו שאי אפשר אחרת וזהו גורל החיים, ממילא איננו מודע למחלתו, אינו מכיר בנגעו, סיכויו להחלים אפסיים.

 

כאבים וייסורים כל עוד אינם מלווים בהבנה שאפשר ורצוי גם אחרת – אינם ייסורים של אהבה. מה הם ייסורים של אהבה? כמשמעו – ייסורים שמקורם באהבה ותכליתם להביא לידי אהבה. נגע הצרעת קשור לכניסתנו לארץ ישראל, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק שבפרשה הבאה (ויקרא יד) 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם… ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם', ובגמרא (הוריות י' ע"א) 'בשורה היא להם שנגעים באים עליהם'. מאי הבשורה?

 

*

 

אחת הבחינות המיוחדות לארץ ישראל היא התמידיות, 'תמיד עיני ה' אלוקיך בה'. אי אפשר לחיות בארץ הזו חיים שאינם חיים, לפחות זאת מובטח לך – שאם דבר מה בחייך הפנימיים חורק, מזייף וכבר לא כל כך בריא, תחוש זאת. לא תדע מנוח. אלו הם ייסורים של אהבה, עליהם נאמר 'כי אתה אשר יאהב ה' יוכיח'.

 

העניין הזה מתקשר היטב עם הכנותינו לקראת יציאתנו הקרובה ממצרים. בשבת הקרובה יחול ראש חודש ניסן, מלבד שהוא חודש ראשון הנושא את סגולת ההתחדשות וההתחלות החדשות זהו זמן מוזמן לגאולה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אנחנו כולנו בגדר 'עתידים להיגאל', כלומר עוסקים כבר בגאולתנו ומכינים אותה, אבל ישנו שלב חשוב מאוד בגאולה והוא דווקא תלוי בנו – אנו אמורים להסכים להיגאל. בל נקל ראש בשלב הזה, בליל יציאת מצרים הותירו אחריהם ישראל המונים-המונים מאחיהם שלא זכו לצאת ומתו בשלושת ימי החושך. הם לא זכו לצאת מפני שלא חפצו לצאת, לפי חישוביהם טרם מולאה גזירת ארבע מאות שנות הגלות במלואה והם התעקשו להתבוסס בה עוד.

 

לא הסכימו להיגאל

 

מדוע שלא נאפשר לגאול אותנו? מפני מה ישראל שבאותו דור מתגעגעים לקישואי מצרים ולאבטיחים? גאולה כמו כל תהליך ריפוי והחלמה, כרוכה בהכרח בתחושת חולי. סימני החולי, החולשה ושאר תחושות שאנשים מפרשים אותן כמחלה, לא הם החולי – אלו דווקא תהליך הניקיון. החולי האמיתי אלו הרעלים שהצטברו בפנים ואתה חי במחיצתם ימים ושנים. אדם נופל למשכב משגופו כרע קרס תחת נטל הזיהומים והוא אומר עד כאן! הגיעה השעה לטפל, לפלוט את הרעל ולהחלים. איש מאיתנו אינו אוהב את החוויה הזו. לצאת ממצרים היינו גם להבין שהנני שרוי שם, במצרים. הצעידה אל החירות עוברת דרך פקיחת העיניים וההכרה כי נטול חירות הנני, ודברים רבים שהחשבתים עד היום כרצונותיי החופשיים וכמאוויי עלי אדמות לא היו אלא קלגסי היצר וחולשותיי הגלותיות. קשה לפקוח עיניים מול המחזה הזה, לא נוח לגלות נגע צרעת פושה בעור. אבל הנגע הזה לא הוא היה בעוכרינו – הפצע רק מנקז החוצה את הרעל שהצטבר בפנים.

 

 

לכשנבחין הלא נמצא שכל סוגיית הנגעים כרוכה בשני דברים עיקריים – ראשית, מציאת הנגע וזיהויו על ידי הכהן. שנית ההסגר החילוט וימי הספירה וההמתנה להחלמה. אומרים שידיעת המחלה וזיהוייה הם חצי רפואתה. הבעיה הכי חמורה של חולה, מי שעלולה לעלות לו בחייו, זו האפשרות שהוא אינו מודע למחלתו או לחומרת מצבו.

עד כמה שהרעיון עשוי להפליא אותנו נוכרח להודות באמיתותו – הדברים הטובים באמת, הישועות הגדולות והעמוקות של חיינו, ניתנו לנו כמעט בכפייה. אדם ששרוי באפילה מתנגד להיפרד ממנה לטובת האור. החושך מחשיך אבל האור מסנוור ומאמץ את העיניים שהסתגלו לאופל. מידות רעות הן עניין מגונה ומעיק, אבל נוח יותר לא לדעת מהן ולא לחשוב על קיומן. העצבות מאמללת ומפסידת נפש, אבל לא מתחשק להתנתק ממנה. הניסים הגדולים שנוגעים לנפשנו פנימה באים עלינו כמו גזירה, ולמפרע אנו מודעים שהם מתנה גדולה.

 

והובא אל הכהן

 

רבינו ממשיל (שיחות הר"ן, ע"ט) את תהליך הכניסה לעבודת ה' לאופן בו מטהרים מים על ידי הרתחה. קודם להרתחה נראו המים צלולים, למראית עין. תוך כדי הרתחה הם מעלים פסולת ומראיתם נעכרת. יטען הטוען – אל תעירו ואל תעוררו, מדוע הרתחת וקלקלת! אבל אנו בוודאי מבינים שהצלילות הקודמת היתה רק מראית עין, הטהרה מתחילה כאשר הפסולת צפה ואפשר להשליך אותה החוצה. כולנו עסוקים כעת בביעור חמץ, קודם לביעור החיפוש וממילא גם המציאה. דווקא כהכנה לחג נקי כל כך ומובער מכל פירור מחומץ, נקנסה עלינו הגזירה לפגוש לגעת ולהיתקל בכל כך הרבה חמץ לכלוך וטינוף?! את התשובה לתמיהה התמוהה הזו יש להעתיק גם עבור שאלותינו מדוע ולמה עובר עלינו מה שעובר דווקא כאשר החלטנו וגמרנו בדעתנו להיות טובים יותר.

 

הימים ימי הכנה הם, וההכנה החיונית ביותר היא להסכים להירפא, דהיינו להיות מובא אל הכהן – רופא הנפשות שבידיו כל הרפואות למעוניינים להירפא.

 

 

 

 

שמיני – למי יש באמת רגליים על הקרקע

בס"ד

'כוח המושך' הוא הכושר החיוני שמאפשר לנו להיות ניזונים ברוחניות וגשמיות, והוא מתעצם מתוך ענווה ושפלות.

איש רוחני הוא אדם שהוריד את כל מה שאנשים חולמים שהוא נמצא למעלה, והביא למטה, על הקרקע.

אפשר לומר שהצורך החיוני ביותר של כל דבר חי הוא להיות מחובר לקרקע, ולא בכדי אחד הכוחות היסודיים בבריאה הוא כוח המשיכה, בלעדיו אין קיום לשום דבר. החיים מתרחשים על הארץ, באוויר מרחפות הרוחות. הכל היה מן העפר והניתוק משמעותו מוות.

אולי אנחנו לא מייחסים לכך חשיבות, אבל חיינו תלויים בהיותנו מחוברים וצועדים עם רגליים על הקרקע. זהו כושר מסוים – הכושר למשוך השפעות. כל יצור חי התברך ביכולת הזו, הצמח ששואב את הלחות ממעבה האדמה, בעלי כנף זעירים המוצצים את מזונם מצמחים ופרחים, היונקים ושאר בעלי חיים המעכלים את מזונם – העיכול הוא כוח משיכה. כל רגע של חיים כרוך ביכולת חיונית לשאוף אוויר אל הריאות. כוח המשיכה הוא מעגל החיים, וגם ברוחניות.

*

רוחניות ואלוקות שייכים אמנם ללמעלה, אבל אפילו המושג 'שאיפות' כולו אומר ירידה והתחברות. לשאוף משמע לשאוב את האוויר שמרחף למעלה, פנימה. דהיינו להוריד, לחבר, לקשור את האור ואת הרצון בלב. מה שנשאר למעלה לא קשור אליך, לא מזין ולא מחייה אותך. ולכן עיקרה של רוחניות היא היכולת למשוך את ה' כביכול לכאן, וככל שכושר המשיכה חזק יותר הקדושה מתרבה והרוחניות מתעצמת. גדול בעלי כוח המושך הוא משה רבינו שבכוחו העצום שאב אל העולם החומרי הזה את תורת ה', עד כדי כך עצום היה כוחו לינוק ולשאוב אלוקות שהוא הביא ומסר בידינו את הרצון של השי"ת, לא לפני שנאבק בדרי מעלה והפקיע את הרוחניות הזו אפילו מידיהם של מלאכים.

למשוך השפעות

עד כמה שרגילים לחשוב להפך, האמת היא שכדי להיות רוחניים יותר אנו זקוקים למישהו שיוריד אותנו אל הקרקע. האנשים הרוחניים באמת הם אותם יחידים שמהלכים על פני האדמה, מחוברים ליישוב הדעת והתורה מעוכלת ושוכנת בתוכם בבחינת 'ותורתך בתוך מעי'. כל השאר מרחפים, מעופפים ומתמסרים לדמיונות. כשהעולם אומרים על מישהו שרגליו על הקרקע כוונתם לכך שהוא מבוסס בחומריותו, וזו כאמור טעות. מחובר לקרקע הוא מי שהצליח לקשור את הנשמה שלו, את הרצונות הטובים שלו ואת המחשבות והמידות אל המציאות, הוא חי ולא רק חולם שהוא חי.

הכושר החיוני הזה, כפי שמלמד רבינו (ליקו"מ תורה ע') תלוי בענווה. ככל שאדם מסגל שפלות וענווה יתרה הוא נעשה בעל כוח משיכה רב יותר, בכוחו למשוך אליו השפעות, חיות, ואפילו אלוקות. זו הסיבה שמשה רבינו, היונק הגדול של הרוחניות, התייחד בענוותנותו דייקא.

פרשת השבוע מדברת אלינו מתוך היום הגדול של עם ישראל המפורסם בשמו 'היום השמיני', זהו יום הקמת המשכן ושמו מעיד על שבעת הימים שקדמו לו, שבעת ימי המילואים. זהו יום גורלי – האם נזכה להשראת שכינה? אם נתרגם את המשאלה למה שנוגע לנו היא תנוסח כך: האם נזכה להביא את ה' יתברך לתוך החיים שלנו. זהו תפקידו של המשכן, מלשון 'משכון' או 'מושך'. השפעות לא חסרות, מעט מעל גובהו של העולם הזה יש הכל, הרוחניות היא אינסופיות ושם יש שפע בלי גבול וקדושה בלי הפסק, יש שם שובע והצלחות שמחה וחיוניות שיספיקו עבור כל העולם ומיליארדי יצוריו. אלא מאי – מי יוריד את האור מהמדף, זו השאלה. המשכן נועד להביא את כל הטוב הזה למטה, לכאן. והיום השמיני נקבע כתאריך לכך.

אש זרה

בשלהי הפרשה מוזכר אחד המאורעות הכואבים אך גם עתירי המוסר שאירעו לכלל ישראל – פגם נדב ואביהו בהבאת אש זרה ומיתתם בקודש הקודשים. המעשה אפוף כולו בסודות רמים הקשורים לסוד נשמתם הרוממה של בעלי המעשה, והעבודה שהדבר אירע דווקא ביום השמיני, היום הגדול והמקווה, רק מוסיפה נופך של מוסר והשכל למאורע. במעשה של נדב ואביהו לא חסרה קדושה כפי שלהם עצמם לא חסרו מעלות, אישים אלו תוארו על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כקרוביו, 'בקרובי אקדש', הקרובים של ה' נשרפו בעקבות הבאת אש זרה?! אכן פליאה נשגבה. באש של בני אהרון כאמור לא חסרה קדושה – אלא שזרה היתה, מנותקת ולא מחוברת. בזוהר נאמר שהפגם קשור לכך שלא אינסבו כדכתיב 'ובנים לא היו להם', כמו כן מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. רבי נתן מדבר רבות על סוד מות בני אהרון בקודש ועל אסון ריבוי אור, בקטורת שהרגה את שני הקדושים הללו חסר היה העיקר: 'קטורת' דהיינו קשר וחיבור בין כוח המושך לכוח המכריח. נשמותיהם של נדב ואביהו קשורות בסוד נפלא עם נשמת אליהו הנביא, תיקונם של הנשמות הללו הולך מדור לדור ותלויות בו כל הישועות וההצלות של כל יהודי. במילה 'אנא' רמוזים השמות אליהו נדב אביהו, וכשיהודי צועק אנא ה' הושיע נא או אנא ה' הצליחה נא, הוא מתאזר בכוחן של הנשמות הללו (אריז"ל). כל הישועות וכל ההצלות תלויות ביכולת שלנו למשוך אלוקות לכאן, לחבר נשמה לגוף, להיות עם רגליים על הקרקע, באמת.

(על פי ליקו"ה חזקת מטלטלין ד)