עבדי החירות

(פורסם בעיתון 'בקהילה' – פסח תשע"ג)

בשיפוליה של טבריה יצ"ו שוכן בית החיים העתיק, רבוץ למרגלות ההרים סמוך ונראה לשפת הים. פניו זרועות מצבות מימים קדמונים, משוקעות עד צוואר בבוץ וצמחייה. בין רגביו שוכנים ענקי רוח אדירי תורה וחסידות זה לצד זה. מעט למטה משם, פרוס הים. לפנים ממנו מתוח הכביש התחתון. מצידו האחד מתמשכת הטיילת, ומעברו השני משוכה חומת בית הקברות. ושם, על אותה מדרכה שבין חוף לבית קברות משוטטות בשעות בין הערביים נשמות מעולם התוהו. מתרוצצות הלוך ושוב, מתנשפות במאמץ, ונמלטות בבהילות מהתם להכא. המחזה הזה לקוח מעלמא דין ולגמרי לא ממחוזות מיסטיים. בשפה עממית מדובר בריצה קלה, הליכה ספורטיבית.

המשקיף על בית החיים מכיוון הטיילת, נתקל במפגש עולמות מטלטל; מן הגדה האחת עולה קול דממה דקה, תבערה שלווה של שוכני עפר קדושים אשר בארץ. בני אדם שאף בחיי חיותם לא היו אלא מלאכים בבתי חומר. מהצד השני, על מדרכת הטיילת, העולם מתבוסס בזיעה ועמל של טיפוח שרירים ואימון גפיים וזרועות. יש במפגש הזה סיכום תמציתי של פולמוס עתיק בין הפנאי לתכלית: הפנאי מציג את עצמו כסמל החירות, אך למעשה אין עריץ משעבד כמותו. התכלית מצטיירת כהתנזרות וסגפנות, בה בשעה שאין בת חורין ממנה.

אין בין חירות לעבדות אלא לשון של מאזניים. מהו עיקר ומהו טפל. כל עוד הגוף מתקיים לכבודה של הנשמה, החיים שואפים לקראת תכלית. ואתה בן אדם – בן חורין. ברגע שהמשקל נוטה מעט לטובת החומר, תחזוקת הגוף הופכת מטרה לעצמה, פולחן. אתה בן אדם – עבד.

*

הנה שני טיפוסים של שליטים משועבדים:

בפינת החי שמור מקום של כבוד לתאו. הבהמה – גסה הזו מוצאת את מנוחתה בטבורו של יאור מהביל שמימיו קנו זה מכבר גווני חום ירקרק וגובלו לטיט ורפש. קצה חוטמה משייט בעונג על פני הצחנה, רוב גופה שרויה פנימה ורק גבשושית גבה מזדקרת מתוך המדמנה. אתה בן האדם מציץ בה ולכאורה נרתע. מותר לשער שהבהמה אף היא מציצה בך. מה חושב ג'מוס שכזה על בנאדם הניצב נכחו? אם יותר לנו לשער, הוא עטוף חמלה. האיש שמעבר לגדר חנוט בתוך חליפת בגדים מגוהצת, טורח מדי מספר רגעים לקנח את זיעתו, ליישר את צווארונו. מכשיר זעיר מפרכס בכיסו וטורד את שלוותו. רגליו נתונות בסדים נוקשים, ואת מזונו הוא רואה אך מספר פעמים ביום. ואילו הוא, התאו, עולמו רואה בחייו. חבוק בליבו של רקק מצחין, דולה ממנו מאכל ומשקה, ושב ופולט לשם את פליטותיו והפרשותיו – תענוג…

בהמיות, אף היא סוג של חירות. ואבוי לה!

בשבועות האחרונים האזרח האומלל ביותר בארצנו מתקרא ראש ממשלה. תככנים וקושרי קשרים רוקמים סביב כיסאו הרעוע רשתות ומצודות פוליטיות לרוב, מעמידים אותו שוב ושוב במבוכה וחידלון, הם שולטים בפועל, אבל הוא הראש. טרגדיית 'בובה – בוס' קיימת במנגנוני שלטון רבים. המנהל יושב על כס המלכות על פיו יישק כל דבר, אך מה יישק – זאת יקבעו השליטים האמיתים. אנשי הצללים, בני בית, מקורבים, מזכירים ויורשי עצר.

שררה נחשבת היפוכה של עבדות. אך במקרים רבים, אין עבדות קשה הימנה. אנשים לוטשים עיניים למעמד, משום שבליבו מקננת בכל אחד מאיתנו תאוות שלטון. אך פנימה ממנה שוכן בנו הדבר האמתי – בקשת החירות. הנברא מבקש חירות, הוא סבור לרכוש אותה באמצעות שררה. וזו טעות מוחצת. מפני ששלטון הוא אחד מאותם גלמים הקמים על יוצרם. צעירים רבים חולמים בשלב התבגרות כלשהו על אוטו ורישיון. מדוע? ניחוח של חירות. היכולת הזו לשנע את עצמך בכוחות עצמך, אחיזת הגה, הזזת הילוכים, מד מהירות, רשות היחיד. כל המרכיבים של מנעמי שלטון. מנקודת מבט וותיקה יותר, כלי רכב משעבד את אדונו. מוסך, תיקונים, תחזוקה. ובכלל, אתה כבוד האדון – רק נהג. שאל את הטרמפיסטים.

העולם מתעתע בנו, למראית עין סמל החירות הוא 'עושה-מה-בא-לי'. אליבא דאמת, אינך אלא עבד נרצע לכל מה שבא לך. היכולת והנגישות למילוי חמדות, איננה אלא בית כלא איום הכובל את החירות הפנימית לדחפים בלתי נשלטים. החירות והעבדות תלויים איפה על הבחנה דקה יותר, לא היכולת לעשות כך וכך קובעת, רק עצם קבלת ההחלטות. קהלת מגדיר זאת כך:  "אִי־ לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן־חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ".

*

חווית החיים זורמת על שני האפיקים גם יחד, חירות ועבדות. ועלינו מוטל היעוד לפדות שבויים ולהוציא אסירים. איך? בראש ובראשונה, הכר את משעבדיך; צעד ראשון אל החופש הוא, הכרה בעבדות. ליל הסדר, ערש חירותנו, פותח באמירה "עבדים היינו". אם יש באפשרותך לזהות את עבודתך, הינך בן חורין במידת מה. מכאן פתוחה הדרך לגאולת הנפש.

העבדות היא חלק בלתי נפרד מהקיום בעולם. עבדים אנחנו למטלות החיים, עבדים למוסכמות החברה. עבדים ל'מה יאמרו הבריות'. עבדים לרכישות השונות שקנסנו על עצמינו לבצע. ובכל זאת, גם בבית הכלא מבליחים לעיתים מפגשים מאירים עם חירות ותקווה. חג הפסח הוא זמן של הארה. יד ההשגחה מפציעה על פני הישימון החומרי, ומזמינה כל אחד מאיתנו להיחלץ מבית השבייה. לקנות חירות.

את הדרך מאירים לנו אנשי התכלית, מותר לקנא בהם. ראוי להעז לפעמים ולנסות בינך לבין עצמך לחקות אותם. להתנסות מעט בפריסת כנפיים. להתמסר מעת לעת למנעמי החירות. להעיז פנים כלפי שירות בתי הסוהר של עולם הזה.

"השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"

 

 

מה הוא רוצה בעצם? (הפילוסופיה של הבן הרשע מההגדה)

שימו לב: יתכן מאוד שהבעיה היותר גדולה שלנו היא שאנו חיים בהווה. אילו חיינו אי שם בעבר או בעתיד, הכל יכול היה להיראות אחרת.

עומדות רגלינו בתקופת סף גאולה, ברור לכל מאמין שהנה-הנה ימים באים. באחד העתידים יהיו כאן אנשים שילמדו עלינו ואולי גם יקראו את מה שאנו כותבים. הם יהיו נבונים מאיתנו. יבינו הרבה יותר טוב מה עבר עלינו ומדוע, ויצליחו לזהות בתצלומים מתקופתנו עקבות של משיח. רק דבר קטן אחד הם לא יבינו – איך את המחזה הפשוט הזה אנחנו, כלומר אבותיהם, החמצנו. איך, איך סבא של סבא לא זיהה את הקשר המובהק בין האירועים שהובילו בסופו של דבר לגאולה?! איך סבתא של סבתא חישבה להתייאש רגע לפני שהפציעה הישועה?! איך זה שהדור הגאוני שחולל את המפכה התעשייתית השנייה והשלישית נותר נאיבי כל כך בקשר לעצמו. ומדוע הם רבו שם על זוטות והחמיצו את האירועים החשובים באמת?!

גם אנחנו חכמים בכל הנוגע לדורות קודמים. קוראים לזה חכמה שלאחר מעשה. הדורות הקודמים רכשו חכמה, המשלוח התעכב כנראה והגיע לידי הדורות הבאים. שימו לב לעובדה מרתקת. שוררת כיום תמימות דעים ביחס לטיפוסים שהתורה מכנה 'ערב-רב'. אף אחד אינו סובר שאלו היו אנשים ראויים. הסכמה זהה קיימת גם בנוגע לעדת קרח, איש אינו מתבלבל. התמונה ברורה ואין שני צדדים. הקונצנזוס תקף גם בהקשר לדמויות כעובדי הבעל בימי אליהו הנביא, המתייוונים בימי מתתיהו ובניו, הקראים ודומיהם. הדמויות השליליות שבמקורותינו מוזכרות לשלילה בפי כל. אפילו בהגדות פסח חילוניות ערב-רב לא זוכים לסימפטיה. העובדה שהם סימנו את המתווה אליו החילוניות המודרנית מכוונת, אינה פוגמת ברגשי הסלידה. אח, נפלאות דרכי ההיסטוריה. כל הנ"ל מביאנו לכלל הבנה פשוטה: התמונה נהירה בעבר וגם בעתיד, רק בהווה היא מיטשטשת. יש לכך סיבה – הבחירה קיימת רק בהווה. לא בעבר ולא בעתיד. רק לאחר שהסתיימה האפשרות שלנו לקלקל ולתקן, המסך מורם והאורות נדלקים. לזאת ייקרא "חכמה שלאחר מעשה".

 

המחשבות הללו מובילות להבנה פשוטה ומטרידה: תחשבו רגע על האנשים שחיו בתקופת התנ"ך, בזמן המשנה, בימי הגמרא. המקראות סיקרו את תקופתם, אך בוודאי לא את כל הפינות. לא כל אוכלוסיית תקופת המקרא נמנית על אישי התנ"ך, ולא כל בני בבל התלמודית שובצו בין דפי הגמרא. הרבה מהם היו ליד אבל נותרו בחוץ. תחשבו עליהם, אנשים שחיו מרחק נגיעה מעדשת התנ"ך. ראו את אברהם אבינו, שמעו את יצחק, הכירו את יעקב. חשבו על הטיפוסים שראו תנאים ואמוראים חולפים על פניהם בשוק, בסרטיא ופלטיא, במבואות ובסמטאות. הם ראו את התנ"ך אוסף את גיבוריו אל גוויליו, צפו בתלמוד מתעד את אישיו, ונותרו בחוץ.

ההישארות מחוץ למסע ההיסטוריה אינה חטא, זו רק דוגמא למה שעלול לקרות לך חרף היותך קרוב מאוד. ביציאת מצרים היתה לכך משמעות מחרידה: הדרשה אודות "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" מפורסמת. לכל הדעות בצאת ישראל ממצרים רבים נותרו מאחור לאחר שמתו במהלך מכת חושך. אפשר להניח שהם לא חשבו שכך יסתיים הסיפור. מתקבל על הדעת שהם לקו בטעות ממנה סובלים אנשים בכל דור ותקופה – המחשבה כאילו העובדה שאני חי ומתקיים בשנת תשע"ה מבטיחה את השתלבותי בגורלה הנצחי. כביכול כולנו יושבים יחד על רכבת הזמן וחולפים כדבר המובן מאליו, מההווה אל העתיד שייחקק בספרי הנצח. מסתבר שאין זה כך. לא כל מי שראה את משה ואהרון השתלב בסופו של דבר בשיירות היוצאים בליל י"ד בניסן ממצרים. רבים-רבים נותרו מאחור. מה גרם להם להישאר שם? תפיסת עולמו של הבן הרשע.

אם תשאלו אותו, הוא למשל משוכנע שאילו היה במצרים היה נגאל, אלא מה. הוא רשע, נכון. אבל המחדל לדעתו, שייך לגורלו ההיסטורי. אילו רק היה שם. מהיכן אנו יודעים על הלך מחשבותיו? מתשובתו של בעל ההגדה. כתגובה לקושיית "מה העבודה הזאת לכם", מורה לנו ההגדה: "אף אתה הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל". הבן הרשע מתנכר, העבודה הזאת זרה לו, יש לו שאלות אבל תחת לטיעון הקנטרני מקופלת פילוסופיה שלימה המבוססת על עיקרון 'אילו'. אילו הייתי שם, אולי. אבל עכשיו איך תבקשו ממני להאמין לסיפורים. מה העבודה הזאת בכלל – לכם, לא לי.

למעשה זו טענה מאוד פופולארית. כמה פעמים שכנענו את עצמינו שאילו היינו שם, בתקופת הישיבות הקדושות באירופה. בימי קדמונים. בבית המקדש. בזמן הבעל שם טוב. אילו… כמה נפלא זה יכול היה להיות. על טענה זו אנו משיבים לבן הרשע: דע לך שעם דפוסי חשיבה כשלך, גם אילו היית שם לא היית נגאל. מדוע? מפני שבמשקפיים שלך אי אפשר לראות יציאת מצרים. מאות אלפי אנשים כמותך היו במצרים, איש מהם לא יצא משם. הם לא ראו משה רבינו, לא שמעו את בשורת הגאולה. לדידם שום דבר מסעיר לא התרחש בתקופתם. סתם אוסף טרגדיות בסגנון נשיונל גרפיקס.

בגישת 'מה העבודה הזאת לכם', כאשר חוקרים את הדברים מבחוץ, עלולים להחמיץ את ההתרחשות גם כשהיא בעיצומה. כולנו מאמינים שמשיח יבוא ובית המקדש השלישי ייבנה. כולם מאמינים שיצאנו ממצרים וקיבלנו תורה. אבל באמצע, בין מה שהיה למה שיהיה, הראות מעורפלת. במקום הזה אגב, אנו חיים. מי שאינו מסוגל לראות כאן ועכשיו השגחה וניסים, לא היה מסוגל לראות זאת במצרים. כדאי לפקוח עיניים ולהתחיל לראות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

שלוש סיבות להתעורר

מעורר.

שבע מיטות, שבע נשמות, שבעה קרובים שהשם יתברך בחר להתקדש בם. יש כאבים שמפלחים את כל שכבות ההגנה ומרוקנים את הריאות, כזו היא התחושה בעקבות שבע מיטות הילדים שנישאו בזו אחר זו ונטמנו השבוע בארצנו. אסון השריפה בבית משפחת ששון שבברוקלין נגע בכל הנימים, והם היו חשופים.

את הדברים הללו אי אפשר להבין, בלתי אפשרי להכיל, רק חבל האמונה מסוגל להתמתח על פני התהומות הללו ולגשר. ועל החבל הדק הזה אנשים הולכים. הם לא נולדו לוליינים ולא ניחנו ביכולות על אנושיות. הם אנשים, הם הורים. יש להם לב בשר ורגש זורם בעורקיהם כאחד האדם. אף אחד סביבם לא מסוגל להבין היכן בנפשם האנושית מצליח ים הכאב הזה להיספג. איפה מאחסנים כל כך הרבה שכול, איפה? יש ליהודי כנראה מרחבים אחרים, מחוצה לו, שם צבורים תעצומות נפשו. שם גם גנוזים תעצומות הנפש של העם הזה.

אחרי אסונות עולות הקריאות לחשבון נפש והתעוררות, וזה טוב. זה טוב שאנחנו עדיין מבינים שנדרשת התעוררות. אבל כמה חבל שאינו בינינו נביאים. ברור שרוצים מאיתנו משהו, כשהיו נביאים הם גם ידעו להצביע מה רוצים. לדבר בשם השם. נביא אין, פרשנויות יש, וכל אחד מפרש על פי דרכו. כשכואב כל אחד נזכר בכאביו, כשבוכים כל אחד בוכה את דמעותיו. אבל מה רוצים מאיתנו? אין נושא חף מחסרונות, בכל תחום אנו נדרשים לשיפור. אולי זו שנאת החינם אולי חיזוק בתורה אולי שמירת שבת, אולי חילול השם. ואולי הקדוש-ברוך-הוא רוצה פשוט אותנו, את הלב הזה שהתחשמל והתפלץ והובס לנוכח שבע המיטות. אולי הוא רוצה את הלב הזה קרוב יותר אליו. חי יותר. מרגיש. רגיש. הומה. צועק. אולי.

*

מעורר בחילה.

בחילה תקפה השבוע את העם שבציון למשמע הגיגיו של הפרופסור חצרוני אחוז הטירוף. הנאה מרובה שאב הציבור מהתפלשות ברגשי הבחילה הזו. שוב ושוב הושמע חצרוני על גלי כל תחנה רעננה ותחת כל מיקרופון פתוח. הוא ניבל וצמרר והשתטה עד בלי די. המאזינים והקוראים הסכיתו ונחרדו וזעמו והגיבו ואיחלו לו את המיטב. שוב הוכח שהדרך לתודעת ההמונים עוברת דרך המיאוס והבוז. גם נכאי רגש ורפי נפש יעלו לגדולה אם רק ייאותו לשמש בתפקיד המאוס התורן.

בחסידות קיימת הגדרה לסוג הכבוד המוזר הזה, קוראים לזה "כבוד מלכים חקור דבר". היפוכו של "כבוד אלוקים הסתר דבר". הכבוד האלוקי שורה על האדם באורח נסתר, בצנעה ובענווה. הבורח מפני הכבוד, כבוד רודף אחריו. כבוד מסוג אחר. כבוד שאין מדברים ממנו אבל הוא נוכח ומאציל מהודו על הראויים לכך. היפוכו של כבוד אלוקים הוא כבודם של מלכים, עליו נאמר 'חקור דבר', כל מהותו התפלשות בראש כל חוצות. כבר אמר מי שאמר "כתבו עלי ככל שתרצו, רק במטותא הקפידו לאיית נכון את שמי". אנשים מוכנים להתבזות ובלבד שידעו מהם. חצרוני רק מבליט תופעה מובהקת שמאפיינת את הגישה הכללית בתקשורת. העיקר שידובר, לא משנה מה ועל מה. הגישה הזו שאינה מעודדת את ביטוי הטוב, תאמץ לעצמה כל טרנד שיבטיח לה להדהד היטב. התקשורת מדברת על הגדרות של טוב ורע אבל למעשה שוללת אותם. הכל טוב בעיניה, טוב ורע והעיקר שהציבור ישמע. גישה זו שהיתה עד לפני מחצית דור נחלתם הבלעדית של כלי תקשורת חילוניים התנחלה גם אצלנו. הסלקציה האמתית בשער הכניסה לפרהסיה המתוקשרת, ברשתות החברתיות בוודאי, היא עניין הציבור. לא משנה מה נאכיל אותו העיקר שהוא יאכל, והציבור אוכל. אוכל בריא לא מדבר לילדים ולהמונים, סוכרים ושומן רווי דווקא כן.

האם ספקי תקשורת חרדיים יכולים לפעול מתוך אותם מניעים של עמיתיהם החילוניים? סבורני שמי שנוהג כך מאבד את תעודת הזהות החרדית. חשיבה כלכלית לא יכולה להיות מנותקת מחשיבה יהודית.

 

*

מעורר מחשבה.

חלקי הלגו בקואליציה המתגבשת נאספו, קצת יריבו שם ובסוף יסכימו. הלפיד יחמם קמעא את ספסלי האופוזיציה והרעיון הזה מוצא חן בעיני יהודים רבים שהתייסרו תחת מגפיו. נקמה פורתא במתיקות מעודנת. וכאן בדיוק יחל פרק 2 של מלחמות לפיד בחרדים. מה בדיוק יעשו אחד-עשר חכי"ם נטולי אידיאולוגיה במרחבי הפזורה האופוזיציונית? יתפוררו או ינגחו. ואל דאגה התפקיד הזה מתאים ליו"ר ככפפה ליד. בתפקידו הקודם כשל, בתפקידו הבא הוכיח את עצמו זה מכבר. הוא יודע לדבר והוא ידבר. הוא יודע להסית והוא יסית. הוא ימצא אירועי יריקה באזור בית שמש, ישחזר דרמות ועלילות דם משופרות. יש לו את זה. אבל אולי אנחנו נתעשת הפעם ונגיב בצורה קצת בוגרת יותר.

הסתה, כמה שתהיה הזויה, מצליחה לגרום לנו תמיד להתכווץ להתנצל ולהתוודות בראש כל חוצות. תמיד יהיו אצלנו את הטיפוסים החביבים מקהילת א' א' א'  – 'אבל אשמים אנחנו'. אנשים שיוקיעו ברוב התלהבות את החרדי המכוער ויקראו לחשבון נפש נוקב חדרי בטן. אז אולי הפעם די כבר. לא רע לנו לאמץ את קמפיין 'מפסיקים להתנצל'.

 

על בחירות וכוח הבחירה

באחד מערבי יום הבוחר נכנסתי לחנות ספרים בעיר התורה והחסידות. בחוץ המה הסער, תעמולה ריפדה את הכבישים, האוויר ברחוב התרוקן מרוב דיבורים. בחללה של גלקסיה תלתה ציפייה, מוחשית כמו שרב. בפנים ד' אמות של אוויר נקי, מחוטא בניחוח דפים, לא פשקווילים. בחנויות ספרים יש ניחוח ממכר, אולי זו תאוות ספרים.

המדפים מלאים מזן אל זן. חיבורים חדשים עם ישנים, מהדורות על גבי מהדורות. אלו מגיהים ואלו מהדירים, מתמצתים ומלקטים, ושוב מתמצתים את שליקטו המלקטים. קשה בימנו להישאר בער. גם כסיל יבין אם רק יפתח ספר. האותיות מאירות והטקסטים מבוארים פלאות, מה כבר נשאר למוח לעשות? בירכתי החנות, ספון מאחורי דלפקו, ישב המוכר מאזין בדריכות למהדורה כלשהי בתדר מן התדרים. התוכן שנדף שם, נאמר זאת בלשון נעימה, לא ממש התאים לאכסניה. הסיטואציה המשילה לי משל: יושב אדם בצל החכמה, מוקף חומות של דעת. ספרים עומדים ממעל לו וגם מתחת. רק להושיט יד ולהחכים. אבל הוא לא שם. האוזניים קולטות תדרים אחרים, כל כך הפוכים. היכן שהאוזניים מצויות גם המוח שרוי. כמה שהדבר נכון גם לעצמנו…

אומרים שבעולם האמת המרחקים בין טוב לרע מדהימים. יש גן עדן ויש גיהינום. אפשר להיקלע למחיצתן של צדיקים או חלילה להיפך. בעולמנו לעומת זאת הכל קרוב, מרחק נגיעה. שניים יושבים זה לצד זה, אחד מטייל בגן עדן השני משוטט בשאול. הצדיקים בעולם החומר מלובשים בגוף, נגישים. יהודים כשרים חולפים לצידנו ברחוב, בבית הכנסת, בכל מקום. התורה מונחת בקרן זווית, אפשר לגשת ולקחת. כאן לכל דבר יש כתובת: לקדושה, לטהרה, לצדקות ולחכמה. שם, אומרים אלו שיודעים, אין לשום דבר כתובת. אם יש לך – יש, אם אין – אין.

חושבני שהמתנה הכי גדולה שלנו, כאנשים בכלל וכבני הדור הזה בפרט, היא גם המחלה שלנו –  הסקרנות. התברכנו בסקרנות מקוללת. אולי לא התברכנו בה כפי שניתנה האפשרות להגשים אותה. בדורות עברו גם איש סקרן, לאן כבר יכול היה להגיע? כדי לספק את סקרנותו נדרש להפליג אל מעבר לים, להעפיל אל מאחורי הרי החושך. עד שבא לשם, רווה. החיפושים לבדם הביאוהו לכלל שביעה. בימנו ניתן להזין את הסקרנות גם בלי לנוע ממקומך מלֹא פסיעה, מה שהופך את המסע לגירוי מתמשך שאינו רווה לעולם. סקרנות היא כישרון. ובכן, צריכים אנו לשאול את עצמנו עבור מה קיבלנו את היכולת הזו. כישרון לא ניתן לריק, לכל סגולה אנושית יש מטרה היא משובצת בכתר התפקיד שניתן לו. אם צוידנו בסקרנות יתרה, היא אמורה לשרת אותנו. הבעיה שהיא זו שמכשילה שוב ושוב את ייעודנו.

אפשר לומר שההחלטה היכן למקד את אנטנת הסקרנות חורצת את גורל שפיותנו. כפשוטו. הרעיון קיבל המחשה מדויקת מאוד בתקופה החולפת. שבועות וחודשים האוויר צובר את מטען הבחירות. הכל עוטה סקרנות ועניין. תמיד תמהתי, הרי בסופו של דבר יתבהרו תוצאות הבחירות ויפורסמו, מדוע חשוב כל כך להתרגש מהשערות ומדגמים שעתיים בודדות קודם סיכום ספירת הקולות? נו טוב, זו כמובן שאלה של עמי ארצות.

חיפשתי שם לתאווה ומצאתי שהיא אינה תאווה –  אין זה אלא ההדק על אקדחו של היצר. לכל תאווה או יצר שני מצבים, פעיל ורדום. תקופות יכולות לחלוף עלינו מבלי שנחוש בה ולפתע מידה רעה מתעוררת בנו. יצר סוכן בנו. סקרנות פועלת כמו מתג הפעלה, אם ניוותר אדישים לרע ולמיותר, הוא לא ידבר אלינו, ימשיך לנמנם בירכתיים. הבחירה כידוע, משחק מסוכן. רגעים קצרצרים של מאבק, להתעניין או להתעלם. להסתקרן או לוותר. אתה נכנע ומוצא את עצמך מכלה שעתיים בהאזנה עקרה לשטויות והבלים, אחר כך המשהו האמתי שבך שואל ובצדק "למה עשית לי את זה". באמת למה?

אבל יש גם צדדים יפים. כמה נפלא לכוון את אנטנת הסקרנות למחוזות טובים ולהישאב מבלי משים לשעה של קורת רוח בחכמה המנשבת בין הדפים. לחטוף טוב. לשכוח את עצמך במקום טוב. הסקרנות כל כך מסקרנת שכמעט אי אפשר לעמוד בפניה. במחיצתה אין בחירה. הבחירה קיימת רק בשלב מוקדם יותר. ברגעים בהם אנו נדרשים להחליט – להתעניין אם לאו. רגעים הרי גורל אלו יקבעו היכן נבלה בשעתיים הבאות, בשנתיים הקרובות, בחיים. בל נשכח, תוחלת חיינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים. עשרות שנים בודדות אלו יחלפו כפי שחלפו אלפי השנים שקדמו להם. כל בני אנוש החליקו על משטח חייהם בעזרת סם הסקרנות. תמיד היו בעולם דברים מסקרנים. אם נבדוק נופתע לגלות שאנו מסוגלים להסתקרן גם שטויות. באין ברירה, אדם נעשה סקרן ודרוך גם מזוטות. דווקא בשל כך הסקרנות צורך גבוה. אפשר לרתום אותה כסוס קל רגליים לעגלת חיינו. הזכיות הגדולות באות – כמו ההחמצות המרשימות – בהיסח הדעת. משיח הוא אחד משלושה דברים שבאים בהיסח הדעת. פתאום יבוא האדון אל היכלו. פתאום תבוא גאולת נפשנו. פתאום נגלה תמורה ברוכה בחיינו. אי אפשר לעמוד בפני הסקרנות, אבל אפשר בהחלט לכוון אותה גבוה. להסתקרן מדברים טובים, אמתיים.

(המאמר ראה אור בעיתון 'בקהילה')

 

 

 

 

הקומץ והארי (בעקבות נאום מנשקי המזוזות)

נאומו המתנשא-מתנתק-הוזה של יאיר גרבוז זכה ליותר מדי שימת לב עד שאם אכתוב עליו, אגזים. עליו לא אכתוב, על עקבותיו כן. נו שוב ניתנה לעם היושב בציון ההזדמנות להציץ מבעד לחלון ולמצוא את ההזויים הוותיקים הסבורים כי מעצבים הם את העם במכחולם וקולמוסם, באחת מהתפרצויותיה של מחלת האגו. הם יושבים שם, בחדרם החשוך ועל עגלתם הריקה, ובוהים בחשיכה בבואת עצמם הצפה סביבם וממלאת את כל היקום בשכפולים כפולים ומכופלים של עצמם. רק של עצמם. יאיר ויאיר ועוד יאיר, בכפולות של גרבוז. מין הפרעה שכזו. אפשר היה לשגר את מצעד היהירים הלזה ישירות לשיקום נמרץ באיתנים או גהה, הבעיה שלא הם הבעיה, אלא קצה זנבה. עוד לפניהם אנחנו זקוקים כנראה לסוג מסוים של טיפול. מדוע סבור גרבוז שהקומץ הנבער השתלט על חייו? הלא נאומו מעיד נכוחה שהקומץ שוב אינו קומץ, כי אם חלק הארי? אלא מאי, יש ליאיר על שיסמוך. כשמדברים על רוב ומיעוט תלוי באיזה מישור מעריכים את יחסי הכוחות. בכל זירה מציאותית הרוב קובע, והרוב הוא בדיוק הרוב, הווי אומר הציבור היותר גדול. העם. ההמון. אבל כאשר בתחום המוסכמות עסקינן, העובדות אינן בהכרח מכריעות. שם שולט רוב מסוג שונה.

קוראי המדור מן הסתם אינם ממש מכירים, אבל באזור השפלה של ארצנו מתקיימת אוכלוסיה בתהליכי הכחדה, מכנים אותה 'מדינת תל-אביב'. מדובר בקומץ אנשים זערורי ביחס למרחב הציבורי, המורכב ידוענים, אמנים, אנשי בוהמה, תרבות ושלל טיפוסים. לא תראו אותם כמעט בשום מקום, הם סגורים במין גטו תל-אביבי, תעתיק אנטי-תזי של מאה שערים. חיים בקבוצות סגורות ומרגישים נוי-יורק. מדי פעם אחד מהם מפריח דעה מנותקת על חלק כלשהו בעם שאינו ערב לחיכו וחושף אגב אורחא את בורותו המופלגת במדעי העם ואפילו בגיאוגרפיה של ארצו. הם אוהבים ערבים צמאי דם אף שמעולם לא פגשו בהם. שונאים חרדים, מתנחלים ומזרחיים, למרות שמימיהם לא נגעו בהם. הם תלושים כבר אמרנו, אבל באופן מתמיה העם דווקא לא כל כך מנותק מהם. ההמון קורא מדי יום את הגיגיהם מעל דפי העיתון, צופה באומנותם בבתי התרבות ומאזין ליצירותיהם. הנה לכם צורה מאוד מוכרת של קומץ שהוא רוב. הדוגמה אינה יחידה, האנושות מנהלת משחקי קומץ ורוב בכל מדינה ובכל מבנה חברתי. לא כל כך מסובך להפוך לרוב. קשה עד מאוד לזכות בו כתואר. שינויים דמוגרפיים אינם בהכרח משפיעים על המישור המקובע השוכן בחלקיה האחוריים של התודעה הקולקטיבית.

הקומץ הדעתן בארצנו רק מסמל את התופעה. מה שמעניין, שההמון הוא המזין את חוסר הצדק שנעשה עימו. בסופו של דבר מי שיקבע מיהו מה, זה הציבור. שימו לב: את מי כולם מנסים לשכנע? אל מי פונים הפוליטיקאים ולפני מי הם מתרפסים מזה שבועות? מי עושה את הסופר לדגול, ומי יוצר את הזמר למפורסם? על התחום המקצועי אמונים אנשי מקצוע, על השיווק אנשי שיווק. אבל על ביצוע הקניות אחראי אך ורק האזרח, ההמון. הוא מתפעל מהפרסום והוא גופו מקשה אחת של פרסום. בו, בישות ההמונית הזו, מתנהל משא יחסי ציבור. התפעלותו יוצרת את ההד, הערצתו מתאימה רקעים, שימת הלב שלו משלימה את האקוסטיקה. מבינים אתם? בסופו של דבר הארי משביע את הקומץ.

*

אי אפשר שלא למצוא בתופעה הזו מוסר השכל נפלא. ב'שיר נעים', לחן פלא של מוהר"ן המודפס בפתיחת הספר 'ליקוטי מוהר"ן', מופיעה הפסקה הזו: "חֲזַק וְנִתְחַזֵּק, וְאַל תִּהְיֶה כַּפִּיל הַגָּדוֹל וְכַגָּמָל אֲפִילּוּ כְּשֶׁמָּשְׁכֵהוּ בְּחָטְמוֹ הָעַכְבָּר לא יִבְעַט בּוֹ, וְכָל זֶה מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מִכּחוֹ". הפיל הגדול לא רק הולך בעקבות העכבר – הוא גם מזין אותו בשר פילים. איפה זה קורה לנו? הנה שתי דוגמאות:

דעות קדומות. שמתם ליבכם כמה מהדברים הידועים לנו זה מכבר לקחנו על עצמנו לבדוק. לבחון. לוודא? כמעט מאום. דעה קדומה קשה לעקירה במידה כמעט בלתי אפשרית. הכרתם בילדותכם מישהו בשם ראובן, אופיו נצרב בתודעתכם לטוב ולמוטב. כשתפגשו לאורך חייכם ראובנים אחרים הם יעטו על כרחם את תבנית דמותו של ראובן מכורתכם. קשה יהיה לשכנע אתכם להיפרד מהישן ולהסתגל לחדש. דעה קדומה היא קומץ נבער, כנגדה לכל אחד מאיתנו פרקים נדיבים של דעות חדשות, עובדות מוכחות וראיות מוצקות, אבל מה כל אלו שווים בשעה שדעה קדומה אחת, עייפה וענייה, נרדמת לה בקיר המזרח של התודעה?

על היצר הרע אומרים חז"ל שהוא ממוקם בליבו של אדם הרבה קודם ליצר הטוב. בתודעה שלנו, היצרים קודמים ליוזמות הטובות, להתגברויות. העצב מובן יותר מהעליצות. הדכדוך טבעי מהתרוממות הרוח. העצלות מהזריזות. בכלל, יש לרוע גושפנקא של מתבקש מאליו. כולם סבורים שהתאוות בלתי מנוצחות. מעטים ניסו באמת לפרוץ את מסך העשן ולהעיז להתחצף לחולשתם האנושית. לוותר על נפילה צפויה מראש, ולעקוף ברגע האחרון התנגשות מתוזמנת עם מחסומי נפש. מי שניסה גילה שאין רוע בלתי מנוצח ואין טוב נטול כוחות, אבל מי ניסה? הוא אשר אמרנו: הקומץ אוחז בציציות ראש ההמון.

כדי לייצר שינוי מהותי על הארי להסכים לחדול להזין את הקומץ מתשומת ליבו, וגם לצום מדעות קדומות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

מה זה בעצם 'להיות שמח'?

שמעתי פעם שאלה נכונה: במה חטאה תפילת מנחה של פורים שנחרץ דינה להידרס ברגלי העליצות הפורימית. אפשר להוסיף: במה חטאה מגילת אסתר שעל קריאתה אחת בשנה מעיבים הדי נפצים וקול שאגת שיכורים. ובכלל, במה חטא היום הענק הזה שרוב תוכנו עלום מן העין ההמונית. יש לרגעים הגדולים טבע חמקמק, גם בשעה שהם נוכחים אין זו גושפנקא שאתה תהיה שם נוכח. אלא אם כן תתאמץ לבוא בסודם.

 *

שעת אחר-חצות של ליל שימורים. האוויר טעון ניחוחות אפיקומן ואותיות פורחות של הלל ונרצה. לא יום ולא לילה, אלו שעות של גדלות המוחין. חללו של עולם מוטל בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה. אליהו הנביא מדלג מבית לבית מלווה בהדים אחרונים של שירת 'חד גדיא'. צועד אני באחת מסמטאות פרבריה של בני ברק. קו גבול שקוף עובר כאן בין קודש לחול. לעומתי צועד צמד צלליות, זוג שיכורים צולע על הכביש. מאחוריהם, מבעד למפתנה של דירת קרקע, מהדהד קול זוועות. הדי אלכוהול מבעבעים משם. למפרע אני מבין שהתקיים שם ליל הסדר, הנוסח לא נהיר. לילות סדר בסגנון אומלל שכזה מתנחלים לצערנו במקומות שמשמעות ופנימיות גלתה מהם. עצוב.

פורים ברחובות קריה, פסיפס של מחזות מכל המקומות והזמנים. יש מחוזות שמשתקפת מהם בבואה של יום כיפורים. רוממות הרוח, געגועים, השתוקקות נטולת כפפות ומסכים מבדילים. אלו פינותיו הנהדרות של היום הזה. אבל יש גם פינות אחרות, נאות פחות. יהיו שיאמרו, זהו פורים. אבל לא נכון, קשה לסבול גסות רוח, בוודאי לא ביום עצום זה. קשה במיוחד להבין את אותם בני ישיבה שהופכים את עורם הישיבתי והופכים לכמה שעות להוללי חוצות. משום מה זה נעשה מקובל. מוזר.

התרגלנו לעיוותים מעוררי חמלה של חגי ישראל ברחוב החילוני. ליל הסדר של ארבעה בקבוקיוודקה. יום כיפור על אופניים. ל"ג בעומר כחגיגת מנגל. ויש המהדרין גם לשרוף חמץ יחד, בחבורה. מבעד לעיניים ברדיטשובאיות ניתן למצוא כאן אבנים טובות ומרגליות. אך כל זאת לא סותר את הכאב והחמלה. במידה מסוימת דומה שיום הפורים זוכה לגורל מעט זהה במחוזות מסוימים, גם אצלנו. חולפת על פניך סיעת שיכורים מגהקת ומגדפת, לא לשונם ולא לבושם מעידים על שייכותם לישיבה פלונית ואלמונית. ההתנהגות, תסלחו לי, גסה ודוחה. ואתה שואל את עצמך: אם זהו הסוד שמחלץ מתוכם היין, היכן הם מפקידים את הסוד בימים כתיקונם, ליד הסטנדר והשטייגען. יש כמובן את תשובת המשקל בדמותם של שתויים המלאים זיו ומפיקים נוגה. שיכורים ששכרותם מחלצת מהם פנימיות נהדרת. אבל המחזות האחרים, מטרידים.

התרת הרסן הפורימית זוכה לכתב הגנה בלתי נהיר. אפשר לומר כל מיני דברים, סבורני שהעניין די פשוט – זו עמרציות. אם לא יודעים מהי שמחה, כשפוגשים בה לראשונה בפורים ההתנהגות בהתאם. יש אנשים שמושג השמחה מהדהד על אוזניהם בצליל זר. פורים מפגיש אותם עם עניין אודותיו אולי שמעו, אך לא באמת. לא דיברו במחוזותיהם על שמחה, לא הסבירו למה זו עושה. ידיעותיהם אודותיה שוות ערך להשגותיהם של ממנגלי החורשה בל"ג בעומר על רשב"י,בערך. מושג בלתי נהיר דרכו שמעורר מבוכה: 'מה אני אמור להיות בפורים?' תוהה הצורב הצעיר בינו לבין יינו.'מתי זה נקרא להיות שמח?" מה אמור לקרות לי?'

אם תיגש ביום סתמי לאיש מן השורה ותציע לו להיות בשמחה, איך הוא יגיב? לפניך מספר אפשרויות: הוא ייעלב עד עמקי נשמתו "אני נראה לך מדוכא?!"יבדוק אם אינך מסתיר מאחוריך טרנזיט של נ-נח.יברר בעדינות אם לא קרה אצלכם משהו במשפחה. או יסתפק במבט מבהיר של "תגיד, מה הקשר?" שמחה היא תחום בלתי נלמד מכמה סיבות: א' הרוב סבורים שהיא מצויה בכיסם הקטן זה מכבר, וזו לא רבותא. ב' הנושא לא מספיק רציני. ג' התחום קשור למצבי חולשה לנושרים ולמקבצי נדבות.

אירע לשמחה מה שקרה למושגים יהודיים רבים בעולם החילוני – באין התייחסות מספקת אומצו משמעויות זרות. גם כאן, אם לא לומדים על שמחה במשקפיים יהודיות, לומדים עליה מבחוץ. פורים והעליצות הקשורה בשמו נפלו אפוא בין הכיסאות. הוא חל מדי שנה מחדש אבל לא יודעים איך לעכל אותו. מה שלא לומדים, אומר הפתגם, לא יודעים. מסתבר שהרבה מהאווירה הגסה שהשתחלה לפורים שלנו, נובעת ממבוכה. אם נושא השמחה ומקומה המרכזי בחיי הנפש, בתורה, ובעבודת הבורא היה נלמד יותר, אף לשמחת פורים היתה עדנה.

ההוגים קמעא בסוגיה יגלו שהשמחה אינה מצב מומלץ לצרכני אקשן, זהו האקלים המדויק ביותר לחיי עבודת השם. נביאים לא השיגו את נבואתם אלא באמצעות שמחה. צדיקים יגעו וטרחו להביא עצמם לידי שמחה. זה מזג האוויר הכי יהודי. הספרים הקדושים מלמדים שהשמחה היא קומה רוחנית שלימה המגדירה את מצב הקדושה ואת מקומה של הנפש, עד כדי כך שהיא המסמלת את ההבדל בין גלות לגאולה. שמחה היא הנושא הרציני ביותר בעולמו של יהודי. הבעיה שרוב בני אדם סבורים שהשמחה זה מכבר מונחת בכיסם. וזה לך האות: שמחה אמתית ופנימית נספגת בנפש ומזינה אותה ימים רבים, שמחה מדומה מתפוגגת עם הדי היין ומותירה אחריה איש תוהה ונבוך. כדאי לנו להשקיע וללמוד מעט יותר על המושג הרציני והמהותי כל כך העונה לשם, שמחה.

עמלק לא הלך לשום מקום, הוא עדיין כאן

דורנו חולף מהר, מדי מהר. אנשים נולדים וגדלים מהר, מתפרסמים מהר ודועכים מוקדם. כביכול לקראת הקץ מדפדפת האנושות באופן נמרץ יותר בספר החיים. מי זוכר מה אירע שלשום אם אמש אירעו כל כך הרבה דברים. ולמי הפנאי לדון באשר ארע אמש בשעה שמתחוללים היום כל כך הרבה שינויים. סל המחזור מלא עד אפס מקום מחדשות השעה האחרונה, ומגרסות הנייר לועסות בכל פה גיליונות שטרם יבש עליהן הדיו. מדי שעה מהדורת חדשות ובינתיים מבזקים, כמדי שנתיים בחירות וכל חודשיים שינויים מדיניים. אנחנו חיים בקצב מטורף, ולא שיש בזה בעיה. העניין הוא שהסגנון מכתיב סוג מסוים של שכחה.

כאשר אתה הולך בקצב הצעדים, מהיום למחר, יש בך פנאי לנצור נכסים. גם מה שאינך מסוגל להבין עכשיו, תצרור בכיסך על מנת לעיין מאוחר יותר. כך יש סיכוי שתצליח להבין את חייך ולזהות את המשעול עליו הנך צועד. כשממהרים, שוכחים כמעט בוודאי צרור של מפתחות או פריט חשוב אחר. הבהילות שומטת את העיקר ומותירה בידך המון אריזות ריקות של טפל. אולי זה סימפטום משותף לרבים מבני דורנו.

אני נזכר בעובדה הזו עכשיו, ולא בכדי. אתם יודעים, טבועה בנו מידה של סלחנות, אבל לפעמים אנחנו מפריזים בה. מהר ומוקדם מדי סולחים. 'בדיל ויעבור' כזה. במה דברים אמורים? בנוגע לאויבים שלנו. כן, יש לנו אויבים, אויבי נפש. הם הרעו לנו, עשקנו אותנו, חמסו את נכסינו. הבטחנו לנקום את נקמת עצמנו ועל פי רוב שכחנו. סלחנו להם רק משום שחלפו יום או יומיים. וויתרנו להם רק מפני שדעתנו טרודה בבהלת הזמן. כאן בדיוק המקום לעצור ולומר, לא עוד!

במה דברים אמורים? מי שמאזין לאוושת ציר הזמן, שומע לקראת ימי הפורים מעין נימה שונה, ואולי צליל חדש שבוקע מבת קולה של יהדותנו. מזהים שם זעם כבוש ותשוקה לנקמה. כנסת ישראל, האישיות הכי נעימת סליחה, נוטרת איבה עתיקה לאויב מר. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח נקמה, ואנחנו מצווים לזכור לו – לעמלק הרע הזה – את מעשיו, ולהיות נכונים להזדמנות שתאפשר לכלות את זכרו מן העולם. זו לא השפה המקובלת בדרך כלל. אלא שיש כאן עניין מיוחד וחד-הזדמנותי. מסתבר שישנם ביהדותנו פרקים שדורשים התנהגות ערנית יותר. למשל כשמדובר במלחמה עם 'ראש גויים', עמלק. אז מיהו בעצם?

זהותו חשובה משום שרק ממנה נדע על זהותנו. הבה נבין, במצב הקיים איבדנו חלקים לא מעטים מהזהות שלנו. חלקם התנדפו ברוח הזמן או התפוגגו בגלויות, אחרים אבדו לנו כאן, קרוב לבית אבל רחוק כל כך מהלב. הזהות שלנו, האישית והכללית, די מטושטשת. כמה פעמים מזדמן לו ליהודי מהשכונה והקהילה לגעת בזהותו היהודית? איזו מין שאלה! ובכן, השאלה לגמרי במקומה. אנחנו מזוהים עם הרבה מאוד דברים שקשורים ליהדות, ובשלל הזהויות הללו נטמעת כמעט לחלוטין הזהות היהודית הבסיסית, זו שלפני כל התוספות והשיפוצים. היהדות כביכול שמורה במין כספת של מושכל ראשון. אני יהודי, פשיטא. על פני השטח כמעט ואין היא צפה. בפועל, כמה פעמים יצא לנו לחשוב "הי, את זה אני לא עושה מפני שיהודי אנוכי!"? מדוע בעצם זה כל כך חשוב?

זה חשוב מפני שהמלחמה האמתית מתנהלת לא היכן שכולם חושבים ולא בכיוון אליו מכוונים התותחים. את המערכה האמתית מוביל עמלק והוא בוחר לעשות זאת מכיוון בלתי צפוי. הוא לא מסתער על הגבול ולא מנסה לחדור דרך הים, גם מנהרות הוא לא חופר. עמלק זורם רק בערוצים הבטוחים והמוגנים. היכן שברור לך שאתה לגמרי בסדר. איפה שכבר אין צורך לפשפש. באזור 'פשיטא ולכתחילה'. לא לחינם זהו האויב היחיד שמעולם לא ירד מסדר יומנו. כל אלו שקדמו לו נמוגו עם זמן, רק הוא לא. מסיבה פשוטה: עמלק יעשה הכל כדי לא להיות אויב שלנו. כשאתה חושב עליו, הוא יושב לצידך. כשנדמה לך שהוא שם, פה הוא. רק לכשנצליח להניח עליו אצבע, נדע מי אנחנו. כלומר מי אנחנו אמורים להיות.

 *

אפשר לומר שההישג הגדול ביותר של גנרל עמלק זו היחצנו"ת המוצלחת שיזם למושג 'עמלק'. בדרך הידועה רק לו, הצליח לשתול את שמו על מדף ההיסטוריה, לצידם של מאות פרעונים מעלי אבק, טיטוס נבוכדנצר ואנטיוכוס למיניהם. כאילו גם הוא קבור במעבה הזמן. וזה לא נכון. עמלק הוא יצור עכשווי, פעיל וחסר מעצורים. הוא גורם לך להתעלם מנוכחותו ולארח אותו בנוף הטבעי. הוא מדבר מתוך גרוננו ומלחש על אוזננו. מי הוא זה ואיזה הוא?

עמלק הוא הדבר הזה שגורם לנו לשכוח את מה שהבטחנו לעצמנו ברגע של שפיות שלא לשכוח. הוא אחראי לכל הפעמים שרמסנו החלטה טובה רגעים לאחר שגמלנוה בליבנו. על שמו רשומות העייפויות שגרמו לנו להחליט שלא להחליט לעשות משהו משמעותי עבור נצחיותנו. הוא עומד מאחורי כל אחת מהמחשבות שקיבעו בנו במשך שנים את הסברה שאין דרך לשנות את הגורל הכתוב מראש על שמנו. הוא רע, האיש הזה. הוא ראוי לכל תיעוב ושנאה. לא מגיע לו לחיות רגע אחד יותר ובוודאי שלא להתארח על חשבוננו באזור המוח והלב. אל תניחו לו לדפדף את המחשבה הזו למועד מאוחר יותר. השליכוהו לכלבים!

(פורסם בעיתון 'בקהילה')

אילו נכתבה המגילה בידי עיתונאי…

אחדרשנדתא, עורכו הראשי של קלף העת הפרסי "שושניוז", כסס את קצה נוצת הכתיבה בעצבנות אופיינית. אחשורוש שקוע בבלגן אישי לא פשוט. סאגת ושתי שהתפוצצה השבוע עלולה בהחלט לגאול את מדור הרכילות מבצורת ארוכה. מאז השתלט המטורף על פרס ומדינות חבר העמים, חוץ ממשתאות ומסיבות ראווה, לא מספק המבצר ההזוי שהקים בפרברי שושן מאומה. הסיפור האחרון עם המלכה המודחת חייב להימצץ עד תום. את תענוג לעיסת הפרשייה המטונפת ישאיר לעצמו. כמו תמיד יקבל בשולי הדברים, סופר המלך – שמשי, את הזכות להגיב ולהיראות מגוחך עוד יותר.

יום שלישי במערכת "כתב-הדת" הוא עיתוי לחוץ במיוחד. בשעות הספורות של טרם הורדת החומר להעתקה, מוצא את עצמו עורכו הראשי של שבועון קהילת היראים לחוץ במיוחד. על תענוגיו של אחדרשנדתא מקלף העת המנואץ "שושניוז" הוא יכול רק לחלום. גם אם איננו מתיימר להתהדר בחותמת כשרות סנהדרינית, לוועדת הביקורת הקלילה שלו יש גבולות. פרשת הרכילות הססגונית לא תיגרס על גבי גיליונותיו, וחומר אחר מוכרח למלא את החסר. פרשנדתא ימחזר שוב את התחקיר הלעוס שהופיע ברעש גדול לפני שלוש שנים. תחת כותרת חדשה "הסייס שהפך למושל" הוא יחפור בעברו הלא מפואר של הרודן המטורף וימרח את השערותיו בדבר מוצאו של האיש לכדי רדיוס מקסימלי. עבור קולמוסו האישי הקצה העורך הנכבד את שטח ההפקר של הפוליטיקה הפנימית. העימותים בין ראש הסנהדרין לבכיר החדש בפרלמנט, המן. הוא מוכרח להיות נטרלי, ומשום כך תוצג עמדתו של מרדכי באיפוק אובייקטיבי. בכלל, הוא מעדיף להתעלם מהאיש, בשבועות האחרונים רק מהומות הוא עורר. הימים האחרונים לא שפעו עניין של ממש, החנופה החיננית שיעבדה את המדורים והטורים לריקוד 'מה יפית' מתחסד סביב אירועי שבעת הימים בארמון החורף המלכותי. קהילות הקודש שטפו את המערכת במודעות פאר, שוזרים זרי תהילה לראשו ושיגיונותיו של המושל.

לאנינות דעתו של העורך, מחאתו של מרדכי היוותה קוריוז מקסים בשבוע וחצי הראשונים. במחווה נדיר הוא פרגן לו אפילו עמוד שער. כשהשק והאפר הציגו עמדה בלתי מתפשרת, והסיפור כולו התחיל לקבל כיוון דתי מדי. קבע צוות העורכים ש"כתב-הדת" איננו פשקוויל, ופנה לאפיקים מאווררים יותר. המדורים הבאים התמקדו בתערוכת 'איגוד השפיות היהודיות' של חבל פרס, ובקולקציית הביגוד ההודי ששטף את שושן בעקבות פרויקט הסחר הפתוח שיזם אחשורוש.

*

מה בין מגילה לעיתון. על פניו כתב עת עתיק. ממצא היסטורי בן כמה אלפי שנים הסוקר עובדות ומציין תאריכים. אבל לא, המגילה היא סיפור של נס. לאמתו של דבר, המגילה עצמה היא עיקרו של נס. אילולא נכתבה מגילת אסתר, סאגת שושן עלולה היתה להסתיים בגורל טרגי זהה לזה שנחלו פרשיות רבות במירוץ ההיסטוריה. אילו נכתבו קורות ימי הפורים בידי עיתונאי או פרשן מדיני, התיעוד היה אולי ססגוני יותר. לעולם לא היינו מצליחים לחלץ ממנו בדל של נס.

פתגם עתיק שנאמר על ידי אמן בעל שאר רוח טוען, שהציור מצוי על יריעת הבד עוד קודם שנגעה בו יד הצייר. האומן צריך רק לגלות אותו, לנקות את המיותר ולהניח ליצירה להתגלות. מגילת אסתר כשמה כן היא, מגלה את המוסתר. התיאור הכרונולוגי של השתלשלות הדברים, מבודד את האירועים הרלוונטיים מהרקע הססגוני והתוסס, ומציג רק את המאורעות והאישים הנוגעים להתגלות ההשגחה הפרטית בבליל ההתרחשויות.

כותבי המגילה, לא רק שלא היו עיתונאים, מבחינה עיתונאית יש ביצירה הזו החמצה נדירה של כל מרכיבי האייטם האופייניים. בעיתונות הפרסית הקדומה, אם נרשה לעצמנו לצורך העניין להמציא אותה, העדשה התמקדה בנושאים הרבה יותר חושניים. הפסגה המשולשת בארמונה האישי של אסתר. דרישותיה המקוממות של אשת המלך שמוצאה לבד יכול להצית דמיון של כל פרשן מתחיל. כתבת פרופיל בעקבות הדחתו של המן האגגי, פאנל עצבני עם בניו הזועמים. ובשולי הדברים טור אישי של אדמתא או תרשיש. ומה דעתכם על תחקיר פולשני עם בני הרמכים והאחדרשפנים בנוגע לחומר המסווג שבמגילות הדחופות.

*

הסיפור של מגילת אסתר מתאר נס שבתוך הטבע. נס שכזה, מגלים הספרים הקדושים, גדול ופלאי הרבה יותר מנס גלוי שמשדד בדרכו את הטבע. יש לו נקודת חולשה אחת, הוא חמקמק. ניסים מתרחשים תמיד ובכל מקום. מגילות אסתר נכתבות כל יום על ידי רבבות סופרים. הנפשות הפועלות רושמות את מגילות הסתרים בקולמוס הנפש. ואילולא רוחה הסוערת של התקשורת, יכולים היינו להוסיף למדף הספרים היהודי, רבבות מגילות פלאים של השגחה ונסים.

כל אחד מאיתנו עיתונאי בפוטנציאל. סוקר אירועים וגם מדשדש בארבעים קבין של פרשנות. הבעיה התורשתית של העיתונאי שבפנים היא – העדר יכולתו לבודד אירועים. הוא נוטה לייחס לכל הנושאים השוליים רצינות תהומית. למרוח ראיונות נוטפות מלל וצבע על כל איוולת. בעודו מפריז בסיקור סביב העשן שיצרו התרחישים, מתפוגג לו סיפור המגילה עצמו.

מרדכי היהודי יחד עם אסתר המלכה. דמויות הנצח שמלוות כל יהודי מאמין במשל ונמשל. יכולות היו להיעלם בין רבבות אנשי חצר, לוביסטים, יחצני"ם ואחשדרפנים. את נס המגילה יכולים היו כותבי העתים להטמיע בביב מזוהם של רכילויות חצר ותחקירי עומק. כתבות פרופיל מרתקות וטורים מושחזים של בעלי לשון. נס שרוח הקודש רשמה את הדברים.

נס גדול עוד יותר יכול להתרחש בחיים האישיים שלנו. אם רק נפקח עיניים להשגחה.