הדמות הרבנית לאן?

בס"ד

סמכויותיהם של גופים שלטוניים עומדות למבחן. הדיונים בנושא הכשרות ומעמדה של הרבנות הראשית. הוויכוחים על מתווה הגז, סמכויותיה של הממשלה וכל השאר, מעסיקים היטב את המקצוענים ואיכשהו מצליחים להטריד קשות גם את המון העם. צר לי אך אין באמתחתי הרבה מה להוסיף בנידון, די לי בדאגותיי הזוטיות. אבל יש כאן בהחלט תופעה מסקרנת. העם לאחרונה מעורב בכל נושא – מגביע הקוטג' אשר על המדף במרכול, ועד לדיונים מקצועיים בסוגיות גז ואוצרות טבע. רחמנות על האזרח הקטן, אין לו זמן לישון. רק כדי להישאר מעודכן הוא זקוק לזוג עוזרים פרלמנטרים ומשרד קטן. וגם על כך ראוי לערוך משאל עם. סמכויותיה של הרבנות הראשית פחות מעניינת אותנו, מסקרנת יותר ומדאיגה מעמדה של הדמות הרבנית. הביטו בתמונה הבאה, היא לקוחה מהמציאות.

חתונה. התזמורת מנעימה והאורחים באים והולכים. הסועדים מטיבים ליבם ומנסים להתגבר בקולותיהם על שאונם של התופים, ולפתע חשמל, תכונה לא שגרתית מתפרצת אל המרחב החגיגי. אינסטינקטיבית מופנים כל הראשים לכיוון דלת הכניסה, שם נרקמת ברגעים אלו הדרמה. בריא לנו שמישהו מאוד-מאוד חשוב אמור להפציע משם, אבל מי זה? לא החתן, הוא ישוב זה מכבר על מקומו. אולי אדמו"ר, רב, או משפיע חסידי מלהיט לבבות? סוף כל סוף הוא מפציע. מבעד למעגל מעריציו מדלג בקלילות אל מרכז הזירה בעל מנגן חסידי ידוע שם, אחריו נוהה נחיל אנושי מהול מסקרנות-שעשוע-והערצה. וכשהאנרגיות טיפסו עד תקרת האולם הן לא הבדילו בין זקן שחרחר ללבן, בין צורב נלהב לקשיש מיושב בדעתו. האווירה סחפה את כולם. מחצית השעה מאוחר יותר נכנס לאולם רב מפורסם ונשוא פנים. ואיש לא זכר את הרב הדגול, וכמעט שלא ניגשו ללחוץ את ידו ולבקש את ברכתו. ההערצה רוקנה כליל על הזמר הצעיר מושך הלבבות.

תיאור בלתי מפריז זה מציג זווית אחת של תופעה אמתית ורחבה מאוד: יתכן שמעמדם של דמויות רוחניות, רבנים תלמידי חכמים וצדיקים, נדחק לשוליים? האמת העצובה טוענת שאכן כן.

הזווית הנוספת של התופעה ממוקמת בשולחן המזרח. במרכזם של אירועים חגיגיים מקום של כבוד שמור לנגידים ועסקנים, חברי כנסת ואישי ציבור. כולם יקרים ואהובים, שכרם מובטח להם למעלה. אבל שימו לב: אי פעם היה לציבור שלנו סעיף חשוב מאוד להתהדר בו. אמרנו על עצמנו שאת שולחן המזרח שלנו מאכלסים תלמידי חכמים וצדיקים, אין לנו ידוענים שלא בזכות תוכן יהודי אמתי. האם חזון זה עדיין רלוונטי? נו באמת.

הכי פשוט להאשים את הנאשם הוותיק, מיסטר ירידת הדורות שר"י. בעטיו כל הקלקול הזה. הוא השטן הוא מלאך המוות. אבל קיימא לן שכל תופעה פגומה הפושה במרחב הציבורי שורשיה יונקים איפשהו בפנים. חושבני שיש כאן מלכוד מבית ומחוץ.

הבה נשאל את עצמינו, מהיכן אמור בן דורנו להכיר את הדמויות הראויות להערצתו? ובכן, ילד או ציבור (הַיְנוּ הַךְ) שואב את מושגיו מהדמויות הסמכותיות שסביבו. את מי שהם מכבדים, הוא יכבד. מי שנערץ עליהם, יהיה נערץ ומקודש אף עליו. וכעת מה יעשה הבן ולא ישגה. שתי אפשרויות לפניו ללמוד מהן, מבית ומחוץ. נתחיל עם החוץ: המדיה החרדית והמדרחוב שהיא יצרה סביבה הצליחו בשנים האחרונות לשדרג את מעמדם של זמרים ומנגנים לרמה אלילית, כשהן מגיירות לצורך העניין את כל הניואנסים האליליים של תרבות המערב והרחוב החילוני. מה שעשתה המדיה לבעלי מנגנים, עשתה בהידור העיתונות לנבחרי הציבור. זה בסדר, הבה נאמר שחברי כנסת הם שלוחי דרבנן ומלאכתם אמונה. אבל איך הגענו למצב בו המוני עמך ישראל מוצאים עצמם מדי שבת בשבתו מדקדקים בכל נבכי ההווה אמינה והמסקנה של ח"כ פלוני, ומצפוניו של שר פלמוני. על כל צעד ושעל קושרת להם הפרשנות הפוליטית כוונות עמוקות ומעמיקות. אט-אט אתה הקורא הופך לעוקב מושבע אחר ספורט פוליטי על מגרש הכנסת. על כורחך אין דעתך פנויה להרהר במה ששפוי ונשגב מזה.

ויש גם את הגורם הדק יותר, מבית.

מי זוכה לתשומת לב רבה יותר מצד הקהילה וראשיה – הגביר האמיד, או התלמיד חכם השדוף שאינו מועיל כלום לטובת המוסדות? מי מצוי במרכז ומי נדחק לשוליים. עובד ה' וירא שמים או חברה'מן ועסקן רעשן? תאמרו, "רבי מכבד עשירים", צריך לכבד אותם, הם דואגים למוסדות הם מביאים את הכסף, הם שלוחי הציבור. טוב ויפה, בכל אופן קו ברור עובר בין הבעת הוקרה לנדיב ואיש ציבור או הערכה כנה לאומן טוב ויוצר מעולה, לבין הערצה ואליליות. הם ראויים להערכה רבתי, אבל הערצה?!

ועדיין הבעיה האמתית ממוקמת עמוק יותר: יתכן מאוד שהגענו למצב בו רוב סדר היום הציבורי מוקדש לחיצוניות המבנה הממסדי; כספים, משאבים, מוסדות וכל השאר. זה חשוב מאוד, אבל קחו בחשבון שזה כל מה שרואות עיניו הקטנות של ילדינו. חישבו על כך: הוא חי בתוך הקהילה ומתחנך על ברכי הווייתה. מה רואות עיניו? להיכן שלא יסתכל הוא נתקל בשני קצוות של אותה תופעה. בחוץ, קרי במדיה החרדית ובגרורותיה הוא חוזה באלילי זמר, ידוענים ושאר נערצים שהעם שבשדות לוקק את נעליהם. בפנים, בבית המדרש, הוא צופה בגבירים נכבדים שיושבים בראש, עסקנים יקרים וחביבים עטופי לוויית חן והכרת הטוב. ולצידו על הספסל נדחקים תלמידי חכמים קמוטי צורה, עובדי ה' בלויי יחס, ומסיימי ש"ס סדרתיים שאיש לא יעלה על דעתו לרכוש עבורם 'שלישי'. מי יהיה למושא הערצתו?

התופעה הזו אינה נובעת חלילה מגסות הרוח, זו תולדה של חוסר שימת לב. אנחנו טרודים מאוד בצורך לשרוד, רדופים בהחייאת המסגרת אבל אולי קצת הרבה מחמיצים את תוכנה של הקהילה וייחודיותה.

 

 

 

 

 

 

כשהמצב בלתי נסבל

בס"ד

אנשים מעניינים הישראלים, השבוע הם גילו כמו לראשונה בחייהם את ההלכה האלמותית "עשיו שונא ליעקב". גילם זאת עבורם דו"ח האו"ם שפורסם השבוע ויצר סימטריה הזויה בין צה"ל לחמס. ובירושלים כמיטב הרוטינה דיברו שוב על אנטישמיות ושאר נכסי גלות יהודיים. פתאום אין לנו גאולה ולפתע לא ממש עם ככל העמים. כמעט שבעים שנה אחרי שגאלנו את עצמנו עדיין היא רודפת אחרינו, הגלות מבית סבא. דבר נוסף נפל השבוע כרעם ביום אביב – אומרים שאינתיפאדה שלישית מתפרצת. את המסקנה הנ"ל הציפו שני פיגועים שהתרחשו בתוך ארבעים ושמונה שעות. קודם לכן שקט מופלא שרר באזורינו. כאילו עיר הבירה לא ידעה בשנה האחרונה עשרות אירועי טרור ומאות פעולות איבה שרובם לא נודעו לאוזני התקשורת. למחשבי הקיצין והאינתיפאדה יש כנראה נוסחא סמויה לזיהוי מגמות טרור. בקבוקי תבערה ואבנים המושלכות תמידין כסדרן על רכבים חולפים. ניסיונות פיגוע ספונטאניים ומתוזמנים, הפגנות אלימות, ניסיונות חטיפה וכל השאר, זה מצב שגרה. אבל רק השבוע אולי באמת מתפרצת אצלנו אינתיפאדה.

למען האמת והצדק הסימפטום אינו ישראלי דווקא, מדובר בתופעה בינלאומית. שגרות הזויות ומטורפות עשויות לחלוף משך שנים תחת רדאר המצפון, ובסופו של דבר מאורע קטן יחסית יהפוך אותן לחדשה מסעירה ותופעה בלתי נסבלת. הטרור מכיר היטב את הנטייה הזו וחי על חשבונה ימים ארוכים ויפים. טרוריסט מקצוען יודע לזהות היכן עובר קו הגבול הסופי שאותו אסור לעבור. עד שם מותר לעשות הכל והעולם יתהפך לצד שני וימשיך לישון. בזכות הטבע האנושי הזה תופעות חולניות מונצחות לעד, יש את כל הסיבות שבעולם לטפל בהן אבל עדיין אין את ההכרח לעשות זאת. סיבות טובות לעולם אינן מחוללות שינויים מרחיקי לכת. לשם כך יש צורך רק בסיבה אחת, טובה מאוד. צריך אילוץ. חבל סביב הצוואר. אקדח צמוד לרקה.

 

אבל עוד הרבה קודם לכן הבעיה הלאומית הזו קיימת במישור האישי. כולנו מעוניינים לחולל שיפורים כלשהם בחיינו. אבל אנחנו מעוניינים בכך רק באופן כללי, בחיי המעשה המוטיבציה לחולל שינוי מופיעה רק לעיתים רחוקות. בדרך כלל כשכלו כל הקיצים ונראה שהעולם עומד להיחרב. רק זה מה שיגרום לנו לקום ולצעוק גיוועלד. כשוך הסערה נשוב לשלוותנו עד לסיבוב הבא.

הצרה של כל האנשים הסובלים, שהם סובלים בזמן הלא נכון. הווי אומר: כשכואב. זו השעה הכי פחות נכונה לסבול. משום שכשכואב לך אתה חסר אונים ומוכן לחולל כל שינוי בחייך כדי להפחית כאב. אבל כאב הוא לא בדיוק עיתוי נוח לטיפול מקיף ומעמיק. הבעיה היותר גדולה של האנשים הסובלים, שהם מפסיקים בשלב מסוים לסבול. וזה מה שגורם להם להזניח את עצמם עד למועד ההתפרצות הבא.

לדוגמה, אימתי אדם סובל מעודף שומן? רגע לפני יציאה לחתונה כשכפתורי החליפה החגיגית מגלים סימני פקיעה מדאיגים. או תוך כדי מרדף כושל אחר אגזוזו של אוטובוס מתרחק. הבעיות שלנו מהבהבות – עיתים חשות עיתים ממללות. כשבערב צונחת נברשת על ראשם של חוגגים והורגת ופוצעת, למחרת אנשים שמים לב לפתע לכל מאוורר תלוי ומחפשים התקני בטיחות מתקדמים. אם פרצה שריפה וכילתה בית ורכוש כולם מחפשי גלאי עשן. ככה זה אצלנו. ובכן היכן ממוקמת הבעיה: כשהיא פוגעת והורגת, או שמא דווקא כשהיא שקטה וחביבה? האפשרות השנייה נכונה כמובן. ההפוגות הרי יוצרות את מדיניות ההזנחה. אדם מזניח את עצמו כשנוח לו. מצבי לחץ אינם נוחים להזנחה, אלו ההזדמנויות שלנו לשינוי.

ההפוגות מסייעות בידינו להירדם על המשמרת, אבל הן גם בריאות ומועילות. אי אפשר לחיות תמיד בצל תזכורות כואבות. אחד מהניסים התמידיים שמלווים את הגלות זו מדיניות ההפוגות. הרוטינה הזו נקבעה על ידי יעקב אבינו בשעה ששיגר את המנחה לעשיו אחיו. הוא מקפיד לשמור על רווח "בין עדר לעדר" חז"ל דורשים שבכך יוצר יעקב רווחים בין צרה לצרה. להפוגות יש פוטנציאל חיובי, במצב רגוע אנחנו מסוגלים לעכל ולהפנים. כל סוג של לימוד ואימון מורכב ממאמץ והרפיה, פעילות והפוגה. המוח לומד לא רק כשהוא מולעט, יש גם שעות רבות וימים ארוכים של ספיגה ועיכול. בלילה כשהגוף ישן מערכת העיכול נכנסת לפעולה. ובזמנים השקטים כשהכל נראה בסדר וזורם, התובנות המעוררות שהתקבלו בזמני סערה וחירום, אמורות לחלחל.

כשאתה מטפל בבעיה בשעה שהיא כואבת, בחרת את הזמן הגרוע ביותר לטיפול. כעת אתה מיוסר אין לך פנאי, אתה רוצה רק להיות מאחורי זה. אי אפשר לעבוד כך וקשה מאוד לבצע טיפול אמתי בתנאים שכאלה. זמני הפוגה נבראו כדי לטפל בבעיות, כדי לחולל שגרות שפויות יותר, וכדי לחשב מסלול מחדש. התזכורות הכואבות פועלות כשעון מעורר, הן לא נוסחא לניהול החיים. באורח מטופש בנוהג שבעולם שכאשר הנברשות צונחות המיקרופונים נפתחים, וכשהתותחים רועמים הפרשנים מלהגים. כולם אוהבים לדבר כשהשטח בוער, ולנו רק נותר לדמיין איך ייראה עולמינו אילו המסקנות הנכונות יוסקו ברגעים שקטים ושגרתיים יותר.

 

חרם-חרם לעולם!

בס"ד

תמימות חושים שוררת בימים אלה באזורנו, מימין ומשמאל, אחראי לכך חרם הסטודנטים ושאר טרמפיסטים נגד ישראל. מסתבר שקשה מאוד, גם לשמאלן המשׂמאיל, להיות מוחרם. מרגיזה בעיקר העובדה שמטילי החרם, אירופאים מדושנים ואמריקאים הזויים, מצאו סוף-סוף את המערב הפרוע של כדור הארץ. אין דע"ש אין סוריה ואין פוטין, כל קיני הרוע סובלים דיחוי, הגדה המערבית הכבושה והמצור על עזה דורשים התערבות מיידית של העולם הנאור.

מה שמצליח בעיקר להרגיז ישראלים כה רבים זו העובדה שמישהו מנותק וזחוח שופט אותם מבחוץ. יושבים להם סטודנטים אירופאים מפונקים במעונותיהם המאובזרים, ראו יותר מדי הרבה תמונות של חמסניקים מתים, שמעו יותר מדי שטויות, וסתם כך במדינה היבשושית שלהם לא קורה כלום, אז יאללה בואו נעשה חרם על ישראל. זה מרגיז. אבל בקהלים מסוימים לא מצליחים להתעלם גם מהשוואה מתבקשת; לא נעים להיות מוחרמים? יופי, גם לנו לא נעים שמחרימים אותנו, כאן. בארצנו.

הטיעון הזה שהושמע ברהיטות מפינו ראוי לדיון לגיטימי; האם אכן מחרימים אותנו אם לאו. כך או כך כדאי לשים לב לתופעה מרתקת: לדפוסי התנהגות יש טבע מעניין, הם משכפלים את עצמם מהמקרו למיקרו. הווי אומר, מה שהאיש החזק מעולל לך, אתה מעולל איפשהו לחלשים ממך, תן דעתך. העולם שופט את ישראל מאחורי גבה? מחרים אותה? שימו לב ישראלים נחמדים אם אתם אינכם שופטים ציבור שלם מאחורי גבו. האם דעתכם בנוגע למאבקיו איננה מוטית לרעתו. עד כאן אנחנו יודעים לדקלם בדרך כלל. אבל יש לתרגיל המרתק הזה המשך. מה שמעוללים לנו כציבור אנחנו מעתיקים פנימה בינינו לבין עצמנו. מעט התבוננות תחשוף לעינינו את החוטים המובילים בין מה שקורה בגדול לכל מה שמתרחש בזעיר אנפין. חברה היא יצור אלים לפעמים והמוצר היותר אלים שלה הוא חרם. יש חרמות בנוסח כלכלי ויש אקדמיות ומדיניות. לא תזיק לנו מעט שימת לב, האם לפעמים איננו מחרמים את עצמינו מיניה וביה. המרכיב הבעייתי בחרם הוא שהמחרים שופט את המוחרם, בדרך כלל מבלי לרדת לסוף דעתו. מתוך התנשאות, וכשהמטרה מסומנת מראש. המאפיינים הללו קיימים גם ביריבויות זעירות שבין אדם לחברו ובין חצר לרעותה.

*

איוב, דמות תנכית שנויה במחלוקת. מי היה, מתי היה, מה היה. הדעות בנוגע לזהותו חלוקות ופרשנויות שונות נאמרו עליו, לטוב ולמוטב. אלא שלשיטת ריש לקיש "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה". בדרך מליצה אומרים, שמכל השיטות והדעות אף לא אחת עוללה לו את שעוללה הסברה שלא היה ולא נברא.

מקובל לחשוב שכדי להסב נזק לאדם יש לנקוט בפעולה אקטיבית, מסתבר שאת הפגיעה היותר אנושה ניתן לבצע דווקא באמצעים פסיביים. התעלמות היא אחת הדרכים היותר אלימות להרע לבן תמותה. החוויה הכי פחות נסבלת עבור יצור אנושי היא להיות שקוף. גורנישט, לא היית ולא נבראת. אחת הקללות היצירתיות בז'רגון הרוסי מגדפת לאמור "אינך אלא הכנה לבן אדם", או משהו כזה.

חרמות הם אמצעי מלחמה אלים במיוחד והוא מותר לשימוש רק במצבים מסוימים. התורה משתמשת במינוח 'חרם' במידה מוגבלת ומפעילה אותו בעיקר כנגד ענייני עבודה זרה וכדומה. אין הצדקה להפעיל את אפקט חרם בכל סיטואציה, אדרבה במקרים רבים הרוע צומח דווקא בזכות צעדי חרם. להתרחשות הבאה הייתי עד מקרוב.

בקהילה מסוימת סבלו משך שנים מהתנהגות פרועה מצד קבוצה בעייתית משולי המחנה. מכיוון שחברי הקהילה המוגדרים נורמטיביים סיגלו לעצמם מידות נאצלות, הם נמנעו מעימותים ואף הגדילו לעשות והתרחקו מכל מגע מיותר עם הבעייתיים. המצב רק הלך והידרדר. ההצקות לא רק שלא פחתו – אף התעצמו. במאורע מסוים כלו כל הקיצים, ומישהו העז לעשות את מה שלא עשו שם שנים. הוא פשוט התפרץ. נחשול אדיר של תסכול מצטבר התפרץ דרכו היישר על ראשו של אחד הטיפוסים היותר בעיתיים. במקום התפתח עימות מילולי קשה ונוקב. המשקעים ההדדיים הצטברו בבטן המון זמן ושני הצדדים היו להוטים להביע את עצמם עד הסוף – סוג של אינטרס משותף שהצליח לשמר את הוויכוח בגבולותיו המילוליים. היו טיעונים קשים אבל לא מעבר. כששקעה האש נחשפה תוצאה מרתקת. באוויר הורגשה רגיעה, אפילו רמזים של פיוס מתקרב. בימים הבאים הטיפוסים הבעייתיים נעשו פחות טורדניים ואף מנעו מיוזמתם פעולות טרור אנטי ממסדיות.

למפרע התברר שהוויכוח שימש מעין תרפיה קבוצתית, אבל לא רק. התובנה היותר מדהימה שהופקה היא, שהשתיקה הרועמת שנשמרה באדיקות – מטעמי אצילות נפש ועבודת המידות – נחוותה בצד השני כסוג מסוים של חרם. יחס אנושי הוא יחס מילולי, בני אדם התברכו בכושר הדיבור וכשאינך מדבר עם הבר פלוגתא שלך, הינך שולל ממנו יחס אנושי. מי שאינו זוכה ליחס אנושי, יחפש כלים אחרים להתמודד מולך.

היריבויות הארוכות ביותר צומחות על קרקע של חרמות ונידויים. ולא רק יריבויות גדלות שם, גם כפירות ושגיאות. כשלא מדברים כל אחד נאלץ להתמודד לבדו בזירת הספקות והטעויות. הדרך היחידה להצמיח אמונה ולהבהיר את הדעת היא באמצעות דיבור ודיון משותף. נוח לשתוק ולהניח לחילוקי הדעות להגליד, אבל כך לא מתרפאים. הדרך הטובה ביותר לברר את האמת היא ללבן אותה בכור ההיתוך של דיון אמיץ וכן.

התורה הקדושה מחמירה מאוד בנושא החרמות, אפילו משונאך אל לך להתעלם. בתחום אחד ויחידי הותר ואף הומלץ להשתמש בחרם, במאבקי היצר. הדרך היחידה להיפטר מברנש זה היא להתעלם. אל תתעמת איתו. לפעמים כל מה שהרע רוצה הוא, שנסתובב אליו וניכנס לעימות סוער. אבל כל עוד לא מדובר בשטן ושליחיו, הדרך הטובה ביותר להחזיר את עצמנו ואת סביבתנו למוטב היא, להידבר.

 

 

בין יחיד ורבים לרבים ורבים

בס"ד

על הדברים הללו חשבתי לאחר שיחה עם ידיד, במהלכה גילינו מה רב כוחה של שיחת חברים לרפא ולנסוך כוחות נפש. הפלא בדו-שיח הוא, שאינך צריך לייעץ כדי לסייע לזולת, אינך נדרש אפילו לנחם. הדיבור לבדו, כשהוא נעשה מתוך הזדהות אמתית וחתירה לטוב, מכיל את כל המרקחות המרפאות. זה בעצם אחד הכוחות המדהימים שבורא עולם העניק לבריאה ושמה 'חברה'. נקודה זו חשובה במיוחד בעת שהחברה הופכת למרכיב דומיננטי ולגורם משפיע יותר מאי פעם.

החברה היא כלי וההמון הוא כוח. כלים וכוחות היוו תמיד אתגר עבור אלו שנבחרו לעשות בהם שימוש. אלא שאם בעבר חולקו הכלים במשורה והכוחות נותבו לבעלים בודדים, היום הם מוצעים לרבים. מה שאומר שהנשיאה באחריות נדדה אף היא לרשות הרבים. בעידן הקדום למנהיגים לבדם ניתנה הפריווילגיה לשרור בעמם, מתוקף מעמדם רק הם נדרשו לענות תשובות על שאלות ולהתמודד עם האשמות. אבל מה קורה כאשר מוסרות ההנהגה ניתנות להמון? העדר רועה את עצמו, ומקבלי ההחלטות הם-הם האזרחים?

בכמה הזדמנויות קיבלו ההמונים לאחרונה משמעות חדשה. ההמון הפך לישות והתגלה כמי שמסוגל להרוג, לרמוס, לשגות ולהוביל מהפכות לטוב ולמוטב. מקרים אלו מעוררים את השאלה, על מי מוטלת האשמה? מי זכאי לקרדיט? דפוסי חשיבה ישנים מכירים את החלוקה של 'יחיד ורבים'. היחיד הוא זה מי שקיבל אשראי למשול, לעמוד בראשות ממשלה, להוציא לאור עיתון. ההמון הוא החומר האפור מהיציעים. יתרונו של ההמון על פני היחיד מתומצת בזכותו להאשים. העדר יכול להאשים את הרועה בשגיאותיו. אבל זכות זו שמורה לו עד לרגע בו הוא חושק בכיסאו של היחיד.

תהליכים שכאלה מתרחשים כל העת, בסדרי גודל אוניברסאליים ובזעיר אנפין. מה ששינה את הגדרתו של ההמון אלו הכלים החדשים שהועמדו לרשותו, דוגמת הרשתות חברתיות המקוונות. בעבר הכירו רק  נוסחה אחת: הון-עיתון-שלטון. ולפתע הדרך אל תודעת ההמון קוצרה והתקרבה על הבית. ברגע שההמון זכה בכלים ובתהודה, הוא גם  איבד את זכותו להסתתר באפילת היציע. גנבת את ההצגה? האחריות עליך.

 

תהליך דומה עובר על החברה שלנו בכמה מישורים. פעם בראש הפירמידה מוקמו היחידים ובתחתית הצטבר ההמון. לפי תמונה זו הציבור שלנו ממוקם בתחתית, כמין 'חומר אפל' הצופה מן הצד על המושכים בחוטים. אבל אנחנו כבר מזמן לא שם. כציבור אנחנו מחזיקים במדיה מתקדמת וטכנולוגיות משגשגות. אנו מתבטאים היטב ויש לנו מה לומר בכל נושא. חרף זאת לא תמיד אנחנו מוכנים להבין את כוחנו. במה דברים אמורים: על פי הגישה המסורתית הציבור החרדי הוא קהל צופים. השחקנים הם השייגצים מהציבור הכללי – פוליטיקאים, אנשי תקשורת וכדומה. על פי תפיסה זו נוסחו רוב המינוחים בשפת מלחמת התרבויות. דהיינו, הרשעים על הבימה – הצדיקים בקהל. הרשעים שולטים – הצדיקים אנוסים. זו טעות מפליאה. כבר אין אנו קהל אנוס, אנחנו משפיעים ובעלי שררה. ובאותה מידה אנו גם אחראיים לרוב המפגעים הרוחניים, הם באים היום מבפנים. יש לנו הכל מתוצרת עצמית. הסכנה לא נשקפת לנו מראש הפירמידה, אנו מייצרים אותה באופן עצמאי – אם לא נשמר את עצמנו.

הדברים נכונים בזירה נוספת, ציבור בעלי התשובה בתוך העולם החרדי. אין זה סוד שההתמודדות האמתית מתחילה הרבה אחרי הסמינר המלהיב. רק שנים לאחר ההתחלה זה קורה להם – האנשים שהשליכו הכל אחר גוום למען הקדושה מוצאים עצמם מבחינה חברתית בתחילת הדרך, כלומר לפניה, דהיינו בשום מקום. ואז מגיע התסכול והטענות. הכל יכול להיות נכון וצודק, אבל הזכות להאשים כפופה למיקומך בהיררכיה, ומי שמחזיק בידיו את כוח ההמון כבר אינו יושב ביציעים, הוא ניצב על הבימה. גם על ציבור בעלי התשובה עוברת מהפכה חברתית, גם הם נעשים בעלי השפעה וזוכים ביכולת ביטוי עצמאית בתוך החברה החרדית. זכות זו חובה היא. המהפכה החברתית על שלל היבטיה, תובעת את ההמונים להיחלץ למען גורלם. הציבור החרדי מול הציבור הכללי, ציבור בעלי התשובה מול העולם החרדי, וכן הלאה. מה יכול ההמון לעשות עבור עצמו? מסתבר שהדבר הכי נחוץ והכי בריא הוא, רשת חברתית. לאו דווקא באמצעים מקוונים, אפשר גם בדרכים מסורתיות.

מאז ומתמיד פיגרה האנושות אחרי יצורים נחותים ממנה. כך גם בנוגע לחכמת טוויית הרשת החברתית. בעלי חיים רבים מנהלים את חייהם ומפיקים עוצמות מדהימות באמצעות ניהול רשתות. כך פועל נחיל נמלים וכך מתנהלות להקות ציפורים ענקיות. ציבור יכול לקום ולהפוך לענק, אבל הוא מוכרח לשם כך לוותר על התואר 'ננס'. הצעד הראשון הוא "איש את רעהו יעזרו". אנשים רבים כל כך משוועים לאדם נוסף שיזדהה עם מסלול חייהם ועם התמודדויותיהם. אולי רק נדמה לנו שבעיות גדולות דורשות פתרונות גדולים? לפעמים נדרשת רק תשומת לב. הזדהות. הקשבה. כל כך הרבה אנשים סובלים, וכל אחד מהם תקוע בסמטה חשוכה אחרת. אילו רק ידע שחברו מתמודד עם בדידות במרחק נגיעה ממנו, הכל היה מרגיש אחרת. את הפלא הזה מסוגלת לחולל שיחת חברים, דיבור אמתי היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. על החידוש הזה לא חתומה טכנולוגיית המכשירים החכמים, חתומים על כך צדיקים גדולים. הם המציאו את הרשת החברתית המשוכללת והאיכותית ביותר עוד לפני שנות דור.

מסתבר שכל מה שאדם צריך לפעמים מסתכם בזוג אוזניים קשובות ופה נוסף ממלל מילים טובות. אפילו אין צורך בניחומים, דרושה רק הזדהות. את המוצר הזה אין מי שמסוגל לספק טוב יותר מאשר הציבור לעצמו. לדבר ולדבר, ולחפש יחד אמונה וביטחון וחוסן. להבין שכולם עוברים את מה שכולם עוברים, וכולם פוגשים בתוך עצמם את החלש והרפה, את הפחדים והעצבויות. כולם רוצים להיות טובים ולחדול משדות מוקשים. הדיבור מסוגל לחולל פלאות, להעניק כוחות, לגרום לננס להיות ענק.

 

 

 

חזיונות במירון תשע"ה

שבוע שעבר עם ישראל עלה מירונה, אל רשב"י. גם במשך כל ימות השנה, שבתותיה וערבי חודשיה, עם ישראל עולה לשם. במירון שם ביתו של רבי שמעון ובזוהר הקדוש כתובה תורתו. בדרך כלל כמוסה תורתו במילים ארמיות, ביומא דהילולא היא יוצאת ומפזזת בניחותא אפילו בחוצות, ואז מי שמניח לעיניו לראות יחזה בה. האותיות הופכות במירון של ל"ג בעומר לאנשים, והאנשים לפעמים נדמים לאותיות. אלו ואלו כותבים כמה גווילים בספר הזוהר בין כביש 6 לתחנת  yellow חניוני השאטלים ודרך מהדרין. וכך חזיתי גם אני בכמה מאותם פרקים רבי-שמעוניים זוהרים.

ראיתי איש נכה אחד על כסא גלגלים, לופת באצבעות ריקות מדם את גלגלי הכסא ומגלגל את עצמו במאמץ עילאי במרומי ההר, מהמרגלות שבכניסה לכפר ועד פתח המערה. לבדו התעקש להניע את הכסא, כששתי זרועותיו בגפּן נושאות את מלא משקל גופו לאורך המסלול התלול שאפילו כלי רכב משתנקים על שיפועו. הקהל ליווה אותו בתדהמה ובהצעות מתחננות לעזרה אך הוא סירב. אולי בהשראת האור החיים הקדוש היורד מעל גבי החמור ועושה את דרכו אל רבי שמעון בזחילה, על ידיו ורגליו. מי יודע.

וראיתי ריבי ריבואות אנשים מכל סוג וזרם, חוג חצר ופלך, שבאו שוב אל ההילולא קדישא. כל אחד נטש מאחוריו עיסוקים. כל אחד מהם היטלטל אי אלו שעות בדרכים. כל אחד נטל על כתפיו את הסיכון שהתחזיות המאיימות תתממשנה והוא יוותר תקוע בחניון כלשהו, בכרמיאל חצור או צפת. והיו גם המשפחות שבאו לשם על טפיהן ומטלטליהן, זקניהן וצעיריהן. וכמו בשירו של רבי יוסף שפירא "מי לכם פה ומה לכם פה". באמת מי מלבד רבי שמעון בעצמו מביא את כל האנשים האלה עד למרומי הגליל? ומה יש לכל ההמונים הללו לחפש שם, אם לא את רבי שמעון ותו לא?

גם ראיתי כמויות אסטרונומיות של מזון מחולקות חינם אין כסף, וח"י אלפים רוטלים ניגרים ללא הרף מעשרות ברזים שופעי נוזלים ומתנדבים שולפי בקבוקים וארגזי שתייה כדת, לא תשבע העין אף כי הגרון רווה זה מכבר. וראיתי את אוהלי הכנסות האורחים הנטועים למרגלות ההר ובמרומו, מחבקים את באי שעריהם בחום מירוני מסורתי. ואת מאות הסדרנים והמתנדבים, איש-איש בתפקידו, בסרבלו, סינורו או אפודו.

גם זאת ראיתי תחת השמש הקופחת. אל אחד החדרים שעל מרפסת הציון שעטה חבורת אברכים מפזזת, במרכזה – כחתן בין חתנים – הובהל אחר כבוד בחור מגודל, עטור שיער גולש מקודקודו ועד מותניו, אולי מקטמנדו נחת הנה. את ראשו הגולש נתן בידיו האמונות של הספר, שיעביר התער על ראסטותיו. מכונת התספורת פילסה לה דרך ויצרה שביל ממצחו ועד עורפו, והנה חסיד נולד. פאותיו עבותות ועיניו טובעות בדמעות. בלהט הריקוד, שׂחו לי מאוחר יותר, נעו בליבו פנימה אמות הסיפים. אולי החסידים שחיבקוהו, אולי הריקודים שהקפיצוהו, ובטח רוחו הגדולה של רבי שמעון גמלו בו את ההחלטה לסלק את ה'קליפות' מהראש. איי, כמה קל אצל רבי שמעון לחצות את הקווים שבין טמא לטהור. "יהי חסיד!" יאמר רשב"י להִיפִי השׂעיר, ויהי חסיד.

באותו החדר שעל מרפסת הציון הקדוש ראיתי את צי הספרים המתנדבים. ניצבים על משמרתם, מציודים במיטב כליהם וחגורים במלא אביזריהם שהובאו עימהם במיוחד. מקצוענים ועמוסי קליינטים בעליל. עומדים על רגליהם משך שעות ומעבירים תער על ראשי חתני החלאק'ה הנרגשים. מפייסים את המבועתים בפקלאות ומיני מגדים, ומתאזרים סבלנות כלפי ההורה הטרחן והגיס המתזז במצלמתו עד להכעיס. אה, אשרי העם.

*

הדבר הכי מובן במירון הוא ששום דבר לא אמור להיות מובן. "גם גולת כותרת על עיש" משוררים המוני המרקדים, ומי מבין בכלל את המליצה? במירון הלב מתרונן למשמע "שדה תפוחים" ו"קו ירוק" שמחדש חודשים. טוב לכולם עם האבני שיש והאריה ליש, ומי מחפש הסברים. הנסתר אינו בוש להיות גלוי לעין וההיגיון לא חש להתייצב כפרקליטה של הפליאה. השכל מניח לאמונה לשאת אותו על כתפיים ושניהם מרקדין ברוב חן.

מה שיפה שם הוא בדיוק הדבר שאינו מובן. תשאל אנשים מדוע באתם לכאן? הם יפטירו כמובן מאליו: "רבֶּ-שימֶעֶן". אין עילה אחרת. לא סיום מסכת, אפילו לא סיום עולמי של ספר הזוהר. לא חנוכת הבית ולא הנחת אבן פינה. גם אין אפוטרופוסים לל"ג בעומר. הוא לא שייך לאף אחד ואין בו 'מזרח' מפואר. רק רבי שמעון והאנשים שלו. כנראה שלא לחינם נשתל ל"ג בעומר בעיצומם של ימי הספירה ועל רקע פטירת תלמידי רבי עקיבא. רואים בחוש איך אהבת החינם שנמזגת שם בכמויות מבקשת לכפר על מגיפת שנאת החינם. ולוואי תיקח רשימו כלשהו מההר האוהב הזה לעדן בה את שגרת המרפקים הנלאית.

בשולי הדברים. השנה כנראה אפשר סוף-סוף לומר מילה טובה על התארגנות כוחות השיטור סביב האירוע. שפשפנו עינינו בתימהון, אכן? אפשר להגיע למירון מבלי גל הסיוטים המסורתי? אפשר למצוא בנקל את התחנה הנכונה לחניון המתאים מבלי להיזרק מסדרן זועף לשוטר קצר רוח? אז כנראה שאפשר. בסך הכל תוסיפו קצת צבע לפרויקט, קצת דגלים, כחול צהוב ככה. אתם תטרחו לציין במילים ברורות וגדולות לאן עלינו ללכת, ואנו לא נהיה אספסוף מבולגן שמערך התחבורה קורס למרגלותיו. לגזור ולשמור.

רשמים וחוויות ממפגש ראשון של 'נהר-דעה'

חוויות, הבזקים ואורות בכלים – רשמים ממפגש 'לימוד ושירה' בליל שישי האחרון, בבית המדרש נהר-דעה.

בלילי שישי האחרון (כ"ח ניסן) התאספנו יחד בירושלים לשעות מתוקות-מופלאות של לימוד, שירה, ושיחת חברים. היה זה מפגש ראשון במסגרת בית המדרש 'נהר דעה'.

פגשנו שם מכרים מכל מיני תקופות. צעירים ומבוגרים יותר. חדשים וותיקים. זר לו נקלע למקום לא היה מצליח לחבר את הפאזל. מי שהיה באומן, יודע.

היה מדהים!

היה מתוק!

היה עדין!

היה כל כך נדרש וחיוני, פלא איך לא עשינו את זה עד היום!

היו דיבורים. היה סיפורי מעשיות בטעם של שבת בבוקר. היה ליקוטי הלכות בטעם של חצות. היה חליל צד עם תווים של בין הערביים, והיתה גיטרה עם נימים כשל כינור. היו חברים ששרו, היו גם אורחים בלתי צפויים. היתה שיחת חברים מרתקת. והיתה סגירת מעגלים שנראתה כמעט מבוימת.

קפצנו למים. התחלנו את מה שעומד להיות אי"ה 'הדבר הבא' של ציבור המחפשים והמשתוקקים. במפגש הבא נהייה שם שוב, וגם אתם עם כל החברים שתאספו על הדרך…

להתראות (באמת)!

המפגשים מתקיימים בימי חמישי (ליל שישי) מהשעה 20:00 ועד חצות. על מיקום בית המדרש עקבו אחר ההודעות.

 

ושוב יתומים היינו (אחר מיטתו של הרב וואזנר זצ"ל)

ושוב יתומים היינו. כמה פעמים אפשר להתייתם? פעם, לכל היותר פעמיים. אבל הילד הזה יתום וחוזר ומתייתם. הסתלקותו של פוסק הדור מרן הרב וואזנר זצ"ל עקרה מעולמנו כמה דורות לאחור. יחד עימו עלה בסערה השמיימה עוד קו מידה נדיר שתחם איכשהו את עדרנו המתפזר בין שבעים זאבים בתחום השפיות. בתוך שנתיים בלבד הכה בנו השכול יותר מדי פעמים, את מי ישאירו לנו כאן כדי לקבל פני משיח?

הרב וואזנר היה נזיר, נזיר המעורב בין הבריות. הוא התנזר ממחלוקות וחילוקי דעות, משך ידיו ברוב תבונה מהמון דברים שהזמן מבקש להעכיר בהם את נקיות הדעת. בלי מה שקרוי גב פוליטי ובאין גינוני עסקונה, כשהוא נטול מענייני חצר ודומיהן – פרס הרב משיכון זיכרון מאיר שבבני ברק את מצודתו על פני העולם היהודי כולו, עד קצה ארץ. הסתלקותו חותמת תקופות אחרות וגונזת הרבה מאוד דברים שאנו עתידים להתגעגע אליהם בימים הבאים.

מאז שנחרב בית המקדש, אומרים חכמינו, אין לו לקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה, ובאותן ארבע אמות מקופל העולם כולו. מדהים להיווכח איך דווקא האנשים שהדירו את תשומת ליבם מהעולם, היו בקיאים בו על כל פרטיו ותכונותיו כשנדרשו לכך. בפקחות מפליאה משוטטים פסקיו של בעל 'שבט הלוי' בכל הוויות הזמן והעולם, ואתה המעין מבין שהעולם כולו כביכול מתקבץ על מפתנו של הפוסק ומתחנן שיאות ליתן בו עין ולאוספו אל אותן ד' אמות של הלכה. ההלכה היא אחד הצמתים היותר מרכזיים בו ייפגשו תמיד העולם הזה והעולם הבא. שם גם אנשי מקצוע חילוניים מלומדים ועתירי ניסיון יוכרחו להכיר בנצחיותה של התורה ולהרכין ראש. פוסק הדור האיר לא רק את שמי ההלכה, גם את עולם הרפואה, הצדקה והחסד, ואת עולמם של אנשי המקצוע. כל זאת מעמיק את תחושות היתמות. אכן דור נפרד מאב גדול.

*

לצד תחושת היתמות והחלל הפנוי, הסתלקותם של צדיקים אדירי תורה צובטת את הלב במכוות קנאה, בבחינת מתי יגיעו מעשינו למעשיהם.

צדיקים כשהם שרויים בעולם החומר, כובשים את אורם תחת מסווה שלא תבוא המציאות לידי ריבוי אור. מעשה תוקפם וגבורתם מתגלה רק כצאתם מכאן. דומה הדבר כביכול היה הצדיק בחייו כבשן אצור של גדולה. כצאת השמש בגבורתו מזריחה הגדלות הזו לאחוריה לרגע אחד והעולם נצבט ונכווה מגחלתו של ענק הרוח ובא לידי חלישות הדעת. הגדולים הללו ענווים הם ומרחמים על העולם, כשהם עימנו פה הכל חשים נוח במחיצתם, כביכול מפסיעים אנו על אותן מדרכות והולכים במשעול החיים האחד. וכשפנה אורם והם מתבקשים לישיבה של מעלה, סלע אדיר ניתק מקרקע העולם ולפתע הינך מבין מי חי כאן לצידך. מאה שנות עמל ויגיעה, מאה שנות חתירה לכוון לרצונו של מקום, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מאה שנים מרוכזות מאינספור רגעי-רגעים מנוצלים עד תום, מיוגעים עד העצם.

כשמספידים צדיקים לאחר סילוקם חוזרת על עצמה אותה מחשבה שמנוסחת בכל מיני אופנים, לאמור: להם טוב שם למעלה, אבל אנחנו מה יהא עלינו. זו באמת הנקודה היותר חשובה בתקופת ההספדים הזו. לאחר שצדיק עולה בסערה השמיימה מי שנותר כאן מאחור צריך לזכות בפקחות יתרה כדי להשתמש בתבונה באדרתו הנותרת.

*

הביוגרפיה של הרב וואזנר משורטטת על פני י"א כרכים. במו ידיו כתבה, בשבטו. פסיקתו חוצה אורחות ימים והוא נותן בם דרך. קולמוסו של בעל 'שבט הלוי' טובל באוקיאנוס של חכמת התורה אבל האותיות נרשמות על גווילים מודרניים, מעניקים פתרונות לבעיות הלכתיות שנובעות מאתגרי הקדמה הטכנולוגית. יש שם אלקטרוניקה ודי אן אי, מדעים והבנת הנפש.

פנים רבות לה להלכה, בכל תחום נדרש יהודי לשבט ההוראה שיאיר את דרכו. הפוסק הוא לא רק רב במובנה הרבני של ההגדרה, הוא גם אם יהודייה שמלווה את הילד ושומרת את צעדיו. סגנונו של הרב וואזנר פיוטי משהו, שובה לב. מתוך השו"ת, מהפסקאות שפותחות את התשובות וממילות החיתום, מהנימה האופפת את הפולמוס ההלכתי, עולה קול אבהי. דואג מלטף ואף מוכיח לכשצריך. הרב נשאל בכל תחום ואחת הפינות שובות הלב אלו תשובותיו בענייני עבודת השם. מכתב שאלה אחד שכזה מבקש פתרון לסוגיות שהנשמה ההומה תלויה בהן, התלבטויות על תפילה בכוונה וכדומה. הרב פותח בענוותנותו המפורסמת ומעיד שספקותיו של הכותב המה לו "כמים קרים על נפש עייפה". מבין השיתין הוא גם פותח צוהר קטון לעולמו הפנימי של עובד השם מנעוריו. בחרתי לצטט קטע קצר משלהי תשובתו, שם הוא מציע עצה טובה לתפילה בכוונה.

"איברא, יש עוד תקנה להשלים ענין הנ״ל, שיתבודד לפעמים בינו לבין עצמו ורק לנוכח השם עיניו – וזה על דרך "קומי רוני בלילה… שפכי כמים ליבך נוכח פני השם", והיינו כשהוא רק נוכח פני השם, וזה מסוגל מאד לפני אבינו שבשמים שירחם על נשמתו, ויקבל תפילתו ודמעתו ברחמים. ובדוק ומנוסה הוא אצלנו מנעורינו, ויהי רצון שיתרבו שעות כאלה" ('שבט הלוי' – חלק שביעי, או"ח סי' א).

(פורסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ה)

ספירת זמן

הידעתם, מהו הדבר עליו אנחנו נוטים לוותר בקלות יתרה?

נתחי חיים. עסיסיים!

צפרא טבא. השעה תשע קודם חצות יום. יהודי טרוט עפעפיים משרך רגליו לתפילת שחרית בשטיבלאך השכונתי. על אם הדרך הוא נקלע שלוש פעמים לזירת מודעות קיר ערה ודעתנית. קורא, מאזין, מהנהן ומחווה דעה. נכנס אל הקודש, יוצא לחדר הקפה. לוגם מלא לוגמיו. חוזר פנימה ופוגש את הקהל בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח'.  סוקר את המצב במהירות, מעיף מבט בטלית ותפילין ואינו מבחין בהוראה תת הכרתית המשוגרת אל מוחו "הלאה, היום מאוחר מדי, צריך לגמור עם זה ודי…" כלומר, לצאת מהתפילה בשלום. על כוונת לב, אין מה לדבר. "מחר נעשה זאת טוב יותר" הוא מנחם ומתנחם גם יחד.

הזמן משטה בנו היטב. הוא מופיע מזה עידן כשלצידו תירוץ חרוץ לאי ניצול ההזדמנות, ופיתוי הגיוני לשתילת התקוות במועד מאוחר יותר. לגמרי תמיד תהיינה כל הסיבות שבעולם מדוע להדוף את הרגע הקיים לטובת עיתוי אחר. מתי? נחיה ונראה.

מוזר הדבר. אנחנו חולקים זירה משותפת לא רק עם אנשים צעירים. הזקנה והשיבה מצויות בינינו למכביר. גם לווית המת לא עליכם, אינה תופעה שלא רואים. בתי קברות מתוקנים בכל עיר ופלך. אנחנו שומעים את משק דפי ההיסטוריה במנוסתם מתקופה לתקופה. הזמן חולף, לא כצילו של כותל ואילן רק כצילו של עוף הפורח, ובדורנו אף יתרה מכך. ובכל זאת, במציאות שרויה בתוכנו תחושת נצח. החיים בחוצות נצחיים הם לחלוטין. פוק חזי. השיג והשיח רוחש סביב האלמוות, רכישות, השקעות, התנגחויות ונטירת איבה מקודשת מדור לדור. השליית הזמן חזקה מאין כמוה, היא מתפתחת ומתעצמת במיוחד בשני קצוות של טיפוסים:

*

רונן, איש מצליח. לא רבותא הוא גופו, לדבריו כל מי שיעשה כמעשהו וינקוט בשיטתו, חייו מובטחים, גם הצלחתו, גם פרנסתו. עוד לדבריו, בריא הוא כשור הבר, מאושר באדם, עשיר כקרח, חופשי כציפור דרור. בשבע השנים האחרונות לא פגע בו אפילו חיידק השפעת, ובשבע הבאות אין לו כל תוכנית להצטנן גם לא להצטרד חלילה. השמים שעל ראשו צחים מכל עב, הכל טוב קסום ויפה. כששואלים אותו לשלומו, תשובתו מוכנה עימו, מ – ד – ה – י – ם הוא מצהיר ועיניו מצטעפות בדוק ערפילי.

קיים ברחוב צליל שכזה. הוא בהחלט לא מאפיין את כל שכבות האוכלוסייה, אך קיים. זן אחר נוקט בדרך הפוכה, לאמר; הכל נאכס, לא טוב, גרוע. אלו לכאורה שני קצוות, אך הם משקפים טעות משותפת.

מתבגרים רבים בשלב מתקדם שואלים את עצמם להיכן נעלמו הימים שחלפו. השנים, השמיטות, כל מה שבשעתו נדמה כנצח נצחים והפך תל זיכרונות. השאלה הזו רצויה שתטריד אותנו עודנו בכוחנו. הזמן חולף וזו עובדה, השאלה מה אנחנו מצליחים להעמיס עליו כל עוד הוא כאן. היכולת לממש זמן חולף ולהפוך את קיומו העראי, לנצח, מתחילה בהבנה פשוטה בתכלית:

טעות לראות את החיים כמרחב של שבעים – שמונים שנה ויותר. משום שהחיים אינם אלא יום אחד, אפשר לומר, שעה. אין בכלל אלא מה שבפרט, והדבר אומר שסך הכולל של חיינו אינו אלא שכפול חוזר ונשנה של יחידות זמן. יום חיים מייצג בעצם את מכלול החיים. לגמרי כך! אדם נולד בבוקר, ומוריד עצמו אלי קבר עם לילה. האור החיים הקדוש כותב כך בפירוש. מבט שכזה משליך ישירות על שני הטיפוסים האמורים. הזחוח והמדוכדך.

זחיחות היא פועל יוצא של אי ראיית המסגרת. אדם יכול להצהיר הכל טוב ומקסים רק בתנאי שהוא בטוח שמארגז החול והחולין הלזה לא יוצאים לשום מקום. כרגע טוב לי ונחמד, ואין לי עסק במה שאחרי. משום כך מתוארת מדתו של החסיד "אבלו בליבו וצהלתו בפניו". הצהלה יפה בשעה שקורטוב של אבל על תחלואים שהנפש מרגשת בהם, שרוי פנימה. שאם לא כן זוהי צהלת ילדים ושוטים.

מאידך, מיודענו המדוכדך, גם הוא שוגה. החיים רובצים עליו מכל צד, ובעיניו אין ולא היה ולא יהיה עוד גוון או צליל מעבר לקדרות הזמנית שעוטפת את רגעי הארעי הללו. מר לי היום, משמע מר יהיה תמיד. אלו ואלו שוגים באי יכולת לראות כלל ופרט גם יחד. רצונו לומר, כלל – להכיר שרכבת הזמן דוהרת לקראת יעד, וממילא המסע איננו שעשוע של צעצועי דמיון גרידא. הפרט – זוהי ההכרה בייחודו וייחודיותו של כל רגע, משום שבסך הכל, הרגעים החולפים הללו הם שייצרו יחד את שלמות החיים.

*

מה קורה לאנשים שחושבים כך?

מסתבר שלעולם הם לא יוותרו על רגע חיים. משום שכל שעה משקפת בעיניהם תוחלת חיים מלאה. אם הרגע הנוכחי לא ינוצל, משמע הוא ייזרק לאשפה. מדוע וויתור על חיי רגע מזעזע פחות מוויתור על מכלול החיים?!

הימים ימי ספירה. התקופה הזו מכניסה אותנו לפוקוס של זמן. יום חולף אך אינו נגוז, הימים נספרים אחד לאחד. הספירה מחדדת ומדגישה את נוכחותו של הרגע החולף ואת רישומו הניכר על תוחלת החיים בשלמותה. ספירת העומר מסוגלת לחלץ אנשים משיגיון הזמן. שימת הלב לתנועת הזמן טומנת המון אמיתות נעלמות על חיינו החולפים ללא שוב. כדאי לנצל זאת.

(ראה אור בבקהילה – תשע"ג)

האביב היהודי – מה זה התחדשות אמתית

(פורסם בעיתון בקהילה – אביב תשע"ב)

חג הפסח מצודתו פרוסה חודש ומחצה לפניו ורשימו שלו טבוע הרבה לאחריו. ציפיות רבות נערמות לפתחו של חג החירות, בתחום החומרי ואף ברוחני. בקצירת האומר ניתן לקבוע שאת הצורך התמידי להתחדש אנחנו נוטים לרכז בפסח, באביב, ולא בכדי. בניסן כמו בתשרי נברא העולם. בריאת עולם משמעה התחדשות והצורך הזה מפעם בקרבו של כל יצור נברא ומקנן בכל חלקה טובה של בריאה. על דא תוהים העולם ומתחבטים, היאך מתחדשים? מאמצים רבים מושקעים בהתחדשות עונתית כמקובל. רענון, שינוי, גיוון ועוד היד נטויה. זו מגמה ססגונית לכל הדעות, אך האם אין זה רק מעשה זיקית – החלפת צבעים, ושינוי אדרת?

זה מכבר חלפה עברה על שכנינו רוח אביבית. מלווה סופות ורעמים, ברקים וזיקים. האביב הערבי זכה לתשואות רמות בראשיתו, אך עד מהרה הפך לחורף קודר ומזליף זלעפות. לא אביב ולא יער. ההתקוממות האזרחית עשתה מספר הקפות סביב הגלובוס, יצרה הדים והותירה אחריה עולם תוהה, מבועת ופְצוּל-דעות עוד יותר.

האביב הערבי לא היה אלא עונה נוספת במצעד האופנות והטרנדים שנוכחותן לבדה, ללא תוצאות, מפארת את דברי ימי ההיסטוריה. עמים קמו ואף שבקו חיים, לאומים קנו עצמאות בדם ואש, ונעלמו מן המפה כעבור דורות. אידיאולוגיות נהגו, הלהיבו, והתאבנו על סף ההווה כפסלים מפוארים מימי קדם. אביב, גם זו עונה חולפת. שיח החוצות השופע בתקופתנו, עשיר במונחים אביביים ממדרגה ראשונה. נוטף צוף פרחים, ומבטיח למאמיניו משהו חדש שמפציע ומתחיל. האם זוהי גרסה נוספת לאביב הערבי, או שמא אכן ישנו אביב יהודי?

הבה נראה:

אביבים ופסחים רבים פקדו אותנו במרוצת הדורות שמפסח מצרים ועד השתא. הם הופיעו על רקעים שונים, של גלות וגאולה, חשכות ואורה. ובכל זאת, תמיד היה פסח חג החירות, והאביב עת גאולה. היו לנו פסחים של בית מקדש, קורבן פסח בחבורה ושירת הלל. גם היו לנו פסחים של מרורים. אפילו באפילת עמק הבכא נאכלו מצות וביערו חמץ. זה מה שיש בין אביב לאביב. ביהדות אביב זה לא עונה של אופנה. האביב הוא מרכיב ממרכיבי נפש האומה. עונת האביב היא הקוממיות השתולה ביסודות הווייתנו. זוהי זקיפת הגו החוזרת ונשנית גם לאחר אלפי התכופפויות והתכווצויות. אביב שכזה אינו בר חלוף.

*

דורנו הוא דור העונות והאופנות. כל מה שרוחש ומתרחש סב סביב ציר הטרנד, האופנה, ומה שהולך. המציאות הזו מזרימה את כל המגמות המתחלפות כמו על גבי סרט נע המפריד הפרדה מוחלטת בין 'מה שהולך' למציאות גופא. וכך הופכות המגמות השונות למין תערוכת תרבות ופנאי נודדת, שאין כל סיכוי שתשפיע על המציאות ועל הנפשות הפועלות. אנשים שואפים לחירות, ומפרשים את השאיפה הזו בכל מיני אופנים שבאים לידי ביטוי במגמות חברתיות חולפות מתחלפות. העונות הללו חוצות את חוצותינו, פוסחות על העיקר ומטביעות חותם על הטפל, הוי אומר: על זיכרונו קצר הטווח של הציבור. כאלו הם האביבים הצבעוניים שהתיימרו לחלץ את אומתנו לחופשי.

התורה הקדושה מדברת על אביב שונה לגמרי. באביב היהודי לא בהכרח זורחת פריחה משובבת לב. ובחללו לאו דווקא מרצדים פרפרים ססגוניים. יש והוא אפוף אלרגיות, ויתכן גם שחזותו תהיה חורפית. חודש האביב נקבע כזמן "בו יצאת ממצרים" וזו עובדה. החירות האביבית היא מציאות קיימת ולא עונה חולפת. ולכן, גם אחרי אלפי שנות גלות ופזורה, לא עומעם אורה של אותה גאולה ראשונה. משום שהחירות שניתנה לנו בצאתנו ממצרים נושאת כוח עצמי, מציאותי. החירות הזו נקבעה בנו כחלק גנטי בלתי נפרד מישותנו. אות ומופת לכך; יהודי מסוגל לחגוג את חירותו גם בעמק הבכא. כשלמראית עין אין ברשותו ולו סמל קלוש של אדוניות על עצמו או שמץ בעלות אישית. ובכל זאת הריהו חוגג חירות. מאי משמע חירות?

כאן נעוץ תורף ההבדל: כל בני המין האנושי ללא יוצא מן הכלל, מוצאים את עצמם ביום מן הימים כלואים בבית כלא תרבותי, חברתי או מדיניותי. הם מנסים בכל דרך להיחלץ ולהימלט לחופשי. ולשם כך יוצרים ברוב עמל אידיאולוגיות, אופנות ועונות. הללו אמורים ליצור תמונת רקע חדשה, שתקנה את התחושה כאילו דבר מה באמת השתנה. אביבים שכאלה אינם דבר חדש, ואין בהם פריחה. כל העונות והאופנות הללו אינן באמת נושאות בשורה, משום שהאדם גופו אינו נעשה בן חורין. לכל היותר הוא מדשדש במילים אחרות, ומתעדן בניחוחות רעננים של פריחה.

האביב היהודי לעומת זאת, שואף גם הוא לקראת חירות. רק שהחירות מצויה בנו זה מכבר. והאביב הוא עת מזומן לגלות אותה. איננו מבקשים ליצור חירות – אנחנו משתדלים לחשוף אותה ממעמקים. פסח, פוסח ומדלג על ערכים רבים שבני אדם מחשיבים לעיקר, ונוגע מגע ישיר בנשמה בת החורין. הוא מאיץ בה להזדרז, לנטוש את העבר, לחדול מחלומות שווא על העתיד, רק לחיות כבן חורין בהווה. מיהו בן חורין? האיש המתחדש!

להתחדש זה לחנוך כל רגע בחיים כנקודת התחלה נקייה ונטולת כתמי עבר. להתחדש זה לעשות כל צעד בהווה ללא משא רגשות תקוות ואשם מזמנים קודמים. להתחדש זה לא להפתיע את הציבור ברעיון חדשני ומחוכם. רק אדרבה, להסכים להיות נבוך ובוסרי. בלתי יודע וחדש באזור. נטול מושגים, או בקצרה, בן חורין.

 

 

 

על ביעור חמץ, שפיות, ומסורת

(פורסם בעיתון 'בקהילה' – פסח תשע"ב)

"התיבה השטה על פני המים ובתוכה אלפי זנים נדירים של צמחים ובעלי חיים, מסמלת את המאבק החיוני למען שימור הטבע וערכיו. לכן בחרנו את העיתוי המקסים הזה – פרשת נח, להעלאת המודעות לסביבה ירוקה וסיוע להישרדותם של זנים בסכנת הכחדה". את ההסבר המרתק הזה, הרצה בפני בהתלהבות ורוב עניין, גדעון, איש ירוק ואוֹרְגַנִי. העושה חייל בפעילותו למען החי, הצומח והדומם.

לא, סביבה ירוקה אינה לצנינים בעיניי, חס ושלום. אבל ההקשר המעליב והאומלל בין סמל האמונה והתפלה – תיבת נח, לפעילות חברתית לטובת הטבע הנכחד, לא עושה טוב ללב היהודי.

  פאתי המרכול השכונתי עטו חג. כחיילים בצבא הצאר, ניצבו זקופים מיכלי הניקיון למשפחותיהם ועל דגליהם. מיוחסים לפירמות שונות ולסמלי תאגידים ידועים. על החג המפציע באופק, בישרו שלטים מאירי עין, עטורים בפסוקים ואמירות שנונות, כולם שפה אחת להם, ניקיון.

והלקוחות כטוב ליבם בפרוספקטים במבצעים ובהנחות מתרוצצים בתזזית, מעמיסים מכל הבא ליד חומרים וחומרות, לקיים מצוות היום.

אין ספק, בשלב כלשהו יצאו הדברים מהקשרם. ישראל מדקדקים במצוות ומחבבים הידורים, אשריהם. אך לפעמים מבלי שנשים לב מי שקובע את ההידור ומותח את הקווים האדומים בין מהודר, כשר וטרף, הם למרבה המבוכה, משרדי פרסום חביבים. הבזבוז הכספי, ניחא. המאמץ והמתח – בדיל ויעבור. אך משהו אחר הולך ומחמיץ לנו. המשמעות, הטעם, ובעיקר העיסוק במצוות השם שזולג לכיוון עיסוק במצוות אנשים. יתכן שהשימוש הירוק בתיבת נח, נעשה גם במחוזותינו, בניקיונות הפסח?

*

תיבת נח יכולה להשתלב מקסים עם מסרים ירוקים וצמחוניים. המבול והחורבן שבחוץ, ואלפי הזנים הנדירים שבפנים. פעילותם של בני האדם לשימור הטבע, היונה ועלה הזית יחד עם הכרם הראשון שניטע על אדמת הטרשים.

ההשתלבות הקלה הזו, של פרשיות בתנ"ך עם מסרים מעולם המוסר והמצפון האנושיים, מהווה סכנת הכחדה ממשית על המבט האמוני שלנו. הרבה יותר ממבקרי המקרא ותנועת ההשכלה. אתה יכול להפוך במחי פרשנות, את התורה כולה לספר נימוסין. אולי זו היתה כוונתם של היוונים בפרויקט תרגום התורה ליוונית. הם ביקשו לגייס גם את נשמת אפה של היהדות לסל הערכים היווני. תרגום יעניק להם דריסת רגל בתורה. הם ידעו, עיר, ניתן לכבוש באמצעות הרס. לנתץ את חומותיה באייל ברזל, ולקעקע את יסודותיה באבני קלע. אך ישנו אמצעי מביס יותר. להערים למרגלות חומותיה עפר, וליצור גשר. כך אתה מותיר את העיר שלימה, וגם כובש אותה. תרגום הוא גשר. היהדות, כך ידעו ביוון, מבוצרת היטב בתוך תורת אמת. במקום להכות בחומה, נוכל לעלות בה, לגשר על פני הפערים, ולכבוש את הלבבות מבפנים. תרגום יווני – יהודי.

הכפירה השליכה כבר מזמן מידיה את כלי המלחמה הכבדים. היום היא עובדת רק בכפפות. אוכלת ומרוקנת את העוגה מבפנים, ומותירה אותה שלימה כלפי חוץ. תראו באיזו קלות ניתן לשלוף את עוקץ האמונה – הנשמה של הפרשה, מפרשת נח וסיפור המבול. מדברים על הכל, על זנים וסכנת הכחדה. על מבול שממיט חורבן על הטבע, על הטבע המתמוסס ונמוג באשמתם של בני אדם המשחיתים את דרכם. רק פרט אחד נשכח מלב. בורא עולם.

ההשקפה היהודית הפנימית מלמדת, שכל התרחישים המתרחשים כאן בעולם, נועדו על מנת להכניס לכאן פנימה את בורא עולם. ההשקפה האמונית מציגה לנו את העולם של טרום מבול כסמל הקלקול והזיוף, כשבמרכזו אדם אחד, עמוד אמונה יצוק במרחבי הבוז והכפירה, נח איש צדיק. הפעילות של נח, איננה ירוקה – הא ראיה, אף אזרח לא מוצא בה עניין ומזדהה עימה. ההפך, נח נראה כמו מוכיח אדוק וחשוך בשער. כמו בריה שלא מן העולם הזה. נח עסק משך מאה ועשרים שנה בקיום תמים של מצוות השם. והמעשה הפשוט הזה הוא שהציל את היקום מהכחדה מוחלטת.

*

חגים ומועדים הם שערים פתוחים לגילויים של אמונה ודעת. אך סביב כל חג רוחשת גם תעשיית 'תרגום'. כשדעת בעלי בתים יוצקת את נופך השגותיה בתוך דעת תורה, נולד בעולם כלאים. ניקיון חמץ הופך לפעילות אינטנסיבית של היגיינה ושיפוץ. אין כל רע בכך. אדרבה, מי כמונו יודע לאיזו סיבה שמימית נדרש כל ראש בית אב, כדי לפנות קרטוב תשומת לב לבדקי ביתו, סיודו, כיורו וטיוחו. הבעיה היא, שפעמים רבות, טובע לו העיסוק במצווה, בנהרות האקונומיקה ובבורות הסיד. נשכחת לה תחושת הרוממות במצוות אנשים מלומדה של טמבור וצבעי משי משי.

מצוות ביעור חמץ, כפי שמאירים אותה הצדיקים. נועדה להוביל אותנו בנתיבי הנפש אל החורים והסדקים, מקומות בהן התנחלו להן החשכות והעיפוש. לשם כך קבעה לנו התורה גדרים – 'עד מקום שידו מגעת'. החיטוט אחר פגמי הנפש – ברחמי השם, משיג את מטרתו גם בבחינת 'ואחד הממעיט', העיקר שיכוון את ליבו לשמים. החיטוט אחר פגעי החומר, הדקורציה, הסיד והצבע, תובעני וטובעני, כידוע לכל מי ששלח בו יד בחודש האביב. אבינו אב הרחמן מזמין אותנו להשיג נקיות וקרבת השם בעזרת השתדלות עד מקום שידינו מגעת. את השאר הוא ימלא וישלים כרחמיו וכרוב חסדיו. הבה נותיר את העיסוק המופלא הזה, חף מתרגום. נקי יותר להשם. קרוב יותר לנשמה.