Archive for category: אקטואליה

פורסם ב'בקהילה' תשע"ו

בס"ד

אם נפשך לשוח בשפה פופולארית ומתקבלת על לב הקורא, עליך לדבר על המצב, כמו כולם. והמצב מה הוא? היכן הוא, המצב? ובכן, המצב אחד הוא; מדיני-בטחוני, בטחוני-מדיני, אפשר גם פוליטי, גם קצת מזג אוויר. זה המצב, זה מה שקורה. כל השאר לא קורה, אולי קיים, לא קורה. וכשאתה מניח אוזנך בעולם מה אתה שומע? שומע אתה את מה שהעולם מבקש לשמוע, משום שאת אשר הוא מבקש לשמוע – הוא משמיע. על כורחך אתה מאזין לו, מאמין לו, נכנס אל נבכיו וניזון מהתרגשויותיו. עכשיו גם אצלך קורה מה שאצל כולם, דהיינו ביטחוני-מדיני, מדיני-ביטחוני, גם פוליטי וקצת מזג אוויר. וכשאתה פוגע דרך הילוכך בחבר והוא שואל "מה המצב?", מה תשמיע לו? את שאתה משמיע לעצמך, דהיינו מה שהעולם השמיע לעצמו כשביקש משהו לשמוע, ואף אתה שמעת מאותו כלי. בשמועות הללו תזין גם את רעיך, כמוך. והוא יביא אותן הביתה, ויפרנס בם משפחה ושבט, כולם יהיו ניזונים מאותו קב חרובים מערב שבת ועד ערב שבת. ועכשיו כבר די נהיר לך איך נבראת אותה בריה הקרויה 'מצב'?

המצב מרמה אותנו. אנו מעלים אותו על ראש שׂיחותנו והוא לגמרי מהתל בנו. במקביל לאפיק האירועים הסוער זורם אפיק אחר, שקט ושקוף, אבל שם מפכים האירועים המשמעותיים. אנחנו שם, אבל העיניים שלנו באפיק הסוער, המדווח, המצולם, זה שמעסיק את טובי הפרשנים וכותבי העיתים. והמלחמה האמתית מתנהלת ממש עכשיו ואנחנו במרכזה. אילו היה מישהו מתגייס לדווח על הפגיעות ועל המתקפות היומיומיות ברוחניות זה היה נשמע כפי שזה אמור להישמע. אבל אף אחד לא מדווח משם, כולם שם, ואיש אינו קורא לאירועים בשמם. את המועקות מרגישים כולם, יש לנו לב ונפש פעילה. אבל קשה להישיר מבט והרבה יותר קל ונוח לזהות את הייסורים והצרות בדברים שקורים סביבנו ולא לנו. אנשים הרבה יותר מתחברים לגוג ומגוג בדמות אובמה מאשר לאפשרות שזהו הצר הצורר שהורג לך את האמונה וטובח במעשיך הטובים.

זה לא שאנחנו משקרים או מנותקים מהמציאות, דוברי אמת אנחנו. מדברים בניבים הנכונים, ומשתמשים בתיאורים מדויקים, אבל עדיין יתכן מאוד שאנו מדווחים ממקום אחר לגמרי, לא מהמציאות. אם נשתמש במשל זה בערך כך: פונה אליך מישהו וטוען שמצבו ממש נורא, אתה מברר בעדינות מדוע והוא מפרט: אין לו חברים וכבר שנתיים שלא פגש את הילדים, אין לו טעם באוכל וכמעט שאין מה לעשות במשך היום. משעמם לו והכל בחייו נוטה לגוון אפרורי. אפילו כשהוא רוצה כבר לישון השינה נודדת, לא נוח לו בגב ומסנוור לו בעיניים. עד לרגע זה לא כל כך ברור לך מה עובר על המסכן, איזו מין מחלה נדירה השתלטה עליו. וכי מדוע שתבין אם לא טרח לציין את העובדה הפשוטה שהוא אסיר? הסימפטומים מדויקים, המחלה הוסתרה.

*

מקובל היום שלהיות אדם מציאותי זה לשוחח על המצב, לחוות אותו, לכעוס את כעסיו ולהיבהל מבהלותיו. אבל האנשים השפויים באמת זורמים באפיק אחר. לא מנותקים, מי כמוהם מחוברים למצב, האמתי.

הדוגמה הטובה ביותר הוא עם ישראל והספרים הקדושים. כל בקיא קמעא בדברי הימים יודע למנות כמה וכמה תקופות של אופל וטירוף שפקדו את אומתנו בפרט ואת העולם בכלל. בכל הדורות אירעו אירועים והתרחשו דברים מזעזעים. מאז ומעולם היתה פוליטיקה, עשיו שונא את יעקב כבר ארבעת אלפים שנה, מלחמות התנהלו בכל פיסת היסטוריה, מטבעות עלו וירדו ועננים חגו בשמים והמטירו מזגי אוויר שונים ומשונים. במקביל נכתבו בכל הדורות ספרים והוקמו בכל מקום ישיבות, נערכו חיבורים תורניים ונלמדו סוגיות. הספרים הקדושים יוצרים שושלת ספרותית המקבילה לשרשרת הדורות, אבל מנהלת שגרת חיים עצמאית לגמרי. מחוץ לספרים מתהפך העולם, על גבי העיתונים רועדות הכותרות מזעם וחרדה, והספרים הקדושים מדפיסים שורות וטורים של מציאות אחרת.

בעולם כל התרחשות מתורגמת לעמידת דום, התבהלות ואובדן עשתונות. העולם נבהל מעצמו ולוחש כל הזמן "זה סוף העולם, סוף העולם". הנטייה הזו מפותחת למדיי בדור הזה, דור בו כל ילדון מדפדף בתוכניות הגרעין ומפענח תעלומות פשע. הציבוריות כולה מצויה על סף משהו, מצפה לגרוע מכל, כוססת ציפוריה במתח. ובכל זאת התורה הקדושה וכותביה לדורות חולפים דרך מצבים שונים ומשונים מבלי לעצור או לשנות מסלול. יום שרב כמו יום גשם, מלחמה כמו שלום. חלקים גדולים מהחיבורים שאנו הוגים בהם מדי יום נכתבו במצבים בלתי אפשריים, תוך כדי גירושים ורדיפות עלילות דם ומנוסה מעיר לעיר. הראשונים ובעלי התוספות, גדולי הדורות האחרונים ולמעלה בקודש גם חכמי המשנה ואמוראי הגמרא, איש מהם לא החמיץ אי אלו אירועים מקפחי שגרה, ולמעט כמה אזכורים זוטרים רוב רובן של המאורעות לא חדרו אל הדף פנימה. התורה אינה מתעלמת מן המציאות, אדרבה היא-היא המציאות, וכל השאר מסיחי דעת.

בשורה טובה אחת אולי כן מסתתרת במצב הזה: משיח, אומרים חז"ל, יבוא בהיסח הדעת. מהמוצר הזה יש לנו ביד נדיבה. הרבה היסח הדעת, המון, הרקע הזה אמור לשמש להופעת אורו של משיח.

בס"ד

אחד הדברים היותר מטופשים שאפשר לעשות ובפרט היום, זה לדון אנשים מתוך סרט צילום. זירות הפיגועים מארחות כל מיני התנהגויות של אנשים במצבי מצוקה ולחץ, ומומלץ שלא לדון את הזולת. אבל אי אפשר להתעלם מפרט חשוב; התנהגויות, גם אינסטינקטיביות, נובעות מאיזשהו מקום. התגובות הספונטאניות כביכול יונקות בסופו של דבר מתשתית כלשהי. אנשים בסך הכל מעתיקים התנהגויות שנחשפו אליהן אפילו בדמיון. בזירה, בלי מחשבה, התגובות משתחררות.

הטעות האומללה בזיהוי האריתראי כמחבל בפיגוע בב"ש השבוע עלתה לו בחייו, נעבאך. אבל אנחנו נשארנו עם בעיה לא פשוטה, מאיפה זה בא לנו? יורשה לי לנסח את העניין המטריד כך: כששומעים או נחשפים לפסטיבל המוות של דאע"ש ולאכזריות הסדיסטית של המרצחים הפלסטיניים עם הגרזנים והסכינים, ברור לנו מאיפה זה בא – סבא שלהם מוגדר בתנ"ך "פרא אדם", הגנים עוברים בירושה. אבל אנחנו הרי רחמנים בני רחמנים! תאמרו, ההבדל עצום, אצלנו לא יוצאים לרחוב כדי לרצוח חפים מפשע. אמת, אבל ההבדל הזה מגדיר רק את מנגנון שיקול הדעת. אם שגיאה במנגנון גורמת למפלצת להתפרץ, סימן שהיא קבורה שם עמוק בפנים.

יאמרו מי שיאמרו "ככל הגויים בית ישראל", ואת המסקנה האומללה הזו אבקש לנטרל. יש לנו תקדים עתיק מאוד, במצרים. הכתוב אומר "וירעו אותנו המצרים" ויש מפרשים שמדייקים "וירעו אותנו" ולא "וירעו לנו", לומר שהמצרים ברשעותם החדירו בנו מידה של רשע, וזה שלב מסובך יותר בגלות – הרגע שהיא פולשת פנימה ומרעילה את המעיים.

אחת הטקטיקות המשחיתות של משעבדים למיניהם משתמשת בקרבן והופכת אותו לסייען של המדכא, תוך כדי שהוא עצמו מדוכא. שיטות זוועה מעין אלו זכורות מסיפורי שואה, הקאפו היהודי האכזר, המויסר והמלשין, או סוחר הילדים ברוסיה הצארית ושאר מוכרי נשמתם לשטן. הצד השווה זו העובדה שיהודים שדם יהודים רחמנים בעורקיהם, היפכו עורם ונדבקו באותם תסמיני אכזריות וסדיזם של אויביהם. יש לתופעה שם מדעי ורקע פסיכולוגי, התפרצויות מינוריות שלה נפוצות בכל בית; בנאדם קם בבוקר ויוצא לעבודה, בדרך פקק תנועה והוא מאחר. בכניסה למשרד תופס אותו הבוס, היה לו בוקר רע והוא מתנפל על הקרבן בחימה שפוכה: "תגיד, זה נראה לך מועדון פה, מגיעים מתי שרוצים. אתה תמיד מזלזל בעבודה שלך, הורס לי את כל המשרד". הבחור מטושטש מהנסיעה, לא מבין מאיפה זה נופל עליו. את השיחה הראשונה הוא מקבל בעצבנות. הלקוח לא יודע מה קורה לאיש מעבר לקו. מה יש, כבר אי אפשר לברר משהו בלי לעצבן מישהו?! כשהוא מוריד את השפופרת אי שם במרכז הארץ, השפתיים שלו עוד ממשיכות לזעוף על כל הפקידים המטורללים ששונאים לקוחות. הילדים שחוזרים בדיוק מהלימודים לא מבינים למה אבא צורח שהם קפצו בשלוליות, כאשר בחוץ בכלל קיץ. גלגל הזעף מתגלגל עוד ועוד אלא אם כן הוא נבלם באיש פיקח במיוחד, נדיר.

שרשרות רוע נשזרות בקלות, ובטכנולוגיה כמו של היום הן מסוגלות לבצע שלוש הקפות סביב כדור הארץ בשעה אחת. בבסיס התופעה פועל מנגנון פסיכולוגי ושמו 'התקה', ההגדרה האנציקלופדית טוענת שמדובר בצורך להפחית לחץ, להשתחרר ממטען רגשי כבד במיוחד על ידי שיגורו לנמען שגוי שלא קשור לסיפור. התופעה תועדה אפילו אצל בעלי חיים, וברמה הבסיסית ביותר שלה אדם מתוסכל פשוט יחבוט את ראשו בקיר.

המאורע המצער בב"ש לא מאפיין את בני אברהם יצחק ויעקב שמתעלים על עצמם במיוחד בימים אלו, אבל שווה להתייחס לתמרור ההזהרה – האויב מנסה לחדור לנו לוורידים. והאויב, חשוב להדגיש, כבר פשט כל צורה; הוא לא מפלגה ולא ארגון, הוא אפילו לא לאום ולא אג'נדה. המפגע לא בודד – הוא רוח, רוח רעה ומסיתה. יש בעולם רוח סערה, רוח שעושה סתם אנשים לאנשים רעים. הטרור הוא רק ביטוי אחד ומאוד צעקני. אנחנו למרבה הנס לא חשופים לדברים אחרים אבל העולם מוכה רוח רעה, לא רק במדינות האסלם והעולם השלישי, גם העולם הנאור מוכה רוחות.

טקטיקת ההרעה תופסת אותנו לא מוכנים. אנשים מושפעים מהמצב, ההיחשפות לחדשות, שלא לומר עדכונים בערוצים פחות מצונזרים, מרעילה במידה מדהימה. אדם לא מרגיש אך הוא מוקף טבעות-טבעות של חרדות ובהלות, כעסים וקוצר רוח. האוויר טעון, תקראו לזה 'אלימות' או כל הגדרה אחרת, עדיף לקלוע לשורש, מדובר בחוסר אמונה. אדם נעשה אלים כשהוא פחות מודע לכוח עליון ולנוכחות ממשית של השגחה. הרבה מהביטויים הנפוצים ברחוב כביכול כנגד הטרור והמפגעים – לקוחים מהטרור בעצמו. האינסטינקט מגיב לטרור כטרוריסט. אתה נתקף זוועה מהברוטאליות של המפגע ולא שם לב איך התנועה הבאה שלך, ההגיג, התגובה הספונטאנית היא אכזריות. כלומר הטרוריסט הצליח לטפטף בדם שלך, וממש לא משנה אם הטרור יופנה כלפי הצד הרע, משום שהרע כבר ניצח, הוא מפעפע בך.

לנוכח המציאות הזו יש לנו תפקיד מאוד חשוב, להיות טובים. לעשות את האנשים סביבנו טובים. להיטיב ולייצר שרשראות של הטבה. וכמה שהדבר יישמע מעניין, הדרך הכי טובה וישירה להשפיע על האקולוגיה האנושית היא דיבורים. צריך להביא לעולם שיח חדש, שיח של אמונה, של תקווה. צריך לייצר צורת התבטאות שלא מעתיקה את עצמה מהרוע, אלא מגיבה עליו במשב רוח רענן. יהודי. אמוני. ועד שתנשב כאן רוחו של משיח, אפשר לשאוב אותה ממקורותינו, היא הלא מרחפת על פני המים "על אנפי אורייתא" בין הדפים של ספרי הצדיקים והמנחמים הדגולים.

(ראה אור, 'בקהילה' תשע"ו)

בס"ד

תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים. מאז שחרבה נטשטש היופי תחת מעטה אפר, אך לא נמחה. עדיין הוא שם, מצפה לרוחו של משיח שתסיר את האבק ותסלק את האפר עד שתשוב ירושלים לאיתנה. אין יופייה של ירושלים יופי של עיר, לא הגינות מיפות אותה ולא פחים פוערי לוע יכערוה. אין הנוי הזה מעשה ידי גנן, אדריכל, או פרי סגנונו של אמן. היופי הזה הוא מפני שבירושלים הנשמה מתיישבת על הלב, מה שאין כן בשאר מקומות.

על אותם תשעה קבין נטלה ירושלים נזר של הוד, הוד לפנים מהוד, אלא שדרוש מאמץ כלשהו לסלק מעל חוצותיה אי אלו מסכים מבדילים, וניחוח של פנאי וריח של פיצה ואווירה של שווקים, וצליל תקתוק מצלמות של תיירים, גם דרושות אי אלו עצימות עיניים של "לא תתורו", ואז יכול אתה לזכות לגעת באותו הוד ויופי קדמוני. ההוד נשתמר בעיקר בין סמטאות הרובע היהודי, והוא נשזר בהילוך רגליהם של יהודים העושים דרכם בין הר ציון מעון קברו של דוד המלך ובין הכותל המערבי. מאז שחרבה נמלטת ירושלים אל זרועותיו של הלילה, בחסותו נוח לה. בימים כובשים אותה גדודי תיירים הבאים לחטט בחורבותיה ולהעמיק את שוממותיה, אבל הלילות של אחר שכלתה רגלי תרמודאים מחוצותיה, שלה הם. ושל בניה.

אחד מאותם לילות הוא ליל הושענא רבא. מי שטבל אי פעם את ליל ההושענות שלו באווירה של העיר העתיקה, הכותל וקבר דוד המלך, ישוב לשם עוד ועוד. לילה שכולו הושענות לולבים ותהילים, מין תמהיל של דין מזוג ברחמים. השנה נמזג שם בעיקר דין, הרחמים הסתירו פנים אף כי בוודאי היו שם. באותן שעות של חיתום דין ישובים היינו במבואה ממבואותיה של ירושלים, קוראים פרקי תהילים שמשום מה תאמו יותר מאי פעם את המציאות. קוראים בלחישה והקולות מבחוץ מתרגמים את הפסוקים; "יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי… יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה… אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵ-ל הִסְתִּיר פָּנָיו…"

בשולי הלילה, בין אוושת פרקי תהילים נלחשת לצרורות מנשק אוטומטי ויללות של רכבי בטחון וחירום, החלה להישמע רוח אחרת. בקרבתנו ישבו מספר צעירים, מפיהם ומפי התכתבותם התוודענו קמעא לאירוע דקירות וחשד לפיגוע ועדכון נוסף. הם ישבו שם נטולי עניין מיוחד, זועמים ואינם יודעים כל כך על מי אבל כן על מה, ואז נשמטו ונעלמו בזה אחר זה, כאילו הוקפצו לאיזו משימה. החבר'ה יצאו להפגין.

מול מי הפגינו – איננו יודעים, אם מול המשטרה שמשימה אזיקים על ידי חבריהם ואינה מצליחה לשים ידה על מפגעים ערביים שמגיחים שוב ושוב אל תוך הלילה וקוצרים הרוגים ופצועים. אם על ראש הממשלה שבחרו אך לפני זמן מה, אם על הפוליטיקה שנמאסה והם ממשיכים לנסות להצמיח ממנה בריה חדשה, אם על הצבא שמפגין את נוכחותו המאסיבית בעיקר אחרי פיגועים ומשתדל לטענתם בעיקר לסכל פעולות תג מחיר. הם הפגינו לא רק בלילה, גם לאחריו, גם עכשיו מפגינים עדיין.

כשמרביצים לך, דוגל הפתגם, ברח! אבל אם מרביצים לך בבית אנה תברח? מקרה שכזה מתואר במשל המפורסם במדרש שיר השירים על היונה הבורחת מפני הנץ, נכנסת בנקיק סלע ומוצאת שם נחש מקנן, תיכנס – יהרוג אותה הנחש, תצא – יטרוף אותה הנץ, מה תעשה? זהו הרקע לפסוק   "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". כשהמציאות מובילה אותנו למצבים שבין פטיש לסדן, טוענת האמונה, זו שעת מבחן; לאן את פונה בעת צרה? כשמרביצים לך, ברח – ברח לה'.

מצבנו תואם מזה עידן את מלכודת היונה, כל בר דעת יבין זאת, ועדיין אנו נעולים בדפוסי חשיבה מתפוררים. אחרי מכות באה התפכחות, לאחר כל מתקפת טרור מוסלמי מצפה הציבור הישראלי להתפכחות מצד המערב ועמי אירופה, אולי יבינו סוף-סוף עם מי יש לנו עסק. לאחר כל גל הקצנה בטרור הפלסטיני נושא הימין עיניים לכיוון הצד השמאלי בכיתה, אולי יפנימו שם כבר את המסר ויפסיקו לחלק שוקולדים מבעד לגדרות של מחנות הפליטים. ואחרי שגל הטרור מתעצם והממונים על הביטחון אינם מצליחים לייצר אותו עבור אזרחיהם, ולאחר שאתה רואה שוב ושוב את גרירת הרגליים של הקברניטים, מתבקשת התפכחות. אבל שוב מהדהדות המנטרות הישנות, שוב מונפים השלטים מול בית ראש הממשלה, שוב מרקדים הדגלים במעגלים, שוב קוראים בכיכרות להנהגה שלא לשבת בחיבוק ידיים, ואף אחד מהרוקדים והמפגינים לא אומר לעצמו "אולי לא משם תצמח לנו הישועה, אולי בכל זאת הביטחון לא נמסר לידיים שאינן נישאות בתפילה".

חג מופלא עבר עלינו, חג קדוש. והוא היה גם חג נורא, חג של קדושים, יותר מדי קדושים, יותר מדי קדישים. המילים הכי מתבקשות בעת הזו הן שתיקה, אבל המילים הרי מדברות ואינן שותקות. יש מין חלוקה מוסכמת על נושאי דיבור והבעת דעה, בתקופה שהטרור שב ומכה הלא צריכים לדבר עליו. ובכן, עיתונאים פרשנים ופובליציסטים כותבים על הפן הביטחוני, לרבנים ומרצים שומרים את זכות הדיבור על אמונה מוסר השכל וכל העניינים הדתיים. כותבים בעלי רקע אמוני יחתמו את טורם בהתייחסות כזו או אחרת לבורא עולם, זה שאליו צריכים לפנות ולהתפלל ככלות רשימה ארוכה של אישים וגופים שלטוניים שאמורים להשליט כאן סדר. גם כאן מתבקשת אולי התעוררות; מתי נזכה לחזות בהרמת ידיים קולקטיבית. מתי נחדל כולנו לשאת עיניים לגורמים 'הרלוונטיים' ונחל להתייחס ברלוונטיות יתרה לגורם הרלוונטי באמת בעת הזאת? יש ייאוש שהוא תקווה. למשל, ייאוש מביטחון מעשה ידי אדם.

(פורסם ב'בקהילה' – תשע"ו)

בס"ד

במרכז מקסיקו, על גבול מחוז מיצ'ואקן סמוך לכפר אנגנגאו, שוכנת לה שמורת הטבע הביוספרית של פרפרי הדנאית המלכותית. מדי שנה בסוף תקופת הקיץ גודשים את השמורה מאות מיליוני פרפרים שמכסים את עצי האשוח במעטה רוטט של מיליוני כנפיים. בבקרים כששמש מקסיקאנית מחממת את גופם, הפרפרים פורסים כנפיים אדמדמות ונדמה שהיער עולה בלהבות. מה שמדהים  מעבר למחזה זו העובדה שמקורם של הפרפרים באמריקה הצפונית, במדינת קנדה ואף באלסקה. כדי להגיע הנה גמאו הפרפרים כשלושת אלפים ומאתיים קילומטרים במסע שנמשך בין חמשה לששה שבועות מעל הרים וגאיות, אוקיאנוס ומדבר. מדי שנה בסוף הקיץ נוטשים הפרפרים את מדינות צפון אמריקה ופותחים במסע אותו לא ראו מימיהם, הם נודדים דרומה בשני נתיבים משני עברי הרי הרוקי לכיוון מרכז מקסיקו.

ההגירה ההמונית קשורה לחורף הקפוא שעתיד להשתלט על מדינות הצפון, ובשמורה המקסיקאנית יבלו הפרפרים חודשים ספורים בתרדמת חורף כשהם תלויים בהמוניהם על העצים הכורעים תחת הנטל. את האנרגיה למסעות המדהימים הללו הם שואבים משתיית צוף צמחים. הסוכר שבצוף מתפרק בגופם והופך לשני חומרים חיוניים. חומר אחד משמש כדלק לתעופה קצרת טווח, ואילו החלק האחר הופך לשומן שנאגר ברקמה מיוחדת, הוא מתאים לתעופה ארוכה יותר. כאשר הימים יתחילו להתארך יתעוררו הפרפרים לקראת מסע חזרה. הנדידה אל המולדת תימשך לאורך כמה דורות, מפני שבדרך חזור תתקצר תוחלת חייהם. לאורך המסע דור ילך ודור חדש יפרוס כנפיים וימשיך את המסע מאותה נקודה בה בקע לאוויר העולם והפך מגולם לפרפר. הדור הצעיר יגמא מאות קילומטרים בלי הורה וללא מדריך, בנתיבי תעופה שאבותיו ואבות אבותיו עופפו בהם. הדור האחרון שישוב הביתה יאריך ימים יותר מפני שעליו לשוב לקראת סוף הקיץ למעון החורף.

*

העולם מצליח לא פעם להפתיע אותנו, במיוחד כשאנו מתוודעים לאחד מפלאי תבל. אבל ההפתעה היותר גדולה מסתתרת דווקא מאחורי הדברים שנראו לנו פשוטים וידועים עד תום. ואז לפתע אתה מגלה שבתוך הדבר הנדוש הזה מסתתרת חכמת חיים מבהילה. עכביש טורדן  מכער את זוויות ביתנו בקוריו הדביקים, מה כבר יש שם, עוד עכביש… עד שאתה מתוודע לחכמה האלוקית שהנדסה את הפלא הזה. זה קורה לנו גם בתחומים אנושיים. אדם בריא לא יודע עד כמה מערכות בריאותו מורכבות להפליא. והמדהים מכל כאשר הדבר מתרחש בתחום האישיות; אתה מכיר אדם מסוים, רואה אותו קבוע בערב או בבוקר. מכיר את צורת הילוכו, אופן דיבורו, גוון מגבעתו ששוליה דהויים-ירוקים ממכת שמש. הוא מקוטלג במוחך ושייך כליל לאייקון שהצמדת לו. והנה בהזדמנות מיוחדת נאלצת לבלות במחיצתו, לשוחח, להיעזר בו או לעזור לו, ושם אתה מגלה אדם חדש. אישיות של ממש בוקעת מתוך הגולם האנושי הירקרק הזה, ואתה מבין שפשוט יותר לומר "איני מבין שום דבר בעצם".

זו מסקנה אחת שחילצתי ממעוף הדנאית המלכותית. מסקנה שנייה: יש בעולם שלנו סדר, סדר נפלא ומבהיל בדיוקו. על הסדר הזה חתומים כל הנבראים; משכבות הסלע בעלות המרקמים השונים, דרך ערוצי הנחלים הנקווים למרגלות ההרים לאחר תהליכי זרימה והיספגות לאורך מאות מטרים, ועד עולם החי על מיליוני יצוריו, זניו ומיניו. על מיליארדי החוקים הידועים והנסתרים המאפשרים את קיומו בכל רגע נתון. הכל פועל כמו שעון שוויצרי ענק, בתיאום אלוקי בין כל החלקיקים הזערוריים, הזמנים המשתנים והצורות המשונות באופן קיצוני עד בלתי אפשרי. אילו בורג אחד קטן בכל המערכת הזו יחליט להיות פרזיט, יבוא מבול.

בכל ההגמוניה הזו יש יצור אחד חסר סדר, פועל על דעת עצמו, מרדן ובלתי צפוי. קוראים לו 'אדם'. אף הוא שבוי בתוך דייקנות שוויצרית מתקתקת. אילו תאי גופו היו מאמצים את סגנון החשיבה וקווי האופי שלו – הוא היה מת. הגוף האנושי חתום, לגודל הנס, על אותו סדר ציבורי עולמי, אבל האיש שיושב בפנים שייך לטריטוריה אחרת.

כשמתבוננים על הסדר העולמי הזה אפשר לחוש בושה. כמין כלימה בפני הגבעול הכפוף שנמרט כלאחר יד מתוך שעמום אנושי. בושה בפני הנמלה שמעולם לא חבקה זרועותיה בעצלות, ולא הפליטה נשיפה קולנית מדיי רק מפני שלא מצאה נחת. יש בדומם צומח והחי יסוד של התמסרות מוחלטת למילוי התפקיד – גם אם הוא מסתכם בנענוע נצחי לאורך כל תוחלת החיים, בתוך גומה באדמה מתבקעת אי שם בשדה קמה שבדרום הארץ. אז מה? אנו אמורים לשוב בתשובה על שאיננו גבעולים או להתחרט על שלא נבראנו עכבישים? ברור שכל אותם יצורים סרי למשמעת נחותים מהאדם, הם אינם מסוגלים לבחירה אחרת. מסלול חייהם נעול בתוך התהליך המופלא שיצר עבורם צור כל העולמים.

כבני אדם ניתנת לנו הבחירה לצאת מהסדר, ואנחנו מנצלים היטב את הפריווילגיה, השאלה איך חוזרים אליו. לדבר הזה קוראים 'תשובה'. חודש אלול מתדפק על דלתותינו עם הקריאה לשוב בתשובה, בדרך כלל הקריאה נענית ב'תיכף אשוב', מפני שברור שתהליך התשובה ארוך ובלתי מסתיים. אבל אפשר אולי לגשת אל עבודת התשובה מכיוון אחר: אדם מתקשה לשוב בתשובה משום שנדמה לו כאילו דורשים ממנו להפוך לעציץ, להיות האיש המושלם שאינו סוטה ממסלולו כצאצא נאמן לדנאית המלכותית. אבל פרטים שכאלו יש לבורא עולם בשמורת הטבע שלו למאות מיליונים. אותנו הוא ברא כדי להיות זן 'אדם', וגדולתו של הזן הזה היא יכולתו לשוב בחזרה גם לאחר קלקול הסדר. אנחנו מייצרים נחת רוח תוך כדי תנועה של שיבה אל חיק אבא. לא משנה כמה זמן נחזיק מעמד, הכי חשוב שנשוב מכל מקום שיהיה. התשובה היא תנועה נצחית לאורך נתיב שנעו בו אבותינו וינועו עליו צאצאינו.

בס"ד

כשכותבים היום את המילה 'חינם', ולא משנה באיזה הקשר, אתה יודע שאין לך את הכסף לבזבז על זה. כנראה שיש לנו בעיה תת הכרתית עם המושג 'חינם'. במקורו הוא מגדיר סוגים שונים של נתינה שלא על מנת לקבל, במציאות המושג אומץ למשפחות אומנה בעלות כוונות אחרות ואפילו הפוכות לגמרי. יש לנו חרדת חינם לאור ניסיונות העבר. חזקה על החינם שאינו חוזר ריקם, עוד תשלם על זה.

תחום נוסף בו פוגעת חרדת החינם שייך לענייני דיומא, מה שקרוי "אהבת חינם", או בתרגום חופשי לנושא רגיש "נתינת חינם". האמת שבנקודה הזו יש לעם ישראל במה להתפאר, היכן שיש יהודים מאמינים יש נתינת חינם, ובסדרי גודל מדהימים. משהו קצת אחר קורה לנו לפעמים כשאנו מתבקשים לתת בחינם. כלומר היינו יוזמים זאת מטוב ליבנו, ומסתבר שגם נסכים בסופו של דבר, אבל עצם ההיתקלות בבקשה מקיצה לתחייה את חרדת החינם.

לפעמים מרתק וגם מחכים לעקוב אחר פתיל המחשבה, הוא עושה מסלול ארוך ומדהים במורכבותו בדרך שמקליטת הבקשה ועד להיענות. הנה תראו: אנחנו מקבלים פניה מחבר, הוא זקוק לעזרתנו הנדיבה. עוד בטרם פורטה הבקשה השריר הבלתי רצוני שממונה על סירוב, הופעל. "אוי ווי איז מיר, מי יודע מה הבנאדם הולך להפיל לי על הראש…" אפשר ללמד עלינו זכות, בדורנו כולנו עסוקים עד למעלה מראש ולמי יש פנאי לצרות של אחרים? "…וחוץ מזה", ממשיכה האונה המצחית לערוך את חישוביה, "חוץ מזה מה ייצא לי מזה". אופס.. איך שכחתי! בעוד חודשיים וחצי אני צריך אותו. לא נעים. נו שוין, בוא נשמע מה הוא רוצה, הברנש…

את הסימולציה הזו הדגים לי חבר מודע במיוחד, התיאור משעשע והאמת לגמרי לא רחוקה. אם תאזינו למסרונים שחולפים במהירות האור בין הצדדים מקבלי ההחלטות שבאישיותנו, תגלו תשדורת ענפה המחפה על משהו פנימי, עמוק ככל הנראה, שמצליח שוב ושוב לחמוק מאיתנו. קוראים לדבר הזה "אהבת חינם". למה זה בורח לנו?

חושבני שהשורש הוא פחד. אנחנו לא רעים ולאו דווקא קמצנים, אבל יש בכל אדם פחד קמאי טמיר ונעלם: שאני אתן? סתם כך בחינם?? כן תיתן, נו אז מה. התופעה הזו מבצבצת כבר בגיל צעיר ובצורה הרבה פחות מהוקצעת. הילדים הקטנים מצליחים תמיד להטריף את דעתנו בפרשיות הקנאה שלהם. אח אחד קיבל יותר מכולם כי לא היה מספיק ונשאר רק ממתק אחד, עיני כל העדה יוצאות; מה פתאום שהוא יקבל?! לשאלות הללו אין גם לדיפלומטיים שבינינו תשובה מספקת. זו שאלה קשה מנשוא. ואנחנו שואלים אותה גם כן במסתרים.

הרעיון החינמי מפחיד מפני שהוא מאיים כביכול על המערכת, על הנורמות ועל אושיות קיומנו. החברה פועלת על בסיס תן וקח או קח ותן – תלוי מהיכן מסתכלים. נתינה חינמית ממוטטת את יסוד ההישגיות, ואנשים חיים על זה. אבל לא תמיד העניין החינמי כל כך מופרך, לשנוא בחינם למשל קל יותר. כמה אנשים הספקנו לשנוא השנה אף מבלי להכירם כל עיקר? אנשים מפתחים בקלות שנאה כלפי כל העולם עוד לפני שהכירו את מושא שנאתם.

הנושא החינמי עומד במרכז גלותנו וגאולתנו, איבדנו את בית המקדש על שנאת חינם ונזכה בו עבור אהבת חינם. ולכאן אפשר לצרף את מאמר חז"ל "אין בן דוד בא אל בדור שכולו חייב או כולו זכאי". שתי האפשרויות הללו מצביעות על גאולה בחינם. או דור שכולו זכאי וממילא יקבל גאולה בחינם, בבחינת "חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו". או דור שאין לו מה לשלם ואין ברירה אלא להחיש עבורו גאולה בחינם, אין כסף.

ולכן מדברים כל כך הרבה על אהבת חינם. די להביט על עצמנו וסביבנו כדי להבין שהארנק הרוחני לא יכסה את הוצאות הגאולה. אין לנו כיסוי לפרויקט הזה, לא במעשים ולא בשום תחום אחר. לכשתבוא הגאולה היא תפציע אך ורק בחינם. והלא אנו חוששים כל כך מהחינם. והרי אנו מתייראים ממנו. אולי החרדה הזו בולמת את צמיחת קרן ישועתנו?

הגאולה מורכבת מתהליכים שונים ומגוונים, אפס קצותיה לא נדע. ההתרחשויות הללו לכאורה כבר בעיצומן, ויתכן מאוד שבקטנות הדעת וחוסר פרגון צעדי הגואל נבלמים ומתארכים לאין קץ. כבר מחלקים גאולה לילדי הגלות, אבל כשמשהו טוב קורה לילד אחד, עיני כל השאר יוצאות מקנאה. למה לו כן ולי לא? באמת למה?? מפני שאין לך סבלנות…

בית המקדש נחרב בעקבות שנאת חינם. למעשה חינמי יש כוח עצום, מפני שהוא מכוון במדויק למטרה. חינם הביא חורבן, וחינם גם יביא בניין. אין לנו דרך לצאת מכאן באמצעים נורמאליים, כדי לקבל משהו חדש עלינו להביא דבר חדש, מפתיע, 'שובר כלים' במובן החיובי. נסו להיענות לבקשה אחת קטנה ולא מוצדקת ובחינם. בלי להתעכב על חישוב טובות הנאה סמויות, פשוט להסכים בלי לרצות לקבל. זה שובר כלים, זה לא מוצדק, זה פורץ דרך.

(פורסם בעיתון 'בקהילה')