החדשות שלא תקראו בעיתון

פורסם ב'בקהילה' תשע"ו

בס"ד

אם נפשך לשוח בשפה פופולארית ומתקבלת על לב הקורא, עליך לדבר על המצב, כמו כולם. והמצב מה הוא? היכן הוא, המצב? ובכן, המצב אחד הוא; מדיני-בטחוני, בטחוני-מדיני, אפשר גם פוליטי, גם קצת מזג אוויר. זה המצב, זה מה שקורה. כל השאר לא קורה, אולי קיים, לא קורה. וכשאתה מניח אוזנך בעולם מה אתה שומע? שומע אתה את מה שהעולם מבקש לשמוע, משום שאת אשר הוא מבקש לשמוע – הוא משמיע. על כורחך אתה מאזין לו, מאמין לו, נכנס אל נבכיו וניזון מהתרגשויותיו. עכשיו גם אצלך קורה מה שאצל כולם, דהיינו ביטחוני-מדיני, מדיני-ביטחוני, גם פוליטי וקצת מזג אוויר. וכשאתה פוגע דרך הילוכך בחבר והוא שואל "מה המצב?", מה תשמיע לו? את שאתה משמיע לעצמך, דהיינו מה שהעולם השמיע לעצמו כשביקש משהו לשמוע, ואף אתה שמעת מאותו כלי. בשמועות הללו תזין גם את רעיך, כמוך. והוא יביא אותן הביתה, ויפרנס בם משפחה ושבט, כולם יהיו ניזונים מאותו קב חרובים מערב שבת ועד ערב שבת. ועכשיו כבר די נהיר לך איך נבראת אותה בריה הקרויה 'מצב'?

המצב מרמה אותנו. אנו מעלים אותו על ראש שׂיחותנו והוא לגמרי מהתל בנו. במקביל לאפיק האירועים הסוער זורם אפיק אחר, שקט ושקוף, אבל שם מפכים האירועים המשמעותיים. אנחנו שם, אבל העיניים שלנו באפיק הסוער, המדווח, המצולם, זה שמעסיק את טובי הפרשנים וכותבי העיתים. והמלחמה האמתית מתנהלת ממש עכשיו ואנחנו במרכזה. אילו היה מישהו מתגייס לדווח על הפגיעות ועל המתקפות היומיומיות ברוחניות זה היה נשמע כפי שזה אמור להישמע. אבל אף אחד לא מדווח משם, כולם שם, ואיש אינו קורא לאירועים בשמם. את המועקות מרגישים כולם, יש לנו לב ונפש פעילה. אבל קשה להישיר מבט והרבה יותר קל ונוח לזהות את הייסורים והצרות בדברים שקורים סביבנו ולא לנו. אנשים הרבה יותר מתחברים לגוג ומגוג בדמות אובמה מאשר לאפשרות שזהו הצר הצורר שהורג לך את האמונה וטובח במעשיך הטובים.

זה לא שאנחנו משקרים או מנותקים מהמציאות, דוברי אמת אנחנו. מדברים בניבים הנכונים, ומשתמשים בתיאורים מדויקים, אבל עדיין יתכן מאוד שאנו מדווחים ממקום אחר לגמרי, לא מהמציאות. אם נשתמש במשל זה בערך כך: פונה אליך מישהו וטוען שמצבו ממש נורא, אתה מברר בעדינות מדוע והוא מפרט: אין לו חברים וכבר שנתיים שלא פגש את הילדים, אין לו טעם באוכל וכמעט שאין מה לעשות במשך היום. משעמם לו והכל בחייו נוטה לגוון אפרורי. אפילו כשהוא רוצה כבר לישון השינה נודדת, לא נוח לו בגב ומסנוור לו בעיניים. עד לרגע זה לא כל כך ברור לך מה עובר על המסכן, איזו מין מחלה נדירה השתלטה עליו. וכי מדוע שתבין אם לא טרח לציין את העובדה הפשוטה שהוא אסיר? הסימפטומים מדויקים, המחלה הוסתרה.

*

מקובל היום שלהיות אדם מציאותי זה לשוחח על המצב, לחוות אותו, לכעוס את כעסיו ולהיבהל מבהלותיו. אבל האנשים השפויים באמת זורמים באפיק אחר. לא מנותקים, מי כמוהם מחוברים למצב, האמתי.

הדוגמה הטובה ביותר הוא עם ישראל והספרים הקדושים. כל בקיא קמעא בדברי הימים יודע למנות כמה וכמה תקופות של אופל וטירוף שפקדו את אומתנו בפרט ואת העולם בכלל. בכל הדורות אירעו אירועים והתרחשו דברים מזעזעים. מאז ומעולם היתה פוליטיקה, עשיו שונא את יעקב כבר ארבעת אלפים שנה, מלחמות התנהלו בכל פיסת היסטוריה, מטבעות עלו וירדו ועננים חגו בשמים והמטירו מזגי אוויר שונים ומשונים. במקביל נכתבו בכל הדורות ספרים והוקמו בכל מקום ישיבות, נערכו חיבורים תורניים ונלמדו סוגיות. הספרים הקדושים יוצרים שושלת ספרותית המקבילה לשרשרת הדורות, אבל מנהלת שגרת חיים עצמאית לגמרי. מחוץ לספרים מתהפך העולם, על גבי העיתונים רועדות הכותרות מזעם וחרדה, והספרים הקדושים מדפיסים שורות וטורים של מציאות אחרת.

בעולם כל התרחשות מתורגמת לעמידת דום, התבהלות ואובדן עשתונות. העולם נבהל מעצמו ולוחש כל הזמן "זה סוף העולם, סוף העולם". הנטייה הזו מפותחת למדיי בדור הזה, דור בו כל ילדון מדפדף בתוכניות הגרעין ומפענח תעלומות פשע. הציבוריות כולה מצויה על סף משהו, מצפה לגרוע מכל, כוססת ציפוריה במתח. ובכל זאת התורה הקדושה וכותביה לדורות חולפים דרך מצבים שונים ומשונים מבלי לעצור או לשנות מסלול. יום שרב כמו יום גשם, מלחמה כמו שלום. חלקים גדולים מהחיבורים שאנו הוגים בהם מדי יום נכתבו במצבים בלתי אפשריים, תוך כדי גירושים ורדיפות עלילות דם ומנוסה מעיר לעיר. הראשונים ובעלי התוספות, גדולי הדורות האחרונים ולמעלה בקודש גם חכמי המשנה ואמוראי הגמרא, איש מהם לא החמיץ אי אלו אירועים מקפחי שגרה, ולמעט כמה אזכורים זוטרים רוב רובן של המאורעות לא חדרו אל הדף פנימה. התורה אינה מתעלמת מן המציאות, אדרבה היא-היא המציאות, וכל השאר מסיחי דעת.

בשורה טובה אחת אולי כן מסתתרת במצב הזה: משיח, אומרים חז"ל, יבוא בהיסח הדעת. מהמוצר הזה יש לנו ביד נדיבה. הרבה היסח הדעת, המון, הרקע הזה אמור לשמש להופעת אורו של משיח.

 

כשאתה מדבר מהבטן שומעים אותך

בס"ד

די מזמן הסקתי שאת הדיונים הרציניים כאן באזור כדאי להעתיק מכנסת המינים שבירושלים והקריה שבתל אביב צפונה, למירון למשל. יושבים שם, סליחה, מכורבלים שם על הספסלים ותחת השולחנות, המצביאים האמתיים. בטחוניסטים, כלכלנים, אסטרטגים, אם רק היו אי פעם מטים להם אוזן היינו חוסכים כמה סבבי אלימות באזור ומי יודע אולי גם מאוששים ענפי כלכלה רדומים ופותרים את משבר הגז בלי להחליף משרדים ולעצבן את העם היושב בציון. הם מאיישים את העמדות בין 'חצות' ל'עלות', חנוטים בטלית שאולה או גזולה, כטוב ליבם בכוס חמין מהכנסת אורחים של ר' שרגא שניצר, יאותו לאלפך בינה ומדע. כל חללי עלמא תשאל מהם ויאמרו לך.

התפאורה מטעה, אתה שואל את עצמך מה הם כבר יודעים החברה האלה, איך הם מתעדכנים כאן על גג הגליל העליון? אנשי מירון האמתיים, המקוריים, באמת לא ידעו מאומה. החדשות האחרונות שהכירו היו אלו שנקלטו בטעות באוזניהם כשעמדו בתחנה המרכזית בדרכם הארוכה ארוכה מירושלים בואכה מירון. אחד האגדיים שבהם היה ר' שמואל צ'צ'יק, מיושבי בפתח האוהל. כשרבין נרצח נכנס למקום אורח נסער מן החוץ ובישר על התרחשויות האחרונות, ר' שמואל קימט את מצחו "רבין??" לא מכיר, "ער פלעגט דא קומען – הוא נוהג להופיע כאן?", היו ימים.

 

ההצעה דלעיל הוצגה כהלצה אבל היא לא כל כך גרועה, ההיגיון הגס של האנשים מהצד, פועל פעמים רבות טוב יותר מכל המבינים הדגולים. בעיקר בשל העובדה שהם אינם מבזבזים אנרגיות על קומבינות ושיקולים מסורבלים. מדברים מהבטן. יש בעולם חיסרון בולט במנהיגים שפועלים משם, מהאזור הפחות דיפלומטי. זה אולי כל הסיפור האומלל של המערב מול סוריה עיראק והמדינה האסלאמית. החבר'ה שם לוחמים כמו פעם, דהיינו יורים, הורגים, כובשים. המערב לוחם כמו אקדמאי; הרבה מאוד חושב, הרבה מאוד מתלבט, הרבה מדי מתנסח. זה לא עובד ככה.

האנשים הפשוטים שמדברים בגובה השפתיים וחושבים מתוך המעיים, מתגלים במקרים מסוימים כאסטרטגים לא רעים, אפילו טובים. בכביש מכבישי ארצנו השׂתרך טור מכוניות, מזדחל וכמעט לא נע. נהג שפקעה סבלנותו ירד אל השול, עקף, וזרם אל הדרור. נהג נוסף היסס קלות והצטרף אל העבריין הראשון, עד מהרה התפתח טור מרשים, עוקף פקקים. החגיגה נגמרה בצומת, שוטר תנועה ניצב שם מלקק שפתיו בהנאה השמורה לגמלאים מתנדבי משטרת התנועה. הוא כבר התקין עצמו לשאת נאומו בפני הנאשם הראשון כשדלתה של אחת המכוניות נפתחה ונהגה יצא ממנה זועם:

"תתבייש לך, גיבור על יהודים, לך תהיה גיבור על הערבים…" הנהג הפרקליט רתח מזעם, ירה צרורות, והתוצאה מדהימה, השוטר קיפל עצמו לדעת ונעלם מהר מאוד מהזירה. מאוחר יותר ניתחנו את הסצנה. טיעון אחד קביל לא הוצג שם. ועוד פרט חשוב – אילו היה זה כל אחד אחר, הוא היה מסיים בבית מעצר על סעיף הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. אבל את הבנאדם הזה אי אפשר לעצור בגין הפרעה לשוטר, הוא פשוט הוציא את השוטר והניידת גם יחד אל מחוץ לחוק, מחוץ למציאות. לא יודע חוק, לא מבין כלום, עכשיו אני צועק. צעקות, כשהן אמתיות, בוראות היגיון.

 

שחקן חדש הצטרף כעת ללחימה האינסופית בסוריה, פוטין. כשהוא סיפח לעצמו את חצי האי קרים העולם צקצק באי נחת, וכשהמשיך להיות מעורב בקרבות על מחוזות שלמים בשיפולי אוקראינה, העולם ממש לא היה מרוצה. ההבדל בין הברנש הזה לעולם שמבקר אותו, שכשהוא לא מרוצה הוא בועט, משתולל, יורק. אבל העולם הנאור לא יכול לבעוט, העולם התבגר וילדים גדולים לא משתוללים. זו הסיבה שבמלחמות הילדים, מי שהולך בסופו של מאבק הצידה סמוק-מבוכה מוכה ודומע, זה הילד הגדול. הקטן משתטח על הקרקע וכובש את הזירה בנפנופי גפיים וזעקות שבר.

זו כמובן לא ממש מחמאה. התנהלות מסוג זה מאפיינת את רוב המטורפים שזכו בניצחונות מזהירים לשעה או לדור, בסופו של דבר הבעיה של כל ילד מופרע שהוא מתבגר. גם מצביאים שכבשו מדינות ושינו את פני הגלובוס אולצו להיכנע לניצחון של עצמם. לאחר כל מלחמה באה התמסדות, ושם אי אפשר להתנהל כמו פיל בחנות חרסינה. התופעה הנ"ל נפוצה בכל כיתת לימוד, לפעמים דווקא הילד הממושמע ייענש, האנרכיסט יזכה בפריווילגיה המיועדת לסרי משמעת – בתנאי שיש לו מספיק שכל וחינניות כדי לא למשוך אליו אש. אבל זו זכות מפוקפקת, משום שבמבחן החיים הילד הקטן יידחה מהמעגל וייפלט.

 

יש לכל האמור השלכות רוחניות מעניינות. עם ישראל לדורותיו ממוקם בכיסאו של הילד הטוב, זה שדווקא משתדל להסכית ולציית, סביבו ייהום הסקנדל אבל הוא דווקא בסדר. ואז להוותו בדיוק כשהמלמד נכנס הוא קם מהכיסא וחוטף על הראש כנגד כולם. הילד הטוב מתוסכל, הוא אזוק למעמדו בשעה שחבריו הפוחזים מעוללים ככל העולה על רוחם וגם יוצאים בדימוס. גם  בתוך עם ישראל, דווקא כל הקדוש מחברו חרוב הימנו וכל המדקדק מדקדקים עימו. יש תחושה שהילד הקטן שבועט – מרוויח, הכל חלק אצלו. הוא פועל בחופשיות מתוך הבטן, מדבר כלל העולה על רוחו, עושה מה שבא לו. הצדיק שקול ורע לו. וזו בדיוק הנקודה; יש בזוהר הקדוש תיאור מאוד ציורי על השכינה הקדושה המשוטטת כביכול בעולם ומחפשת עם מי תחלוק את צרותיה. היא גולה ובניה סובלים. היא מחפשת עם מי אפשר כאן לדבר… ובכן, הרוב עסוקים בפניות קודמות, השאר טרודים בבעיותיהם שלהם. עד שהיא מוצאת את היהודי הטוב שליבו ער, היא כבר לא עוזבת אותו והוא נושא ברוחו הנדיבה את מה שהיינו אומרים לשמוע אילו הסכתנו. להיות ילד טוב זה לא תמיד משתלם, אבל אם אתה כזה אל תקנא במתהוללים, הם חופשיים מפני שאין כבר עם מי לדבר.

(ראה אור 'בקהילה')

 

 

הפרא והאדם

בס"ד

אחד הדברים היותר מטופשים שאפשר לעשות ובפרט היום, זה לדון אנשים מתוך סרט צילום. זירות הפיגועים מארחות כל מיני התנהגויות של אנשים במצבי מצוקה ולחץ, ומומלץ שלא לדון את הזולת. אבל אי אפשר להתעלם מפרט חשוב; התנהגויות, גם אינסטינקטיביות, נובעות מאיזשהו מקום. התגובות הספונטאניות כביכול יונקות בסופו של דבר מתשתית כלשהי. אנשים בסך הכל מעתיקים התנהגויות שנחשפו אליהן אפילו בדמיון. בזירה, בלי מחשבה, התגובות משתחררות.

הטעות האומללה בזיהוי האריתראי כמחבל בפיגוע בב"ש השבוע עלתה לו בחייו, נעבאך. אבל אנחנו נשארנו עם בעיה לא פשוטה, מאיפה זה בא לנו? יורשה לי לנסח את העניין המטריד כך: כששומעים או נחשפים לפסטיבל המוות של דאע"ש ולאכזריות הסדיסטית של המרצחים הפלסטיניים עם הגרזנים והסכינים, ברור לנו מאיפה זה בא – סבא שלהם מוגדר בתנ"ך "פרא אדם", הגנים עוברים בירושה. אבל אנחנו הרי רחמנים בני רחמנים! תאמרו, ההבדל עצום, אצלנו לא יוצאים לרחוב כדי לרצוח חפים מפשע. אמת, אבל ההבדל הזה מגדיר רק את מנגנון שיקול הדעת. אם שגיאה במנגנון גורמת למפלצת להתפרץ, סימן שהיא קבורה שם עמוק בפנים.

יאמרו מי שיאמרו "ככל הגויים בית ישראל", ואת המסקנה האומללה הזו אבקש לנטרל. יש לנו תקדים עתיק מאוד, במצרים. הכתוב אומר "וירעו אותנו המצרים" ויש מפרשים שמדייקים "וירעו אותנו" ולא "וירעו לנו", לומר שהמצרים ברשעותם החדירו בנו מידה של רשע, וזה שלב מסובך יותר בגלות – הרגע שהיא פולשת פנימה ומרעילה את המעיים.

אחת הטקטיקות המשחיתות של משעבדים למיניהם משתמשת בקרבן והופכת אותו לסייען של המדכא, תוך כדי שהוא עצמו מדוכא. שיטות זוועה מעין אלו זכורות מסיפורי שואה, הקאפו היהודי האכזר, המויסר והמלשין, או סוחר הילדים ברוסיה הצארית ושאר מוכרי נשמתם לשטן. הצד השווה זו העובדה שיהודים שדם יהודים רחמנים בעורקיהם, היפכו עורם ונדבקו באותם תסמיני אכזריות וסדיזם של אויביהם. יש לתופעה שם מדעי ורקע פסיכולוגי, התפרצויות מינוריות שלה נפוצות בכל בית; בנאדם קם בבוקר ויוצא לעבודה, בדרך פקק תנועה והוא מאחר. בכניסה למשרד תופס אותו הבוס, היה לו בוקר רע והוא מתנפל על הקרבן בחימה שפוכה: "תגיד, זה נראה לך מועדון פה, מגיעים מתי שרוצים. אתה תמיד מזלזל בעבודה שלך, הורס לי את כל המשרד". הבחור מטושטש מהנסיעה, לא מבין מאיפה זה נופל עליו. את השיחה הראשונה הוא מקבל בעצבנות. הלקוח לא יודע מה קורה לאיש מעבר לקו. מה יש, כבר אי אפשר לברר משהו בלי לעצבן מישהו?! כשהוא מוריד את השפופרת אי שם במרכז הארץ, השפתיים שלו עוד ממשיכות לזעוף על כל הפקידים המטורללים ששונאים לקוחות. הילדים שחוזרים בדיוק מהלימודים לא מבינים למה אבא צורח שהם קפצו בשלוליות, כאשר בחוץ בכלל קיץ. גלגל הזעף מתגלגל עוד ועוד אלא אם כן הוא נבלם באיש פיקח במיוחד, נדיר.

שרשרות רוע נשזרות בקלות, ובטכנולוגיה כמו של היום הן מסוגלות לבצע שלוש הקפות סביב כדור הארץ בשעה אחת. בבסיס התופעה פועל מנגנון פסיכולוגי ושמו 'התקה', ההגדרה האנציקלופדית טוענת שמדובר בצורך להפחית לחץ, להשתחרר ממטען רגשי כבד במיוחד על ידי שיגורו לנמען שגוי שלא קשור לסיפור. התופעה תועדה אפילו אצל בעלי חיים, וברמה הבסיסית ביותר שלה אדם מתוסכל פשוט יחבוט את ראשו בקיר.

 

המאורע המצער בב"ש לא מאפיין את בני אברהם יצחק ויעקב שמתעלים על עצמם במיוחד בימים אלו, אבל שווה להתייחס לתמרור ההזהרה – האויב מנסה לחדור לנו לוורידים. והאויב, חשוב להדגיש, כבר פשט כל צורה; הוא לא מפלגה ולא ארגון, הוא אפילו לא לאום ולא אג'נדה. המפגע לא בודד – הוא רוח, רוח רעה ומסיתה. יש בעולם רוח סערה, רוח שעושה סתם אנשים לאנשים רעים. הטרור הוא רק ביטוי אחד ומאוד צעקני. אנחנו למרבה הנס לא חשופים לדברים אחרים אבל העולם מוכה רוח רעה, לא רק במדינות האסלם והעולם השלישי, גם העולם הנאור מוכה רוחות.

טקטיקת ההרעה תופסת אותנו לא מוכנים. אנשים מושפעים מהמצב, ההיחשפות לחדשות, שלא לומר עדכונים בערוצים פחות מצונזרים, מרעילה במידה מדהימה. אדם לא מרגיש אך הוא מוקף טבעות-טבעות של חרדות ובהלות, כעסים וקוצר רוח. האוויר טעון, תקראו לזה 'אלימות' או כל הגדרה אחרת, עדיף לקלוע לשורש, מדובר בחוסר אמונה. אדם נעשה אלים כשהוא פחות מודע לכוח עליון ולנוכחות ממשית של השגחה. הרבה מהביטויים הנפוצים ברחוב כביכול כנגד הטרור והמפגעים – לקוחים מהטרור בעצמו. האינסטינקט מגיב לטרור כטרוריסט. אתה נתקף זוועה מהברוטאליות של המפגע ולא שם לב איך התנועה הבאה שלך, ההגיג, התגובה הספונטאנית היא אכזריות. כלומר הטרוריסט הצליח לטפטף בדם שלך, וממש לא משנה אם הטרור יופנה כלפי הצד הרע, משום שהרע כבר ניצח, הוא מפעפע בך.

לנוכח המציאות הזו יש לנו תפקיד מאוד חשוב, להיות טובים. לעשות את האנשים סביבנו טובים. להיטיב ולייצר שרשראות של הטבה. וכמה שהדבר יישמע מעניין, הדרך הכי טובה וישירה להשפיע על האקולוגיה האנושית היא דיבורים. צריך להביא לעולם שיח חדש, שיח של אמונה, של תקווה. צריך לייצר צורת התבטאות שלא מעתיקה את עצמה מהרוע, אלא מגיבה עליו במשב רוח רענן. יהודי. אמוני. ועד שתנשב כאן רוחו של משיח, אפשר לשאוב אותה ממקורותינו, היא הלא מרחפת על פני המים "על אנפי אורייתא" בין הדפים של ספרי הצדיקים והמנחמים הדגולים.

(ראה אור, 'בקהילה' תשע"ו)

 

פרשת נח – היש סיכוי לביטחון?

בס"ד

אנשים שואלים: האם העובדה שאנו חוששים ומפחדים מוכיחה שאין לנו ביטחון? זו שגיאה! לפעמים ביטחון זה לרעוד מפחד ולהחזיק בכל הכוח ביד של אבא.

דוד המלך ידע את שנֹח לא ידע – הוא הכיר רחמים מאוד-מאוד גדולים של ה', רחמים שלעולם לא ייגמרו גם אם נשתמש בהם בלי סוף.

ימים לא פשוטים. קיים מחסור חמור באחד ממצרכים הנפש הבסיסיים– הביטחון. אנשים חוששים מפני כל צל, והעובדה שכל פינת רחוב עלולה להפוך מוקד פורענות, מערערת בהחלט את תחושת הביטחון. איזה ביטחון? אם ביטחון בה' הרי מאומה לא השתנה, מי ששמר ישמור גם הלאה. אלא שיש ביטחון שגוי. השגרה וההרגל מעניקים תחושה מטעה של ביטחון, בין רגע עלולה גם השגרה הכי שגרתית להתנפץ לרסיסים, ולזה קוראים 'מבטח בוגד', המצב הבטוח כביכול עלול לבגוד ולהפוך באבחת סכין לגל איבה. הביטחון האמתי הוא ביטחון בה', והבוטחים בו לעולם לא ייכלמו.

*

פרשת השבוע עוסקת בפחד וחיפוש מחסה. דור המבול מביא על עצמו אסון נורא ונספה במים, רק נח והנלווים אליו ניצולים בתוך תיבה. כשנח יוצא מהתיבה, מתאר הזוהר הקדוש (זהר חדש), נגלה לעיניו החורבן בהתגלמותו, הוא פורץ בבכי: ריבונו של עולם הלא נקראת 'רחום' היה לך לרחם על בריותך! והשי"ת משיב: כעת אתה אומר, והרי היה לך לומר זאת לפני כן כאשר אמרתי לך כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור, יכולת לפעול ולא כעת לאחר מעשה. מדוע נח שהצליח להינצל לא הצליח גם להציל את דורו?

רחמים גדולים

נח, מלמד רבי נתן, אכן היה צדיק תמים אולם הוא לא ידע עד היכן מגיעים רחמי ה'. נח לא התפלל על דורו משום שלא האמין שאפילו הוא יינצל. במצב שכזה מורים לאדם "בוא בחדרך, חווי כמעט רגע עד יעבור זעם". אינך יודע עד היכן מגיעים רחמי ה'? אינך מסוגל להעיז ולהתפלל גם על מה שנראה אבוד מכל סיבה רוחנית, גשמית, הגיונית ותורנית? ובכן, אסוף עצמך אל התיבה והתגונן בה.

אבל מאוחר יותר הופיעו צדיקים שהעיזו והצליחו לגלות רחמים עליונים עצומים וגדולים יותר, דוד המלך ע"ה אחד מהם. "וישלח את העורב" בזוהר הק' (ז"ח פרשת נח) נאמר שזהו דוד המלך שהיה קורא להשי"ת תמיד כעורב. את העורב משלחים החוצה, גם את דוד המלך שילחו ממלכותו. הצדיק הזה מכיר את המבול גם מבחוץ, לא רק מתוך התיבה. והוא נמשל כעורב הקורא כל הזמן, ללא הרף, לה'. אפשר לשמוע בקולו את "ניחר גרוני"; גם כאשר קולי קול עורב, נטול חן עכור ולא צלול, אני תמים אייחל. דווקא העקשנות הזו ערבה לאוזן יותר מכל ציפורי שיר. דוד המלך יודע שהרחמים לעולם אינם כלים, ובכל מצב אפשר להביא חסדים חדשים.

 

כל זה מוביל אותנו לאמצעי ההגנה החיוני ביותר בתקופתנו – המשענת. עתידים צדיקים להחיות מתים על ידי המשענת, שנאמר "עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (זכריה ח, ד). כאשר אלישע שולח לפניו את גחזי להחיות את הנער המת הוא מוסר בידו את משענתו ומורה "ונתת המשענת על פני הנער". משענת היא כוח הביטחון, לבטוח משמע להישען, להיסמך, להטיל את מלא משקלך ואת עומס לבבך החרד – על ה'. העניין פלא; משענת היא אמצעי להשגת כוח, אולם כל מהותה אפסות הכוח, שהלא מי עושה שימוש במשענת אם לא מי שנטול כח הנאלץ להיסמך על מקלו? גם הביטחון בה' הוא כוח, אחד הכוחות הנדירים, ואי אפשר להשיגו מבלי לחוש אפסות כח ולהישען רק על ה'.

משענת הביטחון

מעלתה של מידת הביטחון מן המפורסמות. היא מסוגלת להביא ישועות, להמתיק דינים, לפדות ולגונן במצבי סכנה גם כנגד כל הסיכויים. אבל תמיד נשארת השאלה – איך משיגים ביטחון, איך בוטחים?

הכוח הזה טמון קודם כל במזמורי התהילים. כאשר יהודי אומר תהילים, כותב רבי נתן, אזי נחשב כאילו דוד המלך ע"ה אומרם בעצמו, "והוא מסוגל מאד לרפאות את החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך שעל ידי אמירת תהלים יושיעו השם. והבטחון הוא בחינת משענת, כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו השם. ועל כן על ידי זה נתרפא החולה. כמו שכתוב: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה" (השתפכות הנפש – כז) הביטחון מרפא, הביטחון מפרנס. "והבוטח בה' חסד יסובבהו" – גם אם בחוץ משכלת ל"ע חרב, הבוטח מוקף בחסד.

אנשים שואלים: האם העובדה שאנו חשים פחד, חוששים, מודאגים, מוכיחה שעדיין רחוקים אנו ממידת הביטחון? ובכן, לא! כולנו בני אדם ולכולנו פחדים, וכל זה לא בהכרח סותר את היותנו בוטחים. משל למה הדבר דומה – לילד ההולך עם אביו במקום הומה וסואן, דבר מה מפחיד אותו והוא נלפת בהלה, כפות ידיו מזיעות, הוא אוחז באימה בידו הגדולה של אבא ונצמד אליו עד כמה שאפשר. הילד מפחד אבל הוא דבוק באבא. לזאת ייקרא ביטחון. אדרבה, הפחד והחשש לא משאירים כל ברירה אחרת ואתה מוצא את עצמך תוחב יד רועדת לכף ידה של ההשגחה. נאחז בכל כוחך בביטחון בה', וכי יש לך ברירה אחרת?

 

 

 

ליל הושענות יופי ודמים, ברובע היהודי

בס"ד

תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים. מאז שחרבה נטשטש היופי תחת מעטה אפר, אך לא נמחה. עדיין הוא שם, מצפה לרוחו של משיח שתסיר את האבק ותסלק את האפר עד שתשוב ירושלים לאיתנה. אין יופייה של ירושלים יופי של עיר, לא הגינות מיפות אותה ולא פחים פוערי לוע יכערוה. אין הנוי הזה מעשה ידי גנן, אדריכל, או פרי סגנונו של אמן. היופי הזה הוא מפני שבירושלים הנשמה מתיישבת על הלב, מה שאין כן בשאר מקומות.

על אותם תשעה קבין נטלה ירושלים נזר של הוד, הוד לפנים מהוד, אלא שדרוש מאמץ כלשהו לסלק מעל חוצותיה אי אלו מסכים מבדילים, וניחוח של פנאי וריח של פיצה ואווירה של שווקים, וצליל תקתוק מצלמות של תיירים, גם דרושות אי אלו עצימות עיניים של "לא תתורו", ואז יכול אתה לזכות לגעת באותו הוד ויופי קדמוני. ההוד נשתמר בעיקר בין סמטאות הרובע היהודי, והוא נשזר בהילוך רגליהם של יהודים העושים דרכם בין הר ציון מעון קברו של דוד המלך ובין הכותל המערבי. מאז שחרבה נמלטת ירושלים אל זרועותיו של הלילה, בחסותו נוח לה. בימים כובשים אותה גדודי תיירים הבאים לחטט בחורבותיה ולהעמיק את שוממותיה, אבל הלילות של אחר שכלתה רגלי תרמודאים מחוצותיה, שלה הם. ושל בניה.

אחד מאותם לילות הוא ליל הושענא רבא. מי שטבל אי פעם את ליל ההושענות שלו באווירה של העיר העתיקה, הכותל וקבר דוד המלך, ישוב לשם עוד ועוד. לילה שכולו הושענות לולבים ותהילים, מין תמהיל של דין מזוג ברחמים. השנה נמזג שם בעיקר דין, הרחמים הסתירו פנים אף כי בוודאי היו שם. באותן שעות של חיתום דין ישובים היינו במבואה ממבואותיה של ירושלים, קוראים פרקי תהילים שמשום מה תאמו יותר מאי פעם את המציאות. קוראים בלחישה והקולות מבחוץ מתרגמים את הפסוקים; "יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי… יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה… אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵ-ל הִסְתִּיר פָּנָיו…"

בשולי הלילה, בין אוושת פרקי תהילים נלחשת לצרורות מנשק אוטומטי ויללות של רכבי בטחון וחירום, החלה להישמע רוח אחרת. בקרבתנו ישבו מספר צעירים, מפיהם ומפי התכתבותם התוודענו קמעא לאירוע דקירות וחשד לפיגוע ועדכון נוסף. הם ישבו שם נטולי עניין מיוחד, זועמים ואינם יודעים כל כך על מי אבל כן על מה, ואז נשמטו ונעלמו בזה אחר זה, כאילו הוקפצו לאיזו משימה. החבר'ה יצאו להפגין.

מול מי הפגינו – איננו יודעים, אם מול המשטרה שמשימה אזיקים על ידי חבריהם ואינה מצליחה לשים ידה על מפגעים ערביים שמגיחים שוב ושוב אל תוך הלילה וקוצרים הרוגים ופצועים. אם על ראש הממשלה שבחרו אך לפני זמן מה, אם על הפוליטיקה שנמאסה והם ממשיכים לנסות להצמיח ממנה בריה חדשה, אם על הצבא שמפגין את נוכחותו המאסיבית בעיקר אחרי פיגועים ומשתדל לטענתם בעיקר לסכל פעולות תג מחיר. הם הפגינו לא רק בלילה, גם לאחריו, גם עכשיו מפגינים עדיין.

 

כשמרביצים לך, דוגל הפתגם, ברח! אבל אם מרביצים לך בבית אנה תברח? מקרה שכזה מתואר במשל המפורסם במדרש שיר השירים על היונה הבורחת מפני הנץ, נכנסת בנקיק סלע ומוצאת שם נחש מקנן, תיכנס – יהרוג אותה הנחש, תצא – יטרוף אותה הנץ, מה תעשה? זהו הרקע לפסוק   "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". כשהמציאות מובילה אותנו למצבים שבין פטיש לסדן, טוענת האמונה, זו שעת מבחן; לאן את פונה בעת צרה? כשמרביצים לך, ברח – ברח לה'.

מצבנו תואם מזה עידן את מלכודת היונה, כל בר דעת יבין זאת, ועדיין אנו נעולים בדפוסי חשיבה מתפוררים. אחרי מכות באה התפכחות, לאחר כל מתקפת טרור מוסלמי מצפה הציבור הישראלי להתפכחות מצד המערב ועמי אירופה, אולי יבינו סוף-סוף עם מי יש לנו עסק. לאחר כל גל הקצנה בטרור הפלסטיני נושא הימין עיניים לכיוון הצד השמאלי בכיתה, אולי יפנימו שם כבר את המסר ויפסיקו לחלק שוקולדים מבעד לגדרות של מחנות הפליטים. ואחרי שגל הטרור מתעצם והממונים על הביטחון אינם מצליחים לייצר אותו עבור אזרחיהם, ולאחר שאתה רואה שוב ושוב את גרירת הרגליים של הקברניטים, מתבקשת התפכחות. אבל שוב מהדהדות המנטרות הישנות, שוב מונפים השלטים מול בית ראש הממשלה, שוב מרקדים הדגלים במעגלים, שוב קוראים בכיכרות להנהגה שלא לשבת בחיבוק ידיים, ואף אחד מהרוקדים והמפגינים לא אומר לעצמו "אולי לא משם תצמח לנו הישועה, אולי בכל זאת הביטחון לא נמסר לידיים שאינן נישאות בתפילה".

 

חג מופלא עבר עלינו, חג קדוש. והוא היה גם חג נורא, חג של קדושים, יותר מדי קדושים, יותר מדי קדישים. המילים הכי מתבקשות בעת הזו הן שתיקה, אבל המילים הרי מדברות ואינן שותקות. יש מין חלוקה מוסכמת על נושאי דיבור והבעת דעה, בתקופה שהטרור שב ומכה הלא צריכים לדבר עליו. ובכן, עיתונאים פרשנים ופובליציסטים כותבים על הפן הביטחוני, לרבנים ומרצים שומרים את זכות הדיבור על אמונה מוסר השכל וכל העניינים הדתיים. כותבים בעלי רקע אמוני יחתמו את טורם בהתייחסות כזו או אחרת לבורא עולם, זה שאליו צריכים לפנות ולהתפלל ככלות רשימה ארוכה של אישים וגופים שלטוניים שאמורים להשליט כאן סדר. גם כאן מתבקשת אולי התעוררות; מתי נזכה לחזות בהרמת ידיים קולקטיבית. מתי נחדל כולנו לשאת עיניים לגורמים 'הרלוונטיים' ונחל להתייחס ברלוונטיות יתרה לגורם הרלוונטי באמת בעת הזאת? יש ייאוש שהוא תקווה. למשל, ייאוש מביטחון מעשה ידי אדם.

(פורסם ב'בקהילה' – תשע"ו)

 

 

מתי זו תחפושת ומתי זה באמת?

בס"ד

המגיד הבלתי נשכח, הגאון רבי שמשון דוד פנקוס זצ"ל היה מתבל את מוסריו בסיפורים, המיוחדים שבהם הם סיפורים שאירעו לו ועימו. זכורני שהיה מספר על תמונה מימי ילדותו בארה"ב. בשכנתו התגוררה משפחה חסידית. אבי המשפחה עבד למחייתו כנהג משאית גדולה – עניין שאינו יוצר מגדר הרגיל במחוזות ההם, חרדי לכל דבר ונוהג על משאית. מתוקף מלאכתו כמתבקש, היה לבוש סרבל עבודה מגושם וכל דמותו אומרת חולין. הפאות הוצנעו מגולגלות מאחורי האוזן, ופניו המזיעות הוסתרו תחת כובע קסקט. יצא השכם בבוקר למשאיתו וקילומטריו האינסופיים, ושב לאחר שקיעה עייף ומתנשף. אך בימי שישי אחר הצהריים היתה חוזרת על עצמה התרחשות מדהימה, כנער לא יכול ר' שמשון לרדת לסוף פִשרה.

מדי יום שישי מעט קודם השקיעה, נפתחת דלת השכנים ובעדה יוצאים, כצועדים לקראת תהלוכה, אב ושבעת ילדיו. האב דומה לאדמו"ר, פאותיו סדורות לצדעיו, מסולסלות בחן. זקנו עשוי היטב, יורד על פי מידותיו כזקנו של מגיד מישרים. השטריימל שעל ראשו תפארת שבתפארת, וכל כולו נתון בתוך קפוטה פרחונית, מגורטלת באבנט רחב שקצותיו עשויים נימים, נימים. כנ"ל נעליו, כנ"ל תבנית דמות ילדיו. מלך בגדוד. "תמיד אמרתי לעצמי" מתוודה רבי שמשון "שהאיש מתנהג בצביעות. בבוקר היה פועל שחור, אפרו-אמריקאני, מסורבל בסרבל ומוכתם בכתמי שמן מנוע שרוף. והנה בין רגע החליף דמותו, ירד וטבל עלה ונסתפג, והריהו מתחזה לאדמו"ר".

את התובנה שהאירה את עיניו ברבות הימים, חלק הרב פינקוס עם מאזיניו ברוב רגש: "עד שהבנתי, גאר פארקערט! ההיפך הוא הנכון. במשך השבוע, בסרבל העבודה ועל כיסא המשאית המקפץ, הוא היה מתחזה. בשבת שב לדמותו הטבעית – – – "

 

יושב היה רבי נחמן מברסלב זיע"א בסעודת פורים בצוותא עם תלמידים, והנה נכנס אל הטרקלין בדחן מבדחני העיר כשהוא לבוש בגדי לבן, ומראהו כרבי לעדת חסידים. פיזז וכרכר, יצא ולאחר רגעים נכנס וכעת היה עטוי מלבושי כומר שחורים. התבטא אז מוהר"ן ואמר: הנה, פעם מלאך ופעם גלח (כומר). כלומר אכן כך, יהודי מסוגל לנוע בין שתי ההגדרות היותר קיצוניות, ובבחירה טובה בין רגע יהיה מלאך, ולהפך – להפך.

 

המעבר החריף בין הקצוות היותר קיצוניות כמו כומר ומלאך, מעורר לכאורה תמיהה. בעולם הזה הכל מתנהל בתהליכים. אדם חסר השכלה אינו הופך בין רגע למומחה בעל דיפלומה בתחום, הדרך לשם תימשך זה מה ותעבור דרך תהליכים שונים. אבל התפיסה הזו מפריעה מאוד את הכניסה לעולמו של יום הכיפורים, שאין לך יום משדד תהליכים כהיום הזה. בהתקדש היום כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו 'עבריינים' ממש, עוטים על עצמם בגדי לבן, מתעטפים בטלית כחסידים שבפרושים, חולצים מנעליהם ונדמים לכהן גדול משרת.

חציית קווים זו מתרחשת בבת אחת בכל העולם. גם במקומות רחוקים ונידחים, יהודים שאינם רואים פני בית הכנסת משך כל ימות השנה יתייצבו שם וישתלבו במחול הלבן כימים ימימה. במבט אנושי-שטחי יש כאן חשד לאחיזת עיניים. מה, זו תחפושת? יש כאן תופעה מעניינית ושווה לערוך ניסוי קצר: כמה זמן וכמה הוכחות יידרשו כדי לשכנע אותנו על איש מסוים, ידוע במעלליו, שעשה תשובה וחולל תמורה משמעותית בחייו? וכמה זמן יידרש כדי שנשתכנע שפלוני, המוחזק אדם כשר, נפל לשאול תחתיות? התשובה חד משמעית, נקל להפסיד חזקת כשרות וקשה מאוד להשתחרר מחזקת פסול. על פניו המסקנה נראית מתבקשת והגיונית, וזאת משום שבתפיסה הבסיסית של רובינו הרע הוא מושכל ראשון. אנחנו מיישמים את רעיון "כבדהו וחשדהו" בהיפוך אתוון – קודם כל חושדים. וכאן נכנסת תורת הצדיקים ומלמדת איך לומדים נשמה יהודית:

יהודי הוא קודם כל טוב מוחלט, צדיק גמור, אור הגנוז. אל ההגדרה הטבעית תמיד קל יותר לשוב, אבל מישהו צריך כנראה לעמול קשות לשכנע אותנו שאכן כך הם פני הדברים. אנחנו חיים במציאות ובחברה מאוד מקטלגת. לא שמים לב איך אט-אט עוטים עלינו לבושים ותלבושות. באמת איש מאיתנו כמעט אינו באמת בן חורין ממחויבות לתחפושות. אדם נולד כאשר מטה הבחירה בידו, רק הוא לבדו יכריע בכל רגע נתון מי הוא ומה הוא – מלאך או גלח, צדיק או בלייעל. אבל החברה ממהרת להנציח את צעדיו: הנה הוא בחור מתמיד, אוי גיוועלד! הוא 'פתוח'. הנה, הנה הוא בן עליה. נו שויין, הוא כבר יהיה עסקן. זה, פשש… גדול הדור הבא. ההוא, עזוב אינך מכיר את אבא שלו?! כל המשפחה שלו ככה. עוד לפני שאנחנו מדברים על איסורי רכילות ולשון הרע, יש כאן כוח הרס עוצמתי במיוחד. התחפושות כל כך משכנעות שאין איש שם על לב להבחין באדם הקבור תחתיהן.

בין כיפורים לפורים מפרידה כ' הדמיון. ואולי בכ' הזו ובדמיון הנלווה אליה, נעוץ סודו הגדול של היום. ביום הזה שהוקדש לעבודת התשובה יש לשוב לפורים ולהיזכר בתחפושות. הכל תחפושות, כל הדימויים והקליפות החיצוניות. ביום הזה יהודי לובש לבן, זהו גוון נטול גוון. והוא נעשה מטוהר לא רק בעבירות וחטאים – גם ובעיקר מדימויים ותלבושות. חף ממסכות ונקי לאלוקיו.

(התפרסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

'הדנאית המלכותית' מעבירה שיעור מוסר

בס"ד

במרכז מקסיקו, על גבול מחוז מיצ'ואקן סמוך לכפר אנגנגאו, שוכנת לה שמורת הטבע הביוספרית של פרפרי הדנאית המלכותית. מדי שנה בסוף תקופת הקיץ גודשים את השמורה מאות מיליוני פרפרים שמכסים את עצי האשוח במעטה רוטט של מיליוני כנפיים. בבקרים כששמש מקסיקאנית מחממת את גופם, הפרפרים פורסים כנפיים אדמדמות ונדמה שהיער עולה בלהבות. מה שמדהים  מעבר למחזה זו העובדה שמקורם של הפרפרים באמריקה הצפונית, במדינת קנדה ואף באלסקה. כדי להגיע הנה גמאו הפרפרים כשלושת אלפים ומאתיים קילומטרים במסע שנמשך בין חמשה לששה שבועות מעל הרים וגאיות, אוקיאנוס ומדבר. מדי שנה בסוף הקיץ נוטשים הפרפרים את מדינות צפון אמריקה ופותחים במסע אותו לא ראו מימיהם, הם נודדים דרומה בשני נתיבים משני עברי הרי הרוקי לכיוון מרכז מקסיקו.

ההגירה ההמונית קשורה לחורף הקפוא שעתיד להשתלט על מדינות הצפון, ובשמורה המקסיקאנית יבלו הפרפרים חודשים ספורים בתרדמת חורף כשהם תלויים בהמוניהם על העצים הכורעים תחת הנטל. את האנרגיה למסעות המדהימים הללו הם שואבים משתיית צוף צמחים. הסוכר שבצוף מתפרק בגופם והופך לשני חומרים חיוניים. חומר אחד משמש כדלק לתעופה קצרת טווח, ואילו החלק האחר הופך לשומן שנאגר ברקמה מיוחדת, הוא מתאים לתעופה ארוכה יותר. כאשר הימים יתחילו להתארך יתעוררו הפרפרים לקראת מסע חזרה. הנדידה אל המולדת תימשך לאורך כמה דורות, מפני שבדרך חזור תתקצר תוחלת חייהם. לאורך המסע דור ילך ודור חדש יפרוס כנפיים וימשיך את המסע מאותה נקודה בה בקע לאוויר העולם והפך מגולם לפרפר. הדור הצעיר יגמא מאות קילומטרים בלי הורה וללא מדריך, בנתיבי תעופה שאבותיו ואבות אבותיו עופפו בהם. הדור האחרון שישוב הביתה יאריך ימים יותר מפני שעליו לשוב לקראת סוף הקיץ למעון החורף.

*

העולם מצליח לא פעם להפתיע אותנו, במיוחד כשאנו מתוודעים לאחד מפלאי תבל. אבל ההפתעה היותר גדולה מסתתרת דווקא מאחורי הדברים שנראו לנו פשוטים וידועים עד תום. ואז לפתע אתה מגלה שבתוך הדבר הנדוש הזה מסתתרת חכמת חיים מבהילה. עכביש טורדן  מכער את זוויות ביתנו בקוריו הדביקים, מה כבר יש שם, עוד עכביש… עד שאתה מתוודע לחכמה האלוקית שהנדסה את הפלא הזה. זה קורה לנו גם בתחומים אנושיים. אדם בריא לא יודע עד כמה מערכות בריאותו מורכבות להפליא. והמדהים מכל כאשר הדבר מתרחש בתחום האישיות; אתה מכיר אדם מסוים, רואה אותו קבוע בערב או בבוקר. מכיר את צורת הילוכו, אופן דיבורו, גוון מגבעתו ששוליה דהויים-ירוקים ממכת שמש. הוא מקוטלג במוחך ושייך כליל לאייקון שהצמדת לו. והנה בהזדמנות מיוחדת נאלצת לבלות במחיצתו, לשוחח, להיעזר בו או לעזור לו, ושם אתה מגלה אדם חדש. אישיות של ממש בוקעת מתוך הגולם האנושי הירקרק הזה, ואתה מבין שפשוט יותר לומר "איני מבין שום דבר בעצם".

זו מסקנה אחת שחילצתי ממעוף הדנאית המלכותית. מסקנה שנייה: יש בעולם שלנו סדר, סדר נפלא ומבהיל בדיוקו. על הסדר הזה חתומים כל הנבראים; משכבות הסלע בעלות המרקמים השונים, דרך ערוצי הנחלים הנקווים למרגלות ההרים לאחר תהליכי זרימה והיספגות לאורך מאות מטרים, ועד עולם החי על מיליוני יצוריו, זניו ומיניו. על מיליארדי החוקים הידועים והנסתרים המאפשרים את קיומו בכל רגע נתון. הכל פועל כמו שעון שוויצרי ענק, בתיאום אלוקי בין כל החלקיקים הזערוריים, הזמנים המשתנים והצורות המשונות באופן קיצוני עד בלתי אפשרי. אילו בורג אחד קטן בכל המערכת הזו יחליט להיות פרזיט, יבוא מבול.

בכל ההגמוניה הזו יש יצור אחד חסר סדר, פועל על דעת עצמו, מרדן ובלתי צפוי. קוראים לו 'אדם'. אף הוא שבוי בתוך דייקנות שוויצרית מתקתקת. אילו תאי גופו היו מאמצים את סגנון החשיבה וקווי האופי שלו – הוא היה מת. הגוף האנושי חתום, לגודל הנס, על אותו סדר ציבורי עולמי, אבל האיש שיושב בפנים שייך לטריטוריה אחרת.

כשמתבוננים על הסדר העולמי הזה אפשר לחוש בושה. כמין כלימה בפני הגבעול הכפוף שנמרט כלאחר יד מתוך שעמום אנושי. בושה בפני הנמלה שמעולם לא חבקה זרועותיה בעצלות, ולא הפליטה נשיפה קולנית מדיי רק מפני שלא מצאה נחת. יש בדומם צומח והחי יסוד של התמסרות מוחלטת למילוי התפקיד – גם אם הוא מסתכם בנענוע נצחי לאורך כל תוחלת החיים, בתוך גומה באדמה מתבקעת אי שם בשדה קמה שבדרום הארץ. אז מה? אנו אמורים לשוב בתשובה על שאיננו גבעולים או להתחרט על שלא נבראנו עכבישים? ברור שכל אותם יצורים סרי למשמעת נחותים מהאדם, הם אינם מסוגלים לבחירה אחרת. מסלול חייהם נעול בתוך התהליך המופלא שיצר עבורם צור כל העולמים.

כבני אדם ניתנת לנו הבחירה לצאת מהסדר, ואנחנו מנצלים היטב את הפריווילגיה, השאלה איך חוזרים אליו. לדבר הזה קוראים 'תשובה'. חודש אלול מתדפק על דלתותינו עם הקריאה לשוב בתשובה, בדרך כלל הקריאה נענית ב'תיכף אשוב', מפני שברור שתהליך התשובה ארוך ובלתי מסתיים. אבל אפשר אולי לגשת אל עבודת התשובה מכיוון אחר: אדם מתקשה לשוב בתשובה משום שנדמה לו כאילו דורשים ממנו להפוך לעציץ, להיות האיש המושלם שאינו סוטה ממסלולו כצאצא נאמן לדנאית המלכותית. אבל פרטים שכאלו יש לבורא עולם בשמורת הטבע שלו למאות מיליונים. אותנו הוא ברא כדי להיות זן 'אדם', וגדולתו של הזן הזה היא יכולתו לשוב בחזרה גם לאחר קלקול הסדר. אנחנו מייצרים נחת רוח תוך כדי תנועה של שיבה אל חיק אבא. לא משנה כמה זמן נחזיק מעמד, הכי חשוב שנשוב מכל מקום שיהיה. התשובה היא תנועה נצחית לאורך נתיב שנעו בו אבותינו וינועו עליו צאצאינו.

 

על תלבושת חרדית ובין הזמנים

בס"ד

הנה אחת השאלות שכל חילוני ישאל אותך בהנחה שנפגשתם ברחוב, ביום קיץ לוהט: איך אתה סוחב על עצמך את זה? הוא מתכוון לתלבושת, חליפה שחורה, כובע שחור, ולהשלמת התמונה טלית קטן מצמר. אינך יודע שצבע שחור סופח את קרני השמש ומחמם אותך עוד יותר?! בכלל, צמר מתאים לחורף. תגיד, איך אתה מסתדר עם כל השחור והארוך והמזיע הזה?

עזוב, הוא לא יבין.

שבוע שעבר נתקלתי בשאלה מוסרית מעניינת. בחור דתי, מדריך בארגון שמציע למשפחות חילוניות הכשרת הנער לקראת בר המצווה, החל כעת ללמוד עם ילד לקראת עלייה לתורה ויש לו התלבטות מוסרית קשה. ההורים אשכנזים אקדמאים עשירים ומוצלחים, הבעיה קשורה להערה שהוסיפה האם לדף ההרשמה. בשורות בודדות היא מפרטת את חששותיה מעומס דת: הם רוצים טקס דתי בבית הכנסת אבל מבקשים מאוד לא להיכנס יותר מדי למשמעות הפסוקים, "שלא להכביד על הילד עם העניין הדתי. תתמקדו באווירה וכאלה". המדריך חושש 'להפריז' בתכנים יהודיים כדי שלא לפגוע באמון ההורים.

חשבתי על האם החרדתית הזו, היא מצפה מהילד מרגרינה שלה להישגים לימודיים. הוא צריך להיות לא רק תלמיד טוב, גם ספורטאי מעולה. לפניו בגרויות, והתמודדות חברתית במוסדות בעלי אופי תחרותי מובהק. הוא יעשה צבא. יטייל בחו"ל, והרחוב החילוני מכין לו הרבה הרפתקאות לא פשוטות. אבל הדת תעמיס עליו… החרדה מעומס דת היא אחד הדברים המדהימים שפוגשים אצל חילונים. לא מדובר בשונאי דת, אנחנו מדברים על סוג הטיפוסים שיעשו לילד ברית ובר מצווה, יחפשו רב לעריכת חופה ואפילו ישמחו לשמוע דבר תורה נחמד במהלך הטקס. אבל הדת מהלכת עליהם אימים.

 

ליהודי חילוני קלאסי יש לאורך חייו חמש תחנות שמפגישות בינו לבין הדת; לידה, בר מצווה, חתונה, גירושים ל"ע, ומוות. מכיוון שמרבית בני תמותה חולפים על פני הנקודות הללו, בעצמם או באמצעות יקיריהם, אין לאף אחד ברירה אלא להזדקק לשירותי דת. ותמיד נלווה להזדקקות הזו פחד. זו תופעה ששווה לחקור: לא מדובר בנמושות, אלו גברתנים, בוגרי צבא, אנשים שראו כמה דברים מפחידים בחיים. לא ילדים. עשו בגרות, מוציאים תואר אקדמאי בכבוד. חבר'ה שיודעים לעמוד בלחצים. ופתאום שקית ניילון, נמסים לך בין האצבעות. מה עובר עליהם?

סבורני שיש כאן עניין גנטי מסוים. יש ביהדות מרכיב שנקרא "קבלת עול". זו היכולת לסבול ולשאת אחריות אמתית. אדם יכול להיות בריון שרירי נפוח, מנהל קשוח ואיש שיווק מבריק, אבל אין לו מסוגלות לשאת עול אמתי. לסבול בלי להתמרד. זו יכולת שקשורה לחוסן אבל לא לשרירים. את הדבר הזה אי אפשר ללמוד, העניין גנטי. ואם יש כמה דברים בדת שעוברים בירושה, אז הגנום הזה הוא אחד מהם. קבלת עול היא עניין קצת תורשתי.

 

הבוקר זכיתי לשים לב לתמונה יהודית מאוד, על אף היותה שגרתית להפליא. היה זה באחד ממבואותיו של השטיבלאך השכונתי. מערכת המיזוג משום מה לא פעלה, ושני מאווררים דלוחים ניסו ללא הצלחה להפיג את עומס החום. המצב די ברור: חדר תפילה קטן יחסית עמוס במתפללים, כולם עטופי טליתות צמר עבות למהדרין, כרוכים ברצועות עור של תפילין, לבושים בחליפות, מחזיקים בסידור ונדחקים בין סטנדר לספסל מתנודד. האוויר מחניק ושום דבר לא נוח. הגיעה שעת הוצאת ספר תורה. החזן, יהודי ישיש, פילס דרך לעצמו ולספר התורה. הפנים שלו הציצו תחת הטלית, הן הבהיקו מלחות. זיעה נטפה על אפו והוא נראה כמי שעלה זה עתה מן הרחצה. ידיו רעדו ממאמץ. ניתן היה לחוש את חולשתו. הוא ליווה את ספר התורה בעדינות עד שהונח על התיבה, צעד אחורנית והתכנס בטליתו המיוזעת כשהוא מתמקד בסידורו הבלוי. אני מתקשה לשמר את התמונה העדינה לפני שתתמוסס… לאנשים שסובלים יש תנועות ספונטאניות של התנערות, התאווררות, משהו כזה.  אולי שפת הגוף שלו, אולי דווקא תווי הפנים, משהו ביהודי הזה שאלפים יש כמותו הדגיש בעיני את הפרופיל היהודי, זה שמסוגל לסבול את מנות הסבל הקטנות והיומיומיות מתוך קבלת עול. בהשלמה אצילית. זה שמסוגל להימצא בתוך המצב, גם כשלא נעים, בהכנעה שמביאה לידי חירות.

אחד המאפיינים שמייחדים יהודים יראים ושלמים במרחב של היום זו היכולת לשאת עול, והמסוגלות הזו אינה מובנת מאיליה. אדם מיוזע בדרך כלל 'מתקלף'. משיל מעליו מעיל מיותר, מקפל שרוולים, ממרפק אנשים, מתנשף, מקטר. להיות מסוגל להזיע בתוך טלית, להצטנף בדחק, לשאת את עומס החום עד אחרי "עלינו לשבח". לצאת מבית הכנסת באיטיות ולא בתרועת התנשפות. בדורנו הקליל זו מדרגה.

 

בין הזמנים בעיצומו והגוון השחור שוב כובש את המרחבים הירוקים. החופש מפגיש כל יהודי עם הדילמה הנצחית הזו: מצד אחד סוף-סוף חופש. זמן להשתחרר. לפרוק מתחים. לבלות עם המשפחה. מצד שני דווקא היציאה אל המרחבים מפגישה אותנו עם 'המוגבלויות'. כאן לא מספיק כשר ופה לא מספיק צנוע. שם האווירה נישט עפעס, וכשמגיעים לפנות ערב לפינה שפויה ויהודית איכשהו, אין מקום לזוז והחמצן אזל מזמן מהפארק. בשביל כל הרגעים התקועים האלה אנחנו יהודים. יש הרבה צבעים ביהדות אבל רק קבלת עול הופכת אותך לנושא הדגל. בצבא, שח לי פעם בעל תשובה, עושים מסעות. יש תורנות, פעם אתה על האלונקה ופעם מתחתיה, סוחב ומזיע. לא כל היהדות זה חנוכה, יש גם סחיבת אלונקה; תשעת הימים כזה, טלית מיוזעת. ושם אתה מעתיק לדורות הבאים את הגנום היהודי.

 

 

 

אהבה בחינם

בס"ד

כשכותבים היום את המילה 'חינם', ולא משנה באיזה הקשר, אתה יודע שאין לך את הכסף לבזבז על זה. כנראה שיש לנו בעיה תת הכרתית עם המושג 'חינם'. במקורו הוא מגדיר סוגים שונים של נתינה שלא על מנת לקבל, במציאות המושג אומץ למשפחות אומנה בעלות כוונות אחרות ואפילו הפוכות לגמרי. יש לנו חרדת חינם לאור ניסיונות העבר. חזקה על החינם שאינו חוזר ריקם, עוד תשלם על זה.

תחום נוסף בו פוגעת חרדת החינם שייך לענייני דיומא, מה שקרוי "אהבת חינם", או בתרגום חופשי לנושא רגיש "נתינת חינם". האמת שבנקודה הזו יש לעם ישראל במה להתפאר, היכן שיש יהודים מאמינים יש נתינת חינם, ובסדרי גודל מדהימים. משהו קצת אחר קורה לנו לפעמים כשאנו מתבקשים לתת בחינם. כלומר היינו יוזמים זאת מטוב ליבנו, ומסתבר שגם נסכים בסופו של דבר, אבל עצם ההיתקלות בבקשה מקיצה לתחייה את חרדת החינם.

לפעמים מרתק וגם מחכים לעקוב אחר פתיל המחשבה, הוא עושה מסלול ארוך ומדהים במורכבותו בדרך שמקליטת הבקשה ועד להיענות. הנה תראו: אנחנו מקבלים פניה מחבר, הוא זקוק לעזרתנו הנדיבה. עוד בטרם פורטה הבקשה השריר הבלתי רצוני שממונה על סירוב, הופעל. "אוי ווי איז מיר, מי יודע מה הבנאדם הולך להפיל לי על הראש…" אפשר ללמד עלינו זכות, בדורנו כולנו עסוקים עד למעלה מראש ולמי יש פנאי לצרות של אחרים? "…וחוץ מזה", ממשיכה האונה המצחית לערוך את חישוביה, "חוץ מזה מה ייצא לי מזה". אופס.. איך שכחתי! בעוד חודשיים וחצי אני צריך אותו. לא נעים. נו שוין, בוא נשמע מה הוא רוצה, הברנש…

את הסימולציה הזו הדגים לי חבר מודע במיוחד, התיאור משעשע והאמת לגמרי לא רחוקה. אם תאזינו למסרונים שחולפים במהירות האור בין הצדדים מקבלי ההחלטות שבאישיותנו, תגלו תשדורת ענפה המחפה על משהו פנימי, עמוק ככל הנראה, שמצליח שוב ושוב לחמוק מאיתנו. קוראים לדבר הזה "אהבת חינם". למה זה בורח לנו?

חושבני שהשורש הוא פחד. אנחנו לא רעים ולאו דווקא קמצנים, אבל יש בכל אדם פחד קמאי טמיר ונעלם: שאני אתן? סתם כך בחינם?? כן תיתן, נו אז מה. התופעה הזו מבצבצת כבר בגיל צעיר ובצורה הרבה פחות מהוקצעת. הילדים הקטנים מצליחים תמיד להטריף את דעתנו בפרשיות הקנאה שלהם. אח אחד קיבל יותר מכולם כי לא היה מספיק ונשאר רק ממתק אחד, עיני כל העדה יוצאות; מה פתאום שהוא יקבל?! לשאלות הללו אין גם לדיפלומטיים שבינינו תשובה מספקת. זו שאלה קשה מנשוא. ואנחנו שואלים אותה גם כן במסתרים.

הרעיון החינמי מפחיד מפני שהוא מאיים כביכול על המערכת, על הנורמות ועל אושיות קיומנו. החברה פועלת על בסיס תן וקח או קח ותן – תלוי מהיכן מסתכלים. נתינה חינמית ממוטטת את יסוד ההישגיות, ואנשים חיים על זה. אבל לא תמיד העניין החינמי כל כך מופרך, לשנוא בחינם למשל קל יותר. כמה אנשים הספקנו לשנוא השנה אף מבלי להכירם כל עיקר? אנשים מפתחים בקלות שנאה כלפי כל העולם עוד לפני שהכירו את מושא שנאתם.

 

הנושא החינמי עומד במרכז גלותנו וגאולתנו, איבדנו את בית המקדש על שנאת חינם ונזכה בו עבור אהבת חינם. ולכאן אפשר לצרף את מאמר חז"ל "אין בן דוד בא אל בדור שכולו חייב או כולו זכאי". שתי האפשרויות הללו מצביעות על גאולה בחינם. או דור שכולו זכאי וממילא יקבל גאולה בחינם, בבחינת "חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו". או דור שאין לו מה לשלם ואין ברירה אלא להחיש עבורו גאולה בחינם, אין כסף.

ולכן מדברים כל כך הרבה על אהבת חינם. די להביט על עצמנו וסביבנו כדי להבין שהארנק הרוחני לא יכסה את הוצאות הגאולה. אין לנו כיסוי לפרויקט הזה, לא במעשים ולא בשום תחום אחר. לכשתבוא הגאולה היא תפציע אך ורק בחינם. והלא אנו חוששים כל כך מהחינם. והרי אנו מתייראים ממנו. אולי החרדה הזו בולמת את צמיחת קרן ישועתנו?

הגאולה מורכבת מתהליכים שונים ומגוונים, אפס קצותיה לא נדע. ההתרחשויות הללו לכאורה כבר בעיצומן, ויתכן מאוד שבקטנות הדעת וחוסר פרגון צעדי הגואל נבלמים ומתארכים לאין קץ. כבר מחלקים גאולה לילדי הגלות, אבל כשמשהו טוב קורה לילד אחד, עיני כל השאר יוצאות מקנאה. למה לו כן ולי לא? באמת למה?? מפני שאין לך סבלנות…

בית המקדש נחרב בעקבות שנאת חינם. למעשה חינמי יש כוח עצום, מפני שהוא מכוון במדויק למטרה. חינם הביא חורבן, וחינם גם יביא בניין. אין לנו דרך לצאת מכאן באמצעים נורמאליים, כדי לקבל משהו חדש עלינו להביא דבר חדש, מפתיע, 'שובר כלים' במובן החיובי. נסו להיענות לבקשה אחת קטנה ולא מוצדקת ובחינם. בלי להתעכב על חישוב טובות הנאה סמויות, פשוט להסכים בלי לרצות לקבל. זה שובר כלים, זה לא מוצדק, זה פורץ דרך.

(פורסם בעיתון 'בקהילה')

זכות הציבור (לא) לדעת

בס"ד

רביע השעה שעשיתי לצידו של פרוספר, על כורחי עשיתיה. כשם שאין אדם בוחר בצרותיו כך אינו בורר את שכניו לספסל ההמתנה. פרוספר נחת לצידי עם כל מה שכלול בו, והרבה דברים היו כלולים בו. ראשית כל מילים, האיש לא חדל ללהג. אחר כך שאלות, ישמרנו ה' ויצילנו מכל צרות. למפרע מצאתי בו התגלמות הישראלי המעודכן שכל רכילויות ארצנו שגורות על לשונו. "או שאני תמים או שאתה באת מהגיהינום", אמרתי לשכני הזמני, "מאיפה לך כל המידע הרע הזה?!"

די מהר הגענו להצהרה הצפויה, פרוספר טען לאתיאיסטיות מוחלטת. לא מאמין בכלום וזהו. "תראה", הוא מתרכך מהר מדי ומסביר לי, "אני אדם טוב שמאמין לאנשים ואם תדבר איתי עוד רגע, אני שלך. הבעיה שרימו אותי. ראיתי יותר מדי נכלוליות, יותר מדי שקרנים. נמאס, לא מאמין לאף אחד וזהו".

אז זהו, שפרוספר חידד בקרבי הבנה מפורסמת אך דרושה עדיין להפנמה, היכן עובר קו הגבול בין מה שזכות הציבור לדעת לבין מה שזכותו שלא לדעת?

 

שאלה מעין זו, אילו הוצגה בציבור הכללי, נידונה היתה על אתר לפסילה. מי שׂמך שר ושופט עלינו?! הטיפוס המערבי רגשן ופחדן, נסער ושוחר חירות. לא מסוגל לראות תיעודי זוועה של דאע"ש, זה גומר אותו. נופל שוב ושוב במכמורת פיתויי היצר ונפשו יודעת כמה רע לו. אבל אם רק תעז להציע לו לסנן ולא במעט את הגועל נפש שמוזרם ללא הרף אל ביתו וכיסו הוא יזעם, מי אתה שתחסום את התכנים שלי. רוצה הכל פתוח. ארבע כיווני ירי לתוך הסלון. לך תבין אותו.

הטיפוס המערבי מתקשה לעכל את הרעיון שהוא, האיש החזק הבוגר והנבון, זקוק למנגנון הגנה. מה, הוא ילד?! בשביל מה יש לו שכל? מנגנון ריסון חיצוני מצטייר כמו סוג מסוים של קלון. אבל אנשים שוכחים שבמקרים רבים כל כך הם נאלצים להזדקק לשירותיהם של חסמים ומרסנים מלכותיים. אנשים שסובלים מעודפי שומן בשלב מסוים עשויים להבין שלבדם לא יצליחו לבלום, הם זקוקים את המישהו שיעשה זאת עבורם מבחוץ. כך גם במקרים חמורים של התמכרות. אלו שהגיעו לאדמה והשתטחו על הקרשים יהיו מוכנים לבקש בפה מלא תמיכה, עזרה, וחילוץ מעצמם. יש את השלב הזה שאדם מבין שהאויב המר ביותר שקם כנגדו, אפשר שהוא – הוא עצמו. הבנה זו לבדה מצדיקה תעודת בגרות. הבעיה שעל פי רוב זוכים בה רק בתחתיות. כשאין יותר לאן ליפול ולהתרסק.

בקרב המחנה דומני שהשאלה עודנה מתקבלת. ברור לכל ירא אלוקים עד כמה חשובה ביקורת פנימית ועד כמה נחוצה המסננת שתשאיר את מה שאין לנו כוח להתמודד איתו, בחוץ. יש שלב התפתחותי מסוים בו אדם מבין שאת החיים האלה צריך פשוט לעבור בשלום, ואז הוא מוכן להישיר מבט אל עצמו ולהפנים שהוא לא באמת מסוגל לשמור על שפיותו, ואילו הדבר ניתן לבחירתו הבלעדית הוא היה הורג את עצמו רוחנית וגם גשמית. נס שהקדוש ברוך הוא מצילו מידי עצמו. כדי להגיע להבנה שכזו נדרשת בראש ובראשונה ההשגה הפשוטה שיש תכלית לעולם.

 

אחד המנגנונים הבוגרים והאחראיים שאנו רשאים להתהדר בו, זו הביקורת הפנימית בעיתונות החרדית. עדיין יש דברים שלא חודרים אלינו, ולפעמים מדובר במה שהעסיק במשך שבוע שלם את האקטואליה הישראלית ואנחנו לא יודעים כלום, נו אז מה. נהג המונית יודע, פרוספר מחדר ההמתנה יודע, כל העולם יודע ורק אנחנו לא מעודכנים וזה מה שיפה אצלנו. אבל חוששתני שאנו משוחחים על  הכותל המערבי, שריד לתקופות שפויות שמי יודע מה נותר מהן. העיתונות החרדית, גם אגפיה הפחות שמרניים כביכול, עדין משמרת באדיקות את קו הגבול היפה הזה שמרשה לעצמו להותיר מחוץ לאקטואליה את כל מה שמכוער ובלתי ניתן לעיכול. אפשר בהחלט להתווכח על טוהר ההשקפה ונועם ההגשה, ועדיין אין כתב עת חרדי שיעז לחצות קווים אדומים.

אבל מה שנכון בנוגע חומר מודפס, ממש לא נכון לגבי חומרים דיגיטליים, והם אגב ממלאים מקום הרבה יותר משמעותי מכל מה שהודפס אי פעם. מחוץ ומסביב לעיתון השמרני מוצף הציבור במקורות מידע אחרים, חרדיים כביכול, על מקורות אלו לא חלים כללים ויש לכך כמה סיבות. לפחות אחת מהן היא העובדה שצנזורה מתקשרת אסוציאטיבית לחומר מודפס. רכילות דיגיטלית ומוקלטת היא הרבה פחות מכוערת.

 

במרכזן של כמה מהפרשיות שהסעירו את הציבוריות הישראלית לאחרונה, שב על עצמו אותו מעשה נורא שמוציא את בעליו מכלל ישראל. כמיטב ההרגל מתפתח לאחר מעשה מרדף האשמים, על מי ישית הציבור ההמום את האחריות. מה שצרכני התקשורת העייפים לא מצליחים להפנים, מבין כל ילד יהודי; למקרים מזעזעים אלו יש לפחות שני אחראיים משמעותיים, ושניהם חולקים קורת גג אחת ושמה, תקשורת.

לאשם הראשון קשרי משפחה ישירים עם המושג לשמו התכנסנו – 'הצנזורה', גוף שצונזר לחלוטין מהמרחב החדשותי הכללי. אין צנזורות, זכות הציבור לדעת הכל. הכלל אומר שהציבור אוכל מה שמאכילים אותו, והכלל השני אומר שאל מה שהציבור אוכל הוא מסתגל. ככל שאתה שוטף את עיני הקורא בעדכונים על מעשים איומים, הינך מקרב את הזוועה אל שׂכלו והופך אותה לאפשרות לגיטימית. האשם השני זו הרכילות. היא רוצחת בדם קר. אז נכון שהצרה הזו שייכת לאנשים מהצד השני של המדינה, ולא לנו הישרים והתמימים. אבל היא כן שייכת לנו. לא תמצאו בחוצותינו רכילות גסה אולי, אבל רכילות סתם תמצאו. עוון לשון הרע הוא חטא נושן, הצרה היא שבמהדורה תקשורתית יש לחטא הזה צליל מקצועי, אם לא ריכלת אינך עיתונאי רציני. הלו, הלכות לשון הרע ורכילות עדיין אקטואליות.