בין דחיינות לדחיקת שעה

בס"ד

הימים האלה הובילו רבים מאיתנו למקומות נשכחים דרך כלל, כמו למשל: מגירות שהיד אינה שולטת בהן, ארגזים שהזמן נגס בהם, ואבדות שנעלמו בתוך רשות היחיד. פסח ומצוות השבתת שאור ומחמצת מביאים אותנו באורח נדיר וחד פעמי אל קו הגבול האחרון שעוד נותר עומד בפני תופעת הדחיינות שאיש ואף תאריך לא עמדו בפניה.

 

הנה אתה מבצע מטלות שנדחו עד אין קץ, משימות שאינן אהובות בדווקא ופעולות שאילולא פסח לעולם לא היו מתבצעות. התחושה, כמה מדהים, נפלאה. כלומר אם ניקח את תחושותינו כלפי המשימה הדחויה בטרם בוצעה ונשווה לתחושתנו בעקבות ביצוע המטלה – הרי לפנינו תרתי דסתרי מובהקים.

 

דחיינות היא הפרעה ידועה ובעלת וותק, רבות דובר על הבעיה כאשר בדרך כלל מצביעים על הצער ועוגמת הנפש שנגרמות לדחיין הסדרתי, ולמרות כל משא הסבל והצער, דחיין בדחיינותו עומד. כשאנחנו שם קשה מאוד להזיז אותנו. אדם מוכן לשלם מחיר כבד של הפסדים ונזיקין, בריאות לקויה וייסורי נפש, ובלבד שישאירו לו את נתח הדחיינות הענוג. אל תגעו לו בגבינה.

 

אולי זו המחלה הנפוצה ביותר בדורנו. קוראים לנו דור עקבתא דמשיחא. אנחנו נמצאים באזור פעמי משיח, מאמינים בהופעתו הקרובה ובינתיים סובלים את גזירת החבלים – חבלי לידת אורו של משיח. אבל בעקבתא הזו יש גם מובן של עיכוב ודחיית הקץ. כלומר מה שאנו חווים בעיקר בדור הזה זו דחייה מתמשכת של מועד הגאולה. חוויה זו מורגשת בתקופתנו יותר מבכל תקופה אחרת וזאת משום שככל שמתקרבים אל המועד מתעצמת הציפייה, דקה מרגישה כמו יום ויום עושה תחושה של שנה.

 

 

למה בעצם אדם דוחה? אם נחפור פנימה נגלה לבטח איזו סיבה נסתרת, לפעמים זוטית ממש, אבל תמיד תהיה שם בסופו של דבר איזו חרדה או פחד וחשש. יתכן אפילו שאינך זוכר מקיומה, אבל החרדה עצמה זוכרת גם זוכרת את עצמה ודואגת לסדר את הלו"ז באופן שישאיר אותה מוגנת ומטופחת עמוק בפנים. הפרעת הדחיינות הזו עתיקה כל כך שלפי מה שמספרים לנו חז"ל, המונים מעם ישראל נותרו למות במצרים במהלך מכת חושך, רק אודות דחיינות. במקרה שלהם הם דחו את הקץ.

 

מעניין לציין שהגאולה עלולה להית מוחמצת משני כיוונים מנוגדים – או בשל דחיקת הקץ או מפני דחייתו. ואלו שתי שגיאות מאוד נפוצות. הציפייה לישועה לרווחה ולהצלחה מתבלבלת תמיד או בעקבות קוצר רוח ודחיקת שעה, או בשל עצלות, חששות, ודחיית השעה.

 

היציאה ממצרים התחוללה אם כן ברגע מאוד מדויק שבין דחיקת לדחיית השעה. קודם לכן לא היה אפשרי ורגע לאחר מכן, שוב, המועד היה חולף. בני אפרים שיצאו קודם הקץ נהרגו בדרכם אל החופש, לעומתם המתים העבריים במהלך מכת חושך היו אלה שלא האמינו בבשורת הגאולה. הם טענו שעל פי המסורת שיעבוד מצרים אמור להימשך ארבע מאות שנה כדברי ה' לאברהם אבינו, ואיך יתכן שכעבור מאתיים ועשר שנים בלבד ניגאל?!

 

 

שאלת הדחיקה והדחייה מעסיקה כל בעל נפש, ועומדת במרכזן של סוגיות אמוניות – ציבוריות ואישיות: אימתי מוחמצת השעה ומתי היא נדחקת. מתי להמתין להשגחה ולסיעתא דשמיא ואימתי הסייעתא דשמיא מצפה לתזוזה כלשהי מצידי. מתי לעמוד ומתי לנוע. עד שאנו מתייגעים בחיפוש אחר תשובה, לפעמים השאלה היא-היא התשובה. דהיינו, עצם העובדה שהינך טרוד בשאלה מעין זו מעידה על שייכותך למעגל קשוב וקרוב יותר לגאולת הנפש. אבל אם נבקש תשובה מעשית יותר היא מונחת בין החמץ למצה.

 

היציאה ממצרים לוותה בחיפזון גדול, כאשר את התוצאה המפורסמת ביותר של אותו חיפזון ספגו עיסות הבצק שלא עלה בידן להפוך ללחם חמץ. המצות מבטאות את ההזדרזות לצאת, ומיני אז בכל שבעת ימי הפסח אנו אסורים בחמץ. מאידך ברור שהיציאה ממצרים לא התרחשה מתוך פזיזות. מה שמבדיל בין דחייה לפזיזות היא האזנה לצו ההשגחה. 'אם רץ לבך', כותב ספר יצירה, 'שוב למקום'. אם הריצה באה מליבך שלך, שמור עליה שלא תהפוך לדחיקה. ואם ההשגחה פתחה לך חלון והלב מתעצל, זה הזמן לרוץ.

 

על פי הרוב אנו כלולים משתי התופעות, דוחקים לצאת ודוחים את הקץ. כמה אנחנו סובלים מחוסר סבלנות – לא מוכנים להמתין ולתת עוד צ'אנס לישועה, וכמה הזדמנויות חלפו עד היום מבלי שנעכב אותן או נתפוס עליהן טרמפ. למעשה שתי הנטיות הסותרות נובעות ממקור אחד שעל חיזוקו אנו עמלים בימים האלה – האמונה. הסממן הכי בולט בתהליך היציאה ממצרים הוא האמון הבלתי מסויג שנתנו היוצאים ממצרים במשה ובהשגחה. כשיש לך אמון אתה מוכן לחכות, ייקח כמה שייקח מה איכפת לך, אתה הרי רואה בעיניך ישועה מתבשלת לקראתך. מאותה סיבה, כשתיווצר ההזדמנות בוודאי לא תדחה אותה. יש לך אמון בגואל ואינך חושש להיגאל. אתה נכון ומזומן להצטרף לכל קריאה לדרור ולחופש.

 

בדור מהיר כמו שלנו, ובזמן הרה הזדמנויות מדומות ואמתיות כזמננו, חיוני מאוד להתעמל בסוגיית הגאולה. הרבה קלקולים עושה הפזיזות והרבה הפסדים גורמת ההתמהמהות, ולוואי נינצל מזו ומזו. בשבת הגדול קוראים חלק מההגדה, מעין חזרה גנראלית לקראת היציאה המעשית מהגלות.

 

על קניבליזם בעידן המודרני ועל תופעה הרבה יותר מקובלת

(פורסם בבקהילה, פרשת תזריע תשע"ו)

בס"ד

אימתי המציאה האנושות את תופעת הקניבליזם? תלוי, שבטים נידחים הגיעו אליה באיזו דרך, ובמקרים אחרים גם אוכלוסיות נידחות פחות הידרדרו אליה בזמני מצוקה קיצוניים, מלחמות רעב ואסונות. כה מטרידה היא התופעה שסדרת הבדיחות שנוצרה על שמה, באה – כך אומרים – כדי לחפות עליה או להכהות את חודה. קשה לאנושות עם המחשבה שהיא עשויה לגלות נטיות טורפניות כלפי עצמה. מה לעשות.

הבעיה של כל תופעה מזעזעת היא הקצה הלא מזעזע שלה, משום שאיש בדרך כלל לא הפך לפושע בטרם היה קצת לא בסדר, וקודם לכן היה לא הכי ישר, ועוד לפני כן דק מן הדק, עד שרק ה' ולפעמים גם האדם בעצמו, יודע איפה זה מתחיל. חז"ל שצפונות נפשו של אדם גלויות להם אומרים על השונה בעבירה שהיא נעשית לו כהיתר, לפיכך הם עמלים על הקמת גדרות וסייגים, זיל-זיל אמרינן לנזירא, לכרם אל תתקרב!

היטב חרה לנו בשבועיים האחרונים על תופעת הקניבליזם הפושה בכלי התקשורת הכללית, ביוצרים ובצרכניהם. שאלו ממלצרים את בשר האדם הנוטף דם, עודנו מפרפר, ואלו מזמינים – הבו לנו עוד מן האדום-האדום הזה. עוד הבשר של אמש בין שיניהם ועיניהם לטושות אל מנת העצמות שתוגש היום בעיתוני הבוקר. מחזה מבחיל לכל הדעות. הרקידה על הדם, הצימאון לדם, והתמונה של כל השבט מנופף בהתלהבות ומריע. מה שמדאיג בעיקר שלא מדובר בשנאה. השונא עלול להידרדר לתת מוסריות ולנהוג בפראות, נקמנות, ויצרים רעים, אבל לכל הפחות אתה יודע שלא זה לחם חוקו ובשר האדם אינו מזונו. התחושה בתקופה האחרונה היא שהציבור ומלצריו צמאים לנתחי בשר באשר הם, לא כל כך משנה מי יהיה הקרבן – שנוא, אהוב שאבד חינו, או סתם אדם. נכון שיש מזון קל לעיכול שתווית הסטריאוטיפ מתירה את דמו ומקלה על תהליך ניתוח האברים והצעת ההגשה, ויש מזון פחות מזמין, אבל בסופו של יום הציבור רוצה לאכול ויהי מה. העובדה הזו אמורה להדיר שינה מעיניו של הציבור עצמו, מפני שקניבליזם בתוך קבוצה פועל בדרך כלל על פי סבב, לפי תור.

מכמיר לב למדי לשמוע את כל אותם שרוממות הצדק בגרונם וקופיץ של קצבים בידם. הם נוטלים חלק במסיבה מזווית מאוד בטוחה: גם משתתפים כמו כולם בחגיגה, גם מסתייגים מההתנפלות על הקרבן ומחדוות הלעיסה, גם נגד שחיתויות כמובן, וגם בעד תקשורת עסיסית ובלתי צמחונית. וזה מפליא, כל עם ישראל נגד שחיתות – דהיינו בעד מוסר טוהר כפיים ויושר ללב, וכל המגמה הזו נעשית מתוך נתינת דרור לכל יצרים רעים ואפלים. כשאין לאדם ראי מול העיניים הוא יכול להיות שד משחת ולחשוב שזקן אהרן יורד לו על פי מידותיו.

 

נוח לנו לפרט מעל גבי הגיליון את חטאי הרחוב השני, להיגעל ממרכולת עיתוניהם ולסלוד מהמונם. הבעיה כאמור, שלכל תופעה מכוערת יש אחות כמעט חסודה, וכל הרואה תופעה פסולה בקלקולה מוזמן על פי חכמינו להזיר עצמו בכלל מהיין. במה דברים אמורים? הרעיון הבא, אני משער, אינו פופולארי וזה בסדר. אבל לשמוע מותר, תשמעו:

מפורסמת המימרא 'לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו' (בבא בתרא). כמה וכמה צדיקים אימצו את ההנהגה הזו במידה כזו שאי אפשר היה לשמוע מפיהם לעולם דיבור או שיחה אודות אדם כלשהו, לטוב ולמוטב. זו הנהגה יוצאת דופן, בואו נדבר על משהו הרבה יותר פשוט.

בעולם מתפתחת בעשרות השנים האחרונות מגמה מאוד מובהקת של סגידה לאדם, אי אפשר כמובן לראות בתופעה עניין מודרני שלא שיערוהו אבותינו, מאז ומעולם סגד האדם לאדם. אלא שאופיו של הפולחן וזהות האלילים הם שהשתנו. בעבר היה הפולחן לאדם מתמקד בבעלי כוח, מנהיגים או שאר יחידים שרכשו את ברכם הכורעת של המון העם באמצעים אליליים כמו טענה לכוחות על טבעיים, גבורה יוצאת דופן, עושר וכיוצא. היום בעידן הידועונים האדם כבר לא סוגד לאדם עצמו אלא למידת פרסומו. דהיינו, הפולחן מתנהל סביב העובדה העובדתית שהאיש מפורסם, ידוע, מוכר. די בכך ואין זה משנה מדוע ובשל איזו עובדה הוא התפרסם, עד שאמר מי שאמר 'כתוב עליי ככל העולה על רוחך, רק היזהר לאיית את שמי נכון'.

אי פעם התהדר הציבור שלנו בריחוק מאוד בולט מכל התחום הזה, היום אנחנו מתבוססים עמוק בתופעה ואף מהדרים בה. כבר אי אפשר שאדם יעשה מלאכתו באמונה ויזכה להכרת הטוב ולמילה טובה – הוא חייב להפוך לאייקון, סמל, נושא. כל כך הרבה דיבורים מושקעים היום, אצלנו! לא במעשיו של השר הח"כ והעסקן, כי אם בו גופו, באישיותו, במסה האנושית הקרויה פלוני אלמוני. כבר אין די בלשוח אודות פעילות ומעשים, בתכל'ס, הרבה יותר מעניין וזורם בעורקים לדבר בו, בו דייקא. על הנטייה הזו אומר הפסוק 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא', בכתוב הזה מעוגן האיסור להקדים לבית חברו בבוקר קודם התפילה כדי לדרוש בשלומו.

כן, לא רחוק הוא הקשר שבין שתי התופעות. כיוון שאתה מעלה את האדם על במותיך, קרוב שתעלה אותו גם על מזבחותיך. פולחן אישיות הוא צידה האחר של תופעת זביחת האישיות. ההתעסקות באדם, הדישה והבחישה בו ובאשר לו, בפרטיותו ובאישיותו – גם כשנעשית מהצד החיובי כביכול, מה שקורין 'רכילות חיובית', מגמה שכל פוליטיקאי וידוען מייחל לה, היא הפן נעים הסבר שבפרצופה המכוער של הרכילות השלילית, הקניבלית. וכל רואה רכילות בקלקולה טוב יעשה אם יזיר עצמו מלהתפתות בה כל עיקר.

 

 

 

איזה אף היה להמן הרשע?

בס"ד

אין לך היום פעוט דרדק ותינוק של בית רבן שאינו יודע ומכיר היטב את קלסתרונו של האיש המבוקש ביותר בקריאת מגילה – איש צר ואויב המן הרע הזה. וכי אפשר לטעות בו, באיש שופע גיחוך זה, שאפו מעוקם ויוצא כנגדו כמרזב, כרסו משתפלת עד ברכיו, ואוזניו אוזני חמור נוער. מכירים הזאטוטים גם את זרש המרשעת, גם עשר בניהם של הזוג ההיתולי פרשנדתא ויזתא והאחים, כולם ניכרים וידועים בציבור. לא רק הילדים מכירים אותם, גם אנחנו המבוגרים, ומהיכן? אולי מהקומיקס.

 

תחום ההמחשה התפתח עד מאוד בתקופתנו, בבחינת אכשרא דרא והיו עיניך רואות את קדמוניך, ויש בכך ברכה מרובה. למעשה לא מהיום נברא התחום, את המלאכה עשו פעם ציירים וגחמותיהם מעטרות עד ימינו את גוויליהן של אי אלו מגילות אומנותיות או שערי ספרים מושקעים. וכשלא היה צייר, היו המלמד הדרדקי והגננת, הם אילפונו בינה ואף הוסיפו נופך חשוב בתיאור מדוקדק לדמויותיהם של גיבורי עברנו המפואר. יש גיבורים עם זקן לבן ויש דומים לבדואים מהמדבר, יש מבעיתים אדירי הבשן, ויש משעשעים אדומי חוטם ומעוקמי אוזן, המן זרש בניהם ויועציהם זכו משום מה בקו ההיתולי.

 

המחשה היא בהחלט כלי חינוכי נהדר, חשוב מאין כמותו, ובדור שלנו עם שלל האופציות הטכנולוגיות מדובר בקפיצת דרך משמעותית שמצליחה להנגיש חומרים לימודיים חמורי סבר ומעורפלי הבנה למעיינים לבקיאים וגם להמון העם. אבל לכלי הזה יש גם השלכות נוספות, הרבה סטריאוטיפים שגויים שהתנחלו בתודעתנו אי פעם אי שם, מקורם בהמחשה שטחית או עמארצית. במי האשמה – במלמד, בגננת, בקומיקס? מי קדם למי, מי למד ממי? מעניין.

 

המן למשל, למתעניינים, ממש לא היה איש מעוות ובוודאי שלא שוטה, האריז"ל מתאר אותו כמכשף עצום, אסטרולוג, ומדבריו עולה שיד היתה לו גם בסודות קבליים ובאירועים רוחניים. אילולא כן לא היה הנס של פורים גדול כל כך. זרש לדוגמה, כבר ידועה לנו מחז"ל כשקולה כנגד שס"ה יועציו של בעלה. פרעה אגב, גם הוא, למרות קומתו הננסית וצורתו מעוררת החמלה המעוגנת אכן בגמרא, היה מלומד גדול כפי שעולה מתיאורי חז"ל, גם הוא היה אסטרולוג, מאגיסט, וגאון.

 

הסיפור הזה מחזיר אותנו לסוגיית שכתוב ההיסטוריה – מקצוע אהוב וחיוני. אנחנו נוטים לשכתב פרקי היסטוריה עלומים ולהשלים מידע חסר על פי מה שנראה לעניות דעתנו. כלומר, יוצא שהבור מתמלא מחולייתו – החורים החסרים במידע מוזנים על ידי חוסר הידיעה. מכיוון שאינני יודע הרי אני יודע משהו שנדמה לי שאני יודע מכיוון שאיני יודע. ההמחשה במקרה הזה מעניקה משנה תוקף למידע או לדימוי המומצא וכך הולכת ונרקמת אגדה, וכך נולד לו מחדש המן הרשע.

 

מסובך? בואו נתקדם. מה באמת כל כך רע בהמן עם אף אדום ועקום ואוזני פרג? הבעיה אכן פחות מציקה לעבר, אבל משליכה בהחלט על ההווה. סיפורי התורה לבד מסודותיהם הטמירים מכילים גם ובעיקר מוסר השכל, מעין אספקלריא להביט בעדה על המתחולל ולחיות את חיינו מתוך תובנות מאירועים קודמים. ומכיוון שההמן'ים שקמים עלינו היום אינם דומים להמן המגוחך מהמגילה, קשה לזהותם. ובאותה מידה להבדיל בין טהור לטמא, גם מרדכי היהודי ואסתר המלכה קשים לזיהוי. מרדכי מהקומיקס והצדיקים של הסיפורים צחורי זקן הם, הילה זוהרת רודפת אחריהם ומצביעה – הנה, הנה האיש הנכון, הצודק, האמיתי. אבל מרדכי של שושן הבירה לא זכה להילה הוזהרת ועל פי חז"ל גם חבריו מאנשי כנסת הגדולה לא הכירו לגמרי בייחודיותו לדורות. גם אסתר, בל נשכח, המשיכה את חייה בבית אחשוורוש אחרי שכולנו גלגלנו את המגילה והלכנו להלביש את הזאטוטה בתחפושת נהדרת של אסתר זוהרת מאושר ושלווה.

 

ועכשיו איפכא מסתברא. הן אמת שתיאורי הקומיקס אינם הולמים את המציאות האמיתית, אבל הם כן משרתים מטרה חינוכית צודקת. אחרי הכל הדמות הצחורה של מרדכי והזוהר הנוצץ של אסתר מבטאים את הפנימיות שהתחבאה מתחת למראה החיצוני של אירועי שושן הבירה. וכשאנחנו מנסים להעביר לילדינו את ההרגשה באישיותם של צדיק ורשע, אין מנוס משימוש בשכתוב ההיסטוריה, לפחות במידה סבירה.

 

נניח אם כן לילדים החביבים. מה איתנו. הילד גדל אבל מרדכי ואסתר נשארים ילדים, גם בהמן ובזרש לא התחולל כל שינוי, ולמען האמת העולם המומחש הפנימי שלנו תקוע כולו אי שם בשנות הגן והלגו. ופה כבר מדובר בסוג של מחדל. אנחנו עדיין די משוכנעים שפעם היה הכל אחרת, שושן מהציורים כאילו מזמינה אל סמטאותיה המסתוריות סדרה מסעירה של ניסים ונפלאות, הרחוב שלנו שעדיין לא צויר ועוטר בפעלולים גרפיים מדהימים, הוא בכלל לא משכנע, ואיך יבואו לכאן ניסים?

 

בפורים כולם מתירים לעצמם לעטות על אישיותם הנכבדה לבושים זרים ומשונים. לפעמים, בין כוס שלישי לרביעי, יש ואדם אומר לעצמו או שאחרים אומרים לו 'הי, זה דווקא מתאים'. הלבוש עושה את האדם וגם קובע את גורלו ותדמיתו עלי אדמות. הלבוש החיצוני גם מקבע את תדמיתם של רוב הלימודים שאנחנו לומדים. פורים הוא יום של התגלות. הגילוי בא מבפנים, מהמקום שמרשה לעצמו לחשוב על דברים ידועים ומוכרים מכיוון חדש. להיות מופתע, להעלות על הדעת מחשבות חדשות שאולי מתאים לי כל מיני דברים טובים שעד היום סבור הייתי כי אינם עבורי, לא בשבילי, לא בגילי, לא עכשיו. בפורים תחשוב על זה שוב, עם כובע אדום ונוצה כחולה אולי יתאים לך לעשות בחיים התחלה חדשה.

(פורסם ב'בקהילה' אדר ב תשע"ו)

רשמי מסע מז'יבוז' – אומן

בס"ד

מדינת אוקראינה לעולם אינה יוצאת מגדרה לקראת איש, גם לא לקראת אלו המבקשים לתור אותה ומוכנים עבור כך לפרנס קמעא את שווקיה סוחריה ונהגיה. באתם לתייר אצלינו? בעייתכם.

ואולי הרקע הזה נשתל שם מלכתחילה רק כדי להעצים את הניגודיות המפליאה השוררת באותם איי קודש הצפים על פני הישימון הזה, מז'יבוז' ברדיטשוב אומן פולנאה שיפיטובקה וכו' וכו'. האיים הצפים הללו שייכים בכלל לארץ ישראל, לקדושתה, לרוחניותה, לאווירה, ובינתיים הם רועים שם.    עבור מי שהרגיל עצמו להיטען במטעני הרוח, המחוזות הללו ישמשו תחנות אנרגיה שהוא יהיה מוכרח לפקוד אותן מעת לעת. מרתק להיווכח שוב ושוב איך דווקא מה שנראה כאילו מדשדש אי שם בנוסטלגיה עתיקה, נותר בעצם אחת הפינות האחרונות הרלוונטיות לדורנו. שם, הרחק מבהלת השוק שאנו חיים בו, מוצאת הנשמה את חלקיה השפויים, הטבעיים כל כך.

שבתי משם בראשית השבוע לאחר מסע קצר עם קבוצה מגוונת של חברים קשובים ומקשיבים. במסעות הללו שובים את ליבי שניים – הצדיקים שציוניהם הקדושים לא רק שאינם מצבות אבן בבתי קברות, אלא דירה לרוח חייה שמסוגלת להקיץ לתחייה גם שוכני עפר כמונו, אישים מיוגעים מאחרית הדורות. ומנגד אני מוקסם מהצדיקים הקטנים, כלומר האנשים הפשוטים שבשעה שהם פוקדים את ציוני הצדיקים, הם עצמם מתגלים כסוג מיוחד של צדיקים. אלישע איש האלוקים החיה פעמים מתים, פעם אחת בחייו ופעם נוספת במותו, כאשר הושלכה לקברו גוויית המת, 'וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו'. כה חיוני הוא הצדיק שאף עצמותיו שבקברו מחיות מתים הן.

בנסיעה מתרחשים כל מיני דברים שאין השעה מניחה להן להתרחש בשום הזדמנות אחרת. הטלטול מפרק מסכות וממוסס שגרות וזו הזדמנות נפלאה לחשוף פנימיות אחרת. הדברים אקטואליים במיוחד לקראת ימי הפורים והתחפושות. שוב ושוב אני בא לכלל הכרה שכל הבריות שסביבנו ואנו בכללם, חובשי מסכות הן – ולא בלשון שלילית. תיאר זאת היטב אחד ממשתתפי המסע שסיכם את רישומיו ברישא ובסיפא של הנסיעה: כשאתה פוגש את הקבוצה בטרמינל, אתה אומר לעצמך, מי זה הבנאדם הזה עם התיק על הגב? הוא נראה עייף. המבט נודד לחבר הבא, אינך מכיר אותו, הוא מגרד בראש, זהו, עבורך זה כל האדם. הבא בתור  – בחור צעיר תזזיתי לטעמך, עד כאן הגיעו עיני הרנטגן שלך. וכן הלאה וכן הלאה. כעבור יומיים, הספקתם בינתיים להיטלטל ביחד אי אלו קילומטרים על שברי אספלט. להתחשב אחד בחברו לסירוגין. להירדם, להתעורר, להחליף מילה בהוויות של רוחניות או במילי דעלמא, להתבדח ולפהק. עכשיו האדם שראית בנמל התעופה על שם בן גוריון כבר אינו קיים, תחתיו קם לתחייה עולם מלא. יש כאן אדם עם מטען פנימי בלעדי, עם הדגשות ייחודיות, שימת לב אישית, נקודות טובות. וכדאי הוא הגילוי הזה כדי להרחיק עבורו נדוד.

משום מה ובכוונת מכוון לוהקו לקבוצתנו שני טיפוסים שלא תאמו בשום צורה את המגוון האנושי עבורו תוכנן המסע. לא הרקע ולא המנטליות, ובעצם שום דבר. מלכתחילה היו חששות ובמפגש ראשון שאלנו את עצמנו מה הם עושים פה. בסופו של מסע ואחרי כל מיני חיבורים אנושיים בלתי מצופים שהתרחשו, נוכחנו שוב ובצורה מדהימה ביותר עד כמה איננו יודעים מאומה על אף יהודי. הצמד הזה תרם את חלקו הייחודי לכל אחד מהמשתתפים. אחד מהם, בחור שחזותו החיצונית משייכת אותו אוטומטית לזן הקרוי צ'חצ'ח, עורר פעמיים את תשומת לב הקבוצה לעניינים הלכתיים שאיש לא היה מעלה בדעתו לברר. רעהו, קוצני ופזיז למראה, התגלה כטיפוס מבריק ואמיתי באופן נוגע ללב.

השגרה חזקה מכל חוויה, ובתור נוסע מתמיד אני יודע זאת ועודי שם בין מז'יבוז' לאומן. תפילתי בהזדמנויות אלו היא שמשהו מן הבהירות יצליח בכל זאת להילוות אלי גם בכניסתי אל הכרך הגדול. הפעם אני נוטל עימי תובנה נוספת, נקודה פשוטה אבל עמוקה עד מאוד, מדהים אבל מי שניסח אותה היה מיודענו הצ'חצ'ח דלעיל. לבקשתי, הוא סיכם את הצידה הרוחנית שאגר במשך המסע בהגדרה הישירה הזו: 'לא היו לי אורות', הוא מסכם בכנות, 'אבל הבנתי שמהיום כל דבר שאני עושה, מניח תפילין, מתפלל, עושה מצווה או אפילו כל דבר, אני חייב שבדבר הזה תיכנס נקודה של חיות. לא להניח לשום פעולה שתהיה סתם בלי לחלוחיות, בכל דבר להתעקש שתיכנס טיפה חיות אמיתית'. ואם לזה ידידיי, לא קוראים 'אורות', אז מה זה אור?

והנה ברשותכם מחשבה שכל אחד רשאי לשאת עימו לכל מקום: כל יהודי שחי ונושם סביבנו הוא לגמרי לא מה שנראה לנו. אף אדם הוא לא 'הנמוך ההוא', או 'המצחיק ההוא', או 'השמנמן ההוא'. כולנו, גם מי שאנו סבורים כאילו מכירים אנו משכבר הזמנים, ובכן כולנו סודות וצפנים אלוקיים. על פי רוב מצפה אותנו שכבה אטומה של שגרתיות רשמית בגווני אפור, התחפושת מאיימת ולכן איש לא יעז לגשת ולהציע לנו לקלף את המסכות. למען האמת השכבה האטומה דקיקה מאוד וניתנת להסרה באמצעים פשוטים, כמו דיבור והארת פנים. כמה דקות של אמונה בטוב הגנוז בזולת הקפוא, ועוד כמה דקות של דיבורים חמים ופשוטים, ורוב האגוזים נפתחים. למה זה חשוב אתם שואלים? ובכן, תפצחו ותיווכחו.

 

 

 

מתי תרשה לעצמך לשמוח

בס"ד

(נכתב בעקבות אסון קו 402 – אדר א' תשע"ו, פורסם בבקהילה)

שבוע לא פשוט חלף עלינו, לא פשוט כלל ועיקר. חבלים נפלו לנו, חבלי משיח – יש לקוות, והם לא היו נעימים. צדיקים מלמדים אותנו שהמטרה העליונה של כל מה שמתחולל סביבנו ואיתנו היא להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך אותו מצב, להזמין ולהכניס אותו, לתת לו מקום בחיינו.

התיאור היותר הולם למצבנו הוא 'חושך', באפילה לא יעזרו חכמות וכל בני אדם שווים. בתוך חלל אפל הפרצופים נמחקים וכולם הופכים לצלליות. הדעות והידיעות לא יעזרו פה ובוודאי שלא שאר מעלות שני אדם מתברכים בהן. בחושך אנחנו נאלצים לגשש, גדול כקטן, ולמשש באצבעות חשופות אחר מתג חשמל או מקור אור. אבל החושך גם מחלץ מאיתנו את כוחות החיפוש היותר עקשניים ואת תעצומות האומץ, כשחשוך אנחנו באמת ובתמים משתוקקים לאור, וזו אולי הנקודה החיובית והמאירה של זמני חושך.

כמה שהמאורע הזה עצוב עד דכדוכה של נפש, עדיין הימים הם ימי אדר המוקדשים לשמחה והשבחתה. ודווקא על הרקע הזה ניתנת הזדמנות מיוחדת להבין בצורה מעט שונה את עניין השמחה. אנחנו תופסים את השמחה כבת לוויה טבעית לדברים משמחים, הווי אומר השמחה היא מזג האוויר השורר במצבים מסוימים המצדיקים שמחה. היריעה קצרה מכדי להעלות את כל הראיות שסותרות הנחה שגויה זו. נסתפק במשל קצר:

אדם נוהג ברכבו בבוקרו של יום רביעי סתמי בדרכו לעבודה. הכל מתנהל כשורה, מצב רוחו שפיר ובירור קצר מגלה שהאיש בעל משפחה מצוינת, פרנסתו מצויה, בריאותו איתנה, סביבתו אוהדת, רכבו חדיש, הכל טוב. האם הוא מתכוון לאור זאת לפצוח בריקוד? ממש לא. מדוע? למה כן בעצם?!

שניות ספורות לאחר מכן הוא מפספס כתם שמן על הכביש, ההגה נתקף תזזית והרכב דוהר בטירוף אל גדר הבטיחות השברירית, צליל מחליא של חריקת בלמים וריח חרור של צמיגים משופשפים מלווה את צלילתו במורד שולי הדרך. הוא פוקח עיניים מבוהלות ומוצא את עצמו הפוך על צידו בתוך שרידיו המנותצים של הרכב. איכשהו מפלס את דרכו מבעד לחלון מרוסק, עומד על גל המתכת ולא מאמין למראה עיניו… אני בריא ושלם.

'אבא, תודה!'

שימו לב, הבנאדם רוקד! מה קורה כאן?

לפני רגעים ספורים הכל היה תקין והתנהל כשורה. היה בוקר נאה, היתה משפחה נפלאה, בריאות איתנה, עבודה מכניסה ורכב חדיש, בכל זאת לא מצאת סיבה לרקוד, בוודאי לא התכוונת לשאוג כמו בעל תשובה באורות. עכשיו על חורבות רכבך המרוסק ולו"ז שהתבטל ועוד אי אלו בעיות הכרוכות בנסיבות, אתה מאושר?!

לומר לך שההקשר בין סיבות לשמחה קיים במוח בלבד. השמחה היא המציאות הבסיסית ביותר, ולראיה הבט על הילדים הקטנים ושמחתם הטבעית חסרת הנימוקים. אין סיבות לשמחה, היא קיימת עוד קודם שהן חישבו להיבראות, אלא שאנחנו על דעת עצמנו יצרנו תנאים וסעיפים מצדיקי שמחה, ועד שלא ימולאו כל התנאים לא ניאות לשחרר אותה מכלאה. אין אדם שלא מעוניין להיות שמח ומאושר, אבל מעטים הם שיתירו לשמחה לפרוץ מהם ואל תוכם. רק כשכמעט לוקחים לך את הכל אתה מבין שיש לך הכל, ובאופן נדיר הינך מתיר לעצמך להתמלא באושר רק על עצמם היותך.

ואי אפשר בלי ווארט: חודש אדר הוקדש לריבוי בשמחה, שמא מפני שהמן כמעט לקח לנו את הכל. בשגרה היהודית לא יעלה על דעתנו לשמוח בהיותנו יהודים ובמעשים טובים וקטנים. כשמישהו ממחיש לך איך ברגע קטון הינך עלול לאבד אפילו את הפעוט והפשוט, אתה מסוגל לרקוד גם לצליליו של מיתר חורק ונקודה טובה אחת בסל.

 

והנה זווית נוספת של אור מתוך חושך. לפעמים ההבחנה בנוגהות האור מתאפשרת בבהירות יתרה על רקע אפוף חושך. ליל התאונה היה עבור אנשים רבים ללילה לבן, ולא במשמעותו הצחורה. האוטובוס המפולח ואיבריו המדממים העלו שוב מחזות זוועה מתאי זיכרון שאנו מעדיפים להותיר רדומים. התמונות והקולות יחד עם הזיכרונות הקשים מפיגועי ההתאבדות והאוטובוסים המפויחים, ובראשם קו שתיים שתמונותיו הצטלבו עם הצילומים שהגיעו בערב זה מכביש ירושלים בני ברק. אבל במקביל העלו גלי ההרס מחזה נוסף – מראות של חסד, חסד של אמת וחסד כפשוטו, עם החיים ועם המתים. בשעות הקשות הללו הערבות ההדדית שפועמת כל כך חזק בעורקי הציבור שלנו, נראתה במלא עוזה ותפארתה. היו שם קרבנות והיה דם והיו אנשים שאינם קשורים לקרבנות ולא למשפחות ובכל זאת הם בוססו בדם עד עלות השחר. למחרת במקום אחר בארץ, ולהבדיל בין דם לדם, התגודדו אנשים אחרים סביב אסון פרטי מעורר סקרנות ועניין. גם הם לא היו קשורים באופן ישיר לאסון לבעליו או למשפחתו. הם גם לא באו כדי להתבוסס הדם, הם היו שם כדי לרקוד עליו, לצלם ולמצוץ ממנו עבור צרכני תקשורת תאבי גירויי עונג מוזר. אולמרט וכניסתו לכלא אינם זירת אסון, ובכל זאת עבור מי שהיה בכבודו של עולם ויורד כעת על תא הכלא מדבר באסון הפרטי, ומן הסתם זורם בעורקיו גם דם. לא ראוי להסמיך את הפרשיות זו לזו אלא כדי ללמד – ללמד על ההבדל העצום בין הנפשות המתגודדות סביב צרת הזולת, ומה שזירות האסון עושות להן פה ושם.

 

 

השמחה – תרופה כנגד כל אויבי האנושות

בס"ד (פרוסם ב'בקהילה' תרומה תשע"ו)

פעם היו לאדם אויבים רבים, דובי היער היו טורפיו ביבשה, נחשולי הים איימו להטביעו בים, שודדים חמושי חרב ארבו לו במסעותיו במדבר, מגפות נוראות קצרו בו אלפים ורבבות, מלחמות פרועות חיסלו ממנו מיליונים, פגעי הטבע הדבירו אותו, והיום? האם היום העולם מוגן יותר?

 

התחושה היא שהעולם שלנו יותר מוגן, היקום העתיק נתפס כבריה פרימיטיבית שלא מצליחה לראות חיידקים ולא יודעת איך מדבירים מחלות, נאלצת לחצות אוקיאנוסים בקליפת אגוז קטנה שפעם צולחת ופעם שוקעת, וחסרת מנגנון ברית בינלאומית להרגעת הרוחות. מפחיד היה לחיות בעולם הפרוע וחסר העכבות הלזה, מה?

 

התמונה הזו מן הסתם גם סוג של דעה קדומה, ויש בה מן אמת. אי אפשר שלא להחמיא לנפלאות הקִדמה ולעובדה שאף היא תוצר עליון של השגחה ותוכנית אלוקית. העולם של היום בהחלט שופע פתרונות יצירתיים, ולא רק העולם – האנושות מאמצת היום חשיבה הרבה יותר אוהבת חיים, אבל האם כל זה עומד במבחן המציאות?

מצד אחד מוות או המתה בעולם הנאור, כבר אינם אופציה פתוחה וברירת מחדל, יש הרבה יותר מודעות לחיים. מאידך, באותו עולם ששולל הריגה ומגרש את המוות מחוץ לעיר והחוקה, ובכן באותו עולם אנשים מתים מהר מאוד, באבחת הגה בלתי זהירה ובמנת יתר של חומר אסור ובשאר פגעים רעים שהאדם ברא לעצמו. הווי אומר – המוות מאוד לא פופולארי וההרג לא נאור, אבל שניהם קיימים ופועלים בחופשיות יתרה בחוצות העיר הנאורה ובחסות האנושות השוללת הריגה, מסתבר שכשהקטל נעשה בידי הקִדמה, הוא אינו איום כל כך.

 

יש לתופעה הזו אחיות במגוון תחומים, כמו למשל הדמוקרטיה – הטיפוס המוזר הזה שהשתלט על כל המבנים החברתיים והכריח את העולם לרקוד לצליליו עד כדי גיחוך. כמה פעמים הדמוקרטיה הזו כובלת את ידיהם של ההיגיון, החירות, הביטחון, הזהות וכל מה שדמוקרטיה שפויה אמורה לעודד ולטפח? בארצנו הקטנה למשל, יש גוף משפטי נכבד עד למאוד ששומר על עקרונות הדמוקרטיה בקנאות צלבנית שמהלכת אימים על חברי כנסת ושרים כעל אזרחים פשוטים.

אכן, עולמנו סובל סתירות מרתקות.

 

 

הקדמה אכן הצליחה בכל התחומים אבל ספק גדול אם היא תזכה ליהנות מכך, בשל העובדה שההצלחה הוכחה רק בנוגע למה שמאיים עלינו מבחוץ, כאשר את אותו איום מייצר האדם בעצמו, אין לכלים החדשניים הרבה מה להציע. לא לחינם טבעו צדיקים את המסקנה שהאדם הוא האויב היותר גדול של עצמו.

 

הדוגמה הכי פשוטה ומפורסמת היא חוסר הפרופורציונאליות המדהים בין המודעות לאיומי טרור הסכינים לבין הטרור השקט שמובילה הרשלנות האנושית. בארבעת הירחים האחרונים רבים היו עד בלי שיעור חללי הכבישים והתאונות השגרתיות מחללי הטרור, זאת על פי הנתונים היבשים. ובכל זאת ערבי בקפוצ'ון וידיים בכיסים מפחיד הרבה יותר מנהג צעיר וזחוח שעוקף מימין ועל מעבר חציה, ובמקביל לטנדר הסעות של תלמוד תורה, למה? נפלאות המוח האנושי. למען האמת יש לכך הסבר פשוט ולא מניח דעת: האפשרות למות לא כל כך מפחידה כמו המחשבה שמישהו מתכוון להרוג אותך. סיכויו של אזרח להיפצע מפגיעת רכבו של מחבל דורס, קלושים בהרבה מסיכוייו למות מפגיעה ידידותית של נהג שוגג. אבל מאית האחוז שייתקל במחבל המבקש את דמו מחרידה יותר מכל מחשבה על מאות הרשלנים הנוהגים לצידו ואך בנס לא הורגים אותו.

מה שחסר כאן זו הגדרה מתוקנת. אם יבין האנוש ששימוש רשלני בכלים מסוכנים הוא סוג של טרור, אולי תשתפר התנהגותנו ומוכנותנו.

 

אבל לא לשם כך התאספנו, הנה עניין האמיתי. האדם הוא האויב היותר גדול של עצמו בתחום הרבה פחות מדמם, לכאורה. כל מי שעוסק קמעא בתחום הטיפול הנפשי ונספחיו הספיק לפגוש מן הסתם אי אלו תופעות הרס עצמי, כמה מהן מסוגלות לסמר שיער כפשוטו. אנשים רבים כל כך סובלים עד כדי מיאוס בחיים כשהרשע ההוא שמורט את חיותם מתגורר עימם יחד בגוף אחד והם חולקים נפש משותפת, איכס!

 

שורש כל המחלות, כותב מוהר"ן מברסלב, היא העצבות. עזבו רגע את המקורות שיש לאין מספר, הביטו על המציאות. היקום לא מפסיק לחדש והאנושות לא חדלה להפתיע. פינקנו את עצמנו במיליוני פתרונות טכנולוגיים לכל סוג של מטלה ויגיעה, ובמקביל רק הפכנו לאוכלוסייה לחוצה ומרוטת עצבים ונוצות. בכל העולם אנשים עשירים כמו עניים – בעיקר עשירים, צעירים כקשישים – בעיקר צעירים, מטפחים בדממה הפרעות פסיכולוגיות קלות וקשות, חרדות ודאגות אובססיות ודיכאונות. לנוכח המגיפה הזו העולם פראי ופרימיטיבי כבעבר, שום דבר לא השתנה. האדם גדול וחזק מול כל מה שמחוצה לו, הוא עצמו עדיין חזק מעצמו.

 

מחלות הן איום חיצוני, עד הרגע שהן מקננות חלילה בפנים. אין לכל החיידקים דרך לפרוץ פנימה אם לא יהיה שם בפנים מישהו שילחץ לקראתן על הידית, ומי שעושה זאת בכסילות מרגיזה זו העצבות. מערכת חיסונית חזקה מסוגלת בחסדי שמים לעמוד מול עדרי נגיפים שמקיפים אותנו בשגרה מכל עבר, ואת העובדה הזו לומד היטב מי שלא עלינו איבד את חוסנה של המערכת הזו. כל חיידק מצוי יכול לגרום לו צרות צרורות. שמחה היא מערכת חיסונית נפשית, היא טובה לא רק למחלות גשמיות, גם המחלות הרוחניות שדורנו משופע בהן, ממוגרות באמצעות שמחה.

 

משכנס אדר מתחילה מלחמת עמלק, משנכנס אדר מרבין בשמחה, חיסון יעיל מאין כמותו כנגד עמלקים מכל הסוגים והמינים.

 

 

 

על יראת שמים של דתל"ש ותפילין של נשת כותל

בס"ד (פורסם ב'בקהילה' משפטים תשע"ו)

ניסיתי במהלך השבוע האחרון לרדת לסוף דעתם של הרפורמים, או נשות הכותל, או איך שלא קוראים לזה, לא הצלחתי. מה הם רוצים?

פשיטא שלא הרישיון הנכסף להתפלל בראש מעיניהן, כמדומני שאף יהודי דתי לא ניסה למנוע מנשת כותל כזו או אחרת להניח תפילין ולהתעטף בטלית שכולה תכלת, המאבק הוא על הלגיטימציה במרחב ציבורי כל כך עקרוני כמו הכותל המערבי. כלומר, הקבוצה הצעקנית הזו נאבקת מזה שנים על דבר אחד בלבד – תנו לנו הכשר.

לא הבנתי, אתם יצאתם מעם ישראל כבר מזמן בתואנה שהוא מיושן ותקוע אי שם בימי הביניים, הצעתם חלופה, הצלחתם לסחוף לכאורה המונים ובחו"ל יש לכם רפורמיסטיים כחול אשר על שפת הים. אתם קוראים לעצמכם יהודים חדשים, המצאתם מוצר דתי חדש – חילוניות בנגיעות נצרות וטיבול יהודי מסורתי, תערובת צבעונית. ועכשיו, אחרי רפורמה כל כך מוצלחת, אתם מחפשים את המשרדים המיושנים של היהדות העתיקה כדי לקבל הכשר?

ממי?!

 

זה לא יכול שלא להזכיר את ההלצה על אותו שנה-ופירש'ניק שהיסב בחברת חבריו הלשעבר'נקים במסעדת טריפה ובשבת רח"ל. בטרם לקח לפיו ביס, פלט מבלי זדון ברוך את ה' ו… חטף בעיטה ברגל. חברו, שונה ופורש וותיק, נתן בו עיניים מבועתות: 'הלו, אתה כבר לא דתי, שכחת?…'

הדתל"ש הטרי התעשת רגע כמימרא: 'למדני חוקך', הוא מלמל בהקלה, ונגס את טריפתו בחדווה.

 

אבל בואו נניח רגע לצעקנים ונקשיב לעצמנו. המאבק הזה והטעם המר שהוא הותיר השבוע לאחר החלטת הממשלה האומללה (ההחלטה אומללה? הממשלה? טוב, שתיהן), מעלה בדעתי שתי צורות חשיבה: האחת קלאסית – באמת שומו שמיים, נותנים לכת הליצנים הזו, עוקרי הדת, נבזים ושפלים, מתחם רשמי למרגלות הכותל המערבי! ההתנגדות הסמלית של הנציגות החרדית והעובדה שאיש לא שבר שם כלים, באמת שוברת כלים. ושוב פעם אותן סיסמאות מצוננות: התקבלה החלטה אבל אל דאגה, לא מחר בבוקר היא תבוצע. הווי אומר: יש לנו דרכים עקיפות לתקוע את יישום ההחלטות ולכשתבקש נפעיל את כל פעלולי הבירוקרטיה כדי להפריע לזה להתרחש. נו, נו, נחיה ונראה. נציגים חרדים ופעלולי חוקה הם אכן צמד חמד, אבל לא בהכרח בשעה שלפניך ניצב קצה הקרחון של מגמה כלל עולמית שתעשה הכל כדי לבלבל עד היסוד את שארית ישראל. ענת הופמן וחבר מרעיה הם רק האווז בראש מסע הצלב, מאחוריהן, לכל המיתממים, צועדים ארגונים בעלי אג'נדה מאוד ברורה, שבניגוד כואב לשאר האג'נדות הפוליטיות שנרדמות ביום שאחרי הבחירות – היא איננה הולכת לשום מקום. המטרה ברורה והיא מסומנת בקודש הקודשים של העם היהודי.

אבל גם אם ננקוט כסברת הגאונים הפרלמנטרים, הנה לפנינו דפוס פעולה מדאיג מאוד שמאפיין לא רק את המאבק הזה כידוע ליודעי דת וחוק. השיטה אומרת: בואו נעשה כאן שקט, נסכים למראית עין, ונסכל מאוחר יותר מתחת לשולחן ובמסדרונות הארוכים של כנסת המינים. אולי תסכלו אולי לא, מה שבטוח שבעוד כמה שנים לא נזהה יותר היכן חצו פעם הגבולות בין טוב לרע ובין חושך לאור מרוב סטנדרטים מבולבלים, כשרים למהדרין ורק למראית עין, מפני אילוצים שהזמן גרמן. אגב, מדברים על פשרה מאולצת ועל הרע במיעוטו, הרפורמים הם גם סוג של פשרה בין ישראל לעמים, יש איזה קשר? כנראה שאבותינו שלחמו בכורעי הבעל במתיוונים ובמתנצרים לא הכירו את סודות השח-מט הזה.

טוב, נניח לזה.

 

אפשרות שנייה – מה כל הבלגן הזה, באמת בואו נחשוב: כולא עלמא מודים שעוטות הטליתות אינן זקוקות למקום תפילה וכיוצא בו, ברור כאמור שמדובר בצורך נואש בהוכחת נוכחות במקום המקודש ביותר, אבל שימו לב, האם אנחנו לא נתפסים לסוג מסוים של ציונות עתיקה? הבה נודה שהרבה מאוד מהקדושה שירדה לכותל מצד גורמי השלטון חובשי כיפות הקרטון, באה לו בזכות אדומי הכומתה והמבט המצועף נוכח האבנים האדירות, היד על האבן והקסדה על החזה, והכותל בידינו.

 

אולי קצת גלשנו, הכותל הוא לא סמל לניצחון – הוא שריד. דהיינו, פינה שנותרה כדי שהקדושה תמצא מנוח כלשהו לכף רגלה היגעה. בל נטעה, הכותל קדוש עבורנו בכל מיני קדושות עוד לפני שנעצו בראשו את הדגל בר החלוף. הוא היה קדוש גם כשסמטא צרה בלבד חצצה בינו לבין בתי הערבים, הוא היה קדוש גם כשגלי אשפה הסתירו אותו מעין רואים, הוא היה קדוש ונעלה גם לפני שהפך סמל לאומי. הכותל שלנו, חברים, עדיין לא זכה לחירות – אדרבה, הוא סמל לעליבותה הקדושה של כנסת ישראל, לבגדי השחורים של השכינה שמרחפת על אבניו בכנפי יונה, הכותל נושא וסובל קיטונות של ביזיונות בכל יום שהעם שלמרגלותיו לא מבין באמת היכן נמצא המשכן האמיתי היכן שוכנים הכרובים, היכן מרכז חייה של האומה.

 

הכותל מן הנעלבים ואינם עולבים, ולא שזו סיבה לאפשר למבלבלי היוצרות המתבוללים ומאבדי דתם לדעת, לחלל את קדושתו המסובלת בייסורים. אבל אולי המסקנה צריכה להיות מעט אחרת – העובדה שהחלטה כה מחפירה התקבלה בכנסת, לא באמת מנתקת את הכותל מעם ישראל, אלא מוכיחה שוב כמה המשכן המדומה שבכנסת מנותק הוא מכנסת ישראל, ומהכותל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סתם מתמסכנים, או מה?

בס"ד

תענוג הוא מצרך שמושג באמצעים מגוונים ובנסיבות שונות ומשונות, חלקן מוזרות. חישבו למשל על המתמסכנים בעם, כל אדם אוהב מדי פעם לבקר בהגדרה הזו, הלא תסכימו שיש בזה מן התענוג. ילדים יעשו מזה מטעמים ואף המבוגרים לא יטמנו ידם בצלחת. להתמסכן ולהתקרבן זו אחת הדרכים היחידות שמאפשרות להיאכל ולאכול גם יחד, אולי  זו גם משמעותו העמוקה של הביטוי 'אכל את עצמו'. הבעיות הגדולות של כל צרכן מסכנות סדיר מתחילות שעה שהוא נתקל במסכן גדול הימנו. דהיינו אדם שמנת סבלו כל כך מרשימה שאפילו בתוך עיי הצער והאומללות שלי אני מזדהה על כורחי עם סבלו. זה כמעט כמו לגלות מישהו זולתך חכם באמת יותר ממך, עד כדי כך שהאינטליגנציה המפורסמת שלך מחייבת להוריד בפניו את הכובע – נו, סוג של אובדן מנטאלי.

 

רובינו משוכנעים, הבה נודה, שאנו תושביה של בירת הטרור העולמית. מי אמר טרור? טרור זה הרי שלנו. גדלנו עליו, מכירים אותו מגיל אפס. שנותיו של אדם נספרות אצלנו למניין האינתיפאדות. בן כמה אתה? אה, אז את האינתיפאדה השנייה אתה בטח זוכר. מלומדי טרור אנחנו ומחבלים הם השכנים שלנו, אם תרצו לדעת משהו על הנושא, דברו איתנו. ולפי שהדברים ברורים כל כך, כשאנו שומעים על מכונית תופת אי שם בלב עיראק או מחבל מתאבד בפאתי סוריה, בני ארובה במאלי או מתקפת טרור בצרפת, אנו מהנהנים ראש במרץ – 'אה, כמו אצלנו'. פה המקור, כל השאר חיקויים.

 

טוב, אז למען האמת יש לנו בעיה חמורה עם לא מעט טוענים לכתר המפוקפק, והם לא קלים. כשמתפוצצת מכונית תופת בליבה של עיר ערבית כלשהי, מוצאים את מותם מפה לשם עשר – עשרים מוסלמים, שיעים או סונים ומה שביניהם. כשצרפת סופגת מתקפת טרור, נהרגים כהרף עין כמאה ושלושים בני אדם. העולם שבחוץ הוא גדול והטרור בו גדול וחסר הבחנה.

 

אנו גם סבורים למשל שהבעיה הקיומית של כל העולם מתגוררת כאן, במשולש ובגדה, אבל מבט קצר לכיוון שכנותינו – עיראק סוריה ירדן ומצרים, מבהיר שבעיות גדולות מאוד מעיבות על המזרח התיכון בצידו הערבי דווקא ואולי קודם לכן על מרבית היבשת המאונפפת, אירופה. לבעיות שלהם קוראים דאע"ש והוא הרבה יותר מסוכן מטרור סכינים ובקבוקי תבערה, זאת מבלי להפחית ולהקל ראש כהוא זה מחומרת החוויות הקשות שעוברות עלינו. בסיכומה של התבוננות נשאלת השאלה – הייתכן שכל הסערה הגדולה מסתכמת בכוס של מים? או כהעדפת דור הניו איג' – הכל רק בראש שלנו?

 

זהו רעיון מפתה. פשוט לעצום עיניים ולומר לעצמי 'הכל לגמרי בסדר, קצת בלגן, פה ושם אירועים חריגים, אבל בכללי הם בכלל לא מתכוונים אלינו, רבים עם עצמם ואלינו זולגת מדי פעם רקטה תועה'. לרעיון הקסום הזה יש בעיה בסיסית עם חז"ל הקובעים שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. כלומר, הזום עלינו, אמיתי, לא רק נדמה לנו. אבל אפשר לבחור באפשרות שלישית, משולבת. היא מתאימה בהחלט גם לרגשי מסכנות אישיים בנוגע להתמודדות עם שק התלאות הפרטי.

 

כנראה שאי אפשר באמת להתעלם מהעובדה שאנחנו עם מסעיר, הגיוני או לא, מידתי או נעדר כל פרופורציה, העיניים של העולם יושבות כאן, ובעיקר באזור רצועת עזה הצפופה ומחנות הפליטים. קול ירי בודד בירושלים מחריש אוזניים יותר מגל ההדף של הניסוי הצפון קוריאני בפצצת מימן. העולם שומע אותנו בסטטוסקופ וצופה בנו מתוך זכוכית מגדלת, וזה נכון – גם אנחנו קשובים כך לעצמנו. זה אולי הפן המעודד בגל הטרור הנוראי הזה, שעדיין קרבן אחד מרעיד את נימי הרגש של עם שלם. יש הצדקה להתייחסות הזו, כל עוד דקירה או ניסיון דקירה מוגדרים 'פיגוע' והנפגעים תופסים אי אלו רגעים מהשדה החדשותי המוצף, קיבלנו ציון לשפיות. אבל יש כאן עוד משהו, לא פחות חשוב:

 

יש לי ידיד, איש עסקים שמטבע עיסוקו מרבה לסובב את הגלובוס. הוא מספר שביקר לאחרונה בפולין ושוחח עם עמית לעסקים, גוי מקומי קשיש. בין הא ודא הגיעו איכשהו לסיפורי דברים מהמתרחש בעולם, ולפתע הבנאדם דומע. מה הסיפור? האיש מסביר את עצמו בערך בזו הלשון: אני מרגיש, לא יודע מדוע, שמשהו מאוד רע עובר על העולם, כולנו בסכנה קיומית ואין להיכן להימלט, אבל אתם היהודים, אתם מסודרים, מישהו יגן עליכם'.

אני לא מתפתה, לפחות במקרה הזה, לדברי נביאות. האיש אומר את מה שכל אדם בעולם עשוי להרגיש. ברור שמשהו קורה והרמזים שהמשהו הזה שולח, בועטים חזק בדרך כלל. אבל די בכל מה שהתרחש כאן בחודשים האחרונים כדי להבין שאנחנו נתונים להשגחה עליונה הדוקה ביותר. הטרור שפוגע באירופה נופל עליה מבחוץ, ואילולא הטמטום המופלא שדבק ברוב מנהיגיה המוזרים, מה לה ולאסלם קיצוני? והנה בכל זאת, הבעיה הזו הולכת בעתיד הקרוב לשנות את צבעה של היבשת הזו כולה. אנחנו לעומת זאת, חיים את הצרה הזו בתוך הבית, האוכלוסייה הפלסטינאית חולקת עימנו מרחב בנוי משותף וכל בני משפחתה מתגוררים בסביבה הקרובה, אנחנו מוקפים בשכונה אסלאמית שוחרת לטרף. והטרור, ישמרנו ה', פוגע בנו בפינצטה. המבט הזה משולב משתי אמיתות: האמת שמתכוונים אלינו ושכל המתחולל בעולם נגרם בעטינו ועבורנו – העם הנבחר והמשמעותי בתבל. אבל האמת היא שתמיד עיני ה' אלוקיך בה ובך. אם תסתגל להסתכל על המתחולל אצלך ועימך ולחפש תמיד עקבות של השגחה, תמצא בתוך סאת תלאותיך מצעד שלם של מלאכי רחמים המחבקים אותך בטבעת הגנה אלוקית.

(פורסם, 'בקהילה' תשע"ו)

 

 

שחיטת המושחתים משחיתה אותנו

בס"ד
בנתח מדינה יבשוש עניין כשלנו, נס שמתפוצצות מדי שבוע פרשיות שחיתות כאלה ואחרות ויש על מה לרכל. על רקע כה פסטורלי מה היינו עושים אילולא מדי יום עוד אישיות בכירה מצטרפת לרשימת הנחקרים בהזהרה, הנחשדים בפלילים, הפורשים מתפקידם כדי להתמסר לתיקם המשפטי, והמחוסלים פוליטית באבחת שיימינג. האם רק לי נדמה כאילו מדובר בתחביב לאומי – מצוד אחר פושעים ושחיתויות?
קורה כאן עניין מדהים, כל יום צפה לה כמו גוויה על גב הנהר, שערורייה חדשה שקשורה איכשהו בראשי ערים, חברי סיעות, בית ראש הממשלה, חברי כנסת, ולמעלה בחולין. לפנינו שתי אפשרויות: או שזו אובססיה חולנית שהופכת את החברה לישות נרגנת וחשדנית, המחטטת ללא הרף במוסדותיה ובכיסי נבחריה כדי לדלות הוכחות לחשדותיה. או שאכן בצמרות הארזים נפלה שלהבת ואזובי הקיר, נעבאך, נאלצים לחשוף את פרצופם האמתי של המנהיגים. אם אכן כן, התחושה אמורה להיות שפופה למדי – המערכת רקובה עד העצם ואם כל מה שמתפוצץ בחוצות אלו תיקים שנחשפו ופרשיות שעלו על עקבותיהן, ההסתברות אומרת – מי יודע מה עוד קבור מתחת לצווארונים הלבנים האלה.
על הצד שדיבוק של טהרה דבק בעם היושב בציון, יש כאן עניין תמוה ומטריד; אזרחים למדינה שנשיאה האחד יושב מאחורי סורג ובריח וראש ממשלתה לשעבר משוגר לשם כעת, שׂריה היו שם או בדרכם לשם, ושורה נכבדת מאישיה מצויה בין השלבים השונים של חקירה משטרתית, הצהרת תובע או הגשת כתב אישום והלאה, איך היא אמורה להרגיש עם זה?
זהו, שכאן קורה משהו מאוד מוזר; צייד המכשפות הזה מצליח להילעס ללא הרף באמצעי התקשורת ולרתק את עניין הציבור וזה מובן, אבל התחושה היא שככל שנחשפות שערוריות גדולות יותר והרפש דבק בידיים יותר בכירות, כך גדל תאבון הצרכן לשמוע עוד מהסוג הזה. כמין שביעות רצון חולנית מלווה את כל הסיפור. תאמרו, העם שש להתנקות ממנוולים וגאה בחוסנו האישי לשפוט את שופטיו ולהוקיע את עצמו קבל עם ועולם, ניחא, אבל מהיכן תחושת הסיפוק וההנאה הזו?

בנקודה זו אפשר להרחיב בדיונים פסיכולוגיים על הנטייה האנושית למצוא מרגוע למצפון מייסר באמצעות התענגות על חטאיו של הזולת וקלונו שהתגלה ברבים, הבה נדלג על זה. כן נדבר על ההבדל המרנין שבין ספר המוסר האלוקי לכל חיקויו הקלושים:

את הפסוק "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" דורשים חז"ל אודות תלמיד חכם שסרח והאופן שיש לנהוג עימו – 'כסהו כלילה'. וכך מורה ההלכה לנהוג בחכם בתורה או אב בית דין וכדומה שסרחו שאין מנדין אותם בציבור, אם יש צורך להענישם הדבר ייעשה בצנעה. את הגישה הזו לא מכירים בציבור הכללי. ככל שהפושע בכיר יותר בעיניהם שלהם, כך יגביהו את העץ עליו ייתלה 'למען יראו וייראו', כלשונם. התוצאה כמובן הפוכה: ככל שהחטא מצטלם בחברת אנשים בכירים ומעונבים יותר, כך הותרה טומאתו בציבור. כמה כבר אפשר להזדעזע, בשלב מסוים האזרח הקטן אומר לעצמו 'כולם עבריינים וגם לי מותר'. רק ספר מוסר שנכתב בידי מי שכל סרגלי היושר והצדק ברשותו מסוגל לנסח גישה משולבת שכזו – שלא תישא פנים לאיש ולוּ לבכירים ביותר, וגם לא תחלל את דמותו של המחנך לעיני חניכיו. ומכאן דוגמה צנועה לאוויליות שבמחשבה כאילו בני אדם יוכלו לבדם לנסח לעצמם חוקי מוסר ויושר.
הסוגיה הזו משליכה על עניין נוסף. אנחנו הדתיים נחשבים חברה מחמירה, הלא כן? התורה מצטיירת כבלתי מתפשרת, עוברי עבירה זוכים לתואר המפוקפק 'רשעים', ובטרמינולוגיה היהודית שמור לשם התואר הזה מקום שפל במיוחד. ועם זאת כמעט כמילה נרדפת, מתקשרים רשעים עם המושג 'תשובה' או 'בעלי תשובה'. כלומר, הרשע נמצא בגדה השנייה של כל דבר טוב והוא פסול ומנודה, מאידך מגשר על הפער הזה שביל ישיר ושמו 'תשובה'. יש איסור להזכיר לבעל תשובה את עברו, והעניין הזה לא מסתכם רק בהגדרה תורנית מארון הספרים, הוא שכיח ומיושם בחיי החברה בצורה יומיומית. בציבור החילוני מרבים לציין שחרדים אינם מסמפתים בעלי תשובה, כשלעצמנו יש בטענה יותר ממשהו ויש מה לתקן, אבל שורו הביטו וראו מה קורה שם בצד השני, מדהים.
כשמישהו מורשע, אין דרך חזור, רשע יהיה עד יום מותו. בנאדם נחשד בעברות כלכליות, הופלל ונשפט, ריצה את עונשו וגם מילא את שבוע שנות הקלון שהחוק השית עליו, ועדיין בכל עת מצֹא לא יחדלו, בתקשורת וגם בעם, להזכיר לו את מעשיו ואת תקופת כלאו – ולא מדובר רק במורשעים חרדים. בחברה החילונית המצטיירת סלחנית לכאורה, זו שאין במחיצתה 'רשעים' והכל זה בסדר, הגשת כתב אישום היא אישור רשמי לרציחת דמותו של נאשם בראש כל חוצות באופן שלא יותיר לו עוד מקום להשתקם בשום עתיד, ואם ניתן גזר דין – אל חזור.

אם תרצו כאן תורף העניין. אם אני הוא השופט, כבנאדם אין בי את הכוח לשכוח ולסלוח. ובחברה שכזו אין מקום לתשובה. התשובה היא המצאה אלוקית, ורק כשאתה מבין שהיחיד שיכול לקבוע את גבולות הצדקות והרשע הוא האלוקים, הינך מסוגל להכיל את הרעיון שגם הפושע הגדול ביותר שעשה תשובה, הריהו נקי מהחטא טהור וצדיק עד שאם תחטא בלשונך להזכיר לו את פשעיו הישנים, תחשב בעצמך לחוטא.

(פורסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

איפה הביטחון

בס"ד

הרבה אנשים, בימים אלה, שואלים או נשאלים את אותה שאלה – איך משיגים תחושת ביטחון? באמת איך? על הביטחון בעצמו כנראה מבכרים שלא לדבר, אבל התחושה שלו, מי יודע, אולי זמינה יותר.

 

הסיפור הלא נעים הזה שאנחנו בעיצומו, הסיפור של טרטורי הטרור ושפעת רעיונות התמגנות שהוא מצמיח כתופעת לוואי, קשור למשהו שישראלים לא מסוגלים להכיל, דהיינו מצב חסר פתרון. מרתק לחקור היכן ואיפה הצטמח קו האופי המובהק הזה, אולי הוא אצלנו עוד מזקנינו וזקניהם מדורי דורות. בכל העולם מתקיימים עמים ולאומים במשך היסטוריות שלמות על שגרות בלתי נסבלות וחוסר פתרון הוא לחם חוקם. אל תרחיקו נדוד עד קצה תבל ומדינות עולם השלישי, תחשבו על אזרחי ברית המועצות לשעבר, על אזרחיה של גרמניה המזרחית עד לפני הפלת חומת ברלין, לדוגמה. חישבו על המציאות היומיומית של אזרחי מדינות ערב, ולאו דווקא בגיהינום הסורי שמאכלס ככל הנראה רק רוחות רפאים ודומיהן. הדימויים אולי מוגזמים לעין הקורא הנעים – מה לנו ולכל המערב הפרוע הזה. אבל זה לא רחוק, מבחינה גיאוגרפית אנחנו שכנים, מבחינה היסטורית אתמול היינו שם, מבחינה הגיונית מוזר שעד היום איננו שם.

 

למי שהזדמן אי פעם לשוחח עם אזרחיה של מדינת הפטיש והמגל לשעבר, הבחין לבטח בתרתי דסתרי מקומם נפש; באוזן אחת אתה שומע עוול, פחד, עושק, ובשנייה הינך קולט סוג של  השלמה על סף הערצה לבריון האלים, והימים אינם ימי הקומוניזם. מלבד אישים עקשניים עד העצם ויהודיים בכל חושיהם, ברית המועצות אכן הצליחה במשימתה החינוכית ויצרה עם שלם נינוח עד מוות מגסיסתו הטבעית. המתקוממים השתייכו לזן יהודי מאוד מסוים שלא החל את עקשנותו בהתנגשויותיו עם פקידי השלטון. הטיפוסים החסידיים האלה היו עקשנים קודם כל בינם לבין שיגרותיהם הפרטיות. הם הבינו עוד קודם בוא הקומוניזם, שהחיים בעצמם הם סוג של מעצמת-על שעלולה לחנך ולהפוך אותך לתופעת עוני פנימי מיואשת מעצמה גם מבלי שתשוגר לסיביר הקפואה. האנשים האלה ידעו שאי התחדשות משמעותו מוות, והסכמה עם הקיום הטיפשי של רובא דעלמא היא-היא השבץ, וכשנדרשו לעמוד מול שלטון הרשע חושיהם כבר ידעו את המלאכה בעל פה.

אחד הזיכרונות השמורים עימי מלפני שני עשורים, במפגשיי הראשונים עם ערבות אוקראינה ותושביה, זו אותה רביצה בלתי נתפסת בעיניי אז של זקנים וצעירים יחדיו על ספסל אחד למרגלותיו של כל בניין מגורים קודרני. הם קמים מוקדם, אלא מה, ויושבים מול הבלוק האפרורי הזה, בן ארבעים לצד בן שמונים וחמש ובתווך גם צעיר בשנות העשרים, וכולם שותפים לאותה שלווה שעמומית איומה. ראית מולך אומה מאובנת. אנשים הם יצורים מזן מסתגל ואפשר, מסתבר, להסתגל גם לגרועה שבמציאויות. במקרה דנן חוסר הסתגלות הוא סוג של ברכה.

 

 

ויש להסתגלות שם נוסף – תקראו לה בעלבתיות. איכי דמי בעלבת? ובכן, זו אישיות ביתית שנחנטה בתוך סד הסתגלויות; את הקפה הוא רוצה כמו שהוא אוהב אותו, ויש לו את הזווית בסלון שמציצה על הנוף מתוך הכורסא שלו, ויש את השמיכה והכרית הבלעדית שלו, ויש את הצורה שהוא פותח את המקרר ברגע שנכנס הביתה והאופן שהוא יענה תמיד לטלפון, והתחושה והמחשבה שמפציעה כשמישהו מבקש טרמפ ביציאה מהעיר. אבל התואר 'בעלבת' אינו שמור לעובדים למחייתם בלבד, יש גם אברכים בנוסח בעלבתים. אין זה אות קלון כי אם הגדרת מצב קיומי.

אבל יש למצב הזה גם פנים טובות; הבית מסמל קביעות, והרגלים טובים הם בהחלט עניין חיובי. כשחז"ל מתארים ביתיות אידיאלית הם קוראים לה 'בית וועד לחכמים', ואת בעל הבית היותר משובח הם מכנים 'מכניס אורחים'. דהיינו, בעל הבית זה טוב – בתנאי שאתה מכניס אורחים או עושה את ביתיותך וועד לחכמים.

לא לחינם במדינות דיקטטוריות האיסורים היותר נאכפים הם על אירוח או התארחות. למן סדום העתיקה שראתה בתרבות האירוח עבירה ופגיעה באושיות המדינה, ועד לכל המשטרים המדכאים בעת האחרונה שמנעו בשיטתיות מאזרחיהם להתארח במדינות זרות ונרתעו מלהכניס אורחים מבחוץ אל גבולותיהם. אורח, בעצם נוכחותו, מאיים על האווירה הבעלבתית. הוא אוהב את הקפה אחרת, הוא אוכל בצורה שונה ומתמתח כמו שהוא יודע לעשות זאת. בקיצור הוא זר, וזה בדיוק הדבר הכל כך בריא שהוא מסוגל לעולל לבית שלך.

האורח פורץ אל תהליך ההסתגלות הטבעית ומונע ממנו להגליד, הוא מפגיש אותך עם זרימה אחרת של השגרה ומכריח אותך לחשוב שוב על כל מיני דברים שהפכו לחפצים דוממים בחייך. אורח עשוי לגרום לך לעשות תשובה. אבל הוא לא מוכרח להופיע כבן תמותה, אורח עשוי להיות גם מחשבה מעניינת, רעיון, רצון חדש, וכל מיני דברים שנראים כאילו באו לעשות לנו צרות. בעצם כל מה שמטריד אותנו ולא נותן מנוח, אפשר ומומלץ פשוט לקרוא לו 'אורח'. הרי ממילא הכל יחלוף, שום דבר לא נשאר כאן לצידנו עד אין סוף, אבל לכל מה שפורץ לחיינו יש שליחות. בשפה המוסרית יקראו לזה 'התעוררות' או 'רמזים משמים', לפעמים זה נשמע קצת מאיים, מפחיד. עדיף אולי לקבל את מה שקורה כהכנסת אורחים.

ובנוגע לביטחון? כלומר, אין לי רעיון או משהו. מישהו דיבר על עמודים סביב התחנות בירושלים? לא יודע, נקווה שלא נצליח להסתגל למצב עד שהאורח שכולנו ממתינים לבואו, יופיע ויבשרנו.