חוקת – חמש דקות על הפרשה (אודיו)

בס"ד

תפקידה של מצוות פרה היא – להכניס את מי שבחוץ פנימה.

ולכן מוצאים בה, בכל פרטיה ודקדוקיה, היפוכים קיצוניים:

נאמר עליה שהיא "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים".

הסט שלה מורכב ממרכיבים של דבר והיפוכו "עץ ארז" לעומת "אזוב". הכי גבוה זקוף ויציב מול הכי נמוך כנוע וחסר עמוד שדרה.

אפר פרה שנשרפה באש על גבי "מים חיים". אש ומים. ובנוסף האפר הוא הדבר הכי פחות חי בעולם, כידוע אש מסוגלת לכלות דבר לגמרי משום שהשריפה מפרקת את הדבר למרכיביו הבסיסיים ביותר ומבטלת אותו ממציאותו לחלוטין, עד כדי כך שהאפר יורד בדרגה אפילו מהעפר, כי העפר עוד מסוגל להצמיח, יש בו חומרים מזינים וכוח גידול ופריון. אבל האפר אינו מסוגל להצמיח מאומה, הוא מוות.

לעומתו, המים ועוד 'מים חיים' הם מקור החיים והתזונה.

הפרה אמורה להיות "אדומה" ועם זאת "תמימה". אדמומיות מבטאת דין ותקיפות ותמימות היא ההיפך מהתקיפות. ובזוהר כתוב "אדומה – דינא קשיא" "תמימה – דינא רפיא", כי באמת הפרה אדומה אמורה להעביר את ההנהגה מדין קשה לדין רפוי, מטמא לטהור, ממת לחי.

כל מעשיה של הפרה נעשים בחוץ, ואילו מטרתה להכניס את מי שבחוץ פנימה.

לעומת זאת כל שאר הקרבנות נעשים רק בפנים.

 

ובאמת העניין של מצוות פרה אדומה הוא בבחינת "ביטולה של תורה זהו קיומה".

ההגדרה של התורה היא 'בית'. ולכן גם התור המתחילה באות ב' של בראשית. בתיקוני הזוהר ישנו צירוף של בראשית – ראש בית. 'בית' הוא תכלית העולם, כי על בריאת העולם נאמר "לא לתוהו בראה – לשבת יצרה". כלומר שהעולם יתקיים בצורה מיושבת, עם בני אדם בעלי בתים. כי המגורים בבית מבדילים את האדם מהבהמה, שהחיה והבהמה מקומם בשדה והאדם מקומו בבית.

ובכל זאת העולם הוא לא בית, אדרבה לפעמים הוא מדבר או יער או שדה. העולם הוא רשות הרבים ופיזור הנפש. והבית הוא מקום המפלט. בית הכי ביתי בעולם זו התורה. היא הבית של הנשמה. רק בתוך התורה אדם יכול לחוש באמת בן בית.

בעיה היא שכאשר יש בית, יש גם את האפשרות להיזרק ממנו חלילה. וזה מה שקורה לטמא.

מהי טומאה?

טומאה היא תוצאה של פירוד בין פנימיות לחיצוניות. כי העולם נברא מפנימיות וחיצוניות, גוף ונפש וכו' לכל דבר יש את חזותו החיצונית ואת תוכנו הפנימי. החיצוניות אינה פסולה, אדרבה היא הכרחית, כמו הקליפה העוטפת את הפרי. מצד אחד הקליפה מונעת מגישה ישירה אל הפרי ומאידך זה בדיוק מנגנון ההגנה לו זקוק הפרי. בפנים שרוי החלק העדין והחשוב ובחוץ מקיפה אותו שכבת הגנה, חומה בצורה. אבל הקליפה בגלל המגע התמידי שלה עם החוץ, נמצאת תמיד בסיכון. הקליפות יונקים ממנה והחיצוניים. ולכן החיצוניות של כל דבר מצויה תמיד בסכנת הסתאבות.

בית מורכב גם כן משני החלקים הללו. יש בו פנימיות אבל הוא בנוי מחיצוניות; קירות, חלונות, גג. החיצוניות הזו מגוננת ויוצרת מתוך ופנימה את החוויה הביתית ואת תחושת ההגנה והביטחון.

טומאה נוצרת כאשר החיצוניות נפרדת מהפנימיות. משום שכל עוד היא דבוקה בפנימיות, למרות המגע התמידי שלה עם החיצוניות היא אינה מסתאבת. פנימיות טובה מסוגלת לשמור על החיצוניות.

המצב הזה, אפשר לומר הסטטוס קוו, מתקיים בכל אחד ואחד. יש בנו חלקים חיצוניים ויש את הפנימיות. כל עוד יש באדם מספיק תוכן פנימי גם חיצוניותו שמורה. אבל אם החיצוניות מפתחת עצמאות יתר ומתנתקת מהתוכן הפנימי, מהר מאוד היא תסתאב ותיטמא. למעשה היא תהפוך אפילו למוות – עור מת. הגוף מתקיים כך, כל הזמן הוא משיר מעליו שכבות דקות של תאים מתים, פושט את עורו. זוהי חיצוניות שאיבדה את הקשר עם החיות הפנימית.

זו למעשה משמעותה של טומאת מת.

מוות הוא אירוע מטלטל, כמו האנטי תזה שלו – הלידה. בשני המקרים הללו מתרחש מאורע לא שגרתי בעולם שלנו. או שבא דבר חדש לעולם, ואז יש את ההזדמנות לחוות את החיבור המופלא הזה שבין גוף לנשמה. איך לפתע מופיעים בביתנו ובסביבתנו חיים חדשים, יש מאין. או המאורע ההפוך לא עלינו, כאשר אדם מת סביבתו הקרובה נתקפת הלם. איך הלכו להם החיים לפתע פתאום. איך התפרדה החבילה.

המגע עם המוות ללא ספק מזעזע בצורה כלשהי את הנוגע. אי אפשר להתעלם מזה. ולכן, משהו אצל הנוגע במת נפרד. כאשר אתה נתקל במקרה של מוות, משהו בחיבור שבין חיצוניותך לפנימיותך נסדק. זה מה שגורם לנוגע במת להיטמא בטומאה כה חמורה. ברגע זה נפלט הטמא מהמושג 'בית'. שכן כל החוויה הביתית וכל מהותו של בית הוא חיבור ואחדות בין חיצוניות לפנימיות. הטמא מוצא את עצמו מחוץ לבית.

כאשר רוצים לטהר את המת מעוניינים בעצם להכניס אותו מהחוץ אל הפנים. ולצורך כך מוכרחים אפוא לבטל את הפירוד שהתרחש אצלו בין החוץ לפנים. אבל מישהו צריך לצורך כך לצאת החוצה, ולהביא אותו פנימה. עושה זאת במסירות נפש הכהן שנבחר לעסוק באפר הפרה ועליו נאמר שהפרה "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים" משום שהכהן הזה עתיד להיטמא עד הערב.

זה כלל גדול בעבודת השם וביהדות בכלל:

"ביטולה של תורה זהו קיומה". האסון הרוחני הגדול ביותר זהו פירוד בין חיצוניות לפנימיות. כשהחיצוניות מתנתקת חלילה מהתוכן הפנימי המשמעות היא – מוות. וכדי להחיות מתים וכדי להחזיר את עצמינו פנימה, וכדי לבטל את התחושה של 'עור מת'. חייבים לפעמים לצאת החוצה. כל מעשיה של פרה אדומה בחוץ – מחוץ לבית המקדש. משום שמצווה זו נועדה להחזיר את החוץ פנימה. כאשר רוצים לחזק את בדק הבית; לאטום את הגג מפני חדירת גשמים, לתקן פגם בקירות הבית ולשפצו מוכרחים לצאת החוצה, ולעבוד משם. המקום הטבעי שלנו הוא הבית, התורה, וכל מה שקורה מהבית של בראשית והלאה. אבל, כאשר נתקלים בטומאה ובניתוק ומוות רוחני, מוכרחים לעיתים לצאת החוצה. לרדת אל החלקים השרופים שבנפש, אל האפר של הפרה, אל תוקף הדין, ומשם לחזור ולחבר את האפר המת עם המים החיים. כל זאת חייב להיעשות בתמימות "פרה אדומה, תמימה".

….

שמונה דקות על פרשת שופטים (אודיו)

קורה גם לכם שאתם נתקעים באמצע החיים ולא יודעים לאן כל זה אמור להמשיך? זה מרגיש חשוך או לפחות לא מאיר. זה מבלבל ומטריד, וזה חייב להיגמר לפני שנשתגע, נכון? אז יכול להיות שלקחתם שוחד, כי "השוחד יעוור". מה אמרתם? שוחד קשור לשופטים ודיינים – נכון! שכחנו לציין שנחשפה חברותכם באגודת הדיינים היהודית. 

האזינו:

בס"ד

פרשת השבוע מסדרת את מערכת המשפט שתפקידה לבסס בעולם ובאדם את מציאות הצדק.

אין ספק שהאתגר הגדול ביותר של כל חברה הוא להגיע לצדק. כולם מחפשים צדק וכולם טוענים שאין בעולם צדק. הסיבה העיקרית – מפני שכולם רוצים להיות צודקים. התורה מצווה "צדק צדק תרדוף" אם אנו מצווים לרדוף אחריו, משמע שהצדק בורח, ממי הוא בורח ומדוע?

הצדק בורח מפני שהוא מתחמק תמיד בין שלוש אפשרויות: ראש תוך סוף, או ימין שמאל ואמצע.

בכל וויכוח בין אנשים הצדק מסתתר איפשהו בין הגרסאות הסותרות. זה אומר שכך הכל התחיל וזה טוען להיפך. הוא אומר שהמסקנה היא כך וחברו מביא מסקנה אחרת. האחד נוטה לימין ולחסד והשני לשמאל ולגבורה. בדרך כלל יש גם צד שלישי – האמצעי.

לפי האמת תפקידו של הצד השלישי לחלץ את שני הצדדים מהוויכוח, משום שאין באמת צד שלישי – יש את המכריע. והכרעה זה לא להעדיף אחד על פני חבירו, אלא למצוא את נקודת האמת שבין כל הצדדים. לשם כך עלינו למצוא צד שלישי שאינו עוד צד, אלא איחוד של כל הצדדים, של כל האפשרויות. צד מיוחד שכזה שהטיעון שלו לא סותר שום טיעון אחר. צד שלישי שנמצא מעבר לחילוקי הדעות.

את הצד השלישי המופלא הזה מייצרת מערכת המשפט היהודית, ולכן היא מבוססת על לפחות שלושה דיינים. כדי שיינתן ייצוג לכל שלוש הנטיות, וילקחו בחשבון כל הצדדים.

הדיינים מצווים שלא לקחת שוחד ולרדוף את הצדק.

על השוחד נאמר שהוא מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. הבעיה הגדולה בכל וויכוח זה שאין שלום וכל אחד טוען שהכל שייך אליו והאמת אצלו. והסיבה לכך היא מפני שכל אחד מהמתווכחים נוגע בדבר ורואה רק את עצמו. אין סיכוי לצאת מהסבך בלי מישהו מבחוץ, שיהיה נקי ונטול מעורבות אישית. וזו הסיבה שאסור לדיין לקחת שוחד. השוחד עושה אותך ברגע אחד מעורב, ושוב אינך מסוגל לראות את התמונה המלאה, המאחדת.

*

את הרעיון הזה של מערכת המשפט מלמד רבי נחמן לקחת פנימה יותר, לעבודה אישית.

כל אחד מאיתנו נקלע לא פעם למצבים של עיוורון; חושך, חוסר תקווה, לא יודע מה לעשות. המצבים האלו מלחיצים בדרך כלל. יש תחושה שלא נצא לעולם מהסבך.

אם אתה בחושך – כנראה לקחת שוחד. זה פסוק מפורש: "כי השוחד יעוור עיני חכמים". כל אחד מאיתנו משמש כשופט. אנחנו מצויים תמיד בנקודה של שופט. שופטים את עצמנו ובוחנים את הסביבה ואת ההזדמנויות שהיא מייצרת לנו. המשפט הוא צורת העבודה שלנו והאופן בו אנו חיים. תמיד יש לנו אפשרות בחירה בין ימין ולשמאל, ובכל פרשת דרכים שכזו אנחנו אמורים לעשות משפט מהיר – לאן לפנות, מה להעדיף, איך לבחור נכון.

מסך החושך נופל על העיניים ברגע שבבחירה שלנו מתערב אינטרס. עד כמה שהדבר נשמע מפתיע – דווקא המעורבות שלנו בבחירות החשובות בחיים, היא זו שמפריעה לנו לבחור את מה שטוב וחשוב באמת. הנוכחות שלנו עלולה להטיל צל על השאלה ולגרום לנו להתעוור. לא לראות תמונה אמתית. מה עושים?

לעצה קוראים 'אמת'.

וזו נקודה מעניינת. הרי כולם מחפשים את האמת, כולם גם טוענים שהאמת ברשותם. אבל האמת היא הכלי הטוב ביותר לסלק חושך. משום שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, וברגע שאתה חותם את עצמך ואת המצב אליו נקלעת בחותם האמת, שורה אצלך אור השם, אתה יוצא מהעיוורון.

אמת גם כוללת את כל הקצוות, ראש תוך וסוף. האמת היא הכל ביחד, ולכן אין באמת ספקות של זה או זה. האמת היא לא בחירה אחת מתוך כמה בחירות. האמת זה הרגע שבו נופל אור על הדרך החשוכה ואתה מבין שאין בכלל מקום לספק. אתה רואה שאין שאלות. אתה מבין שאין מחלוקות.

אמת זו הארה, אור שמקורו במקום גבוה יותר. כדי לשפוט את עצמך ואת מצביך נכון, עליך לחתור אל האמת.

החידוש הגדול הוא שבכל אחד מאיתנו טבועה אמת, משום שכולנו חתומים בחותמו של השם, וממילא בכולנו יש חותמת של אמת. כדי לזהות את נקודת האמת צריכים לקיים ציווי אחד, אף הוא מפרשת השבוע "לא תטה משפט". אל תברח הצידה. הפיתוי הכי גדול הוא לברוח. כשיש התלבטות אנחנו נוטים לברוח ולהיצמד לשוליים. במקום להסכים לברר את הנקודה שדורשת בירור, אנחנו בורחים הצידה. נאחזים בזוטות, נצמדים לדאגות וטוענים טענות. הדרך היהודית היא לכוון תמיד את המבט אל האמת. והאמת זה בדיוק מה שמתרחש איתך כעת, ואתה יודע היטב מה מתרחש איתך, ממילא אתה יודע גם בדיוק מה רצון השם.

העיוורון קיים בכל אדם, כשהוא לא מוכן להישיר מבט אל הרגע בו הוא נמצא ואל המצב אליו הוא נקלע. אם איננו יודעים מה לעשות, סימן שאיננו יודעים היכן אנו בעולם, וזה מפני שלא הסכמנו להיות היכן שהקדוש ברוך הוא הניח אותנו. ועל כך נאמר "צדק צדק תרדוף". אם לרדוף אחרי משהו, מומלץ לרדוף אחרי הנקודה ששייכת לכם. הרגע הזה. המצב הזה. שם הצדק החברתי וגם האישי.

 

חמש דקות על הפרשה – פנחס (אודיו)

בס"ד

קנאות ומקוריות

האזינו:

פרשה בחמש דקות – פנחס

פרשת השבוע מחזירה אותנו לאירוע משמעותי מאוד שנדחק אל שולי הפרשה הקודמת, אבל גרם לטלטלה עזה ונרשם לדורות – פנחס בן אלעזר מקנא להשם והורג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון.

רק השבוע זוכה המעשה הזה לאישור שמימי מלא, ואפילו לברכה מיוחדת מאת השם. פנחס זוכה בברית השלום "הנני נותן לו את בריתי שלום". הסתירה מדהימה כמובן, פנחס עושה מעשה קנאות והורג נשיא שבט בישראל, ובתמורה מקבל את ברית השלום, סמל האחווה והרעות?!

כבר בנקודה זו ברור לנו שקנאותו של פנחס היא עניין מופלא ולא הדבר השגור על הלשון. פנחס בן אלעזר לא פעל בכפפות של משי, הוא הרג. ועם זאת מעשהו מוליד שלום, וכפי שמלמדים הצדיקים ומובא בכתבים, במעשה זה ממתיק פנחס הכהן דינים מעל עם ישראל. ועדיין לא הבנו מה משמעותה של הקנאות.

כשנלמד נגלה שזהו אחד הכלים החשובים ביותר שכדאי להשתמש בהם דווקא בדור הזה, ולא, אין הכוונה לקנאות בפרשנותה הנפוצה. זוהי קנאות מזן אחר. קנאות שכולה אהבה ומקוריות.

*

המושג 'קנאה' מופיע בהקשרים טובים ופסולים. הקנאה היא משלושה דברים שמוציאים את האדם מן העולם. כל כך עמוקה היא הקנאה עד שנאמר "רקב עצמות קנאה" הסיבה שגורמת לגוף להרקיב לאחר המוות היא הקנאה. היא נוגעת עד העצם!

הקנאה היא ללא ספק תוצאה של מעורבות אישית ואכפתיות עזה במיוחד. ולכן אין דבר שיכול לחלץ מהאדם את רגש הקנאה אם הוא לא נוגע לו ולעולמו. אדם מקנא במי שהוא מעוניין להיות כמותו. אדם מקנא כאשר הוא חש שלוקחים את היקר לליבו. הקנאה כמובן יכולה להיות מופעלת בצורה חיובית או שלילית.

הקנאה הראויה המפורסמת ביותר היא "קנאת סופרים" שסגולתה להרבות חכמה.

קנאה נובעת אם כן ממקום עמוק מאוד באדם, ובמקביל היא מסוגלת לחבר אותו אל המקום העמוק ביותר בתורה. אל תורת הרמזים.

כשזמרי בן סלוא עשה את המעשה שלא ייעשה, היו שם משה ואהרון וכל גדולי האומה. איש מהם לא חרץ את גורלו. רק פנחס שלא מילא תפקיד מנהיגותי קם ועשה את המעשה. חז"ל מסבירים שהסיבה היא שעל עבירה שכזו בית דין לא מענישים, אלא "קנאים פוגעים בו". כלומר, מי שבוער לו כבוד ה' רשאי להרוג את החוטא. ולכן המעשה חייב לנבוע ממקום טהור ונקי מאוד שמקנא רק לכבוד ה'.

מסביר רבי נתן:

יש בתורה שני חלקים –  חלק נגלה וחלק נרמז. כאשר אדם משוחח עם חברו, הרי שיש את החלק הגלוי שהוא אומר במפורש. מעבר לכך יש את המשמעויות שעוברות באמצעות רמזים, באצבעות ובהבעות פנים. ככל שהשיחה נוגעת ברבדים עמוקים ודקים יותר, כך ייטלו בה הרמזים חלק רב יותר.

התורה גם כותבת בפירוש את רצונה, מה מותר ומה אסור, וזו תורה שבכתב. אבל מעבר לכך היא מרמזת רמזים וזוהי התורה שבעל פה. מה כתוב בתורה – אפשר לדעת מתוך הכתובים, אבל איך  מפענחים את הרמזים?

נקודה זו קשורה לאופן בו אנחנו ניגשים לתורה.

כדי לזהות ולפענח רמזים אתה מוכרח לחפש אותם, ולחפש אותם במלא תשומת הלב. מי שאינו יודע על קיומו של מטמון, לא יזהה את הסמנים המובילים למקום מחבואו.

רוב הלומדים מחפשים בתורה את מה שכתוב. וזו הגישה של מי שמעוניין למלא הוראות; הוא יאזין לנאמר וישתדל לבצע את המוטל עליו. אבל יש אנשים שנגשים לתורה כדי למצוא מטמון. גורל פרטי ואוצר אישי. מי שמחפש בתורה את הנשמה שלו, את החיים שלו, את ההצלה שלו – הוא יזהה את תורת הרמזים, וזו תורה שבעל פה.

בתורה כתוב מה ואיך לעשות, אבל בשאלות המהותיות שנוגעות אל הנפש שום דבר לא כתוב במפורש, אתה ורק אתה לבד, תוכל לגלות את המטמון.

מכל העדה רק פנחס מזהה את ההלכה הלא מפורשת ומקנא לה', פנחס מצא את תורת הרמזים משום שהוא חיפש אותה. כאב לו ובער לו כבוד ה'.

יש בכל אחד מאיתנו בחינה של פנחס, זהו החלק האכפתי שבנו. הנקודה הקדושה שמוכנה להתמסר כליל להצלחתנו הנצחית. לא נולדנו על ההר והתחושה היא שלא נועדנו מילדותנו לגדולות ונצורות. אבל הרי היה כאן כבר איש אחד, פשוט ויושב בתוך עמו, שדווקא כאשר החולשה פשתה בשולחן המזרח הוא קם וזכה לנצח נצחים בחלקו ובכהונתו. הוא זכה בכך רק מפני שרוחו היתה קשובה לרמזים ולא רק למילים הכתובות.

בדרך כלל אנחנו לומדים תורה מן הכתב. ועל פי הכתוב לא תמיד נראה שיש לנו מה להוסיף או לחדש. נדמה לנו שהכל כבר נקבע מראש, גם גורלנו והמקום אליו נזכה להגיע. אבל מי שמאמין שבתוכו יש מטמון והוא מוכרח למצוא אותו כדי לחיות, לא יסתפק במה שכתוב –  הוא יקנא לכבוד נשמתו ולא יסכים לגורל מוכתב מראש. הוא יפקח את כל חושיו ויאזין בכל תשומת ליבו, ואז תתגלה אליו תורת הרמזים. והתורה הזו היא תורה מקורית שאיש לא חרש אותה ואיש לא ניצל את אוצרותיה הבלתי נדלים. זו תורה פרטית שלך, האיש המחפש באמת.

 

פרשת קרח – חמש דקות על הפרשה (אודיו)

האזינו:

פרשה בחמש דקות – קרח

סיפורה של פרשת קרח היא סיפורה של המחלוקת ותוצאותיה. יש מחלקות שאדם חולק על חברו ויש מחלוקת שאדם חולק על עצמו. התוצאות בשני המקרים תהיינה הרסניות. אבל יש למחלוקת גם פן חיובי כפי שנראה.

כדאי קודם שנספר את הסיפור.

בפרשת השבוע מתוארת מחלוקתו של קרח ועדתו על משה רבינו. יש לקרח טענות על האופן בו משה מחלק את התפקידים, לדעתו הוא אמור להיות נשיא משפחות הקהתי ולא אליצפן בו עוזיאל. בעקבות כך הוא מערער באופן גורף על הנהגתו של משה רבינו, חובר לדתן ואבירם משבט ראובן וסוחף אחריו מאתיים חמישים אנשים חשובים, ראשי סנהדראות.

כשחז"ל מדברים על מחלוקת קרח ועדתו הם מנגידים אותה למחלוקת שמאי והלל. מחלוקתם של שמאי והלל נחשבת 'לשם שמים' ואילו של קרח קרויה "מחלוקת שלא לשם שמים".

המילה 'שמים' משלבת את הצירוף 'אש ומים'. אלו שני קטבים מוחלטים לכאורה, אבל השמים מורכבים מהשילוב הבלתי אפשרי הזה. המקום היחידי שמסוגל להכיל אחדות כל כך בלתי שגרתית הוא למעלה, בשמים. רק אצל השם יתברך תיתכן מציאות כזו. על כך נאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". שילוב בין הפכים הוא עניין שמימי. (כמו שנאמר "עושה שלום במרומיו" והגמרא דורשת על כך "בין גבריאל למיכאל", אלו שני מלאכים האחד כולו אש וגבורה והשני שפע מים של חסד, הקדוש ברוך הוא גורם להם לעשות שלום ולפעול יחד).

אז האחדות נמצאת למעלה, כאן למטה ההפכים נשארים הפוכים זה מזה. מה עושים?

כדי למצוא את המשותף בין ההפכים יש למצוא את נקודת המחלוקת, והיא נמצאת אצלנו במוח. לאדם יש שלושה כוחות שכליים, חכמה בינה ודעת, למעשה אלו שלוש הספירות העליונות. הדעת שונה ומיוחדת בכך שהיא מאחדת בתוכה שני כוחות קוטביים – חסדים וגבורות. למעשה הדעת מכילה את שני הקצוות המוחלטים ביותר, החסד והדין, הטוב והרע.

המציאות מורכבת מקוטביות, כמו השלילי והחיובי שבזרם החשמל. גם המציאות מורכבת מפאזל של שלילי וחיובי, חסד ודין. כדי לקלוט תמונת עולם מלאה ושלימה יש לראות את הדברים מתוך שתי העדשות יחד. אדם שדעתו שלימה יראה מציאות שלימה, הוא יצליח לראות את התמונה במלואה.

זהו האתגר של החיים שלנו וכדי לעמוד בו עלינו לזכות להיות ברי דעת. הבעיה היא שלדעת יש שתי צורות, יש לה צורה ראויה ויש את הצורה הלקויה. את הליקוי הזה גרם חטא עץ הדעת. נחש הקדמוני הצליח לפתות את אדם וחווה לאכול מהעץ האסור, ובכך הוא גרם להם להפסיד את הדעת השלימה וליפול לדעת נפולה. דעת נפולה זו דעת שמצליחה לזהות תמיד את הרע, להבחין בחילוקי הדעות. במקום לאחד היא פועלת כדי להפריד. ולכן מיד לאחר חטא עץ הדעת נגזרה על אדם מיתה, משום שהפירוד פוגע בראש ובראשונה בהרמוניה שבין גוף לנשמה – החיים. הפירוד מביא מוות.

מכיוון שאנחנו חיים בעולם של פירודים וניגודים, הדרך היחידה למצוא ולהגיע לאחדות היא באמצעות הדעת, משום שזו בדיוק הנקודה בה הפסדנו את האחדות ונפלנו מגן עדן לכדור הארץ. בעקבות חטא עץ הדעת – חטאנו בידיעות מיותרות של רע, של פירוד ושל מחנאות. ולכן התיקון ייעשה תמיד באותו מקום בו פגע הקלקול.

כאן מקומה של המחלוקת.

מחלוקת עלולה להיות חורבן אבל גם בניין. הרי כל צורת הלימוד היהודי מבוססת על מחלוקות, חברותא אמתית מורכבת מניגודים, אם החברותא יחשוב בדיוק כמוך לא תוכלו לפלפל יחד. מאידך, המחלוקת היא הדבר הכי מסוכן ומחולל כל החורבנות. השאלה היא לאן שואפת המחלוקת, לשמים או לארץ.

אמרנו שהאחדות נמצאת למעלה, בשמים. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת שמתחילה כאן, במקום של חילוקי דעות, בעולם של פרצופים וטיפוסים שונים. החולקים לשם שמים מתנצחים זה עם זה, אבל דעתם מכוונת למעלה, אל המקום שמעבר לחילוקי הדעות, אל השמים. ולכן סימן ההיכר של מחלוקת לשם שמים הוא שסופה להתקיים. כאשר החולקים מכוונים למצוא יחד את נקודת האמת שבכל אחד, המחלוקת תוליד אחדות וקיום. גם אתה תתקיים וגם אני. לכל אחד מאיתנו יש מקום, לדעה שלי ולדעתך שלך. מתוך המחלוקת תתגלה נקודת האמת שלך ושלי.

לעומת זאת מחלוקתו של קרח אינה לשם שמים, הוא שואפת לכיוון הארץ. כלומר חותרת ומחפשת את המפלג ולא את המאחד. החולקים אינם מחפשים אמת הם מחפשים היכן אני צודק, ומכיוון שכל אחד מחפש את הצדק שלו הם בעצם אינם מחפשים דבר משותף, ממילא אין סיכוי למצוא דבר משותף.

 

זו הסיבה שהכתוב מייחס את קרח עד יעקב אבינו ולא עד בכלל. "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" אבל לא בן יעקב. מדוע? משום שמידתו של יעקב היא אמת, יעקב אבינו הוא האב השלישי וכל עבודתו הרוחנית היתה לאחד בין הסבא שלו אברהם לאביו יצחק, בין החסד והדין, משום כך מידתו אמת, משום שאמת היא אף פעם לא מה שאני ולא הוא, אלא נקודת האמת שבין האני וההוא. קרח שחיפש את החילוקים, את הצדק האישי, ולא את נקודת האמת, אינו יכול להיות מיוחס לסמל האחדות והאמת.

אבל מחלוקת קרח היא לא רק עניין היסטורי. קרח חולק על עצם הרעיון שאפשר לחבר בין קצוות וניגודים. הוא לא מבין מדוע טלית שכולה תכלת זקוקה לחוט של תכלת ומדוע לבית מלא ספרים דרושה מזוזה. כלומר, הוא מפריד בין הגדולים לקטנים. אם יש לך בית מלא ספרים – אתה גאון עצום, מדוע חסרה לך מצוות מזוזה קטנה ופשוטה. ואם אינך גאון, איך תועיל לך מזוזה קטנה.

אם אתה טלית שכולה תכלת, נקי וטהור, מדוע חסרה לך מצווה פשוטה של ציצית. לעומת זאת אם אינך כזה, במה יועיל לך חוט אחד של תכלת.

קרח לא מבין היכן ואיך מתחברים הדברים הגדולים לקטנים. תורת משה לעומת זאת, זו תורה של אחדות. על פי התורה הזו גם בית מלא ספרים זקוק למזוזה קטנה, וגם אם ביתך ריקן מספרים ואינך תלמיד חכם, מזוזה קטנה תקשר אותך ישירות אל הקדושה הגדולה.

 

חמש דקות על פרשת השבוע – 'אחרי מות' 'קדושים' (אודיו)

פרשה בחמש דקות – אחרי קדושים

השבוע מתאחדות להן שתי פרשיות – אחרי מות וקדושים, יחד הן יוצרות משמעות מיוחדת.

הציווי הראשון בפרשת אחרי מות הוא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הציווי הראשון בפרשת קדושים הוא "קדושים תהיו". אם נניח את שני הציוויים זה לצד זה, הם ישלימו משפט מוזר למדיי – קדושים תהיו – משמע התנזרות, על ההר, גבוה. כביכול "עזוב את הכל ועוף לשמים". לעומת זאת "ואל יבוא בכל עת" – משדר מסר מרסן. אל תהיה שם למעלה כל הזמן.

אז איך בעצם ראוי להתנהג: להתמסר לקדושה ופרישות, או לרסן את הלהט?

כדי לענות על כך עלינו להבין את תפקידו של היהודי בעולם, נלמד עליו מציווי שמופיע בשלהי פרשת אחרי מות, "וחי בהם". חז"ל דרשו על כך את ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. בהקשר לכך כותב רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, על מהות תפקידו של האדם בעולם.

תפקיד היהודי בעולם הוא – לצייר את האור העליון. זו הגדרה של רבי נחמן מברסלב – "לצייר את האור לטובה". הווי אומר: האור האלוקי הוא עניין מופשט, נעדר תחומים וגבולות. כדי להיות ניזון ממנו, וכדי להתפרנס מאורו – חייבים לצייר את האור. הציור מושתת על צמצום. כשאתה מצייר – אתה תוחם בגבול. צורה ועוד צורה, צבע וגוון, משיכות מכחול והדגשים. הציור מצמצם, והצמצום מצייר. אדם בעולם דומה למכחול בידי השם. המצוות והמעשים נועדו לצייר על פני העולם את רצון השם. זו הסיבה שהמצוות 'מוגדרות' כל כך, לפעמים כאילו… שבלוניות. הסיבה היא מפני שרצון השם גדול כל כך, ענק ועצום ומקיף את הכל. אי אפשר להכיל אותו ואי אפשר להכיר אותו. כדי לגלות אותו, צריך לצמצם את תוכנו לאותיות ומשפטים. אנחנו משמשים קולמוסים והעולם גווילים, הסופר הוא בורא עולם.

יהודי מתהלך בעולם בין גוונים וצבעים. לפעמים הוא טובל בלבן בוהק, ולעיתים  – כדי להדגיש וליצור משחקי אור וצל – הוא שוקע מעט בשחור. יש גם כחול של געגועים, ירוק של בוסריות, צהוב מתלבט, וכתום מזדעק. ואתה האדם הטובל פה ושם, בסופו של דבר צריך להניח את עצמך על הגוויל. כלומר לעשות משהו למעשה. לעבוד עם הצבעים. לגעת בקרקע. ולהביא את כל הצבעים שמלווים אותך אל החיים הממשיים. הפעולה הזו קרויה בשפת רבי נחמן "ציור האור לטובה", תן ציור לאור האלוקי!

זה נקרא לחיות.

חטא מלשון החטאה. סילוף. החמצה. החטאים גורמים לנו לקלקל את הציור ותחתיו יוצא לנו על הנייר החלק, קשקוש.

*

בני אהרון מתו משום שהקריבו אש זרה. הם לא התאמצו מספיק כדי לחבר את האורות למציאות, וזה עולה בקנה אחד עם הפירוש של חז"ל על המילים "אש זרה" – "שלא התחתנו". הם לא הסכימו לרדת ולחבר את האש שבלב אל המציאות היומיומית, אל הבית, אל הפשטות. ולכן האש אפילו שקדושה היתה – זרה היתה.

כאן התשובה לשאלה בה פתחנו. מהי קדושה והאם יש סתירה בין הציווי להתקדש לבין הציווי על ריסון הגישה אל הקודש?

למעשה, לא רק שהציוויים אינם סותרים – הם אפילו משלימים זה את זה.

קדושה היא לגמרי לא התנזרות. קדושה היא הזמנה. כמו שאומרים תחת החופה "הרי את מקודשת לי" – מיוחדת ומזומנת לי. קדושה יכולה לחול רק לאחר שהזמינו אותה. בספרי החסידות זה נקרא "הכנה", הכנה למצווה. ההכנה מתחילה תמיד מתוך צמצום, הבלגה, ריסון. אם הקודש יהיה זמין מדי, הוא לא יהיה זמין בכלל. קדושה אמיתית קשורה לריכוז ולהתמקדות. ולכן אסור לנו לבוא בכל עת אל הקודש. אדרבה, עלינו להתגעגע אל הקודש ושוב להתגעגע, ואז להמשיך ממנו קו דק, מדויק. לצייר אותו בתוך החיים שלנו.

להתקדש זה לצייר אלוקות. לגרום לאור להפוך למציאות, להתגבש. להיות חיים, חיים מלאים וטובים.

ולכן מפרשים "קדושים תהיו" "יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם". את המשפט הזה אפשר לקרוא בשתי צורות: קדושתי למעלה – מקדושתכם. כלומר הקדושה שלי שלמעלה נובעת מקדושתכם. אפשר גם בפשטות: "קדושתי, למעלה מקדושתכם". הירגעו, הקדושה שלי גבוהה מהקדושה שלכם. מסר אחד מעורר והשני מרסן. זה בדיוק העניין. למעלה בשמים לא חסרה קדושה, חסר רק מישהו שיטבול בה מכחול ויצייר אותה, יוריד אותה, יברא ממנה חיים, עולם, אדם.

התפקיד הזה מוטל עלינו, ולשם כך צווונו "ואל יבוא בכל עת" שלא תפסיד את הנדירות, את ההכנה,

דע לך שקדושת השם יתברך למעלה מקדושתך, אך גם דע לך שכל הקדושה שלמעלה נובעת מקדושתך שלך.

התורה מלמדת אותנו לחיות בין שתי הקצוות הללו. להשתוקק למעלה כדי לקדש את מה שלמטה.