דברים חזון – לחיות עם חזון גדול

בס"ד

את הכוח לרדוף אותנו ולערער על זכויותינו וקדושתנו, מקבלים הגויים מהספקות שלנו, ומחוסר אמונה.

קושי, עוני וצער הם רק מצבים חולפים אבל החזון הוא עניין נצחי, ליהודי יש כוח לחזות גאולה.

בפרשה משה רבינו מוכיח את ישראל במילים 'אחד עשר יום מחורב' והוא מונה והולך את כל התלאות והסיבוכים שנגרמו בעטיים של חטאי דור המדבר. התארכות המסע במדבר הוא סוג של גלות, וכאן משתקפים גם כל שאר הגלויות, וכל התלאות והייסורים שעוברים כיום על כל אחד ואחד. בתוך דברי התוכחה הללו מתבהר גם הסיבה המרכזית של כל מאורעות הגלות, הכללית והפרטית – הכל תלוי ונובע מחוסר אמונה.

*

על הפסוק 'אחד עשר יום חורב' כותב רש"י: אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה.

המסע לארץ ישראל יכול היה להימשך זמן קצר ביותר, הוא התארך עד ארבעים שנה והכל בשל חטא העגל והמרגלים. שני החטאים הללו היו תולדה של ספקות באמונה, שאלות על ה' ועל הצדיק, והתלבטויות שאינן במקומן.

בלי ספקות!

כשמדברים על חוסר אמונה נדמה שהסכנה הגדולה ביותר היא כפירה ורעיונות של היפך האמונה, אבל באמת אין לך דבר קשה לאמונה כמו הספק. לא כפירה, רק ספק כלשהו שמנקר בלב. הספקות והחששות שוללת מאיתנו את ארץ ישראל ומרחיקות אותנו מהאמונה.

למעשה, כל גזירת הגלות לא נבראה אלא מכוח ספק, שבשעה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לזרעו את ארץ ישראל הוא שאל 'במה אדע כי ארשנה', ועבור השאלה הזו, כפי שאומרים חז"ל, נקנסה על בניו גזירת הגלות. זה לא עונש כמו שזו תוצאה. אם הינך שואל 'במה אדע' משמע אתה מסופק אם תקבל, הספק שלנו מחזק את הביטחון שלהם. אם אתה מסופק עד כמה הינך שייך לה' ולטוב, מישהו אחר בטוח שאתה שייך אליו, ח"ו.

בימים אלה אנו אבלים על החורבן ומתגעגעים לגאולה, בגלותנו אנחנו נאנקים תחת עול שיעבוד גלויות, סובלים רדיפות, מגורשים ומתגלגלים בנכר, גם ברוחניות אין לאדם מקום, היצר מציק ומטריד בפיתוייו ושולל ממנו שלוות נפש ויישוב הדעת, לאחר מכן הוא גם עולה ומקטרג ומערער על זכויותיו היהודיות. באופן זה גם מתנהגים כלפינו אומות העולם שמערערים מאז ומעולם על ייחודיותנו על היותנו עם נבחר לה', ובעיקר על ארץ ישראל. וכל הגלויות הללו מקבלים כוח מחוסר האמונה שלנו.

מהיכן יש לגוי כוח לערער על מעמדו הנבחר של היהודי, מאיפה מקבלים האומות כוח לרדוף את עם ישראל, מניין יש להם כוח לאחוז בארץ ישראל? את התעוזה שלו להתריס מולנו שאין לנו חלק ונחלה בארץ ישראל ובבית המקדש, נובעת מחוסר האמונה שלנו. הוא הדין בנוגע לגלות הנפש. אנחנו מרבים להתאונן על ניסיונות וקשיים ועל יצר הרע עז פנים שמרשה לעצמו לגרש אותנו ממקומות שכבר אחזנו בהם, מעיז להכשיל אותנו שוב ושוב וגם לקרוא ערער על הישגים שזכינו בהם משנים קדמוניות, מאיפה הוא שואב את החוצפה הזו?

החוצפה שלו היא הצד השני של הספקות שלנו. בכל מקום שאתה מסופק בו, יש מישהו אחר ששואב משם בטחון. כל המעידות שלנו במדבר בדרך לארץ ישראל קשורות לחוסר בטחון ולספקות. או שאיננו בטוחים שהארץ טובה עבורנו, או שאנו מתלבטים האם עוד ישוב אלינו משה וינהיג אותנו, הספקות מאריכים את הדרך לארץ ישראל וגורמים לדור שלם למות לפני שיזכה לראות את הארץ.

שבת חזון

השבוע מפטירים בחזון. החזון הוא צוהר התקווה בתוך בית סוהר של גלות. ייסורים, צער, עניות ודחק, כל אלו הם מצבים וכל אדם נקלע בחייו למצבים שונים. למעשה כל הגלות היא מצב שנקלענו אליו, אבל מצב הוא רק מציאות מסוימת בזמן נתון. לעת עתה צר לי, עכשיו כואב, בינתיים חסר לי. הגאולה, כך אנו מאמינים ויודעים, כבר מוכנה לבוא. יש גאולה, יש פתרונות, לכל מצב וגם הקשה והמסובך ביותר, יש מוצא ועצה טובה, השאלה איך נחזיק מעמד עד שנגיע לשם. 'חזון' משיב על כך.

הנבואה החזיקה את כלל ישראל דורי דורות, עד היום אנו נשענים על נבואות טובות ובשורות של גאולה שמסרו לנו נביאי ה' מדורות קודמים. הנבואה מתעלה מעל המצב הנוכחי ומביאה בשורה מזמנים אחרים, מהשמים ומההשגחה העליונה שמלווה את כל צעדינו.

כל יהודי חייב לחיות עם חזון גדול, חזון של גאולה ופדות, של בשורות טובות ישועות ונחמות. ישראל, כמו שנאמר בגמרא, אם אינם נביאים בני נביאים הם. הנבואה היא כישרון יהודי, ובכוחו של אותו כישרון לחפות על חולשות אחרות שנגרמות לנו בגלותנו. הנביאים הקדושים היו מסוגלים להתרומם כלפי מעלה ולשמוע דבר ה', או לראות חזיונות, יהודי פשוט יכול להתנבא מתוך האמונה הפשוטה שלו. אמונה היא זוג עיניים, ואם מסביב רואים רק קושי וכאב, נוטל היהודי את זוג עיניו היהודיות, עיניי האמונה, ומשקיף הרחק אל מעבר להרי החושך באור הגאולה.

השעה ששייכת לה' יתברך

בס"ד

בימים הללו מזכירים רבות את נושא הגלות והגאולה וגם סוגיית הנופש והחופש מצטרפת לדיון, יש קשר בין הנושאים. הא בהא תליא.

עם ישראל ידע תקופות שונות של גלות וגאולה, ואלו אינם רק פרקי זמן שונים אלא מאפיין מובהק למהות היהודית. שלא כאומות אחרות, עם ישראל מגיב מבחינה גופנית בהתאם למצבו הרוחני, אם משהו בפנים לא בסדר לא תתכן מציאות חיצונית תקינה. הגלות הראשונה היתה במצרים, לאחר מכן יצאנו לדרך ארוכה לעבר ארץ ישראל. הארץ הקדושה היא ביטוי גיאוגרפי לגאולה. כלומר, החיים האמתיים בארץ ישראל הם חיי גאולה, לקראת חיים שכאלו צעד עם ישראל. אבל המסע במדבר התמשך הרבה מעבר למצופה והכל בעקבות אירועים שונים שהשפיעו עליו ומתחו אותו על פני ארבעים שנה!

רוב האירועים הללו קשורים בתלונות.

פעם 'מי מריבה' – רוצים מים, ופעם לא מסתפקים בלחם שהורעף משמיים, רוצים בשר. פעם אלו המרגלים שיש להם השגות על הארץ הטובה. כל החטאים הללו קשורים בתלונות וחוסר שביעות רצון, והתוצאה – ארבעים שנה במדבר ומותו של דור שלם מחוץ לגבולות הארץ. מהיכן כן זה נובע?

חוסר שביעות רצון אינו קשור למה שיש או אין, ההתמרמרות מצויה בפנים והמציאות רק מסייעת לה להתנקז החוצה. ההתמרמרות היא גלות. בתוך כל אדם יש חלק גלותי והוא שממרר את חייו וגורם לו לחוש תמיד לא במקום, לא מרוצה, ולא מספיק.

התלונות האריכו את המסע במדבר ומתחו את הגלות, אבל לאו דווקא בעונש, זו היתה תוצאה. אינך מסוגל להיות מרוצה כאן? אם כן לא תהיה מרוצה בשום מקום אחר, גם לא בגן עדן! בשביל מה לך ארץ ישראל?

ארבעים שנה במדבר ומ"ב מסעות לימדו אותנו להיות מרוצים.

סיומו של המסע במדבר והכניסה לארץ ישראל מצוינים בתורה הקדושה כהגעה אל 'המנוחה ואל הנחלה'. ארץ ישראל ובית המקדש הם קרקע ובסיס רוחני לחיי גאולה, הביטוי שלהם בנפש פנימה היא שלווה ויישוב הדעת. להיכנס לארץ, מבחינה פנימית, היינו למצוא את מקומי בעולם, להיות שמח ומאושר בחלקי שנתן לי ה', להצליח להרגיש תחת השגחה עליונה. לראות את ה' אצלי עימי ואיתי. זו קדושתה של ארץ ישראל.

דיברנו על להיותם מרוצים ויש לנושא הזה מהות פנימית רחבה הרבה יותר. חוסר שביעות רצון והעדר שלווה, טלטלה ובלבול הדעת, אלו רק סימנים לגלות, גלות הנפש וגלות כללית. התיקון לכל המצבים הללו צריך לבוא מבפנים, אנחנו זקוקים לגאולה, והגאולה היא דעת.

הפסוק אומר "לכן גלה עמי מבלי דעת" – הגלות היא תוצאה של חוסר דעת. וכך גם מתואר חיזיון אחרית הימים "ומלאה הארץ דעה את השם". התגלות הדעת היא חלק בלתי נפרד ממציאות הגאולה באחרית הימים. חיזיון נוסף מעתיד לבוא מתאר את האיש "תחת גפנו ותחת תאנתו", נשמע קסום, אבל יש כאן הרבה מעבר לזה.

לעתיד לבוא יתרחש דבר נפלא, אנשים ינפשו תחת גפנם ותחת תאנתם שלהם, הדשא של השכן כבר לא יהיה ירוק יותר. כאשר אדם מסוגל למצוא מנוהה בחלקו שלו ובגורלו, הריהו בן חורין. פטור מהצורך לערוך מסעות במדבר כדי למצוא לעצמו מקום, בן חורין מההכרח לשוטט ולהיטלטל, הכל נמצא היכן שהשם יתברך הניח אותו, יש לו הכל ומאומה לא חסר לו.

לזאת ייקרא 'ישוב הדעת'.

אם יש דעת יש חירות, ואין לך נופש טוב מזה. איך מגיעים לישוב הדעת?

רבינו הקדוש לימד אותנו את עצת ההתבודדות. אצל אנ"ש נהגו לכנות את העצה הזו 'ישוב הדעת'. בתוך עולם אפוף דעות ועצות רעיונות ופלפולים, המצרך הזה נדיר מאוד. הצורך בישוב הדעת חיוני יותר מתמיד, בגשמיות וברוחניות, במיוחד עבור מי שמעוניין לנפוש קמעא לפני שתחול השנה הבאה עלינו לטובה.

בתקופה זו עוסקים רבות בנושא גלות וגאולה וגם בענייני נפישה והתאווררות, הדברים קשורים זה לזה. כבני אדם הצורך שלנו לנפוש ולנוח מובן, אבל אם מתבוננים מוצאים שדווקא בתקופה זו וסביב הנושא הזה יש כל כך הרבה חוסר מנוחה בלבול והתרוצצות מתישה, והדבר אומר דרשני.

יש כאן רמיזה מדויקת מאוד שמכוונת אותנו לשים לב לגלות שבנפש ולצורך שלנו להיגאל. כל מקום שאין בו ישוב הדעת חסרה שם גאולה, וכל מקום שאין בו גאולה דרוש שם יישוב הדעת. מה שהעולם רחוקים מה' יתברך, אומר רבינו ז"ל, הוא מחמת שאין להם יישוב הדעת. זו גם הסיבה שאין לאדם מנוחה, אין לו מקום בעולם, אין סיפוק ואין רגע רגוע של שובע ורצון.

כל העולם מדברים על גאולה מזכירים את הגלות, נאנחים בכאב, וממשיכים להתרוצץ עם גלגל הזמן וגלגוליו השונים. המפתח לגאולה נמצא כאן ולא רק לעתיד לבוא, המפתח נמצא ביד שלנו, בתוך עשרים וארבע השעות של היום יש שעה אחת שאינה שייכת לעולם הזה ואיננה שלנו, זו השעה של השם יתברך, שעה של ישוב הדעת. אם נדע להשאיר את השעה הזו בידיים של ה', דהיינו להקדיש אותה לשיחה של בינו לבין קונו, לדבר לשוח לספר לבקש לצעוק לשתוק להודות ואפילו לחזור על אותו דיבור שוב ושוב ושוב, הרי השארנו לעצמנו פתח של גאולה.

 

 

מסעי – להתעורר מחלום הגלות

 

יהודי מוכרח מדי יום לסבול קצת, צער קטן טלטולים קטנים, העיקר לא להתלונן. עוד טלטול קטן – עוד קצת אמונה.

הגלות נבראה כדי שנצא ממקומנו ונגלה את מה שהיה נסתר מאיתנו, גלינו כדי לקנות דעת ולהגדיל אמונה.

קשר מיוחד שורר בין תקופת ימי בין המצרים למסעות המדבר. אנו מזכירים את הצרות והגלויות שעיקרן טלטול וחוסר מנוחה. צערו הגדול ביותר של האיש הגולה שאין מנוח לכף רגלו. צדיקים שערכו גלויות לתיקון הנפש הקפידו לא ללון במקום יותר מלילה אחד. חוסר מנוחה מסב לאדם סבל רב, וגם כאשר הוא נח אין מנוחתו מנוחה. מטבעו אדם מתקשר לסביבתו, מכה בה שורשים, מתחבר לאנשים ולומד את מנהגי המקום, כל מעבר דירה הוא סוג של עקירה, ובני ישראל במדבר עוקרים את דירתם ארבעים ושתיים פעמים במשך ארבעים שנה. זו גלות והיא סוללת דרך לארץ ישראל. גם הימים הללו, ימי בין המצרים, סוללים את הדרך לגאולה ולמנוחת הנפש.

*

אף אדם אינו אוהב שמטרידים אותו, דהיינו שמטלטלים אותו ממקומו ומתוכניותיו. הטלטול הוא גלות אבל בחיים אי אפשר בלי קצת גלות ומעט ייסורים. על כל אדם עוברים כל מיני דברים שאינם לרוחו ובניגוד לרצונו וכל עניין שכזה מסב לו צער וייסורים. הייסורים הללו לא הורגים ומי שזוכה הם גם יובילו אותו אל מנוחה ואל הנחלה, השאלה איך מקבלים אותם, את הייסורים והטלטולים.

גולים כדי לגלות

עם ישראל יצא ממצרים אבל עדיין לא נגאל לגמרי, ארבעים שנות המדבר המשיכו בבחינה מסוימת את גלות מצרים, אין מנוחה ואין נחלה, רק בכניסתם לארץ נגאלו ישראל. אבל הטלטולים הללו סללו את הדרך לארץ ועל פי פנימיות אנו יודעים שהם היו רצופים קדושה וניסים. היה לחם מן השמים, היו מים מבארה של מרים וענני כבוד והיו ארבעים ושניים מסעות שרומזים לדברים עליונים. הטלטולים הללו השלימו מסע, וכאן השוני הגדול.

הגלות היא תוצאה של חסרון דעת, כדכתיב 'לכן גלה עמי מבלי דעת' כשאין דעת יוצאים לגלות. גלות מלשון 'גילוי', עליך לגלות משהו שנסתר ממך ובעקבות כך אינך מוצא את המנוחה והנחלה במקומך, כדי למצוא מנוחה וגאולה הינך אנוס להיטלטל ולחפש את מה שיתכן שמצוי אצלך ואינך יודע. גם על פי פשוטו הסיבה שאדם מטלטל עצמו ונוסע ממקום למקום קשורה לחסרונות – נוסעים לשם למצוא את מה שחסר כאן. הצדיקים מלמדים אותנו שכל החסרונות מצויים רק בדעת, אילו היתה דעתנו שלימה לא חסרנו מאומה, וממילא גם לא היינו נזקקים לטלטל עצמנו ממקום למקום.

אבל הטלטולים אינם רק עונש, הם מסכת תיקונים והחיים של כולנו מסכתות של תיקונים. בתוך מסע התיקונים הזה הכי חשוב להיזהר מתלונות. כאן הניסיון הגדול. תלונות וקנטורים מוצאים את האדם מהתיקון ועושים את הסבל לעניין מיותר, וכשאין מוכנים לסבול מעט, אומר רבינו, סובלים הרבה.

המסעות נבראו כדי לתקן פגם אמונה, את הסוד הזה מלמד רבינו מהלשון 'אלה' שהוזכרה במעשה העגל וגם במסעות המדבר, 'אלה מסעי' כנגד 'אלה אלוקיך ישראל'. כל סוג של טלטול שנקנס על אדם מוציא אותו משלוותו עוקר אותו ממקומו ומטריד את מנוחתו, זה מצער אבל באותה מידה גם עשוי להיות מורה דרך מופלא לגאולה. אחת הסיבות המובהקות לחוסר למידה ואי קניית דעת היא עמידה במקום, תרדמה. הנוחות לא תמיד מעידה על גאולה ונפישה, לפעמים מדובר במאסר. אדם מתקשה להגדיל את דעתו ולקנות רחבות מוחין מפני שהוא רגיל לחשוב ולהתנהג כך וכך. ההרגל נעשה טבע וכל חייו מתנהלים על פי טבע עד שאין שם, בחייו הקבועים, שום פתח תקווה לגאולת הנפש ולהרגלים טובים יותר.

חטא הקיבעון

כל חטא העגל התגלגל בעקבות הרגל שכזה. משה רבינו עלה השמיימה ולפי חישוב מוטעה הוא לא שב במועד, מה עושים? מציאות בלתי מתוכננת, על מצב כזה עדיין לא למדנו, לא הכינו אותנו איך מתמודדים. את הפרצה הזו מנצלים שטן וערב רב, הם מסיתים את העם ליצוק את האלוקות וההשגחה לתוך תבנית ברזל. עגל זהב, השגחה צפויה שהנהגותיה ידועות מראש. כמה פעמים אנחנו שוגים בעגל הזה?

אדם מוכן לצפות לישועה, אבל שתבוא במועד ובאופן הצפוי. אדם מוכן להאמין בהשגחה, אבל שלא יסיטו לי את הצלחת, שלא ייגעו בתוכניותיי. התבנית הזו עושה את עבודת ה' ואת האמונה הקדושה לעבודה זרה. משום שכאשר אינך מקבל את מה שביקשת מהכיוון הצפוי, ההשגחה נראית זרה. מהיכן באה, מאיפה נחתו עליי המאורעות האלה?

החטא הזה מאריך את הגלות, מפני שאדם לא יכול להיגאל בלי דעת. חסרון הדעת מריץ אותנו ממקום למקום מותיר אותנו חסרי בית ונעדרי מנוחה, ואת החטאים הללו באה הטלטלה לכפר. המסעות מטלטלות אותנו שוב ושוב ובכל טלטלה, אם מקבלים אותה באהבה, נופלת עוד מחשבה קטנה של אמונה עוד רעיון של השגחה. כן, גם כאן אפשר למצוא את ה'. אכן גם כך צריך ואפשר לעבוד את ה'. כל צער וכל טלטלה קטנה יכולים להיות כלי לדעת גדולה.

 

מטות – בוודאי אפשר לתקן!

 

שני צדדים למטבע הנדר – האיסור וההתר, וחז"ל מוצאים את פתח ההיתר דווקא מהפסוק שאומר 'לא יחל'.

ליהודי יש כוח להקים נדר, וזה מצביע על כוחו להקים גם את עצמו. תיקון חצות מסתיים בהתנערות מעפר וקימה.

פרשת מטות באה לאחר אירועים קשים וגורליים שאיימו על קיומו של עם ישראל; מדיין ומואב, קללת בלעם ועצותיו הרעות שהביאו למעשה שיטים והמכשולים החמורים בערבות מואב. ודווקא בשל גורליותם של האירועים מלאות פרשיות אלו במסירות נפש ועמידה על נפשנו. פנחס בן אלעזר מקנא קנאת ה' במעשה זמרי ומסיר חרון אף מישראל, ובפרשתנו נוקמים בני ישראל את נקמת ה' מיד המדיינים ואת בלעם בן בעור הורגים בחרב. כל העניינים הללו מתקשרים ביחד במהותה של מצוות הנדרים.

*

שני צדדים למטבע הנדר, האיסור וההיתר. על פניו נראה שמצוות נדרים עוסקת רק באיסור 'לאסור איסר על נפשו', אבל חז"ל לומדים דווקא מהמילים שמציינות עד כמה מוחלט הוא הנדר ובלתי הפיך, את צד ההיתר. 'לא יחל דברו' אומרת התורה, וחכמים דורשים 'הוא אינו מוחל דברו, אחר עושה דברו חולין, ואיזה זה – זה החכם שהוא מתיר לו את נדרו' (ירושלמי, חגיגה פ"א דף ע"ו).

לעמוד בניסיון

מצוות נדרים מלמדת אפוא על שני כוחות נפלאים שיש ליהודי, שניהם נצרכים מאוד בפרט כשהוא ניצב נוכח סכנות וניסיונות. ראשית עצם היכולת לאסור איסר, לנדור. רוב רובן של הניסיונות מתעוררים בתחום דברי הרשות, שטח זה הוא בחינת רשות הרבים ושם אדם נהפך לאיש המוני, אחד מתוך רבבות, וכאשר הינך רק אחד מיני רבים ממילא מתרופפת תחושת האחריות וההכרה בכך שבשבילי נברא העולם. והעולם כן נברא עבורך.

נדר הוא כוח יהודי, אין לגוי את היכולת הזו, אבל יהודי יכול לקחת דבר רשות ולהחיל כלפיו איסור מוחלט מדאורייתא. היכולת הזו קשורה ומשפיעה מאוד גם על ההכרה הגבוהה של 'בשבילי נברא העולם', על פי רוב אדם נוטה לתפוס את מקומו בעולם כצופה מן הצד, מה אני כבר מסוגל להועיל?! וכך גם כאשר הניסיונות מתדפקים על דלתו, הוא סבור עדיין 'מה אני מסוגל לעשות?!', פנחס המופיע על פי המדרש זו הפרשה השלישית ברציפות, לאחר שהרג את זמרי וזכה לכהונה וכעת גם הכה את בלעם בחרב, הוא היהודי שחי תמיד בהרגשת 'בשבילי נברא העולם', כלומר איני חייב להיכנע לחולשת הדור לעייפות ולייאוש, יש בכוחי להועיל בס"ד. לנדור נדר, היינו לגשת אל הניסיון בהרגשה ואמונה שאפשר לעמוד בו, בעזרת ה'.

הלימוד השני החיוני כל כך הוא שתמיד אפשר לתקן. נדר הוא דבר מוחלט, ואנשים רבים נופלים רק בגלל שהמציאות שלהם נראית מוחלטת כל כך. הטוב משום מה נראה תלוי ועומד, גם כשטוב לו אדם מתלבט, להאמין בטוב או לחכות עוד קצת אולי יהיה שוב פעם רע. הטעויות והקלקולים נתפסים כעובדות מוחלטות שאי אפשר לשנותן, ומכאן הייאוש. באה מצוות נדרים ואומרת, שמעת מה אומרת התורה? 'לא יחל דברו', שים לב, באים חז"ל ואומרים 'הבט הצידה, כאן מסתתר פתח חרטה. אתה יכול לתקן, חכם מפר'.

המדרש (רבה, פרשה מ"ג, סימן ד') מפליא לציין עד היכן מגיע כוחו של אותו 'חכם' המפר נדרים, הוא מספר על דין ודברים תורני הלכתי שמתנהל בין הקב"ה למשה רבינו כדי להתיר את הנדר שיאפשר לכפר לישראל על עוון העגל, בסופו של דבר מפר משה את נדרו של הקב"ה כדכתיב 'ויחל משה'.

למצוא פתח

את הלימודים הללו, לימודי ה'אפשר לתקן', מתאמצים הצדיקים כל כך ללמד אותנו. רבינו שואג בקול גדול שאין שום ייאוש, ורבי נתן משנן ללא הרף עד היכן עד היכן מגיעה כוחו של האפשר לתקן. ויתרה מזו, הפתח וההיתר מסתתר בתוך האיסור, אין דבר שאי אפשר לתקן והמילה 'אסור' מציינת שיש אופן אחר, טהור וכשר, שמותר. הריחוק לא בא לדחות אלא להצביע על ששם יש פתח, ולשם כך יש לגשת אל החכם.

הצדיקים נקראים גם חכמים, במיוחד בהקשר להתרת נדרים והמתקת דינים (כמובן מתורה ח' 'ואיש חכם יכפרנה'). תורת ההתחזקות של רבינו כמו כל דיבורי התקווה של רבי נתן, אינן סיסמאות, זוהי חכמה אלוקית עמוקה. כשם שהחכם הבקי בהלכות נדרים יודע למצוא את הפתח, גם הצדיקים המופלאים החכמים ברצון ה', יודעים למצוא עבור כל אחד את הפתחים שכבר נמצאים עכשיו בתוך מצבו האומלל ואף בתוך הצרות שהוא גרם לעצמו, ובתוך כך הטעויות ובתי הכלא שהוא אזק שם את נפשו. כי אין איסור שאין בתוכו פתח אל ההיתר.

שני העניינים הללו נוגעים מאוד לתקופה זו.

בימי בין המצרים אנו חשים נזופים, הצד המסוכן של הנזיפה הוא הריחוק, ואם הנוזף הוא אב הרחמן הדבר האחרון שהוא מעוניין להשיג בנזיפתו זה התרחקותו של הבן היקיר. הגערה היא קריאה לחזור.

פרשת הנדרים מלמדת עד היכן מגיע כוחו של יהודי, הוא מסוגל להתגבר, להקים נדר, כלומר הוא בוודאי יכול גם להקים את עצמו. האבלות כרוכה בישיבה לארץ וגם בקימה ממנה. בתיקון חצות הקינות נאמרות מעם הרצפה ובחליצת מנעלים, אבל מסיימים ב'התנערי מעפר קומי', וכאן מתנערים וקמים.

 

איפה הוא חסר לנו, בית מקדש?

 

בתקופה זו עולים על מפתן הזיכרון יחד החורבן והבניין, מזכירים את ירושלים בבניינה, בחורבנה, ובתקווה לבניינה השלם בקרוב ממש. בעומק הלב, תוך כדי התמודדות עם מועקת שלושת שבועות האבל, שואל יהודי את עצמו, "ובכן, איפה חסר לי בית מקדש?"

באמת, היכן הוא חסר לנו, בחיים, בפרנסה, ואפילו איפה הוא חסר לנו בעבודת ה'?

במילים אחרות אנחנו שואלים – מה נתן לנו בית המקדש שאין לנו היום.

בכמה מתורותיו מלמד רבינו ז"ל על ההשפעה המיוחדת שהיתה לבית המקדש על רוחו של כל אדם. כדוגמה הוא מזכיר פסוק המתאר את בית המקדש "מחמד עיניכם" – העיניים שלכם. מדוע עיניים? העיניים מאירות את עולמנו ומאפשרות היכרות עם העולם, למעשה הן מהוות חלק ניכר בתשתית התודעה שלנו. בית המקדש היה העיניים של הנשמה שמסוגלת היתה באמצעותו לראות רוחניות ולחוות את הקשר האישי עם בורא עולם, כשהיה לנו בית מקדש היו לנו עיניים.

גם היום יש לנו עיניים, אבל העיניים שרואות היטב אנשים נוף וחומר, עיוורות כמעט לגמרי ממראות של רוחניות ונשמה, את נופי הלב הרגש והשכל הרשתית מחמיצה…

הבעיה היא שקשה ואולי אף בלתי אפשרי שנבחין באובדן הזה, שכן כמעט ולא התנסינו בכישרון ראיה שכזה, נולדנו לעולם עיוור.

מבחינה רוחנית, אנחנו עיוורים מלידה!

לאמתו של דבר, ניתן לראות את החורבן כשלל תופעות ומאורעות, אך ניתן גם להעמיק יותר ולהבין את האובדן העיקרי המסתתר מאחורי כל אלו. רבי נתן מדגיש זאת בפירושו לאחד ממדרשי החורבן הסתומים על פי יסודות מאמר "בראשית, לעיני כל ישראל".

גלות היא לקות ראיה. אנחנו מוצאים זאת בצרות הכלל – האופן בו 'נראים' יראי השם בעיני העולם, הצורה בה מתייחסים לקדושת לימוד התורה. הראיה מדגישה את העיקר ומעמעמת את הטפל, וכשהראיה לקויה, העיקר נדחק אל הצד והטפל מרקד במרכז. וכך הרשעות והכסילות מרימים ראש, והענווה והצדקות מצטנעות באפילה.

גם בעולמו האישי מתחולל באדם חורבן שהוא פועל יוצא מראיה לקויה. אי אפשר לנהוג מבלי לראות ובלתי אפשרי לנווט את הנפש או ללטש את מידותיה מבלי לקבל את התמונה הנכונה. העיניים בגלות רואות או רע מוחלט או טוב מוגזם. ואם כך, הצורך הדחוף ביותר בחיינו הוא, זוג עיניים בריאות.

וכאן אנו נוגעים בנשמת חייה של המציאות, רוח אפה של היהדות ושל כל יהודי פרטי, וביסוד קיומו של כל עולם החומר, ארבע היסודות וכל חוקי הטבע – הצדיק.

"כִּי יֵשׁ צַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַחֵן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁזֶּה הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר נִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁזֶּה הַצַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִתְפַּרְסֵם וְנִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם, אֲזַי נִפְתָּחִין הָעֵינַיִם שֶׁל הָעוֹלָם. שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּכְלָל בְּזֶה הַחֵן הָאֱמֶת שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הַחֵן וְהַיֹּפִי שֶׁל הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְקָרֵב אֵלָיו וְנִכְלָל בּוֹ, נִפְתָּחִין עֵינָיו וְיָכוֹל לִרְאוֹת, וְהָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ" (ליקו"מ תורה ס"ז, בדילוג).

 

החן הפאר והיופי של העולם, דהיינו אור הצדיק, הוא כוח הראייה העולמי והאישי, וכשבעולם ניכר אותו חן פאר ויופי, אזי כל מי שנכלל בזה החן יכול לראות. את היכולת הזו הביא בית המקדש לעולם ולכל יהודי ויהודי בתקופת המקדש. היכולת הזו – כפי המבואר בתורה הזו – מושגת גם על ידי התגלות עניינו של הצדיק בעולם.

החורבן מבחינתנו ובשפת העכשווית מבטא בעיקר בחוסר הרגשה בצדיק, דהיינו אי יכולתו של העולם 'להבין' את יופיו של הצדיק, את המיוחד והנפלא שבתורתו ואת הענוג והמתוק שבחיי עבודת ה', התבודדות, שמחה התקשרות לצדיקים, תפילה וכו'.

הצדיק הוא יסוד קיומו של כל העולם: "וכל מי שנכלל בהפאר וההידור והאמת שלו, הוא מסתכל בכל המידות הנמשכין מהד' יסודות, דהיינו שמתחיל להסתכל על עצמו לשוב להשם יתברך…" וכאשר העניין הזה נסתר ובלתי מורגש, עין לעולם עיניים, אין לאף אחד עיניים, ממילא אין דרך, נמצא שאנחנו תקועים בפקק ארוך של גלות…

הגאולה לעומת זאת היא פקיחת עיניים. היכולת להסתכל על עצמך בעין ברורה ולהבחין בין טוב לרע, לראות בכל דבר את החן האמיתי, לקבל הרגשה בקדושה ולהצליח להבחין גם בדרוש תיקון – היכולת הזו היא גאולת הפרט, וכך גם תתרחש גאולת הכלל, שהלא אם הראייה הכללית תתבהר, החורבן ייעלם. הטוב יודגש והרע יסתלק או יתוקן, העיקר יהיה בראש והטפל ישמש לו ככסא. החורבן, שעיקרו מבול של דעות והיפוך יוצרות, ייהפך לבניין של טוב, יופי ופאר.

נשאלת השאלה – איך מרפאים את העיניים?

דמעות הן טיפות המרפא הפלאיות. הבכייה על החורבן גונזת בחובה את כוח הבניין.

זו הסיבה שהאבלות על חורבן ירושלים קשורה מאוד בדמעות. הדמעות בנושא הזה אינן רק התפרצות טבעית של רגש. רבינו מלמד שהבכי הזה כשהוא נעשה באופן הנכון, לא מתוך ייאוש אלא מתוך געגוע ותקווה – בכי שכזה רוחץ את העיניים ומחזיר להם את כח הראייה. ולכן מבטיחים לנו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא רק בעתיד, עכשיו! בכל יום ומתוך כל דמעה של אבל, ניתן לשקם חלקי ראיה אבודים ושכוחים. וזו המטרה המרכזית של האבלות. לתקן, לרפא, להחזיר עטרה ליושנה.

ט' באב – אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ

נטפי נחמה והתנוצצות גאולה בענייני ט' באב

לידת משיח בט' באב

ביום תשעה באב נחרב הבית ובו ביום, כפי שמספרים חז"ל, גם נולדה נשמת גואל צדק (ירושלמי, ברכות פ"ב ה"ד). החורבן והגאולה שכנים, ואדרבה הגלות עצמה מעוברת באור הגאולה שעתיד להיוולד ולצאת ממנה. הגעגוע למשיח והייחול להופעתו מתוארים בספרים הקדושים גם ובעיקר כתקווה ללידת נשמת משיח, בהבנה פנימית משיח ותקופתו הם אור שצריך להתגלות ולכל התגלות קודמת תקופה של הסתרה. ההתכסות משמשת כעין תקופת עיבור ולפיכך 'עיבור' מלשון עברה וזעם (ברכות כ"ט: 'בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה'), כלומר בתוך העברה והזעם של מאורעות הגלות ובתוך כל המעברים שעוברים על ישראל מסתתר אור הגאולה שעתיד להיוולד. גם בצליל המילה 'גלות' זועקת ברמזיה ההתגלות שמתכוננת להפציע.

לאור זאת ממתיקים צדיקים טעם מדוע דווקא ביום המר והנמהר בשנה, יום ט' באב, נולדת נשמת משיח. הם מסבירים כך: על מנת לפעול ולהביא לעולם דבר חדש נדרשת השתוקקות, פעולה שנעשית בלא חשק לא תניב תוצאות ממשיות. והנה הגלות לכאורה מחלישה את כוחותינו, מרחיקה וגורמת לכאורה לאפס כוח, ומתעוררת בלב קושיה – איך מתוך חוסר מעש שכזה, באפס כוח וחדלות מעשים יופיע כאן אור חדש כל כך שיהיה בכוחו להמיר חוקי עולם ולשנות את פני המציאות ולגאול את כל נשמות ישראל. השאלה הזו יכולה להיות מנוסחת גם כלפי לידת משיח, איך יתכן שלאחר כל כך הרבה שנים של ירידת הדורות, כאשר כל התקופות הזוהרות והגדולות מאחורינו, תיתכן לידתה של נשמה כה גדולה כנשמת משיח?

והתשובה תינתן בדרך אדרבה. הריחוק והחולשה מציינים את מצבנו לעת עתה, אבל מאידך בתקופה זו ממש מתעצמים הכיסופים העולמיים להתקרבות לה' להתגלות אור חדש לפדות וגאולה, יותר מאי פעם. הריחוק מעורר חשק רב יותר גם אם הוא איננו ניכר עדיין. השתוקקות זו בכוחה לפעול התגלות של אור חדש וגאולה, ו'פתאום יבוא אדון אל היכלו'. ועל זו הדרך, דווקא ביום ט' באב המציין את החורבן וההתרחקות, מתעוררת מטבע הדברים השתוקקות יתרה, ובכוחה לפעול לידתה של נשמת משיח (ראה בני יששכר, מאמרי תמוז אב, מאמר ג').

ביצה וגלגל שחוזר בעולם

כחלק ממנהגי האבלות של תשעה באב נהוגה בסעודה מפסקת אכילתה של הביצה. בצורתה הסגלגלה רומזת הביצה לאבלים רמיזה של תקווה, לאמור – עוד יתהפך הגלגל לטובה.

ההיפוך הוא סוד גדול, חז"ל מציינים שתשעה באב קרוי 'מועד' והוא עתיד להפוך לנו למועד כפשוטו. ההיפוך קשור ליציאה ממצב למצב באופן היותר קוטבי, נס פורים היה בגדר 'ונהפוך', וכך גם לעתיד תתהפך כל המציאות ויתחולל שינוי מן הקצה אל הקצה, כדכתיב 'כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה".

ההתהפכות רומזת לעניין נשגב ויסוד גדול. על חורבן וקלקול אפשר להסתכל בשני אופנים – לומר למשל שהבניין אינו קיים כי הוא נחרב, והאדם מת כי הוא כבר לא חי, ואנכי בשפל המדרגה כיוון שנפלתי. ויש מבט אחר, מואר: חורבן היינו בניין הפוך, וכל שיש לעשות הוא להפוך בחזרה. גלות היא גאולה רק בהיפוך. קינות הם תיקון ורק האותיות מהופכות. רשע הוא היפוכו של צדיק, דהיינו ברגע שיהרהר תשובה בליבו יכול שיהיה צדיק (קידושין מ"ט: הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק, מקודשת שמא הרהר תשובה בליבו).

וזאת רומזת לנו הביצה. גלגל הוא שחוזר בעולם, חורבן הוא היפוכו של הבניין, וכשם שכל העולם מתגלגל והזמן מתגלגל, מעגל השנה מתגלגל וכל הנשמות מתגלגלות, הרי אם הגעת עד לכאן – הינך יושב על הקרקע בקוטב הנמוך ביותר, משמע ברגע זה הינך מכוון בדיוק כנגד הקוטב העליון, תכלית העלייה. כדי להיות שם למעלה נדרש רק היפוך, וההיפוך עניין של רגע 'פתאום יבוא אדון', רק אל תיטוש את הגלגל. מר לך? אמור קינות כי כבר כעת הינך מחזיק בידך תיקו"ן למצבך.

עניין תשעה באב שחל להיות בשבת ודברי השו"ע שמעלה אדם על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

בשנה זו חל יום תשעה באב בשבת וצדיקים מציינים שיש בכך משום המתקת דינים. השידוך בין שבת ליום החורבן מחולל תמורה מיוחדת במשמעותו של החורבן וממציא הזדמנות מיוחדת לגאולה. העניין יומתק על דברי השו"ע בנוגע לסעודה מפסקת בשבת 'מעלה אדם על שולחנו אפילו כסעודת שלמה המלך בעת מלכותו' (או"ח, סימן תקנ"ב). יש כאן רמיזה:

תקופת מלכותו של שלמה המלך נחשבת נדירה מכל היבט, גם על פי המציאות החומרית שהתגשמה אז בארץ ישראל ובירושלים שהפכה בירת העולם, ויתרה מזו במשמעותה הפנימית שכפסע היה בינה לגאולה שלימה.
שלמה בן דוד המלך היה האדם הקרוב ביותר לתואר 'משיח', כבנו הישיר של דוד שמשיח ייצא מחלציו וכמי שזכה שבימיו יבנה בית המקדש. חכמתו של שלמה היתה חכמה אלוקית והיא שהביאה את כל ממלכות תבל לשחר לפתחו, מלכות זו ביטאה באופן היותר מושלם את מלכות ה' עד שכתוב בו 'וישב שלמה על כסא ה', ובימיו 'קיימא סיהרא באשלמותא' כלומר מצב זה נשק ממש למציאות שתתממש רק לעתיד לבוא אז יושלם הכסא ותתמלא הלבנה מחסרונה.
גדולת שלמה ותקופתו לא נבעה רק מגדולה אנושית של מנהיג דגול, בעיקר היתה זו מעלתו הרוחנית שהביאתו לשלמות בלתי מצויה בחכמה בינה ודעת.

הדעת משקפת יותר מכל את מעמדה ומצבה של הרוחניות המתנדנדת בין גלות לגאולה. 'מי שיש בו דעה' אומרים חז"ל 'כאילו נבנה בית המקדש בימיו'. בבחינת אם דעת קנית מה חסרת. הגלות ושפל המדרגה הם תוצאות קטנות הדעת.

שלימות הדעת שונה מכל סוג של שלמות שכלית ותבונית, שכן שלימות זו תתאפשר בעקבות חיבור מלא בין מוח ללב, ככל שהשכלים והמוחין יבואו לידי ביטוי בלב ובמציאות כך תשיג הדעת שלימות יתרה.

בזמן בית המקדש האירו בעולם מוחין נפלאים, אבל הם לא נשארו רק כשכליים והבנות נשגבות אלא התבטאו בפשטות בחוויית החיים גופא כפשוטו, ובהתגלות זו היו ישראל עולים לחזות ג' פעמים בשנה, 'לראות' וגם 'להיראות' ולהשתקף עם כל הווייתם הנפשית ואף הגופנית בתוך האור הזה. החורבן חולל נתק בין מוח ללב, בין המוחין לגוף ששקע בגלות עמוקה.

האבלות היא פעולה של השלכת המוחין, ההתאבלות על כל הלכותיה ומנהגיה היא כעין הסרת הנזר והעטרה, חליצת תפילין, התפלשות באפרים, הוויתור על המוחין והשלכת ההשגות באים לעורר את הלב ומתוך הבכייה לזכות לשדך שוב בין המוח והלב.

כאשר חל תשעה באב בשבת עניין זה נעשה ביתר שאת. השבת היא זמן מחוץ לחורבן. בכל מהותה מבטאת השבת את שלמות הדעת, הסעודות אינן אכילה גרידא אלא תזונה של שכל ומוחין כמובא ומבואר רבות בכתבים, איסור המלאכה והחיוב בהתענגות הם האופן שאנו מתאימים עצמנו ליום שכולו שבת יום ששולטת בו הנהגה עתידית, הנהגה שבימי שלמה היתה תמידית גם בימי החול. לפיכך מעלה אדם על שולחנו בשבת זו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. והרמיזה מדוייקת ומכוונת (מיוסד ע"פ פרי צדיק – דברים, אות ט"ז).