שלח – יש לך אמונה, אל תקושש

בס"ד

 

אדם אוהב לקבל תוכנית מסודרת, מסלול ולו"ז מדויק, אבל כשהיעד הוא התכלית האמיתית, הכללים הרגילים אינם פועלים.

אין דרך לראות מראש את מסלול ההשגחה הייחודי שעל כל אחד לעבור בדרכו אל ארץ ישראל שלו. צריך להיכנס.

יש לנו לא מעט שאלות על מה שקורה ועתיד לקרות לנו, אלו שאלות שמתעוררות בדרך, כאשר הינך יודע על יעד אך עדיין אינך שם ואתה מחכה ומתקדם ושוב ממתין ועושה עוד צעד. בכל תהליך שכזה חוסר הוודאות מציק מאוד. אנשים מתקשים לסבול דקות ספורות של המתנה מבלי שידעו כמה זמן היא תימשך. ובעיקר אדם רוצה להבין, תסבירו לי מה עובר עלי, מה קורה איתי ואיך זה פועל. איננו מסתפקים בבשורה שיהיה טוב, אנחנו מוכרחים לדעת איך יהיה טוב, לצייר את התהליך בעיניים, לעכל אותו. נירגע רק לכשנבין בהיגיון ועל פי הניסיון מדוע הדבר המסוים הזה יעזור לי ולמה הדרך הזו תוביל אותי ליעד הנכון.

*

כל זאת טוב ומתקבל בענייני העולם הזה ויעדיו, בדרך לארץ ישראל הרצון להבין ולמצוא היגיון הוא מכשול גדול, עד כדי כך שהוא עלול להאריך נוראות דרך שאמורה היתה להיות קצרה ישרה ופשוטה. הארכת הדרך וסיבוכה הם עניין שקורה לנו כל יום כמעט, בעטיה של העקשנות הטבעית שלנו להבין ולראות כבר עכשיו איך מה שעובר עליי מוביל באופן הגיוני ומתיישב על הלב להיכן שפניי מועדות. הנטייה העקשנית הזו מפריעה לנו לגשת בקלות יתרה למה שמגיע לנו והוכן במיוחד עבורנו.

לא רצו להאמין

העניין הזה מומחש בצורה כואבת עד מאוד בפרשתנו, פרשת שלח. המרגלים שבני ישראל מתעקשים לשלוח לתור את הארץ לפניהם, הופכים לחוסמי הגישה אל הארץ ובגינם מאחרת ירושת הארץ בארבעים שנה ונגזרת גזירת החורבן. הקלקול במעשה המרגלים, כפי מה שמלמדים חז"ל, לא החל בדרכם חזרה – ההתחלה היתה פגומה ומבשרת רעות, ולמדים זאת מהלשון 'שלח לך' כלומר המרגלים הללו יוצאים לשליחות מיותרת מבחינת השי"ת, ואם רצונך שלח אתה אותם לרצונך. את דברי ה' למשה במלואם מביא רש"י 'אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות'.

את בשורת ירושת הארץ אנחנו מקבלים משנים קדמוניות, היא הובטחה לאברהם אבינו וליוותה אותנו מאז ועד היציאה ממצרים, כעת ההבטחה קמה לתחייה, הולכים ומתקרבים אל המקום המובטח. ההבטחה מבשרת על ארץ טובה שכן נאמר לנו 'העלה אתכם מעֹני מצרים', אתם מגיעים משפל המדרגה וממקום שאין למטה ממנו והארץ טובה היא, לשם מה לשלוח מרגלים?

המרגלים הם ביטוי לחוסר אמונה בהבטחת ה' ובמידה שווה זו עדות על חוסר אמונה בעצמינו. רבי נתן מרחיב על כך ומסביר: ארץ ישראל היא האמונה, ובנוגע לאמונה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בשני אופנים הפוכים כביכול – הוא משתדל בתחבולות ובדרכים שונות עם כל אחד ואחד לקרבו לאמונתו בכל מיני השגחות נפלאות, אך יחד עם זאת כל ההתרחשות הזו מוסתרת בחוק רוחני ושמו 'בחירה'. גם לסיפור השגחה מפעים שאי אפשר לטעות בו מתלווה אפשרות נוספת, מקום לטעות בו. בעולם הזה ניתן לפרש כל דבר בדרכים שונות, והכל תלוי בך בנאדם. המרגלים יצאו לשליחותם כדי לא למצוא את ארץ ישראל, והסיבות לכך מובאות בחז"ל. הכלל שכבר בהליכתם הם שבו, כדכתיב 'וילכו ויבואו' (וראה רש"י). יתרה מזו, השליחות גופא נבעה מתוך חסרון אמונה, הטלת ספק, עם ישראל שולח את המרגלים 'לחפור את הארץ' לחקור ולחפור בתוך ההבטחה של ה', לבחון אותה ולבדוק, זו כניסה גרועה מאוד למקום כמו ארץ ישראל.

לחסוך מסע מיותר

החקירות נובעות לא רק מאמונה לקויה בה' – זו גם חלישות דעת ונמיכות רוח אישית. אדם לא מאמין בעצמו, עושה צעד לא כדי לצעוד אלא כדי לבחון, אצליח? אולי לא? כך לא נכנסים לארץ ישראל.

אנחנו מורגלים לבקש תוכניה ולעכל כל מהלך באמצעות ההיגיון, אבל ברוחניות אמונה ועבודת ה' זה מכשול. למעשה אין כל דרך הגיונית שמובילה אותנו אל המקומות האמתיים אליהם אנו אמורים להגיע. ההתעקשות להבין ולחקור את מה שיוביל אותנו אל ה', כותב רבי נתן, הורסת לנו את הדבר שאנו מעוניינים להשיג. ולכן מתארכת הדרך, הרבה דברים יכולים היינו להשיג בקלות, לגשת ולהיות שם, החקירות וההיסוסים האריכו את הדרך. אדם מקבל מתנה מה' אבל הוא מתעקש להבין איך יתכן שהוא הקטן קיבל מתנה כזו, לא מוכן לפתוח את העטיפה את שתתיישב דעתו שאכן כן זו מתנה אמיתית, וכשאין ברירה נאלצת ההשגחה להאריך לו את הדרך, אולי אחרי כמה וכמה תלאות ונדודים, לפעמים רק אחרי כמה גלגולים יסכים האיש לקבל את המתנה, להתחבר לאמת ולחיות את יהדותו הנגישה והפשוטה כל כך.

בשלהי הפרשה מוזכר מחלל השבת הראשון – המקושש, ויש כאן רמיזה: שבת כמו ארץ ישראל הם גילוי האמונה, לשבת צריך להיכנס ולא לצאת באמצע כדי להשלים את החסר. אל תחלל את האמונה, אל תצא לקושש. גם אם נדמה לך שאינך ראוי, קבל את העובדה ששבת היום לה'.

(ע"פ ליקו"ה יו"ד שבועות ב')

כְּגַוְנָא – מאמר מקיף על פי קבלה וחסידות

 

אחד הרגעים המרטיטים של שבת קודש מונח בין אמירת 'מזמור שיר' ל'ברכו' של תפילת ערבית, בקהילות רבות בימנו נהוג לומר אז את מאמר הזהר מפרשת תרומה 'כגוונא דאינון מתייחדין באחד', אף מבלי להבין את תוכנו הלב הולך בעקבותיו ונכון לקבל פני שבת מלכתא, להלן נשתדל בעז"ה להסיר קמעא מהלוט.

שעה זו מיוחדת במינה, שעה של התחלפות גוונים ושל שינויי הנהגה, מהנהגה של חולין להנהגת קודש ואכן מקובלים וצדיקי הדורות הזכירו באופנים שונים שראוי להקדיש את הזמן הזה להכשרת הנפש.

השינוי העיקרי שמתחולל מתבטא בעיקר במה שנקרא התפשטות הגשמיות, וכעת מה שקורה זו התפשטות גשמיות כללית, הוי אומר  – המציאות עצמה פושטת צורה כדי ללבוש צורה אחרת.

התרחשות שמיימית זו מתוארת בין שאר תיאורי ההוד והסוד הממלאים את מאמר הזהר 'כגוונא'.

 

"כְּגַוְנָא דְאִנּוּן מִתְיַחֲדִין לְעֵלָּא בְּאֶחָד. אוֹף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְאֶחָד לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן לְעֵלָּא חָד לָקֳבֵל חָד".

הסמלים המובהקים של השבת הם השלום והברכה, כדאמרינן 'שבת שלום ומבורך'. יש כאן אור וכלי או שפע ואמצעי. אמרו חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', הוי אומר – השלום הוא האמצעי להמשכת הברכה והכלי להחזיק בה.

 

למעשה מי שמצטיין בשלום אלו העולמות העליונים, בעולמות תחתונים השלום נדיר יותר, ויש לכך פשר: ככל שהכוחות נמצאים בשלבים מוקדמים יותר, בכוח לפני שיצאו אל הפועל, קל יותר להשלים ביניהם. הרבה דברים סותרים יכולים להתיישב במוח אבל כשהם באים לידי מעשה, האחד סותר לחברו ומבטלו, אולם לעתיד לבוא האחדות תוגשם בשלמות גם בעולם הזה. במאמר זה מלמד הזהר הקדוש שגם היום, בשבתות, מושגת אחדות מעין העתיד לבוא.

 

הפסוק אומר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' – ההתייחסות הנפרדת לה' ולשמו, מתכוונת לשתי הבחינות שנקראות 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. כלומר שני האופנים שאחדות ה' מתגלית, בעולמות העליונים והתחתונים. שתי הצורות הללו מתבטאות בקריאת שמע שמורכבת מפסוק ראשון 'שמע ישראל' ולאחריו 'ברוך שם'.

 

שמע ישראל נאמר בקול רם ומבטא את התגלות אחדות ה' בגילוי כפי שהדבר מתאפשר בעולמות העליונים, ואילו ברוך שם נאמר בלחישה ומבטא את התגלות אחדות ה' בעולמות התחתונים, בחשאי ותחת מעטה של הסתרה בדרך הטבע.

 

ההבדל הזה קיים היום בעולמות עליונים, אולם לעתיד לבוא, אומר הפסוק, כפי שהשם יתברך אחד בהיכלו, כך יהיה גם שמו דהיינו – נוכחותו בעולמות התחתונים, אחד. כי האחדות תתגלה בפועל בעולם הזה ויראו עין בעין מציאות אלוקית בלבד.

 

השלמות שעל ידי השבת

מעין הבשורה הזו מתגשמת מדי שבת בשבתו. בשבת משיגה כל המציאות שלימות מעין זו שתושג לעתיד לבוא. ביום הזה עולה הקדוש ברוך הוא ויושב על כסא כבודו. הישיבה על הכסא היא הביטוי המלכותי המושלם ביותר, ביטוי שנחסך בעוונותינו מפני שאין השם שלם ואין הכסא שלם. אבל בשבת העולם מקבל צורה של לעתיד לבוא, וכדי שיוכל המלך לשבת על כסאו, יש להשלים את הכסא. כסא מלשון כיסוי – דהיינו העולם הזה שבו נוכחות ה' מכוסה ונסתרת, ובשבת גם המציאות הגשמית מקבלת צורה רוחנית, ואפילו העולם הגשמי מקרין אחדות ה', שלום וברכה.

 

אולם שלמותה של השבת תושג דווקא מלמטה, דהיינו מהעולם הזה, וכפי שכותב הזהר הקדוש:

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד. לְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד, כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

 

הקדוש ברוך הוא, מודיע מאמר הזהר, לא יישב על כסא כבודו שהיא השכינה עד שהאחדות תושג קודם בעולם הזה. דהיינו: שבת לא תתחיל שם לעילא, עד שבלב היהודי השוכן כאן למטה תושג הרגשת האמונה והאחדות, שכן הכסא של ה' הוא הראש שלך רבי יהודי, שיכיר עתה באחדות ה'.

 

רזא דשבת איהי שבת

בפסקה זו מבואר סוד השבת שהיא השכינה הקדושה, הנקראת 'שבת' משום שבה, דהיינו במידה הזו, שבת הקדוש ברוך הוא מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי החול.

נסביר: השבת היא היום השביעי, ולמעשה כל שבעת הימים הם כנגד שבע ספירות עליונות, שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד החל מיום ראשון ועד יום השישי, שבת היא כנגד הספירה השביעי והאחרונה, מלכות.

כל שש הספירות מבטאות פעולות שונות, החסד והגבורה הם הנתינה וההתגברות וכן הלאה. הספירה השביעית אינה מבטאת פעולה, אדרבה היא מגלמת את העדר הפעולה. ומה משמעותה של העדר פעולה? שביתה, ניחא.

בשעת פעולה אדם מוציא את כוחותיו מכוח אל הפועל, כלומר כוחות נפשו מצויות בחוץ, ברשות הרבים. הוא עוסק בידיו והולך ברגליו ומדבר ומבטא את כישוריו ופעולותיו השונות. פעילות שכזו כרוכה במאמץ שתוצאותיו תשות כוח. במקביל, כאשר ברא השי"ת את עולמו, במשך ששת ימי החול הוא הוציא את מידותיו מהעלם אל הגילוי, ופעולה זו עושה בירור.

אבל ככלות המלאכה באה מנוחה שמשמעותה השבת הכוחות למקורם. והמשל הוא בעל מלאכה המתייגע במלאכתו, וכשהוא מסיים את עבודתו הוא נשען על כסאו ומבקש לפוש. המנוחה האמיתית תבוא כשתושלם המלאכה, או אז ייטול האומן את כלי אומנותו, יביט בו ואם התוצאה תשביע את רצונו – אז ורק אז, ישובו כוחותיו אל מקומם. שיבת הכוחות אל הנפש פנימה, היא-היא המנוחה.

 

כעת תובן הפסקה דלעיל: קדושת השבת מתחלקת בין קדושת ליל שבת לקדושת יום השבת. קדושת הלילה היא קדושה של שיבה הביתה. בשפת הפנימיות אנחנו אומרים שהשכינה עולה אז מעולמות התחתונים וחוזרת אל היכל המלך. הדבר דומה לרגע שאדם עוזב את עבודתו, מתיישב וחש איך רוחו שבה אל קרבו. השלב הזה מתואר במילים 'איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד', כלומר השבת שהיא השכינה, היא מצידה חוזרת ומתאחדת בסוד האחד. זו תנועה של 'אור חוזר' מלמטה למעלה.

השלב השני הוא אור שבא מלמעלה למטה. כשהנופש נח מרחיפת רוחו הנבהלת, יורד עליו אור של שלוות נפש ושמחה במעשה ידיו להתפאר. וזה מתואר במילים 'למשרי עלה רזא דאחד' – בתמורה לעליית השכינה יורד מלמעלה אור של שבת. השלב הראשון מתרחש בליל שבת, והשני הוא סוד אור יום השבת.

 

'צלותא דמעלי שבתא'

 

כאמור לעיל, מאמר הזהר הזה מתאר את עליות השבת. אחת ההבחנות היותר מודגשות לעליות אלו היא במעבר מהנהגת הטבע להנהגה שמעל הטבע, שכן ששת ימי המעשה שרויים תחת הטבע, בששה ימים אלו ברא השי"ת את כל חלקי העולם וקבע את צורתו על פי כל חוקי הטבע עד לפרטי פרטיהם האחרונים, ובשבת חוזר העולם אל למעלה מהטבע.

 

הטב"ע בגימטרייה אלה-ים, והיינו שגם הטבע הוא הנהגה אלו-הית אלא שזו הנהגה מכוסה, לפיכך אלהי"ם בגימטרייה הכס"א. כסא יש בו לשון כיסוי, שכן היושב על הכסא קומתו מתמעטת ומתכסית, מאידך גיסא, קיימא לן שאין מלך ללא כיסא. הישיבה על הכסא היא תנוחה המבטאת מלכות וממשלה, ולא בכדי שלמותו של הכסא מסמלת את שלמות המלכות.

וזה גופו של עניין: בששת ימי החול נבראו כל הנבראים השונים והמשונים על ידי מלכו של עולם, נבראים אלו בנוכחותם מסתירים כביכול על מציאות המלך, ומאידך כל סיבת בריאת הנבראים היתה לגלות על ידם את מציאות ה'. איך יתיישבו שני העניינים יחד?

 

אלא שאכן זהו סדר ההנהגה האלוקית בעולם. השי"ת יושב על כסאו, דהיינו שהכיסוי וההסתרה הם המגלים ומספרים על כבודו. ולכן טבע מלשון הטבעה, וכשם שהחותם שעל הטבעת ניכר דווקא לאחר שמטביעים אותו בתוך השעווה והחומר, כך מציאות ה' ניכרת דווקא מתוך שהיא מוטבעת בטבע וחומריות. אבל ההטבעה הזו נראית וניכרת רק בכוחה של השבת. בשבת נעשית עליית העולמות ומשמעותה של אותה עלייה היא, שהעלול נכלל בעילתו, כדלהלן.

 

סדר ההשתלשלות מאלוקות לטבע הוא גם סולם העלייה מטבע לאלוקות. שלב ראשון בסולם זה הוא שימת הלב לכך שחיותנו תלויה במשהו – היא תליה בלב. רק לאחר שאדם מרכז את תחושותיו בהרגשה האחת שכל חיותו תלויה בלב, דהיינו באלוקות המכוסה בתוך הטבע הקרוי 'פעימות לב', יכול הוא להוסיף ולהבין ואף להשיב אל הלב, שחיותו של אותו איבר מיוחדת תדיר באחדות ה'.

 

וזה הפירוש: 'צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ברזא דאחד ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה' – הכורסיא יקירא הוא הכסא, כסאו של ה'. הכסא הוא שם אלוקים דהיינו האלוקות השרויה בליבו של אדם. ועל ידי שאדם נותן אל ליבו שכל חיותו תלויה בלב שהוא האלוקות המכוסה בתוך הטבע, יכול הוא בכוח קדושת השבת לעלות את אותו כסא מכוסה ולייחד אותו בשם הוי"ה ב"ה, דהיינו בידיעה שאין עוד מלבדו, ואין בעולם מאומה מלבד נוכחותו של השם יתברך. בשלב זה מוכן הכסא לקבל עליו את השראתו של 'מלכא קדישא עילאה' דהיינו שהמציאות שלך הטבעית אף היא תצעק בשבת אלוקות (ע"פ אוהב ישראל, ליקוטים חדשים, תרומה).

 

"ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין בר מינה"

 

אחד העניינים המודגשים בסוד קדושת השבת זו בחינת ההתבדלות – התבדלות הקדושה מכל מה שהוא היפוכה, וכך אנו אומרים בנוסח כגוונא: כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא [בכניסת השבת השכינה מתייחדת ונבדלת מהסטרא אחרא], וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין (נ"א ואתעברו מינה) ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין'.

על השכינה הקדושה נדרשה מליצת שלמה המלך 'רגליה יורדות מוות', והכוונה לכך שבימי החול השכינה שרויה ומסובבת בקליפות, כי היא יורדת ושוכנת ביניהם כדי להיות קרובה לבניה שהם נשמות ישראל השרויים בגלות, בשבת היא נפרדת מכל אותם חיצוניים ושבה למקומה, התפרדות ועליה זו מתוארת בפסקאות אלו.

 

העניין הזה יובן יותר כשנשווהו לרעיון שנלמד בשני קצות עולם המחשבה. ממרן הבעל שם טוב הקדוש ידוע העיקרון שאם ידע אדם בידיעה ואמונה שלימה שבכל הסתרות ומחשבות זרות הקדוש ברוך הוא מסתתר שם אין זה הסתרה כלל, כי בידיעה שאדם יודע ומאמין שבכל תנועה והרהור דבר גדול ודבר קטן, שם הוא אלופו של עולם, חיות אלקות, מיד יתפרדו כל פועלי און, והרע נופל למטה, ונתגלה האור וחיות אלקות.

 

כדברים האלה כותב בעל נפש החיים (שער ג' פרק י"ב) על סגולת המחשבה והדבקות במילים 'אין עוד מלבדו' שהיא מסוגלת לסלק מעליו כל מיני מזיקים ואין שום דבר בעולם יכול להזיקו.

 

וזהו עניינה של השבת שנמצאת מחוץ לשלטון הקליפות, היינו שבשבת מגיעים כולם בכלליות להכרה שאין עוד מלבדו וזאת משום שכל המחשבות שכביכול יש עוד שלטון או שררה ויכולת בעולם, משתלשלים מעצם העובדה שבששת ימים עשה ה' כל מעשי בראשית ובכך הכניס כביכול ולמראית עין שותפים במלאכתו, שהם הנבראים השונים כישוריהם וכוחותיהם, ומזה יונקת הטעות שכאילו יש חלילה עוד כוחות משפיעים בבריאה. ואכן על ידי שאדם סבור כך, הוא מעניק להם כוח ושלטון להשפיע עליו. אולם בשבת, שבת ה' מכל מלאכותיו וממילא חזר השלטון לידיו וגם הוברר למפרע שעד היום, בששת ימי החול, היו כל הגורמים הפעילים האחרים לבושים שלו ורק הוא לבדו פעל ועשה ויצר וברא וחולל את הכל. כי בשעת פעולה, כשכל דבר פועל לעצמו, ניתן להסיק בטעות כאילו יש כמה פועלים וכל אחד אדון לעצמו, ורק השביתה והשתיקה מחדדת יותר מכל את ההבנה שכל הרעש וריבוי הפעולות נוצרו על ידי אחד ויחיד שפעל באמצעות כולם.

ממילא אף בימות החול יכול שיעשה אדם שבת לעצמו, שכאשר הוא נותן דעתו לבחינת שבת ומשתיק בדעתו את ריבוי הפעולות ומטה אוזנו אל השתיקה שמאחורי כל הפעולות, הרי הוא משיב את הכל אל האחד הפשוט יתברך.

 

וְאִתְעַטְרַת בְּכַמָה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִישָׁא… וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא

קודם לכן עסקנו בהתבדלותה של הקדושה מכל מתנגדיה שהם הקליפות בפרט והחולין בכלל, הזוהר הקדוש תיאר את עליית השכינה שבדרך כלל 'רגליה יורדות מוות' ושוכנות בסביבת הקליפות, ובכניסת השבת אף רגליה נעתקות ממקומות החיצוניים והיא לבדה שולטת בכל העולמות. כעת בפסקה זו אנו למדים שמלבד ההיפרדות מן הרע מקבלת השכינה הקדושה תוספת קדושה ואור, והיא מתעטרת לקראת המלך, בעלה דמטרוניתא, בעטרות ותכשיטים.

נתייחס לשתי בחינות שנזכרו כאן בהתקשטות הקדושה: ראשית, העטרות והתכשיטים 'ואתעטרת בכמה עטרין'. שנית הארת הפנים 'ואנפהא נהירין בנהירו עילאה', על פי משמעו האור הזה בא מלמעלה דייקא. בבחינה הראשונה הקדושה מתעטרת 'לגבי מלכא קדישא' – לפני המלך, דהיינו מתקשטת משל עצמה, ואילו בבחינה השניה פניה מאירות מהארה עליונה הבאה לקראתה.

אכן הבחינה הראשונה אלו קישוטי השכינה שמקורם בבירורים שהתבררו בעולם הזה, וכפי שמובא בכתבים שעל ידי עבודת ה' בימי החול ועל ידי ההתחזקות באמונה מתוך ששת ימי המעשה, עולים כל יום ומתבררים ניצוצות של קדושה וחלקים של אלוקות מכל העיסוקים שאדם עוסק בימי החול. ניצוצות אלו שמקורם בדברים נמוכים ופשוטים הם שנעשים לתכשיטי השכינה. כשם שהאבנים הטובות נוצרות במעבה האדמה, והודם והדרם נלקח דווקא מן השחור והעפרוריות שבמעמקים – כידוע מאופן התהוות היהלומים וכיוצא, כך גם ברוחניות קדושות שעולות ממקום נמוך הופכות לתכשיטי הקדושה. שהלא קישוט תכליתו להביא חידוש, לעורר התפעלות פנימית ממה שנראה פשוט ונושן, ואת ההתחדשות הזו מעוררות דווקא הקדושות שהובאו ממקום רחוק, 'ממרחק תביא לחמה'.

הבחינה השניה היא הקרויה 'הארת פנים'. ניתן להבין זאת בשני אופנים – או שפניך מאירות או שמישהו מאיר לך פנים, לשתי הבחינות נקרא 'הארת פנים'. למעשה זהו היינו-הך, פניך מאירות כתוצאה מכך שזכית בהארת פנים. המושג 'הארת פנים' או 'אור הפנים' מבטא את הארת הרצון שהיא הארה שמקורה במדרגת כתר, דהיינו רצונו של העליון המוקרן אל התחתון. בתרגום פשוט היינו הארה שאומרת 'הינך רצוי'. מי שזוכה להארת רצון מקרין אף הוא באור חוזר את אותה הארה, את רצונו שלו כלפי מי שהאיר לו פנים.

בשבת, מבשר מאמר הזהר, עולה השכינה מבין הקליפות, אך היא לא באה לבדה – בעלייתה מתווספות אליה קדושות שהיו שרויות במקומות נמוכים ובזכות שאנו בני ישראל, בני השכינה, החזקנו במקומות אלו באמונה פשוטה, נאספו ונלקטו הניצוצות והרי הן בגדר 'קישוטי אמונה', חידושים שלא היו כמותם מעולם. לאור זאת זוכה השכינה וכנסת ישראל להארת פנים מאת ה' יתברך ממדרגה הגבוהה ביותר, מדרגת כתר המבטאת את רצונו היחידי של האינסוף ב"ה, המקבל באהבה את נשמות ישראל, ואת חידושי האמונה שהביאו עימן לשבת מלכתא.

 

אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

בהעלותך – להיות אדם מואר

בס"ד

 

התקשרות לצדיקים צריכה להיראות כהליכה בחושך בעקבות אדם המחזיק פנס,  בחושך אתה חסיד מושבע שלו.

 

כדי להיות מואר צריך בעיקר לא להפריע לאור, לא להוסיף גם לא לגרוע, רק להניח לו לשרות ולהתרחב.

 

המילה 'אור' משמשת לתיאור רוחניות, אורות עליונים, אור אין סוף, אור השכל, הרוחניות מתוארת כאור והסיבה מפני שאור הוא הדבר היחיד שלמרות היותו מורגש ביותר אין לו ממשות. האור יספיק למאה כמו לאחד, והאור מטבעו יתפשט ויזרח לכל פינה ובלבד שלא ישימו בפניו מחסום. אבל לאור יש גם חולשה – קל מאוד להסתיר אותו, להטות אותו ולהטיל באמצעותו צליליות כהות על הסביבה.

 

*

 

עיסוקם המרכזי של צדיקים הוא להאיר. הכל קיים אבל החושך רובץ ומסתיר את השבילים ואת האותיות והמילים. הצדיק לא כותב תורה חדשה, הוא שופך אור על הישנה. האותיות מקבלות צורה והמילים מתחברות. הלימודים של הצדיקים שונים, שכן הם אינם בהכרח ממציאים חדשות, בעיקר הם שופכים אור על הקיים ועל הידוע המפורסם והמובן כביכול. עניינים רבים ביהדותו ורוחניותו של אדם טושטשו והסתבכו רק בגלל החושך, תורת הצדיקים מבהירה את החשוך ומחזירה לתחייה את מה שכל כך פשוט. זו הסיבה שהתקשרות לצדיקים מתבטאת בעיקר בהליכה לאורם, מאי משמע ללכת לאורם?

 

התקשרות לאור

 

מי שנאלץ אי פעם לפסוע בשבילי הרים ובמשעולים צרים ומסוכנים בעלטה, לבטח יבין. השביל קיים ויש לך רגליים בריאות וחזקות, אבל בעיה קטנה – צעד אחד שגוי מוביל לתהום או אפילו רק מכניס אותך למבוי סתום. מישהו לצידך מצויד בפנס, ברגע זה אתה חסיד מובהק שלו. לא עושה צעד בלעדיו. דבק בו, נצמד לפסיעותיו. אינך רואה כלום אפילו לא את פניו, אבל כרגע הוא האור שלך, הוא הסיכוי היחיד שתצא מכאן בשלום.

 

כדי להתקשר לצדיקים לא צריך להיות גאון או איש נלהב, את ההתלהבות כופה על המקושר האמיתי המציאות, ולכן די שנהייה מציאותיים, דהיינו להתבונן סביב ולהודות במה שכולא עלמא רואים – שהעולם הזה הוא גשר צר מאוד, צר מאוד! ועוד משהו – הוא חשוך, חשוך מאוד! וכשמישהו מואר צועד לפניי ואומר 'העיקר לא לפחד כלל', האם עליי לחקור אותו או להיצמד לפנס?

 

 

האור של ה' מאיר תמיד ומתפשט בכל העולמות ואם חשוך הרי זה מפני שמישהו חוסם בגופו את האור. העולם הזה הוא חושך והגופים האנושיים הם חשיכה, החושך בולע את קרני האור, והבריה הכי בולענית בעולם היא האדם ששואף לקרבו כל סוג של אור. לא רק מזון, גם כסף, ולא רק כסף גם כבוד הוא רוצה, ולא רק כבוד, גם רוחניות הוא צריך. האנושות עלולה להיות חור שחור שבולע הכל. אדם שרק ניזון מהאור, אוסף ואוגר וצובר, הופך לסוג של מחסום. חשוך סביבו, חשוך לו. צדיקים הם אותם אנשים שכל אור שירד אליהם הפך נחלת הכלל, הוחזר לה' באור חוזר, הועבר לאחרים כתרומה, כמילה טובה, כהכרת הטוב. לפיכך הצדיק הוא אור.

 

אבל הצדיק לא יכול לפעול לבד, הוא מוכרח תלמידים שיקבלו את אורו ויאירו, ידלו וישקו, ינחילו את תורתו. ובמקום שיש אור גדול הניסיון קשה יותר. בנקל אפשר לשנות את האור, רק תעמוד מולו וכבר צלליתך מצטיירת למרחקים, מתארכת עד אין קץ. וכאן מתגלה מעלתו המיוחדת של אהרן הכהן. האיש שהעלה את הנרות מבלי לשנות.

 

שלא שִנה

 

אהרן הכהן, כפי שכותב רש"י, בסוף הפרשה הקודמת כיוון שנוכח לראות שלא נטל חלק בחנוכת הנשיאים, חלשה דעתו. התורה מונה באריכות את קרבנותיהם של שנים עשר נשיאים לי"ב שבטים ורק מקומו של אהרן ושבטו נפקד. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות' (רש"י במדבר פרק ח, ב), ולפיכך נסמכה לפרשת חנוכת הנשיאים פרשת העלאת הנרות. כולם הביאו וכולם חידשו וחנכו, אבל אתה מביא את האור. בלי אור אין מאומה, וכשיש אור הכל מקבל פנים חדשות.

 

כעבור שלושה פסוקים מציינת התורה שוב את אהרן, 'ויעש כן אהרן', ופירש רש"י להגיד שבחו שלא שינה. זהו השבח החשוב ביותר שאפשר לומר על תלמיד וזו הוראה והארה נפלאה לכל מי שמעוניין לזכות בהתקשרות לצדיקים.

 

כדי להיות מואר די לך שתימצא בסביבתו של מישהו שמחזיק ברשותו תאורה, המחובר לטהור – טהור. לא מבקשים ממך דווקא חידושים וחדשות, מה שכן מבקשים הוא 'במטותא, אל תשנה'. הצדיקים מאירים והחכמה הכי גדולה במקום חשוך היא ללכת בעקבות הצועד המואר, צעד צעד. אנחנו עלולים לנסות לשנות לטובה או לרעה, אבל את האור אסור לשנות לשום צד. כשחשוך לנו החיזוקים של הצדיק נראים לפעמים טובים מדי, מאירים עד מאוד, אנשים מתפתים לצנן התלהבות ולהטיל צללית על האור. הנח לאור, תן לו להנחות את דרכך. או לפעמים קל להתפתות להוסיף על האור, לעשות יותר טוב מהמקור. גם זו טעות, כדי להיות מואר צריך רק להניח לאור להתפשט ולשרות עליך, אל תוסיף אל תגרע, יהיו אורות.

 

פרשת נשא – תמיד מדבר לה', תמיד מנצח

 

בס"ד

 

הנשק החשוב ביותר במערכה מצוי בפה, הדיבור יכריע את המלחמה לניצחון או מפלה, ובמילה אחת 'למנצח'.

דוד המלך שושבין חתונת שבועות, כדי שניגש בשמחה לחופה עלינו ללמוד ממנו איך שומרים על ברית עם ה' באמצעות השפתיים.

 

בפרשיות השבוע האחרונות העוסקות במסעות המדבר נקראים שוב ושוב המתפקדים ומתייצבים לעבודה ולמניין 'יוצאי צבא'. רבי נתן עומד על כך ומציין שהתואר הזה מדגיש את הגדרתו של איש הישראלי – חייל במערכה. המדבר הוא שטח אימונים והיעד הוא כיבוש הארץ, במובן הפרטי והאישי אנחנו מתכוננים לקראת כיבוש נחלתנו בגבולות הקדושה. החיים הם מלחמה או שטח אימונים והתפקיד הוא דרגה, ואני יוצא צבא. מהו העניין המשמעותי ביותר בקרב יוצאי צבא? הדעה נוטה לומר – כלי נשק, ציוד צבאי, מדים וטכסיסי המלחמה, הכל נכון, אבל מה שישפיע ויכריע את המערכה יותר מכל הוא הדיבור. הוא המפקד בגדוד.

 

*

הלוחם והמנצח הגדול שגילה זאת ואף הנחיל את לימודו לדורות הוא דוד מלכא משיחא. חייו של דוד המלך מורכבים משני קצוות שהחיבור ביניהם בלתי אפשרי – מצד אחד, ניסיונות קשיים מעברים ומלחמות, ומאידך הוא נוחל תמיד ניצחונות. עוד לפני שנברא אין לו חיים עד שאדה"ר תורם לו את שבעים שנותיו, על ילדותו הוא מספר 'מוזר הייתי לאחיי', כל ימיו מלחמות וגם מבית אין מנוחה בנו מורד בו ושימי בן גרא מקלל. אבל דוד המלך הוא המנצח הגדול, בכל המלחמות ובשאר הזירות, גם בניין בית המקדש שנבנה אמנם לא בימיו, נזקף לזכותו ועל שמו. איך יתכן שידוך שכזה, בין המִסכנוּת התמידית לכאורה לניצחונות כה מרשימים? את התשובה רשם דוד המלך בספרו, ספר התהילים.

 

למנצח

 

רוב מזמורי התהילים פותחים במילה 'למנצח', לאמור – הפרק הזה כתוב ומוקדש לאיש הזה שבוודאי ובעזרת ה' ינצח. ואין זה משנה כמה תלאות ובכיות וזעקות וכאב יסופרו בו, אני פותח ואומר שהוא שייך למנצח. הדיבור הוא חרב פיפיות, החוטא שהתורה מחמירה עימו ביותר ומפלילה אותו בתהליך מקוצר ומיידי הוא המסית והמדיח. כל מעשה ההדחה מסתכם מעקימת שפתיים, דיבור, אבל כוחו של הדיבור הרע והמחליש הרסני כל כך שאין להתמהמה בעניינו, הוא מסוכן. מידה טובה מרובה וכשהדיבור מתייצב לימין הקדושה וההצלחה הוא מנחיל ניצחונות חרף כל הסיכויים.

 

דוד המלך אבי מלכות משיח מלמד אותנו לאחוז לא רק בחרב וחנית, קודם לכן הוא מלמד פרק בשירה, שיעור בדיבור, אומנות לחימה בפה ושפתיים. סגנון המלחמה הזה שמור למשיח שהוא יכבוש כל מלחמותיו אך ורק באמצעות הדיבור והתפילה (ליקו"מ סימן ב'), ולכן פותח דוד את רוב מזמוריו באמירה 'למנצח'. המנצח על פי פשוטו של מקרא הוא הלוי שמנצח על כלי השיר, וגם הפירוש הזה יתאים כאן: המנצח על כלי שיר קובע ומכריע אנה יכלו כל המנגנים והכלים, יעלו או ירדו, יעודדו או יעציבו. הדיבור הוא המנצח הגדול על תזמורת הנפש, כל מיני כלים יש באדם, מידות ומאורעות שונות ומשונות, אם אנחנו מתרגלים לדבר לה' ולדבר לעצמנו דיבורים של חיזוק אמונה התגברות והתכוונות על התכלית, כל מאורעותינו יפיקו בסופו של יום מנגינה שמחה, שיר וזמר.

 

נשא

 

מצוידים בכלי נשקו של דוד המלך אנו שבים לפרשתנו, פרשת נשוא. התורה מצווה לשאת את ראשם של בני לוי. הלווים הם נושאי תפקיד ומבחינה זו כולנו לווים, אנשים שהושת עליהם תפקיד, זה גם מה שהופך אותנו ליוצאי צבא ולאנשי מלחמה, והעיקר החשוב ביותר בין אנשי צבא הוא סוד 'למנצח', וכפי שכותב רבי נתן: 'צְּרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר בָּזֶה בְּנִצָּחוֹן גָּדוֹל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹחֵם מִלְחָמָה שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְאַבֵּד אֶת לְבָבוֹ. וְיֵשׁ בֵּין שָרֵי הַמִּלְחָמָה כַּמָּה לִמּוּדִים עַל זֶה לְחַזֵּק אֶת לֵב אַנְשֵׁי הַחַיִל בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה שֶׁלֹּא יְאַבְּדוּ לְבָבָם. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הוּא בְּעִנְיָן זֶה שֶׁצְּרִיכִין לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת מְאֹד וְלֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁאֵיךְ שֶׁהִיא יֵשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַדִּבּוּר מְאֹד מְאֹד, כִּי עִקַּר הַנִּצָּחוֹן עַל יְדֵי הַדִּבּוּר.

 

לימוד זה עיקרי וחשוב במיוחד לקראת חג מתן תורתנו, חג השבועות שהוא יומא דהילולא של דוד מלכא משיחא. אנו מתכוננים לקראת קבלת התורה, השמחה רבה והחדווה עצומה. כנסת ישראל באה בברית עם קודשא בריך הוא, אך לצד השמחה והחדווה מקנן החשש שהלא זו קבלת התחייבות עצומה ומי יערוב לנו שנעמוד בכך. הלימוד של דוד המלך יכול לאפשר לנו לגשת אל החופה בשמחה אמתית ומתוך ידיעה שאיך שהוא אני בוודאי אהיה עם ה' בברית, ספר התהילים ערב לכך. כי גם ייתכנו נפילות בתחום הקיום והשמירה על שטר הכתובה הלא היא התורה, הרי פינו תמיד ברשותנו, ואם לכל הפחות נקבל על עצמנו לא לחדול מלדבר, ובכל מצב בטוב או במוטב נדבר ולא נרפה, הברית עם ה' תישמר ולעולם לא יינתק החוט המקשר. כנגד חמשה חומשי תורה כתב דוד המלך חמשה חומשי תהילים, לומר לך אם אינך מצליח לקיים, לכל הפחות תדבר על זה. על כל אות בתורה כתוב אתה אות של תפילה.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח – ברכות הראיה וברכות פרטיות הלכה ה).

 

 

 

ספירת מלכות – מהות ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת מלכות – שרירים באמונה

חידה:

מהו הדבר שמי שאין לו מסוגל להעניק לזה שיש לו.

במילים אחרות:

מה מסוגל לתרום הקטן לגדול, הבלתי מסוגל למסוגל, העני לעשיר?

 

אפשרות אחת קיימת והיא תתאים לכל הדוגמאות: המקבל יכול להעניק למשפיע דבר אחד – לסמוך עליו.

 

נוכל להבין זאת מהיכרות אישית עם תחושה מאוד אנושית. אנחנו הולכים עם ילדנו הקט לטיול, הילד חושש ואנחנו מרגיעים, הוא לא נרגע. זה מציק לנו, מדוע? באופן מופלא החלש יכול להכות את החזק ולרוקן את כוחותיו דווקא בכך שאינו מוכן לקבל ממנו, או לסמוך עליו. בעל תפקיד, אחראי, איש סמכות שהציבור מביע כלפי חוסר אמון יאבד את בטחונו העצמי ואפילו את כישרונו. במקרה הזה דווקא ההישענות היא שמטעינה את המִשעָן כוחות.

 

הרעיון הזה הוא פירושו הפשוט של פסוק מפורש הקורא לנו 'תנו עוז לאלוקים', היתכן?! הנברא נקרא להעניק עזוז וגבורה לבוראו? אכן כן, והנתינה הזו משתייכת למושג רוחני רחב ששמו הקבלי הוא 'העלאת מ"ן'. מבלי להתייחס למשמעות הפרטנית נציין רק שפעולה זו תמומש על ידי מסירות נפש או הרפיה, וכדי להבין זאת נצטרך לכתוב כמה מילים על ספירת המלכות, הספירה של השבוע הזה.

 

מלכות היא הספירה האחרונה והתחתונה ביותר, מהסיבה הזו היא גם הכי קרובה אלינו. עובדה זו מחשיבה אותה שער אל הרוחניות, וזה קשור גם לתיאורה כ'אספקלריא' – דהיינו אמצעי אופטי רוחני דרכו צופים הרואים, נביאים וצדיקים, בחזיונות נבואיים או השגות אלוקות וכיוצא באלו.

 

אחד מתיאוריה המובהקים של מלכות היא הכלום, או כלשון הזהר 'לית לה מגרמא כלום' – אין לה מעצמה כלום, כמו הלבנה שאורה אינו עצמי, ואדרבה היא חשוכה, תאורתה נובעת מעמידתה לנוכח השמש והחזרת אור החמה היא אור הלבנה.

 

הבחנה זו הופכת למשל יסודי ביותר בקבלה חסידות ורוחניות, האמונה היא השתקפות של כל מה שיוצג כנגדה, לפיכך המאמין האמתי יוכל 'לראות' מחזות מראות והתרחשויות שאינן ניתנות לצפייה בחושי בשר ודם, האמונה כשמציבים אותה מול דברים אמתיים אך בלתי נראים, תסייע לאדם להתגבר על תפיסתו האנושית והמוגבלת ולהתחבר לכל מה שמעל ומעבר ליכולתו השגרתית להבין ולראות.

 

אמרנו שהאמונה או ספירת מלכות מצטיינת בהיותה 'כלום', התכונה הזו הופכת אותה למקבל הטוב ביותר. שכן בעוד ואת כשירותו של המשפיע להשפיע מודדים על פי התוכן שהוא נושא בכליו, הרי שאת מסוגלותו של הכלי להכיל ולקבל בוחנים לפי ריקנותו. המלא אינו מסוגל להכיל מאומה, הריק הוא המקבל המוכשר ביותר.

 

וכאן אנו שבים לרעיון בו פתחנו.

 

במציאות וביקום יש שניים – משפיע ומקבל, ובמשל אלו זכר ונקבה. אבל אין לראות את תפקידו של המקבל כפאסיבי, מחוסר מעש. המשפיע נתון מבחינה מסוימת בהחלטתו או רצונו של המקבל לקבל. וזו עבודתו העיקרית של המקבל – להיות מוכן לקבל ולסמוך על המשפיע.

נתרגם זאת למעשה. אנחנו מדברים על ספירת מלכות שהיא האמונה. כל יהודי נולד עם נקודת אמונה בלתי ניתנת למחיקה, אך עד כמה תהיה האמונה נוכחת בנפשו וכמה ניסים השגחות ונפלאות היא תחולל בחייו – זאת יקבע כל אחד כפי מידת ההשקעה שהוא יקדיש לפיתוחה וטיפוחה של האמונה.

האמונה דומה לשריר. ספורטאים עמלים על בניית שרירים, הם עושים זאת בהפעלות התנגדות על השריר, מכבידים עליו והוא עומד באתגר ותוך כדי כך מתפתח. אמונה מתפתחת כשנשענים עליה, מי שאמונתו חלשה רפויה ולא מספיק אמיצה, ככל הנראה מעולם לא נשען עליה באמת, אם איננו סומכים על הילד הוא לא יהפוך לבא סמכא ולאחראי.

אמונה גדלה ככל שנשענים עליה. יש הישענות על ידי מסירות נפש, מוסרי הנפש משליכים עצמם בזרועות האמונה ובכך מעניקים כביכול כוחות לשכינה. הצורה השנייה היא הרפיה והישענות על אמונה מתוך בטחון.

הוא אשר אמרנו 'תנו עוז לאלוקים' – תנו כוחות לאמונה, איך? סמכו עליה.

 

ספירת היסוד – מהות ועבודה למעשה

 

בס"ד

ספירת היסוד – ניצול משאבים

אומרים על הדור שלנו שהוא דור של שפע, וזה נכון גם בתחום הידע, גם בכישורים יכולות והזדמנויות, וגם בשפע חומרי. כאן גם האתגר הענק של בן דורנו – איפה משיגים רגע של ישוב הדעת, ואיך חוסכים את כל שאר הרגעים של פיזור הנפש?

הסיפור הזה קשור ישירות לתחום המפורסם בשמו 'קדושה', הצליל מזכיר לנו אולי אנשים נשגבים שמתגוררים על הר, אבל האמת הרבה יותר קרובה אלינו – קדושה היא האקלים הכי מתאים לעשייה, הגשמה עצמית והגשמה בכלל.

קדושה היא היכולת להיות מכוון ומדויק גם כשיש לי הרבה מאוד שפע. נסביר: האנושות באופן גס מתחלקת בין עשירים לעניים, לשניהם יש צרות, לעניים אין כסף ולעשירים אין מה לעשות איתו, או מדויק יותר – אין ישוב הדעת מה לעשות איתו.

 

זה בעצם הסיפור של כולנו, לפעמים אנחנו עניים ולפעמים עשירים. או שאין לנו חשק, אנרגיה, התלהבות וזמן, או שיש לנו מכל אלה בבת אחת המון, ואז הצרה היא פיזור הנפש, ובשפה פשוטה 'לא-יודע-מה-עושים-עם-זה'. איך שומרים את כל הטוב שנפל עליי – הכישרון, השמחה, ההתלהבות או החשק ומולידים ממנו דבר בר קיימא, פעולה משמעותית, התנהגות טובה? בקיצור ניצול נכון של משאבי גוף ונפש.

 

הנוסחא שעונה על כך היא קדושה.

 

הקדושה קשורה לספירת היסוד שתפקידה הוא להוציא מכוח לפועל, כל צינורות השפע מתנקזים ליסוד שאמור להפוך את תוכנם לחיים חדשים. מי שגילם בשלמות את המידה הזו היה יוסף הצדיק שבתבונה רוחנית ובקדושתו האישית הצליח לכלכל את כל מצרים בשבע שנות הרעב. אילולא הוא היו שבע שנות השובע מתפזרות ומתבזבזות על מותרות והתפנקות מיותרת, והמצרים המדושנים לא היו שורדים את שנת הרעב הראשונה, יוסף לא היה סתם כלכלן מופלא – הוא היה יוסף הצדיק, 'צדיק' הוא כינויה של מידת היסוד.

 

תכל'ס, מה זה אומר להיות קדוש?

 

הקדושה האמיתית, זו שתתאים לנו ותהפוך אותנו לכלכלני חיים ומשאבי נפש, מתחילה בפרטים הקטנים, כאשר את שימת הלב מומלץ להקדיש לשני פולטי משאבים מרכזיים – הפה והעיניים.

 

הדיבור הוא התפוקה האנושית המובהקת ביותר, ולכן מפתה מאוד לפזר את תוכנו, להשתעשע בו וגם להוכיח את שנינותנו באמצעותו. אופס, מוקש! הדיבור, כפי שמלמדים הצדיקים, הוא משאב עצום, זה הדלק של הנפש שלנו, אם הוא מוכנס לתוך מילים נכונות, מדויקות טובות ובונות – נהדר, מצד שני דיבורים מיותרים ורעים לא רק שאינם מועילים, הם גם מפזרים את הנפש, שורפים כוחות ומבלבלים בעיקר אותנו. את הדיבור, כמו כל כישרון, כדאי מאוד ללטש, לדייק ולכוון למטרות בונות. אם נתייחס לדיבור כאל הוצאה כספית, נעשה אותו בוודאי טוב יותר, מושקע יותר והוא בוודאי יניב תוצאות מבורכות. איש קדוש הוא אדם שבמילים ספורות מסוגל להעביר מסרים ברורים, לעודד פעולות טובות ולחולל נפלאות אצלו ואצל סביבתו.

 

העיניים הם אוצר משאבים נוסף. העיניים לא רק רואות – הן מקשרות. כאשר אנו מאפשרים להן לנוע ולטייל סתם כך, הן עשויות לקשור אותנו ליותר מדי דברים, מתכון בדוק לפיזור נפש אכזבות והתמודדויות מיותרות.  עיניים הם חלונות הנפש, להיכן שאנו נשגרים אותן לשם אנו שולחים את הנפש. הסתכלות במה שאינו שלנו, או במה שאיננו רוצים שיהיה חלק מאיתנו – פוגעת בשלוות הנפש וביכולת הדיוק שלנו. לפעמים עצִימת עיניים משמעותה העֲצָמת העיניים.

 

 

 

 

 

ספירת ההוד – מהותה ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת הוד – תיקון נקודות החולשה

הנצח וההוד הולכים יחדיו דוגמת שתי הרגליים שפעולתן – ההליכה, תיעשה יחד. בפתיחת אליהו הם נקראים 'תרין שוקין' ונחשבים כאבר התלוי מחוץ לגוף. הגוף הם חסד גבורה תפארת והרגליים שייכות בדרך כלל למה שמחוץ לאדם, למטה ממנו ואל הדורות הבאים אחריו.

מהבחינה הזו נחשבים הנצח וההוד לשני שלוחים המבצעים את שליחויותיהן של הספירות העליונות, וזה גם פשר שם הקודש המיוחד להן, כל ספירה מיוחסת לשם משמות הקודש, הנצח וההוד חולקים ביניהם את השם 'צבא-ות', אודות כך כותב רבי יוסף ג'קטליה 'מהם נמשכין כל צבאות העולם, עליונים ותחתונים למיניהם, ומהם נמשכים כל מלחמות העולם (שערי אורה).

 

הנצח וההוד הם גם מקום העצה שמקורה בכליות כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א.) 'כליות יועצות'. העצה והתושייה היא גם הכלי החיוני ביותר לכל מנהיג ומדריך המוביל את חניכיו וצאן מרעיתו בעקבות עצותיו. ההדרכה קשורה לרגליים וכמו שכותב רש"י על 'העם אשר ברגליך' – ההולכים אחר עצתך.

ההוד היא רגל שמאל, הרגל החלשה. חולשתה נובעת מקרבתה אל החיצוניים, לפיכך ההוד נחשבת נקודת החולשה – היא עלולה להתחלף מהוד לדוה, בסוד 'כל היום דווה', או כמו שכתוב 'הודי נהפך למשחית'. ההיפוך הוא תוצאה של 'יניקת הקליפות', הכוחות החיצוניים שמבקשים תמיד פרצה וסדק לשאוב חיות מהקדושה, נאחזים בעיקר במדרגות הנמוכות, ההוד היא המדרגה הרוחנית היותר נמוכה וזו הסיבה שהיא סובלת יותר מהיפוכים דוגמת הוד-דווה. לפיכך חיוני ביותר לאמץ את הצד הנכון והמכוון של מידת ההוד, כדי לחסנה מפני יניקה והתהפכות.

 

הביטוי המובהק ביותר של ההוד הנכון והראוי זו ההודיה. הודיה נובעת מתוך הודאה דהיינו הכנעה והכרה בחוסר יכולת, המודה בחולשתו מסוגל להכיר במיטיבו ואף להתמלא רגשי הודיה והכרת הטוב. הכריעה ב'מודים' מבטאת כניעה ביטול הכרה והודיה, כך מהפכים את חולשתה של ההוד לנקודת הזדקפות והתרוממות הרוח.  תיקון נוסף לתחלואי ההוד היא השמחה והריקוד:

 

ברגליים כאמור יש נקודת התורפה, הן נוגעות בקרקע וניגפות במהמורותיה. הריקוד מרומם את הרגליים, מנתק אותן מהעפר ומאפשר להן לדלג על פני הקושי. בריקוד מתממש מה שנאמר אצל יעקב (בראשית כ"ט, א) 'וישא יעקב רגליו' וכדברי רש"י נשא ליבו את רגליו, רוח הלב אמורה להתפשט בכל קומת הנפש וכשהיא מצליחה להתרחב עד הרגליים, כל מציאות האדם מתרוממת ומתרחקת מהחיצוניים שהם המקום החלש והניגף.

 

הנצח וההוד הם גם מקור הנבואה, במדרגות אלו מלביש השי"ת את התגלויותיו שנועדו להדריך את שוכני הארץ. שתי המדרגות הללו הם למעשה האופן בו מתגלה הקב"ה בעולם ובתוך המציאות, ההתלבשות הזו מופיע גם בחייו של האדם הפשוט, לא רק הנביא, כרמזים סיבות ונסיבות. לכן תיקונה של מידת ההוד יתבטא אף בשימת לב לרמזים השגחה פרטית והקשבה לדבר ה' שהבריאה משדרת תמיד לאדם המאמין.

 

פעולה מתקנת נוספת הנוגעת למידת ההוד היא עזרה וסיוע למי שאין לו, בעיקר על ידי נתינת הלוואה משום שממונו של אדם 'מעמידו על רגליו' (פסחים קי"ט.), והעני או מי שזקוק לממון יש להעמידו על רגליו. נותן ההלוואה או המשפיע על זולתו ומסייע לו להתייצב בפרנסתו מתקן את ההוד מפני פשיטת 'רגל' במובנה הגשמי והרוחני גם יחד.

 

 

 

ספירת תפארת – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

תפארת – למצוא את האמצע

התפארת שלישית משש המידות, ועשירית מעשר הספירות. בזוהר הקדוש היא מכונה רבות 'עמודא דאמצעיתא' – עמוד האמצעי, משום שזו אחת מספירות קו האמצע. הספירות מתחלקות לימין שמאל ואמצע שהם החסד הדין והרחמים. ישנן ספירות שמבטאות את החסד וההשפעה ויש שמשמעותן דין וצמצום. התפארת היא אחת ממידות האמצע, דוגמת כתר או דעת יסוד ומלכות.

מי שייצג את המידה הזו בשלמות הוא יעקב אבינו שמידתו אמת. כצאצא לאברהם ויצחק הנוטים לחסד ולדין, יעקב הכריע ביניהם כשאימץ בעבודתו הרוחנית את האמצע. לפיכך נאמר עליו שהיה 'יושב אוהלים' – שני אוהלים, חסד ודין, שהוא שילב ומיזג  ביניהם (שערי אורה ה', ז')

כאשר חז"ל מכוונים לדרך המועדפת בעבודת ה' ובכלל הם מצביעים על 'תפארת', וכדברי המשנה (אבות פרק ב' משנה א'): 'רבי אומר איזוהי דרך ישרה שבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. מדברי הראשונים, רמב"ם ורבינו יונה משמע שהכוונה לדרך הממוצעת.

עדיפותו של האמצע היא גם בשל קרבתו היתרה לדיוק ולשלמות. יעקב נקרא 'בכיר האבות', וזאת משום ש'מטתו שלימה', בעוד ואברהם הוליד מלבד יצחק את ישמעאל, ויצחק מלבד יעקב הוליד את עשיו הרי שליעקב נולדו י"ב שבטים קדושים וטהורים, בלי פסולת. צדיקים מלמדים שלכל צד פן פסול – מפסולת החסד יצאו האהבות הרעות, ומפסולת הדין נבראו הפחדים השטותיים או האכזריות. קו האמצע נקרא 'אמת' משום שהוא נוטל מכל צד רק את הנכון והמדויק, לפעולה זו קוראים 'משפט'.

לספירות קו האמצע יש מאפיין נוסף וזו יכולתן לעלות למעלה ממקומן הטבעי, וכאן מעלה נוספת ליעקב אבינו שנחלתו 'נחלה בלי מיצרים': "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח ע"ב).

ובגישה מעשית:

הבחירה מאפשרת לנו לברור תמיד בין מידת החסד לדין, ולהחליט באיזו מהן לנקוט בכל הזדמנות. תפקידו העיקרי של יהודי להיות שופט, או כדברי המשנה 'לבור לו דרך'. זו מלאכה יומיומית, הברירה תמידית ויש בה דיוקים לאין סוף. מי שמסגל דרך זו, נחלתו בלי מיצרים, משום שהוא לומד לעשות את הטוב בכל מצב, גם בחסד וגם בדין. נקודת האמת מושגת לא בימין ולא בשמאל, כי אם מתוך שקלא וטריא בין הימין השמאל, הדין והחסד.

 

 

 

ספירת גבורה – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

גבורה – צמצום לצורך השפעה

ספירת הגבורה חמישית מעשר ספירות, שנייה משש מידות, וניצבת בקו השמאלי לעומת החסד שמימין. החסד והגבורה מתוארים כשתי ידיים של השפעה, ובפתיחת אליהו נקראת הגבורה 'דרועא שמאלא' – היא יד השמאלית. בעוד מימי החסד שוטפים עד אין קץ, הגבורה מופקדת מהשמאל לצמצום השפע והגבלתו כמידת יכולת הקיבול. גבורה היא גם האש לעומת המים – מים יורדים ואש עולה כלפי מעלה.

כאן למעשה מתייצבים האש והמים כשתי מגמות קוטביות – המים הם השפע היורד על האדם מלעילא, ללא מגע יד אדם. האש היא האמצעי היחיד שיכול להפוך את תנועת המים ממטה כלפי מעלה. על גבי האש יהפכו המים לאדים שישאפו כלפי מעלה. עבודתו של הנברא היא להמיר השפעות של מים בנתינות של אש. פעולה זו תיעשה על ידי התגברות, התאמצות או כל סוג ומידה של מסירות נפש.

בנוגע לאופן בריאת העולם דורשים חז"ל שבתחילה ביקש ה' לברוא אותו בדין, ראה שאינו מתקיים עמד ושיתף עימו רחמים. זה פשרם של שלושים ושתיים שמות אלהי"ם המשולבים בפסוקי מעשי בראשית שהם ל"ב נתיבות חכמה ועניינם דין ומשפט. על אודות ההווה אמינה לברוא עולם במידת הדין כותב רבי נתן מברסלב שמחשבה זו ביטאה חסד חידושי וגדול יותר מהחסד שמנהיג את עולמנו כיום. הנהגה על פי דין היא לכתחילה ומתאימה למסוגלים לה, ואולם מחמת שאי אנו יכולים לסבול רוב טובה, אולצה הטובה להתמתן בדיעבד במידת הרחמים.

הגבורה מייצגת את הצפון. זהו הצד המגביל אך באופן פלאי דווקא אל הצד הזה יש לפנות כדי להביא שפע, וכדברי חז"ל "הרוצה להעשיר – יצפין". ההסבר נפלא: בשעה שאדם מבקש שפע מכל סוג, מידת החסד הממונה על השפעה מורידה עבורו כל טוב. אך בשעה שההשפעה מגיעה אל גבול הצפון מתעוררת מידת הדין ודורשת לוודא את זכאותו של המבקש, ואבוי אם נזדקק לאישור שכזה. ומפני שחוק אלוקי קובע שהשפעה לעולם לא תשוב עוד למעלה לאחר ירידתה, לפיכך הצפון עשיר בשפע שנבלם בדרכו מטה, ומכאן שמו 'צפון' מפני שהוא צוֹפן אוצרות שפע. כעת, הרוצה להעשיר עליו להצפין דהיינו להשלים עם מידת צפון שלא תמנע ממנו את מבוקשו (שערי אורה, שם). על כך נאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). אל צד הצפון נוטה אם כן הדין, גם יצר הרע קרוי 'צפוני' "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל כ'), וכדי לכפר ולהמתיק את צד הצפון, החטאת נשחטת בצפון.

ובגישה מעשית:

הגבורה והצמצום מוכרחים כאמור לעולם, אלא שיש להמתיק את הדין ולהשתמש לתועלת: לכבוש כעס ולנתב התלהבות לצורך גבוה. להגביל כדי להכיל ולצמצם כדי להאיר. מלבד זאת מן הראוי 'להצפין' כדי להתיידד ולהשלים עם מידת הדין, וזאת על ידי שאדם 'עושה דין למטה' ובכך מונע דין למעלה. כלומר מתרגל לשפוט את עצמו ולשוחח על ענייניו מול בורא עולם. סגולה לגילוי אוצרות רוח וגשם.

 

ספירת חסד, מהות ועבודה מעשית

בס"ד

חסד – נתינה ורִאשוֹנִיוּת

ספירת החסד רביעית מכלל עשר הספירות, אך ראשונה מבין שבע המידות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו ומבלי שיחייבוהו, שכן פעולה טובה אשר נדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד אלא השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראשון ופועל מעצמו.

מי שמסמל בדמותו את החסד הוא אבינו הראשון אברהם, שבכל הליכותיו ניכרת ראשוניות וחסידות. אברהם זכה בה מתוקף עבודתו הרוחנית לאחר "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

אברהם הוא גם הנברא היחיד שנחלץ מהחוק הרוחני הקובע 'מי הקדימני ואשלם לו', כלומר מי מסוגל לעשות צעד עצמאי באמת, ולתת לבורא משהו קודם שקיבל. ולדוגמא – מי קבע לי מזוזה קודם שנתתי לו בית? באברהם כתוב 'אשר התהלכתי לפניו', כלומר עשיתי כביכול צעד אחד לפני שקיבלתי. זהו חסיד אמתי – לא מחכה, יוצא לדרך, גם מחפש, ממילא מגלה.

מידת החסד משולה למים, וכפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא' – יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

ובגישה מעשית:

החסד משמעותו ראשוניות, שתתבטא בשני אופנים עיקריים: א'. יוזמה, לעשות חסד היינו ליזום עשיית חסד ולא להמתין להפעלה מבחוץ. ב'. אומץ ותעוזה לחפש ולבקש, לא להסתפק בקיים ובשגרתי, ולא לסמוך על ההמוניות וצעידה אחר העדר.

מידת החסד נוטה לגוון הכסף שמשמעותו נגזרת מאותיותיו – כיסופים, רצונות והשתוקקות. בעולם מייחסים חשיבות מועטת לכיסופים, יותר מקובל להתמקד בתוצאות. לעתיד לבוא תהיה ההנהגה בסימן הזהב, לגבי הגאולה העתידית נאמר בנביא (ישעיהו נ"ב, ג) 'ולא בכסף תגאלו', צדיקים דרשו מכאן שלעתיד לא תהיה ההנהגה בסימן הכסף אלא בסוד הזהב. מה בין זה לזה? הכסף הנוטה אל הלבנוניות ומבטא הנהגה על פי חסד, ואילו הזהב האדמומי מייצג הנהגה על פי דין, לזכאים בלבד.

היום בכל אופן ההנהגה בסוד הכסף, דהיינו כיסופים. זו הנהגה על פיה גם אם אינך יכול לצאת ידי חובתך עלי אדמות, לכל הפחות השקע עצמך ברצונות וכיסופים. הפוך את 'נהמא דכיסופא' ואת בושת האינו-מסוגל למאגר בלתי נדלה של כסף וכיסופים.

גם בידי אברהם אבינו לא היתה תורה סודרה לקיימה, הוא השקיע עצמו ברצונות להגשים את הרצון העליון, וכיסופיו הם ששרטטו את התורה שקיבלו צאצאיו לבסוף (ע"פ רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות, ע"פ תורה ל"א בליקוטי מוהר"ן).