סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

בין דחיינות לדחיקת שעה

בס"ד

הימים האלה הובילו רבים מאיתנו למקומות נשכחים דרך כלל, כמו למשל: מגירות שהיד אינה שולטת בהן, ארגזים שהזמן נגס בהם, ואבדות שנעלמו בתוך רשות היחיד. פסח ומצוות השבתת שאור ומחמצת מביאים אותנו באורח נדיר וחד פעמי אל קו הגבול האחרון שעוד נותר עומד בפני תופעת הדחיינות שאיש ואף תאריך לא עמדו בפניה.

 

הנה אתה מבצע מטלות שנדחו עד אין קץ, משימות שאינן אהובות בדווקא ופעולות שאילולא פסח לעולם לא היו מתבצעות. התחושה, כמה מדהים, נפלאה. כלומר אם ניקח את תחושותינו כלפי המשימה הדחויה בטרם בוצעה ונשווה לתחושתנו בעקבות ביצוע המטלה – הרי לפנינו תרתי דסתרי מובהקים.

 

דחיינות היא הפרעה ידועה ובעלת וותק, רבות דובר על הבעיה כאשר בדרך כלל מצביעים על הצער ועוגמת הנפש שנגרמות לדחיין הסדרתי, ולמרות כל משא הסבל והצער, דחיין בדחיינותו עומד. כשאנחנו שם קשה מאוד להזיז אותנו. אדם מוכן לשלם מחיר כבד של הפסדים ונזיקין, בריאות לקויה וייסורי נפש, ובלבד שישאירו לו את נתח הדחיינות הענוג. אל תגעו לו בגבינה.

 

אולי זו המחלה הנפוצה ביותר בדורנו. קוראים לנו דור עקבתא דמשיחא. אנחנו נמצאים באזור פעמי משיח, מאמינים בהופעתו הקרובה ובינתיים סובלים את גזירת החבלים – חבלי לידת אורו של משיח. אבל בעקבתא הזו יש גם מובן של עיכוב ודחיית הקץ. כלומר מה שאנו חווים בעיקר בדור הזה זו דחייה מתמשכת של מועד הגאולה. חוויה זו מורגשת בתקופתנו יותר מבכל תקופה אחרת וזאת משום שככל שמתקרבים אל המועד מתעצמת הציפייה, דקה מרגישה כמו יום ויום עושה תחושה של שנה.

 

 

למה בעצם אדם דוחה? אם נחפור פנימה נגלה לבטח איזו סיבה נסתרת, לפעמים זוטית ממש, אבל תמיד תהיה שם בסופו של דבר איזו חרדה או פחד וחשש. יתכן אפילו שאינך זוכר מקיומה, אבל החרדה עצמה זוכרת גם זוכרת את עצמה ודואגת לסדר את הלו"ז באופן שישאיר אותה מוגנת ומטופחת עמוק בפנים. הפרעת הדחיינות הזו עתיקה כל כך שלפי מה שמספרים לנו חז"ל, המונים מעם ישראל נותרו למות במצרים במהלך מכת חושך, רק אודות דחיינות. במקרה שלהם הם דחו את הקץ.

 

מעניין לציין שהגאולה עלולה להית מוחמצת משני כיוונים מנוגדים – או בשל דחיקת הקץ או מפני דחייתו. ואלו שתי שגיאות מאוד נפוצות. הציפייה לישועה לרווחה ולהצלחה מתבלבלת תמיד או בעקבות קוצר רוח ודחיקת שעה, או בשל עצלות, חששות, ודחיית השעה.

 

היציאה ממצרים התחוללה אם כן ברגע מאוד מדויק שבין דחיקת לדחיית השעה. קודם לכן לא היה אפשרי ורגע לאחר מכן, שוב, המועד היה חולף. בני אפרים שיצאו קודם הקץ נהרגו בדרכם אל החופש, לעומתם המתים העבריים במהלך מכת חושך היו אלה שלא האמינו בבשורת הגאולה. הם טענו שעל פי המסורת שיעבוד מצרים אמור להימשך ארבע מאות שנה כדברי ה' לאברהם אבינו, ואיך יתכן שכעבור מאתיים ועשר שנים בלבד ניגאל?!

 

 

שאלת הדחיקה והדחייה מעסיקה כל בעל נפש, ועומדת במרכזן של סוגיות אמוניות – ציבוריות ואישיות: אימתי מוחמצת השעה ומתי היא נדחקת. מתי להמתין להשגחה ולסיעתא דשמיא ואימתי הסייעתא דשמיא מצפה לתזוזה כלשהי מצידי. מתי לעמוד ומתי לנוע. עד שאנו מתייגעים בחיפוש אחר תשובה, לפעמים השאלה היא-היא התשובה. דהיינו, עצם העובדה שהינך טרוד בשאלה מעין זו מעידה על שייכותך למעגל קשוב וקרוב יותר לגאולת הנפש. אבל אם נבקש תשובה מעשית יותר היא מונחת בין החמץ למצה.

 

היציאה ממצרים לוותה בחיפזון גדול, כאשר את התוצאה המפורסמת ביותר של אותו חיפזון ספגו עיסות הבצק שלא עלה בידן להפוך ללחם חמץ. המצות מבטאות את ההזדרזות לצאת, ומיני אז בכל שבעת ימי הפסח אנו אסורים בחמץ. מאידך ברור שהיציאה ממצרים לא התרחשה מתוך פזיזות. מה שמבדיל בין דחייה לפזיזות היא האזנה לצו ההשגחה. 'אם רץ לבך', כותב ספר יצירה, 'שוב למקום'. אם הריצה באה מליבך שלך, שמור עליה שלא תהפוך לדחיקה. ואם ההשגחה פתחה לך חלון והלב מתעצל, זה הזמן לרוץ.

 

על פי הרוב אנו כלולים משתי התופעות, דוחקים לצאת ודוחים את הקץ. כמה אנחנו סובלים מחוסר סבלנות – לא מוכנים להמתין ולתת עוד צ'אנס לישועה, וכמה הזדמנויות חלפו עד היום מבלי שנעכב אותן או נתפוס עליהן טרמפ. למעשה שתי הנטיות הסותרות נובעות ממקור אחד שעל חיזוקו אנו עמלים בימים האלה – האמונה. הסממן הכי בולט בתהליך היציאה ממצרים הוא האמון הבלתי מסויג שנתנו היוצאים ממצרים במשה ובהשגחה. כשיש לך אמון אתה מוכן לחכות, ייקח כמה שייקח מה איכפת לך, אתה הרי רואה בעיניך ישועה מתבשלת לקראתך. מאותה סיבה, כשתיווצר ההזדמנות בוודאי לא תדחה אותה. יש לך אמון בגואל ואינך חושש להיגאל. אתה נכון ומזומן להצטרף לכל קריאה לדרור ולחופש.

 

בדור מהיר כמו שלנו, ובזמן הרה הזדמנויות מדומות ואמתיות כזמננו, חיוני מאוד להתעמל בסוגיית הגאולה. הרבה קלקולים עושה הפזיזות והרבה הפסדים גורמת ההתמהמהות, ולוואי נינצל מזו ומזו. בשבת הגדול קוראים חלק מההגדה, מעין חזרה גנראלית לקראת היציאה המעשית מהגלות.

 

לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

על קניבליזם בעידן המודרני ועל תופעה הרבה יותר מקובלת

(פורסם בבקהילה, פרשת תזריע תשע"ו)

בס"ד

אימתי המציאה האנושות את תופעת הקניבליזם? תלוי, שבטים נידחים הגיעו אליה באיזו דרך, ובמקרים אחרים גם אוכלוסיות נידחות פחות הידרדרו אליה בזמני מצוקה קיצוניים, מלחמות רעב ואסונות. כה מטרידה היא התופעה שסדרת הבדיחות שנוצרה על שמה, באה – כך אומרים – כדי לחפות עליה או להכהות את חודה. קשה לאנושות עם המחשבה שהיא עשויה לגלות נטיות טורפניות כלפי עצמה. מה לעשות.

הבעיה של כל תופעה מזעזעת היא הקצה הלא מזעזע שלה, משום שאיש בדרך כלל לא הפך לפושע בטרם היה קצת לא בסדר, וקודם לכן היה לא הכי ישר, ועוד לפני כן דק מן הדק, עד שרק ה' ולפעמים גם האדם בעצמו, יודע איפה זה מתחיל. חז"ל שצפונות נפשו של אדם גלויות להם אומרים על השונה בעבירה שהיא נעשית לו כהיתר, לפיכך הם עמלים על הקמת גדרות וסייגים, זיל-זיל אמרינן לנזירא, לכרם אל תתקרב!

היטב חרה לנו בשבועיים האחרונים על תופעת הקניבליזם הפושה בכלי התקשורת הכללית, ביוצרים ובצרכניהם. שאלו ממלצרים את בשר האדם הנוטף דם, עודנו מפרפר, ואלו מזמינים – הבו לנו עוד מן האדום-האדום הזה. עוד הבשר של אמש בין שיניהם ועיניהם לטושות אל מנת העצמות שתוגש היום בעיתוני הבוקר. מחזה מבחיל לכל הדעות. הרקידה על הדם, הצימאון לדם, והתמונה של כל השבט מנופף בהתלהבות ומריע. מה שמדאיג בעיקר שלא מדובר בשנאה. השונא עלול להידרדר לתת מוסריות ולנהוג בפראות, נקמנות, ויצרים רעים, אבל לכל הפחות אתה יודע שלא זה לחם חוקו ובשר האדם אינו מזונו. התחושה בתקופה האחרונה היא שהציבור ומלצריו צמאים לנתחי בשר באשר הם, לא כל כך משנה מי יהיה הקרבן – שנוא, אהוב שאבד חינו, או סתם אדם. נכון שיש מזון קל לעיכול שתווית הסטריאוטיפ מתירה את דמו ומקלה על תהליך ניתוח האברים והצעת ההגשה, ויש מזון פחות מזמין, אבל בסופו של יום הציבור רוצה לאכול ויהי מה. העובדה הזו אמורה להדיר שינה מעיניו של הציבור עצמו, מפני שקניבליזם בתוך קבוצה פועל בדרך כלל על פי סבב, לפי תור.

מכמיר לב למדי לשמוע את כל אותם שרוממות הצדק בגרונם וקופיץ של קצבים בידם. הם נוטלים חלק במסיבה מזווית מאוד בטוחה: גם משתתפים כמו כולם בחגיגה, גם מסתייגים מההתנפלות על הקרבן ומחדוות הלעיסה, גם נגד שחיתויות כמובן, וגם בעד תקשורת עסיסית ובלתי צמחונית. וזה מפליא, כל עם ישראל נגד שחיתות – דהיינו בעד מוסר טוהר כפיים ויושר ללב, וכל המגמה הזו נעשית מתוך נתינת דרור לכל יצרים רעים ואפלים. כשאין לאדם ראי מול העיניים הוא יכול להיות שד משחת ולחשוב שזקן אהרן יורד לו על פי מידותיו.

 

נוח לנו לפרט מעל גבי הגיליון את חטאי הרחוב השני, להיגעל ממרכולת עיתוניהם ולסלוד מהמונם. הבעיה כאמור, שלכל תופעה מכוערת יש אחות כמעט חסודה, וכל הרואה תופעה פסולה בקלקולה מוזמן על פי חכמינו להזיר עצמו בכלל מהיין. במה דברים אמורים? הרעיון הבא, אני משער, אינו פופולארי וזה בסדר. אבל לשמוע מותר, תשמעו:

מפורסמת המימרא 'לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו' (בבא בתרא). כמה וכמה צדיקים אימצו את ההנהגה הזו במידה כזו שאי אפשר היה לשמוע מפיהם לעולם דיבור או שיחה אודות אדם כלשהו, לטוב ולמוטב. זו הנהגה יוצאת דופן, בואו נדבר על משהו הרבה יותר פשוט.

בעולם מתפתחת בעשרות השנים האחרונות מגמה מאוד מובהקת של סגידה לאדם, אי אפשר כמובן לראות בתופעה עניין מודרני שלא שיערוהו אבותינו, מאז ומעולם סגד האדם לאדם. אלא שאופיו של הפולחן וזהות האלילים הם שהשתנו. בעבר היה הפולחן לאדם מתמקד בבעלי כוח, מנהיגים או שאר יחידים שרכשו את ברכם הכורעת של המון העם באמצעים אליליים כמו טענה לכוחות על טבעיים, גבורה יוצאת דופן, עושר וכיוצא. היום בעידן הידועונים האדם כבר לא סוגד לאדם עצמו אלא למידת פרסומו. דהיינו, הפולחן מתנהל סביב העובדה העובדתית שהאיש מפורסם, ידוע, מוכר. די בכך ואין זה משנה מדוע ובשל איזו עובדה הוא התפרסם, עד שאמר מי שאמר 'כתוב עליי ככל העולה על רוחך, רק היזהר לאיית את שמי נכון'.

אי פעם התהדר הציבור שלנו בריחוק מאוד בולט מכל התחום הזה, היום אנחנו מתבוססים עמוק בתופעה ואף מהדרים בה. כבר אי אפשר שאדם יעשה מלאכתו באמונה ויזכה להכרת הטוב ולמילה טובה – הוא חייב להפוך לאייקון, סמל, נושא. כל כך הרבה דיבורים מושקעים היום, אצלנו! לא במעשיו של השר הח"כ והעסקן, כי אם בו גופו, באישיותו, במסה האנושית הקרויה פלוני אלמוני. כבר אין די בלשוח אודות פעילות ומעשים, בתכל'ס, הרבה יותר מעניין וזורם בעורקים לדבר בו, בו דייקא. על הנטייה הזו אומר הפסוק 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא', בכתוב הזה מעוגן האיסור להקדים לבית חברו בבוקר קודם התפילה כדי לדרוש בשלומו.

כן, לא רחוק הוא הקשר שבין שתי התופעות. כיוון שאתה מעלה את האדם על במותיך, קרוב שתעלה אותו גם על מזבחותיך. פולחן אישיות הוא צידה האחר של תופעת זביחת האישיות. ההתעסקות באדם, הדישה והבחישה בו ובאשר לו, בפרטיותו ובאישיותו – גם כשנעשית מהצד החיובי כביכול, מה שקורין 'רכילות חיובית', מגמה שכל פוליטיקאי וידוען מייחל לה, היא הפן נעים הסבר שבפרצופה המכוער של הרכילות השלילית, הקניבלית. וכל רואה רכילות בקלקולה טוב יעשה אם יזיר עצמו מלהתפתות בה כל עיקר.

 

 

 

תזריע ופרשת החודש – מתי שתסכים יהיה לך טוב

בס"ד

תהליך היטהרות דומה להרתחת מים במטרה לקבל משקה צלול. כאשר הפסולת צפה – אתה בכיוון.

 להיגאל זה להסכים להכיר בהיותי עבד, החירות והרפואה עוברים דרך מסכת נגעים. והעיקר 'והובא אל הכהן'. 

 

אחד החסדים היותר גדולים שנגמלים עם האדם הוא הזכות להיות מודע למצבו. לפעמים אדם יודע שרע לו אבל כל עוד הוא לא יודע שיכול להיות גם טוב – מצבו חסר מוצא. סבור הוא שטוב לו, דהיינו שאי אפשר אחרת וזהו גורל החיים, ממילא איננו מודע למחלתו, אינו מכיר בנגעו, סיכויו להחלים אפסיים.

 

כאבים וייסורים כל עוד אינם מלווים בהבנה שאפשר ורצוי גם אחרת – אינם ייסורים של אהבה. מה הם ייסורים של אהבה? כמשמעו – ייסורים שמקורם באהבה ותכליתם להביא לידי אהבה. נגע הצרעת קשור לכניסתנו לארץ ישראל, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק שבפרשה הבאה (ויקרא יד) 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם… ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם', ובגמרא (הוריות י' ע"א) 'בשורה היא להם שנגעים באים עליהם'. מאי הבשורה?

 

*

 

אחת הבחינות המיוחדות לארץ ישראל היא התמידיות, 'תמיד עיני ה' אלוקיך בה'. אי אפשר לחיות בארץ הזו חיים שאינם חיים, לפחות זאת מובטח לך – שאם דבר מה בחייך הפנימיים חורק, מזייף וכבר לא כל כך בריא, תחוש זאת. לא תדע מנוח. אלו הם ייסורים של אהבה, עליהם נאמר 'כי אתה אשר יאהב ה' יוכיח'.

 

העניין הזה מתקשר היטב עם הכנותינו לקראת יציאתנו הקרובה ממצרים. בשבת הקרובה יחול ראש חודש ניסן, מלבד שהוא חודש ראשון הנושא את סגולת ההתחדשות וההתחלות החדשות זהו זמן מוזמן לגאולה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אנחנו כולנו בגדר 'עתידים להיגאל', כלומר עוסקים כבר בגאולתנו ומכינים אותה, אבל ישנו שלב חשוב מאוד בגאולה והוא דווקא תלוי בנו – אנו אמורים להסכים להיגאל. בל נקל ראש בשלב הזה, בליל יציאת מצרים הותירו אחריהם ישראל המונים-המונים מאחיהם שלא זכו לצאת ומתו בשלושת ימי החושך. הם לא זכו לצאת מפני שלא חפצו לצאת, לפי חישוביהם טרם מולאה גזירת ארבע מאות שנות הגלות במלואה והם התעקשו להתבוסס בה עוד.

 

לא הסכימו להיגאל

 

מדוע שלא נאפשר לגאול אותנו? מפני מה ישראל שבאותו דור מתגעגעים לקישואי מצרים ולאבטיחים? גאולה כמו כל תהליך ריפוי והחלמה, כרוכה בהכרח בתחושת חולי. סימני החולי, החולשה ושאר תחושות שאנשים מפרשים אותן כמחלה, לא הם החולי – אלו דווקא תהליך הניקיון. החולי האמיתי אלו הרעלים שהצטברו בפנים ואתה חי במחיצתם ימים ושנים. אדם נופל למשכב משגופו כרע קרס תחת נטל הזיהומים והוא אומר עד כאן! הגיעה השעה לטפל, לפלוט את הרעל ולהחלים. איש מאיתנו אינו אוהב את החוויה הזו. לצאת ממצרים היינו גם להבין שהנני שרוי שם, במצרים. הצעידה אל החירות עוברת דרך פקיחת העיניים וההכרה כי נטול חירות הנני, ודברים רבים שהחשבתים עד היום כרצונותיי החופשיים וכמאוויי עלי אדמות לא היו אלא קלגסי היצר וחולשותיי הגלותיות. קשה לפקוח עיניים מול המחזה הזה, לא נוח לגלות נגע צרעת פושה בעור. אבל הנגע הזה לא הוא היה בעוכרינו – הפצע רק מנקז החוצה את הרעל שהצטבר בפנים.

 

 

לכשנבחין הלא נמצא שכל סוגיית הנגעים כרוכה בשני דברים עיקריים – ראשית, מציאת הנגע וזיהויו על ידי הכהן. שנית ההסגר החילוט וימי הספירה וההמתנה להחלמה. אומרים שידיעת המחלה וזיהוייה הם חצי רפואתה. הבעיה הכי חמורה של חולה, מי שעלולה לעלות לו בחייו, זו האפשרות שהוא אינו מודע למחלתו או לחומרת מצבו.

עד כמה שהרעיון עשוי להפליא אותנו נוכרח להודות באמיתותו – הדברים הטובים באמת, הישועות הגדולות והעמוקות של חיינו, ניתנו לנו כמעט בכפייה. אדם ששרוי באפילה מתנגד להיפרד ממנה לטובת האור. החושך מחשיך אבל האור מסנוור ומאמץ את העיניים שהסתגלו לאופל. מידות רעות הן עניין מגונה ומעיק, אבל נוח יותר לא לדעת מהן ולא לחשוב על קיומן. העצבות מאמללת ומפסידת נפש, אבל לא מתחשק להתנתק ממנה. הניסים הגדולים שנוגעים לנפשנו פנימה באים עלינו כמו גזירה, ולמפרע אנו מודעים שהם מתנה גדולה.

 

והובא אל הכהן

 

רבינו ממשיל (שיחות הר"ן, ע"ט) את תהליך הכניסה לעבודת ה' לאופן בו מטהרים מים על ידי הרתחה. קודם להרתחה נראו המים צלולים, למראית עין. תוך כדי הרתחה הם מעלים פסולת ומראיתם נעכרת. יטען הטוען – אל תעירו ואל תעוררו, מדוע הרתחת וקלקלת! אבל אנו בוודאי מבינים שהצלילות הקודמת היתה רק מראית עין, הטהרה מתחילה כאשר הפסולת צפה ואפשר להשליך אותה החוצה. כולנו עסוקים כעת בביעור חמץ, קודם לביעור החיפוש וממילא גם המציאה. דווקא כהכנה לחג נקי כל כך ומובער מכל פירור מחומץ, נקנסה עלינו הגזירה לפגוש לגעת ולהיתקל בכל כך הרבה חמץ לכלוך וטינוף?! את התשובה לתמיהה התמוהה הזו יש להעתיק גם עבור שאלותינו מדוע ולמה עובר עלינו מה שעובר דווקא כאשר החלטנו וגמרנו בדעתנו להיות טובים יותר.

 

הימים ימי הכנה הם, וההכנה החיונית ביותר היא להסכים להירפא, דהיינו להיות מובא אל הכהן – רופא הנפשות שבידיו כל הרפואות למעוניינים להירפא.

 

 

 

 

שמיני – למי יש באמת רגליים על הקרקע

בס"ד

'כוח המושך' הוא הכושר החיוני שמאפשר לנו להיות ניזונים ברוחניות וגשמיות, והוא מתעצם מתוך ענווה ושפלות.

איש רוחני הוא אדם שהוריד את כל מה שאנשים חולמים שהוא נמצא למעלה, והביא למטה, על הקרקע.

אפשר לומר שהצורך החיוני ביותר של כל דבר חי הוא להיות מחובר לקרקע, ולא בכדי אחד הכוחות היסודיים בבריאה הוא כוח המשיכה, בלעדיו אין קיום לשום דבר. החיים מתרחשים על הארץ, באוויר מרחפות הרוחות. הכל היה מן העפר והניתוק משמעותו מוות.

אולי אנחנו לא מייחסים לכך חשיבות, אבל חיינו תלויים בהיותנו מחוברים וצועדים עם רגליים על הקרקע. זהו כושר מסוים – הכושר למשוך השפעות. כל יצור חי התברך ביכולת הזו, הצמח ששואב את הלחות ממעבה האדמה, בעלי כנף זעירים המוצצים את מזונם מצמחים ופרחים, היונקים ושאר בעלי חיים המעכלים את מזונם – העיכול הוא כוח משיכה. כל רגע של חיים כרוך ביכולת חיונית לשאוף אוויר אל הריאות. כוח המשיכה הוא מעגל החיים, וגם ברוחניות.

*

רוחניות ואלוקות שייכים אמנם ללמעלה, אבל אפילו המושג 'שאיפות' כולו אומר ירידה והתחברות. לשאוף משמע לשאוב את האוויר שמרחף למעלה, פנימה. דהיינו להוריד, לחבר, לקשור את האור ואת הרצון בלב. מה שנשאר למעלה לא קשור אליך, לא מזין ולא מחייה אותך. ולכן עיקרה של רוחניות היא היכולת למשוך את ה' כביכול לכאן, וככל שכושר המשיכה חזק יותר הקדושה מתרבה והרוחניות מתעצמת. גדול בעלי כוח המושך הוא משה רבינו שבכוחו העצום שאב אל העולם החומרי הזה את תורת ה', עד כדי כך עצום היה כוחו לינוק ולשאוב אלוקות שהוא הביא ומסר בידינו את הרצון של השי"ת, לא לפני שנאבק בדרי מעלה והפקיע את הרוחניות הזו אפילו מידיהם של מלאכים.

למשוך השפעות

עד כמה שרגילים לחשוב להפך, האמת היא שכדי להיות רוחניים יותר אנו זקוקים למישהו שיוריד אותנו אל הקרקע. האנשים הרוחניים באמת הם אותם יחידים שמהלכים על פני האדמה, מחוברים ליישוב הדעת והתורה מעוכלת ושוכנת בתוכם בבחינת 'ותורתך בתוך מעי'. כל השאר מרחפים, מעופפים ומתמסרים לדמיונות. כשהעולם אומרים על מישהו שרגליו על הקרקע כוונתם לכך שהוא מבוסס בחומריותו, וזו כאמור טעות. מחובר לקרקע הוא מי שהצליח לקשור את הנשמה שלו, את הרצונות הטובים שלו ואת המחשבות והמידות אל המציאות, הוא חי ולא רק חולם שהוא חי.

הכושר החיוני הזה, כפי שמלמד רבינו (ליקו"מ תורה ע') תלוי בענווה. ככל שאדם מסגל שפלות וענווה יתרה הוא נעשה בעל כוח משיכה רב יותר, בכוחו למשוך אליו השפעות, חיות, ואפילו אלוקות. זו הסיבה שמשה רבינו, היונק הגדול של הרוחניות, התייחד בענוותנותו דייקא.

פרשת השבוע מדברת אלינו מתוך היום הגדול של עם ישראל המפורסם בשמו 'היום השמיני', זהו יום הקמת המשכן ושמו מעיד על שבעת הימים שקדמו לו, שבעת ימי המילואים. זהו יום גורלי – האם נזכה להשראת שכינה? אם נתרגם את המשאלה למה שנוגע לנו היא תנוסח כך: האם נזכה להביא את ה' יתברך לתוך החיים שלנו. זהו תפקידו של המשכן, מלשון 'משכון' או 'מושך'. השפעות לא חסרות, מעט מעל גובהו של העולם הזה יש הכל, הרוחניות היא אינסופיות ושם יש שפע בלי גבול וקדושה בלי הפסק, יש שם שובע והצלחות שמחה וחיוניות שיספיקו עבור כל העולם ומיליארדי יצוריו. אלא מאי – מי יוריד את האור מהמדף, זו השאלה. המשכן נועד להביא את כל הטוב הזה למטה, לכאן. והיום השמיני נקבע כתאריך לכך.

אש זרה

בשלהי הפרשה מוזכר אחד המאורעות הכואבים אך גם עתירי המוסר שאירעו לכלל ישראל – פגם נדב ואביהו בהבאת אש זרה ומיתתם בקודש הקודשים. המעשה אפוף כולו בסודות רמים הקשורים לסוד נשמתם הרוממה של בעלי המעשה, והעבודה שהדבר אירע דווקא ביום השמיני, היום הגדול והמקווה, רק מוסיפה נופך של מוסר והשכל למאורע. במעשה של נדב ואביהו לא חסרה קדושה כפי שלהם עצמם לא חסרו מעלות, אישים אלו תוארו על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כקרוביו, 'בקרובי אקדש', הקרובים של ה' נשרפו בעקבות הבאת אש זרה?! אכן פליאה נשגבה. באש של בני אהרון כאמור לא חסרה קדושה – אלא שזרה היתה, מנותקת ולא מחוברת. בזוהר נאמר שהפגם קשור לכך שלא אינסבו כדכתיב 'ובנים לא היו להם', כמו כן מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. רבי נתן מדבר רבות על סוד מות בני אהרון בקודש ועל אסון ריבוי אור, בקטורת שהרגה את שני הקדושים הללו חסר היה העיקר: 'קטורת' דהיינו קשר וחיבור בין כוח המושך לכוח המכריח. נשמותיהם של נדב ואביהו קשורות בסוד נפלא עם נשמת אליהו הנביא, תיקונם של הנשמות הללו הולך מדור לדור ותלויות בו כל הישועות וההצלות של כל יהודי. במילה 'אנא' רמוזים השמות אליהו נדב אביהו, וכשיהודי צועק אנא ה' הושיע נא או אנא ה' הצליחה נא, הוא מתאזר בכוחן של הנשמות הללו (אריז"ל). כל הישועות וכל ההצלות תלויות ביכולת שלנו למשוך אלוקות לכאן, לחבר נשמה לגוף, להיות עם רגליים על הקרקע, באמת.

(על פי ליקו"ה חזקת מטלטלין ד)

צו – לשרוף את הכבדות באש ההתלהבות

בס"ד

כל מה שהמן רוצה זה להשיג ממך הרהור אחד של עבודה זרה, דהיינו רגע של חלישות הדעת והתקררות. ומרדכי לא יכרע.

מלחמת המחשבות היא מלחמה תמידית, והתרופה היא 'אש תמיד', תתלהב, ההתלהבות שורפת מחשבות רעות ומחלישות.

 

המלחמה הרוחנית שמתקיימת תמיד, בכל שעה וללא הרף, היא מלחמת המחשבות. לזירה זו תתאים המילה 'תמיד', תמיד מתרחשים שם מאבקים. מחשבות יכולות להציק ולהתיש יותר מכל מטרד חיצוני, אולם הנורא מכל הוא שאדם יכול, לא עלינו, לעבוד עבודה זרה במחשבה.

הרהור עבודה זרה נשמע כמו משהו ששייך לתקופה הצלבנית, כמו ניסיונות של יהודים המתגלגלים בהודו ובכוש, מה לנו ולניסיונות פרימיטיביים שכאלה?

 

*

 

רבנו מתאר הרהורי עבודה זרה כעניין יומיומי ממש: 'היינו מה שמתחיל להתפלל בדבקות או מתבודד את עצמו, ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל ממדרגתו' (ליקו"מ סימן ק"ח). הפסקת באמצע, הצטננה התלהבותך – זהירות, חשש עבודה זרה. כל נפילה, מבהיר רבינו, מקורה בקלקול האמונה וכשהאמונה מתקלקלת משמע הצד שכנגד התגבר.  עבודה זרה היא צרתה של האמונה, כשזו קמה זו נופלת ולהיפך.

 

במגילה אנו שומעים כמדי שנה על צורר היהודים המן הרשע ועל גחמותיו. מה ביקש המן האגגי? מה רצה מהיהודים שמהודו ועד כוש?

 

לא יכרע

 

חז"ל מספרים שהמן עשה עצמו עבודה זרה ותבע מכולם לכרוע ולהשתחוות  לו, מלבד מרדכי היהודי שנקרא כך על שם יהדותו המודגשת והמצעקת, איש ככל הנראה לא ההין להתייצב מולו. המן הרשע מזרע עמלק והאומה הזו נחשבת הסכנה הקיומית המאיימת ביותר על ישראל, המן יודע  מה הוא רוצה, הוא ממוקד בניסיונו להשיג ממך דבר אחד בלבד- הרהור עבודה זרה. לשם כך הוא משוטט בחוצות שושן הבירה ודורש: תכירו בי, תאבדו עשתונות, תגיעו לידי התפעלות.

 

הרהורי הלב של עבודה זרה הם מה שהעולם סבורים לכנות בשם 'רגעי חולשה'. נכנסת לעבודת ה', אמרת כמה מילים של תפילה בהתלהבות, התחלת ללמוד מתוך תחושת שמחה ושייכות, והנה ענן בא. משב צונן פולש לירכתי מוחך, התלהבותך דועכת קמעא, אתה לועג לעצמך – נו, מה חשבת שאתה משה רבינו? שוב לעפרך. מה אירע? כנראה המן חלף על פניך. מאומה הוא לא דורש המן הרע הזה, אלא שתכרע לפניו ותשתחווה. אל תתאמץ לכרוע ולכוף כאגמון ראשך, די לו להמן בנפשך המשתופפת, המשתטחת, המתרפסת. חלישות הדעת שלך סוגדת להמן, וכהני העבודה זרה מקלסים ואומרים שלא היה מי שעבדהּ לזו יפה מחלישות דעתך, שכך היא עבודתה.

 

 

ההרהור הצונן והציני הזה, הרגע שמזג אוויר סגריר חודר לליבך הטהור – הוא הרגע בו אתה בן התקופה הנאורה ניצב לנוכח פולחן האישיות של המן הרשע ומסתכן בתואר 'עובד עבודה זרה'. חולי הקרירות שכיח ונפוץ, אנשים רגילים להתלונן על קרירות ברוחניות, אל תדמה בנפשך שזו קרירות ותו לו, הווי אומר סתם התקררתי. קרירות היא קלקול אמונה, דהיינו מחשבת עבודה זרה. למה כל כך חשוב לדעת זאת? מפני שכאן המפתח להתחממות. קודם כל תבין שהרגע הצונן הוא לא סתם חולשה אלא חלישות הדעת שהאחראי עליו ישירות הוא צורר היהודים, המן הרשע שרוצה להעביר אותך מן העולם. זו עבודה זרה. צלם. הזדעזעת? אשריך, איש יהודי אתה.

 

לשרוף מחשבות

 

אין 'צו' אלא לשון זירוז. הזריזות והעצלות הם מד חום למצב רוחני, הכהנים שבבית המקדש הצטיינו בזריזות יתרה, כהנים זריזים הם. עצלות היא היפוכה של הקדושה, הטומאה עצלה היא ונסרכת על העפר, שפופה ועצובה. האמונה ניכרת מתוך זריזות שמחה חיוניות, הרהורי קרירות וחלישות הדעת משפיעים באופן מובהק על התנועות החיצוניות שנעשות לאות וכבידות.

 

מאי הרפואה לחולי הכבדות והעצלות? שריפה. דינה של עבודה זרה בשריפה וביטול, וכיוון שהעצלות והכבדות וחלישות הדעת הם תולדה של הרהורי עבודה זרה, הרפואה היא בשריפה. פרשתנו פותחת במצוות קרבן העולה שסגולתו שהוא מכפר על הרהור הלב. יש כאן פליאה: הפרשה פותחת במצוות קרבן העולה, אולם מיד בפסוק שלאחר מכן היא ממשיכה למצוות תרומת הדשן. הרמת הדשן מתבצעת בסוף, אחרי גמר העבודה, כאשר הסתיימה העלאת הקרבנות וצריכים לפנות את השיריים השרופים מעל גבי המזבח, עוד לא פתחה התורה במצוות העולה וכבר היא מדברת מפינוי הדשן? אלא שלימוד גדול כאן:

 

בעבודת הקרבנות, אומרת לך התורה, העיקר להגיע אל הדשן השרוף. זה גם מה שמודד את מעלת הקרבן, ככל שחלקים רבים יותר מהקרבן מגיעים אל העפר ואפר, גדלה מעלתו. העולה היא קרבן של חסרון כיס, הוא אינו מותיר מאום בידי בעליו, 'כליל תוקטר', לפיכך קרבן משובח הוא. לב יהודי הוא מזבח, ועל המזבח אנו מצווים להבעיר 'אש תמיד', האש התמידית היא התשובה היחידה למלחמה התמידית – מלחמת המחשבות המתישות והמחלישות. איך מבעירים אש? עם חסרון כיס, וויתור, מסירות נפש. כל יהודי יכול למסור נפש גם מבלי להישרף בלהב אש. להתלהב זה למסור נפש, תעשה כאילו אתה מתלהב. האש הופכת את הקרבן לריח ניחוח, וההתלהבות הופכת גם את הגשמיות שלנו לנחת רוח. העצבות והעצלות יכולות גם הן להפוך לקרבן עולה, כשנשרוף אותן באש של התלהבות.