גילופין – מושגים סותרים שלעולם לא יסתדרו ביחד, וביינה של תורת מוהר"ן, בגילופין, הם מתיישבים

בס"ד

 

ידיעה ובחירה

אם ישנם שניים המבטאים יותר מכל את אפס היכולת לדור בכפיפה אחת, אלו כמובן הידיעה והבחירה. קושיא מפורסמת מונעת מהם להתוועד יחד. רבי נחמן מציע לוותר על הניסיונות ליישב את הקושיה מפני שחוסר היכולת לתרץ זו גופא הסיבה שעדיין בעלי בחירה אנחנו.

הידיעה והבחירה מיוצגות על ידי שני המאורות הגדולים, חמה ולבנה.

על חמה נאמר 'שמש ידע מבואו' ועל אותו משקל אומרים חז"ל 'ירח לא ידע מבואו'.

השמש מבטאת את הידיעה המוחלטת הצופה על הכל ולעולם אינה מתעמעמת, הירח שאורה עיתים מלא עיתים חסר, מגלמת את הידיעה האנושית החסרה והמקוטעת, ידיעה שכזו מאפשרת בחירה בין טוב לרע. כיום אי אפשר לשני המלכים הללו לשמש יחד, אולם לעתיד נאמר 'ולילה כיום יאיר', או אז יתאפשר הדבר.

הידיעה והבחירה הם למעשה שני שכלים שאינם יכולים להיכנס יחד בתפיסת שכלנו הקט, ניתן להמשיל אותם לעיגול בתוך עיגול. את חיינו אנו חווים מתוך תפיסת שכלנו, ושכל זה מוגבל בקוטרו של העיגול הפנימי, הידיעה מקיפה אותו מבחוץ, אדם שיגיע לשם, כותב רבי נחמן, יתבטל מאנושיותו ויהפוך למלאך. בחירתו תתבטל ותתמזג עם הידיעה.

הידיעה והבחירה מיוצגות בבהירות על ידי גיבורי נס פורים. הידיעה מתגלמת בדמותו של מרדכי בבחינת 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה'. אסתר מייצגת את הבחירה כתוצאה מהסתרה. מרדכי נמצא בחוץ, הוא יודע כל מה שנעשה. אסתר שרויה בפנים, בבית אחשוורוש. היא איננה 'יודעת' היא מתמודדת עם אפשרות הבחירה. מרדכי ואסתר משלימים יחד את התמונה המשותפת של נס הפורים. המגילה מספרת את סיפור הנס משני עבריו, ממבט הידיעה וגם מתוך הבחירה. לפיכך חייב איניש לבסומי בפוריא עד שיעלה ויבוא אל מקום בו מתאחדות ידיעה ובחירה, בגילופין.

לב נשבר ושמחה

השמחה בהגדרתה החיצונית היא חיוך רחב צחוק משוחרר ועיניים זורחות. פרצוף שכזה ממש יתקשה לדור בכפיפה אחת עם פנים רציניות ועיניים בכוּיוֹת שמספרות על לב נשבר. אבל צדיקים הצביעו על הלב נשבר כמפתח או אתחלתא לשמחה. הפרצוף העליז לא בהכרח שייך לאיש שמח, פעמים שהוא רק צמוד לפניו של ליצן עצוב. שמחה אינה הוללות ולב נשבר איננו עצבות. העצב הוא נרגנות וכעס, לב נשבר הוא ילד מתחטא לפני אביו, נפש מפייסת. גם העצבות וגם הליצנות פועלות מבלי לב, ליצנות היא צחוק הכסיל ועצבות היא בכי של אטימות לב. השמחה ושברון הלב שתיהן נובעות מלב פעיל. רבי נחמן שהפליג מאוד במעלת השמחה היה כשלעצמו בעל שברון לב בעל בכי ופניו רציניות. הוא ביקש מאנשיו שלא לחקות את מראהו החיצוני שכן הוא כצאצא לדוד המלך שמשפחתו נוטה אל הלב הנשבר, יכול להחזיק בשברון לב מבלי ליפול לעצב, אנשים פשוטים יתקשו לשמור על הגבול הדק, לפיכך ראוי להם להיות שמחים כפשוטו.

 

חכמה וטיפשות

יש בין האנשים חכמים וטיפשים, קשה עד מאוד לגשר בין הפערים החברתיים. חכמים אוהבים חכמים וטיפשים מסתדרים עם בני סוגם. אבל, אומרים צדיקים, לא תמיד חכמה להיות חכם, לעיתים החכם יהיה דווקא זה שיצליח להיות בלתי חכם לחלוטין.

מי שמסמלת בנאמנות את העדר החכמה היא הבהמה, ובמלאכת המשכן כתוב 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה' כותב על כך רבי נחמן: 'חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה', וכפי שאומר דוד המלך 'בהמות הייתי עימך'. לבהמיות דו פרצופים, הגסות והתאוותנות ומנגד התמימות והפשטות המוחלטת. הבהמיות הראויה היא ההגדרה האחרונה, ואדרבה – למעלה מן החכמה היא היכולת להיות, על אף חכמתך, איש פשוט לגמרי. על איש שכזה נאמר 'אדם ובהמה תושיע' ודרשו חז"ל: אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. אדם המסוגל להתאחד עם תמימותה של בהמה, ייוושע בוודאי.

קנאות ואהבה

'עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה' – הפסוק הזה מחזיק בשני קצותיו של עניין אחד, מצד אחד אהבה ובצד השני קנאה. הקנאה נובעת מתוך אהבה, והאהבה נשמרת על ידי הקנאה.

תוכחתו של השי"ת לעצמו ישראל נמשלת לקנאת הבעל לאשתו 'אל תיסתרי'. רוח קנאות זו נובעת כמובן מחמת תוקף האהבה, שמי שאינו אוהב אינו מקנא, וכדברי הזהר 'כָּל רְחִימוּתָא דְּלָא קָשִׁיר עִמָּהּ קִנְאָה לָאו רְחִימוּתָא רְחִימוּ'.

בעבודת הבורא שתי הכוחות יפרו זה את זה. עבודה אמיתית לא תוכל להישען רק על אהבה, משום שהאהבה עלולה בנקל להפוך לבגידה ועריקה. יהודי חי בין שתי הקצוות, הוא אוהב את ה' ואהבתו תוכח דווקא לכשיזדמן לו ניסיון של אהבה זרה, כאוהב נאמן הוא בוודאי יהדוף את פיתויי היצר ברוח קנאה ובחמת זעם. רתיחה זו פניה פני שנאה אבל ליבה לב אוהב.

זקן ויניק

הזקנה והינקות ממוקמות בשני קצות החיים, שאם הינך גדל אתה בהכרח מתקדם לזקנתך, ובאותה מידה מתרחק בהכרח מינקותך, עד שאנו אומרים שכל הזקנים זקנים הם, רק משום שהפליגו מאוד והתרחקו מילדותם.

בסיפורי מעשיות מתאר רבי נחמן דמות בלתי אפשרית המגלמת בו זמנית זקנה וינקות, זהו הקבצן העיוור שטוען: 'ואני זקן מאד, ועדין אני יניק לגמרי, ולא התחלתי עדין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד'.

דוד המלך ביטא אפשרות זו בסגנון חייו. מצד אחד הגיע לזקנה, מאידך תמיד חי בבחינת 'אני היום ילידיתיך'. מלכתחילה לא היו לו לדוד המלך חיים, אמור היה למות במעי אימו כנפל. אדה"ר העניק לו במתנה שבעים שנים, אבל הוא כשלעצמו המשיך להיות נפל, נופל מדי לילה אל מותו וקם עם שחר מופתע למצוא עצמו בין החיים.

משיח קרוי בגמרא 'בר נפלי' – בן הנפל. כדי לגלם את ייעודו של הגואל, אישיותו של משיח מוכרח שתהיה מתחדשת ללא הרף, שלא תירתע מכל מה שעבר עלינו ועליה עד היום. אישיות זו תשאב את חיוניותה דווקא מן הנפילות, דהיינו מהיותה נפל שכלל לא החל לחיות למרות שהוא זקן מופלג.

(פורסם ב'קרוב אליך' שבת ויקרא – זכור, אדר ב' תשע"ו)

ויקרא – אחד מיני אֶלֶף

בס"ד

הא' הזעירה של ויקרא מלמדת איך מחזירים אלף אורות אבודים באמצעות אלף אחת זעירה, נקודה אחת של טוב.

 תינוקות לומדים תורה בהבל פה שאין בו חטא, זהו חמצן נקי מזיכרונות של חטאים וכישלונות, וכל אחד זקוק לאוויר הזה.

הספר אליו נכנסנו השבוע הוא אמנם שלישי לחמשה חומשי תורה, אך בבחינה מסוימת ראשון הוא, שכן תינוקות של בית רבן מתחילים את לימודם בו, בפרשת ויקרא, פרשת הקרבנות (ליקו"מ סימן רפ"ב). הפרשה פותחת בקריאה, קריאה הפונה אמנם למשה רבינו אך מכוונת לכל אחד ואחד מישראל. חז"ל אומרים לנו שבכל יום ויום בת קול יוצאת מחורב ומהדהדת בעולם, בת הקול הזו, כפי שמלמדים הצדיקים, פונהַ לכל אחד ואחד באופן של התעוררות פנימית, געגוע, השתוקקות טובה, וכיוצא. וצריך להטות אוזן ולשמוע.

*

נשאלת השאלה: והלא משה רבינו התוועד עם השי"ת לא פעם ולא פעמיים, ומה מיוחד בציוויים אלו שהתורה מציינת  באופן מיוחד 'ויקרא אל משה'? הרמז מסתתר בא' הזעירה התלויה בסוף המילה 'ויקרא'. הפעם פונה הדיבור האלוקי אל משה במדרגת כל אחד ואחד. הדיבור הזה מדבר מתוך הא' הקטנה, והקול יוצא מאוהל מועד.

אלף זעירה

אלף הזעירה הזו בחינת מועט המחזיק את המרובה היא, שכן לימודים גדולים מאוד תלויים בה, ולימודים אלו נצרכים במיוחד עתה, לאחר חטא העגל. עד שלא נכשלו ישראל בעגל לא היתה קטנות בעולם, הקדושה היתה קדושה, היהודי היה נשמה מוארת ומוכתרת בשני כתרים, ועל משה רבינו זרחו אלף אורות. חטא העגל שלל מישראל את הכתרים וממשה נחסרו אלף אורות, אורות חסרים אלו מוחזרים למשה רבינו בשבת קודש והוא בעינו הטובה נותנם לישראל (כמובאר בכוונות 'ישמח משה').

הקריאה הזו היוצאת מאוהל מועד מורה למשה ומלמדת אותו איך מחזירים אורות שנכבו ואיך בונים קדושה גם לאחר שאיבדנו הכל.

הא' הזעירה היא למעשה כל מה שנותר לנו לאחר שהפסדנו הכל. אֶלֶף אורות נכבו בעקבות החטא, לא נותרה אלא אָלֶף זעירה, אור אחד, קלוש וקטן. ומתוך האור הבודד הזה, המבליח בקושי מתוך החלל הענק שהותירו לאחריהן אלף האורות המסולקים, בוקע הדיבור העליון אל משה ומלמד אותו איך מחזירים אלף אורות כשבידך בקושי אור אחד, נקודה טובה.

מכאן ואילך, מורה הקדוש ברוך הוא לעבדו נאמן ביתו, כל הקדושה, כל היהדות, כל הטוב של העולם, מתחיל מנקודת האפס, מלימוד זכות. 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף' – מליץ מיני אלף היינו תשע מאות תשעים ותשע מקטרגים, למול אלו מתייצב לצד הטוב מליץ אחד, אפס סיכויים? להיפך. השי"ת מצמצם את דיבורו אל אותו אחד מיני אלף ומשם הוא מדבר אל משה ומורה לו לחפש מעתה והלאה את האלף הזעירה הזו התלויה בהכרח בסופו של כל יהודי, יהיה זה מי שיהיה, נקודה אחת טובה תימצא בו בהכרח. המליץ האחד הזה הוא צינור להעברת דיבור אלוקי, האָלֶף הזעירה הזו, אומר השם למשה, אם תרצה, בהטיה קלה של הניקוד והנה היא אֶלֶף, אלף אורות.

הדיבור יוצא כאמור מאוהל מועד, האוהל מבטא צורת עבודת ה' לאחר העגל, כשיש עליות וירידות. האוהל שומר את האורות חרף כל השינויים – בזמן קטנות האוהל מזכיר שעוד יבואו מועדים מאירים, ואת האורות הוא נוצר לזמנים כבויים.

אין בו חטא

הא' הזעירה של ויקרא היא גם החומר ממנו הוקם המשכן, נקודה קטנה של טוב גנוז, אָלֶף מתוך אֶלֶף. בתורה 'אזמרה' מלמד רבינו ז"ל שהצדיק היודע לקבץ את נקודות הטוב מכל אחד מישראל הוא בונה מכל אותן נקודות משכן, מהמשכן הזה מקבלים תינוקות של בית רבן את אותו הבל פה נדיר שאין בו חטא.

הקריאה של 'ויקרא' היא תמצית טהורה של חינוך יהודי. הא' הזעירה קוראת לכל יהודי ויהודי ומחנכת אותו איך נכנסים בצורה נכונה לעבודת ה' – כמו תינוקות של בית רבן. יש להם, לתינוקות טהורי לבב אלו, סם מיוחד, הבל פה שאין בו חטא, דהיינו – לימודם אינו עכור במחשבות על כישלונות וחטאים ובספקות לגבי מה שטומן עבורם העתיד. הילד צועד על נייר חלק, וכל יהודי המעוניין להיכנס מחדש לעבודת הבורא, להצלחת הנשמה, לגן עדן, מוכרח להשיג את החמצן הנקי הזה. ההבל הנקי מחטא מנשב במשכן שבונה משה, והמשכן כאמור נבנה מהמון אותיות אָלֶף זעירות, מנקודות טובות שעוד ישנן גם לאחר החטא. החידוש הגדול של ויקרא הוא שגם לאחר החטא עדיין מנשבת במשכן הבל פה שאין בו חטא. והקריאה הזו מלחשת על אוזנו של כל אחד מאיתנו: דע לך שגם לאחר כל סוג של שגיאה ואובדן אורות, גם לאחר שמעדת והזדקנת בטעויות, עדיין נותרה ברשותך ללא ספק אלף זעירה, מליץ אחד שאינו נרתע גם מתשע מאות תשעים ותשע קטרוגים, ובאותו מליץ זעיר מנשב עדיין הבל פיך שאין בו חטא. האזן לו, התמקד בו, נשום ממנו מלא ריאותיך והתחל מהיום לעבוד את ה' כפי יכולתך, אבל במטותא – עשה זאת באווירה נקייה ממחשבות מכשילות וחרדות הורסות. תינוק אתה לכשתרצה.

(ע"פ ליקו"מ סימן רפ"ב, ליקו"ה או"ח תחומין ו')

איזה אף היה להמן הרשע?

בס"ד

אין לך היום פעוט דרדק ותינוק של בית רבן שאינו יודע ומכיר היטב את קלסתרונו של האיש המבוקש ביותר בקריאת מגילה – איש צר ואויב המן הרע הזה. וכי אפשר לטעות בו, באיש שופע גיחוך זה, שאפו מעוקם ויוצא כנגדו כמרזב, כרסו משתפלת עד ברכיו, ואוזניו אוזני חמור נוער. מכירים הזאטוטים גם את זרש המרשעת, גם עשר בניהם של הזוג ההיתולי פרשנדתא ויזתא והאחים, כולם ניכרים וידועים בציבור. לא רק הילדים מכירים אותם, גם אנחנו המבוגרים, ומהיכן? אולי מהקומיקס.

 

תחום ההמחשה התפתח עד מאוד בתקופתנו, בבחינת אכשרא דרא והיו עיניך רואות את קדמוניך, ויש בכך ברכה מרובה. למעשה לא מהיום נברא התחום, את המלאכה עשו פעם ציירים וגחמותיהם מעטרות עד ימינו את גוויליהן של אי אלו מגילות אומנותיות או שערי ספרים מושקעים. וכשלא היה צייר, היו המלמד הדרדקי והגננת, הם אילפונו בינה ואף הוסיפו נופך חשוב בתיאור מדוקדק לדמויותיהם של גיבורי עברנו המפואר. יש גיבורים עם זקן לבן ויש דומים לבדואים מהמדבר, יש מבעיתים אדירי הבשן, ויש משעשעים אדומי חוטם ומעוקמי אוזן, המן זרש בניהם ויועציהם זכו משום מה בקו ההיתולי.

 

המחשה היא בהחלט כלי חינוכי נהדר, חשוב מאין כמותו, ובדור שלנו עם שלל האופציות הטכנולוגיות מדובר בקפיצת דרך משמעותית שמצליחה להנגיש חומרים לימודיים חמורי סבר ומעורפלי הבנה למעיינים לבקיאים וגם להמון העם. אבל לכלי הזה יש גם השלכות נוספות, הרבה סטריאוטיפים שגויים שהתנחלו בתודעתנו אי פעם אי שם, מקורם בהמחשה שטחית או עמארצית. במי האשמה – במלמד, בגננת, בקומיקס? מי קדם למי, מי למד ממי? מעניין.

 

המן למשל, למתעניינים, ממש לא היה איש מעוות ובוודאי שלא שוטה, האריז"ל מתאר אותו כמכשף עצום, אסטרולוג, ומדבריו עולה שיד היתה לו גם בסודות קבליים ובאירועים רוחניים. אילולא כן לא היה הנס של פורים גדול כל כך. זרש לדוגמה, כבר ידועה לנו מחז"ל כשקולה כנגד שס"ה יועציו של בעלה. פרעה אגב, גם הוא, למרות קומתו הננסית וצורתו מעוררת החמלה המעוגנת אכן בגמרא, היה מלומד גדול כפי שעולה מתיאורי חז"ל, גם הוא היה אסטרולוג, מאגיסט, וגאון.

 

הסיפור הזה מחזיר אותנו לסוגיית שכתוב ההיסטוריה – מקצוע אהוב וחיוני. אנחנו נוטים לשכתב פרקי היסטוריה עלומים ולהשלים מידע חסר על פי מה שנראה לעניות דעתנו. כלומר, יוצא שהבור מתמלא מחולייתו – החורים החסרים במידע מוזנים על ידי חוסר הידיעה. מכיוון שאינני יודע הרי אני יודע משהו שנדמה לי שאני יודע מכיוון שאיני יודע. ההמחשה במקרה הזה מעניקה משנה תוקף למידע או לדימוי המומצא וכך הולכת ונרקמת אגדה, וכך נולד לו מחדש המן הרשע.

 

מסובך? בואו נתקדם. מה באמת כל כך רע בהמן עם אף אדום ועקום ואוזני פרג? הבעיה אכן פחות מציקה לעבר, אבל משליכה בהחלט על ההווה. סיפורי התורה לבד מסודותיהם הטמירים מכילים גם ובעיקר מוסר השכל, מעין אספקלריא להביט בעדה על המתחולל ולחיות את חיינו מתוך תובנות מאירועים קודמים. ומכיוון שההמן'ים שקמים עלינו היום אינם דומים להמן המגוחך מהמגילה, קשה לזהותם. ובאותה מידה להבדיל בין טהור לטמא, גם מרדכי היהודי ואסתר המלכה קשים לזיהוי. מרדכי מהקומיקס והצדיקים של הסיפורים צחורי זקן הם, הילה זוהרת רודפת אחריהם ומצביעה – הנה, הנה האיש הנכון, הצודק, האמיתי. אבל מרדכי של שושן הבירה לא זכה להילה הוזהרת ועל פי חז"ל גם חבריו מאנשי כנסת הגדולה לא הכירו לגמרי בייחודיותו לדורות. גם אסתר, בל נשכח, המשיכה את חייה בבית אחשוורוש אחרי שכולנו גלגלנו את המגילה והלכנו להלביש את הזאטוטה בתחפושת נהדרת של אסתר זוהרת מאושר ושלווה.

 

ועכשיו איפכא מסתברא. הן אמת שתיאורי הקומיקס אינם הולמים את המציאות האמיתית, אבל הם כן משרתים מטרה חינוכית צודקת. אחרי הכל הדמות הצחורה של מרדכי והזוהר הנוצץ של אסתר מבטאים את הפנימיות שהתחבאה מתחת למראה החיצוני של אירועי שושן הבירה. וכשאנחנו מנסים להעביר לילדינו את ההרגשה באישיותם של צדיק ורשע, אין מנוס משימוש בשכתוב ההיסטוריה, לפחות במידה סבירה.

 

נניח אם כן לילדים החביבים. מה איתנו. הילד גדל אבל מרדכי ואסתר נשארים ילדים, גם בהמן ובזרש לא התחולל כל שינוי, ולמען האמת העולם המומחש הפנימי שלנו תקוע כולו אי שם בשנות הגן והלגו. ופה כבר מדובר בסוג של מחדל. אנחנו עדיין די משוכנעים שפעם היה הכל אחרת, שושן מהציורים כאילו מזמינה אל סמטאותיה המסתוריות סדרה מסעירה של ניסים ונפלאות, הרחוב שלנו שעדיין לא צויר ועוטר בפעלולים גרפיים מדהימים, הוא בכלל לא משכנע, ואיך יבואו לכאן ניסים?

 

בפורים כולם מתירים לעצמם לעטות על אישיותם הנכבדה לבושים זרים ומשונים. לפעמים, בין כוס שלישי לרביעי, יש ואדם אומר לעצמו או שאחרים אומרים לו 'הי, זה דווקא מתאים'. הלבוש עושה את האדם וגם קובע את גורלו ותדמיתו עלי אדמות. הלבוש החיצוני גם מקבע את תדמיתם של רוב הלימודים שאנחנו לומדים. פורים הוא יום של התגלות. הגילוי בא מבפנים, מהמקום שמרשה לעצמו לחשוב על דברים ידועים ומוכרים מכיוון חדש. להיות מופתע, להעלות על הדעת מחשבות חדשות שאולי מתאים לי כל מיני דברים טובים שעד היום סבור הייתי כי אינם עבורי, לא בשבילי, לא בגילי, לא עכשיו. בפורים תחשוב על זה שוב, עם כובע אדום ונוצה כחולה אולי יתאים לך לעשות בחיים התחלה חדשה.

(פורסם ב'בקהילה' אדר ב תשע"ו)

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

רשמי מסע מז'יבוז' – אומן

בס"ד

מדינת אוקראינה לעולם אינה יוצאת מגדרה לקראת איש, גם לא לקראת אלו המבקשים לתור אותה ומוכנים עבור כך לפרנס קמעא את שווקיה סוחריה ונהגיה. באתם לתייר אצלינו? בעייתכם.

ואולי הרקע הזה נשתל שם מלכתחילה רק כדי להעצים את הניגודיות המפליאה השוררת באותם איי קודש הצפים על פני הישימון הזה, מז'יבוז' ברדיטשוב אומן פולנאה שיפיטובקה וכו' וכו'. האיים הצפים הללו שייכים בכלל לארץ ישראל, לקדושתה, לרוחניותה, לאווירה, ובינתיים הם רועים שם.    עבור מי שהרגיל עצמו להיטען במטעני הרוח, המחוזות הללו ישמשו תחנות אנרגיה שהוא יהיה מוכרח לפקוד אותן מעת לעת. מרתק להיווכח שוב ושוב איך דווקא מה שנראה כאילו מדשדש אי שם בנוסטלגיה עתיקה, נותר בעצם אחת הפינות האחרונות הרלוונטיות לדורנו. שם, הרחק מבהלת השוק שאנו חיים בו, מוצאת הנשמה את חלקיה השפויים, הטבעיים כל כך.

שבתי משם בראשית השבוע לאחר מסע קצר עם קבוצה מגוונת של חברים קשובים ומקשיבים. במסעות הללו שובים את ליבי שניים – הצדיקים שציוניהם הקדושים לא רק שאינם מצבות אבן בבתי קברות, אלא דירה לרוח חייה שמסוגלת להקיץ לתחייה גם שוכני עפר כמונו, אישים מיוגעים מאחרית הדורות. ומנגד אני מוקסם מהצדיקים הקטנים, כלומר האנשים הפשוטים שבשעה שהם פוקדים את ציוני הצדיקים, הם עצמם מתגלים כסוג מיוחד של צדיקים. אלישע איש האלוקים החיה פעמים מתים, פעם אחת בחייו ופעם נוספת במותו, כאשר הושלכה לקברו גוויית המת, 'וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו'. כה חיוני הוא הצדיק שאף עצמותיו שבקברו מחיות מתים הן.

בנסיעה מתרחשים כל מיני דברים שאין השעה מניחה להן להתרחש בשום הזדמנות אחרת. הטלטול מפרק מסכות וממוסס שגרות וזו הזדמנות נפלאה לחשוף פנימיות אחרת. הדברים אקטואליים במיוחד לקראת ימי הפורים והתחפושות. שוב ושוב אני בא לכלל הכרה שכל הבריות שסביבנו ואנו בכללם, חובשי מסכות הן – ולא בלשון שלילית. תיאר זאת היטב אחד ממשתתפי המסע שסיכם את רישומיו ברישא ובסיפא של הנסיעה: כשאתה פוגש את הקבוצה בטרמינל, אתה אומר לעצמך, מי זה הבנאדם הזה עם התיק על הגב? הוא נראה עייף. המבט נודד לחבר הבא, אינך מכיר אותו, הוא מגרד בראש, זהו, עבורך זה כל האדם. הבא בתור  – בחור צעיר תזזיתי לטעמך, עד כאן הגיעו עיני הרנטגן שלך. וכן הלאה וכן הלאה. כעבור יומיים, הספקתם בינתיים להיטלטל ביחד אי אלו קילומטרים על שברי אספלט. להתחשב אחד בחברו לסירוגין. להירדם, להתעורר, להחליף מילה בהוויות של רוחניות או במילי דעלמא, להתבדח ולפהק. עכשיו האדם שראית בנמל התעופה על שם בן גוריון כבר אינו קיים, תחתיו קם לתחייה עולם מלא. יש כאן אדם עם מטען פנימי בלעדי, עם הדגשות ייחודיות, שימת לב אישית, נקודות טובות. וכדאי הוא הגילוי הזה כדי להרחיק עבורו נדוד.

משום מה ובכוונת מכוון לוהקו לקבוצתנו שני טיפוסים שלא תאמו בשום צורה את המגוון האנושי עבורו תוכנן המסע. לא הרקע ולא המנטליות, ובעצם שום דבר. מלכתחילה היו חששות ובמפגש ראשון שאלנו את עצמנו מה הם עושים פה. בסופו של מסע ואחרי כל מיני חיבורים אנושיים בלתי מצופים שהתרחשו, נוכחנו שוב ובצורה מדהימה ביותר עד כמה איננו יודעים מאומה על אף יהודי. הצמד הזה תרם את חלקו הייחודי לכל אחד מהמשתתפים. אחד מהם, בחור שחזותו החיצונית משייכת אותו אוטומטית לזן הקרוי צ'חצ'ח, עורר פעמיים את תשומת לב הקבוצה לעניינים הלכתיים שאיש לא היה מעלה בדעתו לברר. רעהו, קוצני ופזיז למראה, התגלה כטיפוס מבריק ואמיתי באופן נוגע ללב.

השגרה חזקה מכל חוויה, ובתור נוסע מתמיד אני יודע זאת ועודי שם בין מז'יבוז' לאומן. תפילתי בהזדמנויות אלו היא שמשהו מן הבהירות יצליח בכל זאת להילוות אלי גם בכניסתי אל הכרך הגדול. הפעם אני נוטל עימי תובנה נוספת, נקודה פשוטה אבל עמוקה עד מאוד, מדהים אבל מי שניסח אותה היה מיודענו הצ'חצ'ח דלעיל. לבקשתי, הוא סיכם את הצידה הרוחנית שאגר במשך המסע בהגדרה הישירה הזו: 'לא היו לי אורות', הוא מסכם בכנות, 'אבל הבנתי שמהיום כל דבר שאני עושה, מניח תפילין, מתפלל, עושה מצווה או אפילו כל דבר, אני חייב שבדבר הזה תיכנס נקודה של חיות. לא להניח לשום פעולה שתהיה סתם בלי לחלוחיות, בכל דבר להתעקש שתיכנס טיפה חיות אמיתית'. ואם לזה ידידיי, לא קוראים 'אורות', אז מה זה אור?

והנה ברשותכם מחשבה שכל אחד רשאי לשאת עימו לכל מקום: כל יהודי שחי ונושם סביבנו הוא לגמרי לא מה שנראה לנו. אף אדם הוא לא 'הנמוך ההוא', או 'המצחיק ההוא', או 'השמנמן ההוא'. כולנו, גם מי שאנו סבורים כאילו מכירים אנו משכבר הזמנים, ובכן כולנו סודות וצפנים אלוקיים. על פי רוב מצפה אותנו שכבה אטומה של שגרתיות רשמית בגווני אפור, התחפושת מאיימת ולכן איש לא יעז לגשת ולהציע לנו לקלף את המסכות. למען האמת השכבה האטומה דקיקה מאוד וניתנת להסרה באמצעים פשוטים, כמו דיבור והארת פנים. כמה דקות של אמונה בטוב הגנוז בזולת הקפוא, ועוד כמה דקות של דיבורים חמים ופשוטים, ורוב האגוזים נפתחים. למה זה חשוב אתם שואלים? ובכן, תפצחו ותיווכחו.

 

 

 

פרשת פקודי – היכן קולטים הארת הרצון?

 

בס"ד

המעמד אינו חורץ גורלות, לעני כמו לעשיר סיכויים שווים לזכות לקרבת אלוקים. המצרך החיוני באמת הוא רצון.

 הצדיק נוהג לדבר בשתי לשונות בו זמנית, באחת לדרי מעלה ובאחרת לשוכני מטה. שפתו הכפולה היא דעתו הגדולה.

פרשיות התורה האחרונות עוסקות במלאכת המשכן בתבנית כליו בקומתו ובהקמתו. חכמה רבה נדרשה למלאכה וכל העוסקים בה אכן זכו לשפע חכמת לב ותבונה. עם זאת ככלות המלאכה, על ההקמה עצמה הופקד משה רבינו לבדו. הקמת המשכן כרוכה בשפע עליון מאוד של דעת, דעתם של צדיקים מופלגים, דעת כה נשגבה שיש בה כדי לחבר עליונים ותחתונים. הדעת הזו היא נס הקיום שלנו היום, בכל יום ממש.

*

בני אדם חולקים מעמדות שונים ועל פי רוב משוכנעים כי המעמד חורץ גורלות ומשפיע על מי שאתה תהיה ועד כמה תזכה. זו כמובן טעות מוחלטת. ניקח לדוגמה את שני הקצוות היותר קיצוניים – עשיר ועני, לשניהם באופן שווה יש את כל הסיבות להיות הכי קרובים להשי"ת, ודווקא בשל מצבם. העני מחמת שברון ליבו קרוב מאוד לה' ותפילתו רצויה ומקובלת למעלה לפני כל התפילות. 'אשכון את דכא' כלומר, אם הינך למטה, משמע עליך לחוש כי אצלך ה' עימך ואיתך ממש. מנגד העשיר, בזכות עושרו אמור בוודאי להימצא קרוב מאוד לה', שורשה הרוחני של העשירות גבוה ונשגב מאוד, וראוי היה באמת שאדם שיש לו עשירות וכל טוב יהיה מקורב מאוד להשי"ת.

כלליות העולמות

עינינו הרואות כמובן את ההיפך. העניות מסוגלת להעביר חלילה את העני על דעתו ועל דעת קונו, והעשירות לא בהכרח מביאה את הגביר לידי קרבת אלוקים. המעמד אם כן אינו מבטיח דבר, הוא לא יתרון ולא חיסרון. הבעיה כמו גם המעלה תלויות בעניין אחר – בחיבור שבין שני העולמות. המצרך הרוחני החיוני ביותר הוא הרצון. איש מאיתנו אינו מסוגל להניע אצבע ללא רצון, וכשהוא רוצה הוא מסוגל בסייעתא דשמיא גם להניע טחנת כוח. הרצון הוא הפרנסה של הנפש, הוא מחייה ומזין מצמיח ומניע. הרצון הוא הארה, 'הארת הרצון'. וכמו בכל מה שקשור להארות, כדי שהרצון יאיר דרושים לו תנאים נאותים. הרצון מאיר כששני עולמות מתחברים, עולם עליון ועולם תחתון.

נבין זאת מהדוגמה ההפוכה: היכן אנו מאבדים את החשק? הרצון מתפוגג בקצוות, בקצה העליון או בתחתון. הצלחה ועלייה עלולות להביא לידי זחיחות הדעת שסופו אובדן הרצון – יש לי הכל, אני יודע הכל, ממילא אין לי שום רצון. ירידות וקשיים עשויים בוודאי להביא להפסד הרצון. המיואש והמדוכדך מאבד בראש ובראשונה את הרצון. אין זה משנה אם כן מי אתה והיכן אתה, למעלה או למטה בניסיון העוני או בעושר, תמיד הינך בסכנת הייאוש ואובדן הרצון. מי שבידיו לייצר רצונות אצל כל אחד הוא רק זה שיהיה מסוגל לדבר בשתי לשונות בבת אחת. בשפה אחת ידבר אל העשיר ובשפה אחרת ישוחח עם העני מדעת.

הצדיק הגדול שפה עשירה לו, והוא מדבר בכמה וכמה לשונות בבת אחת. לדרי מעלה הוא מספר עד כמה גדול ה' ועד כמה הם קטנים ולא התחילו כלל לחיות. לקטנים הוא מספר עד כמה הם חשובים ונחשבים, ואיך אצלם ממש מצוי ה' ואשרי חלקם ממש. השפה הכפולה הזו פונה לא רק לשני טיפוסים, פעמים שהיא דוברת אל אותו אדם ממש ואומרת לו בבת אחת שני דברים – לא התחלת כלל ואינך יודע כלום אבל אשריך מאוד כי ה' איתך ואצלך ונהנה מאוד מעבודתך. שני הכתובות אליהן ממוענים הדיבורים ההפוכים הללו הם למעשה שתי בחינות שנקראות 'בן ותלמיד'. המטרה העליונה של הצדיק, כפי שמלמד רבינו ז"ל, היא לכלול את השניים הללו יחד ולגרום להם לשוחח זה עם זה. שהתלמיד יקבל קמעא מהבן והבן יקבל מעט מהתלמיד.

נס פורים

המשכן שפרשתנו עסוקה בהקמתו היווה מקום להתוועדותן של שתי הבחינות, בן ותלמיד, לפיכך בו ודווקא בו מורגשת באופן כה גלוי ונפלא הארת הרצון. המשכן האיר לכל יהודי שני השגות גם יחד, הוא יכול היה לראות עד כמה ה' קרוב אליו ושרוי בתוכו, והוא גם ראה שם והבין שמימיו עוד לא התחיל לעבוד את בוראו. המראה הכפול הזה הביא אותו לידי הארת הרצון.

זהו גם פשרו של נס פורים. כבר כעת אנו שואפים ומתפללים לזכות לאותה הארה הקרויה על שם צדיקיה – הארת מרדכי ואסתר. משמעותה של ההארה היא דעת עליונה ונשגבה, דעת שיש בה כדי להפר עצת המן. הדעת הזו מורכבת ממה שנראה כתרתי דסתרי: מרדכי הוא צדיק דר מעלה, מור דרור ובשמים ראש. אסתר היא הסתרה שבתוך ההסתרה. מי שמאזין מעט לסגנונו ולדיבוריו של הצדיק שומע תמיד את מרדכי ואסתר. הדעת של רבינו משוחחת עימנו בלשון כפולה: אומרים לך שלא התחלת ואינך יודע כלל ובה בשעה מראים לך בחוש שהנה-הנה ה' יתברך כאן עימך ואצלך ואשריך. השילוב המופלא הזה רק הוא לבדו יכול לעורר בלב כל אדם ובכל מצב את להט הרצון, ורק הוא מסוגל לשכנע אותנו כי באמת ותמיד ה' רוצה בנו ומצוי עימנו.

(ע"פ ליקו"ת ז', וליקו"ה שבת ג)