מליץ יושר – הגל השלישי של המחלוקת כנגד חסידי ברסלב בראי עיתון 'המליץ'.

(פורסם במגזין 'ניצוצות' – אדר א' תשע"ו)

בס"ד

"והנה אבן גדולה כברק עופפת ותטבע במצח חסיד בראסלאווער ויפול ארצה ויתעלף, והנה אבן אחרת מכף קולע הושלכה על ארון הקודש ותנפץ את דלתיו לשבבים"

מליץ יושר

ימים רוויי תלאה מצה ומריבה בגל עכור של מחלוקת על משיח ה' ותלמידיו כמעט שלא הותירו טביעת אצבע בכתובים. בעוד ומאורעות רדיפות המחלוקת בזמן רביה"ק ומהרנ"ת מצאו ביטויים במכתבי מוהרנ"ת וזיכרונותיו, הרי שאירועי הימים בימי חיי רבי נחמן מטולטשין ניחנים בעיקר בשתיקת הכתב ובדומיית הזיכרונות. בתקופה השותקת הזו, באין משמיע קולו מבפנים, מגלגלת יד ההשגחה אל מוקד ההתרחשויות, העיר אומן בימי ראש השנה, יד כותבת מבחוץ, ששומע את בליל השמועות אודות חסידי ברסלב והמצווה המוזרה לרודפם ולהומם, הוא אינו מאמין ומחליט לבחון את הדברים מקרוב, הכי קרוב שאפשר. לקראת ראש השנה של שנת תרכ"ד הוא עושה דרכו לעיר אומן, שוהה במקום ומתעד את האירועים. את רישומיו המזועזעים הוא מחליט לפרסם על גבי גיליונותיו של אחד מכתבי העת הנפוצים בתקופה זו ברוסיה – 'המליץ'.  בזהירות הנדרשת ובתבונה, לאחר כמאה וחמישים ושתיים שנה מערכת 'ניצוצות' מביאה בפני הקוראים את דברי הימים בתקופה זו. * ימי התלאות.

 

"הָיוּ כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים שֶׁחָשְׁבוּ אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁעִנְיַן רַבֵּנוּ עוֹמֵד לְהִפָּסֵק חָלִילָה, כְּמוֹ בְּעֵת הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּזְמַן מוֹהַרְנַ"ת זַ"ל, וְכֵן בִּזְמַנּוֹ שֶׁל רַבִּי נַחְמָן מִטּוֹלְטְשִׁין, וְכֵן כְּשֶׁעָלוּ הַקּוֹמוֹנִיסְטִים לַשִּׁלְטוֹן וְאָמְרוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתָּפֵס כְּחָסִיד בְּרֶסְלֶב יֵהָרֵג, וְכֵן אַחַר מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּכְחֲדוּ רֹב רֻבָּם שֶׁל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, הֵן בְּרוּסְיָא וְהֵן בְּפּוֹלַנְיָא, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן דִּבּוּרוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ שֶׁהִבְטִיחַ וְאָמַר הָאֵשׁ שֶׁלִּי תּוּקַד עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ קַיָּם וְעוֹמֵד וּמִתְחַדֵּשׁ בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, מִבְּלִי הָבֵן (שיח שרפי קודש ה – תנב)".

חסידות ברסלב הינה תופעה יהודית-רוחנית היסטורית, שעצם קיומה מערער על אי אלו מיסודות ההיגיון, ועובדת התפתחותה והתפשטותה על פני תבל מעידה כאלף עדים על נס עילאי הנופח באפה נשמת חיים. תלאות מתלאות שונות פקדו את דברי ימיה, וכל מיני הרפתקאי עדו על נושאי דגלה ומוסרי אבוקתה מדור לדור. את דבר הנס הברסלבאי מפרסמת בעיקר המחלוקת שנטפלה אליה מאז ימי ינקות ולא נטשה אף ברבות ימיה. גל אחר גל עשויה המחלוקת, מתעוררת- שורפת- דועכת וחוזר חלילה. דור דור ודורשיו דור דור ומעוררי פולמוסיו ומחרחרי ריבות בשעריו. שלושה גלים עיקריים של מחלוקת, מרים ממוות וקשים מנשוא, מונה ברסלב בדברי ימיה. ראשון בימי רבינו הקדוש, שני בימי גדול תלמידיו מוהרנ"ת, ושלישי בימי נושא דליו של התלמיד הגדול – רבי נחמן מטולטשין. עתה באנו בדברים על האחרון שבהם.

חשוב להבדיל בין הגלים, לא ראי הגל הראשון כראי השני ולא שניהם כראי השלישי הנבדל מכולם ואף קשה מהם בבחינה מסוימת. את הגל הראשון בימי רבינו ז"ל מעוררים מנהיגים גדולים, אנשים בעלי מעלה כשלעצמם אלא שטעו מרה. החיצים מכוונים בעיקר אל הבעל כוח בעצמו, והוא מתייצב בפניהם וסופג את החיצים כעמוד הענן אשר לפני המחנה. הגל השני קשה מן הראשון לפי שהדור ופרנסיו ירודים יותר, אל הגל הזה מסתפחים אנשים ריקים, בעלי ריב ומדון ומצטרפים למסע ההצקות כל ארחי פרחי ואוהבי מסה ומריבה. גל זה מכוון בעיקר כלפי מוהרנ"ת אולם גם חוג אנשיו סובלים חרפת ביזיונות, מלשינות נישול מקורות פרנסה, נזקי רכוש וגוף וסכנת נפשות. בשיאה מובילה המחלוקת למאסרו של רבי נתן ואף לגירושו למשך שלוש שנים מחוץ לביתו ועירו, אובדן אוצר כתבים ועוד פורענויות. על היקף הפגיעה באנשים ניתן ללמוד מהעובדה שבשיאו של הגל העכור נטשו את מוהרנ"ת רוב מקורביו – לפחות למראית עין, ולא נשארו עימו אלא חמשה תלמידים, כרבי עקיבא לאחר מגיפת ימי העומר. על השפעתה הנוראה של מחלוקת זו גם לאחר דעיכתה, מתבטא ראב"ן בעדות נוראה:  "רובם ככולם מהקיבוץ שבברסלב לא היה ביכולת להחזירם לעבודתם גם אחרי כשעזר השי"ת למוהרנ"ת והניח לו מכל אויביו מסביב" (ימי התלאות עמ' כ'). כל כך קשים מאורעות הימים האלה שאפילו כותבי דברי הימים מחוץ לכותלי בית מדרשינו טוענים כי המחלוקת כנגד חסידי ברסלב והפגיעות בהן 'עלו באכזריותם על כל רדיפות החסידים בידי מתנגדיהם במאה הקודמת לזו'.

הגל השלישי מתנפל על חסידי ברסלב בראשית שנות ה-כ' של המאה הקודמת, ומכמה היבטים הוא קשה מכל קודמיו. ראשית, האירועים מתרחשים כעשרים שנה לאחר הסתלקות התלמיד הגדול, מוהרנ"ת. מצבה של החסידות בכללה זקוק לישועה, ההשכלה עושה שמות מצד אחד וירידת הדורות ושכחת תורת הבעל שם טוב הקדוש מאידך. ברסלב כשלעצמה נאחזת בציפורניה, דלה באנשים וענייה באמצעים, רק רוחה הגדולה מסוככת על אי אלו האנשים שבחרו להם את הבעל תפילה למלך ויצאו אחריו מחוץ ליישוב. בעת הזאת המשׂרה נתונה בעיקרה על שכמו של איש אחד, הלא הוא רבי נחמן טולטשינער – נושא דלייו וכליו של מוהרנ"ת. הרועים זה מכבר נאספו והזאבים לוטשים עיניים אל שארית הצאן. גל הרדיפות הזה מונהג בעיקרו על ידי אנשים קלים שבקלים, ריקים ופוחזים תאבי ממון ושלטון שאינם בוחלים בשום אמצעים להשיג תאוותם. ועובדה זו תורמת בהחלט לאופי המאורעות שמקבלים בגל הזה צורה בוטה ושפלה עוד יותר.

את מדורת המחלוקת מציתים כמה מוקדים עיקריים שהמשמעותית ביניהן מתרכזת בעיר אומן סביב התאספות אנשי שלומנו בציונו של רבינו הקדוש בימי ראש השנה. נספחים ומשפיעים על כך מוקדי הצקות ועלילות נוספים. זו מציאות שלא תיאמן, בן דורנו יתקשה לציירה אף בדמיונו הפרוע.

 

את העורבים ציוותי

בנקודה מצערת ורבת מבוכה זו, מסמנת המחלוקת כנגד חסידי ברסלב, לא רק את קו השפל היותר נמוך של ההידרדרות המוסרית – אף גם את התגלמותה של שכחת התורה, הלא היא תורת הבעש"ט ותלמידיו הקדושים שבכמה חצרות ואצל אי אלו אישים התרוקנה מתכניה הרוממים והפכה קרדום לחפור בו בורות ריקים אין בם מים, רק נחשי מריבה ועקרבים. אכן כן, זו בבואתה של גסות הרוח, קטנות הדעת וכסילות הלב. כלפי חוץ מתהדרים אותם מחרחרי ריבים בשמונה בגדים, ואין תחת האצטלה מאום מדעת הצדיקים הקדושים, רק בריונות, זחיחות הדעת ושנאת האחר.

והנה דווקא על רקע עכור זה מזדקפת קומתם של חסידי ברסלב הדוויים והסחופים. זה להם שני דורות מהסתלקות הרועה הגדול, באין הנהגה אדמורי"ת ואפס כסף בכיסים, בלתי קשרים ומהלכים בחלונות הגבוהים, ועם שפע עניות ודלדול סך הנפשות, בכל זאת הרוח גברה על שלטון הפחד. הדעת היתמרה מעל עביות הלב. הקומץ נותר דבק באמונתו, בעבודתו, בתורתו ובטוהר מידותיו, ואף השביח והצמיח ענפים אף סיפח מקורבים חדשים. לעומתם, המתנגדים שמנו בשעתם המון בתי אב ואלפי חסידים לא הותירו בעולם שם ושארית.

נפלאת ממנו העובדה שדווקא ימים רוויי תלאה מצה ומריבה אלו כמעט שלא הותירו עבורנו טביעת אצבע בכתובים. בעוד ומאורעות הגל השני והראשון תועדו או למצער מצאו ביטויים במכתבי מוהרנ"ת וזיכרונותיו, הרי שאירועי הגל השלישי ניחנים בעיקר בשתיקת הכתב ובדומיית הזיכרונות. בימים האלה אין יד כותבת בברסלב, עזרא הסופר הסתלק מזה שני עשורים, וכל הידוע לנו מהימים הללו ומאורעותיהם מסתכם דרך כלל בכמה פסקאות קצרות, פזורות, שאינן משקפות מאום מהמתחולל באמת.

מה פלאית היא אם כן העובדה שדווקא אל התקופה השותקת הזו, באין משמיע קולו מבפנים, מגלגלת יד ההשגחה אל מוקד ההתרחשויות, העיר אומן בימי ראש השנה, יד כותבת מבחוץ, ועוד בדמותו של 'משכיל' – האישיות היותר רחוקה מהווייתם של חסידי ברסלב ומעולמם. אפשר יש כאן בחינת "ואת העורבים ציוויתי לכלכלך". משכיל זה, בן העיר טשהערין ויתכן שאף צאצא לאב חסיד ברסלב לפנים, שומע את בליל השמועות אודות חסידי ברסלב והמצווה המוזרה לרודפם ולהומם, אינו מאמין ומחליט לבחון את הדברים מקרוב, הכי קרוב שאפשר. לקראת ראש השנה של שנת תרכ"ד הוא עושה דרכו לעיר אומן, שוהה במקום ומתעד את האירועים. את רישומיו המזועזעים הוא מחליט לפרסם על גבי גיליונותיו של אחד מכתבי העת המשכיליים הנפוצים בתקופה זו ברוסיה – 'המליץ'.

 

וכך בדיוק לפני כמאה חמישים ושתיים שנה מופיעים להם בדפיו הפנמיים של 'המליץ' בזה אחר זה, במשך שלושה שבועות, סדרת מאמרים הנושאים את הכותרת 'חסידי בראסלאוו ועיר אומן'. המאמרים רואים אור בתאריכים י"ח אדר א' (בעמודים 107-106) תרכ"ד, כ"ה אדר א' (בעמודים 128-126) וב' באדר ב' (עמודים140-141). הכותב שומר על אנונימיות ומסתפק בראשי התיבות א"ת. זהותו עלומה רק זאת אנו יודעים כי מושבו בעיר טשהערין.

עלינו להתייחס לתיעוד זה בזהירות ובפקחות הנדרשת. בכל זאת הכותב אינו נמנה על קהל יראי ה', ועדיין לגבי התיאורים הענייניים אין ספק כי הם מתארים התרחשויות אמתיות אותן ראה הכותב בזמן אמת והביאם כהווייתם. די בעובדה שהדברים מתפרסמים שבוע אחר שבוע בכתב עת מרכזי ונחשב כל כך, ואינם מופרכים על ידי אי מי, כדי ללמדך על אמיתותם. חשוב לשים לב להערת העורך, המכנה עצמו אר"ז, המופיעה בסיום הפרק השלישי והאחרון. הוא מתנצל על שהדברים מתפרסמים באיחור רב – כחמשה ירחים לאחר שהגיעו לשולחנו, ומנמק זאת בכך שמאחר והדברים כה חמורים נאלצה המערכת לבחון האם אמת נכון הדבר, רק משהתברר ללא כל ספק שהדברים כנים ואמתיים, הרשתה לעצמה מערכת העיתון לפרסמם.

זו כמובן התנסחות דיפלומטית שמבקשת להותיר על הקורא את הרושם הרצוי. מאחורי חמשת הירחים הללו מסתתרת אמת מעט שונה. מלכתחילה העדיף העורך להימנע מפרסום הדברים וזאת בשל המהומות שהם עתידים לעורר. אר"ז מעדיף לקבור את מכתביו של א.ת עמוק בגנזכי המערכת, וכשהסופר מטשהערין מבין זאת הוא משגר אליו התרעה ברורה לאמור – באם לא יתפרסמו הדברים הוא יתרגמם לרוסית ויפרסמם באופן עצמאי בצירוף ההערה כי 'המליץ' העדיף להתעלם מעובדות לא נעימות ולתרום את חלקו בחיפוי על מעשי רשע. האיום פועל את פעולתו, 'המליץ' נכנע ומפרסם את הכתבות שאכן מחוללות מהומה רבתי ואף תורמת בעקיפין להתעניינותם של משכילים נוספים בברסלב וענייניה.

 

חסידי בראסלאוו ועיר אומאן

קורא נכבד הלא קראת את ספר דברי הימים לבני ישראל מני אז הוגלה מעלה אדמתו ועד היום הזה, ויודע אתה את כל התלאה אשר מצאתהו בימי הביניים (מיטטעאלטער) ימי חושך ואפלה, הימים אשר כל גוי ואדם יחד הלוך הלכו אל האיוולת ויאמרו אליה פה אחד לכי מלכי עלינו. במלאכות הסכלות, היא חקקה חקקי –אוון ומכתביה עמל כתבו לתת את יהודא לשמצה וישראל לבז ולמשסה ואין אומר השב הה! מי ייתן ותשתכחנה העתים האלה, לא תזכרנה ולא תפקדנה ולא תעלינה על לב לעולם. רעים היו הימים ההם ימי חורבן בית מקדשנו, שאז גורל כל גוי ולאום גם לישראל נפל לחבל, וגם עליו עבר כוס, ממנו ימצה ישבת כל עם ועם כי יעלה הכורת עליו ולקח מידו את ממשלתו המדינית וחיה: לא כן בימי הביניים, כי חשוב חשבו העמים מזימת איוולת להשמיד את היהודים ודתם מעל פני האדמה, ובאכזריות חמה מכוסה בשמלת יראת ד' התנפלו עליהם להכחיד להם שם ושארית תחת כל השמים, לאמר ד' שלחנו לנקום נקמות בעוברי רצונו.

באמצעות פתיחה רווית ארכאיות זו מבקש הכותב להדגים לקוראיו לאלו מחוזות רחוקים וחשוכים עתידה ליטול אותו ההתרחשויות המדווחות להלן. בעיניו, פעולות איבה דוגמת אלו אותן פגש באומן כלפי חסידי ברסלב, מתאימות ושייכות לימי הביניים, ומזכירות עד כאב את חורבן הבית ואולי את הפוגרומים שבוצעו בתקופות חשוכות על ידי גויים נבערים.

אך הקורא בספר כל הדברים האלה יוכל לשכוח לרגעים את אשר קורא, ועני עמו ועמלו לא יזכור יצא החוצה… יתענג על הדר פרי הציוויליזציון [הקִדמה] אשר זה לא כביר זרעה זרועיה ותעש קציר כמו נטע, ועיניו תראינה את המחזה הזה הגדול ונפלא ועצמותיו תגלנה… לא כן האיש אשר היה באומאן הוא לא יוכל לשכוח את תלאות ישראל בימים עברו, כל שמחה כל עונג, אין כח בידם לשרש מלבו זכרון עמל יהודא עניו ומרודו בימי קדם, ניצבים ניצבים הם חיים וקיימים לנגד עיניו תמיד, ומנהמת לב יקרא: הלעולמים אהה! הלנצח חוסן האיוולת ואם תקפה לדור דורים? הלנצח תאכל חרבה בשר חללים ומדם נקיים תרווה עד בלי ירח?!-

לפני שהוא פותח בתיאור המחזה 'הנורא ומרגיז נפש', כהגדרתו, מקדים הכותב ומתאר את חסידי ברסלב עצמם כאנשים יראים ושלמים המקפידים על קלה כחמורה ומתלבשים כדרך כל החסידים במלבושים ארוכים, אשר אין כל סיבה נראית לעין מדוע זה יירדפו על ידי אחיהם, החסידים והיראים לכאורה. דגש מיוחד מושׂם על העובדה שחסידי ברסלב "מאמינים בצדיקי הדור אמונה בלי מיצרים" – ואם כן גדלה התמיהה שבעתיים; הם אינם מתנגדים, אינם משכילים, אינם סוטים ימין ושמאל מהתורה וצדיקים הדור, מה היא אפוא העילה לרדיפות?!

מחזה נורא מרגיז נפש משבר עצמות ומבהיל הרוח יראה האדם בעיר הזאת בראשית כל שנה ושנה: וראה אנשים הולכים ורגלי אדם להמה, מלבושיהם סרוחים על רגליהם [ארוכים כדרך החסידים, ד.ג], פאת זקנם יורד על פי מידתם ופאת ראשם לא יקיפו, ירחצו ידיהם עת טמאים הם, ערב ובקר ישפכו שיחם לפני א-ל השמים, וכי תדבר עם אחד מהם שנים ושלש מלין וידעת ובחנת כי שלמים האנשים האלה עם תורתנו הכתובה והמסורה, לא יטו ימין ושמאל מכל דברי הש"ע, ונוסף לזה המה מאמינים בצדיקי הדור אמונה בלי מצרים: פתאום – והנה עדת נערים ילדי פשע עוטרים אותם מכל עבריהם וגם המה מזרע היהודים, ועפרו בעפר לעומתם והשליכו עליכם אבנים, וקראו עליהם בקול בראסליוויר כלבים! נחמנטשיקים!

 

פוגרום בקלויז

התמונה הבאה לקוחה כביכול מתוך תיאור אוטנטי של 'פוגרום'; השלכת אבנים וחפצים שיש בהם כדי להמית, רגימת בית הכנסת בבליסטראות וחילול הקודש נורא ואיום כאשר האבנים פוגעות בארון הקודש ומנפצות את דלתו! כל זאת נעשה מתוך טירוף חושים וניסיון מוכח להרוג ולחבל בכל קנה מידה אפשרי. אלא שהפוגרום הזה, לחרדת ותדהמת הכותב, אינו מבוצע על ידי פלוגת קוזאקים או סיעת 'שקצים' מקומית, הפורעים הם יהודים, חסידים למראית עין…

בראות האומללים האלה כי אל עקרבים הם הולכים ונגד פניהם רעה, והחישו מפלט למו אל בית מדרשם והחזיקו בקרנותיו לחסות מזרם מטר אבנים וכדורי מות אשר ירה יירו בזעף אף ובחמה שפוכה: אך גם אל המזבח הזה יגיח האויב בזרוע נטויה ובמורא גדול, חלוני הבית ישבר לרסיסים, וכל כליו ינפץ בלי חמלה – עוד אתה מחריש משתאה לדעת מה זאת וכל מה זה, והנה אבן גדולה כברק עופפת ותטבע במצח חסיד בראסלאווער ויפול ארצה ויתעלף – על הדבר הזה הנך זועף וחמתך כאש ניתכת, והנה אבן אחרת מכף קולע הושלכה על ארון הקודש ותנפץ את דלתיו לשבבים!

 כל זאת אתה רואה, ועיניך תחשכנה מראות, לבך עליך הומה וברכיך כושלות ומפיך בלי רצון יתרוצצו מלים אהה ד'! מה זאת? אנה אנכי עומד? מה שם האדמה אשר אנכי עומד עליה? ומה השנה בה אראה כזאת?-

בארץ רוסלאנד אתה, והעיר עיר אומאן, והשנה שנת התרכ"ג, 1863 למספר העמים, ואתה דע לך:

להשיב לך דבר על שאלתך מה זאת? הייתי מוכרח לספר לך מעשיות וספורים ארוכים מארץ מדה: אולם יען כי אין נפשי לחבר ספר כי אם לכתוב מאמר במכתב – עתי, ע"כ הנני להגיד לך בקיצור מלין, פשר דבר הזר אשר ראית, הטה אוזנך ושמע.

להלן הולך הכותב ופורט את השתלשלות גלגולי המחלוקות על שלושת גליה, בתקופת רבינו ז"ל, בימי מוהרנ"ת וכעת בפעם השלישית. אנו מדלגים ומזכירים רק עיקרי דברים.

איש היה בעיר בראסלוב אשר במחוז פאדאליען זה כששים שנה, ושמו רבי נחמן והיה האיש ההוא מקובל וחסיד וגם נכד הבעש"ט, ושמו נודע לתהילה בפי תושבי אוקראינה ההולכים בדרכי החסידות ויתלקטו אליו אנשים רבים לשמוע מפיו תורה כמשפט אחינו בארץ הזאת עד היום הזה רבים מגדולי – רבי – החסידים אהבוהו ויטו אליו חסד, ואחדים מהם שנאוהו בלבם ודיברו עליו מרורות…

ברבות הימים ויספח אליו איש צעיר לימים, לו יד ושם בתלמוד ובחכמת הקבלה, הרב רבי נתן מעיר נעמרוב, והוא היה הראשון אשר הואיל באר את תורות רבו ולמצוא בכל מילה והגה היוצא מפיו סודות עמוקים, והוא החל לכתוב אותם על ספר ולחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל ע"י הדפוס, והינם מלאים פירושים ורמזים על מקרא ותלמוד בדרך הקבלה החדשה ככל המון הספרים אשר נתחברו מרבי החסידים זה כמאה שנה.

ויקם ד' אויב על רבי נחמן את היהודי – המכונה… אשר שפך עליו כל גלי חמתו ויתנהו כאחד הריקים והפוחזים, ואת עדת חסידיו הבטיח נאמנה כי כל המדבר סרה על רבי נחמן והנלווים אליו, ישלח ידיו בספריהם ויקרעם לגזרים, בגן עדן תהיה מנוחתו: ומי שיכה אותם, וירדפם עד חרמה וישבר להם מטה לחם, משנה עדן יירש ושכרו עין לא ראתה אלוקים זולתך…

בהמשך מגלה הכותב את דעתו כי אין בכוונתו להתערב בפרטי המחלוקת ולהכריע בין הצדדים, הוא משתדל להותיר רושם ניטראלי ומדגיש את התמקדותו בעובדות ובאשר ראו עיניו.

אין מגמתי הפעם להתחקות אחר שרשי רגבי המסה והמריבה… ואין את נפשי להכריע בין שתי הדעות…

ניכר שהוא גם חושש להביע דעתו בעניין…

לא פה המקום ולא זאת העת לחוות את דעתי על הדבר הגדול הזה אשר יש בכוחו להעלות עלי ועל 'המליץ' את כל גלי מי השנאה והמשטמה מבלי שיועיל מאומה: אך זאת אגיד, כי דבר ברור הוא שאין עליו מערערין שדברי… הכו שורש בלב חסידיו אשר האמינו בו, ולא אחרו למלאות פקודותיו ככתבם וכלשונם גדפו, חרפו עקבות הבראסליווער- חסידים, נתנום לשמצה בקמיהם, ספריהם שרפו רמסו ברגלים, ויקרעום בלי חמלה, וגם על עצמם ובשרם שלחו ידיהם, ויכו את הבראסליווער מכה בלתי סרה, וירעו להם ככל אשר השיגה ידם.

הוא מתאר את תקופת השקט שלאחר הסתלקות רבינו הקדוש ומות החולק כ'שקט שלפני הסערה':

…ותשקוט הארץ כמעט וחמת המריבה שככה: ויהיו חסידי שאר הרביס עוינים את חסידי בראסלוב כמקדם ויהיו בעיניהם כעוברי תורה ומינים, אך ידם לא שלחו בהם –

אולם הדומיה הזאת הייתה נוראה מאוד, דמיונה, כשקט מלחמה (וואפפענ-שטילשטאנד)… ואז תפרוץ המלחמה בשטף אף ולהב אשר אוכלה…

 

בקטע הבא הכותב מתאר את מצבם ומספרם של אנשי שלומנו וכוחם היחסי של הרודף והנרדף:

חסידי בראסלוב היו עוד מעטים במספרם ולא עצרו כח לעמוד נגד ההמון הרב מחסידים אחרים אשר אמרו לבלעם חיים: אך בעת השקט והדומיה התאספו אליהם מעט מעט אנשים רבים ויהיו לאגודה אחת אשר לא במהרה תנתק. ומורדי אור, אוהבי ריב ומדון, מצאו תואנה למו להפיח גחלת אש השנאה אשר כמעט עממה – ואוהבי שלום התברכו בלבבם כי כבר כבה ונדעכה – לחדש ימי המלחמה כקדם ולהכות את הארץ חרם. כי ציווה רבי נחמן את שומרי בריתו ועדותיו בטרם מותו, לבוא בכל ר"ה ור"ה אשר באומאן ולהתפלל מזמורי תהלים ותפילות ובקשות, וע"י זה יוכל להצילם מדינה של גיהינום, ואמר בזה הלשון "כל מי שיגיד על קברי תהלים ותחנות וועל איך איהם בייא די פאות ארויסשלעפין פינ'ם-גיהנם" ובדבר הזה מצאו האנשים תואנה להתגולל ולהתנפל על הבראסלויווער מנער ועד זקן טף ונשים, ובראשם בחור שר צבא יצא הרב …*)

במאמר המוסגר כאן בשולי הגיליון מציין הכותב את ששמע כי מאחורי מחלוקת זו אין – כטענת החולקים – עניין מהותי כלשהו, אלא דברים אחרים אותם הוא רומז בלשון הנקייה 'דברים יותר חומריים', אלא שהוא מתיירא להיכוות בגחלת.

בנקודה זו מתוארת התקופה שלאחר הסתלקות מוהרנ"ת ופטירת החולק, והתפרצותו של גל המחלוקת השלישי שמתפרץ לאחר הסתלקות 'המיוחד שבתלמידי רבי נחמן' הוא מוהרנ"ת, ופטירתו של החולק אשר חסידיו "אם רבים או רובם שכחו אותו ואת דבריו הטובים אך יזכרו ולא ישכחו לנקום ולנטור את הבראסליווער ולהבזותם ולהכריעם לטבח", כלשונו וכהגדרתו.

וזולת זה קמו לעתים מזומנים אנשים המכונים בשם יהודים- טובים,  -אשר משנאה פרטית או מתאווה להתדמות לאלה אשר בפי העם בשם גדולים ואיתני ארץ יכונו, או מחפצם להשאיר להם שם וזכר בתולדות הבראסליווער, או מסיבות אחרות יותר עמוקות ויותר נעלמות – ויפיחו אש השנאה, וישפכו שמן וזפת על תבערת הריב, ויזרעו זרע קנאה ומשטמה על תלמי לב העם, תחת אשר היה להם לקרבם ולעשות מהם אגודה אחת לחשוב מחשבה אחת ודברים אחדים לטובת הכלל.

דברי שנאה ומשטמה כאלה שמענו לא אחת ולא שתים יוצאים מפי הרב מ… ומפי הרב מ… ומגמת שניהם להכחיד את הבראסליווער מעל פני אדמת אוקריינא, לשרש שרשם הפורה, לפי דבריהם איוולת וריק… גם תמה אני אם יש הצדקה לאנשים האלה להוכיח איוולת הבראסליווער על פניהם, אם יאמרו אל הברסליווער טולו קוץ מבין עיניכם, הלא יענו המה ויגידו: הסירו הקיסם מבין עיניכם! [הציטוט כמובן שגוי קמעא, כוונתו למאמר חז"ל (בבא בתרא דף ט"ו ע"ב)  "אומר לו טול קיסם מבין עיניך – אומר לו טול קורה מבין עיניך, אמר לו אמר לו כספך היה לסיגים – אמר לו סבאך מהול במים", ד.ג].

להלן פורט הכותב את היחס כלפי חסידי ברסלב ומבחין בשלושה סוגים שונים; המתנערים ממעשים נלוזים אלה ומוחים בפורעים. המחזיקים במחלוקת והפורעים הנבערים. הנמנעים אך שואבים הנאה מרובה מהמתרחש.

יושבי אומאן ושאר העירות אשר נמצאו שמה חסידי בראסלוב ייפרדו והיו לשלשה מפלגות בייחוסם אל אלה האחרונים: 1) המשכילים על דבר חכמה וכל אשר חננו ד' דעת להבין טוב ורע, המה יקראו בגרון ומכאב לב יזעקו על השערורייה הזאת להכות ולרדוף באף אנשים עברים מאחינו, אך על דבר דעותיהם כי שונות המה ובשם תורתנו הקדושה… ידרשו אהבה לכל אדם יהי מה.

 

שלוש כתות בשונאים

בשולי הגיליון מנסה הכותב לזהות את סיבת השנאה כלפי חסידי ברסלב, בהגדרה דלהלן: עיקר שנוי דעותיהם של הבראסליווער הוא אך בלתי תתם אמון בצדיקי הדור החיים עמנו היום, ומאמינים אמונה חזקה בר' נחמן כי היה איש אלוקים נורא ודברי תורתו סודות עמוקים ונפלאים משכל אנוש, ושומרים את פקודותיו, למרות כל המכות והרדיפות והחרפות אשר ישביעום החסידים האחרים.

 2) הבוערים בעם, אנשים ריקים ופוחזים ונערים שובבים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם הם המה המשליכים את האבנים, המעפרים בעפר, המכים את הבראסליווער מכת בלתי סרה בהתאספם יחד בכל ר"ה ור"ה לחנן עפר ר' נחמן. האנשים האלה המדקדקים במצות כחוט השערה, וגם ממצות שאדם דש בעקביו לא הניחו ידיהם, המקבילים פני רבם לבקרים, האנשים האלה ישברו את חלונות בית המדרש אשר הבארסליווער מתפללים שמה בראש השנה יעשו כל מלאכה האסורה ביום החג אך למען הכעיס את הבראסלויווער ולעשות להם רעה לא ידעו שחרה: 3) שאר יושבי העיר אשר גם בתוכם נמצאו אנשים אשר רע בעיניהם המעשה לראות את הבראסליווער נגשים ונענים תחת יד לוחציהם ומעניהם חנם. אך רובם והמה המתחסדים, תכלית שנאה ישנאו את הבראסליווער בליבם, מדברים עליהם מרורות יבדו ויחפו עליהם דברים אשר לא כן, ותמיד כל היום מספרים ספורים ומעשיות מהצדיקים שכבר מתו וגם מהחיים אשר חיים עדנה, איך צוו ומצווים להשמיד את הבארסלויווער, ולתיתם לשמצה בקמיהם; איך הבטיחו את המכים והרודפים אותם עולם הבא וגן עדן. והבערים בעם… כשמעם את הדברים האלה המראים באצבע דרך קרובה וישרה אל פתח הגן אשר בעדן, יחישו וימהרו לכלות חמתם בהבראסליווע האומללים וקונים עולמם בשעה אחת.

 והאנשים המספרים את המעשיות הנוראות, עומדים מרחוק שמחים וטובי לב, ומתענגים למראה עיניהם איך האמת מכה את השקר ביד חזקה ובזרוע נטויה, ונותנים תודה לד' "שהחיים וקיימם והגיעם לזמן הזה" שגם עמי-הארצים ואנשים פשוטים – אנכי מעתיק את דבריהם כצורתם – ידעו דבר ד' ומקנאים לשמו ולזכרו המחולל בפי הזדים והרשעים, ולא רק בפיהם ובשפתם, כי אם בידם ובאגרופם יהללו את ד'.

אין אנו מתכוונים לקבל את דברי הכותב כתורה מסיני, למרות שהעובדות ככל הנראה מדויקות ואינן נוטות לגוזמה. אך עדיין דעותיו רחוקות מאוד מעולמנו והן משתרבבות תחת קולמוסו, לפיכך נמנענו מלהביא את כל הדברים שאין בהם תועלת או מידע עובדתי לעניינו. בכל זאת כדאי לשים לב לזעזוע, שמובע בזאת בכנות, מאשר ראו עיניו.

כאשר הנני רואה את המחזה הנורא הזה, איך אנשים כמונו מוכים ונענים באכזריות חמה בחוצות עיר רבתי, בידי נערים שובבים ואנשים ריקים ופוחזים על לא חמס עשו, וכל יושבי העיר למקטנם ועד גדולם עומדים ורואים ומתענגים למראה עיניהם: אז יעביר זכרוני לנגד עיני את בתי התיאטראות ההם ברומא אשר בתוכם היו כלואים זאבי ערב שואגים לטרף וחיות רעות ודורסות צמאות לדם, וגם אנשים עברים אשר נשבו במלחמה ויגלו לעיר רומא – ועל כי חפץ יושבי רומא אשר התאספו לראות מחזות נעימות מדשני עצם ומשמחי רוח, שלחו החיות הטורפות חפשי מכלאם והמה התנפלו בשצף קצף על היהודים האומללים טרפו, רמסו וישסעו אותם כשסע את הגדי, ותהי המלחמה כבדה ונוראה מאוד, וכל ההמון הרב מחא כף ויריע בקול רנה ושמחה בהולך בחליל.

ואתם קודחי אש המריבה ומאזרי זיקות השנאה תזכירו אותי את נערא [ככה"נ הכוונה לנירון קיסר ד.ג] קיסר רומי, אשר על פי מצוותו הציתו אשר בכל פינות עיר רומא למען תעל על מוקדה השמים, והוא עמד מרחוק, עיניו שבעו ממראה בתים גדולים אשר היו למפלה ואזניו קשובות קול יללה ואנקת חללים אשר אהב סלה!

 אין מגמתי בזה לדבר על לב הבוערים בעם המכים את הבאסליווער, כי עם לא בינות הוא על כן לא ירחם על אדם, ואת דברי לא יבין ולא ישמע. אך עם אלה המתהללים בשם חסידים, ויתברכו בלבבם כי אך אותם חנן ד' דעה והשכל ואמונתם טהורה, ואת הבראסלליווער הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חכמה… עם אלה האנשים משפטים אדבר, לכו נא ונוכחה!

הכותב מטיח בפני מחזיקי המחלוקת את תמיהתו – במה נפלאת אמונתכם שלכם ברבותכם, מאמונתם של חסידי ברסלב ברבם שלהם. מדוע אמונתו של חסיד ברסלב נחשבת לדעתכם כפירה ועבודת אלילים ואמונתכם שלכם, קדושה ומקודשת, אף בשעה שאינה מעוגנת בהיגיון שכל או דבר הלכה?! דבריו, אף כי כנים הם, נגועים בארס של השכלה וזלזול במנהגי הצדיקים, ואף שלא הודה בכך ולא הזכיר זאת בפירוש, אין לנו צורך בהעתקת כל לשונותיו ואנו מדלגים בזאת לשלהי הדברים.

אל נא יעלה על לבבכם כי באתי להזכירכם את עוונות אמונתכם בצדיקים וקדושים, ואל נא תחשבו עלי רעה כי מגמתי להבזותכם על אשר תתנו אמון בדברים אשר לא יאמנו ולא ולהדיחכם בזה מדרכיכם… אך אל נא תכה את רעך! גם לו לב כמוך, חכם בעיניו גם הוא! וכי תכנו, אל תאמר בלבבך כי הטיבות לעשות, אל תחשוב מחשבת פיגול כי שכרך איתך פעולתך מאת ד' אל תבקש שכר כפנחס בעשותך מעשי זמרי! דע, כי ד' מטיב לטובים ולישרים, ולמטים עקלקלותם נכונו ימי חושך וצרה! דע, בהניפך את ידך על רעך, רשע אתה, וכאשר קום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.

טשערין בחודש השביעי תרכ"ד

א"ת"

בתחתית הגיליון מופיעה הערתו של העורך, 'ארז'.

חקרנו ודרשנו היטב זה חמשה ירחים, והנה לדאבון נפשנו אמת נכון הדבר, וע"כ לא יכולנו לעבור על חוק שמנו לנו לבלי נשוא פנים במקום שיש חילול השם והשפלת כבוד ישראל. ונקוה כי דברי הכותב הכתובים באהבה וברגשות נפש יעשו פרי וישמח בלנו לשמוע כי חדל הרוגז בין הכתות השונות וגר בראסליווער עם יתר החסידים ואמונה שלמה נוהגת בם.  

שלושת המאמרים הנוגים הללו לא הניבו פרקי המשך, הסופר מטשהערין גם לא הגשים את הבטחתו להרחיב את היריעה על חסידי ברסלב ודרכם המיוחדת, ובכל זאת דבריו שעוררו הדים רבים, הביאו כמה מהמשכילים הבולטים בתקופה זו להתעניינות מסוימת בחסידי ברסלב ובאגדת הקיבוץ באומן. כעבור שנה לערך, בשנת תרכ"ו, שב הסופר מטשהערין ומדווח מעל דפי המליץ על התרחשויות מסעירות שאירעו בחצרות חסידיות של החולקים על ברסלב, ובד בבד עם מריבה שפרצה בין שתיים מהחצרות העוינות דעכה קמעא מסורת הרדיפות השנתיות שחוו חסידי ברסלב באומן מדי שנה בסביבת ימי הקיבוץ הקדוש בראש השנה.

בפרק זה עד כמה שעצוב הוא ויותר מכך מתמיה ומסעיר נפש, מבטא באופן בהיר את נס נצחיותה של הרוח דקדושה על פני רוחות הזמן. רוחו של הרשע, לימד אותנו רבינו ז"ל, גדולה בשעתו ומסוגלת לבלוע אף צדיק ממנו, אולם רוחו של הצדיק השלם אף סוערת וגדולה ממנה, אלא שיש לו לצדיק כלים להכיל את הרוח, והאנשים המקושרים לצדיק, גם אם יחרשו על גבם בכל העוּלים והשוורים, וגם אם תסער סביבם הרוח, אין הם ניזוקים ממנה אלא מתחשלים והולכים.

נפלא הדבר שמכל אירועי הימים ההם, מי שנסער ויצא מגדרו אלו המשכילים – אנשי השווקים והחוצות. חסידי ברסלב כשלעצמם לא נסערו יתר על המידה, אלא התמידו בעבודתם, בתבערתם וברוחם שאי אפשר לנצחה.

(בעריכת המאמר נעזרתי בחומרים מתוך מאמרו של דוד אסף 'עוד לא נשקט הריב חינם').

כי תשא – מה עושים ביום מעונן?

בס"ד

(עלה לתרופה)

 

חטא העגל והשלכותיו האיומות אירע בעקבות מזג אוויר, יום מעונן וטעויות בחישוב. אילו ידענו מה נחבא בענן, לא היינו טועים.

 

מאחורי השאלות הקשות לא מסתתרים מוקשים – נחבאת שם הדרך שתובילנו ליעד, רק קצת סבלנות, תנו לערפל להתפזר.

 

האדם עשוי היה להיות היצור הכי מיותר בבריאה – מכל צד אפשרי: מלמעלה, מלאכים ושרפים עושים את תפקידים באמונה ובהתלהבות ואין בהם כל דופי. מלמטה, כל היצורים הנחותים ממנו, עושים תפקידם באמונה ולא מחזיקים טיבותא לנפשם, והאדם בקושי משרך רגליים ועד שהוא מבצע מטלה אחת הוא כבר דורש שכר בזה ובבא.

אלא מאי –  האדם מסוגל לבחור להיטיב או להרע, עד כדי כך מוחלטת יכולת זו, שאפילו ה' יתברך אין בידו כביכול לבטלה, 'לא בשמים היא', ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'.

 

*

 

התורה לא בשמים היא, אכן – אבל משם היא באה, כדי לקבל תורה עלה משה השמיימה, וכדי לקיימה הוא ירד למטה. וכאן אירע מה שאירע. חטא העגל שמעסיק אותנו יחד עם פרשיות המשכן. בחטא העגל שהעיב על קבלת התורה מסתתר אחד הלימודים החשובים על מהותה של האמונה:

 

מצד אחד האמונה היא הכוח החזק והמוחלט שמסוגל לגרום לאיש פשוט לחולל נפלאות, לראות ניסים, לכבוש יצרים ולהעפיל לפסגות. האמונה הצמיחה את כל האילנות הטובים והמעשים המשובחים, את כל ההתחלות הטובות ואת כל סוגי מסירות הנפש. מאידך, האמונה נוחה לאבד, ונוטה להיעלם. אמש האמנת, היום ירחם ה'. למעשה, כפי שמלמד רבינו, האמונה לא נאבדת – היא מתבררת. מה שנעלם כביכול זו האמונה שכבר התבררה, ותיכף אתה מקבל ליד אמונה חדשה, ישירות ממכרה האמונה, אמונה גולמית שאיש לא הסיר את סיגיה ולא ליקט את פזוריה, ורק אתה תוכל להחיותה ולהקימה עד שתהיה לאותו כוח דוחף, חזק, ומרנין נפש.

 

בא שש

 

זה פשרו של מאורע חטא העגל. משה רבינו עלה למרום לקבל תורה, ובעלייתו ציווה לנו תאריך מתי ישוב וייראה על פני האדמה. המחשבות על עגל ועבודה זרה החלו כאשר ראה העם 'כי בושש משה', ודרשו חז"ל כי בא שש, הגיעה השעה השישית ומשה אמר שיבוא קודם שעה שישית, אלא שאותו יום, יום המעונן היה, הראות הלקויה הטעתה את העם ותעלוליו של השטן הצליחו, עם ישראל נהה אחרי העגל.

 

העניין הזה תמוה מאוד, איך יתכן שאנשים שראו את ה' עין בעין ירחיקו לכת עד כדי כך בטעותם, רק בעקבות מזג אוויר ערפילי? מבהיר רבי נתן: היום המעונן הוא לא רק מזג אוויר, זהו מזג האמונה. הענן הוא הדבר הזה שאתה צריך היום בדיוק לברר, העניין הזה שבתוכו מסתתרת נקודת האמונה החדשה שנוגעת לקיומך היום הזה, ומיועדת להיכנס אל חייך במהלך השעות הבאות. אנחנו מרבים לחוות מזגי אוויר שונים, כל הזמן הם משתנים, פעם צלול ופעם עכור. הנה לפני שעות ספורות הסתלק הענן ולעיניך נגלתה תמונה של השגחה פרטית, הכביש התיישר לקראתך כסרגל ונתיבי התנועה הבהיקו בניקיונם, גם שלטי דרך מאירי עיניים בישרוך על התקדמותך לקראת יעדיך הנחשקים. והנה אבוי אללי לי, לפתע פתאום ירד הענן וכיסה את עין הארץ. האוויר התמלא סימני שאלה, ספקות, חרדות, מחשבות של איך הגעתי לכאן. מה אירע? הגיעה אמונה חדשה, גולמית, היא באה בעב הענן.

 

מי שאמונים על בירור האמונה, כותב רבי נתן, אלו הצדיקים הגדולים, צדיקי הדורות. הם נקראים צדיקי הדורות על שום שייכותם המאוד עקרונית לדורות. בכל דור, דהיינו בכל תקופת דורות, חייב להימצא צדיק שבידיו לברר ולהבהיר את האמונה בהתאם לאותו דור. בדורו של משה היה זה משה רבנו. דא עקא שאותו רגעים מעורפלים היה משה במרום, מעל לתחומי הבחירה, הרחק מאווירו העכיר של עולם הזה. וכשמשה איננו, הסכנה איומה ונוראה. עם ישראל שגו בעגל. נשאלת השאלה, מה הם היו אמורים לעשות?

 

שם האלוקים

 

ובכן, כשעם ישראל מוותר על משה ובוחר בעגל הם אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרים'. הי, אתם בדרך לארץ ישראל, על מנהיג וויתרתם, כעת גם על היעד? וזה בדיוק העניין: כשאתה צועד ופתאום נקלע לערפל, יש שאלות והמון דברים לא מסתדרים, עדיין שום דבר רע לא אירע. הבעיה היא כשמצליחים לשכנע אותך במילה הבאה – 'סתם', הכל היה סתם ולחינם, בעצם אין כאן כלום, אין יעד אין מדריך, אין לי מה לחפש פה. ולכן העם בוחר לשוב למצרים. כדי לחזור למצרים לא צריכים את משה, עגל יעשה זאת בעגלה ובזמן קריב. יש את הרגעים הללו שאדם מחליט ליפול. כן הוא בוחר ליפול. את הערפל הוא לא הזמין אבל את הנסיגה כן. מי ביקש ממך למצוא פתרון ולהמציא יעד? היעד אחי היקר, לא השתנה למרות הערפל. ערפל לא מוחק כבישים הוא רק מסתיר אותם. האמונה בה', האמונה בצדיקים, האמונה בעצמך, כל אלו תלויים ועומדים בידיעה שהערפל אינו מסתיר קיר – הוא מסתיר את המשך הדרך, הווי אומר ההמשך, ההצלחה, הישועה, כל אלו בלולים בערפל אשר שם האלוקים. שב כאן, בערפל, והנח לו להתפוגג עד שיבוא משה ותורת אמת.

 

(ע"פ ליקו"ה ברכת הריח ד')

 

 

דור הצעצועים

בס"ד

(בעקבות מיטתו של הרבי מערלוי זצ"ל, פורסם בבקהילה תשע"ו)

דמות הוד נעקרה השבוע מנוף אומתנו, ולמעשה מנופו של עולם. לצערי אינני כותב את הדברים כיודעו וכמכירו של האי גברא רבא קדישא, כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל, אדרבה הדברים נכתבים על ידי אחד מאותם רבים שלא זכו להיכרות אישית עימו ובכל זאת חשו השבוע בהסתלקותו. כשאילנות גדולים נעקרים, דשאים שלמרגלותיהם נרעדים ומוכים בסנוורי חמה. ממה הזדעזענו? חושבני, יותר משזו דמותו וצדקותו שאין צורך לומר עד כמה חבל שאיבדנוה – הרי שזה החבל שקשר, עד יום שני לפנות בוקר, את דורנו עם דורות קודמים שנגדעו זה מכבר, וניתק בסערה.

רבים מהמספידים הנרגשים העלו השבוע את זכרו של הסב מרנא החתם סופר זי"ע, מי שעיצב וחולל דמות יהודית ייחודית שפיעמה בעוז משך מאות בשנים, בחוג קהילות וישיבות החתם סופר, והיתה למעין שבט בפני עצמו מי"ב שבטי י-ה. יחד עם פטירתו של האדמו"ר נסתלקה שוב יהדות הונגריה המעטירה, שאך לפני מעט יותר מיובל נגדעה כמעט לחלוטין תחת גרזן הכורת בסוף שנות השואה האיומות. לזכרה של אותה הסתלקות, דממו באורח נדיר ולמשך יום תמים, כל נושאי השיחה והבחישה הרגילים במחוזותינו והציבור החרדי נזכר שהוא מסוגל למצוא עניין רב גם במה שנעלה וחיוני יותר מפוליטיקה ורכילויות שגרה.

 

המספד הגדול הזה מלמד אולי על הדבר שעדיין מבדל אותנו מכל המגרשים שנושקים כמעט לגמרי למגרש שלנו. מתברר שעדיין יש בנו כמיהה עזה לדברים גדולים ולאנשים גדולים. עמוק בלב אנחנו מרגישים, גם אם לא תמיד מיישרים קו עם התחושה, שיש בחיים דברים אמתיים ראויים להערכה ולהשתוקקות. אפשר שזו הנקודה שעוד מייחדת אותנו מכל התופעות שמצטמחות סביבנו ובתוכנו. דורנו דור צעיר, וחלקים רבים מזמנו מונחים בתוך ארגז חול, הרבה עיסוק בזוטות, המון הזדקקות לקטנות. שעשועים ידבר דורנו, משחקים וסמיילים עליזים. צדיקים ממשילים את הרדיפה אחר תאוות לעיסוקיו של תינוק בצעצועיו. כשהוא שקוע בבובותיו, הפעוט מוצא בהן עולם ומלאו. הוא בשום אופן לא יסכים שנזלזל בדובי המעוך וחסר העין שלא ימוש מידו יומם וליל, ואל נא תסתכנו בהיעלבותו בעקבות התייחסותכם הצוננת ליצירות פאר שחולל בפלסטלינה. עולם הוא עניין של הגדרה, וכל אדם חי בעולם שעיניו מצליחות או מוכנות לראות, שכן עבורו העולם הזה אכן עולם ומלאו. אבל, כותב מוהר"ן מברסלב, יש דבר אחד שמסוגל לשלוף גם תינוק ממשחקיו ובבת אחת – אימא. התינוק הזה שעד לפני רגע התמסר בכל חושיו לפריטים זערוריים של פליימוביל, ברגע שעיניו התינוקיות רואות את אימו, הוא משליך את צעצועיו ושועט באחת אל זרועותיה של אימא. האם שבמשל היא דמותו של צדיק.

הרבה אנשים טובים מנסים לדבר אל הדור שלנו, בכל מיני צורות ובכל מיני שפות. מהם עדינים ומהם אגרסיביים. חלקם נביאי חסד ואחרים נביאי זעם ואיומים. אנשים טובים ושוחרי רצון טוב עושים טובה לבן דורנו קטן הדעת, מתכופפים אליו בחמלה ומנסים להסביר לו שיש עולם גדול בחוץ, גדול ויפה, ובעיקר אמיתי. בן דורנו מגביה עין אחת עגולה ומעורפלת ומבטו זולג עדיין אל המסך המרצד בין אצבעותיו, 'נו', הוא נושף באפס רוח, 'מה אומר?'. והאנשים הטובים מכעכעים בגרון וחושבים מהר מה אומרים במצב כזה.

 

קשה מאוד עד בלתי אפשרי לנתק ילדים מצעצועים, אבל את המבוגרים קשה עוד יותר. ניסיונות הניתוק מניבים תוצאות ספורות ודור הילדים שלנו ממשיך לדבוק בצעצועיו לאהבה. את מה שלא יעשו מאה מוכיחים בשער תעשה אימא אחת על מפתן דלת חדר המשחקים. עוד לא הומצא המשחק שיתמודד על לב התינוק מול זרועותיה של אימא. מדוע? מה יש לאימא שאין בכל הצעצועים? זה לא איזה עניין מרתק או סיפור מושך לב. כדי לזכות בלב תינוקה אימא טובה לא צריכה להמציא המצאות ולגייס רעיונות ה' יודע מהיכן. היא רק צריכה להיות אימא, כפשוטו. כל דבר נמשך לשורשו, כותב מוהר"ן, ושורש התינוק אצל אימו.

כל דבר נמשך לשורשו – יסוד שמדובר כבר ברמב"ם, אולי כאן גלולת המרפא של דורנו. עד שמשקיעים אנרגיות בניסיונות נואשים לנתק את דורנו הילדותי מצעצועיו באמצעי מניעה חשובים בהחלט, כדאי לתת גם דעת על הפן הזה, הציעו לדור הזה חיבור אל השורש ויש סיכויים שהוא יזנח את ההבל.

אימא היא גם דמות מחברת בין עולמות. מצד עצמה שייכת לעולמם של הגדולים, ומצד אימהותה בעיני תינוקה היא בת עולמו שלו, חברותא למשחקיו ואוזן קשבת לגרגוריו. המאפיין הזה מבטא היטב את דמותם של צדיקים וגדולים בישראל. ענקי רוח שעם היותם אזרחיה של מדינת הגדולים, משוטטים במרחבי רקיע, יחד עם זאת היו מסוגלים להתחבר לצרתו וקטנות דעתו של כל איש מישראל, וכשאתה אח שלו חבר שלו ושותף לעולמו, הוא מוכן עבור גדלותך להשליך מידיו גם את צעצועיו המקודשים ביותר.

אין ספק שמהבחינה הזו גדולה האבידה שבעתיים. הסתלקה ממפתן דורנו עוד דמות שהיוותה עבור אנשים רבים סיבה מוצדקת להשליך, לפחות מדי פעם, אי אלו צעצועים וזוטות.

 

 

מתי תרשה לעצמך לשמוח

בס"ד

(נכתב בעקבות אסון קו 402 – אדר א' תשע"ו, פורסם בבקהילה)

שבוע לא פשוט חלף עלינו, לא פשוט כלל ועיקר. חבלים נפלו לנו, חבלי משיח – יש לקוות, והם לא היו נעימים. צדיקים מלמדים אותנו שהמטרה העליונה של כל מה שמתחולל סביבנו ואיתנו היא להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך אותו מצב, להזמין ולהכניס אותו, לתת לו מקום בחיינו.

התיאור היותר הולם למצבנו הוא 'חושך', באפילה לא יעזרו חכמות וכל בני אדם שווים. בתוך חלל אפל הפרצופים נמחקים וכולם הופכים לצלליות. הדעות והידיעות לא יעזרו פה ובוודאי שלא שאר מעלות שני אדם מתברכים בהן. בחושך אנחנו נאלצים לגשש, גדול כקטן, ולמשש באצבעות חשופות אחר מתג חשמל או מקור אור. אבל החושך גם מחלץ מאיתנו את כוחות החיפוש היותר עקשניים ואת תעצומות האומץ, כשחשוך אנחנו באמת ובתמים משתוקקים לאור, וזו אולי הנקודה החיובית והמאירה של זמני חושך.

כמה שהמאורע הזה עצוב עד דכדוכה של נפש, עדיין הימים הם ימי אדר המוקדשים לשמחה והשבחתה. ודווקא על הרקע הזה ניתנת הזדמנות מיוחדת להבין בצורה מעט שונה את עניין השמחה. אנחנו תופסים את השמחה כבת לוויה טבעית לדברים משמחים, הווי אומר השמחה היא מזג האוויר השורר במצבים מסוימים המצדיקים שמחה. היריעה קצרה מכדי להעלות את כל הראיות שסותרות הנחה שגויה זו. נסתפק במשל קצר:

אדם נוהג ברכבו בבוקרו של יום רביעי סתמי בדרכו לעבודה. הכל מתנהל כשורה, מצב רוחו שפיר ובירור קצר מגלה שהאיש בעל משפחה מצוינת, פרנסתו מצויה, בריאותו איתנה, סביבתו אוהדת, רכבו חדיש, הכל טוב. האם הוא מתכוון לאור זאת לפצוח בריקוד? ממש לא. מדוע? למה כן בעצם?!

שניות ספורות לאחר מכן הוא מפספס כתם שמן על הכביש, ההגה נתקף תזזית והרכב דוהר בטירוף אל גדר הבטיחות השברירית, צליל מחליא של חריקת בלמים וריח חרור של צמיגים משופשפים מלווה את צלילתו במורד שולי הדרך. הוא פוקח עיניים מבוהלות ומוצא את עצמו הפוך על צידו בתוך שרידיו המנותצים של הרכב. איכשהו מפלס את דרכו מבעד לחלון מרוסק, עומד על גל המתכת ולא מאמין למראה עיניו… אני בריא ושלם.

'אבא, תודה!'

שימו לב, הבנאדם רוקד! מה קורה כאן?

לפני רגעים ספורים הכל היה תקין והתנהל כשורה. היה בוקר נאה, היתה משפחה נפלאה, בריאות איתנה, עבודה מכניסה ורכב חדיש, בכל זאת לא מצאת סיבה לרקוד, בוודאי לא התכוונת לשאוג כמו בעל תשובה באורות. עכשיו על חורבות רכבך המרוסק ולו"ז שהתבטל ועוד אי אלו בעיות הכרוכות בנסיבות, אתה מאושר?!

לומר לך שההקשר בין סיבות לשמחה קיים במוח בלבד. השמחה היא המציאות הבסיסית ביותר, ולראיה הבט על הילדים הקטנים ושמחתם הטבעית חסרת הנימוקים. אין סיבות לשמחה, היא קיימת עוד קודם שהן חישבו להיבראות, אלא שאנחנו על דעת עצמנו יצרנו תנאים וסעיפים מצדיקי שמחה, ועד שלא ימולאו כל התנאים לא ניאות לשחרר אותה מכלאה. אין אדם שלא מעוניין להיות שמח ומאושר, אבל מעטים הם שיתירו לשמחה לפרוץ מהם ואל תוכם. רק כשכמעט לוקחים לך את הכל אתה מבין שיש לך הכל, ובאופן נדיר הינך מתיר לעצמך להתמלא באושר רק על עצמם היותך.

ואי אפשר בלי ווארט: חודש אדר הוקדש לריבוי בשמחה, שמא מפני שהמן כמעט לקח לנו את הכל. בשגרה היהודית לא יעלה על דעתנו לשמוח בהיותנו יהודים ובמעשים טובים וקטנים. כשמישהו ממחיש לך איך ברגע קטון הינך עלול לאבד אפילו את הפעוט והפשוט, אתה מסוגל לרקוד גם לצליליו של מיתר חורק ונקודה טובה אחת בסל.

 

והנה זווית נוספת של אור מתוך חושך. לפעמים ההבחנה בנוגהות האור מתאפשרת בבהירות יתרה על רקע אפוף חושך. ליל התאונה היה עבור אנשים רבים ללילה לבן, ולא במשמעותו הצחורה. האוטובוס המפולח ואיבריו המדממים העלו שוב מחזות זוועה מתאי זיכרון שאנו מעדיפים להותיר רדומים. התמונות והקולות יחד עם הזיכרונות הקשים מפיגועי ההתאבדות והאוטובוסים המפויחים, ובראשם קו שתיים שתמונותיו הצטלבו עם הצילומים שהגיעו בערב זה מכביש ירושלים בני ברק. אבל במקביל העלו גלי ההרס מחזה נוסף – מראות של חסד, חסד של אמת וחסד כפשוטו, עם החיים ועם המתים. בשעות הקשות הללו הערבות ההדדית שפועמת כל כך חזק בעורקי הציבור שלנו, נראתה במלא עוזה ותפארתה. היו שם קרבנות והיה דם והיו אנשים שאינם קשורים לקרבנות ולא למשפחות ובכל זאת הם בוססו בדם עד עלות השחר. למחרת במקום אחר בארץ, ולהבדיל בין דם לדם, התגודדו אנשים אחרים סביב אסון פרטי מעורר סקרנות ועניין. גם הם לא היו קשורים באופן ישיר לאסון לבעליו או למשפחתו. הם גם לא באו כדי להתבוסס הדם, הם היו שם כדי לרקוד עליו, לצלם ולמצוץ ממנו עבור צרכני תקשורת תאבי גירויי עונג מוזר. אולמרט וכניסתו לכלא אינם זירת אסון, ובכל זאת עבור מי שהיה בכבודו של עולם ויורד כעת על תא הכלא מדבר באסון הפרטי, ומן הסתם זורם בעורקיו גם דם. לא ראוי להסמיך את הפרשיות זו לזו אלא כדי ללמד – ללמד על ההבדל העצום בין הנפשות המתגודדות סביב צרת הזולת, ומה שזירות האסון עושות להן פה ושם.

 

 

השמחה – תרופה כנגד כל אויבי האנושות

בס"ד (פרוסם ב'בקהילה' תרומה תשע"ו)

פעם היו לאדם אויבים רבים, דובי היער היו טורפיו ביבשה, נחשולי הים איימו להטביעו בים, שודדים חמושי חרב ארבו לו במסעותיו במדבר, מגפות נוראות קצרו בו אלפים ורבבות, מלחמות פרועות חיסלו ממנו מיליונים, פגעי הטבע הדבירו אותו, והיום? האם היום העולם מוגן יותר?

 

התחושה היא שהעולם שלנו יותר מוגן, היקום העתיק נתפס כבריה פרימיטיבית שלא מצליחה לראות חיידקים ולא יודעת איך מדבירים מחלות, נאלצת לחצות אוקיאנוסים בקליפת אגוז קטנה שפעם צולחת ופעם שוקעת, וחסרת מנגנון ברית בינלאומית להרגעת הרוחות. מפחיד היה לחיות בעולם הפרוע וחסר העכבות הלזה, מה?

 

התמונה הזו מן הסתם גם סוג של דעה קדומה, ויש בה מן אמת. אי אפשר שלא להחמיא לנפלאות הקִדמה ולעובדה שאף היא תוצר עליון של השגחה ותוכנית אלוקית. העולם של היום בהחלט שופע פתרונות יצירתיים, ולא רק העולם – האנושות מאמצת היום חשיבה הרבה יותר אוהבת חיים, אבל האם כל זה עומד במבחן המציאות?

מצד אחד מוות או המתה בעולם הנאור, כבר אינם אופציה פתוחה וברירת מחדל, יש הרבה יותר מודעות לחיים. מאידך, באותו עולם ששולל הריגה ומגרש את המוות מחוץ לעיר והחוקה, ובכן באותו עולם אנשים מתים מהר מאוד, באבחת הגה בלתי זהירה ובמנת יתר של חומר אסור ובשאר פגעים רעים שהאדם ברא לעצמו. הווי אומר – המוות מאוד לא פופולארי וההרג לא נאור, אבל שניהם קיימים ופועלים בחופשיות יתרה בחוצות העיר הנאורה ובחסות האנושות השוללת הריגה, מסתבר שכשהקטל נעשה בידי הקִדמה, הוא אינו איום כל כך.

 

יש לתופעה הזו אחיות במגוון תחומים, כמו למשל הדמוקרטיה – הטיפוס המוזר הזה שהשתלט על כל המבנים החברתיים והכריח את העולם לרקוד לצליליו עד כדי גיחוך. כמה פעמים הדמוקרטיה הזו כובלת את ידיהם של ההיגיון, החירות, הביטחון, הזהות וכל מה שדמוקרטיה שפויה אמורה לעודד ולטפח? בארצנו הקטנה למשל, יש גוף משפטי נכבד עד למאוד ששומר על עקרונות הדמוקרטיה בקנאות צלבנית שמהלכת אימים על חברי כנסת ושרים כעל אזרחים פשוטים.

אכן, עולמנו סובל סתירות מרתקות.

 

 

הקדמה אכן הצליחה בכל התחומים אבל ספק גדול אם היא תזכה ליהנות מכך, בשל העובדה שההצלחה הוכחה רק בנוגע למה שמאיים עלינו מבחוץ, כאשר את אותו איום מייצר האדם בעצמו, אין לכלים החדשניים הרבה מה להציע. לא לחינם טבעו צדיקים את המסקנה שהאדם הוא האויב היותר גדול של עצמו.

 

הדוגמה הכי פשוטה ומפורסמת היא חוסר הפרופורציונאליות המדהים בין המודעות לאיומי טרור הסכינים לבין הטרור השקט שמובילה הרשלנות האנושית. בארבעת הירחים האחרונים רבים היו עד בלי שיעור חללי הכבישים והתאונות השגרתיות מחללי הטרור, זאת על פי הנתונים היבשים. ובכל זאת ערבי בקפוצ'ון וידיים בכיסים מפחיד הרבה יותר מנהג צעיר וזחוח שעוקף מימין ועל מעבר חציה, ובמקביל לטנדר הסעות של תלמוד תורה, למה? נפלאות המוח האנושי. למען האמת יש לכך הסבר פשוט ולא מניח דעת: האפשרות למות לא כל כך מפחידה כמו המחשבה שמישהו מתכוון להרוג אותך. סיכויו של אזרח להיפצע מפגיעת רכבו של מחבל דורס, קלושים בהרבה מסיכוייו למות מפגיעה ידידותית של נהג שוגג. אבל מאית האחוז שייתקל במחבל המבקש את דמו מחרידה יותר מכל מחשבה על מאות הרשלנים הנוהגים לצידו ואך בנס לא הורגים אותו.

מה שחסר כאן זו הגדרה מתוקנת. אם יבין האנוש ששימוש רשלני בכלים מסוכנים הוא סוג של טרור, אולי תשתפר התנהגותנו ומוכנותנו.

 

אבל לא לשם כך התאספנו, הנה עניין האמיתי. האדם הוא האויב היותר גדול של עצמו בתחום הרבה פחות מדמם, לכאורה. כל מי שעוסק קמעא בתחום הטיפול הנפשי ונספחיו הספיק לפגוש מן הסתם אי אלו תופעות הרס עצמי, כמה מהן מסוגלות לסמר שיער כפשוטו. אנשים רבים כל כך סובלים עד כדי מיאוס בחיים כשהרשע ההוא שמורט את חיותם מתגורר עימם יחד בגוף אחד והם חולקים נפש משותפת, איכס!

 

שורש כל המחלות, כותב מוהר"ן מברסלב, היא העצבות. עזבו רגע את המקורות שיש לאין מספר, הביטו על המציאות. היקום לא מפסיק לחדש והאנושות לא חדלה להפתיע. פינקנו את עצמנו במיליוני פתרונות טכנולוגיים לכל סוג של מטלה ויגיעה, ובמקביל רק הפכנו לאוכלוסייה לחוצה ומרוטת עצבים ונוצות. בכל העולם אנשים עשירים כמו עניים – בעיקר עשירים, צעירים כקשישים – בעיקר צעירים, מטפחים בדממה הפרעות פסיכולוגיות קלות וקשות, חרדות ודאגות אובססיות ודיכאונות. לנוכח המגיפה הזו העולם פראי ופרימיטיבי כבעבר, שום דבר לא השתנה. האדם גדול וחזק מול כל מה שמחוצה לו, הוא עצמו עדיין חזק מעצמו.

 

מחלות הן איום חיצוני, עד הרגע שהן מקננות חלילה בפנים. אין לכל החיידקים דרך לפרוץ פנימה אם לא יהיה שם בפנים מישהו שילחץ לקראתן על הידית, ומי שעושה זאת בכסילות מרגיזה זו העצבות. מערכת חיסונית חזקה מסוגלת בחסדי שמים לעמוד מול עדרי נגיפים שמקיפים אותנו בשגרה מכל עבר, ואת העובדה הזו לומד היטב מי שלא עלינו איבד את חוסנה של המערכת הזו. כל חיידק מצוי יכול לגרום לו צרות צרורות. שמחה היא מערכת חיסונית נפשית, היא טובה לא רק למחלות גשמיות, גם המחלות הרוחניות שדורנו משופע בהן, ממוגרות באמצעות שמחה.

 

משכנס אדר מתחילה מלחמת עמלק, משנכנס אדר מרבין בשמחה, חיסון יעיל מאין כמותו כנגד עמלקים מכל הסוגים והמינים.

 

 

 

על יראת שמים של דתל"ש ותפילין של נשת כותל

בס"ד (פורסם ב'בקהילה' משפטים תשע"ו)

ניסיתי במהלך השבוע האחרון לרדת לסוף דעתם של הרפורמים, או נשות הכותל, או איך שלא קוראים לזה, לא הצלחתי. מה הם רוצים?

פשיטא שלא הרישיון הנכסף להתפלל בראש מעיניהן, כמדומני שאף יהודי דתי לא ניסה למנוע מנשת כותל כזו או אחרת להניח תפילין ולהתעטף בטלית שכולה תכלת, המאבק הוא על הלגיטימציה במרחב ציבורי כל כך עקרוני כמו הכותל המערבי. כלומר, הקבוצה הצעקנית הזו נאבקת מזה שנים על דבר אחד בלבד – תנו לנו הכשר.

לא הבנתי, אתם יצאתם מעם ישראל כבר מזמן בתואנה שהוא מיושן ותקוע אי שם בימי הביניים, הצעתם חלופה, הצלחתם לסחוף לכאורה המונים ובחו"ל יש לכם רפורמיסטיים כחול אשר על שפת הים. אתם קוראים לעצמכם יהודים חדשים, המצאתם מוצר דתי חדש – חילוניות בנגיעות נצרות וטיבול יהודי מסורתי, תערובת צבעונית. ועכשיו, אחרי רפורמה כל כך מוצלחת, אתם מחפשים את המשרדים המיושנים של היהדות העתיקה כדי לקבל הכשר?

ממי?!

 

זה לא יכול שלא להזכיר את ההלצה על אותו שנה-ופירש'ניק שהיסב בחברת חבריו הלשעבר'נקים במסעדת טריפה ובשבת רח"ל. בטרם לקח לפיו ביס, פלט מבלי זדון ברוך את ה' ו… חטף בעיטה ברגל. חברו, שונה ופורש וותיק, נתן בו עיניים מבועתות: 'הלו, אתה כבר לא דתי, שכחת?…'

הדתל"ש הטרי התעשת רגע כמימרא: 'למדני חוקך', הוא מלמל בהקלה, ונגס את טריפתו בחדווה.

 

אבל בואו נניח רגע לצעקנים ונקשיב לעצמנו. המאבק הזה והטעם המר שהוא הותיר השבוע לאחר החלטת הממשלה האומללה (ההחלטה אומללה? הממשלה? טוב, שתיהן), מעלה בדעתי שתי צורות חשיבה: האחת קלאסית – באמת שומו שמיים, נותנים לכת הליצנים הזו, עוקרי הדת, נבזים ושפלים, מתחם רשמי למרגלות הכותל המערבי! ההתנגדות הסמלית של הנציגות החרדית והעובדה שאיש לא שבר שם כלים, באמת שוברת כלים. ושוב פעם אותן סיסמאות מצוננות: התקבלה החלטה אבל אל דאגה, לא מחר בבוקר היא תבוצע. הווי אומר: יש לנו דרכים עקיפות לתקוע את יישום ההחלטות ולכשתבקש נפעיל את כל פעלולי הבירוקרטיה כדי להפריע לזה להתרחש. נו, נו, נחיה ונראה. נציגים חרדים ופעלולי חוקה הם אכן צמד חמד, אבל לא בהכרח בשעה שלפניך ניצב קצה הקרחון של מגמה כלל עולמית שתעשה הכל כדי לבלבל עד היסוד את שארית ישראל. ענת הופמן וחבר מרעיה הם רק האווז בראש מסע הצלב, מאחוריהן, לכל המיתממים, צועדים ארגונים בעלי אג'נדה מאוד ברורה, שבניגוד כואב לשאר האג'נדות הפוליטיות שנרדמות ביום שאחרי הבחירות – היא איננה הולכת לשום מקום. המטרה ברורה והיא מסומנת בקודש הקודשים של העם היהודי.

אבל גם אם ננקוט כסברת הגאונים הפרלמנטרים, הנה לפנינו דפוס פעולה מדאיג מאוד שמאפיין לא רק את המאבק הזה כידוע ליודעי דת וחוק. השיטה אומרת: בואו נעשה כאן שקט, נסכים למראית עין, ונסכל מאוחר יותר מתחת לשולחן ובמסדרונות הארוכים של כנסת המינים. אולי תסכלו אולי לא, מה שבטוח שבעוד כמה שנים לא נזהה יותר היכן חצו פעם הגבולות בין טוב לרע ובין חושך לאור מרוב סטנדרטים מבולבלים, כשרים למהדרין ורק למראית עין, מפני אילוצים שהזמן גרמן. אגב, מדברים על פשרה מאולצת ועל הרע במיעוטו, הרפורמים הם גם סוג של פשרה בין ישראל לעמים, יש איזה קשר? כנראה שאבותינו שלחמו בכורעי הבעל במתיוונים ובמתנצרים לא הכירו את סודות השח-מט הזה.

טוב, נניח לזה.

 

אפשרות שנייה – מה כל הבלגן הזה, באמת בואו נחשוב: כולא עלמא מודים שעוטות הטליתות אינן זקוקות למקום תפילה וכיוצא בו, ברור כאמור שמדובר בצורך נואש בהוכחת נוכחות במקום המקודש ביותר, אבל שימו לב, האם אנחנו לא נתפסים לסוג מסוים של ציונות עתיקה? הבה נודה שהרבה מאוד מהקדושה שירדה לכותל מצד גורמי השלטון חובשי כיפות הקרטון, באה לו בזכות אדומי הכומתה והמבט המצועף נוכח האבנים האדירות, היד על האבן והקסדה על החזה, והכותל בידינו.

 

אולי קצת גלשנו, הכותל הוא לא סמל לניצחון – הוא שריד. דהיינו, פינה שנותרה כדי שהקדושה תמצא מנוח כלשהו לכף רגלה היגעה. בל נטעה, הכותל קדוש עבורנו בכל מיני קדושות עוד לפני שנעצו בראשו את הדגל בר החלוף. הוא היה קדוש גם כשסמטא צרה בלבד חצצה בינו לבין בתי הערבים, הוא היה קדוש גם כשגלי אשפה הסתירו אותו מעין רואים, הוא היה קדוש ונעלה גם לפני שהפך סמל לאומי. הכותל שלנו, חברים, עדיין לא זכה לחירות – אדרבה, הוא סמל לעליבותה הקדושה של כנסת ישראל, לבגדי השחורים של השכינה שמרחפת על אבניו בכנפי יונה, הכותל נושא וסובל קיטונות של ביזיונות בכל יום שהעם שלמרגלותיו לא מבין באמת היכן נמצא המשכן האמיתי היכן שוכנים הכרובים, היכן מרכז חייה של האומה.

 

הכותל מן הנעלבים ואינם עולבים, ולא שזו סיבה לאפשר למבלבלי היוצרות המתבוללים ומאבדי דתם לדעת, לחלל את קדושתו המסובלת בייסורים. אבל אולי המסקנה צריכה להיות מעט אחרת – העובדה שהחלטה כה מחפירה התקבלה בכנסת, לא באמת מנתקת את הכותל מעם ישראל, אלא מוכיחה שוב כמה המשכן המדומה שבכנסת מנותק הוא מכנסת ישראל, ומהכותל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תרומה – אין הפרעות בעבודת הבורא

בס"ד

המשכן הוקם מחומרים שיצרו את עגל הזהב, ללמדך שמכל דבר אפשר לעשות עבודת ה'.

 כל ההפרעות והמניעות קשורות למילה 'לי', וכשמוותרים עליה הקשיים והאילוצים יירתמו כולם לקרב ולא לרחק.

 

האדם הוא סיפור מאוד נוגע ללב, רוצה מאוד גבוה ואנוס להיות מאוד נמוך. על פי הרוב הוא כמעט אף פעם איננו היכן שהוא נכסף להיות. הנשמה שייכת לשמים ודירתה בגוף עפר. האדם דומה למי שמצוי הרחק מביתו, מתכנן לשוב אליו ובדרך לא דרך מוצא את עצמו מאריך שוב ושוב את שהותו בנכר ואת גלגוליו בדרכים הרחוקות.

הצרה משותפת לכולם והיא המציאות, אנחנו מלופפים בסיבות ונסיבות מכריחות אותנו להימצא כאן, להשתהות עוד ועוד, להתבטל ולראות את הארץ המובטחת רק מרחוק. למציאות הזו קוראים כח המכריח. דהיינו הכח שמכריח אותנו בניגוד לרצוננו. רבים וטובים ניסו להילחם בו, בכח החזק ורב הוותק הלזה. מעטים יכלו לו – מתי מעט. כוח המכריח חזק מהאדם שאם לא כן היתה הנשמה פורחת מגופו מרוב כיסופים.

*

כוח המכריח אכן יעיל ונצרך לקיום העולם ולקיומה של נשמה בגוף, אבל אל לנו לשכוח שהוא מקור כל ההפרעות וההסתות. מוכרח להימצא לכך פתרון והוא ניתן בפרשת השבוע – המשכן.

מצוות הקמת המשכן ניתנה לנו כתשובה ותיקון לחטא העגל. הווי אומר תפקידו של המשכן להבטיח שלא תשנה נפילה מעין זו. חטא העגל מתאר בצורה היותר בוטה את ההרס שמסוגל לחולל כח המכריח. בפיתויי דברים ובחזיונות שווא מצליח הבעל דבר להסית את עיניהם של ישראל מאלוקיהם וממנהיגם. עגל זהב, גולם עשוי מתכות, שואב אליו את כל מעיניהם וגעגועיהם של ישראל שהיו מוקדשים עד אמש להשי"ת ולמשה נביאו. הם שבים מאחרי המקום ומבקשים נתנה ראש ונשובה מצרימה, פחד.

השוכן עימם

המשכן הוא משכון, מעתה ואילך הקב"ה קובע את מקומו בתוך ובקרב ישראל, שוכן עימם בכל מצב אפילו בתוך טומאתם. אבל החידוש הגדול של המשכן הוא שזו שגרירות מוחשית של 'כוח המושך' – הכוח הנגדי והיחידי שמסוגל לעמוד כנגד כוחות מכריחים. המשכן הוא מגנט אלוקי רב עוצמה שתפקידו לשאוב אליו כל העת את כל נפשות ישראל ולהשאירן בקרבתו, גם כאשר הסביבה מלאה אילוצים וכוחות מכריחים. מאילו חומרים עשוי מגנט פלאי זה? צא ובדוק איזה חומרים שמשו ליציקת העגל המתעתע.

 

המשכן הוקם באופן זהה ומאותם חומרים ששמשו, ירחם ה', ליצירת עגל הזהב. גם שם היתה התנדבות רבתי, גם כאן מרימים תרומה ומתנדבים. שם הובאו זהב כסף ותכשיטים, וגם כאן מוזמנים כולם להביא 'זהב כסף ונחושת'. אכן כן, את כוח המושך מייצרים מהחומרים המשמשים את כוח המכריח. עבודת ה' אפשר לחלץ מכל מצב, אם רק מבססים אותה על יסוד העפר.

 

הכוח המכריח, דהיינו המציאות החומרית על שלל אילוציה חוקיה ושגרותיה, הינה תוצאה של שבירת כלים. כל מה ששוכן כאן על פני האדמה בא מלעילא ובעקבות ריבוי אור וחסרון בכלים נפלו האורות הגדולים והפכו לחבלי שווא וכבלי קסם הקושרים את הנפש בעבותות של חומר לקרקעית חייו. אומר השי"ת למשה רבינו: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' – תאמר להם בבקשה במקום להתעמת עם כל הקשיים והכבדות, פשוט קחו לי תרומה. קחו את כל מה שמאלץ מכריח ומדביק אתכם לאדמה, ותנו לי. וראו זה פלא – המכריח יהפוך לפתע למושך. איך? איך מוסרים לה' את כל ההפרעות והבלבולים?

וייקחו לי  

 

התשובה מוצפנת בלשון 'וייקחו'. בתורה ע' שבליקוטי מוהר"ן, מלמד רבינו ז"ל על קיומם של שני הכוחות, המכריח והמושך. נאמר שם שכוח המושך הוא בחינת עפר של אדמת קודש. האדמה מושכת אליה את כל היקום, הכל מונח על האדמה, שם השורש. יסוד העפר בקדושה זו מידת השפלות והענווה, זו מידתם של הצדיקים המופלגים שאין להם ישות, הם עפר ואפר, רגבים של אדמת קודש, ביטול. צדיק שכזה הופך מגנט לאור אלוקי, הוא מושך אליו אור עליון, צדיקים הם משכן של ה'.

 

כאשר מצווה הקב"ה למשה לבקש מישראל 'וייקחו', הוא לא אומר 'ויתנו'. אל תהיה נדיב מכיסך שלך, אל תוציא את הארנק, רק תן להשי"ת חתיכה של שפלות מעצמך. אל תיתן – קח, תזכור שכל מה שהינך נותן לקוח מה'. אם הבנת זאת, הרי שמטת את הקרקע מתחת היסוד הבעייתי ביותר – יסוד היש, כוח המכריח. כל ההפרעות והמניעות וההכבדות שואבות את קיומן מאותן תכשיטים שממלאים את כיסך, ממטילי הזהב שבחדרי משכיותך. הכסף והזהב אינם בעיה, עשירות איננה עבירה והחומריות היא לא באמת המניעה, הבעיה היא שאתה טרוד מאוד, ומאוד מפוחד, ודואג עד בלי די. ומי שגורם לך להיות טרוד כל כך הוא צירוף האותיות 'לי', המחשבות שלנו על עצמנו – הם הכוח שמכריח אותנו לשוטט זמן רב כל כך רחוק מהמקום אליו נכספה וגם כלתה רוחנו. ובכן, קח נא את אותו 'לי', ותנהו לי. נכון שכעת קל יותר?

 

המשכן הוא יצירה של המעטה עצמית. כדי להקים את המשכן כל אחד החסיר מעצמו משהו, ועל השטח שנוצר מכל הוויתורים מתנוסס משכן שמושך את המוח והלב בכל מצב בחזרה לה'.

 

 

משפטים – האור הגנוז אצלך

בס"ד

 

האור הגנוז צפון לצדיקים ולמתבודדים. במקום שיהודי עורך לעצמו משפט ויורד לפרטיו הקטנים, גם האלוקים ניצב שם, להאיר לו.

הסודות הגדולים ביותר, האור הגנוז והתורה של לעתיד לבוא, מופיעים בתוך גילוי קטן שיהודי מגלה את ה' יתברך איתו עימו ואצלו.

 

פרשתנו ממוקמת במקום נורא הוד, בין שני חלקיו של תיאור שמימי ממעמד הר סיני ומתן תורה, אבל היא כשלעצמה פשוטה ולמראית אין כלל לא שמימית. בעיצומו של מעמד הר סיני עוצרת התורה ומתחילה לדבר על הדברים הכי אנושיים ופשוטים: מריבות של בין אדם לחברו, נזקי שכנים, הוציא מרפסת בלי רישיון, לקח לי הרס לי, מגיע לי – איך כל זה נכנס בין 'וירד ה' על הר סיני' (יתרו י"ט, כ) לבין 'ויעל משה אל הר האלוקים' (משפטים כד, יג)?

ובכן, כאן ממש מוצפנים סודות התורה והאור הגנוז.

*

מה צריך לעשות מי שחשקה נפשו לגשת אל סודות התורה ולטעום מן האור הגנוז? ההוראות מופיעות בתורה ט"ו שבליקוטי מוהר"ן והדברים מסתכמים בסעיף אחד – להרבות בהתבודדות ולשפוט את עצמו בכל עת על כל מעשיו ועסקיו אם כך ראוי להתנהג (ליקוטי עצות – התבודדות). זו הדרכה ברורה מאוד לחיים יהודיים ראויים ולהתנהגות נאותה בין אדם לחברו, אבל איפה זורח כאן אור גנוז וסודות תורה שיתגלו לעתיד?

אור הגנוז

האור הגנוז הוא אורו של היום הראשון שזרח בעולם והוצפן כדי לא לאפשר לרשעים להיות ניזונים ממנו ולנצלו לרעה. ההארה שמורה עבור הצדיקים ולעתיד לבוא. סגולותיו של האור הקדמון, על פי מאמר הגמרא הן: שאדם צופה בו ומביט מסוף העולם ועד סופו. רשע כשמאיר לו, מה הוא אומר: נהדר, עכשיו אפשר להשיג עוד קצת גשמיות. אבל האור הגנוז נברא כדי לאפשר לאדם להביט אפילו דרך הגשמיות ולראות בכל מקום את ה', היינו לראות מסוף העולם – מקצה החומר והגשמיות, ועד סופו – עד החלק אלוק' ממעל שבאותו גוש עפר מעופר.

 

התחום שעשוי להיראות הכי פחות רוחני ובוודאי שלא קשור לעתיד לבוא, הוא השטח שבין אדם לחברו כמו גם שאר סעיפיו של חלק חושן משפט שבשולחן ערוך. זו תורה של פרטים קטנים ולעיתים גם של אנשים קטנים שמעוללים תעלולים, גונבים ומרמים ולוטשים עינם לממון חבריהם. אבל בדיוק בשטח הזה מוצפנים הסודות הכמוסים של האור הגנוז. כותב רבי נתן: "אֲפִלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת עֲמֻקִּים וְרָזִין גְּדוֹלִים מְאֹד עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, וְכֻלָּם בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן לְמַעַן יֵיטִיב לָנוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ וְטוֹב". בהקדמתו לליקוטי הלכות מציין מוהרנ"ת שעל פי ההקדמות המבוארות בספריו "יוּכַל כָּל אָדָם לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל מֵרָחוֹק גְּדֻלּוֹת נוֹרְאוֹת וְנִפְלְאוֹת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְכָל דִּין וְדִין מִפְּרָטֵי הַמִּצְוָה, וַאֲפִלּוּ הַדִּינִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַמְבֹאָרִים בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט, אֲשֶׁר אֵין אִישׁ שָֹם עַל לֵב לְהָבִין מֵהֶם רְמָזִים וּדְרָכִים לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ".

חושן משפט הוא גם מה שבין האדם לעצמו. ההתבודדות היא עצה עליונה וגדולה מן הכל, אבל היא נרקמת במקום שגרתי ופשוט עד מאוד. ההתבודדות דומה מאוד ל'חושן משפט' – עשויה  מפרטים קטנים ומפשפשת במעשים של יום-יום. להתבודד זה לדבר עם השי"ת על מה שעבר עליי היום, בפשטות. איך התנהגתי ומה עשיתי, והיכן אני בעולם. היכן כאן הסוד?

סודות התורה

מדברים על סודות התורה, מהו הסוד הכי שמור בעולם? למען האמת נוכחותו של ה' כאן בעולם הזה, היא העניין היותר סודי ובלתי ידוע, וגם הנשמה שלך. העובדה שהשם יתברך נמצא בכל דבר ממש ובכל רגע ובכל מצב ומציאות, גם השגרתית ביותר – היא סוד. אחד המקומות האחרונים שאנשים מצפים לגלות בו את ה', אלו העניינים הקטנוניים כביכול שבין אדם לחברו: 'זה עניין שלי איתו, מה הקשר להשם?!' גיוואעלד הנה הסוד הכי גנוז. כשהאיר האור הגנוז בעולם, אדם ידע נאמנה שבכל דבר ממש יש ה', אפילו בתוך ההרגשות היומיומיות והמחשבות שאני עצמי איני מצליח להבחין בהן, לפיכך יכול היה להביט באור ולראות מסוף העולם ועד סופו. אבל האור הוצפן מפני הרשעים שאינם מחפשים את ה', והוא שמור לצדיקים ולמתבודדים שמחפשים אמונה ואלוקות בכל דבר.

 

בפרשת השבוע, בין עליה להר סיני לעלייה השמיימה, יורדת התורה ומגלה היכן באמת השמים ואיפה הגבהים. גובה הוא מידת הקרבה לה'. הר סיני נמוך מכל ההרים סביבותיו, הוא נבחר מחמת ענוותנותו, וענווה אמיתית היא ההסכמה להיות היכן שהשם יתברך הניח אותי ולחפש בפינצטה עוד רצון של ה' כדי למלא אותו בשמחה ובהתלהבות. בנוגע למצווה להגיש לפני הדיינים כל ריב ומבוכה נאמר "עד האלוקים יבוא דבר שניהם", לומר לך שהבעיה הכי גדולה בין אדם לחברו זו לא עצם המריבה וחילוק הדעות, אלא העובדה שכרגע, מרוב התנצחות נלהבת עם החבר, אינך מצליח לראות ולמצוא כאן את ה'. ובכן, עד האלוקים יבוא דבר שניכם. הדיינים נקראים 'אלוקים' על שום שבאמצעותם אתה תגלה את האלוקות שניצבת שם, אצל הדיינים ואצלך ממש גם בתוקף הוויכוח והקטנות.