בשלח – אל תאמר בלבולים, תגיד בירורים

בס"ד

אבותינו הלכו מ"ב מסעות במדבר, אנחנו עושים לפעמים ארבעים ושניים קילומטרים של טלטולי נפש מתוך הכורסא.

 גם אם אתה סתם מבולבל ותועה, כיוון שפנימיות כוונתך היא ארץ ישראל, כל מה שעובר עליך הוא הדרך לארץ ישראל.

 

מצב בלתי נסבל הוא מצב בלתי נהיר. אנו מחפשים בדרך כלל פירוש והסבר מניח דעת למצבים אליהם נקלענו – מה מעשיי כאן והאם למישהו, בשמים או בארץ, תצמח איזו תועלת מהיותי פה. מצב שאינו עונה על הדרישות הללו נקרא מן הסתם – בלבול. והיכן המקום היותר מועד לבלבולים? טלטולי דרך. בביתו ובמקומו אדם יודע פחות או יותר היכן הוא ומה מעשיו, הדרכים על כל מה שכרוך בהן מביאות מהר יותר לידי בלבול ומבוכה. על אחת כמה וכמה כשטועים בדרך.

*

פרשת השבוע מכניסה אותנו למצב שכזה, ולפרק זמן ארוך מאוד. זה עתה יצאנו ממצרים והגלות לכאורה מאחורינו, אך אבוי ואויה, מי יודע אם לא נפלנו מן הפח אל הפחת. "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" – בעדשה של פרעה אנו נצפים מבולבלים עד מאוד, סבים על עקבותינו וחגים במעגל סגור מבלי יעד. המדבר עתיד לשמש לנו אכסניה בארבעים שנה הבאות, עבור דור שלם יהי זה גם בית קברות, עוד נשגה פה ונטעה בכל מיני טעויות, וכל זה אמור היה מלכתחילה להיות תחילתה של צעידה מהירה לקראת ארץ ישראל. המסע במדבר, כשעוקבים אחריו בחוסר הבנה, עשוי להיראות כבזבוז זמן משווע; כבר יצאת ממצרים, ובמקום להתנחל בארץ ישראל הקדושה הינך מכלה ארבעים שנה  – תוחלת חיים שלימה, במדבר. גיעוואלד, לא?

הולכים ומתבררים

אנו יודעים שארבעים שנות המדבר באו כעונש על חטא המרגלים, אבל לעונש יש הרי מטרה, עונש הוא הזדמנות חוזרת ודרך חדשה לתקן את שהתקלקל. ארץ ישראל כידוע היא אחד מהדברים שהשגתם כרוכה בייסורים. זו הסיבה, כותב רבי נתן, שההגעה לארץ ישראל כרוכה בטלטולים רבים והתעכבויות שונות ומשונות, הייסורים הללו סוללים את הדרך לארץ ישראל. כאן מקומו של לימוד יסודי ביותר, במילים ספורות הוא מסתכם כך: תדע שהדרך ארוכה, וכך בדיוק היא אמורה להיות.

אבל זה רק חציו הראשון של הלימוד, החצי השני מלמד שהאריכות היא לא רק כורח המציאות ופועל יוצא של תוואי שטח ותנאי דרך, האריכות היא-היא הדרך לארץ ישראל, לקדושה, לתכלית.

כדי לבוא לארץ ישראל, כותב רבי נתן וכוונתו גם לכל דבר טוב שאנו מעוניינים להשיג, מוכרחים לברר את המדמה. הסיבה הכי מובהקת להיותנו כאן על פני האדמה היא – לברר ולהתברר. וזה כלל גדול מאוד בעבודת הבורא: שום דבר ואף אישיות שנמצאים כאן בעולם, אינם מתוקנים, כולם זקוקים לבירור. איך מבררים? השאלה כמעט מיותרת, חשוב יותר לשאול איך לא מפריעים לזה לקרות. נסביר: העולם מתברר כל העת, וגם אתה. הבט סביבך, העולם מלא בהתרחשויות, חייך מוקפים אינספור אירועים והתהוויות, אתה מאמין שהכל מתנהל בהשגחה פרטית. מי שהיית אמש אינו מי שהינך היום. אדם מתברר תמיד, כל עוד הוא מאמין בקיומו של תהליך בירור. בירור האמונה, מלמד רבינו, נעשה על ידי הליכה. איך מנפים קמח? מטילים אותו בנפה ומרקידים, כל עוד הידיים מרקידות, הגרגירים יתבררו מאיליהם. אף אנו נתונים בכברה, מרקידים אותנו, מטלטלים ממקום למקום, מ"ב מסעות חולפים עוברים תחת רגלינו והטלטול עצמו יוצר בירור, האמונה מתבהרת והדמיון נושר פיסות-פיסות. העיקר, אל תחדל מלרקוד.

מסע במדבר

אבותינו הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו עושים מ"ב מסעות בתוך הבית. פעמים שאדם עושה ביום אחד ועל כורסא אחת, כמה עשרות קילומטרים של תהיות וטלטולי נפש. אם אתה מאמין שאין זה מסע לחינם, הבלבולים עצמם הם-הם הבירורים. אדם מבולבל, אפשר לשער, מתקשה להבין מה הוא עושה והיכן הוא נמצא, וגם עובדה זו, שאינך יודע מה ולמה ולשם מה, איננה גורעת ממך להיות חלק מתהליך הבירור. וכפי שכותב רבי נתן: "כי בכל מקום שבאים לשם בעת שעוסקים בהדרך של ארץ ישראל, ושם בכל מקום ומקום יש בלבולים של בלבול המדמה… מאחר שפנימיות תכלית כוונתו שהולך בכל אלו המקומות הכל היא בשביל לבוא לארץ ישראל על ידי זה הוא מברר בכל מקום ומקום ניצוצי האמונה… ועל כן בכל פסיעה ופסיעה שהולך בשביל הנסיעה לארץ ישראל או לשאר דבר שבקדושה ובפרט להתקרב לצדיק אמתי אזי בכל פסיעה ופסיעה הוא מברר המדמה בכל מקום שדורך שם מאחר שכוונתו בשביל ארץ ישראל שמשם עיקר ברור המדמה.  ועל כן על פי רוב צרך לסבב הדרך הרבה, הכל כפי מה שצריך לברר המדמה כפי שורש נשמתו וכפי מעשיו שעשה בגלגול זה ובגלגולים אחרים".

כיוון שמגמת פניך היא ארץ ישראל, קדושה, התקרבות, ממילא כל פסיעה ופסיעה שאתה עושה בדרך לשם, גם אם הפסיעה הזו כשלעצמה טועה אולי ולמראית עין אף מרחיקה אותך מהיעד, למען האמת עצם העובדה שהינך פוסע ועושה עוד צעד, זוהי דרכך שלך לארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה או"ח ברכת הריח והודאה ד')

סתם מתמסכנים, או מה?

בס"ד

תענוג הוא מצרך שמושג באמצעים מגוונים ובנסיבות שונות ומשונות, חלקן מוזרות. חישבו למשל על המתמסכנים בעם, כל אדם אוהב מדי פעם לבקר בהגדרה הזו, הלא תסכימו שיש בזה מן התענוג. ילדים יעשו מזה מטעמים ואף המבוגרים לא יטמנו ידם בצלחת. להתמסכן ולהתקרבן זו אחת הדרכים היחידות שמאפשרות להיאכל ולאכול גם יחד, אולי  זו גם משמעותו העמוקה של הביטוי 'אכל את עצמו'. הבעיות הגדולות של כל צרכן מסכנות סדיר מתחילות שעה שהוא נתקל במסכן גדול הימנו. דהיינו אדם שמנת סבלו כל כך מרשימה שאפילו בתוך עיי הצער והאומללות שלי אני מזדהה על כורחי עם סבלו. זה כמעט כמו לגלות מישהו זולתך חכם באמת יותר ממך, עד כדי כך שהאינטליגנציה המפורסמת שלך מחייבת להוריד בפניו את הכובע – נו, סוג של אובדן מנטאלי.

 

רובינו משוכנעים, הבה נודה, שאנו תושביה של בירת הטרור העולמית. מי אמר טרור? טרור זה הרי שלנו. גדלנו עליו, מכירים אותו מגיל אפס. שנותיו של אדם נספרות אצלנו למניין האינתיפאדות. בן כמה אתה? אה, אז את האינתיפאדה השנייה אתה בטח זוכר. מלומדי טרור אנחנו ומחבלים הם השכנים שלנו, אם תרצו לדעת משהו על הנושא, דברו איתנו. ולפי שהדברים ברורים כל כך, כשאנו שומעים על מכונית תופת אי שם בלב עיראק או מחבל מתאבד בפאתי סוריה, בני ארובה במאלי או מתקפת טרור בצרפת, אנו מהנהנים ראש במרץ – 'אה, כמו אצלנו'. פה המקור, כל השאר חיקויים.

 

טוב, אז למען האמת יש לנו בעיה חמורה עם לא מעט טוענים לכתר המפוקפק, והם לא קלים. כשמתפוצצת מכונית תופת בליבה של עיר ערבית כלשהי, מוצאים את מותם מפה לשם עשר – עשרים מוסלמים, שיעים או סונים ומה שביניהם. כשצרפת סופגת מתקפת טרור, נהרגים כהרף עין כמאה ושלושים בני אדם. העולם שבחוץ הוא גדול והטרור בו גדול וחסר הבחנה.

 

אנו גם סבורים למשל שהבעיה הקיומית של כל העולם מתגוררת כאן, במשולש ובגדה, אבל מבט קצר לכיוון שכנותינו – עיראק סוריה ירדן ומצרים, מבהיר שבעיות גדולות מאוד מעיבות על המזרח התיכון בצידו הערבי דווקא ואולי קודם לכן על מרבית היבשת המאונפפת, אירופה. לבעיות שלהם קוראים דאע"ש והוא הרבה יותר מסוכן מטרור סכינים ובקבוקי תבערה, זאת מבלי להפחית ולהקל ראש כהוא זה מחומרת החוויות הקשות שעוברות עלינו. בסיכומה של התבוננות נשאלת השאלה – הייתכן שכל הסערה הגדולה מסתכמת בכוס של מים? או כהעדפת דור הניו איג' – הכל רק בראש שלנו?

 

זהו רעיון מפתה. פשוט לעצום עיניים ולומר לעצמי 'הכל לגמרי בסדר, קצת בלגן, פה ושם אירועים חריגים, אבל בכללי הם בכלל לא מתכוונים אלינו, רבים עם עצמם ואלינו זולגת מדי פעם רקטה תועה'. לרעיון הקסום הזה יש בעיה בסיסית עם חז"ל הקובעים שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. כלומר, הזום עלינו, אמיתי, לא רק נדמה לנו. אבל אפשר לבחור באפשרות שלישית, משולבת. היא מתאימה בהחלט גם לרגשי מסכנות אישיים בנוגע להתמודדות עם שק התלאות הפרטי.

 

כנראה שאי אפשר באמת להתעלם מהעובדה שאנחנו עם מסעיר, הגיוני או לא, מידתי או נעדר כל פרופורציה, העיניים של העולם יושבות כאן, ובעיקר באזור רצועת עזה הצפופה ומחנות הפליטים. קול ירי בודד בירושלים מחריש אוזניים יותר מגל ההדף של הניסוי הצפון קוריאני בפצצת מימן. העולם שומע אותנו בסטטוסקופ וצופה בנו מתוך זכוכית מגדלת, וזה נכון – גם אנחנו קשובים כך לעצמנו. זה אולי הפן המעודד בגל הטרור הנוראי הזה, שעדיין קרבן אחד מרעיד את נימי הרגש של עם שלם. יש הצדקה להתייחסות הזו, כל עוד דקירה או ניסיון דקירה מוגדרים 'פיגוע' והנפגעים תופסים אי אלו רגעים מהשדה החדשותי המוצף, קיבלנו ציון לשפיות. אבל יש כאן עוד משהו, לא פחות חשוב:

 

יש לי ידיד, איש עסקים שמטבע עיסוקו מרבה לסובב את הגלובוס. הוא מספר שביקר לאחרונה בפולין ושוחח עם עמית לעסקים, גוי מקומי קשיש. בין הא ודא הגיעו איכשהו לסיפורי דברים מהמתרחש בעולם, ולפתע הבנאדם דומע. מה הסיפור? האיש מסביר את עצמו בערך בזו הלשון: אני מרגיש, לא יודע מדוע, שמשהו מאוד רע עובר על העולם, כולנו בסכנה קיומית ואין להיכן להימלט, אבל אתם היהודים, אתם מסודרים, מישהו יגן עליכם'.

אני לא מתפתה, לפחות במקרה הזה, לדברי נביאות. האיש אומר את מה שכל אדם בעולם עשוי להרגיש. ברור שמשהו קורה והרמזים שהמשהו הזה שולח, בועטים חזק בדרך כלל. אבל די בכל מה שהתרחש כאן בחודשים האחרונים כדי להבין שאנחנו נתונים להשגחה עליונה הדוקה ביותר. הטרור שפוגע באירופה נופל עליה מבחוץ, ואילולא הטמטום המופלא שדבק ברוב מנהיגיה המוזרים, מה לה ולאסלם קיצוני? והנה בכל זאת, הבעיה הזו הולכת בעתיד הקרוב לשנות את צבעה של היבשת הזו כולה. אנחנו לעומת זאת, חיים את הצרה הזו בתוך הבית, האוכלוסייה הפלסטינאית חולקת עימנו מרחב בנוי משותף וכל בני משפחתה מתגוררים בסביבה הקרובה, אנחנו מוקפים בשכונה אסלאמית שוחרת לטרף. והטרור, ישמרנו ה', פוגע בנו בפינצטה. המבט הזה משולב משתי אמיתות: האמת שמתכוונים אלינו ושכל המתחולל בעולם נגרם בעטינו ועבורנו – העם הנבחר והמשמעותי בתבל. אבל האמת היא שתמיד עיני ה' אלוקיך בה ובך. אם תסתגל להסתכל על המתחולל אצלך ועימך ולחפש תמיד עקבות של השגחה, תמצא בתוך סאת תלאותיך מצעד שלם של מלאכי רחמים המחבקים אותך בטבעת הגנה אלוקית.

(פורסם, 'בקהילה' תשע"ו)

 

 

שחיטת המושחתים משחיתה אותנו

בס"ד
בנתח מדינה יבשוש עניין כשלנו, נס שמתפוצצות מדי שבוע פרשיות שחיתות כאלה ואחרות ויש על מה לרכל. על רקע כה פסטורלי מה היינו עושים אילולא מדי יום עוד אישיות בכירה מצטרפת לרשימת הנחקרים בהזהרה, הנחשדים בפלילים, הפורשים מתפקידם כדי להתמסר לתיקם המשפטי, והמחוסלים פוליטית באבחת שיימינג. האם רק לי נדמה כאילו מדובר בתחביב לאומי – מצוד אחר פושעים ושחיתויות?
קורה כאן עניין מדהים, כל יום צפה לה כמו גוויה על גב הנהר, שערורייה חדשה שקשורה איכשהו בראשי ערים, חברי סיעות, בית ראש הממשלה, חברי כנסת, ולמעלה בחולין. לפנינו שתי אפשרויות: או שזו אובססיה חולנית שהופכת את החברה לישות נרגנת וחשדנית, המחטטת ללא הרף במוסדותיה ובכיסי נבחריה כדי לדלות הוכחות לחשדותיה. או שאכן בצמרות הארזים נפלה שלהבת ואזובי הקיר, נעבאך, נאלצים לחשוף את פרצופם האמתי של המנהיגים. אם אכן כן, התחושה אמורה להיות שפופה למדי – המערכת רקובה עד העצם ואם כל מה שמתפוצץ בחוצות אלו תיקים שנחשפו ופרשיות שעלו על עקבותיהן, ההסתברות אומרת – מי יודע מה עוד קבור מתחת לצווארונים הלבנים האלה.
על הצד שדיבוק של טהרה דבק בעם היושב בציון, יש כאן עניין תמוה ומטריד; אזרחים למדינה שנשיאה האחד יושב מאחורי סורג ובריח וראש ממשלתה לשעבר משוגר לשם כעת, שׂריה היו שם או בדרכם לשם, ושורה נכבדת מאישיה מצויה בין השלבים השונים של חקירה משטרתית, הצהרת תובע או הגשת כתב אישום והלאה, איך היא אמורה להרגיש עם זה?
זהו, שכאן קורה משהו מאוד מוזר; צייד המכשפות הזה מצליח להילעס ללא הרף באמצעי התקשורת ולרתק את עניין הציבור וזה מובן, אבל התחושה היא שככל שנחשפות שערוריות גדולות יותר והרפש דבק בידיים יותר בכירות, כך גדל תאבון הצרכן לשמוע עוד מהסוג הזה. כמין שביעות רצון חולנית מלווה את כל הסיפור. תאמרו, העם שש להתנקות ממנוולים וגאה בחוסנו האישי לשפוט את שופטיו ולהוקיע את עצמו קבל עם ועולם, ניחא, אבל מהיכן תחושת הסיפוק וההנאה הזו?

בנקודה זו אפשר להרחיב בדיונים פסיכולוגיים על הנטייה האנושית למצוא מרגוע למצפון מייסר באמצעות התענגות על חטאיו של הזולת וקלונו שהתגלה ברבים, הבה נדלג על זה. כן נדבר על ההבדל המרנין שבין ספר המוסר האלוקי לכל חיקויו הקלושים:

את הפסוק "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" דורשים חז"ל אודות תלמיד חכם שסרח והאופן שיש לנהוג עימו – 'כסהו כלילה'. וכך מורה ההלכה לנהוג בחכם בתורה או אב בית דין וכדומה שסרחו שאין מנדין אותם בציבור, אם יש צורך להענישם הדבר ייעשה בצנעה. את הגישה הזו לא מכירים בציבור הכללי. ככל שהפושע בכיר יותר בעיניהם שלהם, כך יגביהו את העץ עליו ייתלה 'למען יראו וייראו', כלשונם. התוצאה כמובן הפוכה: ככל שהחטא מצטלם בחברת אנשים בכירים ומעונבים יותר, כך הותרה טומאתו בציבור. כמה כבר אפשר להזדעזע, בשלב מסוים האזרח הקטן אומר לעצמו 'כולם עבריינים וגם לי מותר'. רק ספר מוסר שנכתב בידי מי שכל סרגלי היושר והצדק ברשותו מסוגל לנסח גישה משולבת שכזו – שלא תישא פנים לאיש ולוּ לבכירים ביותר, וגם לא תחלל את דמותו של המחנך לעיני חניכיו. ומכאן דוגמה צנועה לאוויליות שבמחשבה כאילו בני אדם יוכלו לבדם לנסח לעצמם חוקי מוסר ויושר.
הסוגיה הזו משליכה על עניין נוסף. אנחנו הדתיים נחשבים חברה מחמירה, הלא כן? התורה מצטיירת כבלתי מתפשרת, עוברי עבירה זוכים לתואר המפוקפק 'רשעים', ובטרמינולוגיה היהודית שמור לשם התואר הזה מקום שפל במיוחד. ועם זאת כמעט כמילה נרדפת, מתקשרים רשעים עם המושג 'תשובה' או 'בעלי תשובה'. כלומר, הרשע נמצא בגדה השנייה של כל דבר טוב והוא פסול ומנודה, מאידך מגשר על הפער הזה שביל ישיר ושמו 'תשובה'. יש איסור להזכיר לבעל תשובה את עברו, והעניין הזה לא מסתכם רק בהגדרה תורנית מארון הספרים, הוא שכיח ומיושם בחיי החברה בצורה יומיומית. בציבור החילוני מרבים לציין שחרדים אינם מסמפתים בעלי תשובה, כשלעצמנו יש בטענה יותר ממשהו ויש מה לתקן, אבל שורו הביטו וראו מה קורה שם בצד השני, מדהים.
כשמישהו מורשע, אין דרך חזור, רשע יהיה עד יום מותו. בנאדם נחשד בעברות כלכליות, הופלל ונשפט, ריצה את עונשו וגם מילא את שבוע שנות הקלון שהחוק השית עליו, ועדיין בכל עת מצֹא לא יחדלו, בתקשורת וגם בעם, להזכיר לו את מעשיו ואת תקופת כלאו – ולא מדובר רק במורשעים חרדים. בחברה החילונית המצטיירת סלחנית לכאורה, זו שאין במחיצתה 'רשעים' והכל זה בסדר, הגשת כתב אישום היא אישור רשמי לרציחת דמותו של נאשם בראש כל חוצות באופן שלא יותיר לו עוד מקום להשתקם בשום עתיד, ואם ניתן גזר דין – אל חזור.

אם תרצו כאן תורף העניין. אם אני הוא השופט, כבנאדם אין בי את הכוח לשכוח ולסלוח. ובחברה שכזו אין מקום לתשובה. התשובה היא המצאה אלוקית, ורק כשאתה מבין שהיחיד שיכול לקבוע את גבולות הצדקות והרשע הוא האלוקים, הינך מסוגל להכיל את הרעיון שגם הפושע הגדול ביותר שעשה תשובה, הריהו נקי מהחטא טהור וצדיק עד שאם תחטא בלשונך להזכיר לו את פשעיו הישנים, תחשב בעצמך לחוטא.

(פורסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

להכיר שאינך מכיר

בס"ד

אם אתה מעוניין להכיר את ה', עליך לקבל  שדווקא כשההשגחה 'מאכזבת', קיבלת תמונה מדויקת יותר של מציאות ה'.

 דווקא כשנדמה לך שאתה יודע שאינך רצוי אצל ה', עליך לקבל שאינך יודע כלום, ולהיזרק לגמרי על רחמי ה'.

 פרשת השבוע נכנסת לעיצומו של דין ודברים בין הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, בסוף הפרשה הקודמת נטענה הטענה הקשה 'למה הרעותה ולמה זה שלחתני', והתשובה האלוקית – "אתה תראה". לאחר ההבטחה הזו פותחת פרשתנו בדיבור קשה שיש בו תוכחה: "אני ה'" אומר לו השי"ת למשה, וזו התגלות מיוחדת שאיש לפניך לא זכה לה באופן שכזה, גם לא אבות העולם. ואיש מהם לא שאל את ששאלת אתה, ולכולם היו שאלות רבות שביקשו להישאל. הדיון הזה נוגע מאוד לכל מה שקורה סביבנו ואיתנו.

*

שמותיו של ה' תופסים מקום רב בפרשות הללו, במראה הסנה שואל משה מה יענה לבני ישראל כשיבקשו לדעת את שמו של מי ששלח אותו אליהם, והקב"ה מגלה את השם אהי"ה אשר אהי"ה. בפרשת השבוע מוזכרים  השמות שהתגלו לאברהם יצחק ויעקב ולעומתם שם הוי"ה שהתייחד אך ורק למשה. מתוך השיג והשיח הזה שבין ה' למשה אנו למדים על עניינם המרכזי של צדיקים בחייהם דהיינו – הכרת שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

שמותיו של ה'

ההשתדלות בהכרת שמותיו של הקדוש ברוך כלול בניסיון העולמי לפענח את האמת – מה באמת קורה כאן. להגדרה אמת יש יכולת תעתוע, שכן תמיד כאשר נדמה כאילו כבר הבנת מהי האמת, משהו לא מסתדר ואתה נשאר עם שאלה גדולה, ובדרך כלל השאלה היא על ה': 'היה נדמה לי שהכל מסתדר, ראיתי השגחות וניסים, והנה לפתע פתאום הכל מתקלקל. המהלך משתנה ואני מפסיד…' כאן צומחת השאלה – היכן בורא עולם? שאלה מעין זו הצליחה להתגנב אפילו לשיחתו של נאמן הבית, גדול הנביאים משה רבינו – 'למה הרעותה'. גרמו לכך הקנטורים וקוצר הרוח של עם ישראל, ומתוך חלישות דעת נוראה הקשה משה את הקושיה שאנחנו לא מפסיקים להיכשל בה – למה נעשה לי רע יותר?

המלכודת הזו מפילה דווקא את הטובים, נכשלים בה אנשים שמחפשים את ה', נדמה להם שכבר מצאו והנה אכזבה. וכך מלמד רביז"ל: אם אתה באמת מעוניין ומוכן להכיר את ה', עליך לקבל את העובדה שדווקא כאשר ההשגחה 'מאכזבת' ולא מסתדרת עם מה שעבד היטב עד היום, בדיוק ברגע זה קיבלת תמונה מדויקת יותר של מציאות ה'. אל דאגה גם היא תתקלקל, כדי שניתן יהיה להגיש לך תמונה אמתית יותר. מי שמעוניין להימצא בהיכרות אישית הקב"ה, צריך להיות נכון לגלות אלף פעמים שכל מה שחשב שידע והכיר עדיין לא היה כל האמת. כלפי מה דברים אמורים:

 

ידוע שהחילוק בין הצדיקים ובין אדם לחבירו הוא בהיכרותו של כל אחד מהם עם ה'. והכלי באמצעותו ניתנת לאדם האפשרות לעמוד בקשר עם האלוקות קרוי 'השערה'. כדכתיב "נודע בשערים בעלה" ונאמר בזהר (ח"א דף ק"ג ע"ב): כל חד כפום מה דמשער בליביה. כלומר, כל צדיק וכל אדם כפי עבודתו יש לו 'שיעורים' דהיינו מידות וכלים בליבו ובדעתו באמצעותם הוא מכיר את השי"ת. אבל כל ההיכרויות הללו אינן אלא השערות – לא שאין בהם ממש, אלא שאלו שערים והשערות שכפי השגתך כך אתה יודע את ה'. אחרי כל ההשערות עליך לזכור שכבר ברגע הבא עשויה להפתיע אותך התגלות אלוקית גבוהה יותר שתפריך לכאורה את השערותיך, ותראה לך שעדיין לא ידעת מה באמת רצון ה'. ורק אז יש סיכוי שתכוון לרצונו באמת.

לא יודע כלום

זו התגלית של פרשתנו. משה רבינו זוכה להכיר את ה' בשמו המיוחד כפי שלא זכה לכך איש מעולם, אבל הגילוי היותר גדול מסתתר בתוכחה שנרמזת שם. לצד הגילוי וההיכרות עם שם משמותיו של ה' יש להכיל את הגילוי היותר גדול והוא – שאינך יודע מאום. התגלית הזו מכשירה את הקרקע לקראת ניסיון גדול מאוד שמצפה לו בחטא העגל. שם, כאשר כל החושים יטענו בתוקף שה' כועס ואין סיכויים למחילה, מחליט משה רבינו לפרוץ אל הרגע הכועס הזה ולהתעקש להשיג את רחמי ה' היותר גדולים, ובכל מחיר. את הפעולה הזו שכללה הפקרה עצמית מוחלטת, יכול היה משה רבינו לעשות לא מפני שהבין את רצון ה', אלא משום שידע בתכלית הידיעה שכלל אינו יודע מהו רצון ה', עד כדי כך שאסור לו בשום אופן להאמין למה שנדמה ומתקבל על הדעת, ואדרבה זו השעה לזרוק עצמו ולהשליך יהבו על רצונו הנעלם של ה', ולכוון לשם – אל מה שמעל ומעבר לכל היגיון – את חיצי ההשתדלות והתחינה. ומהמקום הזה שאי אפשר להשיגו בשום תמונה הביא לנו משה רבינו מחילה וסליחה ותקווה לדורי דורות. מכאן חינוך חשוב: דווקא בשעה שהגיונך משוכנע שנמאסת בעיני ה', דווקא ברגע שכל ההסתברויות מוכיחות שלא תהיינה שוב תקוות, זו השעה להבין שהשם גדול מהשערותיך ונשגב מבינתך. הִזרק אפוא עליו ואל תסמוך על קטנות תפיסתך, ואז תשיג תמונה חדשה באמת של גדלות ה'.

 

(ע"פ ליקו"ה יו"ד הלכות שבועות ב')