איפה הביטחון

בס"ד

הרבה אנשים, בימים אלה, שואלים או נשאלים את אותה שאלה – איך משיגים תחושת ביטחון? באמת איך? על הביטחון בעצמו כנראה מבכרים שלא לדבר, אבל התחושה שלו, מי יודע, אולי זמינה יותר.

 

הסיפור הלא נעים הזה שאנחנו בעיצומו, הסיפור של טרטורי הטרור ושפעת רעיונות התמגנות שהוא מצמיח כתופעת לוואי, קשור למשהו שישראלים לא מסוגלים להכיל, דהיינו מצב חסר פתרון. מרתק לחקור היכן ואיפה הצטמח קו האופי המובהק הזה, אולי הוא אצלנו עוד מזקנינו וזקניהם מדורי דורות. בכל העולם מתקיימים עמים ולאומים במשך היסטוריות שלמות על שגרות בלתי נסבלות וחוסר פתרון הוא לחם חוקם. אל תרחיקו נדוד עד קצה תבל ומדינות עולם השלישי, תחשבו על אזרחי ברית המועצות לשעבר, על אזרחיה של גרמניה המזרחית עד לפני הפלת חומת ברלין, לדוגמה. חישבו על המציאות היומיומית של אזרחי מדינות ערב, ולאו דווקא בגיהינום הסורי שמאכלס ככל הנראה רק רוחות רפאים ודומיהן. הדימויים אולי מוגזמים לעין הקורא הנעים – מה לנו ולכל המערב הפרוע הזה. אבל זה לא רחוק, מבחינה גיאוגרפית אנחנו שכנים, מבחינה היסטורית אתמול היינו שם, מבחינה הגיונית מוזר שעד היום איננו שם.

 

למי שהזדמן אי פעם לשוחח עם אזרחיה של מדינת הפטיש והמגל לשעבר, הבחין לבטח בתרתי דסתרי מקומם נפש; באוזן אחת אתה שומע עוול, פחד, עושק, ובשנייה הינך קולט סוג של  השלמה על סף הערצה לבריון האלים, והימים אינם ימי הקומוניזם. מלבד אישים עקשניים עד העצם ויהודיים בכל חושיהם, ברית המועצות אכן הצליחה במשימתה החינוכית ויצרה עם שלם נינוח עד מוות מגסיסתו הטבעית. המתקוממים השתייכו לזן יהודי מאוד מסוים שלא החל את עקשנותו בהתנגשויותיו עם פקידי השלטון. הטיפוסים החסידיים האלה היו עקשנים קודם כל בינם לבין שיגרותיהם הפרטיות. הם הבינו עוד קודם בוא הקומוניזם, שהחיים בעצמם הם סוג של מעצמת-על שעלולה לחנך ולהפוך אותך לתופעת עוני פנימי מיואשת מעצמה גם מבלי שתשוגר לסיביר הקפואה. האנשים האלה ידעו שאי התחדשות משמעותו מוות, והסכמה עם הקיום הטיפשי של רובא דעלמא היא-היא השבץ, וכשנדרשו לעמוד מול שלטון הרשע חושיהם כבר ידעו את המלאכה בעל פה.

אחד הזיכרונות השמורים עימי מלפני שני עשורים, במפגשיי הראשונים עם ערבות אוקראינה ותושביה, זו אותה רביצה בלתי נתפסת בעיניי אז של זקנים וצעירים יחדיו על ספסל אחד למרגלותיו של כל בניין מגורים קודרני. הם קמים מוקדם, אלא מה, ויושבים מול הבלוק האפרורי הזה, בן ארבעים לצד בן שמונים וחמש ובתווך גם צעיר בשנות העשרים, וכולם שותפים לאותה שלווה שעמומית איומה. ראית מולך אומה מאובנת. אנשים הם יצורים מזן מסתגל ואפשר, מסתבר, להסתגל גם לגרועה שבמציאויות. במקרה דנן חוסר הסתגלות הוא סוג של ברכה.

 

 

ויש להסתגלות שם נוסף – תקראו לה בעלבתיות. איכי דמי בעלבת? ובכן, זו אישיות ביתית שנחנטה בתוך סד הסתגלויות; את הקפה הוא רוצה כמו שהוא אוהב אותו, ויש לו את הזווית בסלון שמציצה על הנוף מתוך הכורסא שלו, ויש את השמיכה והכרית הבלעדית שלו, ויש את הצורה שהוא פותח את המקרר ברגע שנכנס הביתה והאופן שהוא יענה תמיד לטלפון, והתחושה והמחשבה שמפציעה כשמישהו מבקש טרמפ ביציאה מהעיר. אבל התואר 'בעלבת' אינו שמור לעובדים למחייתם בלבד, יש גם אברכים בנוסח בעלבתים. אין זה אות קלון כי אם הגדרת מצב קיומי.

אבל יש למצב הזה גם פנים טובות; הבית מסמל קביעות, והרגלים טובים הם בהחלט עניין חיובי. כשחז"ל מתארים ביתיות אידיאלית הם קוראים לה 'בית וועד לחכמים', ואת בעל הבית היותר משובח הם מכנים 'מכניס אורחים'. דהיינו, בעל הבית זה טוב – בתנאי שאתה מכניס אורחים או עושה את ביתיותך וועד לחכמים.

לא לחינם במדינות דיקטטוריות האיסורים היותר נאכפים הם על אירוח או התארחות. למן סדום העתיקה שראתה בתרבות האירוח עבירה ופגיעה באושיות המדינה, ועד לכל המשטרים המדכאים בעת האחרונה שמנעו בשיטתיות מאזרחיהם להתארח במדינות זרות ונרתעו מלהכניס אורחים מבחוץ אל גבולותיהם. אורח, בעצם נוכחותו, מאיים על האווירה הבעלבתית. הוא אוהב את הקפה אחרת, הוא אוכל בצורה שונה ומתמתח כמו שהוא יודע לעשות זאת. בקיצור הוא זר, וזה בדיוק הדבר הכל כך בריא שהוא מסוגל לעולל לבית שלך.

האורח פורץ אל תהליך ההסתגלות הטבעית ומונע ממנו להגליד, הוא מפגיש אותך עם זרימה אחרת של השגרה ומכריח אותך לחשוב שוב על כל מיני דברים שהפכו לחפצים דוממים בחייך. אורח עשוי לגרום לך לעשות תשובה. אבל הוא לא מוכרח להופיע כבן תמותה, אורח עשוי להיות גם מחשבה מעניינת, רעיון, רצון חדש, וכל מיני דברים שנראים כאילו באו לעשות לנו צרות. בעצם כל מה שמטריד אותנו ולא נותן מנוח, אפשר ומומלץ פשוט לקרוא לו 'אורח'. הרי ממילא הכל יחלוף, שום דבר לא נשאר כאן לצידנו עד אין סוף, אבל לכל מה שפורץ לחיינו יש שליחות. בשפה המוסרית יקראו לזה 'התעוררות' או 'רמזים משמים', לפעמים זה נשמע קצת מאיים, מפחיד. עדיף אולי לקבל את מה שקורה כהכנסת אורחים.

ובנוגע לביטחון? כלומר, אין לי רעיון או משהו. מישהו דיבר על עמודים סביב התחנות בירושלים? לא יודע, נקווה שלא נצליח להסתגל למצב עד שהאורח שכולנו ממתינים לבואו, יופיע ויבשרנו.

 

 

ויחי – כאן בונים שמחה

בס"ד

אין אדם שאינו מאחל לעצמו להימצא בשמחה, אם אפשר – תמיד. ובכל זאת עדיין השמחה נדירה, חמקמקה. הבעיה נעוצה בגישה שלנו לנושא השמחה.

בכל העולם יודעים לצטט את אמירותיו המפורסמות של רבינו הקדוש בדבר השמחה. מעלתה, סגולותיה, והחיוב להיות בשמחה תמיד. שימת לב פחותה מוקדשת ללימוד נוסף, חשוב מאין כמותו, שהנחיל לנו רבינו. הוא לימד אותנו שאת השמחה יש לבנות – ההפך המוחלט מהתפיסה המקובלת. העולם תופסים את השמחה כאווירה, הווי אומר: מציאות קיימת שכדאי ומומלץ להימצא בה. חובבי השמחה או חרדי הדיכאון יבקשו לשהות במחיצת אנשים שמחים ובמקומות חגיגיים.

הרבי מלמד שיש כאן סוג מסוים של השליה: "כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה וייסורים נסתלקין מן הצד… כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד". כשאתה שמח ידידי, המקומות הלא שמחים דואגים להימלט מהשטח. מה הבעיה?

שמחה מסוג זה היא סוג מסוים של בריחה. רוב העולם מנסה לברוח. להימלט מהדאגות, לברוח מחרדות, לנוס מפני הדיכאונות. לכל אחד דרך מילוט משל עצמו. כל עוד אנחנו מסתמכים על מצב שמח ועל אווירה, עדיין לא טעמנו באמת טעמה של שמחה. אנשים מבלבלים בטעות בין שמחה למצב שמח. מה ההבדל בעצם? העניין הוא כזה. מצב שמח הוא מקום בו שרויה שמחה. אבל כדי להשיג את השמחה בעצמה, יש להימצא  במקום בו מייצרים שמחה, והוא לא נראה תמיד שמח ומבדח כל כך. כשאתה שמח זה נפלא, אומר רבינו, "אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם – כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹּמְחָה וְהַחֶדְווָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה".

אומרים לנו דבר כזה: המקום השמח והאווירה הם רק חצי שמחה. החצי השני והמשלים, איננו כאן. היכן הוא? במקום האחרון שתעלה על דעתך. נכון, בפינות האפלות הללו. אלו שהוסתרו כעת היטב תחת החיוך והצחוק, בצל הרעש והריקודים. הפינות הקודרות שהינך יודע היטב אימתי בדעתם לצוץ שוב – ברגע שתשוב הביתה, אל השקט נטול היסח הדעת, הן יופיעו. הדאגות, האכזבות, העצבויות. החצי החסר מהשמחה שרוי שם. לפיכך מלמדים אותנו שאת השמחה האמיתית עלינו לבנות. שמחה לעולם אינה יכולה לבוא מן המוכן. היא חייבת להיבראות כל יום מחדש. לפי שהיא מתפזרת בגלות כל פעם מחדש. השמחה היא יצירה אישית לגמרי של כל נפש לפי עניינה. אתר הבנייה מצוי היכן שמסתתרים הפחדים הגדולים שלנו, העצב והדאגה.

רבינו הוא רבי שתובע מאיתנו לחיות, תמיד לחיות, כלומר לעבוד. כשהוא מצווה להיות תמיד בשמחה, כוונתו שעלינו לחפש איך להמיר ולהפוך כל רגע וכל פרט בחיינו לשמחה. אין מקום על פני תבל בו שוררת שמחה תמידית. אין אווירה כזו ואין מזג אוויר שכזה. השמחה התמידית מורכבת מאינספור מצבי רוח שונים ומשונים. מעליות וירידות. מגלויות וגאולות. מהתחלות חדשות ומעידות ישנות. מאנשים שמפריעים ומאלו שעוזרים. מאכזבות דאגות ותקוות. כל החומרים הללו נערמים יחדיו במקום הקרוי 'היכלי התמורות'. בתחתית ההוויה שם שרויים הבלבול והטשטוש. ההיפוך והמבוכה. זה המקום שמצליח בכל פעם מחדש לתעתע בנו ולבלבל את ישוב הדעת שכבר השגנו. זה המקום שממיר טוב ברע, עיקר בטפל, מתוק במר. היעוד הנשגב ביותר של כל יהודי הוא – לברר את המקום הזה. לחלץ ממנו את יהדותו וקדושתו, את שמחתו.

כעת כבר לא יקשה מדוע דווקא במצרים נאמר על יעקב אבינו 'ויחי'. קיים הבדל יסודי מאוד בינינו לבין הצדיקים. אנחנו מחבבים מקומות שמחים. מעדיפים אווירה נאותה. צדיקים מחפשים מקומות חשוכים כדי להאיר אותם. הם מחפשים לתקן עולם, ולא לקבל אותו מן המוכן. במצרים, כותב הזוהר הקדוש, חי יעקב אבינו את עיקר חייו. היו אלו שבע עשרה שנות שמחה ונחת. הפליאה כמובן עצומה: דווקא במצרים הטמאה והמשוקצת ימצא הצדיק מנוחה ושמחה? והתמיה מתרחבת עוד יותר כשמתבוננים על דרכי ההשגחה השוזרות את האירועים בשרשרת, ומובילות בזה אחר זה את יוסף הצדיק ובעקבותיו אחד עשר אחיו הקדושים ובראשם יעקב אבינו לקבוע את דירתם במצרים.

לכאורה, מרכז העניינים הרוחניים מצוי בארץ ישראל. שם המקום, שם הקדושה, שם הכל. והנה מגוללות אותנו הפרשות האחרונות צעד אחר צעד עד תחתית תבל, מצרים. במקום הזה אנו עתידים לבלות בשבועות הקרובים, בגלות ובשעבוד. רבי נתן מסביר את עומק הרעיון:

הירידה למצרים היא צעידה לקראת גאולה. כלומר? הגאולה קיימת אמנם אך לעת עתה היא מפוזרת אי שם בהיכלי התמורות. בעקבות חטא אדם הראשון ושאר קלקולי הדורות הפסדנו את שלוות הנפש, את גאולת הנפש. הכל מעורב בטוב ורע, מהופך בהיכלי התמורות. התוצאה היא עצבות. כדי להיגאל יש לברר את התמורות והבירור הזה נעשה באמצעות שמחה.

עצבות היא גלות, וגלות זה המקום בו מייצרים גאולה. מאי משמע 'מייצרים'? הכוונה פשוטה – גאולה נוצרת כאשר הופכים רע וחושפים מאחוריו טוב שהתהפך.

כולנו מתמודדים עם עצב ודכדוך, קטנות המוחין ושאר כינויים. זו האווירה. אם נחפש אווירה אחרת אולי נמצא, אולי לא. אבל שמחה לא מחפשים באווירה, לנקודת השמחה יש לגשת כמו אל חיפוש הגאולה. כמו לתיקון העולם. כמו לגאולת הנפש. רק לכשנתרצה להיגאל, ונסכים לחפש את גאולתנו בתוך ההיפוכים והבלבולים העוברים עלינו, תפקחנה עינינו ונראה שהיא כאן, זה מכבר. הגאולה.

 

 

 

ויחי – תגליות מרעישות במצרים

בס"ד

את כל המקומות הנידחים ברא ה', ובכל השכחות ותהומות הנשייה אין שום דבר חוץ מאלוקות, איך אתה מעז להתייאש?!

אם נתבונן נגלה שהמעשים הטובים באמת צמחו באדמה הענייה של גלות הנפש, "כי הפרני ה' בארץ עוניי".

פרשת השבוע נפרדת מבחיר האבות שכולנו נקראים על שמו 'בני ישראל'. קודם הסתלקותו מזמן אליו יעקב אבינו את יוסף ומצהיר על החשבתם של שני נכדיו, מנשה ואפרים, במניין השבטים "כראובן ושמעון יהיו לי". הרגעים הללו לצד מיטת יעקב אבינו קודם הסתלקותו, מטביעים את חותמם של בני יוסף בכל הדורות העתידיים. "בך יברך ישראל", בכל הדורות הבאים ינחילו הורים את ברכת אבינו הזקן לבניהם אחריהם באמצעות אפרים ומנשה לאמור "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". הדבר פלא, מכל השבטים הקדושים בני יעקב, נבחרים דווקא שני הנכדים שנולדו במקום היותר נמוך בעולם, במצרים ערוות הארץ, לשמש מטבע ברכה לדורות עולם, אכן דברים בגו.

 

*

כאשר יעקב משקיף על נכדיו מתוך עיניו שכבדו מזוקן, הוא נרתע לפתע, "מי אלה", דהיינו מי אלה שאינם ראויים לברכה. עיני החומר של הסב הזקן אינן רואות, ומתוך עיני הרוח הוא רואה נשמות ודורות שיבואו בעקבות הנכדים. הוא צופה בירבעם בן נבט ואחאב שייצאו מאפרים ויהוא ובניו שעתידים לצאת ממנשה, הם אינם כדאיים לקבל ברכה (עי' רבינו בחיי, בראשית מ"ח).  ויוסף עונה "בניי הם". דהיינו, אבא אני נמצא במצרים שנים רבות מאוד, ובכל המקומות בהם נאלצתי לשהות לא נחתי לרגע, יגעתי ומצאתי ואלו תגליותיי – מנשה ואפרים.

נשני אלוקים

מלמד רבי נתן שמנשה ואפרים הם ב' השגות. כל הגלויות נקראות על שם מצרים, וכל הצדיקים נקראים על שם יוסף הצדיק, ובארץ עוניו הוליד יוסף הצדיק שני בנים, מנשה ואפרים. את שמותיהם הוא העניק להם מתוך עבודתו הרוחנית. מנשה הוא תגלית אחת, אפרים תגלית שנייה, ושתיהן יחד הם אמצעי ההישרדות האלמותי בגלות הארוכה. מנשה על שום "כי נשני אלוקים את כל עמלי", ואפרים על שם "כי הפרני אלוקים בארץ עוניי". כשירד יוסף למצרים הוא היה בודד, והסכנה הגדולה ביותר בבדידות היא ההשליה שאכן בודד אתה. במצרים, דהיינו במעברי וייסורי הנפש אדם משוכנע שהוא בודד, איש מלבדו לא עבר שם, ודי במחשבה זו להפיל לשאול תחתיות. אבל יוסף הצדיק היה שם לפני כולנו, וכפי שרבי נתן מודיע ומפרסם בשם רבינו, שנדע כי על כל הצדיקים עבר מה שעבר, וגם אם נקלעת למשעול צר שנראה כאילו לא עבר בו איש מעולם, דע לך שהצדיקים היו שם לפניך, והכי חשוב – הם גילו אפילו כאן את השם יתברך.

 

יוסף הצדיק ידע שדווקא מול פרעה ומיליוני מצרים עובדי אלילים, אין כל דרך אחרת מלבד חיפוש עיקש אחר נוכחות אלוקית. הוא שינן לעצמו תמיד שהשם יתברך בוודאי כאן איתי עימי ואצלי. חיפושיו אחר השם יתברך כללו את כל התהומות והמדורים של שאול תחתית. תגליותיו של יוסף הצדיק מרעישות והן מסתכמות בשתי בחינות; קודם כל הוא גילה שהשם יתברך נמצא אפילו בתהום הנשייה, כלומר? הרגע הזה שאדם מבין שככל הנראה שכחו אותו. יש זמנים של קושי חורקים שיניים וממשיכים, מקווים לטוב. אבל חולפות תקופות ואדם פתאום אומר לעצמו: על מה אני בונה? אולי פשוט נשכחתי. אני איש קטן שמא נפלתי בין הכיסאות, מי יודע אם יעבור עלי ככה כל החיים. החשש הזה מסוגל לבזבז כוחות נפש של שנה שלימה לפחות. גם יוסף הצדיק היה שם, ויצא והצהיר גיליתי "כי נשני אלוקים את כל עמלי". אומר יוסף הצדיק: הבנתי שעד שאתה מחפש איפה ה' בתוך החושך הזה, תאמר לעצמך מי מלבדו ברא את החושך הזה. הפינות השכוחות והרגעים הנידחים? זה הוא יתברך בעצמו. השכחה והנשייה? אין עוד מלבדו. את התגלית הזו קרא יוסף בשם 'מנשה'.

הפרני אלוקים

התגלית השנייה היא, שבסופו של דבר מתברר שהאדמה הפורייה ביותר, זו שהצמיחה את כל מעשיי הטובים וההתחלות החדשות, והתשובה שבאה מעומק הלב, ובכן את חלקת האדמה הזו מצאתי בארץ עוניי, במצרים, בחושך. הזמנים היותר פוריים בעבודת ה' בוקעים מתוך הרגעים היותר עניים, משום ששם אתה מוצא את הנקודות הטובות ואת ההשגחות הנפלאות שה' יתברך זורע לך בחצרך האחורית. לתגלית הזו קרא יוסף 'אפרים', דווקא כאן הפרו והרבו אותי.

הוא אשר אומר יוסף לאביו: אל נא תירתע מהנכדים הרשעים שאתה רואה שם בדורות הבאים, משום שאני כבר גיליתי שאין מקום רחוק ואין נשמות נשכחות. לכל רגע יש תפקיד ולכל נפש יש משימה בקדושה. תברך אותם, גם את מנשה וגם את אפרים. ויעקב אבינו מתרצה "קחם נא אלי ואברכם". וכשהסב הגדול מברך את נכדיו הוא לא רק מרעיף ברכות ואיחולים, יעקב אבינו קובע את הברכה ומפקיד אותה לדורות עולם בשתי הדמויות של מנשה ואפרים, לומר לך שאם רצונך להיות מבורך חפש את הברכה בתוך תהומות הנשייה ובארצות העוני. אל תתפתה להאמין למחשבה ששכחו אותך מפני שאתה שכחה בעצמה בורא ממש עכשיו, ה' יתברך, והוא שם.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח תחומין ו')

 

 

 

 

וישב – כמה קל להחמיץ את העיקר…

במבט של דורות אנחנו לא מבינים את האחים של יוסף, השבטים הקדושים, ההורים של עם ישראל – איך הם עושים דבר כזה?! למכור את יוסף!!

היום אנחנו גם יודעים את מה שיוסף אומר להם כעבור עשרים ושתיים שנה, כשהם שוב נפגשים "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" – הכל היה לטובה, בהשגחה.

אבל הלימוד נותר בעינו. לפעמים מרוב שיקולים נכונים משמיטים את העיקר, מאבדים את הנקודה החשובה ביותר.

מידתו של יוסף היא יסוד. היסוד קבור באדמה, לא רואים אותו. הכל עומד עליו אבל אותו עצמו לא רואים.

ליסוד יש תכונה שהוא מפריע. מערער על השלווה, מוכיח, וזה מה שגורם לאחים הקדושים לשגות בדין. יוסף מוכיח אותם לא נותן להם לישון. יוסף נקרא 'בעל החלומות'. החלומות שלו מרגיזים את האחים.

אנחנו מדברים על האחים כמשל, כמובן שאין לנו השגה בבניו הקדושים של יעקב אבינו. אבל האחים מבטאים את כל מידות הנפש, את כל התוכן שיש בנו. ויש אח אחד שונה מכולם, הוא יוסף. יש לו חלומות. יש לו שאיפות. הוא רואה עולם אחר שהאחים אינם מסוגלים לראות, והוא מדבר משם. והשפה שלו מוזרה ומטרידה. מדוע?

מפני שבעולם רגילים לדבר על מה שכבר יש ולא על רצונות. אנשים אוהבים שקט, אוהבים לישון.

יוסף מלשון תוספת, אימו רחל קראה לו כך על שם 'יוסף לי ה' בן אחר'. בדרך כלל כשילד נולד מרגישים שביעה, לפחות לתקופה מסוימת. אבל כשיוסף נולד – נולד צימאון באה התעוררות, כי זו בדיוק הנקודה של יוסף.

הכוח הזה מצוי בכל אחד מאיתנו, קוראים לו נקודת צדיק ויש בכל אדם נקודה כזו. זה החלק שיכול להנביט מתוכנו דברים חדשים לגמרי, הוא לא מוגבל ויש לו כושר הנהגה, ולכן הוא תמיד נמצא שם ומעורר. לא תמיד אנחנו שומעים אותו נכון. במקום לשמוע אותו אומר 'אתה שייך ליותר מזה' אנחנו שומעים 'אתה לא מספיק טוב'. במקום לשמוע 'אסור לך לוותר על החלקים החלשים שבך' אנחנו שומעים אותו מאשים אותו בדיכוי והתאכזרות.

יוסף הצדיק הוא הנקודה הפנימית שהכי הרבה מאמינה בנו, ובמיוחד לשם כך היא צוידה בעקשנות ובקנאות שאינה יודעת פשרות. זו הנקודה שגרמה ליהודים להישאר נאמנים ליהדותם בכל מצב אפשרי ופחות אפשרי, וזו גם הנקודה שעוררה יהודים רחוקים להתקרב בחזרה. זו נקודה שאינה יודעת מנוח, והיא משלמת על כך מחיר אישי כבד; לא פעם היא נשלחת לגלות ולמאסר. מנסים להעלים אותה, להסתיר אותה, למכור אותה…

וכשאתה מוכר את יוסף לא התפטרת ממנו – אדרבה מהר מאוד תמצא עצמך במצרים, בגלות.

הרבה פעמים אנחנו נתקלים בהתראות וקולות שקוראים לנו להתעורר, לא לוותר, לחלום, לרצות יותר. אנחנו מזלזלים ואומרים 'הנה הוא שוב בעל החלומות הלזה…' זה מפריע לנו, החלום. בגלל שהוא לא מסכים להיכנע והוא דורש את שלו.

ואם אנחנו לא מקשיבים לנקודת הצדיק שבנו, יורדים למצרים ושם כבר מוכרחים להקשיב כי יש רעב בארץ ואם לא תחפש אוכל – תמות. אי אפשר יותר להסכים להישאר במקום אחד, אתה חייב למצוא פרנסה, חיות, חשק. ולכן יש גלות ורעב כדי לגרום לך ללכת לצדיק ולחפש אוכל…

וזה הסוד של נר חנוכה. אנחנו מדליקים היום לפי שיטת בית הלל שאומרים 'מוסיף והולך', וההתחלה היא בנר אחד בסך הכל. שתי ההבחנות הללו תלויות זו בזו. כדי להיות מוסיף והולך אתה מוכרח ללמוד להתחיל בדברים קטנים, לרדת למטה.

יש ליוסף הצדיק שתי תכונות בולטות:

. הוא מוכיח את אחיו ותובע שלמות ועליה מתמדת

  1. הוא לא מוותר על אף נפש, וקנאי לכבודם של בני השפחות.

שתי התכונות הללו תלויות זו בזו: היכולת להיות מוסיף והולך מתחילה במסוגלות לרדת למטה ולהחשיב כל פרט, לייקר כל נקודה טובה ולהודות עליה.

שתי ההבחנות הללו מופיעות בנרות החנוכה: הם אינם שוקטים על שמריהם ובכל יום מתקדמים בעוד צעד, ומאידך ההתחלה היא נר אחד, קטן ודקיק.

זו התכונה של יסוד – ככל שהוא נעוץ עמוק יותר באדמה, כך הוא מאפשר להצמיח עליו בניין גבוה וענק עוד יותר. ככל שנסכים להעמיק יותר, לכבד את האנשים הפשוטים ולייקר את הרגעים החלשים של חיינו – למצוא גם בהם את ה' וממילא נימצא תמיד במצב של 'מוסיף והולך'.

חנוכה על פי סוד – נרות מעתיד לבוא

בס"ד

ניצוצי אורה ונתיבי כוונה בסודם של נרות החנוכה

חנוכה מיוחד מכל ימים טובים, לא בשל עליותיו הנשגבות, אדרבה אין לחנוכה עליות על פני שבת ויום טוב והוא נטוע על אדמות ימי החולין. בכל שמונת ימי החנוכה מלאכה מותרת, ורק לעת ערב עולים השלהבות בנרות ומתקדש חג. ייסדוהו חכמים ומכל הימים טובים הוא ופורים לבדם לא יתבטלו לעתיד לבוא. נשתדל במסגרת זו להאיר קמעא כמה מפינותיו של חג רווי אורות וחידושים זה.

*

אחד המושגים הבולטים בכוונות חנוכה ומייחדים אותו על פני אחיו זו העובדה שהוא משקף מציאות שתיתכן רק לעתיד לבוא, אז יהיה אור הלבנה כאור החמה. בחנוכה מחד גיסא הכל נעשה בתחום ימי החול, מאידך דווקא על הרקע החוּלי הזה מופיעה בבואה מחזון העתיד – המאורות משתווים. כשאנו אומרים 'מאורות' הכוונה למשפיע והמקבל ובסוגיה דנן אלו פרצופי 'יעקב ורחל'. אנו מציגים בזאת מושג קבלי מובהק ולהלן עם מבוא דרך הדרוש, יופשטו המושגים ויתקרבו אי"ה אל השכל. בכתבים, אחת ההבחנות שמייחדות את חנוכה זו העבודה שבעוד ובימי חול קיימא לן 'איהו בנצח ואיהי בהוד' הרי שבחנוכה שניהם במידת ההוד, וכפועל יוצא מכך היא איננה נצרכת לו ומקבלת את השפע בזכות עצמה[1]. עד כאן לשון סתומה, הבה נבאר:

בימי החול הפרצוף המשפיע (יעקב) נשען על מידת הנצח ואילו המקבל (השכינה) נשען על ההוד. שתי המידות הללו, הנצח וההוד, הם הרגלין של הרוחניות. אך בעוד רגל ימין באיתנה, רגל שמאל תשושה ופגומה. מציאות זו מחייבת שהשכינה הנשענת על מידת ההוד תהיה תלויה בבחינת יעקב הנאחז בנצח – הוא מקבל את השפע עבורו ועבורה ומעביר אליה את חלקה. זו תלות, והיא משתקפת בבחינות רבות, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מהשמש, וכך גם בבחינות רבות אחרות המיוחסות למידת מלכות שהן טפלות וחסרות עצמאות, דוגמת האמונה והתפילה שבני אדם מזלזלים בה.

ימי הלל והודיה

חנוכה מביא חידוש לעולם, והחידושיות הזו משלבת שתי עובדות יוצאות דופן: א'. ניתנת עצמאות למידת מלכות והיא אינה תלויה במישהו אלא מקבלת את השפעותיה לבדה ב'. מבלי לעלות או להכין איזו הכנה, מקבלת השכינה את כל האורות העליונים במקומה, למטה. בחנוכה אין עליות, הקטן נשאר במקומו והגדול יורד אליו ומגשים במקומו הנמוך את כל ההתרחשויות העליונות[2]. שתי ההבחנות הללו יבוארו להלן ושתיהן יחד גלומות במהות המייחדת את חג החנוכה – הלל והודיה. ימי החנוכה נתקנו כדי להודות ולהלל[3], להלן נראה עד כמה חידושית ועתידנית היא עבודת ההודיה. כדי להיכנס בעוביים של דברים שוב נשוב אל העובדות הפשוטות, סיפור נס חנוכה.

ניסי חנוכה מתרחשים בשלהי תקופת בית שני. בשונה משאר גאולות, דוגמת גאולת מצרים ואפילו נס פורים, ניסי חנוכה לא פדו אותנו ממוות לחיים ובעצם רישומם לכאורה כבר אינו ניכר היום. היוונים ביקשו להשמיד רוחניות. שלא כהמן שנתן עיניו בגופים וביקש למנוע את בניית בית שני, בימי מלכות יוון הרשעה עמד בית המקדש על תילו אלא שהיה מחולל, היו יהודים אלא שרבים מתייוונים. הנס התלבש בפך שמן זית זך חתום בחותמו של כהן גדול שדלק שמונה ימים. גם אלמלא הנס כעבור שמונה ימים ניתן היה להפיק שמן זית בטהרה. ובכל זאת חנוכה נחוג גם היום וזכרו לא יסוף גם לעתיד לבוא. ואכן כל סגנונו של נס פך השמן מבטא כוונה עמוקה יותר המתייחסת לעתיד לבוא יותר מאשר נס לשעתו. בעיצומם של ימי בית שני מופסקת העבודה והמקדש מחולל, ואז מתחוללים ניסים והעבודה מתחדשת רק כדי להיפסק שוב כעבור כמה דורות בחורבן בית שני.

אכן נס פך השמן הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה. הנס הזה אמור ללוות את עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות שלאחר בית שני, עד שיתכן לומר שכל ההפרעה הזו של מלכות יוון הרשעה, לא באה אלא כדי להצדיק את הופעת אותו פך שמן שנושא בחובו בשורה – שפה מחודשת בעבודת הבורא. הצרות של תקופת מלכות יוון הן רקע להתגלות אור חדש, המצב הזה הוא שמאפשר לאור הגנוז לחדור מזמן עתיד לבוא ולהבליח בתוך תקופת ההווה. ומהו אותו אור גנוז ונפלא? עבודת ההודיה.

'הודי נהפך עלי'

כדי להבין זאת עלינו לשוב אחורנית, אל הרגע בו נפגמה מידת ההוד באותו ליל נורא שעושה יעקב אבינו במעבר יבוק בהיאבקו עם שרו של עשיו. ידוע לנו שהמאבק הניטש קשור לא רק ליעקב אבינו, בעיקר לגורל צאצאיו ולגלויות העתידות לבוא. בסוף הלילה משכשלו ניסיונותיו לנצח את יעקב נוגע המלאך בכף ירכו "ותקע כף ירך יעקב". הפגיעה בכף הירך מכוונת אל הדורות האחרונים[4] הירודים. שרו של עשיו מבקש לפגוע ביעקב ונוכח כי בו עצמו לא יוכל לפגוע מפני שנצח ישראל לא ישקר, מידתו של יעקב 'אמת', ואי אפשר להסיט ממנה מלא הנימה. ובכן הוא מפנה את נשקו לעבר צאצאיו כשהוא מבקש לנתק את 'יוצאי ירכו' מגופו הקדוש, למנוע ממנו את ההמשכיות ואת היכולת להעתיק את עניינו לדורות הבאים. כף הירך הפגועה מבטאת את החלשתה של רגל שמאל[5] – מידת הוד, והיא הופכת פניה ותחת היותה 'הוד' הרי היא 'דווה' בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" כנאמר "כל היום דווה". הפגיעה בכף הירך מתנכלת בעצם לכל תחום החינוך והיכולת להאציל את המשכיות כלל ישראל מדור לדור, ובפרט לדורות העקבתא, ועוד נשוב לזאת.

אולם יש לשים לב למילותיו של המלאך המנוצח "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשיו ותוכל". כעת קונה יעקב אבינו מדרגה נשגבה יותר ועולה מבחינת 'יעקב' המיוחסת אל הרגליים והעקביים לבחינת 'ישראל' – לי ראש. בשמו החדש מוצפן גם הכוח בעזרתו ניצח יעקב אבינו את שרו של עשיו. אחד מצירופיה של התיבה 'ישראל' על פי כוונות[6] הוא שר-אלי. כוח ההודיה והשירה לא-ל חיי, הוא הכוח באמצעותו מתעצם יעקב כנגד המלאך. מידה זו מאפיינת את יעקב המקטין עצמו ושמח בחלקו ומודה ואומר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". הכוח הזה אף יעמוד לעזרת צאצאיו כאשר יידרשו לאחוז הלאה בקשרי המלחמה עם עשיו, כי 'מיניה וביה אבא ליזל ביה נרגא', באותו מידה בה ביקש המלאך לפגוע, מידת ההוד, בה גופא טמון כוחו של יעקב לנצח את עשיו – על ידי הלל והודיה.

מידת ההוד נותרה בחולשתה משך שנים ודורות עד לתקופת מתתיהו כהן גדול שנחלץ לתיקונה, כדלהלן. במה מתבטאת חולשתה של מידת ההוד? הפגיעה ברגל שמאל יוצרת תלות, שמאל נסמכת בימין ואין לה קיום בפני עצמה. מצב זה משפיע גם על רגל ימין על דרך 'בהדי הוצא לקי כרבא' – הכרוב, שכנו של הקוץ, לוקה יחד עימו. תלותה של מידת ההוד בנצח משקפת את כלל המציאות של שית אלפי שנין כאשר הלבנה טפלה לחמה והשכינה בבחינת 'סוכת דוד הנופלת' שצריכים לסומכה – "סמכוני בעשישות רפדוני בתפוחים". תלות זו, אם נשׂוח בשפת עבודה, מתבטאת בעובדה שאין לה להודיה קיום בזכות עצמה. ההודיה נגררת אחר הניצוח. כשיש ניצחון, הצלחה, הרווחה – באה הודיה. אבל אין לך אדם המסוגל לערוך הלל והודיה לשם הודיה, ולא על מנת לצאת ידי חובת תודה או כדי להשיג את מבוקשו להבא. ההודיה נשענת אפוא על שאר חלקי התפילה שעיקרם, כאמור לעיל, בקשה למילוי חסרונות וכדומה. מצב זה משתקף בבואה בתוך בבואה בבחינות שונות המאפיינות את זמן ההווה לעומת העתיד לבוא.

עבודת יהודה המכבי

כאן אנו שבים אל אחד משני המושגים שהוזכרו בפתח דברנו – 'הוא בנצח והיא בהוד'. הזכרנו את היסוד שבימות החול פרצוף 'יעקב' עומד במידת נצח ומלכות מצויה במידת ההוד. למעשה כאן המקום גורם והעובדה שהשכינה ניצבת במידת ההוד, היא הנותנת שאין לה למידת מלכות עצמאות והיא נצרכת לקבל את אורותיה מפרצוף 'יעקב' העומד בנצח ומקבל שם את אורותיו ואורותיה. בחנוכה מתרחש עניין נפלא – ניתנת למידת מלכות עצמאות ובמקום לקבל את השפעותיה דרך מידת הנצח, היא תקבלם במקומה, במידת ההוד. מצב זה מתאפשר בזכות פעולתם הרוממה של החשמונאים הקדושים. מתתיהו ובניו תיקנו את מידת ההוד ובכך אפשרו לה להיחלץ מצליעתה ולקנות עצמאות. מתתיהו ויהודה המכב"י אחריו נקטו בדרך ההודיה, הם נאחזו במידת ההוד[7] שהיא ענף מספירת הגבורה ועניינה התגברות במלחמה בעזוז (גבורה) הנובע מתוך הכרת והודאה באפסיות כוחי (הוד) והודיה לה'. אל קרבותיו וניצחונותיו הבלתי אפשריים יוצא יהודה כשבפיו צעקת 'מי כמוך באלים ה", הודיה על לשונו וחרב פיפיות בידיו. ההנהגה הזו מרפאת את מידת ההוד הצולעת על ירכה ומעניקה להודיה כוח עצמי, בלתי תלוי בניצחון וכדומה, רק הודיה לשם הודיה. במידה זו, למעשה, התאזרו כל הנצחנים המופלאים דוגמת דוד המלך שייסד ספר תהילים ואכן היה אחוז במידת ההוד[8], ובמלחמותיו השיג אחור אויבים רבים למעלה מכוח אנושי. ולכן היו כל הגאולות והפדיות עד השתא באמצעות מידת ההוד[9].

על פי כל הנאמר עד כה, מקבל חג החנוכה מימד של עתיד לבא. הימים הללו, שמונה במספר, אינם מצליחים להיתחם בגבולי זמן עולם הזה המושתת על הספרה שבע, והם בולטים יוצאים אל העתיד לבוא. אנו חוגגים את נס פך השמן לא על שם הישועה שאירעה בימי חשמונאי בלבד, בעיקר בשל הבשורה שהיא נושאת לגבי העתיד. חנוכה מאיר את האור הגנוז, והכוונה שהוא מבשר את הגאולה העתידית, את התגשמות השוואת אור הלבנה לאור החמה, ואת שאר הבשורות המסתעפות מכך. לפיכך שפתו של חנוכה שונה, זו שפת עתיד לבוא. אז נמיר לשוננו מעיסוק בחסרונות ומילוי מאווים – לשפת הלל ותודה לשם הלל ותודה. ההודיה היא שפת הנצח, שפה שאינה תלויה בדבר, זו השפה שתסגל האנושות לעתיד, והיום אנו מתרגלים בה מדין חינוך. וכאן משתלבת משמעותו החינוכית של חנוכה.

השם 'חנוכה' מתייחס לחנוכת המזבח, ובספרים הקדושים נידון רבות ההקשר לעניין חינוך. מצוות חינוך מוטלת על האב כלפי בנו שהגיע לגיל חינוך. כלומר, הילד עודנו פטור מן המצוות אולם האב כבר מחויב לחנכו, דהיינו להוריד אליו, אל גילו הבלתי מחויב, מציאות מגילאי חיוב. המתחנך מקדים את המאוחר ונוהג מנהג גדול חרף היותו קטן ופטור. ניתן להתייחס לכל תקופת הגלות כאל 'מקום פטור', אין לנו בית מקדש והמצב הוא 'קטנות המוחין', מדין המציאות אנו מופקעים מכל מושגי העתיד לבוא, בוודאי ששפת ההלל והתודה רחוקה מאיתנו. והנה באו ימי החנוכה וכל עיקרם לא בא אלא להרגיל אותנו בהלל ותודה, ללמד את לשוננו שפת עתיד לבוא. אמת, מדין המציאות קטנים אנו ורחוקים מתודעת תודה והודיה, אולם אנו עושים זאת מדין חינוך. חובת חינוך חלה על הגדולים להזהיר את הקטנים. לפיכך זו תקנת חכמים, חג מדרבנן. צדיקים מדמים את חנוכה למצוות ביקור חולים[10], חולה זוכה למבקרים רמי דרג. יורדים אליו ומאירים לו פנים אף על פי שכל עצמו אינו אלא חולה דווי ובלתי כשיר. כן אנחנו לעת הזאת חולים בחולי הגלות וחכמים מורידים אלינו הארות גדולות מעתיד לבוא, הארות של שפת התודה וההודיה.

חג מדין חינוך

ביטוי למצוות חינוך המאפיינת את חג החנוכה ומצוותיו אנו מוצאים בצורת סידור המנורה בפתח. הסדר הוא שכאשר אדם נכנס בפתח תהיה המזוזה מימינו והמנורה משמאלו. את הפתח מחלקים לשלושה חלקים  – מזוזה קבועה בשליש עליון והחנוכייה בשליש התחתון, למטה מעשרה טפחים ולא פחות משלושה, והרמזים נפלאים: קומת אדם, כידוע, נחלקת לשלושה חלקים, כל חלק כנגד ג' טפחים, יחדיו הם תשעה טפחים כנגד תשע ספירות (מלבד כתר או מלכות). ג' טפחים עליונים הם שלושת המוחין – שם קבועה המזוזה, יש בה פרשיות והיא מייצגת את המוח והדעת, את עולמו הרוחני של האיש הנכנס לביתו. גופו ניצב בתווך, בין שני השלישים. ואילו למטה, ממראה מותניו וכלפי רגליו, מקיפים את האדם צאצאיו, הדורות הבאים 'יוצאי ירכו', שם מתחילה מצוות חינוך. עליו להאציל מדעתו אל ילדיו, להוריד אליהם את האור. לפיכך שם מונחת המנורה, למטה מעשרה טפחים, באזור המייצג את הקטנות ואת מקומו של החניך. המחנך צריך להשפיל את ידו ולהוריד באמצעות נר השמש את האורות העליונים עד למטה, להדליק את המנורה ולהאיר אל קטנות הדעת ואל אזורי הגלות אור מעתיד לבוא. בכוונות האריז"ל מוזכרת גם השפלת היד בדרך להעלאת השלהבת בנרות שיש לכוון אז 'להוריד' אורות עליונים אל החנוכייה. בפעולה זו מיתקנת כף הירך הפגועה. שרו של עשיו מנסה לנתק את הירך מהגוף, לגרום לענפים לנשור מהאילן, לפגום ביוצאי הירך ולנתק את החניכים מהמחנכים. להפריד את תקופת הגלות מהאור דלעתיד. בהשפלת היד אנו הופכים למחנכים, יורדים אל עולמו של המתחנך ומורידים אליו מציאות מעולם התיקון. אור הגנוז.

כל הרעיון הזה מתגלם בעבודת ההודיה, ומכאן אמירה לתחום החינוך בימינו. מכת הדור היא החינוך, תופעות הנשירה וניתוק הילדים ממסורת ההורים. פעמים רבות ההורה כשלעצמו מואר ומאיר, אבל בניו ליבם בל עימו. יש לזכור ששרו של עשיו מניח ליעקב, הוא מתמקד בכף הירך, באי היכולת להעביר את נקודת האמת שבליבך אל הדורות הבאים. הדרך היחידה לחבר בין הירך לגוף, בין הצאצאים להורים, זו עבודת ההודיה. אם ההוד נוטה להיות דווי, עלינו לאמץ את דרכי החשמונאים מרפאי מידת ההוד. להרגיל ולחנך לתודה והודיה. ככל שננחיל יותר גישה של הודיה על פני שפת חסרונות ותלונות, נזכה בעז"ה לחבר את יוצאי הירך אל הגוף הקדוש.

לפיכך ההודיה תלויה בכריעה, "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים", ומי שאינו כורע במודים שדרתו נהפכת לנחש לאחר שבע שנים[11]. הכריעה משפילה את הראש לכיוון הרגלים, מחברת את המחנך (הראש והמוחין) אל החניך שבכף הירך. בתנועת הכריעה אנו ממשיכים את תקופת עתיד לבוא אל מחשכי הגלות, מורידים אורות של שבת אל ימי החולין.

 

——————————-המושג ועומקו———————————

'חנוכה בהוד'

החגים מיוחסים לספירות, כל חג לספירה מסוימת שהוא מייצג אותה, וענייניו כלולים באותה בחינה; פסח בחסד ושבועות בתפארת, ראש השנה במידת גבורה, סוכות ביסוד ושמיני עצרת במלכות, חנוכה ופורים – נצח והוד[12].

בנוגע לחנוכה גופו ישנן שמועות מהופכות, לפעמים הוא מיוחס להוד ופעמים שהוא בנצח. בעיקר ידוע ייחוסו להוד[13]. לפיכך שמונה ימים בחנוכה כנגד הוד שהיא מידה שמינית.

לעצם ייחוס מועדים לספירות ההסבר הוא שהרוחניות פועלת על פי עשר הנהגות כלליות הנחשבות 'לבושים' כלומר אמצעים בהם מתלבש אור האינסוף ב"ה כדי להנהיג את עולמו. הספירות משולות לגוונים, או נוכל לומר אופנים שונים של הנהגה שכולם מונהגים על ידי אחד ויחיד יתברך שמו.

ייחוסם של חנוכה ופורים לנצח והוד מתאים לתקופה בה הופיעו על יריעת דברי הימים, שני חגים אלו מתקנת חכמים ונקבעו לרגל מאורעות שאירעו לנו בדורות של גלות כאשר כנסת ישראל שרויה ברגלי הקדושה.

לכן ניתן גם להבין מדוע הייחוסים מתחלפים בין נצח להוד ולהיפך. ספירות נצח והוד לעומת חסד וגבורה, נכללים זה בזה. וכפי שניתן ללמוד מלשון פתיחת אליהו; הזרועות מפורטות כל אחת לעצמה, יד ימין חסד ויד שמאל גבורה. אולם הרגליים כלולות בלשון אחת 'נצח והוד תרין שוקין'. הידיים מסוגלות לפעול כל אחת לעצמה, חסד לבדו וגבורה לבדה. יש להן גם פעולה משותפת והתכללות לכשירצו. אולם הרגליים תלויות זו בזו, אי אפשר לבצע את פעולת הרגליים – הליכה, בלעדי שימוש בשתיהן יחדיו. לפיכך אף חנוכה ופורים יצעדו יחדיו, ועניין משותף להן, להודות ולהלל.

ולגופו של בירור – האם חנוכה בנצח או בהוד. מעניינת הגדרתו של הרמח"ל[14]: חנוכה בנצח והתיקון בהוד. כלומר עלינו להבדיל בין המידה ממנה יונק חנוכה את סגולותיו לבין הפעולה שנעשתה בחנוכה והמידה שתוקנה בו.

ייחוסו של חנוכה לנצח משתקף מכל זוויותיו, הנס כולו מתגלגל באמצעות פך של שמן, שמן מייצג את ספירת חכמה שהנצח הוא ענף שלה. ניסי החנוכה הם הניצחונות במלחמה, לפיכך הוא תלוי בספירת הנצח. אמנם מה שתוקן בחנוכה הוא ההוד, בזכות עבודתם הרוממה של החשמונאים ובראשם מתתיהו כהן גדול ויהודה המכבי אחריו, תוקנה מידת ההוד מפגימותה ולפיכך הימים נחגגים בשימת דגש על הלל והודיה.

 

 

[1] שעה"כ, חנוכה. פרע"ח דרושי חנוכה.

[2] שם.

[3] כנוסח 'על הניסים'.

[4] מדרש רבה, וישלח – פרשה ע"ז. ובספה"ק בכ"מ.

[5] רמ"ק, פרדס רימונים ש' י"ז פרק א'.

[6] שעה"כ – קריאת שמע.

[7] עמק המלך שער י"ז, פרק י"ז. מחברת הקודש – שער חנוכה.

[8] דו"ד בגימטרייה הו"ד עם המילה, ראה: פרדס רימונים ש' י"ז פרק ד'.

[9] 'מחברת הקודש', שם.

[10] ליקו"ה, או"ח – השכמת הבוקר ד'.

[11] בב"ק ט"ז.

[12] שעה"כ דרושי יו"ט, ופרדס ש' כ"א, פ' ח'.

[13] ראה, של"ה תורה אור פרק מגילה בשם כנפי יונה

[14] 'קיצור הכוונות'.

וישב – העיקר, מוסיף והולך

בס"ד

יוסף, איש אינו יורד לסוף דעתו. הוא גם הכי נמוך וגם הכי גבוה. קנאי לכבודם של הקטנים ותובע את שלמות הגדולים.

צדקות מבלי התחדשות אינה טובה. אל לך לשקוט על שמריך אפילו עם שמן זית. עדיף להיות מוסיף והולך, ולו בשעווה פשוטה.

עוד רבות נשמע על יוסף הצדיק, אולם כבר עם כניסתו מתחוללים סביב הצדיק הזה מהומות. יוסף בן שבע עשרה שנה והנה קופץ עליו רוגזם של הגדולים ממנו. הוא חולם על גדולות ונצורות, מוכיח את אחיו הקדושים ומקנא לכבודם ומעמדם של בני השפחות, עד שאחיו מבקשים להמיתו. יוסף הוא כל מה שמעל ומעבר, איש אינו יורד לסוף דעתו. הוא עולה למעלה מכל מה שמקובל ורגיל, ויורד למטה ממה שמסוגלים להכיל. מצד אחד הוא בעל מוסר תובעני, מאידך ענוותן ומשתלב בין בני השפחות. מי אתה, קנאי או מקרב רחוקים? בעל מוסר זעוף או מחזק חייכן?

*

כל עניינו של יוסף תוספת קדושה. הוא מטריד עליונים ותחתונים. לגדולים והטובים מוכיח שלא התחילו, לקטנים מפריע להתערסל בעצלות וייאוש. יוסף מאסף את כולם, מוסיף ומוכיח שוב ושוב שאין לך סוף. וכאן משתלבות יחד שתי התכונות המנוגדות לכאורה. יוסף המוכיח והתובעני הוא גופא יוסף המעודד והמחזק. התביעות של הצדיק אינן חבטות גרידא של בעל מוסר כמשמעו, זו אמונה עמוקה מאוד בקדושת נשמתו של כל יהודי. הצדיק רואה בכל רגע ורגע עד היכן, עד היכן מיתמרת נקודתך הטובה ועולה. כאן מתאחדים יעקב ויוסף: 'תיתן אמת ליעקב' – צדיקים דוגמת יעקב אבינו רואים את האמת כפי שהיא. אבל אילו היו משתפים בה את העולם, השומעים היו מאבדים עשתונות. בליבו של כל צדיק אמתי יש ש"י עולמות, כמה סיכויים יש להמון העם לבקר שם?

יעקב – יוסף

לפיכך יש צדיקים בחינת 'יוסף'. "אלה תולדות יעקב – יוסף", כל תולדותיו של יעקב, אומר המדרש, ובעצם כל גלגוליו והסיבה בעטייה גלה לבית לבן ועבד שם עשרים שנה, הכל מתנקז אל הולדת יוסף. משנולד יוסף קם יעקב ועוזב את בית לבן. עד בוא יוסף אין לו ליעקב אבינו אלא את ליבו הגדול, שם גנוזה האמת, אבל מי מלבדו מסוגל לקבל זאת? יוסף מידתו יסוד ועניינו השפעה. יוסף הוא המשביר, אומנותו להוריד את האמת – מבלי לגרוע כהוא זה מאמיתותה – לכל נפש ולכל מצב.

הוא אשר דיברנו, ההזדהות עם בני השפחות והתובענות שאינה יודעת פשרות, עניין אחד הן. אין אצל הצדיקים קטן מדי, כפי שאין גדול מדי. אמת אינה יכולה להיות קטנה או גדולה. היצורים הכי זעירים כמו גם איתני עולם, לא יעיבו או יעממו מהאמת; היא יודעת להצטמצם ולהתמקד במעשה טוב פעוט שבפעוטות, בכוחה גם להתרחב ולמלא עולמי עולמות. איזה כלי יש לך? מברר הצדיק יוסף. אמזוג לך אלוקות כפי שיעור כלי הקיבול שלך.

הסוגיה הזו ניצבת בראש מעיינותיהם של צדיקי הדורות – השאלה איך ובאילו אמצעים תואר האמת לבני אנוש. סביב ציר זה, כפי שמלמד רבי נתן, נרקמת הפלוגתא בין בית שמאי ובית הלל. שניהם מעוניינים לקרב, להאיר, אלא שבית שמאי גורסים 'פוחת והולך' ובית הלל נוקטים 'מוסיף והולך'. תלמידי שמאי שואפים להציג בראש ובראשונה את האמת כפי שהיא. ליבם בוער להסב את תשומת ליבך לתמונה הזו. מה שהם מבקשים לומר, אילו היו לנו הכלים להכיל, זו בשורה של אור. אבל לא כל השומעים מבינים, אולי מתי מעט. לשיטת שמאי יש להאיר תיכף ומיד את כל שמונת הנרות, להציג את האמת כפי שהיא, תלמידים מובחרים יבינו, מאוחר יותר נרד אל העולם, נפחית מהאור ונגיע גם לכל השאר. בית הלל חרדים לשלום ההמון, אם תדליק תיכף את כל האורות רוב העם יברח, יתרסק, מי יישאר עד שתמעיט עבורו את האור? לפיכך, נוקטים תלמידי הלל הזקן, נתחיל בנר אחד, נוסיף למחר עוד נר, עדי יאירו שמונת הנרות.

מוסיף והולך

הגישה הזו מקפיצה על יוסף הצדיק את רוגזם של האחים הקדושים. הם קנאים לשלום האור, איך אתה מעז לוותר, מי התיר לך לקרב את הבלתי ראוי הזה?! גם יוסף קנאי. הוא מקנא לכבודה של כל נשמה יהודית. אף הוא שואל: היעלה על הדעת להפסיד את היהודי התשוש והאינסופי הזה?!

שיטת מוסיף והולך לא בלבד שעושה חסד עם החלושים והקטנים, היא זו שמשמרת תנועה תמידית של תוספת קדושה. אם תיאות להתחיל בנר אחד, תהיה תמיד מוסיף והולך. יהודי מוכרח להימצא תמיד בתנועה של הוספה, וזה מה שמחולל את ההבדל התהומי בין צדקות גרידא להתחדשות. יוסף הצדיק שונה מכל אחיו בשל היותו איש מתחדש. הזקנה, אומר רבינו, אינה טובה. זקן אינו טוב, אף אם צדיק וחסיד הוא, זקן אינו טוב. הרעיון הזה מוצא ביטוי נפלא בהלכות חנוכה. אם אין לו לאדם די מעות ולפניו שתי ברירות, להדליק נר אחד משמן זית זך או לרכוש באותו סכום כמה נרות כמנהג המהדרין – הכי עדיף. מוטב שתהיה מוסיף והולך בנרות שעווה פשוטים מלהיות שוקט על שמריך בשמן זית זך (עי' משנ"ב סי' תרע"א ס"ק ז).

(ע"פ ליקו"ה או"ח – השכמת הבוקר ד)