החדשות שלא תקראו בעיתון

פורסם ב'בקהילה' תשע"ו

בס"ד

אם נפשך לשוח בשפה פופולארית ומתקבלת על לב הקורא, עליך לדבר על המצב, כמו כולם. והמצב מה הוא? היכן הוא, המצב? ובכן, המצב אחד הוא; מדיני-בטחוני, בטחוני-מדיני, אפשר גם פוליטי, גם קצת מזג אוויר. זה המצב, זה מה שקורה. כל השאר לא קורה, אולי קיים, לא קורה. וכשאתה מניח אוזנך בעולם מה אתה שומע? שומע אתה את מה שהעולם מבקש לשמוע, משום שאת אשר הוא מבקש לשמוע – הוא משמיע. על כורחך אתה מאזין לו, מאמין לו, נכנס אל נבכיו וניזון מהתרגשויותיו. עכשיו גם אצלך קורה מה שאצל כולם, דהיינו ביטחוני-מדיני, מדיני-ביטחוני, גם פוליטי וקצת מזג אוויר. וכשאתה פוגע דרך הילוכך בחבר והוא שואל "מה המצב?", מה תשמיע לו? את שאתה משמיע לעצמך, דהיינו מה שהעולם השמיע לעצמו כשביקש משהו לשמוע, ואף אתה שמעת מאותו כלי. בשמועות הללו תזין גם את רעיך, כמוך. והוא יביא אותן הביתה, ויפרנס בם משפחה ושבט, כולם יהיו ניזונים מאותו קב חרובים מערב שבת ועד ערב שבת. ועכשיו כבר די נהיר לך איך נבראת אותה בריה הקרויה 'מצב'?

המצב מרמה אותנו. אנו מעלים אותו על ראש שׂיחותנו והוא לגמרי מהתל בנו. במקביל לאפיק האירועים הסוער זורם אפיק אחר, שקט ושקוף, אבל שם מפכים האירועים המשמעותיים. אנחנו שם, אבל העיניים שלנו באפיק הסוער, המדווח, המצולם, זה שמעסיק את טובי הפרשנים וכותבי העיתים. והמלחמה האמתית מתנהלת ממש עכשיו ואנחנו במרכזה. אילו היה מישהו מתגייס לדווח על הפגיעות ועל המתקפות היומיומיות ברוחניות זה היה נשמע כפי שזה אמור להישמע. אבל אף אחד לא מדווח משם, כולם שם, ואיש אינו קורא לאירועים בשמם. את המועקות מרגישים כולם, יש לנו לב ונפש פעילה. אבל קשה להישיר מבט והרבה יותר קל ונוח לזהות את הייסורים והצרות בדברים שקורים סביבנו ולא לנו. אנשים הרבה יותר מתחברים לגוג ומגוג בדמות אובמה מאשר לאפשרות שזהו הצר הצורר שהורג לך את האמונה וטובח במעשיך הטובים.

זה לא שאנחנו משקרים או מנותקים מהמציאות, דוברי אמת אנחנו. מדברים בניבים הנכונים, ומשתמשים בתיאורים מדויקים, אבל עדיין יתכן מאוד שאנו מדווחים ממקום אחר לגמרי, לא מהמציאות. אם נשתמש במשל זה בערך כך: פונה אליך מישהו וטוען שמצבו ממש נורא, אתה מברר בעדינות מדוע והוא מפרט: אין לו חברים וכבר שנתיים שלא פגש את הילדים, אין לו טעם באוכל וכמעט שאין מה לעשות במשך היום. משעמם לו והכל בחייו נוטה לגוון אפרורי. אפילו כשהוא רוצה כבר לישון השינה נודדת, לא נוח לו בגב ומסנוור לו בעיניים. עד לרגע זה לא כל כך ברור לך מה עובר על המסכן, איזו מין מחלה נדירה השתלטה עליו. וכי מדוע שתבין אם לא טרח לציין את העובדה הפשוטה שהוא אסיר? הסימפטומים מדויקים, המחלה הוסתרה.

*

מקובל היום שלהיות אדם מציאותי זה לשוחח על המצב, לחוות אותו, לכעוס את כעסיו ולהיבהל מבהלותיו. אבל האנשים השפויים באמת זורמים באפיק אחר. לא מנותקים, מי כמוהם מחוברים למצב, האמתי.

הדוגמה הטובה ביותר הוא עם ישראל והספרים הקדושים. כל בקיא קמעא בדברי הימים יודע למנות כמה וכמה תקופות של אופל וטירוף שפקדו את אומתנו בפרט ואת העולם בכלל. בכל הדורות אירעו אירועים והתרחשו דברים מזעזעים. מאז ומעולם היתה פוליטיקה, עשיו שונא את יעקב כבר ארבעת אלפים שנה, מלחמות התנהלו בכל פיסת היסטוריה, מטבעות עלו וירדו ועננים חגו בשמים והמטירו מזגי אוויר שונים ומשונים. במקביל נכתבו בכל הדורות ספרים והוקמו בכל מקום ישיבות, נערכו חיבורים תורניים ונלמדו סוגיות. הספרים הקדושים יוצרים שושלת ספרותית המקבילה לשרשרת הדורות, אבל מנהלת שגרת חיים עצמאית לגמרי. מחוץ לספרים מתהפך העולם, על גבי העיתונים רועדות הכותרות מזעם וחרדה, והספרים הקדושים מדפיסים שורות וטורים של מציאות אחרת.

בעולם כל התרחשות מתורגמת לעמידת דום, התבהלות ואובדן עשתונות. העולם נבהל מעצמו ולוחש כל הזמן "זה סוף העולם, סוף העולם". הנטייה הזו מפותחת למדיי בדור הזה, דור בו כל ילדון מדפדף בתוכניות הגרעין ומפענח תעלומות פשע. הציבוריות כולה מצויה על סף משהו, מצפה לגרוע מכל, כוססת ציפוריה במתח. ובכל זאת התורה הקדושה וכותביה לדורות חולפים דרך מצבים שונים ומשונים מבלי לעצור או לשנות מסלול. יום שרב כמו יום גשם, מלחמה כמו שלום. חלקים גדולים מהחיבורים שאנו הוגים בהם מדי יום נכתבו במצבים בלתי אפשריים, תוך כדי גירושים ורדיפות עלילות דם ומנוסה מעיר לעיר. הראשונים ובעלי התוספות, גדולי הדורות האחרונים ולמעלה בקודש גם חכמי המשנה ואמוראי הגמרא, איש מהם לא החמיץ אי אלו אירועים מקפחי שגרה, ולמעט כמה אזכורים זוטרים רוב רובן של המאורעות לא חדרו אל הדף פנימה. התורה אינה מתעלמת מן המציאות, אדרבה היא-היא המציאות, וכל השאר מסיחי דעת.

בשורה טובה אחת אולי כן מסתתרת במצב הזה: משיח, אומרים חז"ל, יבוא בהיסח הדעת. מהמוצר הזה יש לנו ביד נדיבה. הרבה היסח הדעת, המון, הרקע הזה אמור לשמש להופעת אורו של משיח.

 

'תולדות' – לחיות לצד עשיו, להישאר יעקב

בס"ד

השפעה חברתית היא עניין חזק מאוד, לא רק אצל ילדים – גם מבוגרים מושפעים מחברה, לטוב ולמוטב. יעקב אבינו מלמד אותנו איך לצחוק על כל העולם תוך כדי שאתה 'עושה לו חשבון' ומתנהג בדרך ארץ. וזה לימוד גדול…

בפרשתנו מופיע שם פועל חדש "ויעתר", כשהפסוק מתאר את התפילות של יצחק ורבקה לזכות בבנים הוא כותב "ויעטר יצחק לה' לנוכח אשתו".

בגמרא מובא על כך:

"אמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִיקִים כְּעֶתֶר? לוֹמַר לְךָ, מַה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת".

כלומר, לפי ההגדרה החז"לית מה שמייחד את תפילת הצדיקים זו היכולת להפוך את ההנהגה העליונה ממידת דין למידת רחמים.

היכולת להשפיע על ההנהגה העליונה נובעת ממיומנות פנימית יותר, להזיז את עצמך ממידה אחת למידה שנייה, למשל: להפוך כעס לרחמים ועקשנות להכנעה. לא לכל אחד יש את היכולת הזו…

*

אנחנו מדברים על מידות ובעצם כל הפרשיות האחרונות עוסקות במידות. האבות הקדושים מחפשים את ה' מתוך המידות שלהם; אברהם הוא איש החסד, יצחק הוא פחד ויראת שמים, ויעקב זו התפארת שמשלבת.

כל אחד מהאבות עובד על המידה שלו, לברר אותה ולהפוך אותה לצלולה יותר. יצחק אבינו עמל כל ימיו להמתיק את היראה ולרכך את הפחד.

כפי שמסופר בפרשה יצחק מתפלל ומבקש לזכות בפרי בטן, לשם כך הוא נאלץ להעתיר, כלומר להפוך את המידות מדין לרחמים. מלמד רבי נתן מברסלב: שכדי שיתאפשר ליצחק להוליד ילדים הוא מוכרח לעשות מהפך פנימי, בדי אן אי של הנשמה שלו.

משום שיש לקדוש ברוך הוא שתי הנהגות – משפט וצדקה. המשפט שייך לצד הדינים והצמצומים והצדקה לצד של הרחמים וההשפעות. המידה של יצחק היא יראה, דין, פחד. מצד שורש הנשמה שלו יצחק רחוק מאוד מכל המושג 'לעורר רחמים' או להתחנן לישועה. וכשהוא מנסה להתפלל ולעורר רחמים הוא ממש מהפך את עצמו מצד לצד, מדין לרחמים.

כתוצאה מהתפילה הזו, שמתהפכת מצד לצד, רבקה נפקדת בשני ילדים בבת אחת – יש לה תאומים. וכל אחד מהם שונה מחברו לגמרי – יעקב ועשיו.

יעקב הוא חסד ועשיו הוא דין.

יעקב הוא עולם הבא ועשיו עולם הזה.

יעקב מתמקד בפנימיות ועשיו במעשים חיצוניים.

ויש כאן לימוד חשוב מאוד:

אנחנו משוכנעים בדרך כלל שאצל צדיקים הכל תמיד ברור ואין שאלות. הם באים ממשפחה טובה ומסביבה נקייה ושמורה. הם לא התחככו עם חברים רעים ולא נתקלו בתופעות שליליות. אבל בכל הפרשיות האחרונות ההנחה הזו מופרכת, הנה:

אברהם הוליד את ישמעאל, ועם האח הזה יצחק נאלץ לחלוק בית משותף. במעי רבקה מתרוצצים שני בנים, אחד מחפש תורה והשני מתעניין בעבודה זרה. ודווקא יעקב, הבחיר שבאבות, מקבל שומר ראש צמוד בדמותו של עשיו. הוא מלווה אותו עוד לפני שבא לאוויר העולם ובמשך שנים ארוכות גם לאחר מכן.

המסקנה היא שככל שהדברים מתבררים הם נעשים קרובים יותר.

ככל שהצדיק גדול יותר כך הוא קרוב יותר לרשעים ולאלו שמתנגדים אליו. וככל שהוא קרוב יותר לרשעים כך הוא יותר רחוק מהם.

ההתמודדות הזו בין צדיק לרשע, ובין חושך לאור, עוברת בירושה מאב לבן, ובאופן כללי היא מגדירה את המאבק שלנו הנצחי, בין האפשרות להעדיף את העולם הבא על פני הבחירה בעולם הזה, או להיפך.

העולם הזה והעולם הבא קרובים מאוד, ממש כמו יעקב ועשיו התאומים שחולקים הריון משותף. אבל ככל שהם קרובים כך הם רחוקים יותר.

אי אפשר להפריד ביניהם, כי הפתח לעולם הבא נמצא בעולם הזה. ולכן אתה מוכרח תמיד את העולם הזה לצידך. את עשיו אחיו, את ההפרעות שמלוות את חייך.

*

בהמשך הפרשה יעקב מלמד אותנו לימוד גדול. הוא עושה מעשה נועז כדי להשיג עבור צאצאיו את הברכות של יצחק. לשם כך הוא מתחפש לעשיו ולובש את מלבושיו. יצחק שחושד בו מציין כי "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".

יעקב אבינו לובש את בגדי עשיו כי הוא יודע שהגישה לעולם הזה נמצאת בידיים של אח שלו, עשיו. אבל לרגע אחד הוא לא מתבלבל, ברור לו שגם כאשר הוא עובד בבגדי העבודה של עשיו, ויורד לעולם הזה – הקול שלו, הפנימיות, נשארת נקייה. קול של יעקב אבינו.

וזה לימוד גדול מאוד: הכל בעולם הזה קרוב מאוד וככל שאתה מתקדם בתהליך ליטוש הנפש ובירור הנקודה שלך, הטוב והרע ממש דבוקים זה בזה. העולמות מתקרבים אבל ההבדלים מתחדדים. חשוב מאוד לזכור שני דברים:

  1. שכל עוד אתה חי, עשיו הוא אח שלך והעולם הזה מתנשף לצידך.
  2. שגם כשאתה לובש בגדים של עשיו, אתה בעצמך עדיין יעקב.

שבת שלום ומבורך!

'תולדות' – לגנוב את הגנב בעצמו!

בס"ד

החושך הגנב הכי גדול, בבת אחת מעלים אנשים וחפצים, עצים ובתים. כשחשוך לא רואים כלום, צריך אור.

לפעמים אין ברירה אלא ללבוש את מלבושי עשו, להתחפש לחושך רק כדי להצביע ולומר, גם כאן נמצא ה'.

הדמות השלילית של הפרשה היא עשו, מתאים לו כל מעשה לא הגון. הדמות החיובית היא יעקב, איש תם וצדיק. מתרחשת בפרשתנו גניבה, ברכותיו של יצחק נלקחות במרמה והמעשה מיוחס ליעקב אבינו. הדבר מפליא, איך מעשה כזה עולה בקנה אחד עם הבכיר שבאבות, התמים והאמתי כל כך? חז"ל מספרים על כופר אחד שטען לרבן גמליאל: "אלקיכם גנב הוא, שהפיל תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו" (סנהדרין, לט.), ביתו של אותו אפיקורוס השיבה לו תשובה ניצחת. גניבה היא מלאכתם של הגרועים מבין הפושעים, אבל היא גם אומנותם של צדיקים עליונים – הגניבה דקדושה כמובן.

*

הגנב, אומרים חז"ל, עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. זו הסיבה שהוא שפל בזוי וגרוע מהרבה פושעים אחרים. יש לו אמירה מתריסה, כאילו אם אנשים אינם רואים גם מלמעלה לא מבחינים, חלילה. גם ברוחניות מתרחשות גניבות; גונבים לאדם את מוחו, את ליבו, את תפילתו… איך גונבים תפילה? בחסות החשיכה. בתורה ט' מתאר רבינו ז"ל מצב בו אדם נקלע בתפילתו לחושך, ואף על פי שישנם פתחי יציאה, החושך מעלים אותם ואינו מאפשר למצוא הפתח. יש לחושך שורש קדום, הוא נובע מהחלל הפנוי. בספרים הקדושים מובא שכאשר ביקש השי"ת לברוא את העולמות הוא עשה חלל פנוי מאור, ושם נאצלו ונבראו העולמות התחתונים. החלל הזה לא יכול להיות פנוי משום שקיימא לן "לית אתר פנוי מינך". אלא מאי – הוא נדמה לכזה, וזו בדיוק הגניבה. הקב"ה א-ל מסתתר, נחבא, כביכול מעלים עין. מכאן נברא החושך ובחסות האפילה מוצאים הגנבים מקום מסתור, בינתיים.

ככל שאדם ישר ותמים יותר כך הוא נבוך עוד יותר מול ארכי-שודד וגנב הבא במחתרת. אבל בפרשת השבוע הכל אחרת; יעקב אבינו "איש תם יושב אהלים", ודווקא הוא מכל העולם חי בצילו של אח רמאי ומבלה שנים רבות במחיצת הדוֹד 'לבן' שאינו אלא גדול הרמאים והשקרנים. ולא רק שיעקב צולח זאת בשלום, הוא אף עושה על חשבונם רווחים עצומים; גונב את הברכה וקונה את הבכורה. ומבית לבן הוא מחלץ ארבע אמהות קדושות וי"ב שבטים.

כי אשב בחושך

רבינו מדבר על אחד המבואות היותר אפלים בתפילה – החושך. הצרה היא שהחושך מתחיל לדבר, הוא אומר: "הקשב לי, אני רואה אותך ואומר לך שאין מה לחפש פה. אין כאן משמעות ולא כוונות ולא אור ולא כלום. כלך לך, אולי מחר יהיה משהו…" מתפללים רבים נוטים להאמין לו כי החושך מאוד משכנע. אבל האמת היא שממש כאן נמצא השי"ת. על הנקודה הזו ניטשת מלחמת חורמה. החושך הוא המאורה בה מוצאים מסתור כל הפחדים והבהלות, הקליפות והחולשות. החושך הוא הגנב הכי גדול. כשחשוך לא רואים כלום. החושך הזה גונב לנו פעם תפילה חמימה ופעם התבודדות מתוקה, פה הוא שודד דף גמרא ושם עושק מעשה טוב. יעקב אבינו פגש בחושך הזה ויכול לו. רוב ימיו חייה בצל החושך וניצח אותו. מה הסוד שלו?

אבינו יעקב גזל את החנית מיד המצרי, הוא אמר לחושך: "אתה רמאי?! אני גדול ממך ברמאות! אתה גנב – אף אני גנב. איך גונבים את הגנב? הולכים למערה בה מוחבאים אוצרותיו הגנובים, וגונבים לו את החושך! אומרים לו – אינך קיים, גם בך מסתתר ה'. אין חושך, אין אופל, לילה כיום יאיר. אבל כדי לעשות זאת יש צורך בדיבור אחד של אמת. במקום לחפש כל הזמן את מה שנאבד לנו, עדיף למצוא תיכף ומיד את מתג התאורה.

להתחפש לחושך

כעת מובן מדוע נאלץ יעקב אבינו להשיג את הברכות ברמייה. מתנהל כאן מאבק קיומי ומהותי ששורשיו עתיקים מאוד. בכל הפרשיות הללו אנחנו פוגשים טוב ורע זה לצד זה; לאברהם יש בן ישמעאל, ויצחק נאלץ לחלוק עימו בית ומשפחה משותפת. ליצחק יש את עשיו ויעקב נאלץ להיות אחיו התאום. לבן ובתואל הם ה'משפוּחֶה' של רבקה אמנו שסובלת שני הלאומים בקרבה. המאבק מגיע לשיאו כששני האחים, יעקב ועשיו, חולקים ביניהם את העולמות – העולם הזה לעשו ועולם הבא ליעקב. אבל עשו הרשע מעוניין להשתלט על כל המציאות, כדי שאם תאלץ אי פעם לצאת מאוהל יעקב כדי להתפרנס למשל, תיפול בחלקו של עשו. כדי שלא תאמין שיש דרך הגיונית לחיות כאן ולהישאר ירא ושלם.

מבקש יעקב אבינו ללמד את צאצאיו לדורות איך מתנהגים עם הדוד עשו: לפעמים אין ברירה אלא ללבוש את מלבושי עשו, להתחפש לחושך רק כדי להצביע ולומר, גם כאן נמצא ה'. אתה צריך להסכים להיות בתוך "הידיים ידי עשו", בתוך החוסר אמת שנכפה עליך, במציאות לא הכי שלימה ולא האמת לאמתה, ומשם דייקא להתעקש ולומר "הקול קול יעקב". גם בתוך הלבושים הללו יש ה' בקרבי.

(ע"פ ליקו"ה חו"מ – גניבה ג')

חיי שרה – עבד המלך אני

בס"ד

גזירת העבדות מלווה אותנו מחטא עץ הדעת, ואם נקנסה עלינו עבדות – עדיף שנעשה זאת בבית מלך אמתי.

בכל אדם יש מלך וגם עבד, המטרה להשליט את המלך על העבד, את הנשמה על הגוף ואת החירות על העבדות.

פרשת השבוע קרויה על שם החיים. הכל חי בפרשה הזו, גם המוות, גם חלקות קבר, אף הזקנה – זו שרוב בני אדם יראים מפניה, גם היא שופעת חיים בפרשתנו. אברהם אבינו, שרה אימנו, אלו הם האנשים שיודעים איך לחיות ובכך הם מוציאים עצמם מגורלם של רוב בני אנוש, שכן רוב בני העולם אינם רשאים לחיות; מאז שקולל אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" וחווה בקללת הצער, אין לאדם מנוחה, הוא עבד. עבדות וזקנה, זקנה ומוות, מוות ועיצבון, כל אלו קשורים זה בזה כבשלשלת. האדם משועבד לאדמה, כלומר לכוח המדמה שמוליך אותו כעבד היוצא בקולר ומכריח אותו לא לחיות את היום, לא לחיות בכלל.

*

אברהם אבינו מחפש מקום קבורה. מערת המכפלה היא חלקת קבר, קבורים שם לעת עתה אדם הראשון וחווה אם כל חי. אבל בינתיים הקבר הזה אינו אלא מערה נידחת בקצה חצרו של עפרון החתי. איש אינו יודע את ערכה ורק מי שחושיו מסוגלים להרגיש בניחוח גם עדן העולה משם, יהיה מוכן לשלם עבורה ארבע מאות שקל כסף. מערת המכפלה היא מקום קבורה, אבל אין זה מקום המוות. אדרבה, החיים מפכים שם. כה חיוני המקום הזה עד שתיכף אחרי שאברהם קונה אותו הכתוב מעיד עליו "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".

המלך והעבד

במחיצת אברהם אבינו הכל חי, גם הניסיונות והקשיים. ולכן אם רק תבוא עימו במגע, תקום אף אתה לתחייה. את הלימוד הזה מעביר לנו אליעזר עבד אברהם. האיש הזה סובל כמה וכמה כינויים; פעם הוא "זקן ביתו" – תלמיד חכם הדולה ומשקה מתורת רבו, פעם הוא "המושל בכל אשר לו", ויש שהוא רק "עבד" ותו לא. העבדות של אליעזר, כפי שמובא בספרים, היא שארית מפיתויי נחש הקדמוני, זוהמת הנחש זה ארס של עבדות והשרידים דבקים בכל בני המין האנושי. רק האבות הקדושים מצליחים לזכך עצמם, להיחלץ מהזוהמה ולהוציא את צאצאיהם לחירות. אבל אליעזר הוא עבד כנעני, לא מיוחס ולא חוטר מגזע תרשישים. וכל ימיו משתדל אליעזר לדבוק בחירות הזו שיש אצל אדונו אברהם. וכי אפשר להידבק? והלא "אין ארור דבק בברוך?!" אמת, אבל יש לנו עוד מימרא: "המחובר לטהור – טהור". אי אפשר להידבק בשכינה מפני שהיא אש אוכלה, אבל בתלמידי חכמים אפשר להידבק. הארור לא יידבק בברוך, להידבק אי אפשר – להתחבר אפשר גם אפשר, אם תסכים להיות עבד. וכך אומר לעצמו אליעזר: אני הלא עבד וזה גורלי, לכל הפחות אעשה זאת בביתו של אברהם אבינו, הברוך.

לכל אדם שני גורלות, הוא ברוך ויש בו שרידים של 'ארור', שאריות מנחש הקדמוני. שני הצדדים הללו נקראים "מלך ועבד", בסיפורי מעשיות (מעשה י"א) מספר רביז"ל על בן מלך ובן שפחה שהוחלפו, על ייסוריהם ותהפוכותיהם ועל דרכו של בן המלך לכיסאו, והכרת בן השפחה במעמדו האמתי. זהו סיפורו של כל אחד מאיתנו. אתה בן המלך אבל חילוף קדמון גורם לך לחלוק את חייך עם בן השפחה, ולא זו בלבד – גם שמותיכם מהופכים; הוא המלך ואתה עושה הכל כדי להשביע את רצונו. האסון הראשון שאירע לצאצאי אדם וחווה – שנחש הטיל בהם זוהמה, האסון השני שהם נוטים להתבלבל בין מי הם ומיהי הזוהמה.

בזיעת אפיך

ויש דרך להיחלץ מהגורל; הגוף, כותב מוהרנ"ת, הוא בחינת עבד, והנשמה היא בן של מלך. את נשמת החיים שבאפנו נפח בנו השי"ת ומאן דנפח מדיליה נפח. דא עקא שדרך אותו חוטם עלולה הנשמה לפרוח מרוב שעבוד של "בזיעת אפיך". לפיכך, ומכיוון שהגזירה להזיע ולהתייגע כבר נגזרה, עצה טובה קא משמע לן; אם להזיע ולהתייגע, לכל הפחות נעשה זאת במעונו של המלך. אצל אדון בן חורין. זהו למעשה העניין של שימוש תלמידי חכמים והתקשרות לצדיקים.

בפרשת השבוע אליעזר זוכה בסופו של דבר בתואר 'ברוך'. בעיצומה של השליחות למציאת זיווגו של בן אדונו, יצחק, אומר לו לבן "בא ברוך ה'" וזו בשורה שמימית על היחלצותו מכלל ארור וכניסתו לבחינת ברוך (רח"ו, כתבים). כל זמן שהעולם הזה עודנו מעיק ומטריד, כל עוד אנחנו מרגישים בחלקים הלא מבורכים בחיינו, כל אימת שאנו רודפים אחרי משהו שאינו בר השגה רק מפני שהתמכרנו – מסתמא נותרו בנו חלקים שיש להכניסם לכלל 'ברוך'. זה ייעשה תוך כדי מילוי משימות פשוטות במעונו של אברהם אבינו; יהדות פשוט, מצוות מעשיות. צא לשדה שוב ושוב, חפש את ה' והתעקש לבקש את עזרתו על כל צעד ושעל. הייה נכון להיות עבד העובד גם כשלא מאיר לו, גם כשלא מצליח לו, וגם כשכן. ככל שתרבה לשמש כעבד אצל מלך אמתי, כך תדבק בך החירות וישובו לתחייה הרגליך המלכותיים.

(ע"פ: ליקו"ה, ספר תורה ד', ברכת השחר ג')

פורסם בעלה לתרופה תשע"ו

חיי שרה – כמה זה מאה עשרים ושבע שנה?

בס"ד

מאה עשרים ושבע שנות חיים הם ממש לא הרבה, לעומת שמונה מאות חמישים שנה או יומולדת בגיל תשע מאות תשעים ותשע. ובכל זאת החיים של שרה אימנו היו משהו אחר לגמרי, והיא מורישה לנו את הזכות לתוחלת חיים אחרת.

פרשת השבוע מדברת על החיים, על המוות, ועל הזקנה. השם של הפרשה מעורר שימת לב – "חיי שרה" – החיים של שרה אימנו. לכאורה לא מדובר בתוחלת חיים כה מרשימה. לעומת שמונה מאות, תשע מאות ואלף שנים של מאריכי החיים מהפרשיות הקודמות, מה הם כבר מאה עשרים ושבע שנים? מדוע מחשיבים כל כך את שנותיה של שרה אימנו?

התשובה מסתתרת בצורה בה בחרה התורה לכתוב את מניין שנותיה של שרה – מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים. מקובל יותר לכתוב מאה עשרים ושבע כמקשה אחת. אלא ששרה אימנו ידעה איך לחיות, והיא למעשה הבנאדם הראשון שמתקן את תוחלת החיים שהתקלקלה בעקבות חטא אדה"ר.

רש"י מציין: "בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבן שבע". וכאן בעצם מתומצתת ההגדרה מה הם חיים טובים וארוכים.

אצל רוב בני אדם החיים מחולקים לתחנות של גיל; מי שהיית פעם אינך היום ומי שאתה היום לא תהיה מחר. לגילאי ילדות יש תמימות ויופי אבל אין את הבגרות של השנים המאוחרות יותר, וכשנעשים בוגרים מאבדים את התמימות, ועדיין אין את הניסיון והשלווה של הזקנה. לזקנים לעומת זאת אין את החינניות של הצעירים. ולכן כשאתה אומר על מישהו שהוא בן מאה עשרים ושבע, זה לא מדויק, כי אם הוא בן מאה הוא כבר לא בן עשרים ובוודאי שלא בן שבע. מהבחינה הזו החיים הולכים תמיד לכיוון המוות.

אבל זה לא תמיד היה כך, החיים התקלקלו בעקבות האכילה מעץ הדעת. אדם גורש מגן עדן כדי שלא יאכל גם מעץ החיים "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". האכילה מעץ הדעת, בעצם, מנעה מאדם את האכילה מעץ החיים.

לפעמים מה שאנחנו מתעקשים לדעת מונע מאיתנו את החיים הטובים.

אבל שרה שהיא גלגול ותיקון של חווה אימנו, תיקנה את תוחלת החיים, היא זכתה לא רק לחיות – גם לצבור את החיים ולשמר אותם, בבחינת בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבן שבע.

בפרשה מוזכרת גם הזקנה "ואברהם זקן בא בימים", חז"ל דורשים זקן – זה קנה חכמה. זקנה זה מה שקנית במשך החיים. בגילאים צעירים אנשים חיים על חשבון מה שהם מתכננים או חולמים להיות. בגיל שיבה אין על מה לחלום ואת מה לתכנן, הזקן חי את מה שהוא קנה והפך לחלק מעצמו.

אברהם אבינו זוכה לזקנה משום שהוא "בא בימים", הוא הגיע לגיל זקנה עם כל הימים והרגעים שהיו בדרך. עם כל הדברים הקטנים והגדולים, את הכל הוא אסף ולכן הוא זקן – זה קנה. יש לו חיים טובים.

מהבחינה הזו אברהם ושרה זוכים לתקן ולרפאות את תוחלת החיים. אדם סולק מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. מה זה נקרא לחיות לעולם? הכוונה להוציא את החיים שלך מהמתכונת החולפת ולשמור אותם במקום נצחי. להפוך את הרגעים הקטנים לנכס שלא יאבד לעולם, לשמור את הטוב שבכל הגילאים, ולבוא עם היופי והתמימות של גיל שבע, עם הנקיות מחטא של גיל עשרים ועם הניסיון והישוב הדעת של גיל מאה.

כל זה מתחבר עם מקום הקבורה שאברהם קונה כדי לקבור את שרה – מערת המכפלה. המערה היא מקום הקבורה של אדם וחווה, והיא נמצאת בחצרו של עפרון, בזוהר הקדוש מובא שעפרון לא ידע את ערכה של המערה שיש לו בחצר. הוא זלזל בה, מבחינתו היא לא היתה יותר מאשר מערה אפילה, אבל אברהם אבינו הריח שם את ריח גן עדן והסכים לשלם ארבע מאות שקל כסף כדי לקבל אותה. וזה הסוד הגדול: לכל אחד יש בחצר את השער לגן עדן, את החיים הטובים. הבעיה שכשאומרים 'חיים טובים' כולם נוטים להסתכל קדימה ולחפש אותם אי שם, מאחורי אתגרים גדולים וניצחונות מרשימים. זו תופעה שנשארה לנו מאכילת עץ הדעת – השאיפה להיות כאלוקים, לכבוש את העתיד ולהפסיד בינתיים את ההווה. חיים טובים הם 'מערת המכפלה'. זה מסתתר כמו מערה במעבה האדמה, למעשה יש לך כל מה שצריך כדי לחיות חיים טובים, תחפש רק איך להכפיל את זה. איך להכניס לחיים הפשוטים שלך קצת ריח מגן עדן, קח את השגרה שלך ותכפיל אותה, תוסיף לה נופך של אמונה, של שמחה, של פנימיות.

 

כשאתה מדבר מהבטן שומעים אותך

בס"ד

די מזמן הסקתי שאת הדיונים הרציניים כאן באזור כדאי להעתיק מכנסת המינים שבירושלים והקריה שבתל אביב צפונה, למירון למשל. יושבים שם, סליחה, מכורבלים שם על הספסלים ותחת השולחנות, המצביאים האמתיים. בטחוניסטים, כלכלנים, אסטרטגים, אם רק היו אי פעם מטים להם אוזן היינו חוסכים כמה סבבי אלימות באזור ומי יודע אולי גם מאוששים ענפי כלכלה רדומים ופותרים את משבר הגז בלי להחליף משרדים ולעצבן את העם היושב בציון. הם מאיישים את העמדות בין 'חצות' ל'עלות', חנוטים בטלית שאולה או גזולה, כטוב ליבם בכוס חמין מהכנסת אורחים של ר' שרגא שניצר, יאותו לאלפך בינה ומדע. כל חללי עלמא תשאל מהם ויאמרו לך.

התפאורה מטעה, אתה שואל את עצמך מה הם כבר יודעים החברה האלה, איך הם מתעדכנים כאן על גג הגליל העליון? אנשי מירון האמתיים, המקוריים, באמת לא ידעו מאומה. החדשות האחרונות שהכירו היו אלו שנקלטו בטעות באוזניהם כשעמדו בתחנה המרכזית בדרכם הארוכה ארוכה מירושלים בואכה מירון. אחד האגדיים שבהם היה ר' שמואל צ'צ'יק, מיושבי בפתח האוהל. כשרבין נרצח נכנס למקום אורח נסער מן החוץ ובישר על התרחשויות האחרונות, ר' שמואל קימט את מצחו "רבין??" לא מכיר, "ער פלעגט דא קומען – הוא נוהג להופיע כאן?", היו ימים.

 

ההצעה דלעיל הוצגה כהלצה אבל היא לא כל כך גרועה, ההיגיון הגס של האנשים מהצד, פועל פעמים רבות טוב יותר מכל המבינים הדגולים. בעיקר בשל העובדה שהם אינם מבזבזים אנרגיות על קומבינות ושיקולים מסורבלים. מדברים מהבטן. יש בעולם חיסרון בולט במנהיגים שפועלים משם, מהאזור הפחות דיפלומטי. זה אולי כל הסיפור האומלל של המערב מול סוריה עיראק והמדינה האסלאמית. החבר'ה שם לוחמים כמו פעם, דהיינו יורים, הורגים, כובשים. המערב לוחם כמו אקדמאי; הרבה מאוד חושב, הרבה מאוד מתלבט, הרבה מדי מתנסח. זה לא עובד ככה.

האנשים הפשוטים שמדברים בגובה השפתיים וחושבים מתוך המעיים, מתגלים במקרים מסוימים כאסטרטגים לא רעים, אפילו טובים. בכביש מכבישי ארצנו השׂתרך טור מכוניות, מזדחל וכמעט לא נע. נהג שפקעה סבלנותו ירד אל השול, עקף, וזרם אל הדרור. נהג נוסף היסס קלות והצטרף אל העבריין הראשון, עד מהרה התפתח טור מרשים, עוקף פקקים. החגיגה נגמרה בצומת, שוטר תנועה ניצב שם מלקק שפתיו בהנאה השמורה לגמלאים מתנדבי משטרת התנועה. הוא כבר התקין עצמו לשאת נאומו בפני הנאשם הראשון כשדלתה של אחת המכוניות נפתחה ונהגה יצא ממנה זועם:

"תתבייש לך, גיבור על יהודים, לך תהיה גיבור על הערבים…" הנהג הפרקליט רתח מזעם, ירה צרורות, והתוצאה מדהימה, השוטר קיפל עצמו לדעת ונעלם מהר מאוד מהזירה. מאוחר יותר ניתחנו את הסצנה. טיעון אחד קביל לא הוצג שם. ועוד פרט חשוב – אילו היה זה כל אחד אחר, הוא היה מסיים בבית מעצר על סעיף הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. אבל את הבנאדם הזה אי אפשר לעצור בגין הפרעה לשוטר, הוא פשוט הוציא את השוטר והניידת גם יחד אל מחוץ לחוק, מחוץ למציאות. לא יודע חוק, לא מבין כלום, עכשיו אני צועק. צעקות, כשהן אמתיות, בוראות היגיון.

 

שחקן חדש הצטרף כעת ללחימה האינסופית בסוריה, פוטין. כשהוא סיפח לעצמו את חצי האי קרים העולם צקצק באי נחת, וכשהמשיך להיות מעורב בקרבות על מחוזות שלמים בשיפולי אוקראינה, העולם ממש לא היה מרוצה. ההבדל בין הברנש הזה לעולם שמבקר אותו, שכשהוא לא מרוצה הוא בועט, משתולל, יורק. אבל העולם הנאור לא יכול לבעוט, העולם התבגר וילדים גדולים לא משתוללים. זו הסיבה שבמלחמות הילדים, מי שהולך בסופו של מאבק הצידה סמוק-מבוכה מוכה ודומע, זה הילד הגדול. הקטן משתטח על הקרקע וכובש את הזירה בנפנופי גפיים וזעקות שבר.

זו כמובן לא ממש מחמאה. התנהלות מסוג זה מאפיינת את רוב המטורפים שזכו בניצחונות מזהירים לשעה או לדור, בסופו של דבר הבעיה של כל ילד מופרע שהוא מתבגר. גם מצביאים שכבשו מדינות ושינו את פני הגלובוס אולצו להיכנע לניצחון של עצמם. לאחר כל מלחמה באה התמסדות, ושם אי אפשר להתנהל כמו פיל בחנות חרסינה. התופעה הנ"ל נפוצה בכל כיתת לימוד, לפעמים דווקא הילד הממושמע ייענש, האנרכיסט יזכה בפריווילגיה המיועדת לסרי משמעת – בתנאי שיש לו מספיק שכל וחינניות כדי לא למשוך אליו אש. אבל זו זכות מפוקפקת, משום שבמבחן החיים הילד הקטן יידחה מהמעגל וייפלט.

 

יש לכל האמור השלכות רוחניות מעניינות. עם ישראל לדורותיו ממוקם בכיסאו של הילד הטוב, זה שדווקא משתדל להסכית ולציית, סביבו ייהום הסקנדל אבל הוא דווקא בסדר. ואז להוותו בדיוק כשהמלמד נכנס הוא קם מהכיסא וחוטף על הראש כנגד כולם. הילד הטוב מתוסכל, הוא אזוק למעמדו בשעה שחבריו הפוחזים מעוללים ככל העולה על רוחם וגם יוצאים בדימוס. גם  בתוך עם ישראל, דווקא כל הקדוש מחברו חרוב הימנו וכל המדקדק מדקדקים עימו. יש תחושה שהילד הקטן שבועט – מרוויח, הכל חלק אצלו. הוא פועל בחופשיות מתוך הבטן, מדבר כלל העולה על רוחו, עושה מה שבא לו. הצדיק שקול ורע לו. וזו בדיוק הנקודה; יש בזוהר הקדוש תיאור מאוד ציורי על השכינה הקדושה המשוטטת כביכול בעולם ומחפשת עם מי תחלוק את צרותיה. היא גולה ובניה סובלים. היא מחפשת עם מי אפשר כאן לדבר… ובכן, הרוב עסוקים בפניות קודמות, השאר טרודים בבעיותיהם שלהם. עד שהיא מוצאת את היהודי הטוב שליבו ער, היא כבר לא עוזבת אותו והוא נושא ברוחו הנדיבה את מה שהיינו אומרים לשמוע אילו הסכתנו. להיות ילד טוב זה לא תמיד משתלם, אבל אם אתה כזה אל תקנא במתהוללים, הם חופשיים מפני שאין כבר עם מי לדבר.

(ראה אור 'בקהילה')