לך לך – לפגוש את אבי הגנום היהודי

בס"ד

הפרשה הזו מפגישה אותנו עם אחת הדמויות הכי משמעותיות – לא רק בהיסטוריה – גם בחיים הפרטיים ובאישיות הפנימית שלנו – אברהם אבינו.

אברהם הוא המחפש הבלתי נלאה, הוא הילד הסקרן והנועז, האיש העקשן שמוכן ללכת נגד כל העולם, אברהם אבינו הוא האדם הראשון והיחיד שבורא עולם הציץ עליו ואמר לו 'הנני'. ואברהם היה בסך הכל ילד שחיפש את ה', אבל החיפוש היה אמתי וכשאתה מחפש באמת – אתה מוצא.

זו פרשה של הליכה, קוראים לה "לך לך", אפשר לשמוע את זה על פי הפשוט בשני ניקודים, לך לך, כלומר לעצמך. לך פנימה, חפש. ואפשר גם לשמוע בכפל לשון – לך, לך. וזה בעצם מה שקורה כל הפרשה, היא מסכת ארוכה של הליכה ונדודים ממקום למקום.

הסמל הכי מובהק של יהודי הוא – חיפוש, וכשאתה מחפש אתה נודד. יש לכל אחד סגנון הליכה אישי, יש נדודים של בעלי תשובה ויש מסעות של אנשים שרוצים לעשות תשובה למרות שנולדו כאילו בתוך העניינים. במסכת הנדודים של פרשת לך לך יש כמה נקודות ששייכות מאוד לכל אחד מאיתנו.

 

הכל מתחיל בציוי: "לך לך בארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

אין יעד, רק הוראה והבטחה. הוראה – ללכת, הבטחה – אתה עוד תראה. וזה כלל מאוד חשוב בחיפוש הרוחני; הדרך תהיה מורכבת ומעניינת מאוד, אפשר להיתקע בכל מיני פינות וסמטאות, אבל אם אתה מחפש להגיע, תקפיד על דבר אחד – לך לך, אל תעצור. לך תמיד קדימה. אסור שההצלחה תסנוור אותך ואסור שהכישלון יסגור לך את האור. תמיד תלך.

המסע מתחיל בכל מיני צורות; אצל פלוני זה היה קול פנימי, ואצל חבר שלו זו היתה השגחה פרטית, הכי חשוב לזכור שמאחורי כל הנסיבות יש מסובב אחד, הקדוש ברוך הוא שאומר לך "לך לך" לך סוף-סוף לעצמך, לנקודה ששייכת לך.

ואז אדם שואל את עצמו – מי זה אני, איפה אני, היכן המקום שלי?

התשובה היא: אל הארץ אשר אראך – רק כשתגיע תדע.

אל המסע אנחנו יוצאים כמעט בלי בחירה. אתה מוכרח לצאת. אצל אחד זו התעוררות דרמטית והחלטה לעזוב הכל. ואצל אחר זה מצב שנכפה עליו, או התעוררות פתאומית. הנסיבות רבות ומגוונות, והם כוללות את ההתנתקות מכל מה שעד היום חשבת שהוא זה אתה. עכשיו אתה יודע שלא, הכל נשאר מאחור ואתה מתקדם לקראת עצמך.

ואז אתה מגיע לארץ. מתיישב בה ומקבל הבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת". – השגת את היעד! יש לך את זה! הצלחת! זה שלך, איזה יופי. אתה קדוש, צדיק, השמים פתוחים לקראתך.

וזה הרגע שהרעב משתלט לך על הארץ.

השלב הזה מאוד רגיש ומסוכן, כי עד עכשיו הדלק שלך היתה השאיפה להשיג את הארץ. היתה מטרה. אבל עכשיו אתה הרי כבר בתוך המטרה, והיא פתאום מתייבשת לך בין האצבעות. כל מה שהלהיב אותך אתמול מעייף אותך היום, כל מה שהבטחת לעצמך שתעשה הכל להשיג אותו – כבר לא כל כך מעניין אותך.

אתה מנסה להתעקש ולאחוז בכל הכוח בשרידים של ארץ ישראל, בהבטחה של ה', יש לך שאלות: 'הי, הרי זה כבר התחיל טוב…' אבל הרעב חזק ממך, העצלות עקשנית ממך, החוסר תיאבון משכנע יותר, מצרים מושכת לך ברגליים. אתה חייב לרדת, אתה יורד ואתה מבין את זה לאט-לאט. ירדת למצרים, אתה כבר לא על ההר…

בדרך אתה פוקח עיניים ומבחין "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את". יש דברים שאתה מבחין בהם רק למטה, לא על ההר. פתאום אתה אנושי, גשמי. פתאום אתה מגלה שאתה 'מבין' בכל מיני דברים שחשבת שאתה כבר לא מבין בהם. פתאום יש לך הרגשה והעדפה, יש לך תיאבון, יש לך כישרון, יש לך תחביבים. ואבוי… יש לך מה לומר על כל מיני דברים שעד אתמול לא ממש עניינו אותך…

מה עושים עם זה??

אתה מבין שאתה מוכרח להיזהר. אם אתה מבחין ביופי – גם פרעה יבחין בו, והוא מהר מאוד יחמוד אותו. ההתעניינות שלך בגשמיות לא פסולה, אבל במקום שבו אתה נמצא עכשיו יש הרבה מאוד כוחות שיעשו הכל כדי להשיג אותך לעצמם. כדי לגרום לאנושיות שלך להפוך לנפילה, לירידה ואפילו להסתאבות.

אתה מחליט להיצמד לגרסה – "אחותי היא". אתה מתכחש. זה לא שלי, אין לי שייכות לדברים האלה…

אבל מה הרווחת? שרה נלקחת לבית פרעה. אם המתנות האלו לא שייכות לך, אם זה לא משרת את הנקודה הטובה שלך, אם הורדת את בעלותך – פרעה ייקח בעלות. ואז אתה מוצא את עצמך מנותק מהנקודה שלך. נשארת לבד.

אבל הרי לא היית לך ברירה, בסך הכל ניסית להתגונן…

וברגע הזה באמת יש התערבות אלוקית ישירה. פרעה מוכרח להחזיר את שרה, השררה חוזרת לידך,

אתה משוחרר… כי אם אתה לא עוצר אלא ממשיך במסע, יבוא גם השחרור.

ושוב יש עליה, אתה חוזר לארץ, אבל בדרך חייב להתבצע בירור חשוב; עד עכשיו בילית עם לוט, לוט זו הסתרה, (כמו "להסיר את הלוט"), הדחקת את זה אבל ההסתרה הסתתרה בתוכך, היא ליוותה אותך תמיד. התעלמת ממנה. כשהייתם קטנים התעלמתם מהשוני ומניגוד האינטרסים, הכל היה נראה אחיד, ועכשיו אתה מגלה שהוא זה לא אתה ואתה זה לא הוא. אתה מוכרח להחליט על פרידה. לך לאן שאתה רוצה, אתה אומר לו, ואני אלך לצד השני. אתה לומד לוותר על הרעיון לרקוד על שתי חתונות, אתה מפרגן לבלבול להשתלט על הזירה האהובה עליו, ואתה מוכן להסתפק בנקודה שלך, ולשמוח בחלקך.

אתה מקבל הבטחה נוספת: "כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם". כעת המקום שלך הוא חברון – עכשיו אתה לא רק יושב בארץ – אתה גם מחובר לארץ ולעצמך, הארציות שלך לא מנותקת מהרוחניות שלך.

המסע עובר דרך נקודות רבות ומעניינות, והפרשה חותמת במצוות מילה שיוצרת את היהודי הראשון בעולם.

 

הפרא והאדם

בס"ד

אחד הדברים היותר מטופשים שאפשר לעשות ובפרט היום, זה לדון אנשים מתוך סרט צילום. זירות הפיגועים מארחות כל מיני התנהגויות של אנשים במצבי מצוקה ולחץ, ומומלץ שלא לדון את הזולת. אבל אי אפשר להתעלם מפרט חשוב; התנהגויות, גם אינסטינקטיביות, נובעות מאיזשהו מקום. התגובות הספונטאניות כביכול יונקות בסופו של דבר מתשתית כלשהי. אנשים בסך הכל מעתיקים התנהגויות שנחשפו אליהן אפילו בדמיון. בזירה, בלי מחשבה, התגובות משתחררות.

הטעות האומללה בזיהוי האריתראי כמחבל בפיגוע בב"ש השבוע עלתה לו בחייו, נעבאך. אבל אנחנו נשארנו עם בעיה לא פשוטה, מאיפה זה בא לנו? יורשה לי לנסח את העניין המטריד כך: כששומעים או נחשפים לפסטיבל המוות של דאע"ש ולאכזריות הסדיסטית של המרצחים הפלסטיניים עם הגרזנים והסכינים, ברור לנו מאיפה זה בא – סבא שלהם מוגדר בתנ"ך "פרא אדם", הגנים עוברים בירושה. אבל אנחנו הרי רחמנים בני רחמנים! תאמרו, ההבדל עצום, אצלנו לא יוצאים לרחוב כדי לרצוח חפים מפשע. אמת, אבל ההבדל הזה מגדיר רק את מנגנון שיקול הדעת. אם שגיאה במנגנון גורמת למפלצת להתפרץ, סימן שהיא קבורה שם עמוק בפנים.

יאמרו מי שיאמרו "ככל הגויים בית ישראל", ואת המסקנה האומללה הזו אבקש לנטרל. יש לנו תקדים עתיק מאוד, במצרים. הכתוב אומר "וירעו אותנו המצרים" ויש מפרשים שמדייקים "וירעו אותנו" ולא "וירעו לנו", לומר שהמצרים ברשעותם החדירו בנו מידה של רשע, וזה שלב מסובך יותר בגלות – הרגע שהיא פולשת פנימה ומרעילה את המעיים.

אחת הטקטיקות המשחיתות של משעבדים למיניהם משתמשת בקרבן והופכת אותו לסייען של המדכא, תוך כדי שהוא עצמו מדוכא. שיטות זוועה מעין אלו זכורות מסיפורי שואה, הקאפו היהודי האכזר, המויסר והמלשין, או סוחר הילדים ברוסיה הצארית ושאר מוכרי נשמתם לשטן. הצד השווה זו העובדה שיהודים שדם יהודים רחמנים בעורקיהם, היפכו עורם ונדבקו באותם תסמיני אכזריות וסדיזם של אויביהם. יש לתופעה שם מדעי ורקע פסיכולוגי, התפרצויות מינוריות שלה נפוצות בכל בית; בנאדם קם בבוקר ויוצא לעבודה, בדרך פקק תנועה והוא מאחר. בכניסה למשרד תופס אותו הבוס, היה לו בוקר רע והוא מתנפל על הקרבן בחימה שפוכה: "תגיד, זה נראה לך מועדון פה, מגיעים מתי שרוצים. אתה תמיד מזלזל בעבודה שלך, הורס לי את כל המשרד". הבחור מטושטש מהנסיעה, לא מבין מאיפה זה נופל עליו. את השיחה הראשונה הוא מקבל בעצבנות. הלקוח לא יודע מה קורה לאיש מעבר לקו. מה יש, כבר אי אפשר לברר משהו בלי לעצבן מישהו?! כשהוא מוריד את השפופרת אי שם במרכז הארץ, השפתיים שלו עוד ממשיכות לזעוף על כל הפקידים המטורללים ששונאים לקוחות. הילדים שחוזרים בדיוק מהלימודים לא מבינים למה אבא צורח שהם קפצו בשלוליות, כאשר בחוץ בכלל קיץ. גלגל הזעף מתגלגל עוד ועוד אלא אם כן הוא נבלם באיש פיקח במיוחד, נדיר.

שרשרות רוע נשזרות בקלות, ובטכנולוגיה כמו של היום הן מסוגלות לבצע שלוש הקפות סביב כדור הארץ בשעה אחת. בבסיס התופעה פועל מנגנון פסיכולוגי ושמו 'התקה', ההגדרה האנציקלופדית טוענת שמדובר בצורך להפחית לחץ, להשתחרר ממטען רגשי כבד במיוחד על ידי שיגורו לנמען שגוי שלא קשור לסיפור. התופעה תועדה אפילו אצל בעלי חיים, וברמה הבסיסית ביותר שלה אדם מתוסכל פשוט יחבוט את ראשו בקיר.

 

המאורע המצער בב"ש לא מאפיין את בני אברהם יצחק ויעקב שמתעלים על עצמם במיוחד בימים אלו, אבל שווה להתייחס לתמרור ההזהרה – האויב מנסה לחדור לנו לוורידים. והאויב, חשוב להדגיש, כבר פשט כל צורה; הוא לא מפלגה ולא ארגון, הוא אפילו לא לאום ולא אג'נדה. המפגע לא בודד – הוא רוח, רוח רעה ומסיתה. יש בעולם רוח סערה, רוח שעושה סתם אנשים לאנשים רעים. הטרור הוא רק ביטוי אחד ומאוד צעקני. אנחנו למרבה הנס לא חשופים לדברים אחרים אבל העולם מוכה רוח רעה, לא רק במדינות האסלם והעולם השלישי, גם העולם הנאור מוכה רוחות.

טקטיקת ההרעה תופסת אותנו לא מוכנים. אנשים מושפעים מהמצב, ההיחשפות לחדשות, שלא לומר עדכונים בערוצים פחות מצונזרים, מרעילה במידה מדהימה. אדם לא מרגיש אך הוא מוקף טבעות-טבעות של חרדות ובהלות, כעסים וקוצר רוח. האוויר טעון, תקראו לזה 'אלימות' או כל הגדרה אחרת, עדיף לקלוע לשורש, מדובר בחוסר אמונה. אדם נעשה אלים כשהוא פחות מודע לכוח עליון ולנוכחות ממשית של השגחה. הרבה מהביטויים הנפוצים ברחוב כביכול כנגד הטרור והמפגעים – לקוחים מהטרור בעצמו. האינסטינקט מגיב לטרור כטרוריסט. אתה נתקף זוועה מהברוטאליות של המפגע ולא שם לב איך התנועה הבאה שלך, ההגיג, התגובה הספונטאנית היא אכזריות. כלומר הטרוריסט הצליח לטפטף בדם שלך, וממש לא משנה אם הטרור יופנה כלפי הצד הרע, משום שהרע כבר ניצח, הוא מפעפע בך.

לנוכח המציאות הזו יש לנו תפקיד מאוד חשוב, להיות טובים. לעשות את האנשים סביבנו טובים. להיטיב ולייצר שרשראות של הטבה. וכמה שהדבר יישמע מעניין, הדרך הכי טובה וישירה להשפיע על האקולוגיה האנושית היא דיבורים. צריך להביא לעולם שיח חדש, שיח של אמונה, של תקווה. צריך לייצר צורת התבטאות שלא מעתיקה את עצמה מהרוע, אלא מגיבה עליו במשב רוח רענן. יהודי. אמוני. ועד שתנשב כאן רוחו של משיח, אפשר לשאוב אותה ממקורותינו, היא הלא מרחפת על פני המים "על אנפי אורייתא" בין הדפים של ספרי הצדיקים והמנחמים הדגולים.

(ראה אור, 'בקהילה' תשע"ו)

 

לך לך – סבא היה תמים, איזה נס!

בס"ד

מצוות מילה היא דוגמה להשגת שלמות על ידי מה שנראה כחסרון; הסכם לוותר על שאלות וספקות והייה שלם.

חלומות זה חשוב אבל עד שנגיע לשם צריך הרי לחיות, האמונה משביעה את הנפש גם כשאתה באמצע הדרך.

במשפחות טובות יש בראש הפירמידה סב זקן וחכם, הוא היה מן הסתם מעורב באי אלו ניסים שאילולא הם לא באו כל צאצאיו לעולם. יודעת המשפחה להוקיר את סבא שהתעקש לחיות גם כשכולם סביבו מתו, ומסר נפשו להישאר יהודי. כשסבא היה שם בגלות לבדו לא היתה סביבו משפחה, היתה רק אמונה ומסירות. סבא ראוי להוקרה על כל אותן שנים בהן התאמץ לשאת את המשפחה על ליבו ואמונתו. יש לעם ישראל סבא כזה, אבל הוא – בשונה מכל סב אחר – עשה זאת כל חייו ולפניו לא היה עוד סבא אחר שעשה זאת, לא היו תקדימים. אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים ולנימולים, אבי המשפחה הוותיקה בתבל, רוב ימיו ערירי היה, ולמעשה משפחתו הענפה מעולם לא הקיפה אותו בשמחה משפחתית ובתצלום משותף.

*

את הברית והבטחת "אב המון גויים" הוא מקבל רק לקראת הסוף, בדקה התשעים ותשע, כשהוא בן תשעים ותשע. ואברהם חי כל ימיו וניזון מהבטחות; "לזרעך אתן את הארץ הזאת", "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" "והפרתי אותך מאוד", וההבטחות מקופלות בתוך צעיף של אמונה, ואין בעולם איש המכיר או יודע על עם שעתיד לצאת מהסב הזקן, ואין איש יודע או מכיר בנותן ההבטחה, ואין בכל המדבר עוד נפש אחת שתאמר לאיש הזקן "אחי חזק! עוד יהיה טוב, תהיה משפחה, יהיו צאצאים ועם". בשנים הארוכות מאוד שקדמו לקיומו, מקופל כל עם ישראל בנקודת האמונה של איש אחד, שזכה על שום כך להיחשב "אב המון גויים". לכולם בשכנותו יש ילדים, יש הישגים, יש הוכחות מוחשיות לקיומם. אפילו ישמעאל כבר נולד. רק עם ישראל שרוי בתוך הבטחה, וגם לכשייוולד יצחק עוד ארוכה הדרך.

הייה תמים!

יש לסבא סוד קיומי והוא מוכרח לעבור בירושה. הסוד של סבא הביא אותנו לעולם, הסוד הזה יכול להביא גם את כל מה שעתיד להיעשות מאיתנו לעולם. אברהם אבינו היה תמים ואת התואר הזה הוא מקבל על סף גיל מאה. "התהלך לפני והיה תמים" אומר השי"ת, ומלבד הוראה זהו גילוי דעת – אברהם אבינו הוא האיש השלם, התמים. התמימות מורה את דרכו, ואודות לה הוא מסוגל לעשות את מה שרוב העולם אינו מסוגל – "התהלך לפני", ללכת קדימה ולא להביט אף פעם לאחור. ללכת לפנים בידיעה ברורה שהשם יתברך צועד עימי מנווט את דרכי ומשקיף על צעדיי. כדי לדבוק בצורת הליכה שכזו נדרשת מידה רבה של תמימות צלולה. אדם מסתפק תמיד, ה' איתי? ההבטחה עדיין בתוקף? ואולי מתכוונים להכשיל אותי?

הספקות הם המונע האימתני שרוב העולם כורע לפניו ברך. לסבא שלנו לא היו ספקות, הוא צעד קדימה בידיעה ברורה שההשגחה מתייצבת מאחוריו. את התואר 'תמים' קיבל אברהם אבינו יחד עם מצוות מילה. רבי נתן מעורר לשים לב לעובדה שמצוות מילה זו דוגמה יוצאת דופן לפעולה של חיסרון שיוצרת שלמות. וכי איזה דבר נעשה שלם דווקא כאשר חותכים ומחסרים ממנו?! וזה הסוד הגדול: תמימות, דהיינו שלמות, מתחילה בהבנה שמה שעלול לגרוע ממני את השלמות ולהחמיץ את תקוותי – אלו דווקא החכמות והשאלות. חתוך את הערלה, הסר חשש, התעלם ממחשבות מכשילות. האמן שה' איתך ואל תתעקש על אותות סימנים ומופתים. זו עלולה להיות הערלה, הסר אותה מלבך.

עד שנגיע

ויש משמעות נוספת לתמימות. הנוף של אברהם אבינו הוא המדבר, דירתו אוהל, מזונו הבטחות שמימיות, הצייה והשממה בני חברתו לכאורה, עד שתתגשמנה כל ההבטחות ארוכה הדרך. המשפחה שלו תופיע על דפי ההיסטוריה רק בעוד כמה דורות, איזו מין צורת חיים זו? לצפות ולקוות ולחלום, ומה נאכל עד אז??

אלא שלא לחינם נקרא אברהם 'תמים'. דרשו חז"ל: "כל המתמים את עצמו הקב"ה מיתמם עימו" (נדרים, ל"ב), הבה נתרגם: "כל המתמים (– משלים) את עצמו…" להתמים עצמך הכוונה להתייחס למצבך כאל דבר שלם, והדוגמה המובהקת לכך הוא התם הקדוש מסיפורי מעשיות (מעשה ט'), ההתחלה שלו רחוקה מאוד מכל סוג שלמות; הוא מייצר נעלים משולשות ומזונו פת ומים, בגד אחד לו ולזוגתו והדלות שוכנת קבע בביתו. ובכל זאת לא חסר לו דבר. הלחם מעדן מלכים, המים יין המשומר, הבגד פאר היצירה, המנעלים דבש וצוקר. התם אינו טיפש הוא יודע שיש שלמות, אבל מה יעשה עד אז? ירעב?? הוא מחליט להיות שבע. איך נעשים שבע במדבר – באמצעות אמונה. אם תתייחס למצבך כאל מציאות מושלמת שהשם יתברך יוצר ובורא במיוחד עבורך בזה הרגע, הקדוש ברוך הוא אף הוא יתמים עצמו כנגדך. גם הוא כביכול ישקיף עליך בעיני התום וידאג להשלים את שחסר לך, בפועל ממש. המון זמן קודם שהופענו כאן בהמוננו, על משפחותינו טפנו תורתנו ורבבות הניסים המקיפים אותנו, כבר היה סבא צופה ומרגיש עצמו כאומה של ה', עם שלם בתוך איש אחד בודד וכלל אינו בודד.

 

פרשת נח – היש סיכוי לביטחון?

בס"ד

אנשים שואלים: האם העובדה שאנו חוששים ומפחדים מוכיחה שאין לנו ביטחון? זו שגיאה! לפעמים ביטחון זה לרעוד מפחד ולהחזיק בכל הכוח ביד של אבא.

דוד המלך ידע את שנֹח לא ידע – הוא הכיר רחמים מאוד-מאוד גדולים של ה', רחמים שלעולם לא ייגמרו גם אם נשתמש בהם בלי סוף.

ימים לא פשוטים. קיים מחסור חמור באחד ממצרכים הנפש הבסיסיים– הביטחון. אנשים חוששים מפני כל צל, והעובדה שכל פינת רחוב עלולה להפוך מוקד פורענות, מערערת בהחלט את תחושת הביטחון. איזה ביטחון? אם ביטחון בה' הרי מאומה לא השתנה, מי ששמר ישמור גם הלאה. אלא שיש ביטחון שגוי. השגרה וההרגל מעניקים תחושה מטעה של ביטחון, בין רגע עלולה גם השגרה הכי שגרתית להתנפץ לרסיסים, ולזה קוראים 'מבטח בוגד', המצב הבטוח כביכול עלול לבגוד ולהפוך באבחת סכין לגל איבה. הביטחון האמתי הוא ביטחון בה', והבוטחים בו לעולם לא ייכלמו.

*

פרשת השבוע עוסקת בפחד וחיפוש מחסה. דור המבול מביא על עצמו אסון נורא ונספה במים, רק נח והנלווים אליו ניצולים בתוך תיבה. כשנח יוצא מהתיבה, מתאר הזוהר הקדוש (זהר חדש), נגלה לעיניו החורבן בהתגלמותו, הוא פורץ בבכי: ריבונו של עולם הלא נקראת 'רחום' היה לך לרחם על בריותך! והשי"ת משיב: כעת אתה אומר, והרי היה לך לומר זאת לפני כן כאשר אמרתי לך כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור, יכולת לפעול ולא כעת לאחר מעשה. מדוע נח שהצליח להינצל לא הצליח גם להציל את דורו?

רחמים גדולים

נח, מלמד רבי נתן, אכן היה צדיק תמים אולם הוא לא ידע עד היכן מגיעים רחמי ה'. נח לא התפלל על דורו משום שלא האמין שאפילו הוא יינצל. במצב שכזה מורים לאדם "בוא בחדרך, חווי כמעט רגע עד יעבור זעם". אינך יודע עד היכן מגיעים רחמי ה'? אינך מסוגל להעיז ולהתפלל גם על מה שנראה אבוד מכל סיבה רוחנית, גשמית, הגיונית ותורנית? ובכן, אסוף עצמך אל התיבה והתגונן בה.

אבל מאוחר יותר הופיעו צדיקים שהעיזו והצליחו לגלות רחמים עליונים עצומים וגדולים יותר, דוד המלך ע"ה אחד מהם. "וישלח את העורב" בזוהר הק' (ז"ח פרשת נח) נאמר שזהו דוד המלך שהיה קורא להשי"ת תמיד כעורב. את העורב משלחים החוצה, גם את דוד המלך שילחו ממלכותו. הצדיק הזה מכיר את המבול גם מבחוץ, לא רק מתוך התיבה. והוא נמשל כעורב הקורא כל הזמן, ללא הרף, לה'. אפשר לשמוע בקולו את "ניחר גרוני"; גם כאשר קולי קול עורב, נטול חן עכור ולא צלול, אני תמים אייחל. דווקא העקשנות הזו ערבה לאוזן יותר מכל ציפורי שיר. דוד המלך יודע שהרחמים לעולם אינם כלים, ובכל מצב אפשר להביא חסדים חדשים.

 

כל זה מוביל אותנו לאמצעי ההגנה החיוני ביותר בתקופתנו – המשענת. עתידים צדיקים להחיות מתים על ידי המשענת, שנאמר "עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (זכריה ח, ד). כאשר אלישע שולח לפניו את גחזי להחיות את הנער המת הוא מוסר בידו את משענתו ומורה "ונתת המשענת על פני הנער". משענת היא כוח הביטחון, לבטוח משמע להישען, להיסמך, להטיל את מלא משקלך ואת עומס לבבך החרד – על ה'. העניין פלא; משענת היא אמצעי להשגת כוח, אולם כל מהותה אפסות הכוח, שהלא מי עושה שימוש במשענת אם לא מי שנטול כח הנאלץ להיסמך על מקלו? גם הביטחון בה' הוא כוח, אחד הכוחות הנדירים, ואי אפשר להשיגו מבלי לחוש אפסות כח ולהישען רק על ה'.

משענת הביטחון

מעלתה של מידת הביטחון מן המפורסמות. היא מסוגלת להביא ישועות, להמתיק דינים, לפדות ולגונן במצבי סכנה גם כנגד כל הסיכויים. אבל תמיד נשארת השאלה – איך משיגים ביטחון, איך בוטחים?

הכוח הזה טמון קודם כל במזמורי התהילים. כאשר יהודי אומר תהילים, כותב רבי נתן, אזי נחשב כאילו דוד המלך ע"ה אומרם בעצמו, "והוא מסוגל מאד לרפאות את החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך שעל ידי אמירת תהלים יושיעו השם. והבטחון הוא בחינת משענת, כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו השם. ועל כן על ידי זה נתרפא החולה. כמו שכתוב: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה" (השתפכות הנפש – כז) הביטחון מרפא, הביטחון מפרנס. "והבוטח בה' חסד יסובבהו" – גם אם בחוץ משכלת ל"ע חרב, הבוטח מוקף בחסד.

אנשים שואלים: האם העובדה שאנו חשים פחד, חוששים, מודאגים, מוכיחה שעדיין רחוקים אנו ממידת הביטחון? ובכן, לא! כולנו בני אדם ולכולנו פחדים, וכל זה לא בהכרח סותר את היותנו בוטחים. משל למה הדבר דומה – לילד ההולך עם אביו במקום הומה וסואן, דבר מה מפחיד אותו והוא נלפת בהלה, כפות ידיו מזיעות, הוא אוחז באימה בידו הגדולה של אבא ונצמד אליו עד כמה שאפשר. הילד מפחד אבל הוא דבוק באבא. לזאת ייקרא ביטחון. אדרבה, הפחד והחשש לא משאירים כל ברירה אחרת ואתה מוצא את עצמך תוחב יד רועדת לכף ידה של ההשגחה. נאחז בכל כוחך בביטחון בה', וכי יש לך ברירה אחרת?

 

 

 

ליל הושענות יופי ודמים, ברובע היהודי

בס"ד

תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים. מאז שחרבה נטשטש היופי תחת מעטה אפר, אך לא נמחה. עדיין הוא שם, מצפה לרוחו של משיח שתסיר את האבק ותסלק את האפר עד שתשוב ירושלים לאיתנה. אין יופייה של ירושלים יופי של עיר, לא הגינות מיפות אותה ולא פחים פוערי לוע יכערוה. אין הנוי הזה מעשה ידי גנן, אדריכל, או פרי סגנונו של אמן. היופי הזה הוא מפני שבירושלים הנשמה מתיישבת על הלב, מה שאין כן בשאר מקומות.

על אותם תשעה קבין נטלה ירושלים נזר של הוד, הוד לפנים מהוד, אלא שדרוש מאמץ כלשהו לסלק מעל חוצותיה אי אלו מסכים מבדילים, וניחוח של פנאי וריח של פיצה ואווירה של שווקים, וצליל תקתוק מצלמות של תיירים, גם דרושות אי אלו עצימות עיניים של "לא תתורו", ואז יכול אתה לזכות לגעת באותו הוד ויופי קדמוני. ההוד נשתמר בעיקר בין סמטאות הרובע היהודי, והוא נשזר בהילוך רגליהם של יהודים העושים דרכם בין הר ציון מעון קברו של דוד המלך ובין הכותל המערבי. מאז שחרבה נמלטת ירושלים אל זרועותיו של הלילה, בחסותו נוח לה. בימים כובשים אותה גדודי תיירים הבאים לחטט בחורבותיה ולהעמיק את שוממותיה, אבל הלילות של אחר שכלתה רגלי תרמודאים מחוצותיה, שלה הם. ושל בניה.

אחד מאותם לילות הוא ליל הושענא רבא. מי שטבל אי פעם את ליל ההושענות שלו באווירה של העיר העתיקה, הכותל וקבר דוד המלך, ישוב לשם עוד ועוד. לילה שכולו הושענות לולבים ותהילים, מין תמהיל של דין מזוג ברחמים. השנה נמזג שם בעיקר דין, הרחמים הסתירו פנים אף כי בוודאי היו שם. באותן שעות של חיתום דין ישובים היינו במבואה ממבואותיה של ירושלים, קוראים פרקי תהילים שמשום מה תאמו יותר מאי פעם את המציאות. קוראים בלחישה והקולות מבחוץ מתרגמים את הפסוקים; "יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי… יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה… אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵ-ל הִסְתִּיר פָּנָיו…"

בשולי הלילה, בין אוושת פרקי תהילים נלחשת לצרורות מנשק אוטומטי ויללות של רכבי בטחון וחירום, החלה להישמע רוח אחרת. בקרבתנו ישבו מספר צעירים, מפיהם ומפי התכתבותם התוודענו קמעא לאירוע דקירות וחשד לפיגוע ועדכון נוסף. הם ישבו שם נטולי עניין מיוחד, זועמים ואינם יודעים כל כך על מי אבל כן על מה, ואז נשמטו ונעלמו בזה אחר זה, כאילו הוקפצו לאיזו משימה. החבר'ה יצאו להפגין.

מול מי הפגינו – איננו יודעים, אם מול המשטרה שמשימה אזיקים על ידי חבריהם ואינה מצליחה לשים ידה על מפגעים ערביים שמגיחים שוב ושוב אל תוך הלילה וקוצרים הרוגים ופצועים. אם על ראש הממשלה שבחרו אך לפני זמן מה, אם על הפוליטיקה שנמאסה והם ממשיכים לנסות להצמיח ממנה בריה חדשה, אם על הצבא שמפגין את נוכחותו המאסיבית בעיקר אחרי פיגועים ומשתדל לטענתם בעיקר לסכל פעולות תג מחיר. הם הפגינו לא רק בלילה, גם לאחריו, גם עכשיו מפגינים עדיין.

 

כשמרביצים לך, דוגל הפתגם, ברח! אבל אם מרביצים לך בבית אנה תברח? מקרה שכזה מתואר במשל המפורסם במדרש שיר השירים על היונה הבורחת מפני הנץ, נכנסת בנקיק סלע ומוצאת שם נחש מקנן, תיכנס – יהרוג אותה הנחש, תצא – יטרוף אותה הנץ, מה תעשה? זהו הרקע לפסוק   "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". כשהמציאות מובילה אותנו למצבים שבין פטיש לסדן, טוענת האמונה, זו שעת מבחן; לאן את פונה בעת צרה? כשמרביצים לך, ברח – ברח לה'.

מצבנו תואם מזה עידן את מלכודת היונה, כל בר דעת יבין זאת, ועדיין אנו נעולים בדפוסי חשיבה מתפוררים. אחרי מכות באה התפכחות, לאחר כל מתקפת טרור מוסלמי מצפה הציבור הישראלי להתפכחות מצד המערב ועמי אירופה, אולי יבינו סוף-סוף עם מי יש לנו עסק. לאחר כל גל הקצנה בטרור הפלסטיני נושא הימין עיניים לכיוון הצד השמאלי בכיתה, אולי יפנימו שם כבר את המסר ויפסיקו לחלק שוקולדים מבעד לגדרות של מחנות הפליטים. ואחרי שגל הטרור מתעצם והממונים על הביטחון אינם מצליחים לייצר אותו עבור אזרחיהם, ולאחר שאתה רואה שוב ושוב את גרירת הרגליים של הקברניטים, מתבקשת התפכחות. אבל שוב מהדהדות המנטרות הישנות, שוב מונפים השלטים מול בית ראש הממשלה, שוב מרקדים הדגלים במעגלים, שוב קוראים בכיכרות להנהגה שלא לשבת בחיבוק ידיים, ואף אחד מהרוקדים והמפגינים לא אומר לעצמו "אולי לא משם תצמח לנו הישועה, אולי בכל זאת הביטחון לא נמסר לידיים שאינן נישאות בתפילה".

 

חג מופלא עבר עלינו, חג קדוש. והוא היה גם חג נורא, חג של קדושים, יותר מדי קדושים, יותר מדי קדישים. המילים הכי מתבקשות בעת הזו הן שתיקה, אבל המילים הרי מדברות ואינן שותקות. יש מין חלוקה מוסכמת על נושאי דיבור והבעת דעה, בתקופה שהטרור שב ומכה הלא צריכים לדבר עליו. ובכן, עיתונאים פרשנים ופובליציסטים כותבים על הפן הביטחוני, לרבנים ומרצים שומרים את זכות הדיבור על אמונה מוסר השכל וכל העניינים הדתיים. כותבים בעלי רקע אמוני יחתמו את טורם בהתייחסות כזו או אחרת לבורא עולם, זה שאליו צריכים לפנות ולהתפלל ככלות רשימה ארוכה של אישים וגופים שלטוניים שאמורים להשליט כאן סדר. גם כאן מתבקשת אולי התעוררות; מתי נזכה לחזות בהרמת ידיים קולקטיבית. מתי נחדל כולנו לשאת עיניים לגורמים 'הרלוונטיים' ונחל להתייחס ברלוונטיות יתרה לגורם הרלוונטי באמת בעת הזאת? יש ייאוש שהוא תקווה. למשל, ייאוש מביטחון מעשה ידי אדם.

(פורסם ב'בקהילה' – תשע"ו)

 

 

השם השליך את האמת כדי שהיא תגיע למקום שלך!

בס"ד

כשמשה משליך את הלוחות והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת, ולכל אדם ורגע יש נקודה.

אין ריחוק בעולם כלל! ואם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם ארצה עד שיגיעו למצבך, היכן שאתה.

השורש ח.ד.ש אהוב עלינו. יש לחדש ניחוח מיוחד וטעם ענוג; בגד חדש, דירה חדשה, וכל דבר שבוהַק בראשית משוך עליו. כולנו משתוקקים להתחדש, אלא שאיננו יודעים תמיד איך לעשות זאת  ולכן אנו יונקים טיפות של התחדשות מזוטות, וזו אגב עצה טובה. על דברים חדשים מברכים 'שהחיינו', הברכה נועדה לאפשר לנו לנצל את ההתחדשות הזוטית הזו ולחולל על חשבונה התחדשות פנימית של נפש ונשמה. כולם מעוניינים להתחדש, אז מדוע חולף זמן רב כל כך בין התחדשות לרעותה? הסיבה קשורה הרבה פעמים במידת האמת.

*

לכל אדם אמיתות שונות ומשונות, חלקן הן השקר בהתגלמותו; אדם אומר לעצמו "שאני אתחדש?! את מי בדיוק אני מרמה?? אני עייף וזקן, מיושן ומיובש. אין לי בי שום דבר מיוחד ואינני משכנע…" הטענות נאמרות בשם האמת והן דוחות בבוז כל ניסיון התחדשות. בשם האמת אדם דוחה את עצמו מהשם יתברך, בשמה הוא מוותר על הנקודה שלו, על הנשמה שלו. בשם האמת הוא רודף את עצמו, בשמה הוא מקטרג על תפקודו ותפקידו בעולם.

ותשלך אמת ארצה

יחסיה המורכבים של מידת האמת עם האדם נעוצים בשורשים קדומים מאוד. במדרש מובא שבשעה שביקש השי"ת לברוא את האדם קטרגה מידת האמת והמליצה שלא לברוא אותו מפני שהוא מלא שקרים. השליך הקב"ה את מידת האמת ארצה והעדיף את בריאת העולם שנאמר "ותשלך אמת ארצה". לאחר מכן הצמיח אותה מחדש מהארץ כדכתיב "אמת מארץ תצמח". המדרש הזה מלמד לימוד גדול: האמת היא החומר היסודי ביותר ביקום. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, והחותם הזה מתנוסס בסופי התיבות של המילים הראשונות בתורה הקדושה "בראשית ברא אלוקים את" – אמת. מאידך אין מסוכנת ממידת האמת, בעטייה כמעט לא נברא העולם.

לפעמים, עם משפט אמיתי אחד עלולים לחרוץ את דינו של יום שלם למוות. רעיון אמתי לגמרי עלול להפוך לחרב קטלנית ההורגת הזדמנויות נפלאות, ממיתה נקודות טובות וקוטלת נפשות רבות. במקרה כזה, כשהאמת מצהירה: "אני או הוא" – או אני או היהודי האדם הקטן המלא שקרים, הקדוש ברוך הוא מעדיף את היהודי הקטן ואת האמת משליך ארצה. ההעדפה הזו הצילה את קיומנו לפחות פעמיים, ומאז היא הפכה להיות העדפה קבועה. דע לך אדם שכדי לאפשר לך להתקיים כאן בעולם ולעבוד את ה', יש צורך להעדיף אותך שוב ושוב, מדי יום, על פני מידת האמת. השני שנהג כך הוא משה רבינו. בראשית השבוע חתמנו את קריאת התורה במילים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ודרשו על כך חז"ל "ששיבר את הלוחות". מאיזה טעם נבחר דווקא המאורע הזה לחתום את סיום קריאת ספר התורה? אלא שכאן היסוד לכל התורה.

כאשר משה רבינו יורד מההר ואת פניו מקדם קול ענות של עגל זהב, הוא תופס את לוחות הברית מכתב אלוקים, ומשליך ארצה. הלוחות מתנפצות ואותיותיהן פורחות באוויר. משה רבינו יורד לכאן עם תורה, אבל ברגעים אלה האמת הזו הנישאת על ידיו, מקטרגת על עם ישראל. הלוחות והתורה החקוקה בהן, מאשימות את העם שלו ומציגות אותו מרוחק טועה ונפול. הברירה היא אם כן בין הלוחות של ה' לבין העם של ה', בין האמת האלוקית ליהודי האנושי. השם יתברך העדיף את האפשרות השנייה, גם משה בוחר בה ומשליך מידיו את האמת. הלוחות השניות הן בבחינת "אמת מארץ תצמח". זו תורה פשוטה יותר, האמת הזו צומחת מתוך החיים שלנו – האנשים שעבורם וויתרו לפחות פעמיים על מידת האמת (ע"פ ליקו"ה ריבית ה').

אמת מארץ תצמח

הבה נקשיב. משה רבינו יורד עם תורה של ה', אבל היהודי הקטן מרגיש רחוק מאוד, כשהוא רואה את הלוחות האלוקיות מתקרבות אליו הוא יודע, אני לא שייך לזה. אני עקום, אני שקרן, אני זקן. מביט המנהיג הרחום על צאן מרעיתו ויודע – עבור היהודי הזה צריך לכתוב את התורה מחדש. צריך לרשום את התורה לא על לוחות אלוקים, אלא על לוחות הלב שלו, משום שאותו הוא העדיף. וכשמשה רבינו משליך את לוחות האבן והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת אל הקרקע ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת. יש לכל אדם ולכל רגע נקודת אמת, ואתה יהודי צריך למצוא את האמת שלך, האמת של השם במצב שלך. בעיקר צריך אתה לזכור שאינך יודע כלום, הרי וויתרו עבורך על מידת האמת ועל לוחות ראשונות, ואיך תוכל לטעון שמרחיקים אותך. רק זאת תדע: אין ריחוק בעולם כלל, כי אם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם למטה ויניח להם ליפול וליפול עד שיגיעו אליך אל מצבך, היכן שאתה. ורק כשהתורה והאמת יפגעו בקרקע שם הינך קבור, רק אז יניח להם השי"ת לצמוח שוב, מתוכך.