מתי זו תחפושת ומתי זה באמת?

בס"ד

המגיד הבלתי נשכח, הגאון רבי שמשון דוד פנקוס זצ"ל היה מתבל את מוסריו בסיפורים, המיוחדים שבהם הם סיפורים שאירעו לו ועימו. זכורני שהיה מספר על תמונה מימי ילדותו בארה"ב. בשכנתו התגוררה משפחה חסידית. אבי המשפחה עבד למחייתו כנהג משאית גדולה – עניין שאינו יוצר מגדר הרגיל במחוזות ההם, חרדי לכל דבר ונוהג על משאית. מתוקף מלאכתו כמתבקש, היה לבוש סרבל עבודה מגושם וכל דמותו אומרת חולין. הפאות הוצנעו מגולגלות מאחורי האוזן, ופניו המזיעות הוסתרו תחת כובע קסקט. יצא השכם בבוקר למשאיתו וקילומטריו האינסופיים, ושב לאחר שקיעה עייף ומתנשף. אך בימי שישי אחר הצהריים היתה חוזרת על עצמה התרחשות מדהימה, כנער לא יכול ר' שמשון לרדת לסוף פִשרה.

מדי יום שישי מעט קודם השקיעה, נפתחת דלת השכנים ובעדה יוצאים, כצועדים לקראת תהלוכה, אב ושבעת ילדיו. האב דומה לאדמו"ר, פאותיו סדורות לצדעיו, מסולסלות בחן. זקנו עשוי היטב, יורד על פי מידותיו כזקנו של מגיד מישרים. השטריימל שעל ראשו תפארת שבתפארת, וכל כולו נתון בתוך קפוטה פרחונית, מגורטלת באבנט רחב שקצותיו עשויים נימים, נימים. כנ"ל נעליו, כנ"ל תבנית דמות ילדיו. מלך בגדוד. "תמיד אמרתי לעצמי" מתוודה רבי שמשון "שהאיש מתנהג בצביעות. בבוקר היה פועל שחור, אפרו-אמריקאני, מסורבל בסרבל ומוכתם בכתמי שמן מנוע שרוף. והנה בין רגע החליף דמותו, ירד וטבל עלה ונסתפג, והריהו מתחזה לאדמו"ר".

את התובנה שהאירה את עיניו ברבות הימים, חלק הרב פינקוס עם מאזיניו ברוב רגש: "עד שהבנתי, גאר פארקערט! ההיפך הוא הנכון. במשך השבוע, בסרבל העבודה ועל כיסא המשאית המקפץ, הוא היה מתחזה. בשבת שב לדמותו הטבעית – – – "

 

יושב היה רבי נחמן מברסלב זיע"א בסעודת פורים בצוותא עם תלמידים, והנה נכנס אל הטרקלין בדחן מבדחני העיר כשהוא לבוש בגדי לבן, ומראהו כרבי לעדת חסידים. פיזז וכרכר, יצא ולאחר רגעים נכנס וכעת היה עטוי מלבושי כומר שחורים. התבטא אז מוהר"ן ואמר: הנה, פעם מלאך ופעם גלח (כומר). כלומר אכן כך, יהודי מסוגל לנוע בין שתי ההגדרות היותר קיצוניות, ובבחירה טובה בין רגע יהיה מלאך, ולהפך – להפך.

 

המעבר החריף בין הקצוות היותר קיצוניות כמו כומר ומלאך, מעורר לכאורה תמיהה. בעולם הזה הכל מתנהל בתהליכים. אדם חסר השכלה אינו הופך בין רגע למומחה בעל דיפלומה בתחום, הדרך לשם תימשך זה מה ותעבור דרך תהליכים שונים. אבל התפיסה הזו מפריעה מאוד את הכניסה לעולמו של יום הכיפורים, שאין לך יום משדד תהליכים כהיום הזה. בהתקדש היום כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו 'עבריינים' ממש, עוטים על עצמם בגדי לבן, מתעטפים בטלית כחסידים שבפרושים, חולצים מנעליהם ונדמים לכהן גדול משרת.

חציית קווים זו מתרחשת בבת אחת בכל העולם. גם במקומות רחוקים ונידחים, יהודים שאינם רואים פני בית הכנסת משך כל ימות השנה יתייצבו שם וישתלבו במחול הלבן כימים ימימה. במבט אנושי-שטחי יש כאן חשד לאחיזת עיניים. מה, זו תחפושת? יש כאן תופעה מעניינית ושווה לערוך ניסוי קצר: כמה זמן וכמה הוכחות יידרשו כדי לשכנע אותנו על איש מסוים, ידוע במעלליו, שעשה תשובה וחולל תמורה משמעותית בחייו? וכמה זמן יידרש כדי שנשתכנע שפלוני, המוחזק אדם כשר, נפל לשאול תחתיות? התשובה חד משמעית, נקל להפסיד חזקת כשרות וקשה מאוד להשתחרר מחזקת פסול. על פניו המסקנה נראית מתבקשת והגיונית, וזאת משום שבתפיסה הבסיסית של רובינו הרע הוא מושכל ראשון. אנחנו מיישמים את רעיון "כבדהו וחשדהו" בהיפוך אתוון – קודם כל חושדים. וכאן נכנסת תורת הצדיקים ומלמדת איך לומדים נשמה יהודית:

יהודי הוא קודם כל טוב מוחלט, צדיק גמור, אור הגנוז. אל ההגדרה הטבעית תמיד קל יותר לשוב, אבל מישהו צריך כנראה לעמול קשות לשכנע אותנו שאכן כך הם פני הדברים. אנחנו חיים במציאות ובחברה מאוד מקטלגת. לא שמים לב איך אט-אט עוטים עלינו לבושים ותלבושות. באמת איש מאיתנו כמעט אינו באמת בן חורין ממחויבות לתחפושות. אדם נולד כאשר מטה הבחירה בידו, רק הוא לבדו יכריע בכל רגע נתון מי הוא ומה הוא – מלאך או גלח, צדיק או בלייעל. אבל החברה ממהרת להנציח את צעדיו: הנה הוא בחור מתמיד, אוי גיוועלד! הוא 'פתוח'. הנה, הנה הוא בן עליה. נו שויין, הוא כבר יהיה עסקן. זה, פשש… גדול הדור הבא. ההוא, עזוב אינך מכיר את אבא שלו?! כל המשפחה שלו ככה. עוד לפני שאנחנו מדברים על איסורי רכילות ולשון הרע, יש כאן כוח הרס עוצמתי במיוחד. התחפושות כל כך משכנעות שאין איש שם על לב להבחין באדם הקבור תחתיהן.

בין כיפורים לפורים מפרידה כ' הדמיון. ואולי בכ' הזו ובדמיון הנלווה אליה, נעוץ סודו הגדול של היום. ביום הזה שהוקדש לעבודת התשובה יש לשוב לפורים ולהיזכר בתחפושות. הכל תחפושות, כל הדימויים והקליפות החיצוניות. ביום הזה יהודי לובש לבן, זהו גוון נטול גוון. והוא נעשה מטוהר לא רק בעבירות וחטאים – גם ובעיקר מדימויים ותלבושות. חף ממסכות ונקי לאלוקיו.

(התפרסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

חוקת – חמש דקות על הפרשה (אודיו)

בס"ד

תפקידה של מצוות פרה היא – להכניס את מי שבחוץ פנימה.

ולכן מוצאים בה, בכל פרטיה ודקדוקיה, היפוכים קיצוניים:

נאמר עליה שהיא "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים".

הסט שלה מורכב ממרכיבים של דבר והיפוכו "עץ ארז" לעומת "אזוב". הכי גבוה זקוף ויציב מול הכי נמוך כנוע וחסר עמוד שדרה.

אפר פרה שנשרפה באש על גבי "מים חיים". אש ומים. ובנוסף האפר הוא הדבר הכי פחות חי בעולם, כידוע אש מסוגלת לכלות דבר לגמרי משום שהשריפה מפרקת את הדבר למרכיביו הבסיסיים ביותר ומבטלת אותו ממציאותו לחלוטין, עד כדי כך שהאפר יורד בדרגה אפילו מהעפר, כי העפר עוד מסוגל להצמיח, יש בו חומרים מזינים וכוח גידול ופריון. אבל האפר אינו מסוגל להצמיח מאומה, הוא מוות.

לעומתו, המים ועוד 'מים חיים' הם מקור החיים והתזונה.

הפרה אמורה להיות "אדומה" ועם זאת "תמימה". אדמומיות מבטאת דין ותקיפות ותמימות היא ההיפך מהתקיפות. ובזוהר כתוב "אדומה – דינא קשיא" "תמימה – דינא רפיא", כי באמת הפרה אדומה אמורה להעביר את ההנהגה מדין קשה לדין רפוי, מטמא לטהור, ממת לחי.

כל מעשיה של הפרה נעשים בחוץ, ואילו מטרתה להכניס את מי שבחוץ פנימה.

לעומת זאת כל שאר הקרבנות נעשים רק בפנים.

 

ובאמת העניין של מצוות פרה אדומה הוא בבחינת "ביטולה של תורה זהו קיומה".

ההגדרה של התורה היא 'בית'. ולכן גם התור המתחילה באות ב' של בראשית. בתיקוני הזוהר ישנו צירוף של בראשית – ראש בית. 'בית' הוא תכלית העולם, כי על בריאת העולם נאמר "לא לתוהו בראה – לשבת יצרה". כלומר שהעולם יתקיים בצורה מיושבת, עם בני אדם בעלי בתים. כי המגורים בבית מבדילים את האדם מהבהמה, שהחיה והבהמה מקומם בשדה והאדם מקומו בבית.

ובכל זאת העולם הוא לא בית, אדרבה לפעמים הוא מדבר או יער או שדה. העולם הוא רשות הרבים ופיזור הנפש. והבית הוא מקום המפלט. בית הכי ביתי בעולם זו התורה. היא הבית של הנשמה. רק בתוך התורה אדם יכול לחוש באמת בן בית.

בעיה היא שכאשר יש בית, יש גם את האפשרות להיזרק ממנו חלילה. וזה מה שקורה לטמא.

מהי טומאה?

טומאה היא תוצאה של פירוד בין פנימיות לחיצוניות. כי העולם נברא מפנימיות וחיצוניות, גוף ונפש וכו' לכל דבר יש את חזותו החיצונית ואת תוכנו הפנימי. החיצוניות אינה פסולה, אדרבה היא הכרחית, כמו הקליפה העוטפת את הפרי. מצד אחד הקליפה מונעת מגישה ישירה אל הפרי ומאידך זה בדיוק מנגנון ההגנה לו זקוק הפרי. בפנים שרוי החלק העדין והחשוב ובחוץ מקיפה אותו שכבת הגנה, חומה בצורה. אבל הקליפה בגלל המגע התמידי שלה עם החוץ, נמצאת תמיד בסיכון. הקליפות יונקים ממנה והחיצוניים. ולכן החיצוניות של כל דבר מצויה תמיד בסכנת הסתאבות.

בית מורכב גם כן משני החלקים הללו. יש בו פנימיות אבל הוא בנוי מחיצוניות; קירות, חלונות, גג. החיצוניות הזו מגוננת ויוצרת מתוך ופנימה את החוויה הביתית ואת תחושת ההגנה והביטחון.

טומאה נוצרת כאשר החיצוניות נפרדת מהפנימיות. משום שכל עוד היא דבוקה בפנימיות, למרות המגע התמידי שלה עם החיצוניות היא אינה מסתאבת. פנימיות טובה מסוגלת לשמור על החיצוניות.

המצב הזה, אפשר לומר הסטטוס קוו, מתקיים בכל אחד ואחד. יש בנו חלקים חיצוניים ויש את הפנימיות. כל עוד יש באדם מספיק תוכן פנימי גם חיצוניותו שמורה. אבל אם החיצוניות מפתחת עצמאות יתר ומתנתקת מהתוכן הפנימי, מהר מאוד היא תסתאב ותיטמא. למעשה היא תהפוך אפילו למוות – עור מת. הגוף מתקיים כך, כל הזמן הוא משיר מעליו שכבות דקות של תאים מתים, פושט את עורו. זוהי חיצוניות שאיבדה את הקשר עם החיות הפנימית.

זו למעשה משמעותה של טומאת מת.

מוות הוא אירוע מטלטל, כמו האנטי תזה שלו – הלידה. בשני המקרים הללו מתרחש מאורע לא שגרתי בעולם שלנו. או שבא דבר חדש לעולם, ואז יש את ההזדמנות לחוות את החיבור המופלא הזה שבין גוף לנשמה. איך לפתע מופיעים בביתנו ובסביבתנו חיים חדשים, יש מאין. או המאורע ההפוך לא עלינו, כאשר אדם מת סביבתו הקרובה נתקפת הלם. איך הלכו להם החיים לפתע פתאום. איך התפרדה החבילה.

המגע עם המוות ללא ספק מזעזע בצורה כלשהי את הנוגע. אי אפשר להתעלם מזה. ולכן, משהו אצל הנוגע במת נפרד. כאשר אתה נתקל במקרה של מוות, משהו בחיבור שבין חיצוניותך לפנימיותך נסדק. זה מה שגורם לנוגע במת להיטמא בטומאה כה חמורה. ברגע זה נפלט הטמא מהמושג 'בית'. שכן כל החוויה הביתית וכל מהותו של בית הוא חיבור ואחדות בין חיצוניות לפנימיות. הטמא מוצא את עצמו מחוץ לבית.

כאשר רוצים לטהר את המת מעוניינים בעצם להכניס אותו מהחוץ אל הפנים. ולצורך כך מוכרחים אפוא לבטל את הפירוד שהתרחש אצלו בין החוץ לפנים. אבל מישהו צריך לצורך כך לצאת החוצה, ולהביא אותו פנימה. עושה זאת במסירות נפש הכהן שנבחר לעסוק באפר הפרה ועליו נאמר שהפרה "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים" משום שהכהן הזה עתיד להיטמא עד הערב.

זה כלל גדול בעבודת השם וביהדות בכלל:

"ביטולה של תורה זהו קיומה". האסון הרוחני הגדול ביותר זהו פירוד בין חיצוניות לפנימיות. כשהחיצוניות מתנתקת חלילה מהתוכן הפנימי המשמעות היא – מוות. וכדי להחיות מתים וכדי להחזיר את עצמינו פנימה, וכדי לבטל את התחושה של 'עור מת'. חייבים לפעמים לצאת החוצה. כל מעשיה של פרה אדומה בחוץ – מחוץ לבית המקדש. משום שמצווה זו נועדה להחזיר את החוץ פנימה. כאשר רוצים לחזק את בדק הבית; לאטום את הגג מפני חדירת גשמים, לתקן פגם בקירות הבית ולשפצו מוכרחים לצאת החוצה, ולעבוד משם. המקום הטבעי שלנו הוא הבית, התורה, וכל מה שקורה מהבית של בראשית והלאה. אבל, כאשר נתקלים בטומאה ובניתוק ומוות רוחני, מוכרחים לעיתים לצאת החוצה. לרדת אל החלקים השרופים שבנפש, אל האפר של הפרה, אל תוקף הדין, ומשם לחזור ולחבר את האפר המת עם המים החיים. כל זאת חייב להיעשות בתמימות "פרה אדומה, תמימה".

….

יום כיפור – תרכיז יהודי

בס"ד

אם להתאים כותרת ליום הכיפורים כנראה שזהו – היום המרוכז בשנה. נאמר עליו "יום אחד ייוודע לה'". יום בודד זה, כמובא בשם צדיקים, כביכול 'נשלף' על ידי הקב"ה מתוך מעגל השנה. את היום הזה, הוא אמר, אני לוקח לעצמי. זהו תרכיז כל הימים. לא בו שולט השטן. ניתנת חירות אמתית לאדם ולעולם. בדרך כלל אנו כבולים לעבר ולמה שעוללנו בו ולו, ומכיוון שיום הכיפורים נבדל, ממילא לא מעיק עליו העבר.

מהי שאיפתנו ביום הכיפורים?

על פי פשוטו היום מוקדש לתשובה. אך למעשה ההיפך הוא הנכון – ביום זה התשובה מוקדשת לאדם. "עיצומו של יום מכפר", במהותו יום הכיפורים שייך לעולם הבינה הנחשב 'עולם התשובה'. בדרך כלל התשובה נמצאת מאיתנו והלאה, ואנו חותרים אליה. יום הכיפורים הוא עצמו תשובה, והוא נברא עבורך, לאפשר לך לשוב למקומך ולמהותך, דהיינו – לאלוקיך.

איך מגשימים אותו?

כיוון שאמרנו שגדולתו של כיפורים היא היותו מרוכז בתכלית, מובן שהגשמתו קשורה לריכוז. רוב עוונותינו נובעים מהתפזרות; יש לנו זמן רב מדי – לכן לא נזדרז לשוב בתשובה. יש הרבה אנשים סביבנו – לא דחוף שנעורר את עצמנו. יש הרבה דברים הדרושים תיקון – קשה לנו להחליט במה להתמקד. ביום הכיפורים אין שום דבר הרבה, יש רק יום אחד. אדם אחד. מקום אחד. זוהי משמעותו של 'כובד ראש'; הטל את מלא כובד משקלך האישי בנקודה אחת, ובמעשה אחד. אולי במילה אחת שכתובה במחזור.

(פורסם – עלון 'קרוב אליך')

כל נדרי – המהות הפנימית של עבודת יום הכיפורים

בס"ד

 

ביום הכיפורים אנו נדמים בכל הליכותינו לדרי מעלה – המלאכים: לובשים לבן, מתעטפים בטלית גם בלילה. מתנזרים מאכילה ושתייה, רחיצה, סיכה ונעילת סנדל. עומדים בתפילה ורגלינו רגל ישרה. הדמיון למלאכים אינו רק סמל, יום הכיפורים נוטל אותנו בכנפיו ובעצם משנה את מיקומנו. בני העולם הבא אנחנו. יום הכיפורים קשור בשמה של ספירת הבינה מכמה וכמה בחינות. הבינה קרויה גם 'עולם הבא' וביום הכיפורים אנו עולים לשם. את הקשר לספירת הבינה מבטאים היטב סמליו של היום הקדוש: חמשת העינויים. השופר. התרת נדרים. טלית לבנה. חמש תפילות.

העלייה אל העולם הבא הכרחית כדי לאפשר תיקון. תשובה היא אחת מאותם דברים שבריאתם קדמה לעולם. לפיכך גם יום הכיפורים יוצא כביכול ממחזור הזמן ושרוי למעלה ממעגל הימים השבועות והחודשים. משם, מהמקום שקדם לעולם ולא ירד אל מרוץ הזמן, ניתן לשוב לאחור או לכל נקודת זמן ולתקן גם אירועים שחלף זמנם. יציאתו של יום הכיפורים מתנועת הזמן הרגילה מתבטאת בהיותו בן יום אחד בלבד. שני מועדים אינם בטלים לעתיד לבוא, יום הכיפורים ופורים. שניהם מבני יום אחד, בבחינת "יום אחד הוא ייוודע להשם" (זכריה יד, ח). עובדה זו מלמדת על שייכות לעולם העתיד לבוא. בעולמנו הזמן מופיע בעיקר בספירה של שבע – שבוע, שמיטה, יובל. יום אחד הוא בחינת למעלה מן הזמן. כאשר הינך מצוי למעלה מן הזמן, אינך כבול לחוק ההתיישנות השכחה והזניחה. בידך לעשות תשובה.

מזון המלאכים

חמשת העינויים של יום הכיפורים מביאים אותנו להתנזרות מסוגים שונים של תזונה חומרית. הסיבה לכך משום שביום הזה אנו עולים למעלה ממקומנו וניזונים ממזון רוחני, כמו זה ממנו מתפרנסים העולמות העליונים. כמה וכמה דוגמאות יש לנו לעלייה שכרוכה בה התנתקות ממזון: משה רבינו בשעה שעלה למרום ושהה שם ארבעים יום, נאמר עליו "לחם אבירים אכל איש" ודרשו חז"ל "לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו" (יומא, עה.) ממזון זה ניזונו גם בני דור המדבר באכילת המן (זוהר, סא ע"ב). תענית יום הכיפורים איננה רק התנזרות – זו המרת סוג תזונה. ממה ניזונים אז? מהבל הפה. כדכתיב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם" – חיות האדם מבוססת על מזון חומרי אך יש מזון למעלה ממנו, 'מוצא פי השם', הבל פה. חמש התפילות שאנו מתפללים ביום הכיפורים ממלאים את מקומם של האכילה השתייה הסיכה והרחיצה. בתפילתנו אין בפינו אלא הבל פה, והוא המזון הרוחני.

המזון הזה קשור גם לקול שאנו מוציאים בתפילה. 'קול' הוא כינויו של השפע הפנימי וביום הכיפורים ניזונים משפע פנימי, שפע של מוחין. לפיכך "עינוי גימטרייה צו"ם שהיא גימטרייה מדויקת של קו"ל".

ביום של תענית כאשר הגוף מתנזר מתזונה חומרית הוא ניזון מהמוח. תזונה של מוחין היא תזונה פנימית, ביום הכיפורים ניזונים מפנימיות. זהו גם מזונם של המלאכים והוא זכור לנו מאברהם אבינו הטורח בסעודה עבור שלושת אורחיו שאינם אלא מלאכים. את האוכל המוגש להם הם אינם אוכלים, אלא שורפים בהבל פה. (עי' פרי עץ חיים – דרושי יוה"כ, ג). וכך לשונו הטהור של הרמ"ק המובא בשל"ה: "יום הכפורים אסור באכילה ובשתייה. סוד הזה הוא, לגלות עליהם עשרה שערי הבינה, והם מצד החסד שבה. והעניין, כי המזון נשפע אל התחתונים מצד החסד כאמרו, "הזן את העולם כלו בחן ובחסד". ולהראות שאין המזון היום מהחסד המתגלה שהוא הגשמי, אלא בחסד הנעלם למעלה שהוא מזון הנשמה, ובעשרה שעריה אנו ניזונים – לכך אסור באכילה ושתייה שהוא שפע מתייחס אל המידות התחתונות. אלא שפע העליון הדק, ואנו נזונין מזיו השכינה, כמלאכים בדקות".

בגדי לבן

תכונה מיוחדת במינה חופפת על היום העשירי בתשרי – עיצומו של יום מכפר. סגולת הטהרה הנדירה הזו קשורה בסיפור התאחדותן של שתי הספירות, בינה ומלכות. ספירת הבינה הלא היא השכינה הקדושה. שתי הספירות הללו קרויות 'אמהות' – מלכות נחשבת אימא תתאה, ואילו בינה 'אימא עילאה'. כמו אם רחומה שוכנת ספירת המלכות בתוכנו, קרובה אלינו, וממילא נושאת בתוצאות מעשינו. המשל הידוע במדרש מזמין את האם לבוא ולקנח את צואת בנה הסורר. השכינה הקדושה מושפעת יותר מכל ממצבנו הרוחני, מעשינו הטובים מקשטים אותה בבחינת "וככלה תעדה כליה", משובותינו פוגעות בה כביכול, והנביא ישעיהו אומר (נ, א) "בפשעכם שולחה אמכם".

לעומת המלכות נחשבת הבינה 'אימא עילאה'. הבינה היא אם כל המידות, מקומה למעלה מספירת החסד וכל שבע הספירות הנמוכות יוצאות ונאצלות ממנה. מתוקף כך הבינה קודמת לכל מציאות, היא השורש ממנה הכל נובע. נמצא שמלכות היא אימם של התחתונים, בני האדם ודרי מטה. בינה היא אימה של מלכות – אם העליונים. כאשר רצונה של 'אימא תתאה' לרחוץ את בניה מכתמי חטאיהם היא מבקשת למעשה להחליף בגדי שני (מוכתמים מאדמומיות החטא) בבגדי לבן (מלובנים ומטוהרים). החטאים מלבישים כביכול את ספירת המלכות באדמומיות, הטהרה היא הלובן. כדי לטהר את בניה ולהמיר אדמומיות בלובן, עולה ספירת המלכות ומתאחדת בספירת הבינה, ואז שתי האימהות – תתאה ועילאה מהפכות יחד בזכויותיהן של ישראל, לקיים "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". על שם התעסקותן המשותפת של שתי האימהות, בינה ומלכות, בכפרת ישראל – קרוי היום הזה בלשון רבים 'כיפורים' (שערי אורה, שער השמיני).

התרת נדרים

כתר קשרו לו ליום הכיפורים בראשו בנוסח התרת הנדרים מרטיט נימי הנפש – 'כל נדרי'. מנהג זה נשזר בסדרו של יום לא במקרה, ולא כסמך בעלמא. הנדר והתרתו מצויים במהותו של היום הקדוש. כבר הזכרנו שעניינו של היום בספירת הבינה, בספירה זו תלוי הנדר. שם בלבד אף ניתן להתירו.

מורינו האריז"ל מלמד שהנדר והשבועה הם ספירות בינה ומלכות. נדרים בבינה ושבועות במלכות. שבועה מלשון שבע, רמז לספירת המלכות השביעית  והאחרונה לשבע המידות. הנדר מצוי למעלה משבע הספירות, כמו ספירת הבינה העומדת למעלה מראש כל המידות. הנדר מפליא פלאות, אדם נוטל חפץ כלשהו שאין לגביו כל איסור או היתר, דבר הרשות, ומחיל עליו איסור מדאורייתא. הוא נודר למשל שלא יאכל מאכל פלוני ו'ממציא' כביכול מצווה חדשה. יכולת זו אכן מתאפשרת בשל מקומו הנשגב של הנדר. האיש הנודר נוטל חפץ או מעשה ומרומם אותם לעולם הבינה – עולם הבא, משם  ניתן להחיל יחס איסור מדאורייתא. החכם מתיר הנדר נצרך אף הוא לעלות לשם, אל המציאות הקודמת לעולם, ולהתיר את קשרי הנדר. ביום הכיפורים עולים כלל ישראל אל עולם הנדר, משם הם מבקשים להתיר כל מיני נדרים וקשרים, לבטל דינים ולהשתחרר מכבלי עוונות והרגלים פסולים ומיותרים. במקביל הם מייחלים שכשם שבבית דין של מטה הותרו נדרים, אף בבית דין של מעלה יותר הנדר, נדר הגלות הפירוד הריחוק. אז ישוב המלך להיכלו. האיש הנודד אל ביתו. יתחדש בעולמנו יחודא שלים בשם כל ישראל.

אימא עילאה, אימא תתאה – הכינוי 'אם' מיוחס לשתי ספירות, בינה ומלכות. ככלל, בשפת הפנימיות כינויים כמו אב ואם מתארים את מקומה של אותה בחינה ביחס לבחינות אחרות הנאצלות, מקבלות, מושפעות או משפיעות עליה וממנה. הבינה היא אם המידות הלא הן ספירות חג"ת נהי"מ. לפיכך תחשב 'אימא עילאה'. מלכות היא אם התחתונים. אנו קרויים 'בנים' לשכינה. מפאת מקומה העליון אין הדינים מגיעים אל אימא עילאה, אדרבה אצלה הם ממותקים ומבוטלים. לפיכך כפרת העוונות, התרת נדרים, וחירות קשורים תמיד בעולם הבינה.

חסיד משכיל ברסלב'ר – לדמותו של ר' הלל צייטלין הי"ד

בס"ד

"…הצדיק, בבחינת צדיק האמת או צדיק הדורות, הוא לא רק מעבר אל המשיח, כי אם דמות דיוקן, או יותר נכון, גילוי קדום של המשיח בעצמו".

מי הוא הכותב של המילים הללו?

הוא נשמע כחסיד נלהב, עובד השם מופלג, בעל השגה…

מילים אלו נשתיירו לנו מאחורי מסך זיכרונות האש של חורבן יהדות אירופה, והן מובילות אותנו בעקבות הכותב המופלא:

מבעד למחיצת העשן וגלי האפר שעל עיי חרבות ווארשה היהודית. בעולם של שחור לבן ואפור שמצא מנוחתו בקבר אחים נאלם דומיה. מאחורי סבך חוטים שארגה סביבו האגדה, לעיתים על דעת עצמה ולפעמים על סמך חצאי עובדות – חומקת לה דמותו רבת האנפין של אחד המסתוריים והמסקרנים שבין אנשי הרוח היהודיים במזרח אירופה הנרצחת.

 

חסיד חבד"י נלהב, או מורה לעברית נודד בין כפרים. משכיל שנון ופובליציסט עז מבע או סופר חסידי של תורת הפנימיות והמסתורין. איש מפלגה או א מפלגתי. ציוני נלהב או נביא בודד בעל חזון משיחי. או שמא בכלל חסיד ברסלבאי המשרטט את פעמי משיח… כל הפנים הללו ועוד רבות מהן שוזרות את עלילת חייו של הסופר ואיש הרוח האגדי, ר' הלל צייטלין הי"ד.

 

הוא אולי האיש היחיד בדורו שחצה פעמיים ממש את הקווים – פעם אל החוץ, ופעם שנייה אל הפנים. צייטלין קינן בצמרת של ההשכלה הארורה, הפך כל אבן וערער על כל יסוד קדוש. בסופו של דבר שב אל צור מחצבתו בתשובה תמה. דמותו מסעירה, חייו מסתורין, סביבתו אגדה, וטלטולי נפשו מרעידים עד היום את הנימים של כל קורא. האיש מאחורי האגדה.

*

ר' הלל צייטלין נולד בשנת תרל"א למשפחה חבדי"ת שורשית, בעיירה 'קורמה' שבפלך 'מוהילב' בתחום המושב הרוסי. משפחתו התייחסה לאילן חסידי רב תפארת ונמנתה על צאצאיו של ר' יוסף "דער אלטער חזן" מקורמא שהיה מתלמידיו של בעל התניא. הלל הצעיר גדל והתבגר על ברכיה של החסידות ובתוך הווי חסידי לוהט. הוא קיבל תורה וחסידות מרבה של העיירה הרב זלמן דוכמן, ובמשך שנה למד תורה מפי הרב ר' שלום בער מרצ'יצא, נכדו של ה'צמח צדק'.

הנער נודע כעילוי. הוא התגדל על ברכם של חסידים והושפע מתורתם. בגיל צעיר הוכנס לפרד"ס הפנימיות, רכש בקיאות בכל חלקי התורה, בנגלה ואף בנסתר. בשנים אלו ליהטה בקרבו אש יוקדת של עבודת ה'. מוחו העילוי גמע את תורתם של החסידים הישישים, וליבו רץ אחרי המושׂכלות כאייל צעיר. היו אלו שנותיו הענוגות, אליהן התגעגע ולימים ניסה להתחקות אחריהן שוב. אולם ימי חסד אלו נגדעו באיבם. שנים רבות מאוחר יותר, בתקופת עלייתו של היטלר ימ"ש לשלטון, תיאר ר' הלל צייטלין את זיכרונותיו מהימים הללו:

"עודני ילד כבן עשר ואני בוחר שעה שאין אבי בביתי ואין כל איש זר בבית, ואני פותח את ספר התהלים וקורא ושופך דמעות בקראי בתהלים כ"ב, ל"ח ועוד.

הרגשתי רגש של הקלה אחר שבכיתי למדי בקריאת המזמורים ההם.

קורא אני: 'א-לי, א-לי, למה עזבתני' ובוכה,

קורא 'תפלה לעני כי יעטוף' ובוכה…

אינני יודע עוד מה טיבו של אדם המרגיש עצמו עזוב מא-להים… ואינני יודע עוד מה זה היות נרדף על לא חמס ומעונה בידי רשעים, ואני לבי קרוע לקרעים על עניים של כל אלה" ('דממה וקול', בתוך: ספרן של יחידים, עמ' 59).

בהיותו כבן שש עשרה התמוטט עליו עולמו. אביו נפטר וככל הנראה עוד קודם לכן ירד מנכסיו. משפחתו ידעה ימי עוני ומחסור קשים מנשוא, והנער הלל נאלץ לנטוש את ביתו ועיירתו בחיפושיו הנואשים אחר פרנסה. כאן החלה מסכת גלות הפרט שלו. הוא נדד מעיר למחוז ומקהילה לעיירה. לפרנסתו עסק בהוראה בכפרים ובעיירות שונות. בד בבד עם גלגוליו הפיזיים עברו אף על נפשו גלגולים מגלגולים שונים. הנער הפיקח וברוך הכישרונות נפלט ללא כל הכנה מבין כותלי הישיבה ומרפידת הקטיפה של העיירה אל העולם הגדול, והעולם בעת הזאת אף הוא שרוי בגלגולים שונים ומשונים ובחיבוטי אישיות ותמורות נפש.

יהדות מזרח אירופה נאכלת במלתעותיה של ההשכלה הארורה, מחוזות שלמים נתונים לשליטתה הרעיונית של רפובליקת ספרות משכילית עליה נמנים סופרים משוררים פזמונאים מתרגמים ומחזאים, כולם מולעטים דעות נוכריות ורוויים ארס אפיקורסי. העולם כולו שרוי במין בהלה לכפירה. כל הכופר מחברו – מקולס הימנו. ואיזה טרף אהוב על עולם זה יותר מעילוי-יתום-עני-ומטולטל? העילוי הצעיר וצמא הדעת צלל עד מהרה בתשעה קבין של חקירה, ויחד עם 'הרחבת האופקים' שקעה תחתיו הקרקע היציבה. הוא התהלך כערער, בודד ברעיונו, נרדף בקושיותיו נוהה אחר שיטות פילוסופיות שונות, ושותה בשיכרון חושים מים מרים-מאררים של כפירות, ספיקות, ותהיות קיומיות. צייטלין הצעיר שאף להשתלב במעגל מכתיבי סדר היום התרבותי העברי, ובדרכו להגשמת חולמו עבר להתגורר בעיר הומל, שם פגש בחבריו אורי ניסן גנסין ויסוף חיים ברנר, האחרון אף הוא בן ישיבה לשעבר ובהווה בחור עני וסופר מתחיל, נעשה לידיד נפשו. יחדיו, כדוגמת שני החכמים שבמעשה מ'חכם ותם', שקעו בפילוסופיות שאין להן סוף וערערו על כל יסודות הקיום. תוהים על הראשונות ועל האחרונות, על עצמם ועל העולם. צייטלין הנמרץ החל לכתוב בעיתונים שונים וכתבי עת עבריים, הוא אף שילב בסדר יומו פעילות בשורות התנועה הציונית, התעניין במפלגות ותנועות חברתיות, בפוליטיקה מקומית ובהשלכותיה על העולם היהודי. תקופה מסוימת אף שימש כנציגה של הומל בקונגרס הציוני החמישי. עד מהרה הצליח הכותב הצעיר חד ההבעה והמבט לפלס לעצמו מקום בתשומת הלב הציבורית בקרב קוראי העברית.

 

השלב המשמעותי הבא בחייו של צייטלין נפתח כאשר עבר להתגורר בווארשה, כאן החל לכתוב בעיתוני האידיש המפורסמים, כמו "היינט" ומאוחר יותר החל לעבוד בקביעות במערכת העיתון היהודי "דער מאמענט". העיר הגדולה העלתה את קרנו של הסופר ואיש הרוח האמיץ והעצמאי. עם  הזמן הלכה ונתעבתה סביבו הילה מעריצה של תאבי דעת וידע, הוא נחשב דמות מכובדת ברחוב היהודי. וורשאים מבני התקופה מתארים את דמותו המרשימה, כשהוא מהלך ברחובה של עיר מוקף קהל מעריצים. בנו, הסופר אהרון צייטלין, נשא בזיכרונות ילדותו את הליכה ברחוב לצד האב הדגול, כשהאנשים ברחוב משקיטים לרגע את השאון ומתלחשים תוך שהם מצביעים לעבר דמותו הטמירה של הסופר הנערץ "ר' הלל, ר' הלל". אך במסתרים, בתהליך תת-קרקעי עמוק ורווי התבוננות, כבר עושה היתה נפשו השוקקת של ר' הלל את דרכה בחזרה אל צור מחצבתה. דרך זו התמשכה ללא הרף, בעקביות וברדיפת אמת, עד לחתימתו של תהליך תשובה מפעים שהסתיים על מזבח העקדה, כקדוש בין קדושים. על תהליך התשובה שלו עתיד ר' הלל להעיד שהיתה "כתשובת אנשי נינווה", חודרת עד תהומות נפש.

חרף טלטולי הנפש העמוקים ושינויי הצורה החמורים שחלפו עברו עליו, ניתן להסיק שבפנימיותו היה הלל צייטלין ונותר כל העת "דורש אלוקים", אלא שתלאות הזמן והדעת איבדו ממנו את התווים.  דומה הוא בימים ההם למנגן רב השראה שאיבד את דרכו בתוך היצירה, ומבין הצלילים המשתברים והמזדייפים ניתן לשמוע את השירה שמבקשת לחזור לעצמה. חזירתו הביתה לוותה ותועדה היטב באלפי המאמרים שלא חדל לפרסם. במשך כשלושה עשורים פרסם סדרות רצופות של מאמרים בהם נגע בכל פינות החיים, באקטואליה ובגורל היהודי, בתורה ובעיקר בחסידות וקבלה. במקביל למסלולו האישי אף מאמריו 'חזרו בתשובה' ובאמצעות העיתון התמסר להעביר לקוראיו השקפה ייחודית של אמונה, התבוננות, ופנימיות.

כיוון שכל דבר נהג צייטלין לעשות במו ידיו, בגישתו הישירה וברעיוניו הייחודיים, גם אמונתו התהוותה מתוך חיפוש אישי תמידי. הוא שאף תמיד אל הנקודה המאחדת בין הקצוות, אל מה שמצוי מעל ומעבר לכל מה שניתן לדעת. גישתו הייחודית ומקומו הלא שגרתי בנוף עירו ועמו, עוררו עליו לא פעם זעם או תמיהה והוא נקלע לעיתים לפולמוסים נוקבים. ובכל זאת מאמריו כבשו להם מקום נכבד בספרות היידיש של ווארשה. הוא היה למעין מבשר 'ייחודא עילאה' בתוך מציאות של 'ייחודא תתאה'. איש שלשונו קודש וגיליונותיו חול. לא כולם ראו זאת בעין יפה, אך האדמו"ר החבד"י הריי"צ חיזק את ידו ועודד את אנשיו להידבר עימו בדבר הפצת החסידות. סדרת מאמרים על חסידות פרי עטו שנדפסה בשנות תרח"צ, הופיעה אף היא בהזמנתו הישירה של הריי"צ.

כתיבתו הפובליציסטית מתאפיינת לכל אורכה בחיפוש בלתי נדלה אחר קרבת אלוקים. חיפושיו פושטים ולובשים צורות שונות. מוריו מתחלפים. מחוזותיו משתנים. אבל הוא נותר נטוע באדמת הפשפוש אחר השכל הנעלם מכל רעיון. בשלב זה הולך צייטלין ומתרחק ממוריו הפילוסופיים הנוכריים והחילוניים. תפיסת עולמו משתנה עד בלי הכר ובמאמריו הוא שב לאחוריו ומרסק בנייני מחשבה עליהם השתית בימים עברו את תפיסת עולמו וגישתו. דווקא הכפירה העמוקה בהגותם של ניטשה ולב שסטוב מהם ינק רבות, הדפוהו בחזרה אל מולדתו. בנוסף תרמה לכך התוודעותו והזדהותו העמוקה עם סבל בני עמו במזרח אירופה. מצבם העגום ההולך ומתדרדר, הפוגרומים הגדולים של טרום מלחמת העולם הראשונה, התוהו ובוהו הקיומי שהתאחד עם הכאוס המחשבתי שיצרה הפילוסופיה הכפרנית, הובילו את המחפש הנואש בחזרה הביתה. עד כמה נתרחק ר' הלל מכל אותם ספרי מינים שהיה רגיל בהם לפנים מעיד בנו, זכורה לו פעם שהגיש לאביו את ספרו של אחד ממוריו הגדולים, פילוסוף נודע. "אבא השליך את הספר בסלידה. איני מעוניין להביט בו – לָאַט בסערה – הוא כפר באלוקים – – -"

אבל קודם ששב במלואו אל מקורותיו, בין שלב לשלב, מתקלפת דמותו המשכילית של צייטלין ותחתיה נגלה הטיפוס 'התועה במבוך החיים'. המבקש שאינו יודע את מה הוא מבקש, אך יודע הוא היטב שמבקש הוא. שלב ביניים זה ממלא מקום נכבד בגילויים שפקדוהו והובילוהו לעיסוקו המרכזי בערוב ימיו – מוהר"ן מברסלב.

 

*

נפש תועה יש בו בר' הלל, שכן התעייה והחיפוש אחר הדבר הזה שמציץ עליו וחוזר ומתכסה ושוב מציץ ושוב מתכסה, ובכן הרדיפה הזו שכל הווייתה גישוש וכל מהותה דבקות ביסוד הגעגוע והשוועתיות – הן לו לר' הלל מקל הליכה בעולם שכולו מהמורות וחידות קיום. וכיוון שהתעתו האלוקות מביתו ומכל מה שהוסכם ונחקר בדעתו, לא מוצא המחפש הבלתי נלאה הזה מנוח בשום מקום. רץ אל ההרים, מתרפק על סלעים שמביטים עליו משתוממים, מבקש לברוח לגמרי מאחיו כלומר מבני העולם, ולנדוד אל מחוץ לחושיו ואנושיותו. צמא הוא, צמא ר' הלל, ובשוועו לרוויה הוא לומד את צימאונו בעיון:

"אין הצמא יודע "יש" ו"אין", הצמא יודע רק את החסר והלוך ילך לבקשהוּ".

והצימאון מנחה את דרכו…

"הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוֹע אֵדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה  אני שוקק…

הנה צמאה נפשי לא-להים. הולך אני לבקשהו. ואולם גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…

עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוֹע אֵדע כי צמא אני להם.

ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש – צימאוני לא יחדל.

ואם גם אֲדַמֶה כי דבר המים – הנה ריק הוא, כי חזון המים – חזון-שווא הוא, גם אז לא יחדל צימאוני.

אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי".

הצמא הזה הוא ביטוי חד יותר בנפשו דורשת האלוקים של צייטלין. הוא מתקרב לאמצע העשור הרביעי בחייו, כשעשרים שונות משכילות וחקירה בלתי פוסקת מאחוריו. כעת כבן שלושים וחמש לערך מתעוררת בקרבו אש ימי עלומיו האצורה. התבערה החסידית כובשת שוב את חייו, והוא ששנה ופרש ונפלט מן התיבה, מוצא עצמו נידח ונידף אף מן החוץ. העולם, על שלל מרחביו הדמיוניים. החקירה על מגוון סגנונותיה ואסכולותיה שהוא ידע את כולם מבפנים – נעשים לו זרים. החיפוש, רעו הטוב מימים ימימה, גורר אותו אל מחוץ ליישוב, והפעם בדרכו בחזרה אל עצמו, אל תשובה.

בתקופת ביניים זו, כשרגליו מגששות אחר אי יציב באוקיאנוס של חוסר וודאות מקודשת עד אמש, כותב צייטלין את ה"צימאון" או "חזון הלב" – מין יצירה ספרותית שבין מאמר לשירה, בסגנון הנביאים ובגילוי לב נדיר. צייטלין נודד שם כהלך תועה, ודוחה אחת לאחת את כל ההצעות שהעולם הזה מציע לו כדי להשקיט את צימאונו העמוק. החיפוש הזה שחציו התבודדות פנימית וחציו חיזיון שהלב הכוסף מעלה לפני העיניים הכלות ברעב אחרית הימים, משרטט אולי את המסלול שעושה צייטלין המשכיל אל חיק דמותו היהודית של ר' הלל צייטלין החסיד.

מסלול זה אינו מסתיים עד שהוא חותר לעצמו דרך יותר ויותר פנימה, אל הנחל נובע, אל דמותו של 'הצדיק הגואל' כהגדרתו, ומשם אל נקודת משיח וגאולה עולמית שאת בבואתה הוא מזהה נשקפת אליו מספרי רבי נחמן.

*

אפשר לומר שר' הלל צייטלין היה מוטרד באמת ובתמים מגורל ישראל, במידה שאדם אמור להיות מודאג מגורלו האישי. הוא לא חדל להגות בכך, ומאמריו הרבים התחבטו בסוגיה זו שוב ושוב. בנפשו ההומייה ובשירתו הקסומה היטיב לבטא את מצבה הנורא של יהדות מזרח אירופה בתקופת ערב השואה. כמין רוח נבואית נכנסה בו, הוא חזה מראש את אשר יקרה לעמו, ספד לו ואף ערך קינה נוגעת ללב, עוד בטרם עלה הכורת על אילן החיים. וכך הוא מקונן והולך:

"ה' אלוקי! לאן אלך? כל האורות כבויים! כל הדרכים חסומות! חושך מצריים. מי רואה דרך? מי רואה שביל?

בכל עץ אתה נכשל,

בכל בור אתה נופל…

אי הדרך המוציאה מן הגלות?

אי הדרך המוליכה לציון?"

 

צייטלין שהיה לשעבר פעיל ציוני נלהב, התאכזב עמוקות מהבשורה שנישאה לשווא. המרחק העצום בין האידיאות הנשגבות שהציגה הציונות לבין המציאות האומללה הרוחשת בעליבותה בראש כל חוצות, הובילוהו להתנתקות מהחזון האכזב. הוא לא האמין שהחילוניות תצליח להשתית את יסודותיה של שיבת ציון וגאולת ישראל בארץ הקודש. יתכן שביטוי להלך רוח זה מבצבץ גם מפיסקה זו בקינה:

"…כבר מזמן עייף ויגע אני מדרכי ציון הנוכחיות, לא אל עיר קדשך הוליכו הן אלא אל פילוג. אבוי לי!"

בעיניים כלות צופה היה משורר משורש נבואי זה בתנודות הפנימיות הקורעות את העם לגזרים, באיום ההיטלריסטי הרושף עליו אש מבחוץ, ובעיקר במבוכת הדעות המשקעת אותו בביב של מים עכורים. צופה היה ועיניו כלות…

מה שמעסיק את ההוגה היהודי המיוסר הזה בתקופה הרת גורל זו, היא בעיקר התחייה. תחיית הנשמה היהודית. סביב הכמיהה הזו התפתח גרעין הרעיון של "בני יבנה". יוזמה זו העסיקה רבות את ר' הלל והוא קיווה לפתור באמצעותה את בעיות העם. תקווה כלל-ישראלית זו התגלמה ברעיונו בדמות תחיית החסידות, או בהגדרתו "חסידות שלעתיד לבוא". צייטלין ניסה לייסד תשתית יהודית חדשה ברוח הבעל שם טוב הקדוש, ועל יסודות המוסר הזך. הוא שהתאכזב כל כך מהתנועות והמפלגות העבריות והיהודיות שמילאו את מזרח אירופה והפיחו שוב ושוב תקוות-נפל בלבבות השבורים, ביקש להפנות את תשומת הלב היהודית לאפשרות אחרת – יהדות הנושמת אוויר עליון, מושתתת על יסודות מוסר, מעוגנת בהיצמדות לעקרונות תורניים, יהודיים, כימים ימימה. את יוזמתו ביקש להציע להמונים שישכילו לירד לסוף דעתו, וייאותו להצטרף לקהילת "בני יבנה". בחוברת הנושאת את השם "התיבה" הוא סידר י"ד תקנות ("הזהרות") המיועדות ל"בן יבנה" פוטנציאלי המעוניין להשתלב בשורות החברה. קונטרס זה אותו ייעד "לכל הרוצה להינצל מהשקר המציף כיום את העולם", כולל את הזהרות והנהגות טובות בתחום הבית והחוץ, הקדושה והצניעות, הפרנסה והמוסר, ואפילו הבריאות. בין ההנהגות המומלצות הוא מונה מספר ספרים שיש לעסוק בהם כל יום וביניהם את הספר "ליקוטי עצות", ובסעיף מיוחד על "קדושת החיים הפנימיים", ממליץ ר' הלל לקורא לסגל לעצמו הרגל "לגזול" מדי יום חמש או עשר דקות לסוג מסוים של התבודדות על ידי התייחדות בקרן זווית, חשבון נפש ותפילה אישית קצרה.

הוא חותם את החוברת בהערה: "כל קורא שגמר אומר בליבו בהחלט, להתחיל לחיות לפי י"ד האזהרות הנמנות לעיל, אף אם לא בבת אחת, כי אם בהדרגה, יכול לפנות בנוגע לזאת, אם בעל-פה ואם בכתב  – אל הלל צייטלין, שליזקא 60, וורשה".

*

על קרקע רווית ייסורי נפש זו, החלה מנביטה את עצמה בתוכיות נפשו הרחבה של ר' הלל ציפייה חדשה – הכמיהה למשיח. ככל שנקפו ימיה של יהדות מזרח אירופה לקראת קיצה האיום, כך התחדדו אצל צייטלין החושים. ממעבה האדמה הרועשת בתזזית דם ואש ותמרות עשן, נשמעו באוזניו פעמי משיח. ובת קול זו נישאה לה על כנפי הרוח, רוחו של הצדיק אליו החל להתוודע ואחריו החל רוקם את מסכת תעיותיו החדשה, המתבררת ומתבהרת אט-אט.

ר' הלל צייטלין גילה את רבי נחמן.

במהלך שנות "החזרה לעצמו" שהחלו בעיצומו של העשור הרביעי לחייו, רקם ר' הלל קשרים מעניינים ומורכבים עם אישיות מופת בעולם התורני והחסידי. השפיעו עליו הרבי מחב"ד, הרבי מפיאסצנה, האדמו"ר החלוץ וכמובן חסידי ברסלב האגדיים וביניהם רבי יצחק ברייטער הי"ד. מאמריו הרבים עוסקים בכל פינות החכמה היהודית, ובין חיבוריו הרבים בולטים החיבורים על הרמב"ם, מדעי היהדות, הנסתר והמסתורין שבישראל, על האר"י, הבעש"ט, בעל התניא, וכמובן על מוהר"ן מברסלב. יוזמות ספרותיות רבות היו לו, ואחת המיוחדות השאפתניות שבהן היא תרגום ספר הזהר לעברית. ר' הלל שהכיל בקיאות עצומה בכל מכמני תורת הנסתר, מושגיה ולשונותיה אף הנדירים והייחודיות ביותר, נטל את המשימה על שכמו לבקשתו של אחד מידידיו, סופר ומלומד. ספר הזוהר היה מהחיבורים הקרובים לליבו. הוא בילה רבות במחיצתו ודומה שהתהלך בו כבמעונו האישי. יוזמה זו נגדעה בשלביה המוקדמים ולא ראתה אור.

 

מאמרים רבים הקדיש צייטלין לתורת ברסלב ולצדיק האמת אליו הולך הוא ומתוודע. בהפרש של עשרים ושמונה שנים זו מזו הוא כותב שתי יצירות משמעותיות על מוהר"ן מברסלב, והמרחקים שהוא גומע בין מאמר למשנהו ניכרים היטב מבין השורות. ביצירתו הראשונה הוא מתפעם מדמותו של הצדיק מברסלב ומנסה לתהות על קנקנו, וניכרים עדיין הקדמותיו המשכיליות מהן הוא הולך ומתנער. בחיבורו המאוחר יותר שקוע צייטלין כליל בהתפעמות מחיזיון משיח שנגלה אליו מתוך כתבי מוהר"ן. המחזה הזה שר' הלל תוהה אודותיו כל ימיו, מופיע ביצירתו "אורו של משיח", כמסלול של הבנה ויישוב הדעת, מהגלות ותמיהותיה הסתומות ועד ההתגלות העתידה לבוא. ודומה שמחזה זה מניח את דעתו ומרגיע קמעא את רוחו הסוערת של משורר הצָמָא והתעייה.

מאמרים רבים הקדיש צייטלין לתורת ברסלב ולצדיק האמת אליו הולך הוא ומתוודע. בהפרש של … שנים הוא כותב שתי מסות משמעותיות על מוהר"ן מברסלב, והמרחקים שהוא גומע בין מאמר למשנהו ניכרים היטב מבין השורות. ביצירתו הראשונה הוא מתפעם מדמותו של הצדיק מברסלב ומנסה לתהות על קנקנו, וניכרים עדיין הקדמותיו המשכיליות מהן הוא הולך ומתנער. בחיבורו המאוחר יותר שקוע צייטלין כליל בהתפעמות מחיזיון משיח שנגלה אליו מתוך כתבי מוהר"ן. המחזה הזה שר' הלל תוהה אודותיו כל ימיו, מופיע ביצירתו "אורו של משיח", כמסלול של הבנה ויישוב הדעת, מהגלות ותמיהותיה הסתומות ועד ההתגלות העתידה לבוא. ודומה שמחזה זה מניח את דעתו ומרגיע קמעא את רוחו הסוערת של משורר הצָמָא והתעייה.

 

יצירתו פותחת בבירור הגדרתו של צדיק אמת משאר צדיקים.

"צדיקי־האמת או צדיק־הדורות הוא זה שפותח שערים חדשים לגמרי בהיכלות העליונים, מגלה שמיים חדשים וארץ חדשה, מוריד השפעות מעולמות רחוקים ביותר, מגלה הוד־קודש שהיה מכוסה ונעלם דורות רבים: צדיק, שהוא מפתחם של העולמות מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, "ופתח ואין סוגר, וסגר ואין פותח"…

בהמשך הוא שוזר את הצדיק המופלא הזה עם דמותו של משיח שמפציעה, כפי שמתברר למפרע, כבר בדמותו של הצדיק "…ובמידה שהוא, הצדיק, בבחינת צדיק האמת או צדיק הדורות, הוא לא רק מעבר אל המשיח, כי אם דמות דיוקן, או יותר נכון, גילוי קדום של המשיח בעצמו".

כתיבתו של ר' הלל מתאפיינת ביכולת ניתוח והסברה מיוחדת במינה, וכך הוא מדלג מתורה למאמר וממאמר לשיחה, ודולה בזו אחר זו הבחנות נפלאות, חדות בבהירותן ונהדרות בציוריותן. את נסיעתו של רבינו ז"ל לארץ ישראל למשל הוא לומד מתוך תורה ב' בליקוטי מוהר"ן:

"נסיעתו של רבי נחמן לארץ ישראלמתוך מסירות נפש שאין כמוה בעצם ימי מלחמת נאפוליאון בארצות המזרח. בעצם התבערה של המלחמה. בלי שום ידיעה במפות. בלי שום הכרת העולם. בלי שום יכולת ואפשרות להשתמש לעת הצורך בכלי נשק גשמיים כדי להגן על החיים…הנסיעה הזאת לא באה אלא לשם כיבוש רוחני של הארץ".

או התיאור המופלא הזה הלקוח אף הוא מאותה תורה, ומתורגם בציוריות ובנוסח שירה:

"הצדיק הגואל, צדיק הדורות, הוא כלוויתן בים האין סוף, וכל התפילות שלא היתה להן עלייה באות אליו ונדבקות כחול קודח סביבו. והוא, הצדיק, מתקן אותן את התפילות ואת הנשמות, בבחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מכניס כל תפילה במקום הראוי לה וכל נשמה במקום הראוי לה, וכך הוא בונה לאט לאט את קומת השכינה עד שהוא מקים את המשכן הקדוש במלואו, ואז נכמרים רחמי הקדוש ברוך הוא על העולם כולו, ובפרט על ישראל השרוי תמיד בצרות,  יגונות ואנחות, וכל המציאות כולה מתמלאה חסדים גלויים ועצומי".

בסופו של דבר מעלה צייטלין את המסקנה המרכזית בנוגע לאופן התגלותו של מושא חיבורו – המשיח, ואת השאלה המזדעקת בצידה:

"התגלותו של המשיח תבוא רק על ידי צדיק הדורות, שהוא כלול מכל הנשמות ומאיר לכולן בתפילותיו, עצותיו והדרכותיו. במה דברים אמורים? כשהנשמות מכירות את אביהן מדריכן, והן שומעות בקולו והולכות בדרך עצתו. אבל כיצד יבוא על ידי כל זה תיקונן של אותן הנשמות, שאינן מכירות כלל את צדיקם של דורות או שאינן נענות לו?"

גם כאן כדרכו, תורם צייטלין לקוראיו את ההקדמות שהוא – איש מסעות וותיק שכמותו – ליקט ואסף במהלך היסטוריית התעייה והחיפוש שלו, כהכנה לגילוי העמוק והיחידאי בציור חזון הגאולה, הממשי והמוחשי. הוא מציין את הרמב"ם המתאר את התרחשות הגאולה על פי פשוטן של מקראות. מזכיר את הקבלה המעמיקה את אירועי הגאולה לרבדים נשגבים. מביא את הרב מלאדי בספר התניא ואת הנתיבות שסללו לשאלה זו בשיטת חב"ד. לבסוף גם מאזכר את המאמר "העמוק שבעמוקים" על "כללות הניסים" בספר קדושת לוי.

"…ואולם רבי נחמן הוא האחד בכל מבקשי המשיח ומבשרי הדרך אליו, אשר הראה דרכים כמעט מוחשים ונגלים, שעל ידם נוכל להשיג איך יסיר ד' את לב האבן מעל הגרועים והפחותים שבבני ישראל, איך יהפוך ה' אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ואיך ישפיע המלך המשיח את שפע אורו על הרחוקים מאד ממנו גם בגזע, גם במקום, גם בשפה, גם בדעת והכרה, גם במנהג והרגל, גם בדת ודרכי חיים".

צייטלין לומד את התורות שבליקוטי מוהר"ן ואת שיחותיו של רבינו ז"ל כפירוש בהיר להתרחשויות של זמנו. הוא ממליץ לכל הנגועים בדבר להשתחרר מהיחס "המשכילי- מתנגדי" אל יוצרי החסידות "ואל היוצר היותר מקורי והיותר פלאי שבהם – רבי נחמן" ולמצוא בתוך דבריו פתרון תהומי ושמימי כאחד, לתהליכים שונים באקטואליה דוגמת תנועת הגירות של הסובוטניקים ברוסיה או לפנים בימי בית שני. בהמשך הוא מוצא פתרונים לתנועה האללית המפתחת בימיו על ידי ההיטלריזם או תנועת התשובה מנגד. הוא מסיק שהפירוש הנכון לכל ההתרחשויות הללו תלוי וקשור בפעולותיו של הצדיק שמתוארות בפרוטרוט בתורותיו:

  "צדיק האמת מכניס קרני אורו לתוך נשמות אנשים רחוקים, ואף גם לתוך

נשמות עמים רחוקים, לא רק על ידי האהבה,  שבכוחה הוא יוצר שטח גדול

של אויר טהור, שדרכו,  דרך אותו אויר, הוא שולח את דברו־פעולתו במהירות

הבזק -אלא גם על ידי הנגינה שלו וסיפורי המעשיות שלו".

 

צייטלין, כך מסתבר, היה חלוץ לחוקרי החסידות שהצליחו להתנתק מדעותיהם הקדומות וליצנותם הצוננת ולהציץ מבין החרכים הצצה של ממש אל פנים היכלו של הרבי מברסלב. בעקבותיהם נהו עוד סופרים וחוקרים. ר' הלל העורק משורות המשכילים, מתעמת כל העת עם עמיתיו הישנים. שהלא הוא מכיר אותם מבפנים ויודע את נגעיהם ודעותיהם המשובשות. צייטלין הנלהב, איש המסעות הרוחניים, מנסה לשכנע את העולם המתנכר שקורס תחתיו במזרח אירופה אכולת ההשכלה ומפויחת מאנטישמיות גואה, לפקוח עיניים נקיות ולהביט בדמות דיוקנה של האמונה הטהרה והתום האינסופי הנשקף מאישיותו של הרבי מברסלב אותו הוא לא חדל מלגלות שוב ושוב ולהתפעם מרוחו. הנה דוגמה לצורת הסתכלות – כל כך לא אופיינית בתקופה זו בקרב משכילים  – על סיפורי מעשיות של רבינו ז"ל:

"כל סיפוריו של רבי נחמן הם מצד אחד סיפור ההוויה כולה, ומצד אחר

גם סיפור חיי עצמולא סיפורי החיים החיצוניים שלו, ואף לא סיפורי החיים

הפנימיים שלו, כי אם סיפור החיים הכמוסים שלו, החיים האציליים־עליונים,

חיי נשמה נשגבה, שירדה לתקן תיקונים,  להעלות נשמות נפולות,  ללחום את

המלחמה אשר לה' ולהתוות את הדרך לגאולה האחרונה.

אם תתעמקו בחיי רבי נחמן ובכל התורה אשר הורה ובכל המעשים

אמר עשה,  ותסירו מליבותיכם כל מיני תיאוריות מודרניות וכל מיני השקפות

משכיליות וחקירות של מה בכך, תיראו ותיווכחו, כי במובן ידוע רבי נחמן עצמו

הוא גם השני למלך, המבקש את בת המלך שנשבתה,  הוא עצמו ה'בערגיר',

(שהציל את אשת העני (בסיפור 'מעשה מבערגיר ועני' (מחיילותיו של ה'יעדנעראל'

והתחבא עימה בבור ובמיקווה, באגמים ובמעיין ובנחלים ובנהרות ובימים;  הוא

הוא גם בנו של אותו ה'עני', ה'בחור', שעברו עליו הרפתקאות רבות עד שנשא

את בת הבערגער שנעשה מלך.  רבי נחמן עצמו הואבמובן הסובייקטיביאחד מן ה'בעטלערס' שלו, או גם כללותם של כל הז' 'בעטלערס', והוא הואבאותו המובןגם בעל התפילה, כלומר בעל התפילה של הדורות האחרונים לפני התגלותו בבעל־התפילה, הגואל האחרון".

 

*

ולא שגה החוזה בנבואת הזעם.

ענני המלחמה שהקדירו את שמי אירופה הנחיתו מכת אש וגופרית על ראשיהם של מיליוני יהודים. ווארשה העיר הפכה למלכודת תופת, מוקפת חומה ונצורה בגטאות. בקרב אחיו הדוויים והסחופים נמצא אף ר' הלל צייטלין. שנות חייו האחרונות בגטו אפופות מסתורין ואגדות שונות נכרכו סביבו. בשנת ת"ש, בעיצומה של המלחמה, עשה האדמו"ר הריי"צ מאמצים להצלתו של הסופר הישיש ממלתעות המוות, ושיגר מכתב בעניינו אל רבה הראשי של ארץ ישראל הגרי"א הרצוג:

"כיומיים טרם עזבי את ווארשא ביקרני ידידי הסופר המפורסם הישיש ר' הלל שי' צייטלין, ויבקשני בדמעות על עיניו לבקש את כת"ר בשמו שכת"ר ישתדל אצל הסוכנות – שהוא אחד מחבריה – לשלוח לו סרטיפקט, כי מצבו בגשם וברוח מסוכן הוא, וגם אני מצדי מבקש את כת"ר בזה, וכן לשלוח לו כרטיס-ספינה עבורו ועבור רעיתו תחי'".

מאמצי ההצלה לא צלחו, ובעיצומה של האקציה הגדולה שהתקיימה בגטו, בערב ראש השנה של שנת תש"ג, נלכד הוא אף כשתפילין בראשו, וספר הזהר בידו.

"5 דקות נתנו לו לחותני" – העידה כלתו לימים – "כדי שיארוז את חפציו". הוא התעטף בטלית, התעטר בתפילין, לקח את ה'זוהר' בידו – והלך.

"הליכה מופלאה היתה זאת" כך על פי עד ראיה, "בצעדי-און בוטחים צעד בתוך מחנה האומללים. קומתו הגבוהה, דמותו הנאצלה, עיניו המבריקות וצעדיו האיתנים הטילו אימה. אפילו המיליציונרים האוקריאינים הרצחנים נתרשמו, לא האיצו בו בגסות אלא עזבוהו לנפשו. והוא פסע ופסע, ושפתיו לא חדלו מלרחוש ועיניו הביטו הרחק – הרחק…"

 

 

כוונות תקיעות שופר

בס"ד

 

במרכז עבודת ראש השנה נמצא השופר, ובהגדרתה של המצווה שתי גישות: לדעת הרמב"ם מצווה בשמיעה, לשיטת ר"ת וסייעתו המצווה בעצם פעולת התקיעה. שתי שיטות אלו מזכירות שתי הבחנות מנוגדות לכאורה במטרתה של התקיעה בשופר. השופר מעורר ישנים, אך את מי הוא מעורר – אותנו או את השי"ת? שתי ההבחנות מעוגנות בשני פסוקים: כתיב "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ב), "עורו ישנים מתרדמתכם". וכתיב: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". שתי ההגדרות מתקשרות עם שתי הבנות שונות לכאורה במשמעות קולו של שופר. על פי דרך הפשט והמוסר, השופר מעורר את בני האדם לתשובה, ואילו על פי כוונות נוסף בו עניין שמימי – השופר מעורר למעלה את העולמות מתרדמתם.

לחידודם של דברים נתעמק קמעא בכוונות התקיעות, ומהן נסיק ששתי המגמות מתאחדות. התרדמה הרוחנית קשורה בתרדמה האנושית, התקיעה מעוררת למעלה ואף למטה. שני שופרות יש כאן, ממטה למעלה וממעלה למטה.

*

יודע כל בא בשער הכוונות שענייני ראש השנה נעים סביב ה'דורמיטא' והיקיצה הימנה. בראש השנה, מובא בכתבים, נברא העולם ולפיכך הכל חוזר לכמות שהיה באצילות הראשון. את דרושי ר"ה פותח הרב ז"ל בעניין חטא אדה"ר והשלכותיו, שכן אותו יום שישי ראשון בתבל – ראש השנה היה, ובו ביום הפיל ה' אלוקים תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו להיות עזר כנגדו, באותו יום חטא אדם ואכל מעץ הדעת והורחק מגן עדן. אף שאירועים אלו אירעו בימים קדמונים, הרי מדי שנה חוזר המצב הרוחני לנקודת ההתחלה, וסביבו נרקמת עבודת הימים הנוראים שעיקרה תיקון חטא עץ הדעת. וכך, כשם שביום בו נברא אדם הוטלה עליו תרדמה כך בהנהגה הרוחנית ביום הזה מדי שנה בשנה נופלת בחינת תרדמה.

שינה – קטנות המוחין

השינה הזו נועדה לאפשר את בריאת 'העזר כנגדו', ברוחניות זו מידת המלכות – אמונה. אי אפשר להוציא ולהמציא את כוח האמונה כל עוד השכל ער ומודע, שהרי השכל תופס את מקום האמונה. וכשם שעל האדם נפלה תרדמה כדי "שלא תתגנה עליו", גם על השכל תיפול תרדמה שלא תתגנה עליו האמונה. כשהמוחין מסולקים יכולה האמונה להיבנות, ומכיוון שבימי ראש השנה אנו עסוקים בכינון קומת האמונה, על השכל להסתלק וההנהגה שרויה בדורמיטא. שלב שני זו היקיצה, היא תתרחש לכשישובו המוחין למוח, ולשם כך דרוש לנו שופר.

השינה הרוחנית לגביה נאמר "עורו ישנים" קשורה לדורמיטא הרוחנית. אילולא השינה אי אפשר לעולם להיבראות. הדבר הראשון שנברא בעקבות השינה הוא מימד הזמן. ניתן לראות בחוש שחווית הזמן קשורה במידת הארת השכל. בשנתו אדם חווה בפרק זמן קצר זמנים ארוכים והתרחשויות לאין מספר. הזמן מתארך ככל שהמוח נמוך יותר. הזמן אחראי אם כן לכל החסרונות, השגגות והחטאים; אדם חוטא משום שנשתכחה ממנו ההלכה, התפוגגה ההרגשה, נדמה לו שיש עוד זמן רב לבלות בעולם… הזמן מורכב גם מתמורות ושינויים, יום ולילה, עבר הווה ועתיד. שינוי – תחילת קלקול.

לפיכך הוקדמה רפואה למכה, והוכנה מלכתחילה דרך התשובה. בעוד כל דבר רגיל נע אל העתיד  ומתפוגג בעבר, תשובה היא מציאות יחידה הנעה מהווה אל העבר, ומתקנת למפרע. התשובה מצויה בעולם הבינה, שהוא העולם שלמעלה מאיתנו, מעבר לזמן. אין שם עבר ועתיד, הכל אחד וממילא ניתן לתקן שם כל מאורע בכל תקופה ושעה.

עורו ישנים מתרדמתכם

שיבה בתשובה היא יקיצה מתוך שינה. משום שהשב בתשובה יוצא מתוך מימד הזמן ועולה למדור עליון המצוי מעל הזמן ושולט בו. נשאלת השאלה – איך מעוררים ישנים? זו במילים אחרות השאלה – איך חוזרים בתשובה? התשובה נתונה בשופר. הלא זה הכלי מכריז ואומר "שפרו מעשיכם". תקיעות השופר נועדו לעורר מהשינה. עלינו לבאר זאת:

השופר מוזכר בדרך כלל בהקשר לכל מאורע שמקורו מעבר לזמן; לעתיד לבוא ייתקע בשופר גדול. בשנת היובל שנת החמישים, הנחשבת כמעל סדר הזמן אנו מצווים להעביר שופר בכל ארצנו. גם התורה שירדה משמים ניתנה לנו בקול שופר. השופר מיוחס לעולם הבינה, שהוא העולם שמעלינו. למעשה צורתו של השופר מרמזת על עניינו – הוא צר למטה ורחב למעלה. הצרות שייכת לעולם הזה, למימד הזמן הצר, הרחבות קשורה לעולם החירות אליו עולה השופר. יש שהשופר משמש את התחתון להתקשר אל העליון, מתוך מקומו הצר. ויש שהוא משרת את העליון להעביר מסר אל עולמו הצר של התחתון. עיקרו של השופר הוא הקול – קול היוצא משופר.

מהו 'קול'? לכאורה מאומה. אינו בר מישוש, אך ניתן לשמוע אותו. 'קול' זו הגדרה לשפע רוחני העושה דרכו אל העולם הארצי. דוד המלך אמר שבעה קולות על המים כנגד שבעה ימי בראשית, כנגד שבעה ספירות. קול הוא שפע או אור אלוקי המכוון אל העולם הזה, ואל מרחב הזמן. הקול כשלעצמו חסר פשר. אי אפשר להבין מאומה מצליל או הבה, הבנה תועבר רק באמצעות דיבור. אבל הקול מסוגל "לעורר את הכוונה". לעורר את המוח. ואכן מכוון קול השופר לעורר את אותם מוחין מסולקים ורדומים. מעניין לציין שהקול פועל בצורה שמזכירה התעוררות. קול זו למעשה 'הפרעה במרחב'; נוצרת באוויר תנודה שגורמת לתנודות נוספות, דוגמת אותם גלים מעגליים הנוצרים במים כתוצאה מהשלכת אבן. גלים אלו הודפים זה עד זה עד שפוגעים באוזן ובנפלאות הבורא מתורגמים במערכת השמיעה למילים וצלילים.

על פי כוונות, קול השופר מבטא את חזרתם של המוחין המסולקים אל חללי הגולגולת הרדומים. הקולות – כל קול ואופיו – מבטאים את שלוש בחינות המוחין ואת צורת חזרתם בהדרגה. כשהוצאו המוחין מזעיר אנפין הם התחלקו; חציים הימני (חכמה וצד ימין של דעת) נותרו על ראשו, ואילו חציים השמאלי (בינה וצד שמאל של דעת) נכנסו לבנות את קומתה של מלכות. התקיעות בשלושת הסדרים תר"ת, תש"ת, תשר"ת, מחזירים את המוחין ומעוררים מהתרדמה בכמה שלבים. התרחשות זו מתוארת בזוהר הקדוש (פרשת אמור, דף צח ע"ב), במאמר המוקדש לכוונות תקיעת שופר בציור רוחני המתאר את התקיעות כעבודה שמטרתה לעורר את האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב.

ישני חברון

התקיעות מיוחסות לאבות: תקיעה לאברהם, שברים ליצחק, תרועה ליעקב. האבות הקדושים, בשפת קבלה, הם ספירות חסד גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, "פחד יצחק" שעניינו גבורה, ויעקב מאחד את שניהם בספירת תפארת. ספירות אלו התעלו והפכו להיות כלים לשלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. האבות האמורים בזוהר אלו שלושת כלי המוחין שעל התוקע לכוון לעורר אותם מתרדמתם.

כל אחת מהתקיעות מבטאת התעוררות רוחנית בצורה שונה. האופנים הללו נגזרים מעבודתם הרוחנית של האבות שהקדישו את חייהם לגילוי מציאות ה' במצבים שונים. גילויו של אברהם אבינו מתואר כתקיעה. זהו צליל ארוך, פשוט ומתמשך שהפרעות אינן מעיבות עליו. אברהם "איש החסד", "אברהם אוהבי", עבודתו של אברהם אבינו באהבה, בהשפעה, וזהו הקול בטרם ייכנס אל גבול מימד הזמן. מחוץ לזמן האור מתפשט ללא גבול, אין מי שיעצור בעדו. לפיכך בכוונות זהו השלב שהמוחין טרם נכנסו בכלים, והם שרויים ועומדים מעל הראש, מקיפים. עבודתו של יצחק מציירת את צליל השברים. כאן הקול יורד וחודר אל מימד הזמן, וכיוון שהשפע חודר אל מרחב הזמן, הוא מתפצל מיד והיה לשלושה ראשים; עבר הווה ועתיד – שברים. הקול הפשוט משתבר ומתחלק לזמנים רבים. הצליל הזה מבטא את כניסת הצד השמאלי של המוחין אל צידו השמאלי של הגוף. יעקב אבינו נחשב בכיר שבאבות, משום שמיזג את עניינו של יצחק עם אברהם. עבודתו מסומלת בצליל התרועה. זו אינה תקיעה חלקה אך גם אינה לגמרי מקוטעת. התרועה חרף קיטועיה שומרת על תכיפות ורצף. בשלב זה מתאחדים קווי הימין והשמאל ונכנסים פנימה מתוך המתקת דינים. הקול הזה בוקע מתוך כניסה אל מימד הזמן והעלאתו אל למעלה מן הזמן. ירידה שמטרתה לרומם. הצליל הזה מבטא טוב ומדויק מכל צליל אחר את ההתעוררות לתשובה.

סדר התקיעות מלווה אם כן את ההתעוררות הרוחנית שלב אחר שלב, עד שאדם נעשה מוכשר לתשובה. ההתעוררות מתחילה ב'תקיעה פשוטה' – מסר אלוקי שאינו נתקל בהפרעות ומניעות. ממשיכה ונכנסת אל מימד הזמן וההפרעות הנלוות אליו; דחיות מיום ליום, קשיים וכדומה. חרף ההפרעות – כדרכו של יצחק – מתעקש קול השופר להישמע שוב ושוב. לאחר מכן הופכת ההתעוררות ל'תרועה', הקול מצליח לשמור רציפות למרות ההפרעות והדין מתמתק. כעת נעשית ההתעוררות לתנועה קבועה בנפש. הקול הרביעי, 'תקיעה אחרונה' שייך למלכות דוד. הוא מרמז על זמן העתיד כשיתבטלו הזמנים והתקיעה תשוב להיות פשוטה ורציפה.

עניין התעוררות האבות מופיע כבר בדברי חז"ל. האבות נקראים "ישני חברון", כלומר הם ישנים ויש להקיצם. חז"ל באגדתא (בבא מציעא – פה, עב)  מספרים על אליהו הנביא שעיסוקו לעורר את האבות, כל אחד לבדו, שיעמדו להתפלל. לאחר מכן הוא משיב אותם לשנתם… האבות מצויים בכל יהודי, אלא שהם 'ישנים'. האבות הם כוח בנפש, יסוד קיומי של כל יהודי. בכל אחד מאיתנו טבועות שלוש תנועות נפש תורשתיות; אהבה, יראה והתפארות. מידות אלו משמשות ככלי לכל מושכל והבנה. משום שמבלי הרגשות אדם אינו יכול להשכיל ולהבין. המידות – אהבה פחד והתפעלות, הם הכלים לשכליים עליונים שמתלבשים בהם ומצטיירים לכדי הבנה והשגה. האבות ישנים, המוחין מסולקים. יש לנו מידות, אהבה יראה ותפארת, אלא שהן בקטנות, בשינה. לשופר יש גישה אליהם.

המצווה היא לשמוע קול שופר, לא להבין ולא לתקוע בדווקא. שמיעה היא חוסר פעולה, רק התמסרות. קול השופר אינו פועל דרך המוח, הוא פונה ישירות אל הלב. ומשם אל הנקודה התורשתית שבכל יהודי, להקיצה ולרעננה "הקיצו ורננו שוכני עפר".

תלת חללי גלגלתא – שלושת המוחין חכמה בינה ודעת, שוכנים בראש בתוך שלושה כלים שהם שלושת חללי הגולגולת. כלים אלו היו לשעבר שלוש הספירות חסד גבורה תפארת. הסדר הוא שבזמן קטנות יש בזעיר אנפין רק ששה קצוות חג"ת נה"י, כאשר מגיע זמן הגדלות והמידות גדלות, חג"ת עולים ומשתלבים בספירות חב"ד שנבראו זה עתה כדי לקלוט את המוחין. שלושת חללי הגולגולת נקראים על שמם של ג' אבות אברהם יצחק ויעקב.   

כי תבוא – אל תתרגל, תתחדש!

בס"ד

בחוץ, הסכנה היא שתשכח ותתבלבל. בפנים אתה עלול להתרגל. מצוות ביכורים מבטיחה שלעולם לא נשכח להתחדש.

אם תדע שאת האור הגנוז לא החביאו בשום מקום, אלא אצלך ועכשיו. אין ספק – אתה תדלג על כל ההפרעות ותגלה שהן לא היו…

לכל תחום ומצב יש דיבורים המתאימים לו והוראות שנכתבו עבורו. בפרשת 'כי תצא' עברנו אימונים לקראת מלחמה. למדנו איך יוצאים לקרב מול יצר הרע וחיילותיו. לפיכך היתה זו הפרשה העשירה ביותר במצוות וחוקים. כאשר הינך מתעתד לצאת החוצה, הסכנה היא שתשכח את החוקים או תיקלע לרגעי מבוכה מבלי לדעת את אשר עליך לעשות. פרשת השבוע מלווה אותנו פנימה ובפיה שפה אחרת. פחות משהיא מזכירה מצוות וחוקים, היא משננת שוב ושוב תזכורות והדגשות. חשוב לה לפרשה לציין שהדברים נאמרים 'היום'; "אשר אנכי מצווך היום", "היום הזה נהיית לעם", "היום הזה ה' אלוקיך מצווך". הדיבורים הללו נאמרים לאיש שעומד להיכנס לארץ, ולא למלחמה.

*

בחוץ, כבר אמרנו, אתה עלול לשכוח. בפנים, אתה עשוי להתרגל. 'כי תבוא' מזהירה מפני הסכנה המצויה בבית, רחוק מאזור הקרבות, במנוחה ובנחלה. למעשה זוהי משמעותה של הכניסה לארץ. השגרה מרדימה את החושים ואינה תובעת תשומת לב, ומהי השגרה של ארץ ישראל? "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". השגחה תמידית. ארץ ישראל נקנית בתשומת לב. ולפיכך תיכף עם כניסתנו לארץ אנו מצווים על הבאת ביכורים.

כיבוש וחלוקה

יהדות, כמו החיים, מתנהלת בשני מחוזות – במלחמות ובשגרות, בבית ובחוץ. לפני שנכנסים הביתה אנו נדרשים לכבוש אותו, להילחם עם היצר ולכבוש לנפשנו מקום בקדושה. ואחרי הכיבוש יש חלוקה. פרשת השבוע מדברת אלינו לאחר כיבוש וחלוקה (רש"י במקום, גמ' קידושין לז ע"ב). עבודת הכיבוש לכאורה ברורה דיה. מלחמות מעמידות את הלוחם בעמדה מאוד מסוימת – יורים עליך, השב אש או התגונן. שלב החלוקה דורש תורה חדשה, עניין אחר לגמרי. וכמאמר החכם "שבתם ממלחמה קטנה, הכינו עצמכם למלחמה הגדולה". בעבודת השם החלוקה היא השלב בו אתה נדרש למצוא את מקומך בקדושה. לנחול יישוב הדעת בפיסת יהדותך, להכיר את מקומך ולשׂבוע ממנו. לבקש תמיד יותר אך לדעת עד עומק הווייתך שמכאן את משרת את מלכות דקדושה. לאחר שבע שנות כיבוש נדרשו שבע שנות חלוקה לשבטים. הארץ הנחלקת לשבטיה היא למעשה התשתית לכל הקדושות ועבודות הבורא. ארץ ישראל היא תשתיתו של עם ישראל, של השראת השכינה ושל כל מעשה טוב שיהודי עושה. התשתית הזו מתומצתת במילה אחת – התחדשות. יסוד הקדושה והשראת השכינה היא התחדשות.

זו פִשרה של מצוות ביכורים. תיכף עם כניסתו של יהודי אל נחלתו הוא מצווה לסגל לעצמו נוהג שינביט בו תמיד את יסוד ההתחדשות. וזו עיקרה של מצוות ביכורים: אדם יורד לשדהו ומוצא תאנה שהחלה להבשיל… אין תמונה מלבבת מזו, אין תמונה טבעית מזו. יש לי בית, יש גם שדה ישתבח שמו, יש לי מקום בעולם. אז יש גם פירות ברוך ה'. והנה הוחמצה תמציתה של ארץ ישראל, לא בשדה הקרב – כאן בבית. בפרי המתחדש, רגע לפני שהוא הופך חלק מהנוף טבעי ומובן מאיליו, טמון זרע אלוקי, יסוד נצחי, וויטמין ושמו 'התחדשות'. כדי להפיק את סם הפלאים יש לעצור, לכרוך גמי על פרי, לצרף אל הטנא ולעלות לירושלים. חיינו מלאים באוצרות רוח, במשאבי תבל, השי"ת מופיע שוב ושוב בחיינו אלא שקל מאוד להחמיץ את המחזה. כדי להפיק מהארץ את קדושתה יש להתהלך עליה עם שימת לב. ללמוד לעצור ולכרוך את החשק הטבעי בפתיל של המתנה, להעלות את האכילה ולרומם את השימוש השגרתי במשאבי הטבע לירושלים, למחשבה קצת אחרת.

היום דווקא!

הזכרנו את המילה 'היום' החוזרת על עצמה בפרשתנו. "עיקר הקדושה" כותב רבי נתן "היא לזכור שהיום הזה ספור ומנוי, וצריכים לצאת בו חובת היום בזה היום דיקא". הרבה מאוד ימים נראו לנו חסרי חיות ונעדרי פלא, וויתרנו עליהם משום שממילא לא היו כשירים לעבודת ה', להתחלות חדשות ולניצחונות של ממש. אבל שכחנו שהתורה ניתנה ליום אחד בלבד, ליום הזה! מדוע וויתרנו עליו? מפני שנתקלנו באותו ווילון שחור שרוב בני אדם עצרו כשפגשו בו. "חשוך פה" אמרנו לעצמנו ויצאנו, אולי מחר יחזירו את האור… לא היה חשוך – היה ווילון. הזוהר הקדוש מגלה את הסוד ומסביר "אין יום שאין בו טוב, אלא שכל יום יש לו גדר מבחוץ…" כדי להפיק את הטוב הגנוז מוכרחים לדלג על הגדר. היא לא גבוהה מדי – היא משכנעת יותר מדי. הגדר שהופקדה על שלומו של הטוב הגנוז, ססגונית היא. פעמים שהיא עשויה צמחיה ירוקה; פירות עסיסיים תאווה לעיניים, והיד נשלחת מאיליה לטעום ודורסת בדרכה את ההזדמנות להיכנס מעט יותר פנימה, אל הטעם הפנימי, המתחדש. פעמים שהיא עשויה תיל עוקצני של טרדות וביזיונות. הצד השווה שהיא עלולה להותירך בחוץ. אבל אם תדע שהיום הזה בלבד ניתן לך, ובשום מקום אחר לא החביאו את האור הגנוז, רק כאן. אין ספק, אתה תדלג כאייל על הגדר, תגלה שהיא בעצם איננה, ותנחל את האור הגנוז.