שמונה דקות על פרשת שופטים (אודיו)

קורה גם לכם שאתם נתקעים באמצע החיים ולא יודעים לאן כל זה אמור להמשיך? זה מרגיש חשוך או לפחות לא מאיר. זה מבלבל ומטריד, וזה חייב להיגמר לפני שנשתגע, נכון? אז יכול להיות שלקחתם שוחד, כי "השוחד יעוור". מה אמרתם? שוחד קשור לשופטים ודיינים – נכון! שכחנו לציין שנחשפה חברותכם באגודת הדיינים היהודית. 

האזינו:

בס"ד

פרשת השבוע מסדרת את מערכת המשפט שתפקידה לבסס בעולם ובאדם את מציאות הצדק.

אין ספק שהאתגר הגדול ביותר של כל חברה הוא להגיע לצדק. כולם מחפשים צדק וכולם טוענים שאין בעולם צדק. הסיבה העיקרית – מפני שכולם רוצים להיות צודקים. התורה מצווה "צדק צדק תרדוף" אם אנו מצווים לרדוף אחריו, משמע שהצדק בורח, ממי הוא בורח ומדוע?

הצדק בורח מפני שהוא מתחמק תמיד בין שלוש אפשרויות: ראש תוך סוף, או ימין שמאל ואמצע.

בכל וויכוח בין אנשים הצדק מסתתר איפשהו בין הגרסאות הסותרות. זה אומר שכך הכל התחיל וזה טוען להיפך. הוא אומר שהמסקנה היא כך וחברו מביא מסקנה אחרת. האחד נוטה לימין ולחסד והשני לשמאל ולגבורה. בדרך כלל יש גם צד שלישי – האמצעי.

לפי האמת תפקידו של הצד השלישי לחלץ את שני הצדדים מהוויכוח, משום שאין באמת צד שלישי – יש את המכריע. והכרעה זה לא להעדיף אחד על פני חבירו, אלא למצוא את נקודת האמת שבין כל הצדדים. לשם כך עלינו למצוא צד שלישי שאינו עוד צד, אלא איחוד של כל הצדדים, של כל האפשרויות. צד מיוחד שכזה שהטיעון שלו לא סותר שום טיעון אחר. צד שלישי שנמצא מעבר לחילוקי הדעות.

את הצד השלישי המופלא הזה מייצרת מערכת המשפט היהודית, ולכן היא מבוססת על לפחות שלושה דיינים. כדי שיינתן ייצוג לכל שלוש הנטיות, וילקחו בחשבון כל הצדדים.

הדיינים מצווים שלא לקחת שוחד ולרדוף את הצדק.

על השוחד נאמר שהוא מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. הבעיה הגדולה בכל וויכוח זה שאין שלום וכל אחד טוען שהכל שייך אליו והאמת אצלו. והסיבה לכך היא מפני שכל אחד מהמתווכחים נוגע בדבר ורואה רק את עצמו. אין סיכוי לצאת מהסבך בלי מישהו מבחוץ, שיהיה נקי ונטול מעורבות אישית. וזו הסיבה שאסור לדיין לקחת שוחד. השוחד עושה אותך ברגע אחד מעורב, ושוב אינך מסוגל לראות את התמונה המלאה, המאחדת.

*

את הרעיון הזה של מערכת המשפט מלמד רבי נחמן לקחת פנימה יותר, לעבודה אישית.

כל אחד מאיתנו נקלע לא פעם למצבים של עיוורון; חושך, חוסר תקווה, לא יודע מה לעשות. המצבים האלו מלחיצים בדרך כלל. יש תחושה שלא נצא לעולם מהסבך.

אם אתה בחושך – כנראה לקחת שוחד. זה פסוק מפורש: "כי השוחד יעוור עיני חכמים". כל אחד מאיתנו משמש כשופט. אנחנו מצויים תמיד בנקודה של שופט. שופטים את עצמנו ובוחנים את הסביבה ואת ההזדמנויות שהיא מייצרת לנו. המשפט הוא צורת העבודה שלנו והאופן בו אנו חיים. תמיד יש לנו אפשרות בחירה בין ימין ולשמאל, ובכל פרשת דרכים שכזו אנחנו אמורים לעשות משפט מהיר – לאן לפנות, מה להעדיף, איך לבחור נכון.

מסך החושך נופל על העיניים ברגע שבבחירה שלנו מתערב אינטרס. עד כמה שהדבר נשמע מפתיע – דווקא המעורבות שלנו בבחירות החשובות בחיים, היא זו שמפריעה לנו לבחור את מה שטוב וחשוב באמת. הנוכחות שלנו עלולה להטיל צל על השאלה ולגרום לנו להתעוור. לא לראות תמונה אמתית. מה עושים?

לעצה קוראים 'אמת'.

וזו נקודה מעניינת. הרי כולם מחפשים את האמת, כולם גם טוענים שהאמת ברשותם. אבל האמת היא הכלי הטוב ביותר לסלק חושך. משום שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, וברגע שאתה חותם את עצמך ואת המצב אליו נקלעת בחותם האמת, שורה אצלך אור השם, אתה יוצא מהעיוורון.

אמת גם כוללת את כל הקצוות, ראש תוך וסוף. האמת היא הכל ביחד, ולכן אין באמת ספקות של זה או זה. האמת היא לא בחירה אחת מתוך כמה בחירות. האמת זה הרגע שבו נופל אור על הדרך החשוכה ואתה מבין שאין בכלל מקום לספק. אתה רואה שאין שאלות. אתה מבין שאין מחלוקות.

אמת זו הארה, אור שמקורו במקום גבוה יותר. כדי לשפוט את עצמך ואת מצביך נכון, עליך לחתור אל האמת.

החידוש הגדול הוא שבכל אחד מאיתנו טבועה אמת, משום שכולנו חתומים בחותמו של השם, וממילא בכולנו יש חותמת של אמת. כדי לזהות את נקודת האמת צריכים לקיים ציווי אחד, אף הוא מפרשת השבוע "לא תטה משפט". אל תברח הצידה. הפיתוי הכי גדול הוא לברוח. כשיש התלבטות אנחנו נוטים לברוח ולהיצמד לשוליים. במקום להסכים לברר את הנקודה שדורשת בירור, אנחנו בורחים הצידה. נאחזים בזוטות, נצמדים לדאגות וטוענים טענות. הדרך היהודית היא לכוון תמיד את המבט אל האמת. והאמת זה בדיוק מה שמתרחש איתך כעת, ואתה יודע היטב מה מתרחש איתך, ממילא אתה יודע גם בדיוק מה רצון השם.

העיוורון קיים בכל אדם, כשהוא לא מוכן להישיר מבט אל הרגע בו הוא נמצא ואל המצב אליו הוא נקלע. אם איננו יודעים מה לעשות, סימן שאיננו יודעים היכן אנו בעולם, וזה מפני שלא הסכמנו להיות היכן שהקדוש ברוך הוא הניח אותנו. ועל כך נאמר "צדק צדק תרדוף". אם לרדוף אחרי משהו, מומלץ לרדוף אחרי הנקודה ששייכת לכם. הרגע הזה. המצב הזה. שם הצדק החברתי וגם האישי.

 

'הדנאית המלכותית' מעבירה שיעור מוסר

בס"ד

במרכז מקסיקו, על גבול מחוז מיצ'ואקן סמוך לכפר אנגנגאו, שוכנת לה שמורת הטבע הביוספרית של פרפרי הדנאית המלכותית. מדי שנה בסוף תקופת הקיץ גודשים את השמורה מאות מיליוני פרפרים שמכסים את עצי האשוח במעטה רוטט של מיליוני כנפיים. בבקרים כששמש מקסיקאנית מחממת את גופם, הפרפרים פורסים כנפיים אדמדמות ונדמה שהיער עולה בלהבות. מה שמדהים  מעבר למחזה זו העובדה שמקורם של הפרפרים באמריקה הצפונית, במדינת קנדה ואף באלסקה. כדי להגיע הנה גמאו הפרפרים כשלושת אלפים ומאתיים קילומטרים במסע שנמשך בין חמשה לששה שבועות מעל הרים וגאיות, אוקיאנוס ומדבר. מדי שנה בסוף הקיץ נוטשים הפרפרים את מדינות צפון אמריקה ופותחים במסע אותו לא ראו מימיהם, הם נודדים דרומה בשני נתיבים משני עברי הרי הרוקי לכיוון מרכז מקסיקו.

ההגירה ההמונית קשורה לחורף הקפוא שעתיד להשתלט על מדינות הצפון, ובשמורה המקסיקאנית יבלו הפרפרים חודשים ספורים בתרדמת חורף כשהם תלויים בהמוניהם על העצים הכורעים תחת הנטל. את האנרגיה למסעות המדהימים הללו הם שואבים משתיית צוף צמחים. הסוכר שבצוף מתפרק בגופם והופך לשני חומרים חיוניים. חומר אחד משמש כדלק לתעופה קצרת טווח, ואילו החלק האחר הופך לשומן שנאגר ברקמה מיוחדת, הוא מתאים לתעופה ארוכה יותר. כאשר הימים יתחילו להתארך יתעוררו הפרפרים לקראת מסע חזרה. הנדידה אל המולדת תימשך לאורך כמה דורות, מפני שבדרך חזור תתקצר תוחלת חייהם. לאורך המסע דור ילך ודור חדש יפרוס כנפיים וימשיך את המסע מאותה נקודה בה בקע לאוויר העולם והפך מגולם לפרפר. הדור הצעיר יגמא מאות קילומטרים בלי הורה וללא מדריך, בנתיבי תעופה שאבותיו ואבות אבותיו עופפו בהם. הדור האחרון שישוב הביתה יאריך ימים יותר מפני שעליו לשוב לקראת סוף הקיץ למעון החורף.

*

העולם מצליח לא פעם להפתיע אותנו, במיוחד כשאנו מתוודעים לאחד מפלאי תבל. אבל ההפתעה היותר גדולה מסתתרת דווקא מאחורי הדברים שנראו לנו פשוטים וידועים עד תום. ואז לפתע אתה מגלה שבתוך הדבר הנדוש הזה מסתתרת חכמת חיים מבהילה. עכביש טורדן  מכער את זוויות ביתנו בקוריו הדביקים, מה כבר יש שם, עוד עכביש… עד שאתה מתוודע לחכמה האלוקית שהנדסה את הפלא הזה. זה קורה לנו גם בתחומים אנושיים. אדם בריא לא יודע עד כמה מערכות בריאותו מורכבות להפליא. והמדהים מכל כאשר הדבר מתרחש בתחום האישיות; אתה מכיר אדם מסוים, רואה אותו קבוע בערב או בבוקר. מכיר את צורת הילוכו, אופן דיבורו, גוון מגבעתו ששוליה דהויים-ירוקים ממכת שמש. הוא מקוטלג במוחך ושייך כליל לאייקון שהצמדת לו. והנה בהזדמנות מיוחדת נאלצת לבלות במחיצתו, לשוחח, להיעזר בו או לעזור לו, ושם אתה מגלה אדם חדש. אישיות של ממש בוקעת מתוך הגולם האנושי הירקרק הזה, ואתה מבין שפשוט יותר לומר "איני מבין שום דבר בעצם".

זו מסקנה אחת שחילצתי ממעוף הדנאית המלכותית. מסקנה שנייה: יש בעולם שלנו סדר, סדר נפלא ומבהיל בדיוקו. על הסדר הזה חתומים כל הנבראים; משכבות הסלע בעלות המרקמים השונים, דרך ערוצי הנחלים הנקווים למרגלות ההרים לאחר תהליכי זרימה והיספגות לאורך מאות מטרים, ועד עולם החי על מיליוני יצוריו, זניו ומיניו. על מיליארדי החוקים הידועים והנסתרים המאפשרים את קיומו בכל רגע נתון. הכל פועל כמו שעון שוויצרי ענק, בתיאום אלוקי בין כל החלקיקים הזערוריים, הזמנים המשתנים והצורות המשונות באופן קיצוני עד בלתי אפשרי. אילו בורג אחד קטן בכל המערכת הזו יחליט להיות פרזיט, יבוא מבול.

בכל ההגמוניה הזו יש יצור אחד חסר סדר, פועל על דעת עצמו, מרדן ובלתי צפוי. קוראים לו 'אדם'. אף הוא שבוי בתוך דייקנות שוויצרית מתקתקת. אילו תאי גופו היו מאמצים את סגנון החשיבה וקווי האופי שלו – הוא היה מת. הגוף האנושי חתום, לגודל הנס, על אותו סדר ציבורי עולמי, אבל האיש שיושב בפנים שייך לטריטוריה אחרת.

כשמתבוננים על הסדר העולמי הזה אפשר לחוש בושה. כמין כלימה בפני הגבעול הכפוף שנמרט כלאחר יד מתוך שעמום אנושי. בושה בפני הנמלה שמעולם לא חבקה זרועותיה בעצלות, ולא הפליטה נשיפה קולנית מדיי רק מפני שלא מצאה נחת. יש בדומם צומח והחי יסוד של התמסרות מוחלטת למילוי התפקיד – גם אם הוא מסתכם בנענוע נצחי לאורך כל תוחלת החיים, בתוך גומה באדמה מתבקעת אי שם בשדה קמה שבדרום הארץ. אז מה? אנו אמורים לשוב בתשובה על שאיננו גבעולים או להתחרט על שלא נבראנו עכבישים? ברור שכל אותם יצורים סרי למשמעת נחותים מהאדם, הם אינם מסוגלים לבחירה אחרת. מסלול חייהם נעול בתוך התהליך המופלא שיצר עבורם צור כל העולמים.

כבני אדם ניתנת לנו הבחירה לצאת מהסדר, ואנחנו מנצלים היטב את הפריווילגיה, השאלה איך חוזרים אליו. לדבר הזה קוראים 'תשובה'. חודש אלול מתדפק על דלתותינו עם הקריאה לשוב בתשובה, בדרך כלל הקריאה נענית ב'תיכף אשוב', מפני שברור שתהליך התשובה ארוך ובלתי מסתיים. אבל אפשר אולי לגשת אל עבודת התשובה מכיוון אחר: אדם מתקשה לשוב בתשובה משום שנדמה לו כאילו דורשים ממנו להפוך לעציץ, להיות האיש המושלם שאינו סוטה ממסלולו כצאצא נאמן לדנאית המלכותית. אבל פרטים שכאלו יש לבורא עולם בשמורת הטבע שלו למאות מיליונים. אותנו הוא ברא כדי להיות זן 'אדם', וגדולתו של הזן הזה היא יכולתו לשוב בחזרה גם לאחר קלקול הסדר. אנחנו מייצרים נחת רוח תוך כדי תנועה של שיבה אל חיק אבא. לא משנה כמה זמן נחזיק מעמד, הכי חשוב שנשוב מכל מקום שיהיה. התשובה היא תנועה נצחית לאורך נתיב שנעו בו אבותינו וינועו עליו צאצאינו.

 

נמצאו שערי גן עדן…

בס"ד

גן עדן מסתתר מאחורי שערים, והשערים טבעו בארץ. הצדיקים מחלצים את השערים הטבועים ופותחים את הדרך לגן עדן.

מצוות מינוי שופטים ושוטרים כוללת את הציווי להיות 'רודף צדק', דהיינו לרדוף ולחפש ללא לאות את הצדיק שיאיר לך דרך.

סדר ציבורי אינו מן הדברים המובנים מאיליהם, אם העולם נוהג כמנהגו ואיש את רעהו אינו בולע, סימן שהינך שרוי בממלכה מתוקנת. מישהו הגה חוקים ותקנות ומאן-דהו אוכף את החוק ברחובות. העולם הוא אכסנייתם של מיליוני בני אדם שונים ומשונים, כשלכל אחד מבט שונה ורצון משל עצמו. אין לתמהיל האנושי הזה סיכוי לשרוד יום אחד בלי מערכת משפט, אבל גם לאחריה אין סיכוי אילולא איש החוק המשוטט ברחובה של עיר ודואג ליישם את החלטות השופטים. אם התמונה הזו נכונה כלפי העולם ויושביו, היא נכונה לא פחות כלפי האדם בעצמו.

*

להווי ידוע, כל אחד מאיתנו הוא סוג מסוים של מדינה, אולי אפילו כדור הארץ שלם. כמו כל מושל אנו שואפים להשליט סדר, יותר משחשובה לנו סביבה מסודרת – נחוצה לנו פנימיות שיש בה סדר. אין הכוונה דווקא למשטר אימים דייקן וקפדן. כל מושל זקוק למשמעת, ובוודאי זקוק לכך מושל בעל שאר רוח המבקש לשקם את ארצו ולחולל בה תהליכים מדיניים חשובים. כאשר השלטון טוב הממלכה הופכת לגן עדן, שלטון רע ומושחת יביא על ארצו את הגיהינום. כל יהודי שואף בוודאי לחיות בגן עדן, והרבה פעמים הוא נאלץ לחלוף שוב ושוב על פתחי הגיהינום.

שערי גן עדן

אל גן העדן, כפי שמגלה רביז"ל (ליקו"מ, סימן רפ"ו), מובילים שערים. דא עקא ששערים אלו בלתי נראים, "טבעו בארץ שעריה". שערי גן עדן הם שערי ההלכה, "אוהב ה' שערי ציון" ופירשו חכמים "שערים המצוינים בהלכה". ההלכות הן שער לגן עדן. אדם נברא בגן עדן כדי לחיות בו ולהתענג, הוא גורש משם ובמציאות רוב צאצאיו מבלים בסוג מסוים של גיהינום. אבל הגישה לגן עדן קיימת עדיין והיא עוברת דרך שערי ההלכה. אדם מצהיר על חיפושיו אחר גן ועדן ובמציאות רוב יומו חולף עליו בכעס ומכאובות – אווירה של גיהינום. את הדרך לעדן אפשר למצוא רק באמצעות משפטי התורה. כאשר הינך מסתגל לשפוט כל מצב ולהתבונן בכל מציאות למצוא בה את הדרך הישר על פי התורה הקדושה, הינך צועד על שבילי גן עדן.

שערים מופלאים אלו התנוססו בבית המקדש, משם יצאה הלכה ברורה. השופטים ופוסקי ההלכה מלבנים באמצעות התורה את המציאות, את העולם. וכשסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, גם היהודי המרוחק שבכפר בשיפולי הארץ, שולט ביישוב הדעת מבורר יותר בביתו ובחייו. בחורבן נכנסו אויבים לבית המקדש השחיתו וטימאו הכל, רק השערים נמלטו מידיהם הטמאות. בשערים לא שלטה יד אויב ולא הוצתה בהם האש. מבעוד מועד טובעו השערים בארץ, והם עודם שם.

כדי לשוב אל גן העדן ולבסס מקדם את ממלכת המשפט והיושר, יש להקים את השערים הטבועים. רביז"ל מלמד שהקמת השערים תלויה במלך, כדכתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ". ומיהו מלך? מאן מלכי – רבנן. אחד מתפקידיו העיקריים של מלך הוא עשיית משפט. שלמה המלך הטיל את מורא מלכותו על כלל ישראל באמצעות משפט "ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט" (מלכים א, ג). הפוסק קרוי "מלך", ובכוחו "לעמיד ארץ" לקומם את השערים הטבועים בארץ ולפתוח את השבילים לגן עדן. לפיכך ציוותה תורה "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", עבור אותם שערים טובעים עלינו למנות שופטים ושוטרים.

צדק צדק תרדוף

הצדיק הוא פוסק, כשם שיש פוסקים בהלכות שבת, בשר וחלב ותערובות, כך יש פוסקים בהלכות אהבה ויראה, תיקון הנפש, בירור טוב מרע, התחזקות והתעוררות. ספרי רבינו הקדוש מלאים בפסקים בשאלות הגורליות והעדינות שכל עיקר יהדותנו תלויה בהן. לדוגמה: איך עושים תשובה? נדרש כאן פוסק בעל שיעור קומה, שיידע את כל היקף משמעות מצוות התשובה, ואף יכיר לעומק את נפשך וחולשותיה, ויפסוק לך איך אתה תעשה תשובה. פסק שכזה יחלץ עבורך שער משערי גן עדן שהיה טבוע בארץ ולפיכך לא יכולת לעשות תשובה ולטעום טעם גן עדן.

פרשת השבוע מצווה עלינו לבסס את אחת המערכות החיוניות ביותר בעם ישראל, מערכת המשפט. ציווי זה אישי ולא רק ציבורי, והוא מתחדד בפסוק "צדק צדק תרדוף". חז"ל מתארים איך אמורה להיראות 'רדיפה' שכזו: "הלך אחר חכמים לישיבה,  אחר ר' אלעזר ללוד,  אחר ר' יוחנן בן זכאי  לברור חיל,  אחר ר' יהושע לפקיעין,  אחר ר' גמליאל ליבנה…" (סנהדרין לב.) מצוות מינוי שופטים ושוטרים כוללת את הציווי להיות 'רודף צדק' ורדיפת צדק על פי דרכינו היא, חיפוש ללא לאות אחר הצדיקים. לחפש תמיד את מי שיאיר לך דרך וייתן בידך עצה אמתית. יש דרגות שונות בין המחפשים; יש מי שמחפש מתוך שלא איכפת לו למצוא. ויש מי שמחפש משום שחשוב לו למצוא. אבל יש מחפשים מופלגים שחיפושם דומה לרדיפה. "נרדפה לדעת את ה'". בין כה וכה חיינו רדיפה ארוכה אחר חובות דאגות ותקוות נכזבות. כדאי שנרתום את הרדיפה אל השביל שיובילנו לגן עדן.

 

פרשת עקב – הקשיבו! מדברים על משכורת (משנת תשע"ד)

בס"ד

אם חסרה לנו חיות בעבודת הבורא – חסרה הרגשה בגן עדן. מי ששכרו לנגד עיניו אף פעם אינו מתנשף. גם עבודות קשות נעימות לו.

לפעמים מה שדורשים מאיתנו זה פשוט להקשיב. לשמוע את גן העדן באוזניים ולהבין שהוא כאן ממש. במיוחד אם הגענו לעקביים.

אנשים משכימים קודם אור יום, ומתנהלים שעות על פני כבישים בין-עירוניים אל העבודה וממנה. בכל מקום נראים אנשים זריזים מתרוצצים, פועלים בבגדי עבודה מיוזעים, מגירים כמויות בלתי נדלות של אנרגיה. מה מניע את גלגלי המאמץ הללו? הסוד מסתתר במעטפה דקיקה שמתקבלת בדרך כלל בסוף החודש. נכון, המשכורת.

אין אלו בהכרח המזומנים, יש לשכר ביטויים נוספים. לדוגמא, אנשים מכניסים את עצמם מרצון לתקופות לימודים ארוכות. משננים חומרי לימוד יומם ולילה, מוותרים על חופשות והנאות וכל זאת למען המטרה – לרכוש מקצוע, השכלה, בקיצור פרנסה. השכר בשלל צורותיו הוא הכוח המניע החזק בתבל. אולם ההשפעה של השכר על העבודה, תלויה במידת הוודאות שיש לפועל בנוגע למשכורתו. מי שמסופק לגבי תוצאות עמלו, יתקשה לבצע אפילו מטלות פשוטות. ככל שהתוצאה המצופה תהייה וודאית יותר – המלאכה תתבצע בקלילות ואפילו מבלי מאמץ.

*

השכר והעונש מקיפים את כל חיי היהדות שלנו. מלכתחילה כרך השי"ת את קבלת התורה עם תנאים של שכר ועונש: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", הברכות וההשפעות מותנות בציות למשפטי התורה. מדי יום בפרשיות קריאת שמע אנו מזכירים את התנאי לקיום סדרי בראשית, ירידת הגשם מהשמים ונתינת היבול מהארץ, בעבור קיום מצוות התורה. האופק של כל יהודי אלו ההבטחות שעתידות להתגשם בזמן הגאולה ולעתיד לבוא. מלווה אותנו תמיד האמונה בשכר של גן עדן. כל יהודי מאמין יודע על גן עדן ועל עתיד לבוא, השאלה הגורלית היא – כמה ידיעות אלו קשורות באמת להווה, לעכשיו והיום.

מפתח הנחמה

יש לכך מבחן פשוט ביותר: ההתמודדות שלנו במלחמת היצר. עד כמה פיתויי היצר מצליחים להרפות את ידינו ולגרום לנו לזנוח את הדברים שאנו יודעים ומאמינים שראוי ונכון יותר לעשות. אם עדיין יש לו ליצר הרע טיעונים משכנעים שמצליחים לגנוב לנו את הלב, כנראה גן העדן שלנו מצוי רחוק מדי, אי שם אחרי הפטירה מן העולם והקבר. ליצר לעומת זאת, יש נציגים כאן. ניתן לבחון זאת גם במישור פשוט של עבודת השם: איזו מידת התאמצות נדרשת מאיתנו כדי לעבוד את השם. אם עודנו חשים מאמץ וקושי, מן הסתם השכר לא לגמרי עכשווי ונראה לעין מבחינתנו.

ההרגשה בשכר היא גם המפתח לנחמה. אנו בעיצומן של שבע שבתות הנחמה, גם בחיי הפרט הרוחניים נדרשת נחמה. העולם הזה מלא מכאובים, צער וייסורים, בגוף ובנפש. העיניים נשואות לנחמה אמיתית שתנשב בנו ותרעיף טל של תחיה וחיוניות. שכר מנחם. יגעת, סבלת, יבוא השכר ויצדיק את המאמץ. ירפא את השברים וירעיף תנחומים. כשמפרשים את השכר המובטח כעניין הנוגע לעתיד לבוא – פשיטא שקשה מאוד להתנחם בהווה. אנחנו סובלים היום, ובאותה מידה זקוקים לנחמה מהזמן הזה. צדיקים מפרשים את כל הבטחות ההטבה העתידיות גם ובעיקר על ההווה. הבטחות וברכות התורה מוצאות בספרי הצדיקים ביטוי מאוד עכשווי, המלמד שאם תיאות להאזין לדברים, תגלה שיהדותך מלאה בשכר ותענוגים. תיווכח שגן עדן לא נברא רק עבור נשמות, גם גופים יתעדנו בו. ככלל, האריז"ל מפרש את הביטוי 'עולם הבא' מלשון הווה – אולם הבא ושופע כל העת מלמעלה לכאן. רבי נתן מתאר את עבודת האיש יהודי בחצות כישיבה בגן עדן. בזוהר מובא שבשעת חצות הקדוש ברוך הוא נכנס בגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים, ובליקוטי הלכות מתאר רבי נתן את קימת החצות שלנו היום ככניסה ממשית בגבולות גם עדן. אתה עם החצות האנושי שלך, נכנס ויושב שם בגן עדן. מי שמאמין ומקשיב – גם מרגיש.

עקב – תשמעון

אך בעיקר דורשת מאיתנו התורה בפרשת השבוע 'עקב – תשמעון'. המקום בו הכי נחוץ לזהות ולהכיר בשכר, הוא בעקביים. השמיעה נדרשת בעיקר במצבי 'עקב'. המצוות שאדם דש בעקביו כפירוש רש"י. הזמנים בהם הנפש שרויה בקטנות ונמיכות. בזמנים הללו קשה לזכור את השכר המובטח. גן העדן מתעמעם והטוב הגנוז והצפון נראה רחוק ובלתי שייך למצב הנוכחי. האדם הוא קומה שלימה מראש ועד עקביים. אוזניו קבועות בראש אך עקביו נטועות באדמה. מתוך העקביים קשה מאוד לשמוע, ודווקא שם חשוב מאוד להאזין. להקשיב היטב לאמונה שמבטיחה – יש שכר לפעולתך! היזהר מפני זלזול במעשים קטנים שעלולים להירמס תחת העקביים. לכל פעולה יש שכר, לא רק לעתיד לבוא – כבר עכשיו. העתיד בא לכאן. 'עקב' מלשון בעקבות כך או אודות לכך. התורה מדגישה שנדע כי מצבי העקביים, הזמנים היבשים ונעדרי התחושה אמורים להיות סיבה טובה לישועה. אם זיהית שמקומך בעקביים, אליך יוצאת הקריאה 'תשמעו'. תקשיב היטב משום שכאן חשוב מאוד שתשמע את מה שצריך לשמוע. הקול מעורר את הכוונה וכשאדם משמיע לאוזניו את האמונה, וגורם לה להדהד היטב במוחו – היא מחוללת רעמים שמיישרים את הלב (עי' ליקו"מ תורה ה'). לב ישר מוכשר לקבל שמחה, בבחינת "ולישרי לב שמחה".

 

פרשת עקב – שיראו עליך שאתה מרוצה (משנת תשע"ב)

בס"ד

מי זקוק לשכר, לתמלוגים? אותו אדם שזקוק לחשק. אם מציעים לנו שכר עבור עבודה, מתכוונים לרמוז לנו דבר מה עמוק יותר, חפשו פנימה.

הוא יצא מלשכת המנהל מופתע ונבוך. זה עתה הסתיימה לה הפגישה, והיא הותירה אותו מבולבל ביותר. המנהל דיבר על תמלוגים והטבות, תוספת שכר, עניינים שאמורים לעניין עובדים מתחילים הזקוקים לתמריצים כספיים. הוא, חבר וותיק בחברה, שותף למחצה, אינו זקוק לכל אלה. החברה בראש מעיניו, הצלחתה, הצלחתו האישית היא.

הנהל נשמע מוזר, אולי גם מדאיג.

הוא ישב עם עצמו וחשב. ואז גם הבין. אם מדברים איתי על תוספות ותמלוגים, מן הסתם התנהגותי החיצונית מעוררת חשש. אני נראה לאחרונה פחות נלהב, אולי גם מעט פחות מעורב. המנהל מבקש לעורר אצלי חשק, לגרום לי לגלות עניין נלהב יותר בחברה. אז הוא מציע לי את ההצעה המתבקשת ביותר.

***

העולם מלא באנשים שעוסקים בעיסוקים שונים. מה מניע את כל אלו?

שכר, כמובן.

השתכרות היא מרכיב מכריע בעולם העשייה ובתחום היצירה. שכר לא רק מאפשר את קיומו של כחעובד, הוא זה שגם מעניק לו את המזון החשוב מכל, חשק. מעסיקים יודעים זאת היטב. עובד יעיל חייב לפעול מתוך חשק ומעורבות אישית, ואת התוצאה הזו יוצרים באמצעות תמלוגים ומתן שכר, הטבות ומענקים. אם אין חשק, אות ברור הוא שאין מספיק שכר, או שמא, אין מספיק הכרה והרגשה בשכר. כך או כך התוצאה אחת היא, רפיון, רשלנות, הזנחה.

כך גם בעבודת הבורא. הרבה דברים חשובים ויקרים, נחשבים אצלנו למשימות קשות ומורכבות, בשעה שהן עצמן, כלומר המטלות, אינן סבוכות כל עיקר. אלא מאי, הקושי נובע ממחסור חמור בכח הנעה, מה שנקרא חשק. אין לנו מספיק הרגשה בשכר נצחי, שכר אמתי וחיי נצח, חסרים לנו מושגים.

כשם שפרצופיהם שונים, ודעותיהן שונות, כך גם עולם המושגים שונה בין אדם לחברו. על מנת לעורר את החשק הרצוי, יש לתגמל כל אדם בהתאם להשגותיו. לאחד תספיק רמת השתכרות מסוימת, האחר לא יגלה בה כל עניין, הוא זקוק לתגמול שונה. ילד יסתפק בצעצוע נוצץ, אדם בוגר יתעניין ברווחים נחשבים יותר.

בסך הכל משל

בפרשת השבוע פונה אלינו בורא עולם ומדבר על שכר:"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם… וְאָהֵבְךָ וּבֵרְכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִּטְנֶךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ דְּגָנֶךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". מבטיחים לנו שכר עבור יהדותנו. ההבטחה הזו תמוהה מעט. ראשית, אם מבטיחים שכר, אות הוא שהעבודה אולי לא בוצעה לגמרי בסדר, מבקשים לעודד אותנו, להעניק תמריצים?

שנית, מקובלנו מחז"ל "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". העולם הזה הוא שטח עבודה, את השכר מקבלים רק שם, למעלה, לא כאן. ובכלל, איזה מין שכר זה, שפע, פרנסה, דגן תירוש ויצהר. עד כאן הגיעו המושגים שלנו?

 

אכן כן, פרשת עקב מציעה לנו שכר, והסיבה לכך פשוטה. עברו עלינו מאורעות לא פשוטות, ידענו גלות וחורבן, איבדנו את כל הקדוש והיקר. מטבע הדברים, ולאור מאורעות שכאלו, משהו בכושר העבודה שלנו נפגע. גלות וטלטול הינם גורמים מובהקים לרפיון, חולשה והעדר חשק. חייבים לעודד אותנו, להפיק מתכנו חשק חדש, חיות, לגרום לנו לגלות עניין ולהיות מעורבים במטלות היהודיות אותן אנו מקימים. ולכן, פונה אלינו בורא עולם ומציע שכר.

אך לא זו הכוונה. השכר שהוצע לנו ממש לא נועד למלא את מאוויי הנפש שלנו. מי כמו אבינו רועינו, יודע ומבין לבב בניו האוהבים. לא היתה כוונה להשביע את הנשמה שלנו בדגן תירוש ויצהר, יש לה מושגים שונים לגמרי. תיאורי השכר הללו אינם אלא משל.

 

החשק האמתי של יהודי, מצוי פנימה יותר. לא על שכר חומרי תחייה הנפש, רק על מזון רוחני וזך יותר. האמונה והדעת, הדבקות, והרגשת החביבות והמיוחדות אצל בורא עולם, אלו הן התחושות המעניקות ליהודי חשק לעבודת הבורא. את השכר הזה, האמתי והנצחי, מבקשים להעניק לנו, תיאורי השכר שמזכירה הפרשה לא באו אלא להביע באופן הברור והרהוט ביותר את החביבות המיוחדת שיש לנו אצל בורא עולם.

ואיך מביעים חיבה?

מדברים על שכר, על טוב. מספרים לך שאתה אהוב, רצוי, חביב. ואת המילים הללו בדיוק מעביר לנו השם יתברך באמצעות הבטחת השכר. ואם התעורר הצורך לדבר על כך, אות ברור הוא שיש מה לתקן. מן הראוי שיראו עלינו מעט יותר חשק, מעורבות, רצון ושמחה בעשיית המצוות. שיראו עלינו שאנו יודעים ומודעים לחיבה ולחביבות שלנו אצל השם.

לשמור ולעשות

וכאן הבן שואל. ובכן, את עבודת הבורא יש לעשות מתוך שמחה וחשק. אך מה עם כל אותם עניינים בהם אינני יוצא ידי חובה, נכשל, מועד, פוגם.

גם על כך מדברת הפרשה. "והיה עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם". למעשה, מבקשים מאתנו דבר פשוט בתכלית. "ושמרתם ועשיתם". עליך לשמור על התורה. כלומר, להשתדל לעשות, לקיים ולהתקדם. אך מעבר לכך, לא עליך המלאכה לגמור, כי אם לשמור! ואיך שומרים?

רביה"ק הנחיל לנו דרך פשוטה ומדויקת, התבודדות וחשבון נפש.

כעת החלוקה ברורה. במשך היום כולו, אנו עסוקים בעבודת המלך, נדרשת מאתנו עבודה נלהבת. מלאת חיות, חשק, סיפוק. ואת כל אלו חשוב שנביע בפומבי, מתוך שמחה, אושר, חיות, וללא חשבונות ודאגות.

בנוגע לכל החסר והבלתי מושלם. יש להשתדל ולשמור. שעה אחת ביום, שעה של לב נשבר. זמן מסוים בו ניגשים בהכנעה וערגה לפני בורא עולם ומספרים על הכל. על המעידות, הכישלונות, על כל מה שרצינו לקיים ולש ממש הצלחנו. ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שומרת גם את החלקים שטרם זכינו לקיים ולעשות. כעת אין זו הזנחה פושעת, איננו מתעלמים או שוכחים, אנחנו משתדלים.

 

 

פרשת עקב – כשבכפות הרגליים יתחילו לשמוע

בס"ד

לכל אדם יש בחיים מצבים שונים, לפעמים הוא מחובר לראש ולעיתים לידיים ולרגליים, יש מצבים בהם הוא שרוי בעקביים. ושם יש עבודה גדולה.

המרגלים לא הבינו איך מסתכלים על ארץ ישראל, הם חיפשו את היופי וההדר אבל לא במקום הנכון. הם הביטו על הכל, רק לא למטה, על העקביים.

פרשת השבוע מכוונת למקום הנמוך ביותר בקומת האדם, לעקביים. "והיה עקב תשמעון", את הדיבורים הללו משמיע משה רבינו דווקא אל התחתית, משום שבפעם הקודמת כאשר כמעט נכנסנו לארץ, העקביים עיכבו אותנו. כעת כדי להכשיר את הכניסה אל הארץ מוכרחים לדבר גם אליהם, אל הרגליים והעקביים, ששוב לא יעכבו אותנו.

*

כזכור, המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, הכניסו טרוניה בלב העם והסיתו להתנגדות, התוצאה היתה ארבעים שנה במדבר. המרגלים נפלו בעטיו של העקב. הם לא השכילו להבין את קדושת הארץ ולא הצליחו לרדת לעומק הדרה ופארה, וזאת משום שלא ידעו היכן לחפש את קדושתה. הם ראו את ילידי הענק, ראו את פירות הענק, השקיפו על כל מה שסביב, אבל לא השכילו לרדת לסופם של דברים. ודווקא שם, בעקביים ובתחתית, משתרעת קדושתה של ארץ ישראל. הארץ הזו מגלמת את רצונו הקדום של השם יתברך שיעבדו אותו מתוך העולם הגשמי, מסוף המעשה, מתחתית ההשתלשלות. המרגלים שהסתגלו לגבהים הרוחניים של המדבר, לא הבינו זאת ופגמו בקדושת הארץ. בתוכחתו, הולך משה רבינו וסוקר את כל השגיאות שנעשו עד כמה ומלמד אותנו איך עושים מחדש את הצעדים אל הארץ.

שכר ועונש

בפרשה מלמד אותנו משה רבינו את תורת הגמול – השכר והעונש. אחד מסימני הבגרות של אדם זהו השלב בו הוא מבין את עניין השכר והעונש. ילד קטן חי בעולם בו שום דבר לא קשור לשום דבר. הוא מושך חפץ ולא מבין מדוע משהו חבט לו בראש. מרביץ לילד אחר ולא מבין מדוע החזירו לו מכות. מוח של תינוק אינו מסוגל לקשור בין אירועים ובין מעשה לתוצאה. בפרשת השבוע מלמד אותנו משה רבינו להתחיל לצרף את חלקי הפאזל לתמונה מלאה.

כמו בפאזל גם בחיים החלקים שאמורים להשתלב ולהשלים זה את זה דווקא הם עלולים להתפזר לפינות היותר מרוחקות. כדי להשלים את הפאזל יש למצוא את החלקים המתאימים, לדלג על הפער ולהצמיד אותם זה לזה. בין האוזן לעקב הרגל מפריד מרחק גדול. היא מצויה בראש והוא בתחתית הרגל, והתורה הקדושה אומרת לנו השבוע "עקב תשמעון" – התורה מסמיכה את איבר השמיעה שבראש לאיבר שבמקום הנמוך ביותר ברגל. המרחק שבין האוזן לעקב אחראי לאחת התופעות המסוכנות ביותר עבור חיי עבודת השם – "מצוות שאדם דש בעקביו".

מה יכול לגרום לאדם לדוש בעקביו מצוות, לרמוס אותן ולזלזל בהן? הוא הלא ירא שמים וזהיר בקלה כבחמורה. אחת הסיבות לקרירות ברוחניות ולנפילה במצודת ההרגל זה המרחק שבין האוזן לעקב. עד שהדברים המושמעים על האוזן יורדים ומחלחלים ומתיישבים בעקב, לוקח זמן רב, המילים שהיו רותחות כשהדהדו באוזן מצטננות עד שהן מגיעות לרגליים. האתגר החשוב ביותר של כל יהודי הוא להוריד את יהדותו מהאוזן עד עקב הרגל. גם התורה כשניתנה לנו עשתה את דרכה מהשמים אל הארץ. וכך כל יהודי יכול וצריך לקבל תורה, וכדי לקבלה צריך להורידה.

וזהו המסר של הפרשה אלינו: אל תפרידו בין מעשה לתוצאה, ואל תרחיקו את מה שאתם שומעים באוזן מהדבר שהינכם דורכים עליו. יכול מאוד להיות שהגרגירים הלא חשובים הנרמסים תחת כפות רגליכם הם-הם הדברים הגדולים ששמעו אוזניכם. הדברים הללו נאמרים סמוך ונראה לשער הכניסה ארצה. ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר להבנת הרעיון הזה. הארץ הקדושה הזו משלימה פאזל של עליונים ותחתונים, רוחניות וגשמיות. ארץ ישראל דורשת וגורמת לבאים בשעריה שלא להתעלם מהארציות ולא לרמוס אותה ברגליים, רק אדרבה לאסוף את כל העקבות שבחול ולהעלות לשמים.

חידוש העקביות

הזכרנו את המכשול הגדול של המצוות שאדם דש בעקביו. אחת הסיבות הנוספות לכך קשורה דווקא לעקביות. כאשר הינך מבצע מטלה מסוימת באופן עקבי יום אחר יום, אתה עלול לאבד את החיוניות ולבצע את הדברים בלי טעם וריח, כמו העקב הבלתי מרגיש שבתחתית הרגל. ארץ ישראל מכניסה את האדם לקביעות בקדושה. עבודה יומיומית בשדה. היא מרגילה אותו להימצא תמיד במקום של קדושה, ולכן דווקא בה נדרשת ביתר שאת הזהירות מהסתגלות פסולה. שמיעה היא אמצעי חשוב להתחדשות. כשמסתובבות בעולם שמועות יש באוויר תחושה שמשהו חדש מתרחש, יש חדש. כתיב "היום אם בקולו תשמעו", השמיעה מסוגלת לתת את התחושה שהכל מתחיל בעצם היום, רק היום – אם רק ניאות לפקוח אוזניים ולשמוע. צריך להשמיע את החדשות והחידושים לעקביים, לחלקים העקביים שבנו ולמעשים שנעשים דבר יום ביומו, כביכול אותו דבר, כאילו באופן החוזר על עצמו.

העקב הוא גם המקום של הדור שלנו. דורות ראשונים היו גדולים וחשובים, ככל שמתקרבים אלינו שיפוע ירידת הדורות מתחדד. הדור שלנו קרוי דור עקבתא דמשיחא. משיח קשור לעקביים. משיח יוכל לבוא רק כשנתחיל להאזין ולשמוע את דבר השם ואת מציאותו אפילו מהדברים הפשוטים ביותר שבכפות הרגליים.