פנחס – להיחלץ ממעגל הקסמים

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"ב)

החיים הם מרוץ ולא תמיד אנחנו מדביקים את הקצב, ולא תמיד הכיוון מתאים לנו, וכמעט תמיד אנחנו ממשיכים לרוץ, זה חזק מאיתנו. יש דרך החוצה?

זה פשוט לא התאים לו יותר. העבודה הלחוצה הזו בשעות לא שעות. המרדף הבלתי פוסק אחרי תנאי קיום בסיסיים, ובעיקר העובדה שאחרי כל ההשקעה מאומה לא נשאר ביד. רק בור עמוק יותר של חובות. הוא החליט לעצור, ואז הבין שאי אפשר. הכל רץ מהר מדי.

יום אחד נתקל בספר אחד שדיבר בשפה אחרת. שונה לגמרי מכל מה שהכיר. לא היו שם פתרונות עסקיים, גם לא טיפים ועצות להגדלת ההון. היו שם דיבורים פשוטים לגמרי שהציגו את העולם מנקודת מבט אחרת לגמרי. היתה שם אמונה כל כך תמימה, ולא פחות מכך, יציבה. וזה תפס אותו. הוא התחיל לחשוב אחרת, ולאחר מכן גם לדבר אחרת. אנשים מסביב הרימו גבה, הסתייגו, ביררו האם הכל בסדר. והוא בשלו, מה איכפת לו בעצם.

ואז, כשישב פעם עם עצמו וערך מאזן. חבטה לו ההפתעה על שולחן העבודה. הוא הבחין לפתע שגם הכסף וכל השאר, החלו להתנהג אחרת.

*

המציאות חזקה כמעט יותר מכל דבר. כמה אנשים בעולם היו מעוניינים לנהוג אחרת מהאופן בו הם נאלצים להתנהג. לחיות בצורה שונה מזו בה הם מבלים מאז ומתמיד. ולהתעסק בנושאים שונים לחלוטין מהתחומים בהם הם מדשדשים על כורחם זה שנים? המון, בעצם כולם.

יותר מהכל יש כאן כבילות אומללה למעגל חיים הנע על צירו במהירות מסחררת שאיננה מאפשרת כל התנתקות. באופן אישי אנשים רבים היו מעוניינים להתנהג בצורה הרבה יותר ישרה ונקייה מזו בה הם נאלצים לנהוג בפועל. אולם הסביבה מכתיבה, השקר שולט בעולם, והזיוף שולח גרורות גם ללבות ישרים וטובים. אנשים רבים נוטרים בליבם פינה חמה לערכים טובים וטהורים של יגיעה בתורה, הסתפקות במועט, חסד ועזרה לזולת. מעשים נאים שספגו בבית אבא, שיחות חמימות שהשמיע המשגיח אי שם בשנות הישיבה המתוקות. בתוך מערבולת הקיום, מפציעים בליבו של כל אדם יקיצות שכאלו. הוא חושב אז לעצמו: 'אולי הגיע הזמן לחזור לשם, אל החיים הטובים והמתוקים. אל היושר, אל הטהרה, אל מסירות הנפש'. המחשבה הזו נוהגת להיגנז בבושה רגעים לאחר הפצעתה. 'אין דרך' הוא קובע לעצמו 'את המרוץ הזה אי אפשר לעצור'.

כך זה מסתיים בדרך כלל. העובדות כביכול מספרות על כך ששום אדם לא הצליח באמת להימלט מגורלו האומלל של עולם החומר. מי שלא יישר קו עם תביעות העולם, נהדף החוצה, נותר אומלל, מוזר, תלוש מהמציאות. והמחשבות הללו מרתיעות את רוב הרהורי התשובה שהיו עשויים לקחת אותנו למקומות חדשים וטובים מאוד.

הגרוע מכל זו המסקנה. אדם בשלב כלשהו, שואל את עצמו בתסכול. מדוע זה מתנהל כך, באופן שאי אפשר להסתדר, לחיות חיי פנימיות אמתיים, להיות ישר ותמים בלי להפסיד ולהיות אומלל?

בכל זאת יש פתרון

אמת ויציב. העולם הזה 'עלמא דשקרא' הוא. הרמאות שולטת, השקר חוגג, ויראי חטא מאוסים ובלתי נחשבים. חיי מסירות נפש לתורה, נאמנות אמיתית לאמונה, והתנהגות ישרה ותמימה, נחשבים בעולם כערכים מוזרים שאינם שייכים באמת למציאות. ובכל זאת, בורא עולם הוא שמחולל בכל רגע את המציאות הזו כפי שהיא. ובתוך המצבים הללו, הוא גם שתל עבורינו את המפתח שיכול לפתוח עבורינו דלת לחיים אמתיים גם בעיצומה של סערת קיום רעשנית.

חיבור פנימי אל נשמת היהדות ואל שמירת התורה, נוצר אצל כל אחד מתוך התקשרות עם חכמים מנחילי תורה. ניתן לראות זאת בחוש. אנשים הקשורים לחכמים ומנהיגים אמתיים, יתנהגו בהתאם. התורה והאמונה יהיו ברורים יותר בעולמם. דבקות בחכמים וצדיקים מהווה איפה, יסוד מרכזי בחיי הנפש ובאיכות החיבור שלה אל הקדושה. ובמקום הזה יש לחפש גם את הדרך לצאת ממעגל הקסמים המסובב אותנו במלכודת קיום אין-סופית.

העניין פשוט. העולם איננו רק חידה סתומה. יש למציאות הזו פתרון, והוא מצוי בידיהם של צדיקים וחכמי אמת. מי שמחפש אותם, הוגה בתורתם, דבק באורחותיהם, ומבקש באמת ובתמים למצוא באמצעותם את השער אל הדרור האמיתי משגיונות העולם. ימצא את מבוקשו לבטח. רק יש לחפש.

והחיפוש הזה גובה מחיר כלשהו. מטבע הדברים צדיקים המדברים על אמונה, השגחה, רפואת הנפש וכדומה. נראים בעיני העולם באופן מוזר, שונה, בלתי נהיר. ומי שדבק בהם ומגשש את דרכו לאורם, חייב לשם כך להפקיר הכל, ולדבוק במטרה. הוא חייב להזכיר לעצמו שוב ושוב, מי אני, מה אני מחפש, לאן אני חותר. ומה הם הדברים החשובים לי באמת. אם השאיפה המרכזית היא, להיחלץ מדמיון מעגל ההבל והריק ולכרות ברית עם האמונה הישרה וערכי הקדושה, הרי שאין כאן כל ספק. אני אחפש בכל מחיר את מי שידריך אותי אל היעד הזה.

המפתח לכל ההצלחות

וכאן גם מצוי המפתח לכל בעיות הקיום. אנשים נוטים לחשוב כביכול קשים הם החיים, סבוכים ומאיימים. נכון, ולא נכון! נכון בהחלט שיש כאן בעולם הפרעות וקטרוגים. יתכן בהחלט שאנשים רבים הפסידו והסתבכו. אך יש פתרון – המתקת הדינים. אדם שחייו סובבים סביב חיפוש, ערגה, ותשוקה מתוך התמסרות ונאמנות למטרה, מגלה את נקודת ליבו. הוא חושף את הטוב החבוי וגנוז בתוכו. הטוב הפנימי הזה כשהוא מתגלה ומאיר, ממתיק ומבטל כל הפרעה ודין.

את הסוד הזה מלמדת התורה בפרשת השבוע. "פנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל בני ישראל. הנני נותן לו את בריתי שלום". פנחס סמל מסירות הנפש. בפתיחת פרשת השבוע פורסת לעינינו התורה את התוצאות הישירות של מסירות נפש "ברית שלום". אתה מעוניין לחיות חיי שלווה ושלום. להסתדר כאן בעולם ולא להסתבך. הדרך הטובה ביותר, תתמסר. אין דבר המסוגל להמתיק דינים ולבטל הפרעות ברוחניות וגשמיות, כמו התמסרות כנה ואמיתית לחיפוש האמת בנקודת הלב.

 

 

 

 

תורת הרמזים

בס"ד

קנאות היא התורה שבעל פה, מה שאתה אמור להבין אם ליבך ער. המקנא עושה לפנים מהשורה, וזוכה לפנים משורת הדין.

בכל יהודי יש 'פנחס', זו הנקודה הפנימית שאינה מוכנה להיכנע לגורל ולקבל את הריחוק כמובן מאליו. והיא שמהפכת דין לרחמים.

יש דברים שאומרים לך בפירוש, ויש שנאמרים ברמיזה. התורה מורכבת משני החלקים – המפורש הלא הוא כתוב על ספר התורה, ויש גם מה שאינו כתוב אבל מרומז היטב למי שעיניו פקוחות. מה יכול לגרום לאדם להתחיל לחפש רמזים? ואולי ראוי להקדים ולשאול מדוע חסרים רמזים?

התורה מפרשת במילים ברורות את האסור והמותר, ולאדם יש ברירה לבחור בחיים או להיפך. עד כאן החלק הנאמר, מכאן ואילך עולם הרמזים. כותב רבי נתן: בכל מה שנוגע להכרעה באיזו דרך ללכת, למי להתקרב ובאיזה אופן לעבוד את ה', על האדם להבין זאת מעצמו ומתוך חיפוש, משום שתחום זה אינו כתוב במפורש על הקלף ובדיו. כאשר אדם מפרש שיחתו לחבירו הרי היא מורכבת משני חלקים, הצורה המילולית שנאמרת במילים ברורות, ומעבר לה יש גם שפה בלתי מילולית, שפת הרמזים. מה שאי אפשר לפרט בפה, מבטא אדם ברמיזה, באצבעותיו. התורה הקדושה אף היא מדברת בפירוש וברמז, וברמיזותיה היא מצפינה את הסימנים העמוקים ואת התורה שבעל פה.

*

כיצד מפענחים רמזים? דרוש כאן בעיקר לב, פחות מוח. כדי לפענח רמזים יש למצוא אותם, ואי אפשר למצוא מבלי לחפש. אדם עשוי לחפש רמזים רק כאשר הוא משתוקק למצוא מטמון ומאמין בקיומו. מי שזקוק לישועה יחפש כל קצה חוט שעשוי להוביל אליה. ואם הוא יידע ויאמין שמאן-דהו מחזיק ברשותו את הדבר הדרוש לו, לבטח יטה אוזן לכל דיבור היוצא מפיו ויפשפש בתנועותיו ובקריצות עיניו למצוא רמזים שיובילו למטמון.

בנקודה זו קיימים הבדלי גישה מפליגים בין לומדי התורה והוגיה. הרבה הוגים בתורה אבל מעטים קשובים גם לרמיזותיה. הרוב יוצאים ידי חובתם בציות למילים הכתובות, ואשרי להם. אבל יש צדיקים ואנשים פשוטים שנפשם כוספת למה שלמעלה מזה. הם מטים אוזן לא רק למילים, גם לרמזים. סמל ומופת לכל הנשמות הללו הוא לבטח פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

ברית השלום

בפרשת השבוע גומל השם יתברך לפנחס על קנאותו בברית השלום. הוא עשה מעשה לא פשוט כלל ועיקר, ומלבדו איש לא ההין לשאת זאת על שכמו. כרוכים במעשה עזות דקדושה, טוהר הכוונות, מסירות נפש והזדקקות לניסים רבים כמובא במדרש. קנאות היא בחינת התחסדות, מעשה של לפנים מן השורה. ההלכה אינה מחייבת אבל "קנאים פוגעים בו". הקנאות אינה רק מה שמשתמע ממנה בשטחיות – מעשה תקיף וקיצוני – קנאות היא תורה שבעל פה. כדי לקבל תורה שבכתב די בהסכמה לקבל, אבל תורה שבעל פה לא תינתן אלא למתקנאים עבורה. נדרשת כאן ערנות מופלגת לשמוע לא רק את המילים, אף גם להאזין לרמזים.

הקנאות היא אומנותם של צדיקים מיוחדים דוגמת פנחס ואליהו הנביא, דוגמת אברהם אבינו החוגר מותניו ללחום במלכים. בכל האירועים הללו, היה זה צדיק מיוחד שסיכן את עצמו ויצא מחוץ לחומות כדי לגאול נפשות אבודות. אם זה אברהם אבינו שהציל את לוט עבור הנקודות הטובות החבויות בו (כדפירש מוהרנ"ת בהלכותיו), ואם זה אליהו הזועק בהר הכרמל "ואתה הסבות ליבם אחורנית", וכמובן פנחס בן אלעזר שמהפך את מידת הדין לרחמים. הקנאות היא גישתם של צדיקים שאינם מוכנים לקבל אובדן של אף יהודי, ויהי זה האחרון שבעם.

כהונת פנחס

אבל האומנות הזו אינה נחלתם הבלעדית של צדיקים, גם מאיתנו נדרשת מידה של קנאות. התורה הקדושה מדגישה שקנאותו של פנחס מתעוררת מתוך הקהל "ויקם מתוך העדה", ולא בכדי. פנחס בן אלעזר זכה בכהונה רק לאחר שהרג את זמרי, הוא לא נמנה עם בני אהרן שהתקדשו לכהונה, ואף לא היה עתיד לזכות בה בירושה, משום שנולד קודם לכן. כהונת פנחס אפוא, היא כהונה שבאה מלמטה ולא בהשפעה שמימית, וזו הוראה נפלאה עבורנו:

יש בכולנו בחינה של פנחס. לא נולדנו על ההר ועל פי תחושתנו לא נועדנו מרחם לגדולות ונצורות. אבל היה כאן איש אחד, פשוט ויושב בתוך עמו, שדווקא כאשר החולשה פשתה בשולחן המזרח הוא קם וזכה לנצח נצחים בחלקו ובכהונתו. הוא עשה זאת רק מפני שרוחו היתה קשובה לרמזים ולא רק למילים הכתובות. בדרך כלל אנו לומדים תורה מן הכתב. ועל פי הכתוב לא תמיד נראה שיש לנו מה להוסיף או לחדש. נדמה שהכל נקבע כבר מלכתחילה, גם גורלנו והמקום אליו נזכה להגיע. אבל מי שמאמין שבתוכו יש מטמון והוא מוכרח למצוא אותו כדי לחיות, לא יסתפק במה שכתוב – הוא יקנא לכבוד נשמתו ולא יסכים לגורל מוכתב מראש. הוא יפקח את כל חושיו ויאזין בכל תשומת ליבו, ואז תתגלה אליו תורת הרמזים. תורה זו מקורית היא, איש לא חרש אותה ולא ניצל את אוצרותיה הבלתי נדלים. זו תורה פרטית שלך, האיש המחפש באמת (ע"פ ליקו"ה, אור"ח – ברכות השחר ה').

 

 

 

זכות הציבור (לא) לדעת

בס"ד

רביע השעה שעשיתי לצידו של פרוספר, על כורחי עשיתיה. כשם שאין אדם בוחר בצרותיו כך אינו בורר את שכניו לספסל ההמתנה. פרוספר נחת לצידי עם כל מה שכלול בו, והרבה דברים היו כלולים בו. ראשית כל מילים, האיש לא חדל ללהג. אחר כך שאלות, ישמרנו ה' ויצילנו מכל צרות. למפרע מצאתי בו התגלמות הישראלי המעודכן שכל רכילויות ארצנו שגורות על לשונו. "או שאני תמים או שאתה באת מהגיהינום", אמרתי לשכני הזמני, "מאיפה לך כל המידע הרע הזה?!"

די מהר הגענו להצהרה הצפויה, פרוספר טען לאתיאיסטיות מוחלטת. לא מאמין בכלום וזהו. "תראה", הוא מתרכך מהר מדי ומסביר לי, "אני אדם טוב שמאמין לאנשים ואם תדבר איתי עוד רגע, אני שלך. הבעיה שרימו אותי. ראיתי יותר מדי נכלוליות, יותר מדי שקרנים. נמאס, לא מאמין לאף אחד וזהו".

אז זהו, שפרוספר חידד בקרבי הבנה מפורסמת אך דרושה עדיין להפנמה, היכן עובר קו הגבול בין מה שזכות הציבור לדעת לבין מה שזכותו שלא לדעת?

 

שאלה מעין זו, אילו הוצגה בציבור הכללי, נידונה היתה על אתר לפסילה. מי שׂמך שר ושופט עלינו?! הטיפוס המערבי רגשן ופחדן, נסער ושוחר חירות. לא מסוגל לראות תיעודי זוועה של דאע"ש, זה גומר אותו. נופל שוב ושוב במכמורת פיתויי היצר ונפשו יודעת כמה רע לו. אבל אם רק תעז להציע לו לסנן ולא במעט את הגועל נפש שמוזרם ללא הרף אל ביתו וכיסו הוא יזעם, מי אתה שתחסום את התכנים שלי. רוצה הכל פתוח. ארבע כיווני ירי לתוך הסלון. לך תבין אותו.

הטיפוס המערבי מתקשה לעכל את הרעיון שהוא, האיש החזק הבוגר והנבון, זקוק למנגנון הגנה. מה, הוא ילד?! בשביל מה יש לו שכל? מנגנון ריסון חיצוני מצטייר כמו סוג מסוים של קלון. אבל אנשים שוכחים שבמקרים רבים כל כך הם נאלצים להזדקק לשירותיהם של חסמים ומרסנים מלכותיים. אנשים שסובלים מעודפי שומן בשלב מסוים עשויים להבין שלבדם לא יצליחו לבלום, הם זקוקים את המישהו שיעשה זאת עבורם מבחוץ. כך גם במקרים חמורים של התמכרות. אלו שהגיעו לאדמה והשתטחו על הקרשים יהיו מוכנים לבקש בפה מלא תמיכה, עזרה, וחילוץ מעצמם. יש את השלב הזה שאדם מבין שהאויב המר ביותר שקם כנגדו, אפשר שהוא – הוא עצמו. הבנה זו לבדה מצדיקה תעודת בגרות. הבעיה שעל פי רוב זוכים בה רק בתחתיות. כשאין יותר לאן ליפול ולהתרסק.

בקרב המחנה דומני שהשאלה עודנה מתקבלת. ברור לכל ירא אלוקים עד כמה חשובה ביקורת פנימית ועד כמה נחוצה המסננת שתשאיר את מה שאין לנו כוח להתמודד איתו, בחוץ. יש שלב התפתחותי מסוים בו אדם מבין שאת החיים האלה צריך פשוט לעבור בשלום, ואז הוא מוכן להישיר מבט אל עצמו ולהפנים שהוא לא באמת מסוגל לשמור על שפיותו, ואילו הדבר ניתן לבחירתו הבלעדית הוא היה הורג את עצמו רוחנית וגם גשמית. נס שהקדוש ברוך הוא מצילו מידי עצמו. כדי להגיע להבנה שכזו נדרשת בראש ובראשונה ההשגה הפשוטה שיש תכלית לעולם.

 

אחד המנגנונים הבוגרים והאחראיים שאנו רשאים להתהדר בו, זו הביקורת הפנימית בעיתונות החרדית. עדיין יש דברים שלא חודרים אלינו, ולפעמים מדובר במה שהעסיק במשך שבוע שלם את האקטואליה הישראלית ואנחנו לא יודעים כלום, נו אז מה. נהג המונית יודע, פרוספר מחדר ההמתנה יודע, כל העולם יודע ורק אנחנו לא מעודכנים וזה מה שיפה אצלנו. אבל חוששתני שאנו משוחחים על  הכותל המערבי, שריד לתקופות שפויות שמי יודע מה נותר מהן. העיתונות החרדית, גם אגפיה הפחות שמרניים כביכול, עדין משמרת באדיקות את קו הגבול היפה הזה שמרשה לעצמו להותיר מחוץ לאקטואליה את כל מה שמכוער ובלתי ניתן לעיכול. אפשר בהחלט להתווכח על טוהר ההשקפה ונועם ההגשה, ועדיין אין כתב עת חרדי שיעז לחצות קווים אדומים.

אבל מה שנכון בנוגע חומר מודפס, ממש לא נכון לגבי חומרים דיגיטליים, והם אגב ממלאים מקום הרבה יותר משמעותי מכל מה שהודפס אי פעם. מחוץ ומסביב לעיתון השמרני מוצף הציבור במקורות מידע אחרים, חרדיים כביכול, על מקורות אלו לא חלים כללים ויש לכך כמה סיבות. לפחות אחת מהן היא העובדה שצנזורה מתקשרת אסוציאטיבית לחומר מודפס. רכילות דיגיטלית ומוקלטת היא הרבה פחות מכוערת.

 

במרכזן של כמה מהפרשיות שהסעירו את הציבוריות הישראלית לאחרונה, שב על עצמו אותו מעשה נורא שמוציא את בעליו מכלל ישראל. כמיטב ההרגל מתפתח לאחר מעשה מרדף האשמים, על מי ישית הציבור ההמום את האחריות. מה שצרכני התקשורת העייפים לא מצליחים להפנים, מבין כל ילד יהודי; למקרים מזעזעים אלו יש לפחות שני אחראיים משמעותיים, ושניהם חולקים קורת גג אחת ושמה, תקשורת.

לאשם הראשון קשרי משפחה ישירים עם המושג לשמו התכנסנו – 'הצנזורה', גוף שצונזר לחלוטין מהמרחב החדשותי הכללי. אין צנזורות, זכות הציבור לדעת הכל. הכלל אומר שהציבור אוכל מה שמאכילים אותו, והכלל השני אומר שאל מה שהציבור אוכל הוא מסתגל. ככל שאתה שוטף את עיני הקורא בעדכונים על מעשים איומים, הינך מקרב את הזוועה אל שׂכלו והופך אותה לאפשרות לגיטימית. האשם השני זו הרכילות. היא רוצחת בדם קר. אז נכון שהצרה הזו שייכת לאנשים מהצד השני של המדינה, ולא לנו הישרים והתמימים. אבל היא כן שייכת לנו. לא תמצאו בחוצותינו רכילות גסה אולי, אבל רכילות סתם תמצאו. עוון לשון הרע הוא חטא נושן, הצרה היא שבמהדורה תקשורתית יש לחטא הזה צליל מקצועי, אם לא ריכלת אינך עיתונאי רציני. הלו, הלכות לשון הרע ורכילות עדיין אקטואליות.

 

 

חמש דקות על הפרשה – פנחס (אודיו)

בס"ד

קנאות ומקוריות

האזינו:

פרשה בחמש דקות – פנחס

פרשת השבוע מחזירה אותנו לאירוע משמעותי מאוד שנדחק אל שולי הפרשה הקודמת, אבל גרם לטלטלה עזה ונרשם לדורות – פנחס בן אלעזר מקנא להשם והורג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון.

רק השבוע זוכה המעשה הזה לאישור שמימי מלא, ואפילו לברכה מיוחדת מאת השם. פנחס זוכה בברית השלום "הנני נותן לו את בריתי שלום". הסתירה מדהימה כמובן, פנחס עושה מעשה קנאות והורג נשיא שבט בישראל, ובתמורה מקבל את ברית השלום, סמל האחווה והרעות?!

כבר בנקודה זו ברור לנו שקנאותו של פנחס היא עניין מופלא ולא הדבר השגור על הלשון. פנחס בן אלעזר לא פעל בכפפות של משי, הוא הרג. ועם זאת מעשהו מוליד שלום, וכפי שמלמדים הצדיקים ומובא בכתבים, במעשה זה ממתיק פנחס הכהן דינים מעל עם ישראל. ועדיין לא הבנו מה משמעותה של הקנאות.

כשנלמד נגלה שזהו אחד הכלים החשובים ביותר שכדאי להשתמש בהם דווקא בדור הזה, ולא, אין הכוונה לקנאות בפרשנותה הנפוצה. זוהי קנאות מזן אחר. קנאות שכולה אהבה ומקוריות.

*

המושג 'קנאה' מופיע בהקשרים טובים ופסולים. הקנאה היא משלושה דברים שמוציאים את האדם מן העולם. כל כך עמוקה היא הקנאה עד שנאמר "רקב עצמות קנאה" הסיבה שגורמת לגוף להרקיב לאחר המוות היא הקנאה. היא נוגעת עד העצם!

הקנאה היא ללא ספק תוצאה של מעורבות אישית ואכפתיות עזה במיוחד. ולכן אין דבר שיכול לחלץ מהאדם את רגש הקנאה אם הוא לא נוגע לו ולעולמו. אדם מקנא במי שהוא מעוניין להיות כמותו. אדם מקנא כאשר הוא חש שלוקחים את היקר לליבו. הקנאה כמובן יכולה להיות מופעלת בצורה חיובית או שלילית.

הקנאה הראויה המפורסמת ביותר היא "קנאת סופרים" שסגולתה להרבות חכמה.

קנאה נובעת אם כן ממקום עמוק מאוד באדם, ובמקביל היא מסוגלת לחבר אותו אל המקום העמוק ביותר בתורה. אל תורת הרמזים.

כשזמרי בן סלוא עשה את המעשה שלא ייעשה, היו שם משה ואהרון וכל גדולי האומה. איש מהם לא חרץ את גורלו. רק פנחס שלא מילא תפקיד מנהיגותי קם ועשה את המעשה. חז"ל מסבירים שהסיבה היא שעל עבירה שכזו בית דין לא מענישים, אלא "קנאים פוגעים בו". כלומר, מי שבוער לו כבוד ה' רשאי להרוג את החוטא. ולכן המעשה חייב לנבוע ממקום טהור ונקי מאוד שמקנא רק לכבוד ה'.

מסביר רבי נתן:

יש בתורה שני חלקים –  חלק נגלה וחלק נרמז. כאשר אדם משוחח עם חברו, הרי שיש את החלק הגלוי שהוא אומר במפורש. מעבר לכך יש את המשמעויות שעוברות באמצעות רמזים, באצבעות ובהבעות פנים. ככל שהשיחה נוגעת ברבדים עמוקים ודקים יותר, כך ייטלו בה הרמזים חלק רב יותר.

התורה גם כותבת בפירוש את רצונה, מה מותר ומה אסור, וזו תורה שבכתב. אבל מעבר לכך היא מרמזת רמזים וזוהי התורה שבעל פה. מה כתוב בתורה – אפשר לדעת מתוך הכתובים, אבל איך  מפענחים את הרמזים?

נקודה זו קשורה לאופן בו אנחנו ניגשים לתורה.

כדי לזהות ולפענח רמזים אתה מוכרח לחפש אותם, ולחפש אותם במלא תשומת הלב. מי שאינו יודע על קיומו של מטמון, לא יזהה את הסמנים המובילים למקום מחבואו.

רוב הלומדים מחפשים בתורה את מה שכתוב. וזו הגישה של מי שמעוניין למלא הוראות; הוא יאזין לנאמר וישתדל לבצע את המוטל עליו. אבל יש אנשים שנגשים לתורה כדי למצוא מטמון. גורל פרטי ואוצר אישי. מי שמחפש בתורה את הנשמה שלו, את החיים שלו, את ההצלה שלו – הוא יזהה את תורת הרמזים, וזו תורה שבעל פה.

בתורה כתוב מה ואיך לעשות, אבל בשאלות המהותיות שנוגעות אל הנפש שום דבר לא כתוב במפורש, אתה ורק אתה לבד, תוכל לגלות את המטמון.

מכל העדה רק פנחס מזהה את ההלכה הלא מפורשת ומקנא לה', פנחס מצא את תורת הרמזים משום שהוא חיפש אותה. כאב לו ובער לו כבוד ה'.

יש בכל אחד מאיתנו בחינה של פנחס, זהו החלק האכפתי שבנו. הנקודה הקדושה שמוכנה להתמסר כליל להצלחתנו הנצחית. לא נולדנו על ההר והתחושה היא שלא נועדנו מילדותנו לגדולות ונצורות. אבל הרי היה כאן כבר איש אחד, פשוט ויושב בתוך עמו, שדווקא כאשר החולשה פשתה בשולחן המזרח הוא קם וזכה לנצח נצחים בחלקו ובכהונתו. הוא זכה בכך רק מפני שרוחו היתה קשובה לרמזים ולא רק למילים הכתובות.

בדרך כלל אנחנו לומדים תורה מן הכתב. ועל פי הכתוב לא תמיד נראה שיש לנו מה להוסיף או לחדש. נדמה לנו שהכל כבר נקבע מראש, גם גורלנו והמקום אליו נזכה להגיע. אבל מי שמאמין שבתוכו יש מטמון והוא מוכרח למצוא אותו כדי לחיות, לא יסתפק במה שכתוב –  הוא יקנא לכבוד נשמתו ולא יסכים לגורל מוכתב מראש. הוא יפקח את כל חושיו ויאזין בכל תשומת ליבו, ואז תתגלה אליו תורת הרמזים. והתורה הזו היא תורה מקורית שאיש לא חרש אותה ואיש לא ניצל את אוצרותיה הבלתי נדלים. זו תורה פרטית שלך, האיש המחפש באמת.