על תלבושת חרדית ובין הזמנים

בס"ד

הנה אחת השאלות שכל חילוני ישאל אותך בהנחה שנפגשתם ברחוב, ביום קיץ לוהט: איך אתה סוחב על עצמך את זה? הוא מתכוון לתלבושת, חליפה שחורה, כובע שחור, ולהשלמת התמונה טלית קטן מצמר. אינך יודע שצבע שחור סופח את קרני השמש ומחמם אותך עוד יותר?! בכלל, צמר מתאים לחורף. תגיד, איך אתה מסתדר עם כל השחור והארוך והמזיע הזה?

עזוב, הוא לא יבין.

שבוע שעבר נתקלתי בשאלה מוסרית מעניינת. בחור דתי, מדריך בארגון שמציע למשפחות חילוניות הכשרת הנער לקראת בר המצווה, החל כעת ללמוד עם ילד לקראת עלייה לתורה ויש לו התלבטות מוסרית קשה. ההורים אשכנזים אקדמאים עשירים ומוצלחים, הבעיה קשורה להערה שהוסיפה האם לדף ההרשמה. בשורות בודדות היא מפרטת את חששותיה מעומס דת: הם רוצים טקס דתי בבית הכנסת אבל מבקשים מאוד לא להיכנס יותר מדי למשמעות הפסוקים, "שלא להכביד על הילד עם העניין הדתי. תתמקדו באווירה וכאלה". המדריך חושש 'להפריז' בתכנים יהודיים כדי שלא לפגוע באמון ההורים.

חשבתי על האם החרדתית הזו, היא מצפה מהילד מרגרינה שלה להישגים לימודיים. הוא צריך להיות לא רק תלמיד טוב, גם ספורטאי מעולה. לפניו בגרויות, והתמודדות חברתית במוסדות בעלי אופי תחרותי מובהק. הוא יעשה צבא. יטייל בחו"ל, והרחוב החילוני מכין לו הרבה הרפתקאות לא פשוטות. אבל הדת תעמיס עליו… החרדה מעומס דת היא אחד הדברים המדהימים שפוגשים אצל חילונים. לא מדובר בשונאי דת, אנחנו מדברים על סוג הטיפוסים שיעשו לילד ברית ובר מצווה, יחפשו רב לעריכת חופה ואפילו ישמחו לשמוע דבר תורה נחמד במהלך הטקס. אבל הדת מהלכת עליהם אימים.

 

ליהודי חילוני קלאסי יש לאורך חייו חמש תחנות שמפגישות בינו לבין הדת; לידה, בר מצווה, חתונה, גירושים ל"ע, ומוות. מכיוון שמרבית בני תמותה חולפים על פני הנקודות הללו, בעצמם או באמצעות יקיריהם, אין לאף אחד ברירה אלא להזדקק לשירותי דת. ותמיד נלווה להזדקקות הזו פחד. זו תופעה ששווה לחקור: לא מדובר בנמושות, אלו גברתנים, בוגרי צבא, אנשים שראו כמה דברים מפחידים בחיים. לא ילדים. עשו בגרות, מוציאים תואר אקדמאי בכבוד. חבר'ה שיודעים לעמוד בלחצים. ופתאום שקית ניילון, נמסים לך בין האצבעות. מה עובר עליהם?

סבורני שיש כאן עניין גנטי מסוים. יש ביהדות מרכיב שנקרא "קבלת עול". זו היכולת לסבול ולשאת אחריות אמתית. אדם יכול להיות בריון שרירי נפוח, מנהל קשוח ואיש שיווק מבריק, אבל אין לו מסוגלות לשאת עול אמתי. לסבול בלי להתמרד. זו יכולת שקשורה לחוסן אבל לא לשרירים. את הדבר הזה אי אפשר ללמוד, העניין גנטי. ואם יש כמה דברים בדת שעוברים בירושה, אז הגנום הזה הוא אחד מהם. קבלת עול היא עניין קצת תורשתי.

 

הבוקר זכיתי לשים לב לתמונה יהודית מאוד, על אף היותה שגרתית להפליא. היה זה באחד ממבואותיו של השטיבלאך השכונתי. מערכת המיזוג משום מה לא פעלה, ושני מאווררים דלוחים ניסו ללא הצלחה להפיג את עומס החום. המצב די ברור: חדר תפילה קטן יחסית עמוס במתפללים, כולם עטופי טליתות צמר עבות למהדרין, כרוכים ברצועות עור של תפילין, לבושים בחליפות, מחזיקים בסידור ונדחקים בין סטנדר לספסל מתנודד. האוויר מחניק ושום דבר לא נוח. הגיעה שעת הוצאת ספר תורה. החזן, יהודי ישיש, פילס דרך לעצמו ולספר התורה. הפנים שלו הציצו תחת הטלית, הן הבהיקו מלחות. זיעה נטפה על אפו והוא נראה כמי שעלה זה עתה מן הרחצה. ידיו רעדו ממאמץ. ניתן היה לחוש את חולשתו. הוא ליווה את ספר התורה בעדינות עד שהונח על התיבה, צעד אחורנית והתכנס בטליתו המיוזעת כשהוא מתמקד בסידורו הבלוי. אני מתקשה לשמר את התמונה העדינה לפני שתתמוסס… לאנשים שסובלים יש תנועות ספונטאניות של התנערות, התאווררות, משהו כזה.  אולי שפת הגוף שלו, אולי דווקא תווי הפנים, משהו ביהודי הזה שאלפים יש כמותו הדגיש בעיני את הפרופיל היהודי, זה שמסוגל לסבול את מנות הסבל הקטנות והיומיומיות מתוך קבלת עול. בהשלמה אצילית. זה שמסוגל להימצא בתוך המצב, גם כשלא נעים, בהכנעה שמביאה לידי חירות.

אחד המאפיינים שמייחדים יהודים יראים ושלמים במרחב של היום זו היכולת לשאת עול, והמסוגלות הזו אינה מובנת מאיליה. אדם מיוזע בדרך כלל 'מתקלף'. משיל מעליו מעיל מיותר, מקפל שרוולים, ממרפק אנשים, מתנשף, מקטר. להיות מסוגל להזיע בתוך טלית, להצטנף בדחק, לשאת את עומס החום עד אחרי "עלינו לשבח". לצאת מבית הכנסת באיטיות ולא בתרועת התנשפות. בדורנו הקליל זו מדרגה.

 

בין הזמנים בעיצומו והגוון השחור שוב כובש את המרחבים הירוקים. החופש מפגיש כל יהודי עם הדילמה הנצחית הזו: מצד אחד סוף-סוף חופש. זמן להשתחרר. לפרוק מתחים. לבלות עם המשפחה. מצד שני דווקא היציאה אל המרחבים מפגישה אותנו עם 'המוגבלויות'. כאן לא מספיק כשר ופה לא מספיק צנוע. שם האווירה נישט עפעס, וכשמגיעים לפנות ערב לפינה שפויה ויהודית איכשהו, אין מקום לזוז והחמצן אזל מזמן מהפארק. בשביל כל הרגעים התקועים האלה אנחנו יהודים. יש הרבה צבעים ביהדות אבל רק קבלת עול הופכת אותך לנושא הדגל. בצבא, שח לי פעם בעל תשובה, עושים מסעות. יש תורנות, פעם אתה על האלונקה ופעם מתחתיה, סוחב ומזיע. לא כל היהדות זה חנוכה, יש גם סחיבת אלונקה; תשעת הימים כזה, טלית מיוזעת. ושם אתה מעתיק לדורות הבאים את הגנום היהודי.

 

 

 

לסיפור הזה יש סוף טוב

בס"ד

התפילה משתבחת ככל שהיא ענייה. וככל שאתה יודע שאין לך איך לשלם על עצמך אתה קרוב יותר לשער הכניסה לארץ ישראל.

אנו חותרים כל חיינו אל היעד, ולמפרע מתברר שהיעד נברא מתוך החתירה אליו. כשאתה מתפלל ומייחל, כבר נושעת.

סיפור צריך להיגמר טוב. נסכים להאזין במתח ולשאת תפניות בעלילה בתנאי שהסוף יהיה טוב. עוברים עלינו כל מיני דברים ואנו מצפים לישועה, בינתיים עליות וירידות, העיקר שהסוף יהיה טוב. בפרשת השבוע משה רבינו ממשיך במשאו לקראת כניסתנו לארץ, הוא מספר על השתדלויותיו העל-אנושיות להיכנס לארץ הנחשקת, ועל הרגע שהוא כמעט זכה לבוא בשעריה. חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל כמניין "ואתחנן", ואנו ממתינים לסוף הצפוי – אישור כניסה, אלא מה. אבל האישור לא ניתן.

בל נשכח, זה האיש משה שפודה את ישראל מגזירת השמדה, מוריד מן ושליו, ומוציא מים מסלע, מקבל תורה. והנה דווקא כשמבקש עבור עצמו, תקט"ו תפילות אינן פותחות שערים. והשאלה מתעצמת: אם האיש משה לא פעל במאות תפילותיו, מה אנו אזובי הקיר אמורים ללמוד מכך על סיכויינו? שאלה נוספת מההפטרה: בשבת יקרא לנו הנביא "נחמו, נחמו עמי". רק בראשית השבוע ישבנו לארץ וביכינו את גלותנו האם התבשרנו על גאולה שאנו נקראים להתנחם. במה נתנחם?

*

התשובה לשתי השאלות קשורה בהבנה יסודית הנוגעת לקדושת ארץ ישראל ועבודת התפילה. עשרה לשונות של תפילה ישנם ומכולם בחר משה רבינו בתחינה, מפני שהוא אינו מבקש אלא מתנת חינם. יש לצדיקים כוחות רוחניים וזכויות להיתלות בהן, אבל לדבר הזה אין מחיר. הגישה לארץ ישראל קשורה לאוצר מתנת חינם. זו גם מהותה של עבודת התפילה. ככל שהתפילה בוקעת ממקום נצרך יותר עד שאין למתפלל מהיכן לשלם על עצמו – כך היא משתבחת. ארץ ישראל היא בחינת תפילה. משה רבינו לא פעל אמנם את כניסתו לארץ, אבל תפילותיו סללו את הדרך לארץ ישראל. וזו למעשה כל מהותה ותוכנה של הארץ הקדושה.

דרך לארץ

היעד של כל עם ישראל זו ארץ ישראל, והיעד של כל יהודי היא נקודת יהדותו, שם מקומו ולשם אנו חותרים. אבל אי אפשר להפריד את הארץ מהדרך אליה, ובלתי אפשרי להפריד את הקדושה מהדרך אל הקדושה. במה דברים אמורים? בתורה ע"ח (ליקו"ת) מגלה רביז"ל את סוד הדרך לארץ ישראל. כלומר, מלבד קדושת ארץ ישראל יש קדושה נעלמה דווקא בדרך אליה. עניין זה כרוך בסוד "התורה הנעלמת", הכוונה לתקופה של כ"ו דורות קודם מתן תורה; לפני שהתורה התלבשה באותיות ובגווילין היא הוצפנה ב"דרך ארץ", דהיינו בעשרה מאמרות שמקיימים את העולם הטבעי. בתקופה זו ניזון העולם מאוצר מתנת חינם. ארץ ישראל היא מקום הקדושה, אבל כשם שקדמו לתורה עשרים וששה דורות כך קודמת לקדושת הארץ, קדושת הדרך. אי אפשר להגיע לארץ מבלי לסלול אליה דרך, ואת העבודה הזו עושה כל יהודי בעצמו, מתוך גלותו.

דרשו חכמים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל העולם", כלומר הארץ היא נקודת תמצית שתכליתה להטיל את עצמה בכל האוקיאנוסים והארצות ולהפוך את כל העולם לקדושת ארץ ישראל.  גם עם ישראל הוא תרכיז שתפקידו לכבוש את כל העמים ולהיות אור לגויים. ובעצם גם הנקודה הטובה שבנו, נקודת היהדות, היא תמצית שעתידה להתפשט ולכבוש את כל מציאותנו. הכלל הוא שהקדושה נועדה לא כדי להתבצר בגבולותיה הטבעיים, אלא "ללמד על הכלל כולו יצאה", לכבוש ולנחול את הכל. ואם אנו איננו עושים זאת, הגלות תעשה זאת עבורנו.

 

נחמו, נחמו

שאלנו במה נתנחם, ויש שאלה קודמת: מה הועילה לנו האבלות? ישבנו לארץ והתפלשנו בעפריים, לשם מה? התשובה גנוזה בעפר בו התאבקנו. משנחרב הבית נשאר רק העפר והאפר. כשלוקחים לך את התורה נותרת בידך רק התורה הנעלמת, היכן שהיא היתה גנוזה בכל אותן כ"ו דורות קודם שניתנה. כאשר מגרשים אותך מביתך ומארצך אין לך אלא לשוב ולחפש ולסלול בעפר את דרכך חזרה. ובעצם לשם כך גלינו. גורשנו מהשלווה ונחרב ביתנו משום שארץ ישראל וקדושת בית המקדש חייבים להתפשט בכל הארצות. "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". הרחיקו אותנו כדי שנעשה 'הפצה', שנמצא בכל התפוצות מקדש מעט – התקדשות מועטת, והיא תהיה השגרירות של הקדושה. גלינו כדי לסלול דרך לארץ ישראל. ובמילים אחרות, כדי לגרום לכל העולם להפוך לבחינת 'דרך לארץ ישראל'.

כל יהודי מגלותו הפרטית ומריחוקו האישי, סולל את דרכו אל הארץ ואל נקודת יהדותו. והנה העולם נחרש שבילים-שבילים, ומכל הארצות אנשים משתוקקים לקדושת ישראל. מכל קצוות תבל ומכל פינות החיים אנשים חופרים באדמת טרשים ומבקשים את נשמתם. למפרע מתברר שהגלות מביאה את קדושת היהדות לכל פינה. ובאותה מידה מתבהר שגלות הנפש וגעגוענו לגאולה ממלאת את כל פינות חיינו בחיפוש אחר השם. על סמך היסוד הזה מבקש הנביא מאיתנו להתנחם. הדרך בעצמה מנחמת, כאשר אתה מתגעגע, וכאשר אתה קובע את מושבך בתוך התפילה, גם אם התפללת חמש מאות וחמש עשרה תפילות ולא נענית, הרי זכית להתפלל.

 

ואתחנן – חמש דקות על פרשת השבוע (אודיו)

פרשה בחמש דקות – ואתחנן

בפרשת השבוע ממשיך משה רבינו את שיחת ההכנה שלו לקראת כניסת בני ישראל לארץ ישראל. השבוע הוא מספר להם על הניסיונות שהוא השקיע כדי לזכות להיכנס לארץ, ניסיונות שלא עלו יפה ובסופם הוא נותר מחוץ לארץ הנחשקת. הוא מספר על חמש מאות וחמש עשרה תפילות רותחות, כמניין "ואתחנן", וכולן לא הועילו.

השאלה קשה: מדובר במשה רבינו שמוציא את ישראל ממצרים, מקבל עבורם תורה, מוריד להם מן, ומפריח שליו, ממתיק מעליהם דינים ומצליח להשיג פיוס וסליחה גם אחרי שנגזרה עליהם גזירת כליה. את כל הדברים העצומים האלה הוא מצליח לפעול, לא עבור איש אחד, עבור כלל ישראל ולמרות שהם חטאו ולא היו בסדר. והנה כאן מה הוא מבקש? בסך הכל לפעול עבור עצמו בלבד כניסה לארץ. והוא הרי לא חטא, וגם השגיאה הדקה של הכאת הצור לא היתה באשמתו כידוע.

השאלה הזו מעוררת שאלה קשה יותר: איזה מין לימוד מבקש משה להנחיל לנו בפרשת ואתחנן? אם הוא – הצדיק הגדול – התפלל כל כך הרבה ולא נושע, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? מה אנחנו אמורים בעצם להסיק מזה?

כדי לענות על השאלה נצרף שאלה נוספת, הפעם מההפטרה. השבוע נשמע את הנביא קורא ואומר "נחמו, נחמו עמי". רק בתחילת השבוע ישבנו על הארץ ובכינו על החורבן, בינתיים לא קיבלנו בשורה של ממש בעניין הגאולה, על סמך מה מצפים מאיתנו להתנחם. במה נתנחם?

 

הפרשה וגם ההפטרה מלמדות לימוד גדול בנושא עבודת התפילה ומהותה של ארץ ישראל.

בפרשת ואתנחנן פותח בפנינו משה רבינו את הפתח לעבודת התפילה, הוא גם מסביר לנו דבר מאוד חשוב בנוגע לארץ ישראל.

על הלשון "ואתחנן" מובא ברש"י: איני מבקש ממך אלא מתנת חינם. משה רבינו נוטש כרגע את כל מה שיש לו להציע, את כל הטיעונים ואת כל הזכויות הרבות שהוא צבר במשך השנים. הוא מוותר על הכל ואינו מבקש אלא מתנת חינם. מדוע?

משום שהוא יודע משהו על מהותה של ארץ ישראל ואת המשהו הזה הוא מנסה ללמד גם אותנו.

יש הבדל מהותי בין ארץ ישראל למדבר. במדבר קיבלנו תורה, נסענו בתוך ענני כבוד, היינו במצב מרומם, הבגדים התכבסו עלינו באופן עצמאי. לא חסרנו דבר. זה הבסיס לקבלת תורה. תורה אתה מקבל כשאתה ראוי.

ארץ ישראל היא מקום התפילה. רק כשיש לך שדה ולא יורד גשם ואתה יודע שאם לא ירד אתה אבוד, ורק כשיש סביבך גויים שרוצים לחסל אותך, אתה יודע שאין לך על מי להישען אלא על אביך שבשמים. תפילה אתה מקבל כשאתה נזקק ואינך ראוי.

זו הסיבה שמשה רבינו מבקש את ארץ ישראל כמתנת חינם. הוא יודע שאת הדבר הזה אפשר לקבל רק בחינם, משום שאין לו מחיר. רק כשאתה מגיע להבנה שאין לך איך לשלם על זה, אינך ראוי ואינך כדאי – רק אז נפתחת בפניך הדרך לארץ ישראל.

ובכל זאת משה רבינו לא יכול להכניס את עם ישראל לארץ, יהושע יעשה זאת. הקדוש ברוך הוא אומר לו "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כלומר, אתה משה רבינו גדול וצדיק, אתה ראוי, אתה רב, אינך באמת שייך לאנשים שזקוקים למתנת חינם, ולכן תורה אתה יכול להוריד לעם ישראל, אבל עבור תפילה וארץ ישראל צריכים את יהושע התלמיד, שנמשל ללבנה שאין לה אור מעצמה והיא זקוקה למתנת חינם.

ולמרות זאת משה רבינו פעל בחמש מאות וחמש עשרה התפילות שלו. הוא אמנם לא נכנס לארץ, אבל את הדרך לארץ ישראל הוא סלל. והדרך הזו היא העילה לדרישה של הנביא "נחמו, נחמו עמי", יש כאן נחמה אפילו שעדיין לא הגיעה הישועה שלימה.

הנחמה שיש לנו כבר כעת, עוד לפני ביאת משיח ובניין בית המקדש, זו התפילה.

אבל צריך לדעת איך להתפלל.

לכל אחד מאיתנו יש דברים לא שלמים בחיים, לכל אחד יש גלות פרטית; עניינים סבוכים, שאלות פתוחות, קשיים ונושאים כאובים שאין להם בינתיים פתרון. אנחנו רגילים לחשוב שהגאולה שלנו תהיה כשהנושא ייפתר, אבל עדיין הוא לא נפתר ולא רואים פתרון באופק. ולכן קשה מאוד להמשיך ולהתפלל.

אז בפרשת השבוע משה רבינו, המנהיג הגדול, המתפלל המופלא שהשיג בתפילתו כל סוג של ישועה, מספר לנו שהוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כדי להיכנס לארץ ולא נענה, והוא המשיך להתפלל. ובעצם הוא כן נענה… משום שבינתיים, תוך כדי תפילות והתחבטויות, הוא נכנס לעולם התפילה. הוא התדבק בהשם יתברך בתכלית, הוא נכנס בשלמות להיכל התפילה. הוא הפך במהותו לתפילה.

אנחנו רגילים לדבר על ארץ ישראל וגאולה, ומשה רבינו מלמד שלפני כן יש את הדרך לארץ ישראל ואת הדרך לישועה. גם בדרך יש נחמה, ובעצם הדרך היא העיקר.

אם אתה מסוגל לעמוד ולהתפלל, וגם אם לא יענו לך להמשיך להתפלל, וגם אם לא תקבל תשובה, תמשיך להתפלל, יש לך במה להתנחם. יש לך מקום בעולם.

את הלימוד הזה אי אפשר ללמוד בלי גלות וחורבן. ארץ ישראל היא לא רק נקודה גיאוגרפית על פני המפה. ארץ ישראל היא הקדושה שלך, זה המקום היהודי שלך. אי אפשר להיכנס לארץ ישראל מבלי לסלול את הדרך אליה. והדרך מתחילה רחוק, בנקודה בה אתה מבין שאינך ראוי ואין לך איך לשלם על זה. ולכן ההקדמה הטובה ביותר לכניסה לארץ זו הגלות. כשאנחנו גולים אנחנו מבינים שאיננו ראויים ואז נפתח לנו הלב והפה לבקש מתנת חינם, וכשאתה מבקש בחינם אתה מקבל ארץ ישראל. אתה הופך לאדם שכל מהותו תפילה וזו ההכנה הטובה ביותר לימות המשיח.

בדרך אל המטרה

בס"ד

אנשים רציניים מסמנים לעצמם מטרות, הרבה פעמים הם מגלים שרוב הזמן אוזל בדרך למטרה. האם זה בזבוז זמן?

לקדושה יש תחום, אבל היא לא תהיה שלימה לפני שנספח אליה את עיסוקי ההיתר. כדי להשלים את המקרא צריך תרגום.

לכל אדם יש מטרות אותן הוא מעוניין להגשים, ברוחניות ובגשמיות. אבל פעמים רבות אנו מגלים שרוב הזמן "מתבזבז" בדרך אל המטרה או סביבה. כולם מעוניינים להיות צדיקים וטובים אבל רוב הזמן חולף עלינו בעימותים עם רשעות ודברים לא טובים. מאז צאתנו ממצרים המטרה העליונה היא ארץ ישראל, משלהי ספר שמות ועד לרגע זה לקראת סיום ספר במדבר, אנו צועדים עדיין. לפני ארבעים שנה כמעט הושגה המטרה, ואז חטא המרגלים הרחיק אותנו לארבעים שנה. הוא אשר אמרנו – הבילוי העיקרי הוא סביב המטרה, האם זו תכלית?

*

פרשת השבוע מציבה אותנו קרוב מאוד לכיבוש הארץ, ולפתע נדמה שהיסטוריית ההחמצות חוזרת על עצמה. בני גד ובני ראובן מתייצבים לפני משה ומבקשים לנחול את חלקם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, על אדמות עוג וסיחון הפוריות. האם גם הם כמו המרגלים מואסים בארץ המובטחת? החשד מעורר עליהם הקפדה של משה רבינו: "האחיכם יבואו מלחמה ואתם תשבו פה?!"

ובכל זאת מצליחים בני גד ובני ראובן להניח את דעתו כאשר הם מציעים להותיר מאחור את משפחותיהם טפם וצאנם ולהיחלץ חושים בחזית המלחמה לכיבוש הארץ. על פי התנאי הכפול הם לא ישובו לנחלתם שמעבר לירדן "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". פרשת התיישבותם של בני גד וראובן מעברו השני של הירדן נושאת לימוד גדול.

קליפה קדמה לפרי

קיימא לן שהקליפה קדמה לפרי. על פי יסוד זה, אם פנינו מועדות אל הקדושה, נפגוש קודם  בקליפה. הירדן תוחם את גבולות ארץ ישראל, ממנו ומטה משתרעת הארץ הירודה שמחוץ לקדושה. המטרה כאמור היא ארץ ישראל. אבל אי אפשר לגשת אל המטרה מבלי לכבוש קודם לכן את מה שסביבה. ארץ סיחון ועוג נכבשה ארבע עשרה שנה לפני שהושלמה כיבושה וחלוקתה של ארץ ישראל. טמון כאן יסוד גדול.

הקדושה היא בהחלט מטרה נעלה, אבל אי אפשר להשיג את המטרה מבלי לכבוש קודם את סביבתה. לפעמים אנחנו מרוכזים מאוד בהשתוקקות להשגת המטרה ואיננו מבינים מדוע נכפתה עלינו התעסקות מרובה כל כך עם מה שמחוצה לה. הסיבה קשורה ליסוד גדול בקדושה: שלמותה של הקדושה מצויה במה שמחוץ לקדושה. מכאן פירוש חדש למושג "קליפה קדמה לפרי" – אם נפשך לזכות בפרי, עליך לחלץ קודם את חלקי הפרי שבקליפה. היעד הוא הפרי, אבל כדי לזכות בו יש לנצח את צד הקליפה. במקרים רבים התחושה היא שאנחנו מתעסקים בטפל במקום בעיקר. אדם שואל את עצמו, מתי כבר יגיעו הימים האמתיים, מתי יתחילו החיים? למעשה הוא שואל מתי אכנס לארץ ישראל. אבל אי אפשר לגעת מיד בעצם הנקודה, הפרי מלופף בקליפה, ואנחנו לעת עתה מפצחים קליפות…

זה מה שמבדיל את בני גד וראובן מהמרגלים. האחרונים מאסו בארץ מפני שהסתייגו מהצורך להתאבק בעפרה. הם ידעו שהארץ הזו לא תניח להם ותדרוש עמידה בניסיונות ובירורים. מהבחינה הזו המדבר שכולו רוחני נוח יותר. ארבעים שנה לאחר מכן, ובעקבות מ"ב מסעות של חינוך לאמונה, ניגשים בני גד וראובן למשה ובקשה דומה בפיהם – דומה אך שונה לגמרי. הם מעוניינים לנחול מחוץ לגבולות הארץ, לא כדי להתחמק, אדרבה, כדי להיחלץ חושים. בני גד ובני ראובן מוכיחים את טהרת כוונותיהם בנכונותם לצאת בראש הגדוד לכיבוש הקדושה. הם מלמדים שהחזית מתחילה מאחור, מעבר הירדן.

שניים מקרא ואחד תרגום

קדושה אי אפשר לנחול מבלי לכבוש. הקדושה שלך, ההצלחה שלך, הנקודה היהודית שלך – ממתינה מעבר לשדה הקרב. והמלחמה מתחילה במה שמסביב לקדושה, בארציות, בדברי חולין. אי אפשר להיות יהודי קדוש מבלי להיות אדם קדוש. קדש עצמך במותר לך. אם לא נכבוש גם את תחומי החולין ונספחם לנחלת ה', לא תהיה לנו נחלה גם בארץ ישראל.

לפיכך מורים חז"ל: "לעולם ישלים אדם את פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום". הקריאה המשולשת מסמלת את כיבוש הקדושה, אין ללשון הקודש שבמקרא שלימות מבלי שנספח אליה את האחד תרגום. יש קדושה וזו לשון הקודש, יש טומאה ואלו שבעים לשון. בין זו לזו יש צד שלישי, לשון תרגום. אין גאולה בלי קיבוץ גלויות, ואין אפשרות להשיג מנוחה בתוך בית המדרש מבלי לאסוף גם את העם שבשדות. אדם לא יכול להתבצר בקדושתו מבלי לתת דעת על הליכותיו הארציות. ולכן, לפני שממריאים אל קדושת השבת מורים לנו חז"ל לרדת ולתרגם את הקדושה העליונה שתהיה מובנת גם לחלקים האנושיים שבנו. להשלים את הפרשה בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. בני גד ובני ראובן מבקשים לנחול את חלקם מחוץ לגבולות הארץ, לא כדי להימנע מארץ ישראל אלא כדי להכניס אל גבולותיה גם את התרגום. עבר הירדן הוא האחד-תרגום של ארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה אור"ח סוכה ב, יו"ד מילה ג)

 

 

 

 

 

אהבה בחינם

בס"ד

כשכותבים היום את המילה 'חינם', ולא משנה באיזה הקשר, אתה יודע שאין לך את הכסף לבזבז על זה. כנראה שיש לנו בעיה תת הכרתית עם המושג 'חינם'. במקורו הוא מגדיר סוגים שונים של נתינה שלא על מנת לקבל, במציאות המושג אומץ למשפחות אומנה בעלות כוונות אחרות ואפילו הפוכות לגמרי. יש לנו חרדת חינם לאור ניסיונות העבר. חזקה על החינם שאינו חוזר ריקם, עוד תשלם על זה.

תחום נוסף בו פוגעת חרדת החינם שייך לענייני דיומא, מה שקרוי "אהבת חינם", או בתרגום חופשי לנושא רגיש "נתינת חינם". האמת שבנקודה הזו יש לעם ישראל במה להתפאר, היכן שיש יהודים מאמינים יש נתינת חינם, ובסדרי גודל מדהימים. משהו קצת אחר קורה לנו לפעמים כשאנו מתבקשים לתת בחינם. כלומר היינו יוזמים זאת מטוב ליבנו, ומסתבר שגם נסכים בסופו של דבר, אבל עצם ההיתקלות בבקשה מקיצה לתחייה את חרדת החינם.

לפעמים מרתק וגם מחכים לעקוב אחר פתיל המחשבה, הוא עושה מסלול ארוך ומדהים במורכבותו בדרך שמקליטת הבקשה ועד להיענות. הנה תראו: אנחנו מקבלים פניה מחבר, הוא זקוק לעזרתנו הנדיבה. עוד בטרם פורטה הבקשה השריר הבלתי רצוני שממונה על סירוב, הופעל. "אוי ווי איז מיר, מי יודע מה הבנאדם הולך להפיל לי על הראש…" אפשר ללמד עלינו זכות, בדורנו כולנו עסוקים עד למעלה מראש ולמי יש פנאי לצרות של אחרים? "…וחוץ מזה", ממשיכה האונה המצחית לערוך את חישוביה, "חוץ מזה מה ייצא לי מזה". אופס.. איך שכחתי! בעוד חודשיים וחצי אני צריך אותו. לא נעים. נו שוין, בוא נשמע מה הוא רוצה, הברנש…

את הסימולציה הזו הדגים לי חבר מודע במיוחד, התיאור משעשע והאמת לגמרי לא רחוקה. אם תאזינו למסרונים שחולפים במהירות האור בין הצדדים מקבלי ההחלטות שבאישיותנו, תגלו תשדורת ענפה המחפה על משהו פנימי, עמוק ככל הנראה, שמצליח שוב ושוב לחמוק מאיתנו. קוראים לדבר הזה "אהבת חינם". למה זה בורח לנו?

חושבני שהשורש הוא פחד. אנחנו לא רעים ולאו דווקא קמצנים, אבל יש בכל אדם פחד קמאי טמיר ונעלם: שאני אתן? סתם כך בחינם?? כן תיתן, נו אז מה. התופעה הזו מבצבצת כבר בגיל צעיר ובצורה הרבה פחות מהוקצעת. הילדים הקטנים מצליחים תמיד להטריף את דעתנו בפרשיות הקנאה שלהם. אח אחד קיבל יותר מכולם כי לא היה מספיק ונשאר רק ממתק אחד, עיני כל העדה יוצאות; מה פתאום שהוא יקבל?! לשאלות הללו אין גם לדיפלומטיים שבינינו תשובה מספקת. זו שאלה קשה מנשוא. ואנחנו שואלים אותה גם כן במסתרים.

הרעיון החינמי מפחיד מפני שהוא מאיים כביכול על המערכת, על הנורמות ועל אושיות קיומנו. החברה פועלת על בסיס תן וקח או קח ותן – תלוי מהיכן מסתכלים. נתינה חינמית ממוטטת את יסוד ההישגיות, ואנשים חיים על זה. אבל לא תמיד העניין החינמי כל כך מופרך, לשנוא בחינם למשל קל יותר. כמה אנשים הספקנו לשנוא השנה אף מבלי להכירם כל עיקר? אנשים מפתחים בקלות שנאה כלפי כל העולם עוד לפני שהכירו את מושא שנאתם.

 

הנושא החינמי עומד במרכז גלותנו וגאולתנו, איבדנו את בית המקדש על שנאת חינם ונזכה בו עבור אהבת חינם. ולכאן אפשר לצרף את מאמר חז"ל "אין בן דוד בא אל בדור שכולו חייב או כולו זכאי". שתי האפשרויות הללו מצביעות על גאולה בחינם. או דור שכולו זכאי וממילא יקבל גאולה בחינם, בבחינת "חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו". או דור שאין לו מה לשלם ואין ברירה אלא להחיש עבורו גאולה בחינם, אין כסף.

ולכן מדברים כל כך הרבה על אהבת חינם. די להביט על עצמנו וסביבנו כדי להבין שהארנק הרוחני לא יכסה את הוצאות הגאולה. אין לנו כיסוי לפרויקט הזה, לא במעשים ולא בשום תחום אחר. לכשתבוא הגאולה היא תפציע אך ורק בחינם. והלא אנו חוששים כל כך מהחינם. והרי אנו מתייראים ממנו. אולי החרדה הזו בולמת את צמיחת קרן ישועתנו?

הגאולה מורכבת מתהליכים שונים ומגוונים, אפס קצותיה לא נדע. ההתרחשויות הללו לכאורה כבר בעיצומן, ויתכן מאוד שבקטנות הדעת וחוסר פרגון צעדי הגואל נבלמים ומתארכים לאין קץ. כבר מחלקים גאולה לילדי הגלות, אבל כשמשהו טוב קורה לילד אחד, עיני כל השאר יוצאות מקנאה. למה לו כן ולי לא? באמת למה?? מפני שאין לך סבלנות…

בית המקדש נחרב בעקבות שנאת חינם. למעשה חינמי יש כוח עצום, מפני שהוא מכוון במדויק למטרה. חינם הביא חורבן, וחינם גם יביא בניין. אין לנו דרך לצאת מכאן באמצעים נורמאליים, כדי לקבל משהו חדש עלינו להביא דבר חדש, מפתיע, 'שובר כלים' במובן החיובי. נסו להיענות לבקשה אחת קטנה ולא מוצדקת ובחינם. בלי להתעכב על חישוב טובות הנאה סמויות, פשוט להסכים בלי לרצות לקבל. זה שובר כלים, זה לא מוצדק, זה פורץ דרך.

(פורסם בעיתון 'בקהילה')

חמש דקות על פרשת מטות (אודיו)

בס"ד

האזינו:

פרשה בחמש דקות – מטות

פרשת השבוע מובילה אותנו אל סיום המסע במדבר לקראת כניסה לארץ ישראל. ושם, מעבר לירדן, היא מגלה לנו כמה חשיבות מיחסים בשמים למילים שאנחנו מוציאים מהפה. אדם מסוגל לנדור נדר שיחייב אותו לעמוד בו מדאורייתא. הלימוד הזה חשוב דווקא כעת, מפני שהדיבור גרם לנו, ארבעים שנה קודם לכן, להפסיד את הכניסה לארץ. בעקבות חטא המרגלים שדיברו נגד ארץ ישראל, התעכבנו ארבעים שנה במדבר כדי לתקן את כוח הדיבור.

אנשים רגילים לייחס חשיבות למעשים, לדיבורים פחות. לכן הם מרשים לעצמם להשתמש בתחום המילולי בחופשיות. הפרשה מפתיעה בכובד ראש שהיא מקדישה למילים שנאמרו. אדם יכול להחליט ביוזמתו האישית להמציא לעצמו איסורים חדשים. הוא יכול להחיל נדר על חפץ מסוים ולגרום לעצמו  איסור להשתמש בו מהתורה. כלומר, הוא ממציא לעצמו מצווה. וזה מעניין, להמציא מצוות?!

כדאי לשים לב ללשון המיוחדת בה נמסרה מצוות נדרים "זה הדבר אשר ציווה ה'". חז"ל דורשים על כך: "משה נתנבא בכה וכל הנביאים נתנבאו בכה מוסף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר". כלומר מה שמייחד את נבואת משה מנבואת שאר הנביאים זו העבודה שהוא קיבל את נבואתו גם בלשון "זה הדבר". ההבדל בין שתי הלשונות הוא המרחק שבין אספקלריא המאירה לאספקלריא שאינה מאירה. וזה למעשה כל הסוד של מצוות הנדרים.

 

הנדר הוא כלי רוחני נפלא שבכוחו להבהיר דברים מעורפלים. במציאות יש דברים ברורים ויש חלקים מעורפלים יותר. לפעמים אנחנו יודעים בדיוק מה השני רוצה ולעיתים ההעדפות שלו מעורפלות, וקשה לנחש. כביכול, גם בנוגע למציאות ה' יש שתי בחינות; יש דברים ברורים ויש עניינים מעורפלים.

כשמדברים איתנו ברור, אנחנו משתדלים בדרך כלל לקיים. הבעיה שלנו היא עם החלקים המעורפלים. הרבה חלקים בחיינו מוסתרים בערפל. אנחנו לא בדיוק יודעים מה רוצים מאיתנו, ולא בדיוק ברורים לגבי מה שאנחנו רוצים מעצמנו. גם ביהדות, יש לנו חלקים ברורים, אין לנו ספק שהדבר הזה אסור ומחוץ לתחום, וכאן יש בדרך כלל פחות ניסיונות. אבל יש חלקים מעורפלים מבחינתנו, שם יש הרבה יותר ניסיונות. הניסיון העיקרי הוא המחשבה שאולי לא כל כך משנה לבורא עולם מה אני עושה או לא עושה. זו חשיבה של ערפל, והרי כתוב "ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים".

ההבדל בין משה רבינו לסתם יהודי פשוט הוא, שכאשר יש ערפל אנחנו עומדים רחוק, כאילו לא מבינים בזה. אבל משה דווקא ניגש פנימה, ברור לו ששם בעצם נמצא האלוקים.

כל הנביאים התנבאו ב"כה" זו לשון מעורפלת, "כמו זה", כלומר בערך. לעומת זאת משה רבינו התנבא בלשון "זה הדבר" – הצבעה מפורשת, זה בדיוק הדבר. ההבדל בין משה רבינו לשאר נביאים, שהם הכירו את רצון השם בבחינת "כה אמר ה'", בהכרה כללית, וזו אספקלריא שאינה מאירה. משה רבינו זיהה את רצון השם בבחינת "זה הדבר" כמו מי שמצביע באופן מדויק על עצם הדבר, זה בדיוק רצון השם.

ההבדל עצום כמובן.

מצוות נדרים ניתנה בלשון "זה הדבר", משום שהיא מסוגלת לרומם כל אדם לרמת בהירות של אספקלריא המאירה.

כאשר אדם נודר נדר הוא כביכול ממציא לעצמו מצווה חדשה, אבל זו לא המצאה, משום שבאמת בכל דבר בעולם יש רצון השם. בכל מצב ובכל מקום ושעה יש לקדוש ברוך הוא רצון מסוים, מסוים מאוד, שהוא רוצה ממך. אלא שהרצון הזה מעורפל לדעתך, קשה לנו להיות בטוחים שכך בדיוק רוצים מאיתנו, וממילא אנחנו מפוזרים ומועדים לפורענות. הנדר מסייע לפיזור ערפל, יש לו כוח סגולי להבהיר לך שזה הדבר אשר צווה ה'.

ולמעשה זו כל המטרה של מצוות נדרים. בדרך כלל לא ראוי להרבות בשימוש בנדרים, אבל כאשר אדם מעוניין לבלום את עצמו מנפילות ולחזק את עצמו בקדושה, נדר מסוגל לסייע לו להימנע מהרגלים או מעשים שקשה לו להתנתק מהם.

אפשר להשתמש בכוח הזה גם מבלי לנדור נדרים. הדיבור שלנו מכיל תעצומות נפלאות. בעזרת כלי הדיבור אפשר להפוך גם ערפל לנוף בהיר. האתגר הגדול שלנו הוא להצליח לחלץ עוד ועוד חלקי חיים מהתחום המעורפל של "כה אמר ה'", ולהכניס את עצמנו להכרה של "זה הדבר אשר ציווה השם". להיות בטוחים וברורים שהקדוש ברוך הוא רוצה אותי ואותי בדיוק, והוא מעוניין בי במצב הזה, כאן ועכשיו, ויש לו ממש עכשיו וממני ממש נחת רוח עצום ורצון מסוים מאוד.

עם התובנה הזו אפשר לגשת לשער הכניסה של ארץ ישראל.

 

לעשות חיל – כוונות קריאת שמע (פרק שביעי)

בס"ד

 

החלק הבא בכוונות קריאת שמע מכניס אותנו לסוגיה יסודית מאוד ברוחניות ובעבודת הבורא. מהיכן לוקחים את הכוח לבקש מבורא עולם כוח. נסביר זאת:

אחד מכללי היסוד של צורת ההשפעה הרוחנית קובע שהתחתון והעליון תלויים זה בזה. התחתון מושפע מהעליון אבל העליון כבול לתחתון, משום שבלעדיו אין שום דבר שיכול לגרום לו להשפיע.   תלות זו יוצרת לכאורה מבוכה: מכיוון שהעליונים מחזיקים ברשותם את ברזי השפע, ומאידך הם תלויים בתחתונים שיעוררו אותם להשפיע, מה יעלה בגורל המציאות אם התחתונים אינם כשירים לעורר עליונים?  זה המצב בגלות. בעקבות החורבן אין כוח בתחתונים לעורר כראוי את העליונים, ולפיכך הייחוד העליון אמור לכאורה להיפסק ומעין השפע להתייבש חלילה.

נתרגם את המושגים לשפת קבלה: אנו שואפים לייחד בתפילתנו קודשא בריך הוא ושכינתיה. דרושים לשם כך מוחין דגדלות הניתנים להשגה רק ממקור עליון יותר, מאבא ואימא. ולכן לפני תפילת שמונה עשרה קוראים את שמע, בה גנוז ייחוד עליון של אבא ואימא. אולם את הייחוד הזה מסוגלים לעורר רק מלמטה, משום שהתחתון יעורר את העליון. דא עקא שלאחר החורבן אין בכוחם של התחתונים לעורר ייחוד בעליונים, ואנחנו לא נדע מה נעשה. כאן נצרכת סוגיית שני הייחודים – הפנימי והחיצון. סוד זה מגלם את נס קיומנו הרוחני.

ייחוד דלא פסיק

קודם לעצם הסוגיה במילים פשוטות. חכמים בגמרא דרשו: "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה", הכניסה בירושלים של מעלה היא ביטוי לקיומו של הייחוד העליון. הצהרה זו מבהירה שהשלמות לא תושג למעלה קודם שהיא תוגשם למטה, והמשמעות היא שכיום, כאשר המציאות התחתונה חסרת שלימות, גם למעלה יש כביכול פירוד. מאידך מופיע רבות בזוהר (ח"ג, ס"א ע"ב אדר"ז) שהפירוד קיים רק למטה, למעלה האחדות והדבקות שוררים באופן תדירי, כנרמז בפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" הכוונה למקור ההשפעה שאינו מש לעולם מאת הגן. לפיכך ננקט הפועל "יוצא" בלשון הווה. תמיד הוא יוצא ומרווה את הגן.

רבינו האר"י מלמד שאין זו סתירה, בפרצופי אבא ואימא מתקיימות שתי בחינות של ייחוד – פנימי וחיצוני. הייחוד החיצון תמידי ואינו נפסק לעולם, לגביו נכון תיאורו של הנהר היוצא מעדן להשקות תמיד את הגן. הייחוד הפנימי אינו תמידי, הוא נפסק לעיתים ורק בפעולה יזומה ניתן לשוב ולחדש אותו. עליו נאמר התנאי של לא אבוא בירושלים של מעלה עד שיבואו ישראל בירושלים של מטה.

נרד לעמקם של דברים. ייחוד החיצוני חלוש יותר מהפנימי והוא נחשב מקור השפע והקיום של המלאכים והעולמות. ייחוד הפנימי מעולה יותר, הוא המקור לבריאתן ופרנסתן של נשמות חדשות. הייחוד החיצון מבטא למעשה את הרצון העצמי של האינסוף ב"ה לקיים את עולמו גם מבלי שיתוף הפעולה מצד בני האדם. השי"ת מקיים את המציאות משום שהוא חפץ בה. הרצון הזה עומד מאחורי צינור השפעה בלתי תלוי, המפרנס ומקיים את המציאות אף בלי יוזמתם של המקבלים. הוא מסוגל להזין את המציאות אך לא לחולל נשמות חדשות, לשם כך דרוש כבר ייחוד פנימי אותו ניתן לעורר רק ביוזמתם ושיתוף הפעולה של התחתונים.

בין מלאכים לבני אדם

שתי צורות ההשפעה הללו מחוללות את ההבדל שבין אדם למלאך. המלאכים קרויים "עומדים" ואילו בני האדם נקראים "מהלכים". בעולמם של מלאכים אין בחירה, מאידך אין גם אפשרות להעפיל מדרגה לדרגה. מלאך קבוע במקום שניתן לו. בעולם של אנשים יש בחירה, ומשמעות הדבר שאפשר ליפול ולשגות, אך גם השמים פתוחים וניתן להעלות מעבר למקומך. ההבדלים הללו קשורים לאופן בו מופיע השפע הרוחני בעולם המלאכים לבין הצורה בה הוא מתקבל בעולמם של בני אדם.

מלאכים מתקיימים במציאות רוחנית גבוהה ונקייה, לפיכך די להם במזון שמקורו בייחוד החיצון. השפעה זו, בעולם המלאכים, מתקבלת בבהירות ולא מותירה מקום לשגיאות. יודע המלאך מי מזין אותו, וחרד מרוממות נוכחותו. אולם כאשר שפע זה יורד אל העולמות התחתונים, מפאת בהירותו וריבוי אורו הוא לא יוכל להופיע כאן אלא כהתנוצצות בעלמא, בבחינת רמז והבזק אור. וזה בדיוק מה שיוצר בעולמו של האדם את הבחירה. מלאך ניזון מרוחניות ברורה שלא מותירה אפשרויות שונות לבחירה. בעולמו של אדם מזון זה מופיע בהעלמה גדולה, כשהוא מותיר מרחב רב לתהיות וספקות, מה שמזמין את הבחירה. מה אמור לעשות אדם עם מזון רוחני מתעתע שכזה?

האתגר הוא להשתמש בשפע החיצוני כדי לעורר יחוד פנימי. נסביר זאת: לכשנתבונן נבחין בשני סוגים של משאבים. יש את הקיים זה מכבר, בחינם, ומבלי שעשינו משהו להשגתו. ויש דברים שהושגו על ידי מאמץ והשתדלות. המשאב הראשון קיים סביבנו כל הזמן ועל פי רוב איננו מבחינים בו. העולם מלא באוצרות טבע ומזון. אדם שעושה שימוש נכון והגון באוצרות החינם יפיק באמצעותם דברים נפלאים. הוא ייצר ימציא ויועיל לעולם. ההבדל בין שפע החינם לבין התנובה שהופקה באמצעות השתדלות האדם, ברור: שפע החינם אינו מותאם במדויק לצרכיו של כל אדם. לעומת זאת התוצרת שאדם מפיק לאחר מחשבה ומאמץ, מותאמת לצרכיו ומהונדסת לפי צורך השעה. הראשון שפעל כך הוא נח; כל העולם ניזון מן ההפקר וחי את חייו מבלי להתערב בטבע ולהועיל לסביבה. נח שהמציא את המחרישה, הביא לעולם יצירה מקורית ופנימית יותר, פרי מחשבה ושימת לב. הוא מצא עצה לתועלת האדם. זהו משל לרעיון רוחני נפלא.

שפע של מסירות נפש

קיימים שני סוגים של רוחניות; מה שמקורו בייחוד חיצוני אינו דורש מסירות נפש, הוא קיים ממילא ביקום. אולם כדי להביא יבול רוחני פנימי יותר, נדרשת נקיטת פעולה ומסירות נפש. מה חסר ברוחניות החיצונית שמכריח אותנו לחתור אל המקור הפנימי? כפי שנראה מתוך המשל הגשמי, שפע חיצוני לא מסוגל לספק עצה ממשית, הוא מזין באופן כללי ומותיר בידך את הבחירה. כל עוד לא השגת באמצעותו שפע פנימי, יתכן מאוד שהוא יתפזר ולא ינוצל לעולם. הבה נתבונן:

אנשים לפני המצאת המחרשה פעלו עם הקיים, חרשו באצבעותיהם. אבל נח הצדיק אינו מסתפק בקיים, משום שמה שקיים עדיין לא מותאם במדויק לצרכי האדם, הוא מתייגע וממציא את המחרשה. בהעתקה לרוחניות המשמעות היא שהצדיק לעולם אינו מסתפק בחיות שהושגה בחינם, הוא חותר תמיד פנימה, לדלות מהמעמקים עצה פרטית, מזון מיוחד ומדויק יותר. זה נקרא "להביא מוחין". המעבר הזה, מתזונה חיצונית למזון פנימי, עומד במרכז הסוגיה שלנו. מטרתנו היא לעשות שימוש בשפע של יחוד חיצון כדי לעורר יחוד פנימי יותר. יש למהלך הזה דוגמה מובהקת בטבעי הטבע האנושי.

אדם הרי "ניזון ועושה". הוא צורך מאכלים שמזינים אותו ומעניקים לו כוחות, ואת הכוחות הללו הוא מוציא בעבודה שמפיקה תוצאות מבורכות. ברור לנו שבמעשי ידיו מולבש גם המזון שהזין אותו ואִפשר לעשות את החיל הזה. מה שאירע כאן הוא, שהמזון הפך באמצעות מלאכה ומאמץ לתנובה חדשה. המשל הזה מסביר את פעולת העלאת מ"ן; כדי לעורר את העליונים להביא לכאן משהו חדש, עליך למסור להם את השפע הישן שהפך והיה חלק מעצמך. כלומר עליך למסור את עצמך, את נפשך. בתמורה ירד לעולם שפע חדש ומקורי יותר.

אם כן יש לנו שלושה שלבים: תזונה משפע חיצוני, מסירות נפש שתכליתה לעורר רצון עליון, יחוד פנימי שהוא מקור לשפע חדש ופנימי. שלושת השלבים הללו מרכיבים את הפסוק הראשון שבקריאת שמע. המילים "שמע ישראל" מגלמות את השלב הראשון – שפע מייחוד חיצוני. באמצעות המילים הללו מתקבלים כוחות עליונים שמקורם בייחוד החיצון, משאבים רוחניים אלו נועדו לאפשר לנו להביא לעליונים משהו שתמורתו ניתן יהיה להעניק לנו שפע פנימי, מוחין, נשמה, התחדשות.

צדיק אוכל לשובע

לאורן של הקדמות אלו תוסק ההבנה הבאה: כל ההבדל בין צדיק לרשע ובין עובד ה' לאשר לא עבדו. גם כל ההבדל בין ישראל לעמים ובין עולם הזה לעתיד לבוא, מסתכם ברעיון הזה – עד כמה נעשתה השתדלות להמיר שפע חיצוני בשפע פנימי. ובשפה פשוטה: המציאות מושפעת תדיר במזון חינם, כוחות חינם והשראה חינמית. הרשע מסתפק בתזונת הפקר. הוא ממלא כריסו ודי לו. הצדיק אמנם אוכל לשובע נפשו, אולם "לשובע" דייקא. משום ששביעה היא תוצאה של הסתפקות, כלומר הצטמצמות. מבחינה רוחנית השפע הוא אור. רמז. בת קול: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב" העולם מלא ברוחניות אבל אין מי שיאזין לה. קול ילבש משמעות רק לכשיצטלצל על אוזן שומעת, שאם לא כן הוא יתפזר באוויר. השפע הרוחני הוא קול, אם לא אוספים אותו לתוך מעשים ומלבישים אותו במאמצים, הוא נמוג. האנשים שאוזנם כרויה לקול ה', משתדלים לגמול לכל רמז או הבזק אור בהיענות מהירה. בבחינת "משכני אחריך, נרוצה". אתה מושך אותי מעט מלמעלה, ואני גומל לך בריצה.

ככל שאדם מסגל דריכות וגומל לכל הארת פנים ולכל רמז של אמונה במאמץ, אפילו מאמץ קל, הוא זוכה להמיר מזון חיצוני במזון פנימי. שפע שמקורו בייחוד פנימי יהיה תמיד מדויק ומכוון יותר, הוא יופיע בצורה בהירה ומדויקת. למעשה הוא יבטל את הבחירה. וזה החילוק בין צדיק לבין מי שעדין אינו כזה. גם העולם של משיח יהיה שונה ומואר בעיקר בזכות העניין הזה; יהיה בכוחו של משיח למסור נפש עבור כל עם ישראל, ולתרגם את כל מאגרי המזון החיצוני בשפע חדש של מזון פנימי. לפיכך תהיה לו עצה טובה לכל יהודי ועצה טובה לתחלואי הגלות.

כשאנו מצוידים בהקדמות אלו נעבור בעז"ה בשבוע הבא לחלק הכוונה.

(עפ"י שעה"כ דרושי קריאת שמע ו', ליקו"ה תחומין ה', שער הכללים פרק יג).

כוח לעלות מ"ן – הייחודים הם מקור השפע, והסדר הוא שהעליון משפיע לתחתון. אך לשם כך דרוש התחתון לעורר את ייחודו של העליון ובכך להזמין את השפע. ההתעוררות הזו שהמקבל מעורר אצל המשפיע נעשית באמצעות מ"ן (מיין נוקבין), אולם גם כדי לחולל התעוררות שכזו דרוש המקבל לכוח – כוח להעלות מ"ן. יכולת זו ניתנת לו גם כן מהעליון, מייחוד חיצוני שאינו דורש את השתדלותו של המקבל. 

השמע לאוזניך – כוונות קריאת שמע (פרק שישי)

בס"ד

 

הגיעה השעה לעסוק בכוונותיה של קריאת שמע גופא, בראש ובראשונה בפירוש מילותיה. שהלא בשש תיבות של פסוק "שמע" ובשש הנוספות של "ברוך שם" מקופלת כל אמונת הייחוד. אכן מילים ספורות אלו הרות משמעות. בטרם נרדה אל כוונות המילים, עלינו להשקיף על המחזה כולו ולהבין את המשפט בכלליותו. הכוונות מחלקות את פסוק "שמע ישראל" לשלושה חלקים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה', אחד". פעולת הכוונה בקריאת שמע מתחלקת לכמה שלבים וכל אחד מהם תופס את מקומו בשש תיבותיו של הפסוק: "שמע ישראל" מכיל את שלב ההכנה. "ה' אלוקינו ה'" אלו שמותיהם של שלוש ההנהגות העליונות המעורבות בייחוד, אבא ואימא ואריך אנפין הניצב ביניהם ומאחד אותם. בתיבת "אחד" גנוז הייחוד העליון באמצעותו יימשכו לעולם כל המוחין וההתחדשות הרוחנית הנדרשת לאותו היום. נתעכב כעת על המילים "שמע ישראל".

עיקרה של קריאת שמע היא אמונת הייחוד. בקריאה זו אנו מייחדים עלינו את האמונה בהשם יתברך ומעוררים ייחוד גם לעילא. הייחוד גלום בתיבות ה' אלוקינו ה' אחד. אולם מהי משמעותן של המילים "שמע ישראל"? על פי פשוטן הן מזמינות להאזנה, את מי בעצם? ובכלל, מדוע ואיך הן הופכות חלק בלתי נפרד מקריאת הייחוד? לכשנלמד נגלה – לא רק שהתיבות הללו נושאות חלק בלתי נפרד בייחוד, הן אף נוטלות חלק בראש. הייחוד נשען עליהן, אינו יכול בלעדיהן, הן-הן תמצית הרעיון.

י"ב תיבות

ראשית למקורן של מילים. חז"ל דורשים שקודם מותו אסף יעקב אבינו את בניו סביב מיטתו, ביקש לגלות להם את הקץ אך הסתלקה ממנו שכינה. חשש שמא יש פסול בזרעו ובניו השיבו שאיתנים הם באמונתם וביטאו זאת בקריאת "שמע ישראל", לאמור: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך גם בלבנו אין אלא אחד. המילים הללו מופנות אפוא לאוזניו של ישראל, הוא יעקב אבינו ע"ה. בשעתה, נועדה הקריאה לוודא ולברר את נאמנותם של השבטים הקדושים לאמונת יעקב, ואת היעוד הזה היא ממלאת גם היום, בכל פעם מחדש. שתיים עשרה תיבות יש בשני הפסוקים "שמע" ו"ברוך שם", כנגד שניים עשר השבטים בני יעקב וכנגד י"ב צירופי שם הוי"ה, ושתיים עשרה שעות שביום. בי"ב התיבות הללו ישנם ארבעים ותשע אותיות, כנגד מ"ט אותיות שבשמות שנים עשר השבטים. בכל קריאת שמע משוחזר מעמד גילוי האמונה מחדש. כשם שסביב מיטת יעקב נתקבצו כל שנים עשר השבטים, כך כדי לחדש את האמונה מדי יום, נדרשים להיות נוכחים במעמד כל י"ב השבטים. משום שלנשמת כל יהודי שורש באחד מי"ב שבטים, ואת ההרגשה וההכרה במציאות השם הוא יוכל להשיג רק דרך השבט השייך לשורשו. ממילא יש צורך בכל י"ב שבטי י-ה הרמוזים בשתים עשרה אותיותיה של קריאת שמע.

הקריאה "שמע" פונה אל חוש השמיעה, חוש זה מתייחד בקשר ישיר ובלתי אמצעי אל הלב. וכפי שקובע הזוהר הקדוש "שמיעה בלִבא תליא" חוש השמיעה מקושר ותלוי בלב. שלמה המלך מתפלל "ונתת לעבדך לב שומע". אברי הלב והאוזן מושפעים מעולם הבינה, והדרך לדבקות והתפשטות הגשמיות עוברת דרכם. למעשה הפועל "לשמוע" במשמעותו האמתית, עמוק ורחב הרבה יותר ממשמעותה הצרה של 'שמיעה'. האוזן קולטת את הקולות אבל הלב הוא זה שאמור להאזין. שמיעה כרוכה בהתמסרות פנימית מאוד כאשר אוזנו של השומע נעשית אפרכסת לקול המשמיע. האזנה אמתית תיעשה מתוך שקט פנימי ותשומת לב מלאה. את המטרה הזו נועדו להשיג המילים "שמע ישראל"; אדם המעוניין להשמיע דבר חידוש, זקוק לתשומת ליבם המלאה של שומעיו, הוא ינסה להשיג זאת באמצעות הכרזה "שמעו נא!". קריאה זו אינה מכילה מידע או תוכן, היא רק מזמינה להקשבה. אולם באמת בהזמנה לבדה גלומה האמירה כולה. כל כוח החידוש טמון במילים אלו המבקשות את מלא תשומת ליבך: "אני מבקש ממך להתפנות מכל טרדותיך ולהפקיר את כל מעיניך לדברים שאומר לך". למעשה משפט סתום זה מקפל בתוכו את המסר גופו, משום שהוא מבקש מהמאזין לרוקן את כליו לקליטת אותו תוכן.

הדברים עולים בקנה אחד עם ביאור חז"ל "שמע – השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". המסר עצמו מצוי במילים ה' אלוקינו ה', אבל תוכן עמוק וחיוני זה אי אפשר להשמיע מבלעדי אוזניים פנויות לקראתו. קריאת "שמע ישראל" מבקשת את תשומת ליבנו המלאה והפנימית, שאם לא כן גם המילים הבאות וכל תוכן רוחני וחשוב שנבקש להשמיע, לא יעשו עלינו רושם. לפיכך החיבור הנדרש כאן הוא בין אוזן לפה – "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". הפה משפיע והאוזן קולטת, אלא שמבלי שימת לב הפה עלול לפלוט מילים כאשר הדובר מנותק מתוכנן הפנימי, והאוזן עשויה לקלוט אותיות בהיסח הדעת ולהחמיץ את נשמת המילים. מכיוון שכל כוחה של קריאת שמע היא להביא את הנפש לאמונת הייחוד, נדרשת מהקורא את שמע תשומת לב מלאה והיא תושג רק משתוף פעולה מלא בין פה לאוזן. כאשר חוש השמע יסכית – הפה יפיק מילים בעלות תוכן והאוזן תאסוף אותן.

שמע – אסוף

המילה 'שמע' נושאת משמעות נוספת, מלשון אסיפה. כדכתיב "וַיְשַׁמַּע שאול את העם" (שמואל – א, טו) הכוונה שהוא אסף אותם. במשמעותה זו, הקריאה "שמע" משחזרת את הנהגתו של יעקב אבינו קודם פטירתו, "ויאסוף רגליו אל המיטה", צדיקים במיטתם מעוררים יחוד עליון ונפלא למעלה, ואסיפת הרגליים אל המיטה מרמזת על איסוף כלליות נפשות ישראל וקיבוצם לקראת הייחוד הזה. במילה 'שמע' מזמין הקורא את כל חלקי נפשו להתקהל ולהתגבש לחטיבה אחת כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה.

האוזן היא גם החוש שמשרת יותר מכל את הרוחניות. אי אפשר למשש רוחניות ולגבי האפשרות לצפות בה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". במילים אלו משיב הקב"ה לרבן של כל הנביאים, משה, המבקש לראות את הכבוד העליון. השמיעה אפשרית, וכפי שנאמר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו", באמצעות השמיעה ניתן להתחבר גם למה שהעיניים אינן מסוגלות לראות. גם את ההתגלות האלוקית של מעמד הר סיני לא מסוגלים בני ישראל להכיל אלא כשהיא מולבשת באמצעות קולות, לא בתמונה, כדכתיב "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". השפע הרוחני היורד אלינו קרוי פעמים רבות 'קול' והאיבר המסוגל לקלוט קול היא האוזן. באמצעות חוש השמע גם מועברת האמונה מדור לדור. לפיכך על פי הרוב ההזהרה על קיום התורה מצווה אותנו לשמוע, כמו "לשמוע בקולו ולדבקה בו". אנו מצווים להסכית ולציית לתורה הקדושה ולדברי החכמים; אינך מסוגל לראות, לכל הפחות פקח אוזניך וקלוט את הקולות.

שש תיבות

עמדנו קודם לכן על הקשר בין האוזן ללב. האוזן היא האמצעי החומרי היחיד שמסוגל לקלוט רוחניות. גם המסרים הרוחניים המופנים אל דרי הארץ לובשים צורת קול, בבחינת "בת קול". קולות אלו מועברים מהאוזן אל הלב. והלב מהו? הלב הוא משל לסוד הצמצום. הבריאה כולה, ההשתלשלות הרוחנית ואף העולם החומרי, מצויה כולה בתוך "חלל פנוי", את החלל הזה יצר המאציל העליון בטרם כל יציר נברא ואף קודם לכן. החלל מאפשר את התהוותן של כל המציאויות הרוחניות והגשמיות. החלל הפנוי מקיף את הכל אך גם מצוי בכל פרט, באדם הלב מבטא את הריק שנועד לתת מקום לתוכן ולאפשר לאור להפוך למציאות. בליבו של אדם עשויות כל המושכלות הנעלמות להפוך לידיעות פנימיות שתהפוכנה להרגשות ותתגשמנה למעשים.

שש התיבות שבפסוק "שמע" סדורות כנגד שש הספירות שמחסד ועד היסוד. חמש המילים הראשונות כנגד חמשת הנימים שבכינורו של דוד. אלו הן גם חמשה חלוקי הנחל ששמשו את דוד כאבני קלע במלחמתו בגולית. האותיות קרויות בספר יצירה בשם אבנים, ואלו הן אבני הקלע של האמונה. הן נאספות במילה השישית והאחרונה "אחד", המגלמת את המקלע בו נאספות כל האבנים והופכות לאבן אחת. חמש האבנים לפי ספר התיקונים אלו הן חמש הספירות שמחסד ועד יסוד, ובאמצעות הדיבור משליכים אותן ומבטלים את כוחו של גולית הפלשתי (ספר התמונה בשם התיקונים תיקון כ"א).

אוזן – האוזן היא אחת משלושת האיברים אוזן-חותם-פה הקשורים זה בזה, ובהם תלויים עולמות נעלמים ועליונים. האוזן מיוחסת לעולם הבינה ולעומתה החותם לזעיר אנפין והפה לשכינה. אוזן בגימטריה ס"ג – שמו של עולם הבריאה בו "מקננת" אימא שהיא בינה. באוזן מצוי חוש השמע באמצעותו מושפעת הנבואה לנביאים. באוזן ובחוש השמיעה תלויה האמונה.

 

 

פנחס – אכפת לו שנצליח

 

בס"ד (עלה לתרופה תשע"ד)

יש צדיקים מיוחדים, הם 'קנאים'. איכפת להם הגורל שלנו. כואב להם ההפסד שלנו. זו לבד סיבה טובה להתחיל לנצח.

תוכחה היא חרב פיפיות –עלולה להמית ומסוגלת להחיות. תלוי במוכיח. הצדיקים שאיכפת להם מאיתנו, יודעים איך להוכיח ולהפיח רוח של חיים.

כל ילד יודע, בעולם זה צריך מישהו שיהיה איכפת לו ממך. מישהו כזה שההצלחה שלך תיגע לליבו, ממש.

זה נכון בכל תחום: כל מחפש פרנסה מאחל לעצמו משרה נחשקת המסדרת את בעליה ללא דאגות כלכליות. המקומות הללו מטבע הדברים פחות נגישים, התור ארוך. כדי להתברג במקום טוב, כדאי שיהיה מאחוריך מישהו שאתה מאוד חשוב לו. בעל קשרים שיעשה הכל כדי לדחוף אותך למקום הנכון. יש לך? אשריך.

המצרך הזה דרוש גם לילד בתלמוד תורה ולבחור בישיבה. תלמיד שמאחוריו יש מישהו שהצלחתו חשובה לו, ייראה אחרת לגמרי ממי שלא זכה לכך. ברור לכל איש חינוך עד כמה האכפתיות חשובה להתפתחות וצמיחה רוחנית. מי שמאחוריו מתייצב מישהו שגורלו חשוב לו, יגיע למקומות שחבריו לא יוכלו אף פעם לחלום עליהם. האיש הזה שאיכפת לו יכניס אותו לישיבה הטובה והמתאימה ביותר. ישיג לו את מקום העבודה המועדף יותר. יזיז עבורו מהלכים וישפיע על אנשים. ברור אם כן שדמות שאיכפת לה מאיתנו היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו.

*

אם הדבר כל כך ברור בנוגע לפרנסה, ואם הדברים כה פשוטים בתחום החינוך ההתפתחות וההצלחה. מדוע שהם לא יהיו מתבקשים מאליהם גם בתחום הקרוב ביותר ללב – בנוגע לעצמנו ולגורלנו?!

ברור לכל שיש בעולם תכלית. תוחלת החיים אמורה להוביל להשגת ייעוד מסוים שהנשמה תלויה בו. האם כדי להגיע לשלמות הנפש שלנו איננו זקוקים למישהו הזה שיעשה הכל כדי להבטיח שנגיע לשם. האין זה החלום הנחשק ביותר מבחינתנו?

קנאות השם צבאו-ת

לאכפתיות הזו שהזכרנו יש בתורה שם, קוראים לה 'קנאות'. מיהו האיש המקנא – זה האיש שאיכפת לו. נוגע לליבו. לליבו ממש. כל כך איכפת לו שהוא קופץ ומקנא להשם אלוקיו ובולם בבת אחת מגיפה שהספיקה לגבות עשרים וארבע אלף קורבנות.

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן היה מאותם צדיקים יחידי סגולה. צדיקים שהימצאותם בסביבתנו היא הדבר הטוב ביותר שיכולנו לאחל לעצמנו. אלו צדיקים של מסירות נפש. נשמות שלמות שהדבר הכי קרוב ונוגע לליבם הענק הוא, 'מה קורה עם הנשמות הטובות הללו', כלומר איתנו. אלו צדיקים שצער השכינה, צערו של יהודי, צורב בליבם כאש. הם יעשו הכל כדי להבטיח את גורלנו.

צדיקים אלו נחשבים לבעלי כוח מיוחד. הם ניצבים בחזית. יוצאים ראשונים ואילולא הם, לא יכולנו להתקיים כאן ולו רגע קט. פנחס במעשה זמרי, אליהו בהר הכרמל, משה רבינו ושאר הצדיקים שגילו קנאות יוצאת דופן לגורל נפשות ישראל. הצדיקים הללו לעולם לא יאמרו נואש על מצב עם ישראל בכלל, ועל מצבה של נפש יהודית בפרט. הם בשום אופן לא יעמדו מנגד, לא יסכימו להניח לנו ליפול לעולם.

לצדיקים אלו יש ביד 'מטה עוז', זהו המטה של משה עימו הוא מכניס לתוככי מצרים אותות ומופתים וגילוי אלוקות. באמצעותו הוא גואל את ישראל. המטה הזה הוא גם מטה של קנאות. הקנאות אומרת – לא רק שאתעקש להציל אותך, גם אבנה אותך. גם אדאג שתגיע למקום הטוב ביותר. לא אוותר לך לזנוח את ייעודך. האמירה הזו שייכת לצדיקים מקנאי קנאת השם.

תוכחה של צדיק

אנו עדים לאכפתיות מופלאה שכזו אצל משה רבינו, סמוך ונראה להסתלקותו, בערבות מואב. עם ישראל עומד להיכנס לארץ, משה אינו רשאי להיכנס, אבל בטרם פרידתו מן העולם ומהעם הוא פותח בתוכחה, תוכחה שלא נשמע דוגמתה. זהו ניגון, וזו בעצם תוכחה.

המיוחד באותם צדיקים אכפתיים הוא, שלעולם לא יניחו לנו לשקוע בתרדמה. יש להם מטה ביד והוא מהדהד בקול עוז. מעורר. מי שגורלך חשוב לו, לא יניח לך לשקוע, לשכוח, להיעלם. מאידך המטה המעורר כולו מלא רחמים. תוכחה שאינה ראויה מסוגלת בנקל למוטט, להבאיש ריח, לקלקל. תוכחתו של הצדיק היא ניגון. זו רוח חיים. היא מקיצה לתחייה ומעודדת להמשיך ולחפש.

אם רק ניאות להסכית לה ניווכח עד כמה מענג לחוש שמישהו ער לגורלנו. כמה מתוק לדעת ולהבין שהצדיק השלם הזה שזכה והצליח, מוטרד מדבר אחד בלבד – מה יהיה איתי. איתי האיש הקטן והפשוט. זה מה שאיכפת למשה רבינו.

כאשר יודעים זאת, הכל נראה אחרת. אדם מקבל חשק להתמודד. הוא לא לבד, צדיקים גדולים מפלסים להצלחתו דרך. הוא לא מוזנח, דואגים לו. אין פנאי לחשוב ממה שהיה ולהתייאש ממה שנראה כאילו לא מצליח. העבר אין, משום שמישהו בעל כוח גדול ידאג לתקן אותו. העיקר הווה. להתמקד בעבודת השם של הרגע הזה.

כמו בבית המקדש, לכל קלקול יש בעבודת המקדש דרך של תיקון. כאשר יש בעולם צדיקים מופלאים שכאלה, צדיקים שהם בחינת בית המקדש, אפשר באמת להתנתק מדאגות, לעשות תשובה ולהתמקד בעשיית טוב. הצדיקים הללו נמצאים בכל מקום אליו מניחים להם להיכנס. אם הלב שלנו יהיה מקום שכזה – הם יאירו בנו.

פנחס – צעקת החיפוש

בס"ד (עלה לתרופה תש"ע)

אין דבר מאובק ודביק יותר מייאוש. ואין סכנה גרועה יותר מכניעה לייאוש. על מנת להשתחרר מאובדן החושים, נוכרח לקנא עבור עצמינו.

הם כבר אינם זוכרים מתי נהדפו לשולי החברה. כפי שאינם זוכרים את השתלשלות המאורעות שהובילו למצבם העגום. המציאות חזקה מכל היגיון, אין להם כוח למלחמות, קל יותר להיכנע לעלבון. אי שם בעבר, נחשב חבל הארץ שלהם חלק בלתי נפרד מהממלכה. בכל בוקר יצאו תושבי המקום לעבודה, היבול פרנס את בתיהם והעשיר את בית המלוכה. כעת, הכל כה שונה. השדות המוריקים הפכו אדמת טרשים. הפרדסים לשדות קוצים. אין להם דרישות גם לא ציפיות. הם אזרחים מסוג בלתי ידוע, נעדרי זכויות, ופטורים ממחויבויות.

דומה היה, כאילו מאומה לא יחריד יותר את שלוות הייאוש. תושבי המקום השלימו מרצון עם גורלם העצוב. רק איכר אחד בעל שאר רוח לא ידע מנוח. יום אחד הזדעזע הכפר. מהכיכר המרכזית עלה קול זעקה. הוא עמד שם, האיכר אביר הלב, בין עשרות חבריו המובטלים, וזעק בקול נחוש 'אחים, דעו את זכויותיכם! אנו אזרחים מן השורה. גם לנו מגיע לחיות. אם לא נדאג להשיב את עצמינו אל מפת האומה, נאבד לנצח, ואף אחד לא יידע על קיומינו'.

לפעמים, על מנת להתנער מאובדן חושים. יש להקים קול מחאה.

*

הקניין החשוב ביותר שיכול אדם לזכות בו, היא היכולת לאחוז את מושכות מעשיו בידיו. לשלוט במעשים ומחשבות, לקחת אחריות לחיים, זהו הנכס החשוב ביותר. הלב הוא מלך האיברים, וכשיש בלב חיות וסיפוק, בבחינת "ליבו נשא את רגליו", המעשים מתנהגים בהתאם. היקיצה בבוקר קלה וזריזה, התפילה מתוקה מתנגנת על הלשון. התורה בהירה והמעשים נאים. כך נראים חיים מתוקנים.

חיים טובים הם חיים שיש בהם טעם. כל מעשה נושא משמעות עצומה. אין דבר של 'סתם' ו'חינם', הכל אומר כבוד השם. את הטעם הזה מעניקה לנו התורה הקדושה.

חרפה שברה ליבי

דוד המלך, משורר ערגת הנפש, שואג בתהילים "חרפה שברה ליבי". הביזיונות והחרפות, הבושה והצער שוברים את הלב לרסיסים. כשהלב נשבר, מאבדים את הממשלה והיכולת לשלוט על המעשים. לא חסרות לאדם סיבות שיביאו אותו לידי שברון לב. החרפות והביזיונות ניתכים על הראש כל העת. מחלישים את הדעת, מרסקים את הלב. הטוב נעלם, מתכסה באופל שחור. נדמה לאדם שרק רע יש בו. חיצי הלעג ננעצים בבשר נפשו. ממלאים את תחושותיו במוגלה של ביזוי עצמי.

יותר משהסובבים אותו מסוגלים להרע לו, מעולל זאת האדם לעצמו טוב יותר מכל אויב אחר. תחושת החרפה העצמית מסוגלת למוטט את מוסדות הנפש לחלוטין. הנפש נופלת בבדידות,  הסיפוק מתפוגג והכל נדמה כנעדר משמעות.

כן, ניתן לשפוך על חרפת הנפש עפר ואפר, להעטות על הפנים מסכה של 'הכל בסדר'. ישנם אנשים שפיתחו את אומנות העמדת הפנים להפליא. אולם, את נגעי נפשו יודע כל אדם, והם שאוכלים את ליבו מבפנים. וגם אם על הפנים מתוחה מסכת שאננות. גם כשמתעלמים ומדחיקים. הנגעים והחרפות ממשיכים לנגוס ביסודות הנפש, לגזול ממנה כוחות ולמוטט את רוחה.

במצב הנורא הזה עמד כלל ישראל בסוף הפרשה הקודמת. עצת בלעם הצליחה להשפיל את רוחם של ישראל עד תחתית החרפה והביזיון. ואז, כשכמעט וכלו כל הקיצים, קם פנחס בן אלעזר וקינא את קנאת השם צבאו-ת.

נקודת הטוב שבנפש

פנחס הוא אליהו, מצוי בכל דור. הצדיקים, ליבם מלא בטוב, חידושי תורתם וכוחם הנפלא מסוגלים לרומם כל נפש בזויה מחרפת בושתה וכלימתה. והצדיקים הללו, כשרואים את מצבינו האנוש, הם יורדים אלינו כמו אם רחמנייה ומקנאים עבורנו, עבור קדושת נפשנו.

לצדיק יש בדיוק את מה שחסר לנו. את נקודת הטוב הנפלאה שמאירה תמיד בתוכנו. נקודת הטוב הזו, מאירה ובהירה כל כך, שיש בכוחה לסלק כל אופל ורוע, ולגלות גם לנפש העייפה ביותר, את כוחותיה שאבדו לה בחרפת כישלונותיה. הצדיקים משיבים לנו את יכולת הקנאה. את שרביט ההנהגה העצמית, את תעצומות הנפש לעמוד על זכויותיה בקדושת יהדותה.

את הנקודה הזו יש לחפש בספרי הצדיקים. הנקודה היקרה הזו היא המטמון היקר ביותר שמעניק לנו רבינו. בכל יום מסובבים אותנו גורמי חרפה ושכחה רבים. מעידות קטנות, תאוות, יצרים, חולשות וכל מה שיכול למוטט נפש בריאה. הנחמה שלנו היא הנקודה האחת שבהכרח מצויה תמיד בתוך כל חרפה ושבירה. והנקודה הזו מכילה את הקשר הנצחי שלנו עם השי"ת. את תמצית הטוב והיקר שבכל אחד מאיתנו גם בשפלת מצבו. את הנקודה הזו שמשתנה כל העת לפי הזמן, הנפש והמקום, יש לחפש תמיד בדברי הצדיקים. לחפש ולבקש את נקודת הנפש שתגלה לי ברגע זה ובמקום הזה את הטוב שבי, זה שישיב לידי את מושכות ההנהגה והשלטון על המעשים.

עבור המטרה הזו יש גם חברים. כשמדברים יחד באהבה ואחווה ומתוך מטרה משותפת. ניתן לגלות יחד את הטוב הזה ולהעצים אותו בלב ובכוחות הנפש. לכל אדם יש נקודה שאין בחברו. כשמדברים יחד מתוך רצון לקבל ולשתף, הטוב שבאחד מפרה ומרבה את הטוב שבחברו.

מעבר לכך יש כמובן גם את נקודת הלב. כל אדם בשטח מחייתו הפרטי מחויב לערוך את חיפושו האישי. בלימוד והתבודדות, בבקשה וחיפוש. למצוא בלב פנימה את הנקודה הטוב, את הקשר המיוחד לו עם השי"ת.

אסור לנו להזניח את גורלנו. על כולנו מוטלת חובת הקנאות. לקום ולקנא לעצמינו. החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.