חדשים לבקרים – כוונות קריאת שמע (פרק חמישי)

בס"ד

לאחר שנגענו במספר נקודות הקשורות לכוונות קריאת שמע, נשוב ונרחיב דיבור אודות מיקומה של קריאת שמע ומשמעותו.

קריאת שמע נקבעה בין ברכת אהבת עולם לאמת ויציב. בשעה זו אנו מצויים בהיכל 'אהבה' שבעולם הבריאה. למיקום זה משמעות רבה. הלא הקדמנו שקריאת שמע היא הכנה לתפילת שמונה עשרה, ודווקא אז באותה הכנה אנו פועלים במקום גבוה יותר מאשר בתפילה. בתפילתנו אנו מייחדים קודשא בריך הוא ושכיתיה ואילו בקריאת שמע הייחוד הוא בבחינת אבא ואמא. וכאן יש לשים לב: הפעולה נוגעת אמנם בנקודה גבוהה יותר, אולם המקום שלנו בקריאת שמע לעומת מקומינו בתפילה, נמוך יותר. בשעת קריאת שמע אנו מצויים בהיכל אהבה של עולם הבריאה, בשמונה עשרה נשהה באצילות. מן הראוי ליתן לב להבחנה בין שתי ההגדרות – היכן אנו פועלים לעומת היכן אנו מצויים.

הסיבה לכך שדווקא את הפעולה היותר גבוהה אנו מבצעים מתוך מיקום נמוך יותר מעניינת: דווקא מפני שפעולתה של קריאת שמע גבוהה מאוד ומעבר לכוחותינו, לפיכך רק בריחוק מקום ניתן לפעול זאת, בסוד "מרחוק ה' נראה לי". זו הסיבה שקריאת שמע נאמרת במיושב ואילו שמונה עשרה במעומד. הכלל הוא שכאשר אנו פועלים בתחום עולם האצילות עלינו לעמוד, ובבריאה יש לשבת משום שזהו עולם הכיסא. בקריאת שמע אף על פי שאנו פועלים באצילות אולם אנו הרי מצויים בבריאה, לפיכך היא תאמר בישיבה.

היכל אהבה

אמרנו שבשעת קריאת שמע אנו נמצאים בהיכל אהבה שבבריאה, ראוי להבהיר מהי עבודתנו במקום זה ומדוע. רבינו האר"י מלמד שההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה נעשית דווקא בהיכל אהבה של עולם הבריאה. זאת משום שאל ההיכל הזה מובאת השכינה הקדושה בשלב זה של התפילה, וכאן נעשות ההכנות לקראת עלייתה אל היכל המלך שבעולם האצילות. כהכנה לעלייה תהיינה מובאות לכאן הארות עצומות מעולם האצילות, להקביל את פני השכינה ולסייע לה בעלייתה. מושגים אלו טעונים ביאור ותרגום – ביאור העניין ותרגומו לשפת עבודת הבורא.

ידוע שבשעות הלילה יורדת השכינה בגלות ובבוקר היא שבה אל היכל המלך, כך מדי יום. משמעותה של גלות היא ירידה, וברוחניות יש גם מקום לירידות. לא רק השכינה יורדת וגולה בלילה, הירידה ניכרת גם בהנהגת זעיר אנפין, אולם יש להבחין בין שתי הירידות; אצל השכינה בשעת ירידה וקטנות נחסרות כל תשע ספירותיה שמכתר ומטה ורק אור הכתר שלה נשאר בעולם האצילות, ואילו מזעיר אנפין מסתלקים בשעת ירידה רק שלוש ספירותיו הראשונות חכמה בינה ודעת, ובאצילות נותרים שש המידות התחתונות הקרויות ששה קצוות. לפיכך בשעת ירידה השכינה קרויה "נקודה קטנה", כל מה שנותר ממנה היא נקודה קטנה של 'כתר', רצון ותו לא. תכונה זו נראית בחוש: כאשר נחלשת האמונה היא נעלמת כמעט לגמרי, כמו הלבנה בשעת מיעוטה. רק נקודה בסיסית מאוד של אמונה נשארת בלב, וממנה ניתן להצמיח מחדש את בניין האמונה. לעומת זאת, בזעיר אנפין ניכרת הירידה רק בהסתלקותם של כוחות ההשכלה, המציאות כשלעצמה נותרת על קנה. כלומר, אדם עלול לאבד את המוחין וההשגה, ולמרות זאת מציאותו נותרת על בוריה. יש לו מידות ומעשים שהוא מסוגל לבצע גם בשעת קטנות.

במאמר המוסגר ייאמר, שהנהגה זו של הסתלקות והתמעטות האור, נבראה במחשבה תחילה ובחכמה רבה. משום שאילו היתה כל המציאות הרוחנית מקשה אחת, הרי שבעקבות כל פגם הכל היה נפגע ונחרב חלילה. אולם משום שהמציאות הרוחנית נבראה באופן המאפשר לחלק מהאורות להיפרד ולהסתלק לעת מצא, אזי גם אילו יגרום החטא ותעולל הגלות הסתלקות וירידה, לא הכל ייאבד. זעיר אנפין רמוז באות ו' של שם הוי"ה על שום שמציאותו הבסיסית היא שש ספירות חג"ת נה"י, המוחין נחשבים אצלו לתוספת, ותוספות אפשר להפסיד. לעומתו מציאותה הבסיסית של האמונה היא נקודה אחת, כל השאר אצלה בגדר תוספת, ולכן בשעת ירידה כל אורותיה ייעלמו והיא תיוותר במציאותו הבסיסית בלבד, נקודה אחת קטנה (הסוגיה ערוכה בהקדמת פרי עץ חיים, דף א', עולת תמיד דף ד' ובשאר מקומות בעץ חיים).

כעת הבה נבין. קריאת שמע נאמרת מדי יום ביומו מחדש. זו הקריאה היהודית היסודית והבסיסית ביותר. היא מבטאת את אמונתנו בה'. לכאורה אמונה היא יסוד פשוט ולא "תוספת קדושה", הבסיס הראשוני ביותר עליו מושתתים החיים היהודיים עוד לפני קיום המצוות ולימוד התורה. ולמרות שיסוד זה פשוט כל כך, הוא טעון חידוש יום יומי. אנו נדרשים לומר את הדבר הפשוט והמובן מלכתחילה כביכול מדי יום בפה מלא, כאילו היום באנו עימו בברית. הרעיון הזה נסמך על הכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

היעלמות לצורך התגלות

התחדשות האמונה מדי יום קשורה להיעלמותה מדי לילה. כידוע, הסתלקות האור היא סיבה המאפשרת את התגלותו המחודשת. עניין זה משקף היטב את המציאות הרוחנית לפיה השכינה הקדושה יורדת מדי לילה לגלות, היא יוצאת ממקומה והיכלה שבעולם האצילות ונודדת אל עולמות הפירוד בריאה יצירה ועשייה. בבוקר היא נאספת מגלויותיה ועולה בחזרה למקומה. ברגעים אלה מורגשת התחדשות ממשית גם בעולם שלובש פנים חדשות מדי שחר ומקיץ מתנומת ליל, רענן מאמש. גם בליבו של כל אחד מתחדשת מדי שחר אמונה חדשה, ירידת השכינה ועלייתה מתבטאות אפוא בפרטיות בנפשו של כל יהודי.

עליית השכינה ושיבתה אל מקומה נעשית בשלבים. במהלך התפילה נאספים ניצוצותיה מכל חלקי הבריאה והדבר דומה לקיבוץ נידחים שיקדים את התגלות הגאולה. בלילה, כאשר השכינה שרויה בגלות, היא למעשה מפוזרת. אמונה חלושה היא אמונה פזורה. משום שתמיד יש אמונה, הצרה היא שאמונה זו נתונה לזרים. בשעת חולשה אנו נוטים לתת אמונתנו בהבלים, בהון און וממון. בבוקר היא נאספת מכל אותם מקומות וחוזרת למקומה ולהיכלה. בברכת המאורות השכינה עולה ואוספת נוגהותיה אל עולם הבריאה, עולה מהיכל להיכל עד ששוכנת בהיכל 'אהבה'. לכאן יש להוציא לקראתה את אורות עולם האצילות כדי לסייע בידיה לעלות מבריאה לאצילות. הדבר דומה ליציאת החתן מחופתו לקראת כלה. אורות עולם האצילות מקבילים את פני האמונה. עניין זה רמוז בכתוב "והוכן בחסד כיסא", החסד שהוא היכל 'אהבה' מכין ומתקין את הכיסא שהוא הכינוי לשכינה.

עליית השכינה בבוקר לעומת ירידתה בלילה מסמלת את המעבר בין אתערותא דלעיילא לאתערותא דלתתא. קריאת שמע קבועה בברכת המאורות, ולא בכדי. ההנהגה הזו של לילה ויום נגזרת מחילופי השלטון שבין שני המאורות, הגדול והקטן. בלילה שלטונה של הלבנה ואז גם זמן ירידת השכינה. על זמן זה נאמר "כי אשב בחושך – ה' אור לי", כלומר בשעת חשכה מושפעת עלי האמונה מצד השם יתברך, שלא על ידי. לפיכך חשכת הליל מבטאת מצב בו אדם אינו מאיר מצד עצמו, אלא סופג הארה מזולתו, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה ורק החמה מאירה עליה. היום הוא זמן התגלות האור ומשמעות הדבר שאדם מתחיל להתעורר ולפעול מצד עצמו, דוגמת השמש המאירה בעצמה.

פעמיים 'שמע' אומרים

לפיכך יש לומר קריאת שמע פעמיים ביום, בערב ובבוקר. משום שלאמונה ישנם שני ביטויים יסודיים – אמונה שמתקבלת מאתערותא דלעיילא, ואמונה הנרכשת מתוך אתערותא דלתתא. בלילה, כשאין אור, העבודה היא להכשיר את הכלים לקראת האור שיבוא ביום. אכן על פי פנימיות ידוע שכל תפילת שחרית הולכת אחר עבודת חצות לילה, ואי אפשר להפריד בין הדבקים. בלילה השכינה יורדת והעבודה היא להשתתף עימה בירידתה, לבכות את גלותה ולארוג כאייל לעלייתה. עבודת הלילה מכינה 'כלים' לעבודת היום. ויש כאן יסוד גדול בעבודת הבורא:

בנוהג שבעולם ששעות העבודה צמודות לשעות האור. בלילה לא עובדים משום שעשיית מלאכה נובעת מתוך אתערותא דלתתא, ובלילה ההנהגה היא באתערותא דלעיילא, ההתנהגות המתאימה לזמן זה היא שביתה ושינה. כאשר פועלים עבורך ובמקומך – רשאי אתה ללכת לישון. אולם ברוחניות גם בשעת מנוחה ושביתה לא נפסקת העבודה. הווי אומר: גם ביטול זו עבודה. אלא ששתי פנים לעבודת הבורא: יש עבודה של התעוררות ועשייה ויש עבודה של חוסר עשייה. איזו עבודה יש בחוסר עשייה? עבודת הגעגועים. אינך יכול להתגעגע ולכסוף לדבר המצוי בידך. ולפיכך דווקא אי היכולת לפעול בשעת לילה מעצימה את היכולת לכסוף ולהשתוקק בשעות הלילה. כאשר הלילה מוקדש לגעגועים, העבודה בשעות היום תושבח לאין ערוך.

(שעה"כ קריאת שמע – דרוש ו', ליקו"ה קר"ש ה')

נקודה קטנה

לשכינה הקדושה יש מצבים שונים של עליה וירידה, גלות וגאולה. מקומה הוא בעולם האצילות וכשהיא נודדת מקינה, הרי היא יורדת אל עולמות בריאה יצירה ועשייה. לא כל ספירותיה של השכינה יורדות אלא רק תשע הספירות שתחת הכתר, ספירת הכתר לבדה נשארת גם בשעת גלות בעולם האצילות. במצב שכזה קרויה השכינה 'נקודה קטנה' והכוונה לספירת הכתר של השכינה שהיא נקודתה השורשית שלעולם נשארת במקומה והיכלה.

רווח העולם הזה אין לשער!

בס"ד

(על תורה נ"ה בליקוטי תניינא)

התורה הזו שתוֹארה כדמות שיחה, מקפלת בתוכה התייחסות מיוחדת לדבר הכי מופרך בכל משנת רבינו ז"ל – "העולם הזה". כן, אותו עולם אודותיו תהה רביה"ק האם ישנו כל עיקר. אותה פיסת רגב חומרית שלא נבראה אלא כדי לדלג על פניה בשלום, ואותו מקום שלא הצליח לתפוס ולו להינד עפעף את עיניו הטהורות של הקבצן העיוור מסיפורי מעשיות. ובכן העולם הזה בשיחה-תורה זו, הופך למקום רוחש רווחים נצחיים. מקום שווה.

כי אכן אי אפשר להכיל ולהבין על בוריה את המציאות מבלי לקחת בחשבון את דו-פרצופיה. העולם הזה הוא 'לא' (כלשון מוהרנ"ת המפורסמת) ודווקא על גביו נסחרות הסחורות הממשיות ביותר. לומר לך שאכן כאן מתנהל היריד אבל היריד הרי אינו הרחובות והסמטאות על פניהם פרוסה המרכולת, היריד הוא מה שנמכר שם. ואם הינך סוחר נבון עיניך לא יראו מאומה מלבד סחורות ורווחים. כל השאר עלול להסיח את דעתך ולהוציאך מהשוק מרושש כל.

כאשר מוהרנ"ת (בליקו"ה יו"ד גילוח ד אות ג) מדבר מהתורה הזו, הוא משתמש במשל הסחורות והרווחים כדי להאיץ בנו לסגל לעצמינו מבט מפוכח על החיים, מבטו של סוחר. מתברר שדווקא הסוחר – הדוגמה המובהקת לאיש העולם הזה הרואה מול עיניו רק כסף – כאשר מאמצים את הלך מחשבתו לכיוון הנכון, הוא הופך למשל הטוב ביותר לפִּכָּחוֹן וצלילות הדעת. סוחר אמתי לא יכלה את זמנו לריק ולא יניח לעיניו לשוטט במה שאינו עשוי להיות רווח אמתי, ממשי. סוחר מוכשר חייב להיות מזהה הזדמנויות מובהק. כזה שאי אפשר למכור לו הבלים. במקרה והוא אינו מוכשר לכך, הוא מוכרח להיצמד למבינים. להיוועץ בהם ולנהוג לפי עצתם.

חיי מסחר גם מחייבים את הסוחר לפתח אמון נכון ושפוי במומחים. מפני שכל עיקרון המסחר מבוסס בסופו של דבר על היכולת לקבל מידע שאין לך ולעשות באמצעותו רווחים. שהלא השאלה הראשונה ביותר במשא ומתן היא: מה כדאי לקנות, והשאלה השנייה היא: היכן מומלץ למכור אותו. הרווח הוא תוצאה של תשובות נכונות לשתי השאלות הנ"ל. מי שיקנה במקום היוקר וימכור במקום הזול יתרושש. איך תדע מה שווה והיכן? לפיכך מוכרח אתה לסמוך על המומחים, אלו שמביאים את הידיעות ממרחקים, הם יודעים מה שווה מעבר לים ולהיכן בכל תבל כדאי לשלוח את הסחורה שתחת ידך.

'המומחים' במשל הם הצדיקים, האבות הקדושים והנביאים, וכל מוסרי התורה לדורותיהם. הם הניחו בידינו הוראות מדויקות להיכן כדאי לשגר את הסחורה. הרווחים, הם אומרים, לא יבואו מכאן. בעולם הזה אין מה למכור, אבל יש פה המון מה לקנות כדי לשלוח למרחקים. רק ממה שהכין הקדוש ברוך הוא לפני האדם בעולם, אפשר להרוויח הון עצום! מה עושה סוחר שוטה? מפקפק ומתעקש לבדוק בעצמו את ההמלצות. הוא מנסה להיות יצירתי ולקנות סחורות צבעוניות ומעניינות – צעצועים ושאר הבלי עולם הזה שנראים לו 'יקרים' ושווים. דא עקא, שם למעלה במקום אליו משגרים את הסחורה, הוא לא טרח לוודא מה ערכם של המוצרים הללו. אבל הוא קונה ומכלה את זמנו וכספו על צעצועים.

אחד העקרונות החשובים בחיי מסחר הוא, זהירות מפני בזבוז זמן. אם מישהו כבר בדק ניסה והצליח – לך בעקבותיו. מסחר זה לא מדע, מסחר טוב נאמד ברווחים טובים. אם תהיה מדען במשא ומתן תישאר עני או תפשוט רגל. בשוק ההון שורדים רק אנשים שהצליחו להיצמד לסיפורי הצלחה ולציית למומחים האמתיים. בעבודת הבורא הרעיון הוא אותו רעיון: אל תכלה זמנך על מחשבות ועל ניסיונות להמציא המצאות. לך בעקבי הצאן, לך בעקבות המצליחנים. רווח העולם הזה אין לשער! המבינים יודעים על מה הם מדברים. מה שהם קנו – קנה גם אתה. היכן שהם מכרו – מכור גם אתה. חקה אותם, היצמד לנתיב המסחר שלהם. הם הרוויחו מדוע שאתה לא תרוויח. המבינים הללו הצביעו לנו בירור על הסחורה הרצויה ביותר בארצות החיים. והסחורה הזו מצויה בהישג יד, אפשר להתעשר עושר אגדי רק ממה שמונח לנו ביד ממילא. מתורה ותפילה ומצוות שנרמסות תחת גלגלי ההרגל. רק להתכופף ולאסוף.

 

הדמות הרבנית לאן?

בס"ד

סמכויותיהם של גופים שלטוניים עומדות למבחן. הדיונים בנושא הכשרות ומעמדה של הרבנות הראשית. הוויכוחים על מתווה הגז, סמכויותיה של הממשלה וכל השאר, מעסיקים היטב את המקצוענים ואיכשהו מצליחים להטריד קשות גם את המון העם. צר לי אך אין באמתחתי הרבה מה להוסיף בנידון, די לי בדאגותיי הזוטיות. אבל יש כאן בהחלט תופעה מסקרנת. העם לאחרונה מעורב בכל נושא – מגביע הקוטג' אשר על המדף במרכול, ועד לדיונים מקצועיים בסוגיות גז ואוצרות טבע. רחמנות על האזרח הקטן, אין לו זמן לישון. רק כדי להישאר מעודכן הוא זקוק לזוג עוזרים פרלמנטרים ומשרד קטן. וגם על כך ראוי לערוך משאל עם. סמכויותיה של הרבנות הראשית פחות מעניינת אותנו, מסקרנת יותר ומדאיגה מעמדה של הדמות הרבנית. הביטו בתמונה הבאה, היא לקוחה מהמציאות.

חתונה. התזמורת מנעימה והאורחים באים והולכים. הסועדים מטיבים ליבם ומנסים להתגבר בקולותיהם על שאונם של התופים, ולפתע חשמל, תכונה לא שגרתית מתפרצת אל המרחב החגיגי. אינסטינקטיבית מופנים כל הראשים לכיוון דלת הכניסה, שם נרקמת ברגעים אלו הדרמה. בריא לנו שמישהו מאוד-מאוד חשוב אמור להפציע משם, אבל מי זה? לא החתן, הוא ישוב זה מכבר על מקומו. אולי אדמו"ר, רב, או משפיע חסידי מלהיט לבבות? סוף כל סוף הוא מפציע. מבעד למעגל מעריציו מדלג בקלילות אל מרכז הזירה בעל מנגן חסידי ידוע שם, אחריו נוהה נחיל אנושי מהול מסקרנות-שעשוע-והערצה. וכשהאנרגיות טיפסו עד תקרת האולם הן לא הבדילו בין זקן שחרחר ללבן, בין צורב נלהב לקשיש מיושב בדעתו. האווירה סחפה את כולם. מחצית השעה מאוחר יותר נכנס לאולם רב מפורסם ונשוא פנים. ואיש לא זכר את הרב הדגול, וכמעט שלא ניגשו ללחוץ את ידו ולבקש את ברכתו. ההערצה רוקנה כליל על הזמר הצעיר מושך הלבבות.

תיאור בלתי מפריז זה מציג זווית אחת של תופעה אמתית ורחבה מאוד: יתכן שמעמדם של דמויות רוחניות, רבנים תלמידי חכמים וצדיקים, נדחק לשוליים? האמת העצובה טוענת שאכן כן.

הזווית הנוספת של התופעה ממוקמת בשולחן המזרח. במרכזם של אירועים חגיגיים מקום של כבוד שמור לנגידים ועסקנים, חברי כנסת ואישי ציבור. כולם יקרים ואהובים, שכרם מובטח להם למעלה. אבל שימו לב: אי פעם היה לציבור שלנו סעיף חשוב מאוד להתהדר בו. אמרנו על עצמנו שאת שולחן המזרח שלנו מאכלסים תלמידי חכמים וצדיקים, אין לנו ידוענים שלא בזכות תוכן יהודי אמתי. האם חזון זה עדיין רלוונטי? נו באמת.

הכי פשוט להאשים את הנאשם הוותיק, מיסטר ירידת הדורות שר"י. בעטיו כל הקלקול הזה. הוא השטן הוא מלאך המוות. אבל קיימא לן שכל תופעה פגומה הפושה במרחב הציבורי שורשיה יונקים איפשהו בפנים. חושבני שיש כאן מלכוד מבית ומחוץ.

הבה נשאל את עצמינו, מהיכן אמור בן דורנו להכיר את הדמויות הראויות להערצתו? ובכן, ילד או ציבור (הַיְנוּ הַךְ) שואב את מושגיו מהדמויות הסמכותיות שסביבו. את מי שהם מכבדים, הוא יכבד. מי שנערץ עליהם, יהיה נערץ ומקודש אף עליו. וכעת מה יעשה הבן ולא ישגה. שתי אפשרויות לפניו ללמוד מהן, מבית ומחוץ. נתחיל עם החוץ: המדיה החרדית והמדרחוב שהיא יצרה סביבה הצליחו בשנים האחרונות לשדרג את מעמדם של זמרים ומנגנים לרמה אלילית, כשהן מגיירות לצורך העניין את כל הניואנסים האליליים של תרבות המערב והרחוב החילוני. מה שעשתה המדיה לבעלי מנגנים, עשתה בהידור העיתונות לנבחרי הציבור. זה בסדר, הבה נאמר שחברי כנסת הם שלוחי דרבנן ומלאכתם אמונה. אבל איך הגענו למצב בו המוני עמך ישראל מוצאים עצמם מדי שבת בשבתו מדקדקים בכל נבכי ההווה אמינה והמסקנה של ח"כ פלוני, ומצפוניו של שר פלמוני. על כל צעד ושעל קושרת להם הפרשנות הפוליטית כוונות עמוקות ומעמיקות. אט-אט אתה הקורא הופך לעוקב מושבע אחר ספורט פוליטי על מגרש הכנסת. על כורחך אין דעתך פנויה להרהר במה ששפוי ונשגב מזה.

ויש גם את הגורם הדק יותר, מבית.

מי זוכה לתשומת לב רבה יותר מצד הקהילה וראשיה – הגביר האמיד, או התלמיד חכם השדוף שאינו מועיל כלום לטובת המוסדות? מי מצוי במרכז ומי נדחק לשוליים. עובד ה' וירא שמים או חברה'מן ועסקן רעשן? תאמרו, "רבי מכבד עשירים", צריך לכבד אותם, הם דואגים למוסדות הם מביאים את הכסף, הם שלוחי הציבור. טוב ויפה, בכל אופן קו ברור עובר בין הבעת הוקרה לנדיב ואיש ציבור או הערכה כנה לאומן טוב ויוצר מעולה, לבין הערצה ואליליות. הם ראויים להערכה רבתי, אבל הערצה?!

ועדיין הבעיה האמתית ממוקמת עמוק יותר: יתכן מאוד שהגענו למצב בו רוב סדר היום הציבורי מוקדש לחיצוניות המבנה הממסדי; כספים, משאבים, מוסדות וכל השאר. זה חשוב מאוד, אבל קחו בחשבון שזה כל מה שרואות עיניו הקטנות של ילדינו. חישבו על כך: הוא חי בתוך הקהילה ומתחנך על ברכי הווייתה. מה רואות עיניו? להיכן שלא יסתכל הוא נתקל בשני קצוות של אותה תופעה. בחוץ, קרי במדיה החרדית ובגרורותיה הוא חוזה באלילי זמר, ידוענים ושאר נערצים שהעם שבשדות לוקק את נעליהם. בפנים, בבית המדרש, הוא צופה בגבירים נכבדים שיושבים בראש, עסקנים יקרים וחביבים עטופי לוויית חן והכרת הטוב. ולצידו על הספסל נדחקים תלמידי חכמים קמוטי צורה, עובדי ה' בלויי יחס, ומסיימי ש"ס סדרתיים שאיש לא יעלה על דעתו לרכוש עבורם 'שלישי'. מי יהיה למושא הערצתו?

התופעה הזו אינה נובעת חלילה מגסות הרוח, זו תולדה של חוסר שימת לב. אנחנו טרודים מאוד בצורך לשרוד, רדופים בהחייאת המסגרת אבל אולי קצת הרבה מחמיצים את תוכנה של הקהילה וייחודיותה.

 

 

 

 

 

 

לרצות את מה שנכון

בס"ד

השי"ת נתן בידינו את הכוח החזק בעולם – הרצון. צריך להכיר בקיומו ולהשתמש בו, ולא פחות מכך לדעת להיכן לכוון אותו.

חשוב לדעת לרצות, ולא פחות חשוב מכך חשוב לדעת מה לרצות. אין דבר עומד בפני הרצון, ואין רצון שעומד בפני רצון השם.

כמה פעמים אדם מוצא את עצמו מהרהר בעגמומיות "מה אני יכול כבר לעשות, מה רוצים ממני". וכמה פעמים הוא תופס את עצמו חושב "איך זה שלא הצלחתי, אני הרי יכול. אני מחליט. אני". אמור נא בנאדם: מה אתה – חדל אישים או כל יכול? מסתבר שיש בנו משתי הטעויות הללו, ושתיהן קשורות לכוח הבחירה ותעצומות הרצון.

*

הרצון הוא אחד הכוחות המפליאים שבנו, והוא סובל משתי חולשות: על פי רוב איננו יודעים מספיק על קיומו, וכשיודעים עליו לא יודעים להיכן לנתב אותו. שתי השגיאות נשענות על אמת מסוימת. הקדוש ברוך הוא עושה ומחולל הכל לבדו, זו אמת לאמיתה, ועם זאת הוא מסר בידיך את הכוח לבחור ולהשפיע על עצמך וכל העולם. שהלא מהו אדם? עפר מן האדמה. מאידך כולנו יודעים לאלו הישגים מבהילים הצליחו בני תמותה להעפיל, בעניינים ארציים וגם ברוחניות.

בין אברהם לבלעם

בפרשת השבוע מתוארת אחת הדמויות העקשניות בעולם, בלעם הרשע. אין זה רשע רגיל, מדובר בנביא השקול כנגד משה רבינו ע"ה. כוחו של בלעם בפיו ויד לו גם בחכמת הכישוף. חז"ל (סנהדרין סז:) דנים במקור כוחו של הכישוף ורומזים "למה נקרא שמם כשפים – שמכחישים פמליא של מעלה". הכישוף הוא "זה לעומת זה" של הנס. אבל הסוד הפנימי של חכמת הכישוף הוא העקשנות וכוח הרצון. בלעם ידע שכדי לעולל כל דבר שיעלה על הדעת די ברצון חזק, ואם עדיין לא הצלחת – דרוש ככל הנראה רצון חזק יותר. רואים זאת לאורך כל הפרשה: כאשר שלוחי בלק מלך מואב מעבירים לבלעם את הבקשה לבוא ולקלל את ישראל הוא משתוקק להיענות להם, אבל האלוקים בחלום הלילה מונע ממנו להסכים. בבוקר הוא משלח את שרי מואב המאוכזבים ריקם. בלק מפרש את הסירוב כציפייה למשלחת מכובדת יותר. רבי נתן מפרש שהוא לא טועה: בסתר ליבו מצפה בלעם למשלחת מכובדים מרשימה יותר, מדוע, הרי משמים לא מסכימים והוא מצהיר שלא יוכל לעשות כנגד רצון השם? אלא זו בדיוק תמצית רעיונו של בלעם. הוא מאמין גדול בכוח הרצון, אם משמים מונעים ממנו, סימן שהוא לא הצליח לרצות חזק מספיק. אם יבואו אליו שלוחים נכבדים יותר הם יצליחו אולי לרומם אותו לפסגות חדשות של תשוקה ורצון, ואז גם משמים יסכימו. זו תגלית כמעט אמתית. בלעם אמנם גילה את כוח הרצון, אך עדיין הוא מתעלם מבעל הרצון. ריבונו של עולם.

"מה בין תלמידיו של אברהם אבינו" מבררים חז"ל, "לבין תלמידיו של בלעם הרשע". וכי איזה דמיון יש ביניהם, הקצוות הכי רחוקים בעולם?! הקצוות אולי רחוקים אבל הדמיון קרוב. אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים, כדי למצוא אמונה בעולם שכולו אלילים עליך להיות עקשן גדול. אברהם אבינו ידע את סוד הרצון. הוא חיפש ומצא בתוך עצמו את אותן כנפי נשמה נעלמות שכשמזהים אותן ניתן להמריא לכל מקום, נגד כל הסיכויים וכנגד כל חולשות הגוף וקטנוניותו. הסוד הזה היה ידוע גם לבלעם הרשע. הוא ידע עד היכן מגיע כוחו של רצון עז ועיקש. לפיכך תלמידיהם של אלו ואלו מסוגלים לחולל ניסים, לשנות את הטבע ולשדד מערכות. הייתכן שגם הטמא והמשוקץ יצליח בכוח הרצון?

זה לעומת זה

הפליאה הזו מטרידה אותנו לכל אורך ההיסטוריה. כנגד כל מנהיג שבקדושה קם מנהיג אחר מצד הרע ונדמה כאילו הוא עושה בעולם כרצונו. משה מחולל ניסים – חרטומי פרעה מחקים אותו ועושים גם הם בלטיהם כמוהו. וכשהרשע רואה שהשעה משחקת לו הוא נעשה עוד יותר משוכנע בכוחו. כמו בלעם, כמו המן, וכמו כל מי שעמדו עלינו לכלותנו.

איך בכל זאת ניתן להבחין בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע? מלמדים חז"ל: "תלמידי אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא. תלמידי בלעם הרשע יורשין גיהינום ויורדין לבאר שחת". ההבדל יוכר רק בהסתכלות אל הסוף. מה ייצא מכל זה. בלעם הרשע יודע דעת עליון, יש לו קשרים עם עולמות עליונים אבל הוא מרוכז כולו בדרכים שיובילו אותו להוריד משם כוחות כדי להניע את עצמו לקראת היעד שהוא ברא לעצמו. המסלול הזה עתיד לקחת אותו לבאר שחת. תלמידי אברהם אבינו יודעים גם כן מכוחו של הרצון. אף הם משתדלים בכל עוז להמשיך לעצמם תעצומות. אלא שהם מתאמצים להמשיך את הכוחות העצומים היורדים ממרומים כדי לנוע על המסלול שסלל הרצון העליון. לעשות את רצון השם.

לכשנרצה, כל הכוחות הרוחניים והגשמיים יועמדו לרשותנו להובילנו למחוז חפצינו. עם זאת מנוע הרצון לא יכול לברוא תכלית חדשה, בסופו של דבר מוביל השי"ת את עולמו לתכליתו הקדומה, לשם עלינו לנתב את הרצון.

 

פרשת קרח – חמש דקות על הפרשה (אודיו)

האזינו:

פרשה בחמש דקות – קרח

סיפורה של פרשת קרח היא סיפורה של המחלוקת ותוצאותיה. יש מחלקות שאדם חולק על חברו ויש מחלוקת שאדם חולק על עצמו. התוצאות בשני המקרים תהיינה הרסניות. אבל יש למחלוקת גם פן חיובי כפי שנראה.

כדאי קודם שנספר את הסיפור.

בפרשת השבוע מתוארת מחלוקתו של קרח ועדתו על משה רבינו. יש לקרח טענות על האופן בו משה מחלק את התפקידים, לדעתו הוא אמור להיות נשיא משפחות הקהתי ולא אליצפן בו עוזיאל. בעקבות כך הוא מערער באופן גורף על הנהגתו של משה רבינו, חובר לדתן ואבירם משבט ראובן וסוחף אחריו מאתיים חמישים אנשים חשובים, ראשי סנהדראות.

כשחז"ל מדברים על מחלוקת קרח ועדתו הם מנגידים אותה למחלוקת שמאי והלל. מחלוקתם של שמאי והלל נחשבת 'לשם שמים' ואילו של קרח קרויה "מחלוקת שלא לשם שמים".

המילה 'שמים' משלבת את הצירוף 'אש ומים'. אלו שני קטבים מוחלטים לכאורה, אבל השמים מורכבים מהשילוב הבלתי אפשרי הזה. המקום היחידי שמסוגל להכיל אחדות כל כך בלתי שגרתית הוא למעלה, בשמים. רק אצל השם יתברך תיתכן מציאות כזו. על כך נאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". שילוב בין הפכים הוא עניין שמימי. (כמו שנאמר "עושה שלום במרומיו" והגמרא דורשת על כך "בין גבריאל למיכאל", אלו שני מלאכים האחד כולו אש וגבורה והשני שפע מים של חסד, הקדוש ברוך הוא גורם להם לעשות שלום ולפעול יחד).

אז האחדות נמצאת למעלה, כאן למטה ההפכים נשארים הפוכים זה מזה. מה עושים?

כדי למצוא את המשותף בין ההפכים יש למצוא את נקודת המחלוקת, והיא נמצאת אצלנו במוח. לאדם יש שלושה כוחות שכליים, חכמה בינה ודעת, למעשה אלו שלוש הספירות העליונות. הדעת שונה ומיוחדת בכך שהיא מאחדת בתוכה שני כוחות קוטביים – חסדים וגבורות. למעשה הדעת מכילה את שני הקצוות המוחלטים ביותר, החסד והדין, הטוב והרע.

המציאות מורכבת מקוטביות, כמו השלילי והחיובי שבזרם החשמל. גם המציאות מורכבת מפאזל של שלילי וחיובי, חסד ודין. כדי לקלוט תמונת עולם מלאה ושלימה יש לראות את הדברים מתוך שתי העדשות יחד. אדם שדעתו שלימה יראה מציאות שלימה, הוא יצליח לראות את התמונה במלואה.

זהו האתגר של החיים שלנו וכדי לעמוד בו עלינו לזכות להיות ברי דעת. הבעיה היא שלדעת יש שתי צורות, יש לה צורה ראויה ויש את הצורה הלקויה. את הליקוי הזה גרם חטא עץ הדעת. נחש הקדמוני הצליח לפתות את אדם וחווה לאכול מהעץ האסור, ובכך הוא גרם להם להפסיד את הדעת השלימה וליפול לדעת נפולה. דעת נפולה זו דעת שמצליחה לזהות תמיד את הרע, להבחין בחילוקי הדעות. במקום לאחד היא פועלת כדי להפריד. ולכן מיד לאחר חטא עץ הדעת נגזרה על אדם מיתה, משום שהפירוד פוגע בראש ובראשונה בהרמוניה שבין גוף לנשמה – החיים. הפירוד מביא מוות.

מכיוון שאנחנו חיים בעולם של פירודים וניגודים, הדרך היחידה למצוא ולהגיע לאחדות היא באמצעות הדעת, משום שזו בדיוק הנקודה בה הפסדנו את האחדות ונפלנו מגן עדן לכדור הארץ. בעקבות חטא עץ הדעת – חטאנו בידיעות מיותרות של רע, של פירוד ושל מחנאות. ולכן התיקון ייעשה תמיד באותו מקום בו פגע הקלקול.

כאן מקומה של המחלוקת.

מחלוקת עלולה להיות חורבן אבל גם בניין. הרי כל צורת הלימוד היהודי מבוססת על מחלוקות, חברותא אמתית מורכבת מניגודים, אם החברותא יחשוב בדיוק כמוך לא תוכלו לפלפל יחד. מאידך, המחלוקת היא הדבר הכי מסוכן ומחולל כל החורבנות. השאלה היא לאן שואפת המחלוקת, לשמים או לארץ.

אמרנו שהאחדות נמצאת למעלה, בשמים. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת שמתחילה כאן, במקום של חילוקי דעות, בעולם של פרצופים וטיפוסים שונים. החולקים לשם שמים מתנצחים זה עם זה, אבל דעתם מכוונת למעלה, אל המקום שמעבר לחילוקי הדעות, אל השמים. ולכן סימן ההיכר של מחלוקת לשם שמים הוא שסופה להתקיים. כאשר החולקים מכוונים למצוא יחד את נקודת האמת שבכל אחד, המחלוקת תוליד אחדות וקיום. גם אתה תתקיים וגם אני. לכל אחד מאיתנו יש מקום, לדעה שלי ולדעתך שלך. מתוך המחלוקת תתגלה נקודת האמת שלך ושלי.

לעומת זאת מחלוקתו של קרח אינה לשם שמים, הוא שואפת לכיוון הארץ. כלומר חותרת ומחפשת את המפלג ולא את המאחד. החולקים אינם מחפשים אמת הם מחפשים היכן אני צודק, ומכיוון שכל אחד מחפש את הצדק שלו הם בעצם אינם מחפשים דבר משותף, ממילא אין סיכוי למצוא דבר משותף.

 

זו הסיבה שהכתוב מייחס את קרח עד יעקב אבינו ולא עד בכלל. "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" אבל לא בן יעקב. מדוע? משום שמידתו של יעקב היא אמת, יעקב אבינו הוא האב השלישי וכל עבודתו הרוחנית היתה לאחד בין הסבא שלו אברהם לאביו יצחק, בין החסד והדין, משום כך מידתו אמת, משום שאמת היא אף פעם לא מה שאני ולא הוא, אלא נקודת האמת שבין האני וההוא. קרח שחיפש את החילוקים, את הצדק האישי, ולא את נקודת האמת, אינו יכול להיות מיוחס לסמל האחדות והאמת.

אבל מחלוקת קרח היא לא רק עניין היסטורי. קרח חולק על עצם הרעיון שאפשר לחבר בין קצוות וניגודים. הוא לא מבין מדוע טלית שכולה תכלת זקוקה לחוט של תכלת ומדוע לבית מלא ספרים דרושה מזוזה. כלומר, הוא מפריד בין הגדולים לקטנים. אם יש לך בית מלא ספרים – אתה גאון עצום, מדוע חסרה לך מצוות מזוזה קטנה ופשוטה. ואם אינך גאון, איך תועיל לך מזוזה קטנה.

אם אתה טלית שכולה תכלת, נקי וטהור, מדוע חסרה לך מצווה פשוטה של ציצית. לעומת זאת אם אינך כזה, במה יועיל לך חוט אחד של תכלת.

קרח לא מבין היכן ואיך מתחברים הדברים הגדולים לקטנים. תורת משה לעומת זאת, זו תורה של אחדות. על פי התורה הזו גם בית מלא ספרים זקוק למזוזה קטנה, וגם אם ביתך ריקן מספרים ואינך תלמיד חכם, מזוזה קטנה תקשר אותך ישירות אל הקדושה הגדולה.

 

דבר אליו, אל תכה

בס"ד

קל לפעול דרך המרפקים, אבל לא תמיד משתלם. הצדיקים מלמדים דרך אחרת, רכה וחזקה. לפעול הכל באמצעות תפילה.

משה רבינו רצה לגלות לעולם את דרך התפילה, המחלוקת עליו מנעה זאת. אבל משיח ילמד את הדרך הזו לכל העולם.

הכאת הצור נחשבת אחת הטעויות ההיסטוריות שהשלכותיהן משפיעות עד היום על הווי חיינו ועל יהדותנו. זו אחת מאותן טעויות דקות ועדינות המיוחסות לצדיקים שקומתם הרוחנית מתנשאת לגובהי מרומים. דווקא שם, גבוה מעל גבוה, כל שגיאה קלה מחוללת השלכות נוראות. מאורע הכאת הסלע קרוי "מי מריבה" וחז"ל מלמדים שפגם הכאת הסלע נגרם בעקבות המריבה שהעם עורר כנגד המנהיג, משה. וכפי שדרשו חז"ל את הכתוב (קהלת ז) "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (שמות רבה, פרק ו) על משה רבינו שהמריבה שעוררו כנגדו העם המתאוננים הצליחה לבלבל אפילו את דעתו השלימה עד ששינה ממצוות ה' והכה בסלע (ליקו"ה גזילה ה).

*

ההכאה בצור נושאת משמעות עמוקה ורחבה, עד שאמרו חכמים "אִלְמָלֵא לֹא הִכָּה מֹשֶׁה בַּצּוּר לֹא הֲוֵי טַרְחֵי רַבָּנָן בִּשְׁמַעַתְּא". הווי אומר: כל צורת לימוד תורה שבעל פה נובעת משגיאת ההכאה. הסלע רמז לתורה הקרויה 'צור', והוצאת המים מהסלע היא-היא הפקת מימי הדעת מתוך סלע התורה. מלכתחילה ניתן הציווי לדבר על הסלע, ואילו היה הסלע מוציא מים בעקבות דיבור, הגישה אל לימודי התורה והבנתה נקבעת היתה לדורות באופן של דיבור, בנחת. הכאה נובעת מצד שמאל מהגבורות, וכאשר משה רבינו נוקט בדרך ההכאה, נחתמת גישה זו לדורות ואין דרך להפיק הבנה ודעת מתוך התורה אלא באמצעות מאמץ, יגיעה ומריבה. בתורה שבעל פה המחלוקת היא כורך המציאות, זו אמנם מחלוקת שבקדושה, ובכל זאת זו מחלוקת.

מול הסלע

מונח כאן יסוד נפלא. שוב ושוב מובילים אותנו החיים אל מול הסלע. אדם צמא למים; זקוק לישועה או מחפש מענה ופתרון לשאלה. צמא לחיות רוחנית או מחפש תשובה להתלבטות פנימית. נדמה שלפניך רק סלע – הדבר האחרון שיפיק תשובה למצבך. ואז מגיע הציווי "דבר אליו". -"אליו?" אתה שואל, "לדבר אליו?!" פניה לסלע נדמית חסרת תועלת, וזו בדיוק תחושתו של אדם שאומרים לו לפתוח פה ולהתפלל על מה שנדמה לו כחסר סיכוי. המילים הופכות לאבנים וחצץ. וכאן הניסיון הגדול; לנסות בכל זאת לדבר, או להשתמש בכלי היותר זמין – ההכאה, בכוח.

האמצעי המקובל בעולם הוא כוח. החזק שורד והחלש נעלם מהאופק. מגיל צעיר אנו מחונכים לפעול באמצעות כוח, ואת התפיסה הזו מאמצים בקלות גם לעבודת הבורא. לא מתקדם ולא מסתדר? כנראה לא הפעלנו מספיק כוח. לוחצים עוד אבל תוצאות איין. מה עושים? מפעילים עוד כוח. יתכן שבסופו של דבר תושג המטרה, אבל היא לבטח תהייה מלווה בכעס ומכאובים. מי שסיגל לעצמו דרך כוחנית, אפילו בעבודת השם, ינהל את חייו מתוך דחפים ומתיחות, תלונות ומריבות. הוא יתקוטט עם עצמו ועם סביבתו, גם עם אלוקיו. יהיו לו תלונות מדוע ולמה, תהיינה לו דרישות ותביעות. ותמיד תיוותר בפנים התחושה שעדיין לא השגתי את מבוקשי.

בנקודה זו כדאי לעצור ולהקשיב, לצדיקים יש דרך אחרת והם מעוניינים לאמן אותנו לעשות שימוש באמצעי טוב יותר. לא אלים, אך חזק מאין כמותו. הדרך של הצדיקים עוברת דרך הפה, לא בכוח הזרוע. באמצעות מילים, ברכּוּת ולא במכות. וזהו לימוד יסודי ונשגב: כל נושא או תחום שאתה מתקשה בו, אינך מסתדר ואינך מצליח בו. כל עניין שהינך מסוכסך עימו – קשה לך ואתה מרגיש רחוק ומנותק ממנו. כל תחום שהינך חש עדיין כאילו צריך להכות בו, וזה לא הולך – סימן מובהק הוא שחסרה בו תפילה. לא התפללת על זה מספיק. אם נדרשת הפעלת כוח מוגזמת מעבר ליכולותיך – חסרה כאן תפילה, נקודה.

המילים פועלות!

העולם הזה דומה פעמים רבות לסלע, במיוחד בעניינים הנוגעים לנפש ולהצלחתה. במפגש עם הסלע אנו מנסים שוב ושוב להפעיל כוח, אבל הסלע הרי חזק יותר. ולכן דרכם של הצדיקים היא בדיבור. לנתב את הכוחות אל הפה, להעביר את כל ההשתדלויות באמצעות מילים. לדבר ולדבר אל הסלע עד שיוציא מימיו. הסיבה שדרך זו עדיין איננה נחלת הכלל, והסיבה שגם אלו שהתוודעו לה ואף זכו לישועות נוראות על ידה עדיין אינם תמיד נאמנים לה, נעוצה במחלוקת. המריבה שעורר העם על משה רבינו גרמה לשגיאתו והובילה לכך שלא נכנס ארצה. אילו היה משה רבינו נכנס לארץ היה מנחיל את דרך התפילה והדיבור לכל העולם, כדרך הכבושה לרבים. הגישה הזו של לפעול דרך הפה, דרך היער והשדה, להפוך עולמות באמצעות מילים שקטות, היתה לנחלת הכלל. לא זכינו ומשה הסתלק מחוץ לגבולות הארץ. לפיכך הגאולה עודנה מתעכבת. להחשת ביאת גואל צדק נדרשים כוחות עצומים. בהכאה ובדחיקת השעה לא נצליח, המילים והתחינות יובילו אותנו לשם מהר יותר. וכשמשיח יבוא הוא ילמד את כולם את דרך התפילה, ואפילו גויים ואומות העולם יעסקו בכך (ליקו"ה יו"ד, יין נסך – ד).

 

כשהמצב בלתי נסבל

בס"ד

אנשים מעניינים הישראלים, השבוע הם גילו כמו לראשונה בחייהם את ההלכה האלמותית "עשיו שונא ליעקב". גילם זאת עבורם דו"ח האו"ם שפורסם השבוע ויצר סימטריה הזויה בין צה"ל לחמס. ובירושלים כמיטב הרוטינה דיברו שוב על אנטישמיות ושאר נכסי גלות יהודיים. פתאום אין לנו גאולה ולפתע לא ממש עם ככל העמים. כמעט שבעים שנה אחרי שגאלנו את עצמנו עדיין היא רודפת אחרינו, הגלות מבית סבא. דבר נוסף נפל השבוע כרעם ביום אביב – אומרים שאינתיפאדה שלישית מתפרצת. את המסקנה הנ"ל הציפו שני פיגועים שהתרחשו בתוך ארבעים ושמונה שעות. קודם לכן שקט מופלא שרר באזורינו. כאילו עיר הבירה לא ידעה בשנה האחרונה עשרות אירועי טרור ומאות פעולות איבה שרובם לא נודעו לאוזני התקשורת. למחשבי הקיצין והאינתיפאדה יש כנראה נוסחא סמויה לזיהוי מגמות טרור. בקבוקי תבערה ואבנים המושלכות תמידין כסדרן על רכבים חולפים. ניסיונות פיגוע ספונטאניים ומתוזמנים, הפגנות אלימות, ניסיונות חטיפה וכל השאר, זה מצב שגרה. אבל רק השבוע אולי באמת מתפרצת אצלנו אינתיפאדה.

למען האמת והצדק הסימפטום אינו ישראלי דווקא, מדובר בתופעה בינלאומית. שגרות הזויות ומטורפות עשויות לחלוף משך שנים תחת רדאר המצפון, ובסופו של דבר מאורע קטן יחסית יהפוך אותן לחדשה מסעירה ותופעה בלתי נסבלת. הטרור מכיר היטב את הנטייה הזו וחי על חשבונה ימים ארוכים ויפים. טרוריסט מקצוען יודע לזהות היכן עובר קו הגבול הסופי שאותו אסור לעבור. עד שם מותר לעשות הכל והעולם יתהפך לצד שני וימשיך לישון. בזכות הטבע האנושי הזה תופעות חולניות מונצחות לעד, יש את כל הסיבות שבעולם לטפל בהן אבל עדיין אין את ההכרח לעשות זאת. סיבות טובות לעולם אינן מחוללות שינויים מרחיקי לכת. לשם כך יש צורך רק בסיבה אחת, טובה מאוד. צריך אילוץ. חבל סביב הצוואר. אקדח צמוד לרקה.

 

אבל עוד הרבה קודם לכן הבעיה הלאומית הזו קיימת במישור האישי. כולנו מעוניינים לחולל שיפורים כלשהם בחיינו. אבל אנחנו מעוניינים בכך רק באופן כללי, בחיי המעשה המוטיבציה לחולל שינוי מופיעה רק לעיתים רחוקות. בדרך כלל כשכלו כל הקיצים ונראה שהעולם עומד להיחרב. רק זה מה שיגרום לנו לקום ולצעוק גיוועלד. כשוך הסערה נשוב לשלוותנו עד לסיבוב הבא.

הצרה של כל האנשים הסובלים, שהם סובלים בזמן הלא נכון. הווי אומר: כשכואב. זו השעה הכי פחות נכונה לסבול. משום שכשכואב לך אתה חסר אונים ומוכן לחולל כל שינוי בחייך כדי להפחית כאב. אבל כאב הוא לא בדיוק עיתוי נוח לטיפול מקיף ומעמיק. הבעיה היותר גדולה של האנשים הסובלים, שהם מפסיקים בשלב מסוים לסבול. וזה מה שגורם להם להזניח את עצמם עד למועד ההתפרצות הבא.

לדוגמה, אימתי אדם סובל מעודף שומן? רגע לפני יציאה לחתונה כשכפתורי החליפה החגיגית מגלים סימני פקיעה מדאיגים. או תוך כדי מרדף כושל אחר אגזוזו של אוטובוס מתרחק. הבעיות שלנו מהבהבות – עיתים חשות עיתים ממללות. כשבערב צונחת נברשת על ראשם של חוגגים והורגת ופוצעת, למחרת אנשים שמים לב לפתע לכל מאוורר תלוי ומחפשים התקני בטיחות מתקדמים. אם פרצה שריפה וכילתה בית ורכוש כולם מחפשי גלאי עשן. ככה זה אצלנו. ובכן היכן ממוקמת הבעיה: כשהיא פוגעת והורגת, או שמא דווקא כשהיא שקטה וחביבה? האפשרות השנייה נכונה כמובן. ההפוגות הרי יוצרות את מדיניות ההזנחה. אדם מזניח את עצמו כשנוח לו. מצבי לחץ אינם נוחים להזנחה, אלו ההזדמנויות שלנו לשינוי.

ההפוגות מסייעות בידינו להירדם על המשמרת, אבל הן גם בריאות ומועילות. אי אפשר לחיות תמיד בצל תזכורות כואבות. אחד מהניסים התמידיים שמלווים את הגלות זו מדיניות ההפוגות. הרוטינה הזו נקבעה על ידי יעקב אבינו בשעה ששיגר את המנחה לעשיו אחיו. הוא מקפיד לשמור על רווח "בין עדר לעדר" חז"ל דורשים שבכך יוצר יעקב רווחים בין צרה לצרה. להפוגות יש פוטנציאל חיובי, במצב רגוע אנחנו מסוגלים לעכל ולהפנים. כל סוג של לימוד ואימון מורכב ממאמץ והרפיה, פעילות והפוגה. המוח לומד לא רק כשהוא מולעט, יש גם שעות רבות וימים ארוכים של ספיגה ועיכול. בלילה כשהגוף ישן מערכת העיכול נכנסת לפעולה. ובזמנים השקטים כשהכל נראה בסדר וזורם, התובנות המעוררות שהתקבלו בזמני סערה וחירום, אמורות לחלחל.

כשאתה מטפל בבעיה בשעה שהיא כואבת, בחרת את הזמן הגרוע ביותר לטיפול. כעת אתה מיוסר אין לך פנאי, אתה רוצה רק להיות מאחורי זה. אי אפשר לעבוד כך וקשה מאוד לבצע טיפול אמתי בתנאים שכאלה. זמני הפוגה נבראו כדי לטפל בבעיות, כדי לחולל שגרות שפויות יותר, וכדי לחשב מסלול מחדש. התזכורות הכואבות פועלות כשעון מעורר, הן לא נוסחא לניהול החיים. באורח מטופש בנוהג שבעולם שכאשר הנברשות צונחות המיקרופונים נפתחים, וכשהתותחים רועמים הפרשנים מלהגים. כולם אוהבים לדבר כשהשטח בוער, ולנו רק נותר לדמיין איך ייראה עולמינו אילו המסקנות הנכונות יוסקו ברגעים שקטים ושגרתיים יותר.

 

צדיק ולמדן

בס"ד

תמיד הפרידו מחלוקות בין הלמדנים לצדיקים. הוויכוח הוא מי עדיף ומי צודק – צדיק או למדן? אבל הדרך היא לשלב בין צדיק ללמדן.

תיקונו של הלמדן הוא – להיות לתלמידו של הצדיק. להתבטל אליו ולהניח לו לנקד את האותיות שלך בניקוד של חיות ושמחה.

כישרונות זה ברכה, אדם מוכשר מסוגל לעשות דברים רבים יותר באופן טוב יותר. זו מתנת שמים, אבל זהירות, גם מתנות עלולות להרוג. יש אנשים שהיו יכולים לחיות שנים רבות יותר אילולא שהכישרונות שלהם הורידו אותם לשאול. אכן, יש כשרון מבוזבז ויש בזבוז כישרוני. יש אנשים שהתברכו ביכולת חשיבה מפותחת, הם מסוגלים לפלפל בכל נושא ולנמק כל עניין. זהו כישרון חשוב, אבל מה יקרה אילו אדם זה יצליח בכישרונו הנדיר להכשיר את השרץ בסיוע נמרץ של ק"ן טעמים, האם לא יצא שכרו בהפסדו?

*

פרשת השבוע מספרת על קרח משבט לוי. כישורים לא חסרו לו, הא ראיה – טיעוניו סחפו מאתיים חמישים ראשי סנהדראות. ממרחק הדורות בריא לנו מי הצודק ומי הטועה, אבל אין זה אומר שהסוגיה נהירה גם בנוגע להיום. מחלוקת קרח ועדתו, כפי שמלמדים הצדיקים, קיימת עדיין. תמיד נידרש להתמודד עם שגיאת עדת קרח ולבחור במי להאמין ובמה.

במרכזה של פרשת קרח יש את המחלוקת. אין זו מחלוקת קרח ומשה רבינו – זו מחלוקתם של קרח ועדתו. מפני שעוד הרבה קודם שהוא חולק על משה, שורר אצל קרח פירוד בין צדיק ללמדן. המושג הזה ידוע לכל באי שער תורת רבינו הקדוש. צדיק ולמדן הן שתי דמויות מנוגדות לכאורה. במשך הדורות התגלעו ביניהם מחלוקות, עד שנדמה לפעמים כאילו הם יריבים מושבעים. את הלמדן אפשר להבין ולעכל. למדנות היא עניין שניתן להערכה כמותית. מה אתה יודע ללמוד, איך יכולת הפלפול שלך. אבל צדיק, מה זה צדיק? השאלה הזו מטרידה את הלמדן, מה זה צדיק. מדוע חסר לי צדיק?

אותיות ונקודות

הצדיק והלמדן שונים זה ומזה אך היעוד העליון הוא לאחד ביניהם. החיים מורכבים מגוף ונשמה, ובתורה יש אותיות ונקודות. אי אפשר לגוף מבלי הנשמה, ואי אפשר להשמיע את האותיות ולהבין את משמעותן מבלי להניע אותן על גבי הנקודות. הנשמה מפיחה חיים בגוף והנקודות מחיות את האותיות. הלמדן הוא אותיות משום שהוא עסוק בחלק האותיות שבתורה, במה שכתוב, בגופי תורה. אולם כשם שאי אפשר להבין את משמעות המילים מבלי להתייחס לניקוד, כך אי אפשר להבין באמת את התורה מבלי לשים לב למה שמעבר לאותיות הכתובות, לנשמת הדברים. הצדיק הוא הנקודות. צדיקים מנקדים את האותיות.

מחלוקתו של קרח נובעת בראש ובראשונה מניתוק בין צדיק ללמדן. לדידו אין מקום לצדיקים "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו". כולם קדושים ומה כבר יכול להיות גדול יותר? הוא אינו מבין מדוע דרושים צדיקים לעולם. והניתוק הזה מלווה הלאה גם את שאר טענותיו: בית מלא ספרים מדוע דרושה לו מזוזה? בית עמוס בספרים זה עניין מוגדר, נראה לעין. יש כאן חשיבות שניתנת להערכה כמותית. הוא למדן, הוא ידען, הוא מוצלח. אבל המזוזה שם על המשקוף, מה היא מוסיפה? הנקודות הקטנות שבאותיות, מדוע הן חסרות? מזוזה היא עניין של צדיקים. סוד נסתר כזה. עניין פנימי הנוסף על ההגדרה החיצונית. למדן שאינו צדיק לא יבין זאת. כנ"ל גם בנוגע לחוט של תכלת בציצית.

 

היהדות מורכבת מצדיק ולמדן. יש את הגדרים והסייגים הפשוטים הנראים לעין, ויש את טעמי המצוות שלא נתגלו. יש דברים כמותיים ויש איכויות בלתי ניתנות להערכה וכימות. הבעיה מתחילה כאשר הלמדן מתכחש לצדיק. זה כמו אות שאיננה מוכנה לקבל את מרותו של הניקוד. היא מאבדת כמובן כל משמעות. היכן החל הפילוג בין צדיק ללמדן? הדבר אירע בחטא עץ הדעת.

נחש מלומד

הלמדן הקמאי היה נחש הקדמוני. בלמדנותו הצליח לגרום לאדם לעבור על ציווי השם ולאכול מעץ הדעת. הלמדן במקרה הזה, חלק על צדיקו של עולם – הקדוש ברוך הוא. באותה הזדמנות הוא אף חלק על הצדיק, אדם הראשון. משום שאילו ידע אדם באמת ובתמים שהוא צדיק ועליו העולם עומד, לא היו מסוגלים אלף פלפולי הבל של נחש להסיתו.

הפגם הזה עומד גם במרכזה של מחלוקת קרח ועדתו. איך הצליח הנחש להטעות את אדם? הוא הפריד אותיות מהנקודות. נחש אמר את המילים של השם אבל העמיס עליהם כוונה ונשמה אחרת. התורה מורכבת מטנת"א כלומר טעמים נקודות תגין ואותיות. האות היא הכלי והניקוד אמור להניע את האות בכוח החיות שיורדת  מהטעמים דרך התגין אל האותיות. החלוקה הזו מקבילה לארבע הדרגות שבבריאה, אש רוח מים ועפר. אותיות כנגד עפר, ולכן נחש שהפריד את האות מהניקוד נענש "ועפר תאכל כל ימי חייך", רצונך להישאר עם האות לבדה? תאכל כל חייך עפר. גם אדם נענש באותו האופן – נקנסה עליו מיתה ונגזר עליו להיקבר בעפר. ובאותה מידה מדדו גם לקרח שנקבר חיים בעפר האדמה.

תיקונו של הלמדן הוא להפוך לתלמידו של הצדיק. להניח לצדיקים לנקד ולהחיות את היהדות הפשוט שלך, את לימוד התורה ואת קיום המצוות. הייה למדן, אבל אל תניח ללמדנותך לגזול ממך חוט של תכלת ומצוות מזוזה.

 

פרשת שלח – להתחזק זו לא פסיכולוגיה!

בס"ד (התפרסם בעלה לתרופה תשע"ד)

המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה ועם ישראל נענש בעונש שאין דוגמתו. ללמדך עד כמה חמור חטא חלישות הדעת.

היום כל העולם מדבר על חיזוק ובניית הנפש. בחוץ זו פסיכולוגיה. אצלנו זו מצווה מדאורייתא. החיזוק והכשרת הנפש אינם 'מכשירי מצווה', זו המצווה בעצמה.

אין חולק על כך ששאיפות הן כוח הנעה נפלא. אדם עלול להיות עצלן גדול, אם לא שיש בליבו חשק להשיג דבר מה. התשוקה להשגת המטרה, תעניק לו כוחות ותמריץ אותו לעשייה נלהבת. העולם מלא במטרות שונות ומשונות, שמעניקות לאנשים חשק להתרוצץ לילה ויום. כיהודים, יש לנו את הסיבה הטובה ביותר לחיוניות, מרץ ושמחה. יש לנו תפקיד בכיר. תכלית ברורה. נו, קדימה לעבודה.

*

ילד נכנס בגיל שלוש לתלמוד תורה. נותנים לו ללקק דבש מעל גבי האותיות. לחוש נעימות של תורה. מחנכים אותו שיש בעולם דברים מתוקים באמת, זו התחלה נפלאה לטיפוס ארוך על סולם העלייה. אלא מאי, לפעמים הילד היקיר הזה שגדל ונעשה בינתיים לאיש, מתייבש או אולי מתייאש? בכל אופן הוא לפתע חסר חשק. מה אירע?

זהירות, לשון הרע!

הדבר פשוט. אדם יכול לאהוב דבר מה. הוא טעם ממנו, ראה כי טוב, טעים לו. אך מה יקרה אילו יעמוד לצידו מישהו ויתעקש ללחוש 'זה לא טעים, זה לא טוב, זה לא יצליח'? נכון, מהר מאוד הוא יאבד את החשק. זה אירע לכולנו. אדם שומע, אף אם מבלי משים, דיבורים מצנני התלהבות. אולי שכנעו אותו שעבודת הבורא זה עניין סבוך שקשור בנפילות ומעברים. שמא דיברו על ליבו שלא כל אחד יכול באמת להצליח. אמרו לו שהוא לא מספיק טוב. בלבלו את דעתו באיומים על קשיים שיבואו. הכלל, הצליחו לרוקן לו את הרוח מהמפרשים. צא וראה מה כוחה של לשון הרע. כן, זו הוצאת דיבה. אדם נכנס עם עיניים בורקות לעבודת הבורא. נרגש כמו ילד תם המאמין בטוב ומקווה לטוב. ואז עטים עליו בעלי לשון הרע. מעכירים את רוחו בדיבורים מייאשים. הם 'דואגים' לו, מבקשים להציל אותו מאכזבות, מעדכנים מלכתחילה – 'דע לך החיים לא כל כך פשוטים. מה שאתה מחפש לא בדיוק קיים'. זו הוצאת דיבה על הקדושה. על האידישקייט. על התכלית הנצחית. על השם יתברך. ויש גם לשון הרע כפשוטו. אנשים רגילים לרכל על בני אדם, לספר דיבתם, רוע מעלליהם. אדם שומע יותר מדי רע, תמימותו נעכרת וליבו מצטנן.

מכיוון שהעולם מלא בחיידקים של לשון הרע וחלישות הדעת, מוכרחים לקחת חיסון, חיזוק. זהו נושא מאוד מדובר בימינו. מי אינו מדבר על חיזוק ובניית הנפש? ספרים נכתבו על כך, פותחו שיטות וצצו מטפלים בכל קצוות תבל. הבעיה היא שאנשים סבורים שזו פסיכולוגיה, שיטת ריפוי וכדומה. רבינו הקדוש, רופא הנפשות ורוקח סגולות המרפא העתיקות והחדישות בתבל, מגלה נפלאות. ההתחזקות איננה 'רעיון' או 'שיטה'. זו גם לא המלצה. התחזקות זה חיוב מדאורייתא. זו עבודת הבורא. זהו עצם אור השכל, האמונה. אתה יהודי ובנפשך תלויים עולמות, מלאכים ושרפים לאין קץ. כל כוונת הבריאה ותכליתה תלויה בתפקודך. ואתה מה? שבור, מיואש, קריר, זקן? לא יתכן.

 

זאת יש לדעת: ההשתדלות שלנו בהתחזקות, בין אם זו התחזקות בנושאי פרנסה, בריאות, פחדים, או כל נושא אחר. השתדלות זו איננה 'מכשיר מצווה', זו המצווה בעצמה. טעות לראות את עבודת ההתחזקות או הכנת הלב להתלהבות, כעניין נלווה לעבודת הבורא. צדיקים הניחו את העיסוק הזה במרכז, כמטרה ולא רק אמצעי. יהודי המתעקש להתחזק, לרומם את דעתו, להתחדש – עסוק בעבודה קשה שבמקדש. זו לא פסיכולוגיה! עבודת ההתחזקות והכשרת הנפש היא אחד העיסוקים היותר חשובים ביהדות. הבעיה היא שזו עבודה עדינה, עדינה מאוד. די במחשבה אחת של זלזול, כדי לשרוף עמל רב.

אל תהיה מרגל

הרעיון הזה מודגש מאוד בפרשת המרגלים. היכן מצינו עונש חמור כמו זה שהושת על כלל ישראל בעקבות חטא המרגלים? גלות של ארבעים שנה במדבר, חורבן שתי בתי מקדש וגלות לדורות. נורא. אתה למד מכך אלו אסונות עלול לשון הרע להמיט על העולם. הינך למד גם עד כמה חשובה המלחמה בריגול הזה. לשם כך, כצעד ראשון עלינו לפנות מקום של כבוד לעבודת ההתחזקות. לגשת אל העיסוק בהכשרת הנפש והבראתה ברצינות יתרה.

בראש ובראשונה עלינו להתפטר מהרגל העקשנות. כן, יש באדם טבע עיקש. הוא אומר בפשיטות 'לא רוצה להתחזק וזהו'. יש להיזהר מכך. אדם עלול להפסיד המון בזכות עקשנות שגויה, והתורה הראתה לנו דוגמה חייה לכך בפרשת השבוע, במעשה המרגלים. אל לנו להחליט לבד מהי עבודת הבורא. הצדיקים מלמדים איך לשמוע ולקבל את הרמזים הנכונים מאת השם. איך להפך מצב מייאש לתקווה חדשה ונפילה לעליה. יש גם צורך בעריכת חשבון נפש, רצינות ושימת לב. אבל אין לך רשות להתעקש שלא להתחזק. אסור לך לרגל על עצמך, 'הצלחתי או לא'. אסור גם להוציא דיבה 'אף פעם זה לא הולך'. קבל את הוראת הצדיקים והייה מוכן להתחזק, להתנחם, להתעודד. זו לא המלצה, זו מצווה מהתורה.

 

פרשת שלח – השאלה שאסור לשאול

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"א)

שאלה אחת שקטה והססנית עומדת מאחורי בית כלא ענק של נפשות תקועות. השאלה שהניחה אזיקים על ידיים כה רבות, והתשובה בפרשה.

חינוך הוא תחום רחב היקף ועתיר מהמורות. מלמדים ובעלי ניסיון יודעים היטב טעמו המר של נער עיקש וסרבן. כמה קשה לרכך את ליבו של חובב קונדסים, להעמיס עליו עולה של מרות, להנחיל וליצוק ברוחו הסוערת אורחות דרך ארץ, ולאלפו בינה ונימוסין. ובכל זאת, כמה שקשה מלאכת המחנך מול נער שובב, יש מקרים קשים ומרים מזה, הנער המתחכם למשל.

במקום הזה נעצרים כל טכסיסי החינוך, העקשן שאיננו מוכן להרפות מקושיית "מי אמר" לעולם לא יוכל לזוז ולו פסיעה מהמשבצת שקיבע לעצמו. עם כל הרצון הטוב, אין דרך לקדם ולסייע לנער עיקש ופתלתול, כזה המתעקש לטעון "אינני יכול, לא מסוגל, לא בשבילי". ההיגיון והדעת, התבונה והרצון הטוב, כל אלו אינם יכולים לו לטיעון אחד רופס "אינני יכול".

לא רק נערים שוגים בעורפם הקשה. גם אנשים גם זקנים, ובעצם בליבו של כל אדם מקנן טיעון שכזה בגרסאות שונות. עמוק בליבו רובץ בכל איש ספק עייף וקנטרני, וכל אימת שתקווה חדשה מתדפקת על שעריו, עונה כנגדה הספק בקולו הצונן "מי אמר שתצליח, ומה יהיה מחר". ויש גם הוכחות "כבר היו דברים מעולם".

ספק, היסוס – בית כלא

הספקות וההיסוסים הם הגורם העיקרי לחוסר התקדמות. העקשנות הספקנית לופתת את הנפש כמו בית כלא אימתני. איננה מניחה לעשות ולו פסיעה אחת לפנים. בבית הכלא הזה בילה כלל ישראל ארבעים שנה. ארבעה עשורים של עיכוב במדבר, מ"ב מסעות, הליכה אינסופית והמון שנות חיים שיכולות היו להתקיים בקדושת ארץ ישראל. והמעצר הארוך הזה החל בעקבות חטא המרגלים.

בפרשת השבוע מספרת התורה על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. על חומרת עוון לשון הרע שמענו כבר בפרשת מרים. שם הסתכם העונש בבידוד של שבעה ימים מחוץ למחנה. חטא הלשון חמור, וגם גדולים וטובים כמו מרים לא יצאו ממנו נקיים. ובכל זאת, עונש המרגלים יחיד ומיוחד בתנ"ך כולו. מעולם לא נענשו הככל והפרט באופן חמור שכזה. מגיפה, מיתה משונה, ארבעים שנות מסע במדבר, ומיתה שנקנסה על כל אותו הדור. חטא המרגלים והעונש שבא בעקבותיו אומרים דרשני.

המרגלים והמלאכים

הוצאת הדיבה של המרגלים, מגלה רבי נתן, החלה מוקדם יותר עוד קודם בריאת העולם. כשביקש השי"ת לברוא את האדם, התעוררו המלאכים בקטרוג נורא, הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו". וכי מדוע לך לברוא אדם קרוץ חומר הלא "עתיד למחטי קמך", ברור שבמציאות בה יחיה האדם הוא ישגה ויחטא, ומדוע זה כדאי לברוא אותו. קטרוג המלאכים נבע מתוך שלא הכירו במעלת האמונה הפשוטה, כזו הנובעת מתוך הארץ, ממציאות החומר ומאילוצי הטבע. ורק משם מתוך המקום הנמוך והשפל עולים השעשועים הגדולים ביותר. את הסוד הזה ידע רק מי שאמר והיה העולם, למלאכים היתה בריאת האדם נדמית כמשהו הכי פחות כדאי.

הקטרוג הזה, מגלה רבי נתן, הוא שורש כל היצרים הרעים. הקטרוג הזה נכנס גם בליבם של המרגלים והסיט אותם להטיל דופי בטוב הארץ. המרגלים ראו עצמם כחגבים, ספקות והיסוסים שיבשו את אמונתם, ואת ארס הספק והקנטור הם החדירו בלב העם.

על החטאים כולם מוכן השי"ת לסלוח ולמחול, לא כן על חטא הריגול. ספק והיסוס הם אבי אבות הנפילה, שורש וראש לכל טומאה וירידה.

אל תהיה מרגל

לא לחינם מספרת התורה הק' על המרגלים ועונשם הנורא. חטא הריגול מצוי היטב בכל דור. בכל רגע עלול כל אדם להפוך למרגל, לחפור ביסודות האמונה ולהמיט שואה על יהדותו וקדושתו. ההצצה אל העתיד כמו גם חיטוט מיותר בנבכי העבר, מתוך ספק ותהיה, זהו ריגול בגירסתו היומיומית.

כשקיבלנו תורה, לוחות הברית של עשה ולא תעשה. קשר של תפילין וברית של שבת, מצוות ציצית וגדרי קדושה. העניקו לנו את היכולת לעמוד בהיכל המלך, ללכת מדרגה לדרגה ולכבוש את הארץ. לזכות לאמונה ולרכוש ממשלה על החומר. הדבר היחיד שמסוגל לשלול מאיתנו את הנכס היקר הזה הוא ספק. השאלה "מי אמר" יש בכוחה למוטט כל הגיון חכם. הטיעון המסכן "אינני יכול" משמש אזיקים לנפש, וכל עוד האסור בעצמו איננו מוכן לוותר על בית כלאו, אף אחד אחר לא יוכל לבצע זאת עבורו.

כשהנפש כובלת את עצמה בהיסוסים ושאלות, הראיות כולן יימצאו לה למכביר. תמיד יש משהו בעבר שיעניק גושפנקא להחלטה שהצעד הבא איננו עבורי. העתיד תמיד לוט בערפל, מאיים בספקות, ומלא חששות. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש "מי אמר שזה בשבילי" לעולם לא נצא ולו פסיעה מעבר לקטנות.

בין ספק לבירור

סבורים היינו לומר שחלישות הדעת וספק, אולי אינם מיטיבים עם הנפש, משבשים את הרצון ואינם רצוים, אך מעבר לכך. באה התורה ואומרת ברורות, חלישות הדעת – אין חמור מזה. ספק – ריגול. על דבר אחד אין בשום אופן מחילה, על עוון הריגול.

מעולם לא ביקשו מאיתנו לעשות צעדים פזיזים, להלך בלי לבדוק קדימה. ההבדל נעוץ בשאלה. האם זו שאלה של ריגול או כזו שנועדה לבירור. כשמעניקים ליהודי שבת, כשנותנים לו את הזכות להיכנס להיכל המלך עטור בתפילין ומועטף בטלית. אין מקום לספקות, הטלת ספק בהצלחה וביכולת לעמוד בשמירת התורה וההליכה מדרגה לדרגה, היא הכח היחיד שמסוגל לפלוט את הנפש אל החוץ.

ראוי ונכון לבדוק ולברר איך לקיים את הדברים. אסור בהחלט להסתפק ביכולת לעמוד ולצעוד קדימה בקיום הדברים. הספק איננו בירור, זוהי אבן נגף. בירור חייב להיות מעשי, מתוך בהירות ורצון להצליח ומתוך אמונה שהתורה שייכת לי לגמרי. רק אז ניתן לשאול ולברר איך בדיוק עושים את זה.